חגים וזמנים לששון · דוגמא אישית
ע"י דוגמא אישית ההורים יוצרים קרקע פוריה לאוירה חיובית וק"ו שעוזרת למניעת סטיות
במסכת סוכה (ל.) מובא: "ואמר ר' יוחנן וכו' משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, ואמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא? אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקב"ה אמר: אני ה' שונא גזל בעולה. ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל עכ"ל הגמרא [המשל הנ"ל הובא שם בכדי לנמק את סיבת הפסול בלולב גזול ע"ש].
יש להתבונן בהסברו של המלך ממני ילמדו וכו', וכי איזה דמיון יש בינו לבין העם, וכי אפשר באמת להניח שאם המלך לא ישלם את המכס, ילמדו ממנו שאר העם? הרי בודאי שכולם מבינים את הסיבה?!
בפשטות יש לומר שכוונת המלך היא שהעם ישאו ק"ו בעצמם, אם המלך שיכול להרשות לעצמו לא לשלם משום שהכל שלו ובכל זאת הוא משלם, א"כ ק"ו לנו שעלינו לשלם את המכס.
אולם יש כאן מקום לחדד את הענין, בהקדים מה שידוע שישנם דברים שהאדם מושפע מהם גם ללא רצונו. הנה לדוגמא מה שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (ו, א) שדרך ברייתו של האדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחרי ריעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מהרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר (משלי יג, כ): הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע וכו' עכ"ל עי"ש.
וכבר אמרו חז"ל: גמירי דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות (סוטה ח.). ועוד אמרו: עין רואה, הלב חומד, והגוף עושה את העברות [רש"י במדבר טו, לט]. מכאן לומדים שיש השפעה בראיה של העין. ואע"פ שבשכל הפשוט אין להתפתות לדברים שליליים, מ"מ ראיית העין גורמת לרצון ולפעולה בלתי נשלטת. ועפ"ז אפשר להסביר את דברי המלך במשל הנ"ל, שהכוונה לומר שאע"פ שהעם יודעים שהכל של המלך, אך עצם ראיית המציאות של אי תשלום מכס מהווה גורם למחשבה שגם העם לא ישלמו. הם פשוט מתפתים ללא רצונם נגד השכל. ולכן הקפיד המלך לשלם כדי למנוע את המחשבה שאפשר להתחמק. ענין חשיבות שמירת הראייה מובא בספרים הקדושים כגורם מכריע בהתנהגות האדם, ולכן יש להקפיד מאוד להיות דוגמא אישית חיובית לבני הבית, משום שההשפעה היא לא נשלטת, ושום תירוץ לא ישנה את המציאות שהבן מושפע ממנה בראייה.
כאשר הבן יראה שאביו מנצל כל רגע פנוי ללמוד תורה או לצרכים שתורמים לאוירת הקדושה בבית, אזי גם ללא שום שיחת מוסר הבן יושפע לטובה. וכך גם כאשר יראה שאביו שומר את פיו ולשונו מדברי הבאי ולשון הרע הוא עשוי לאמץ זאת. ולעומת זאת אם ח"ו הבן יראה שהאבא מבלה את זמנו בקריאת עיתונים או בדבורי סרק וכיו"ב, אע"פ שהאבא ישמיע לבן מאה דרשות מוסר בענין שמירת הזמן וידרוש דרישות, מ"מ ההשפעה הראייתית עלולה לתת בבן את אותותיה גם ללא רצון וכאמור.
אמנם נכון שאי אפשר לדרוש מכל הורה שיהיה מתמיד או צדיק וחסיד, ועם כל הרצון להיטיב לבני ביתו, מ"מ לא כל הורה יכול או מוכן לעמוד ברמה רוחנית כה גבוהה, שכן מה יעשו אלה שמביאים טרף לביתם והם חייבים גם לנוח וקשה להם להיות צמודים לספר? ומה נעשה אם אחד ההורים הוא פטפטן כרוני? האם נגזר על בני הבית שילמדו ממנו להיות כמותו?
ובכן, הבה ננסה לשפוך אור על הדברים.
כאמור המצב הרצוי הוא דוגמא אישית בפועל. אולם כאשר אין את התנאים, יש לשאוף לצמצם את הבעיה.
הנה מספר דוגמאות:
א. הורים ששואפים שבנם ישקוד על לימודו, אך האבא עצמו אינו שוקד, כי הוא עובד בכדי לפרנס את בני ביתו.
הנה אם האבא קובע עיתים לתורה אחר סיום עבודתו ומנצל את זמנו - אין כאן בעיה, משום שהבן יבין (או שיסבירו לו) שפשוט אבא מביא טרף לביתו כדי ששאר בני הבית יוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות בישוב הדעת, וא"כ אדרבא נמצא שהאבא מעודד בעקיפין לימוד תורה. ובפרט אם האבא יתעניין מדי פעם מה למד הבן ויראה הערכה ללימודי הבן ובכלל ללומדי התורה, זו סיבה טובה לגרום לבן עידוד ללמוד ולהיות גדול בתורה, משום שהוא רואה עד כמה חשוב להוריו שהוא לומד ועולה במעלות התורה, וגם הוא רואה את הכבוד שרוחשים הוריו ללומדי התורה.
ב. כאשר האבא אינו קובע עיתים לתורה – יש בכך מעין חולשה לבן, משום שהוא לא רואה את הדוגמא האישית, וגם האבא לכאורה לא יוכל לדרוש מהבן "עליך ללמוד!" משום שהוא בעצמו אינו לומד כלל.
ובכן, כדי לצמצם את הבעיה יש לדבר מזוית המחויבות למסגרת והאמון בה. אפשר לומר: "בני יקירי, ברוך ה' זכינו שאתה לומד במסגרת מעולה, ואנחנו שמחים לשלם את שכר הלימוד, וגם מאוד סומכים על ההנהלה, והם ממליצים לנצל כל רגע בשביל הלימוד משום שהם אומרים שזה הזמן הנכון לגדול ולצמוח בתורה ויראת שמים, ואם לא עכשיו אימתי? לא כל אחד זוכה ללמוד במקום מעולה כמו שזכית. ולכן אני מבקש שתנצל את ההזדמנות ואת הזמן להתעלות בתורה ויראת שמים, אם אני לא זכיתי - לפחות אתה תזכה".
הסברה כזאת אינה מעוררת את השאלה "קשוט עצמך", שהרי איננו תולים את דרישתנו בחובה ללמוד, אלא במסגרת המחייבת שעל הבן לעמוד בה. בנוסף אנחנו נותנים לו להבין שמה שהאב אינו לומד זה בגלל שלא זכה ללמוד בזמן הנכון והוא מרגיש שזה הפסד, ולכן חבל שגם אתה תפסיד.
ג. הורה שלא לומד וגם מבזבז את זמנו בקריאת עיתונים וכיו"ב, לא יוכל לדרוש מבנו שיתמיד בלימוד, משום שהוא מראה לו דוגמא הפוכה. אמנם הוא יכול לומר לבן: תמלא את חובתך למסגרת ואח"כ תוכל להתפנות לאיזה ענין שברצונך. הוא יכול גם להציע לבן ללמוד תמורת תמריץ, אך הוא לא יוכל ממש לחייב אותו להתמיד.
אמנם יש לציין שיש להקפיד שהתמריץ לא יהיה מנוף לסחטנות של הבן, ולכן יש להקפיד שלא לתת את התמריץ כמשכורת משום שאז הבן מרגיש שמגיע לו והוא עלול להיות "סוחר", משא"כ כאשר התמריץ לא ניתן כמשכורת אלא כרצון טוב. הנה לדוגמא, האב יכול לומר לבן: "אני רוצה להציע לך משהו. תראה, אמנם אני לא זוכה ללמוד, אך זה משמח אותי מאוד שאתה מנצל את זמנך, ולכן אני מעוניין לתת לך פרס פלוני על הלימוד. אע"פ שאני לא חייב לתת, אבל זו השמחה שלי. ולכן אם תלמד היטב בל"נ אשמח להעניק לך פרס פלוני וכדו'".
בצורה כזאת אין גירוי לבן להיות סחטן משום שהאבא משדר ומבהיר שאינו חייב לתת תמריץ אלא זה בא רק כתוצאה מרצון טוב. זאת ועוד, באופן כללי תגובה מעין זו מהווה תשובה למקרה שהבן ירצה לשאול: מדוע אתה לא לומד, משום שהאב לא מחייבו לנצל את הזמן אלא לעמוד בדרישה של המסגרת, וכן ע"י דרבון בפרס לבן נוח יהיה לו לקבל את הפרס, ולכן הוא לא ישאל מדוע אבא לא לומד.
וכן על זו הדרך, ישמע חכם ויוסף לקח, ותן לחכם ויחכם עוד.