אור ברסלב
אני והנער הסכמות והקדמה › מי נדחה מפני מי?

אני והנער

הסכמות והקדמה · מי נדחה מפני מי?

נא להכיר במגבלות הצעיר!

יש להתחשב בעובדה שאנחנו ההורים מפותחים מכל הבחינות יותר מהנער, ומשום כך ישנה חובה עלינו לא לרדת ל "רמה " של הנער, אלא אדרבא לדרוש מעצמנו יותר.

במסכת תענית (טז.) דרשו חז"ל על הפסוק "ויקראו אל אלקים בחזקה". מאי אמור? [אנשי נינוה, דכתיב בחזקה, דמשמע בכח וניצוח דין (רש"י)]. אמרו לפניו: רבונו של עולם! עלוב ושאינו עלוב, יכול ושאינו יכול, צדיק ורשע, מי נדחה מפני מי? [וברש"י: מי נדחה מפני מי. הוי אומר צדיק מפני רשע]. ע"כ.

יש להתבונן בדברי הגמרא. הנה לגבי עלוב ושאינו עלוב או יכול ושאינו יכול עוד אפשר להבין שמכיון שהעלוב או שאינו יכול מוגבל ומסכן, לכן ברור שהצד השני יידחה מפניהם, אך השאלה היא - מדוע צדיק יידחה מפני הרשע? ועוד הם באים בתביעה - אתה צדיק ואנחנו רשעים, ולכן עליך להדחות?!

והשאלה מתעצמת יותר לפי מה שכתב הגרי"ח ז"ל בספרו בן יהוידע וז"ל: הטעם שנקט ג' חלוקות נ"ל בס"ד, עלוב כנגד יונקי שדים, דאין להם דעת עדיין להבחין בין טוב לרע, ולכן עלובים הם בהשחתה זו דנשחתים עם הגדולים. ואינו יכול כנגד התינוקות שיש להם דעת להבחין בין טוב לרע, אך הם בסוג אינו יכול, דעדיין אין להם דעת שלם שלא גדלו. ואמרם צריק ורשע כנגד הגדולים שרעתם שלימה. עכ"ל.

וגם כאן יש מקום לשאול, כיצד מתורצת בזה הטענה שצדיק צריך להדחות מפני הרשע וזאת אע"פ שדעת הרשע שלימה וכנ"ל?

ובכן, כדי לענות על שאלה זו, נקדים מעשה שהיה בגבאי צדקה - ר' שכנא שמו - שהיה אוסף צדקה עבור משפחות נצרכות, ולצורך כך היה עובר בשכונה מבית לבית ומבקש צדקה, כל אחד כפי נדבת לבו. והנה באחד הימים כאשר גמר לחלק את מה שאסף, הופיעו לפניו כמה נזקקים הרעבים ללחם וביקש ממנו צדקה. ר' שכנא לא יכול היה לעמוד מנגד, ושוב הלך להידפק על בתי נדיבי עם, אך שלא כבראשונה שהתקבל בסבר פנים יפות, בפעם הזאת נתקל בתגובות צוננות, וחלק אף הביעו לפניו את מורת רוחם בגלוי: הרי אך לפני כשעה אספר! כסף לצדקה, ומה פתאום באת פעם שניה? אולם עם כל זה, ר' שכנא המשיך לעבור מבית לבית - עד שאסף את הסכום הדרוש לאותם עניים, וחילקו ופנה לשוב לביתו. לא עברו דקות אחדות, ושוב נקישות בדלת. היה זה עני המבקש לאכול. "רבי, רעב אני. אנא פרנסני", התחנן העני. ענה לו ר' שכנא: "אני מצטער, אך איני יכול לעשות זאת. עכשיו סובבתי פעם שניה, ואיך אוכל ללכת פעם שלישית?" אך העני שוב מתחנן: "אני רעב, אנא פרנסני"! ושוב ר' שכנא עונה: "צר לי, לא אוכל". והנה כששמע העני את תשובתו, הרים את ידו וסטר לר' שכנא בחזקה תוך שהוא צועק: "אני רעב"! רבי שכנא נאלם דום למספר רגעים, ולאחר מכן אמר: "שכנא, שכנא! מדוע אתה צריך לקבל סטירה כדי להבין שיהודי רעב"? ע"כ הסיפור.

במבט ראשון היינו נזעקים על החוצפה של העני ותמהים על התגובה של ר' שכנא, מה חושב לו העני, וכי ר' שכנא חייב לו משהו? ור' שכנא, במקום להחזיר לעני החצוף מנה אחת אפיים, הוא עוד מאשים את עצמו ומצדיק עליו את הדין?! מהיכן שאב ר' שכנא את הכח לתגובה הנ"ל? והתשובה היא, שר' שכנא ראה שהעני הינו עני גם בדעת ואין לו שליטה עצמית, פשוט אומלל. מצד שני ר' שכנא הבין שאמנם קשה יהיה לו להסתובב פעם שלישית על דלתי הנדיבים, אך הרעב והצער של העני במצבו הוא יותר קשה, וא"כ הוא ר' שכנא הגיע למסקנא שכיון שהקושי של העני הוא גדול יותר [מחוסר דעת וכאמור], לכן עליו להתמודד עם הקושי של אי הנעימות מהנדיבים. אמנם ר' שכנא בא בטענה על עצמו, מדוע הוא היה צריך לקבל סטירה כדי להגיע למסקנא הזאת?

עתה נבוא לתרץ את השאלה שהצגנו לעיל - כיצד ניתן להבין את הטענה שהצדיק ידחה מפני הרשע, משום שהצדיק לבו מסור בידו, ואלו הרשע מסור ביד לבו. אנשי נינוה טוענים: נכון, טעינו ומגיע לנו עונש, אך הנה התחרטנו, ולכן אתה ה' יכול להעביר על מדותיך. אתה צדיק, אך אנחנו שטעינו היינו מסורים ביד יצרנו, לכן אנחנו מבקשים שתתגבר ותכבוש את כעסך.

כעין זה ראינו באגרת הרמב"ן שכתב וז"ל: וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך. ואם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיר עכ"ל. לענ"ד דברי הרמב"ן הנ"ל מבוססים על אותו עקרון, משום שהחכם הוא בעל יכולות הבנה וביצוע יותר ממי שפחות ממנו בחכמה, וכיון שכן ההגיון נותן שמהחכם דורשים ומצפים יותר, וכל כשלון זו תביעה על החכם יותר ממי שאינו חכם, וכמו שסיים הרמב"ן "שאם הוא חוטא, הוא שוגג ואתה מזיד".

ומכאן יש ללמוד לענין ההתייחסות לנער, שיש להסתכל עליו במבט נכון כמו שאומרים לילד גדול לוותר לאחיו הקטן בגלל שהוא גדול. מבחינת עלוב, שאינו יכול ולבו אינו מסור בידיו ואינו חכם, משא"כ אנחנו ההורים ביחס אליו נחשבים כיכולים וחכמים, ולבנו מסור בידינו, וא"כ עלינו להקפיד לבדוק מהי נקודת התורפה של הנער ולהשתדל לחשוב עליה ולהתחשב בה, ולא לדרוש מהנער שיהיה מושלם כמותנו, וממילא לקבל בהבנה את המעידות או את השטויות שלו. [יש לציין שעם זאת שקבלנו בהבנה את הטעויות, אך אין זה אומר שצריכים להסכים].

תוכן העניינים

אני והנער

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה