אור ברסלב
אני והנער הישגים קטנים › מה תפקידנו

אני והנער

הישגים קטנים · מה תפקידנו

אין מאה אחוז

* תפקידנו לרצות לחנך דהיינו להוציא מהכוח אל הפועל את הכוחות הטמונים בנער

* איננו מתיימרים לקבוע במקום הקב"ה לכל אדם יש בחירה

"הוא היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להבטל ממנה" (אבות ב, טז).

מה מלאכתנו כהורים?

שני קצוות יש בסוגי ההורים:

יש שפשוט מניחים את כל חינוך ילדיהם.

למוסד הלימודי ובוטחים שהכל יהיה טוב, הם "בוטחים" בה'. ולכאורה שהרי אנחנו כהורים לא יכולים לעשות מאומה, כידוע שאנחנו נפעלים ולא פועלים, וא"כ מה יש להתאמץ בחינוך הילדים? ובפרט שלכל נער יש בחירה, ולא שייך לשלול מהם את הבחירה, ומה כבר אנחנו כהורים יכולים לעשות?

שאלה מעניינת!

אך לפני שננסה להשיב על כך, נשאל את עצמנו מה אנו עושים כאשר ל"ע הנער נופל למשכב, האם אנחנו ממשיכים באותו "בטחון" שה' ירפא אותו גם בלי שנשתדל ברופאים וברפואות? ומה קורה כאשר אין לנו עבודה, האם איננו מנסים לדרוש ולשאול ולהתאמץ למצוא? וזאת אע"פ שברור לנו שה' יודע מה חסר לנו ומה מפריע, וגם יכול הכל ואינו זקוק לעזרתנו.

וא"כ מדוע איננו נוקטים במקרים אלו באותו בטחון?

התשובה היא משום שזה מאוד מפריע לנו, וגם במידה מסוימת מפחיד אותנו, ואנחנו רואים חובה להתאמץ. והפלא הוא שבמציאות אנחנו רואים שההורים מוכנים למסור את כל מאודם עבור בניהם, ואפילו אם זה מצריך מאמץ גדול ומסירות נפש וגוף הם לא נרתעים. ובכ"ז כאשר מדובר בחינוך, הם משאירים זאת ליד ההשגחה או למוסד הלימודי. כנראה שהסיבה לכך היא משום שההורים לא מודעים לגודל הסכנה ובפרט שהתמורות בהתנהגות הנער לא מופיעות ביום אחד.

לעומתם יש הורים "שנצמדים" לילדיהם ולא משאירים פינה וזוית שיהיה סיכוי לסטות ימין ושמאל, וממש ההורים מגיעים עד שערי מות מרוב עמל דאגה וצער עבור ילדיהם, וטעמם ונמוקם עמם: "איך אפשר לתת לבן פיתוי או לשתוק, הרי זה כמו הסכמה למה שהוא עושה"? וכך הם מלווים ועושים הכל עבור הבן עד חתונתו ועד בכלל.

אולם דא עקא, הבן לא פועל מדעת עצמו אלא נפעל ע"י הוריו. ההורים מושכים בחוטים והבובה צועדת, וא"כ איזו הכרה והפנמה תהיה לבן אם אין זה מתוכו? ועד כמה ההורים יוכלו להתערב בכל צעד בחייו? האם כאשר יתחתן גם אז ההורים ינהלו לו את החיים, הרי הוא יהיה תלותי בהוריו?

וכל הנ"ל עלול להתרחש במקרה הטוב. אך קיים גם חשש סביר שהבן יבעט בדרך הוריו משום שנמאס לו מהכפייה, וככל שיגדל הוא ידרוש יותר עצמאות. ומטבע הדברים שיש להורים מגבלה לקבוע לבן בגיל הבוגר, וא"כ הניסיון לקבוע לו מה לעשות עלול לגרום לחוצפה וריחוק נפשי בין הבן להוריו!

ובכלל, האם אנחנו כהורים מצווים להגיע עד כדי חולי כדי לחנך את הבנים?

ומה באמת הדרך הנכונה?

ובכן, כיון שתפקידנו הוא לחנך לתורה ולמצוות, עלינו לשאוף לרצות לחנך!

ומה זה לחנך? מה זה חינוך?

הנה לשון הרב הקדוש ר' קלונימוס קלמיש זצ"ל הי"ד (בספרו חובת התלמידים בראשיתו): שלמה המלך אמר במשלי (כב, ו): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". זהו עיקר החינוך!

שלא בלבד כשהנער נער ויד אביו עודה תקיפה עליו ישמע לו ויעשה כמצוותיו, אלא גם כשיגדל והוא ברשותו אף כי יזקין לא יסור ממנה, כי החינוך לא ציווי בלבד הוא שֶמְּצַוֶּה את בנו או תלמידו "עשה כך וכך", גם לא הרגל בלבד הוא שמרגילו לעשות מעשים טובים. יותר גדול ויותר פועל מן הציווי ומן ההרגל הוא החינוך, ושני אלה, הציווי וההרגל, כלי תשמישו הם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם לצוותו ולהרגילו כדי לחנכו בדרך ה' ע"כ.

ושוב כתב שם וז"ל: הכוונה הוא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במידה או בכח ובהעלם לבד לגלותה. וכיון שאיש הישראלי עוד בילדותו רוח ה' נשמת שדי טמונה וגנוזה בו, צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה לגלותה ולהפריחה, ויהיה ליהודי נאמן עובד ה' ובתורתו מעצמו יחפץ עכ"ל.

ובמה מתבטא הרצון?

התשובה היא:

הרצון מתבטא בחיפוש דרכים ובמעשים שאנחנו משערים שיועילו לחינוך בננו. אך יש לתת על לבנו שאם כי אנחנו משתדלים, אך בשום אופן איננו קובעים ומחליטים. לכל אדם יש בחירה ואי אפשר לשלול ממנו את זכות הבחירה, שאל"כ על מה הוא יקבל שכר? אולם אנחנו כהורים מנסים לעזור לו לבחור בדרך הטובה ע"י האמצעים החינוכיים שעומדים לרשותנו, אך שוב עלינו להפנים שאנחנו בסך הכל נפעלים ולא פועלים. הכל ביד ה', וביודענו שרצון ה' שננסה לעודד את הבן ללכת בדרך העולה בית אל, לכן אנחנו מנסים לעמוד בכך וכנ"ל. וממוצא דבר יש להבין שהדרך הנכונה בחינוך הבנים הוא הרצון לחנך, והידיעה שיש בחירה למתחנך.

את הפעולות עלינו לנסות לעשות, ועם זאת יש להיות מוכן נפשית לכל תוצאה שתהיה. אסור לנו להגיע למצב של איבוד עשתונות בצורה כפויה ולא הגיונית. המתח והכעס הם מתכון לכשלון! לא שייך להחליף את הנער ולא את בורא עולם. לנער יש בחירה, ובורא עולם הוא קובע את המהלכים ולא אנחנו, ואם רצינו ונסינו לעשות את הפעולות הדרושות לפי הבנתנו ולפי מה שלמדנו, עלינו להאמין שהשאר זה בחירה של הנער ורצון ה', ולא עלינו המלאכה לגמור. אחרי הכל לא הכל בידינו וכנ"ל. נער שמורד בדרך הוריו, על ההורים לנסות להשפיע, ועם זאת לא לנסות ליטול ממנו את הבחירה כי אין טעם לנסות. וכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, וכבר ידוע מה המצב בדורנו, ודי בזה.

אמנם יש לציין שאין בדברינו אלה כוונה לתת הסכמה לדרך קלוקלת של הבן, ואם כי הוא יבחר את דרכו מ"מ עליו לדעת שגם את האחריות למעשיו עליו לשאת בעצמו. ובדרך כלל נער שלא מקבל ונושא אחריות בעניינים רוחניים, סביר להניח שגם בעניינים חמריים הוא לא ישא באחריות, וממילא הוא יגיע למשבר גם בחמריות, ומכאן הדרך קצרה לחזור למוטב.

תוכן העניינים

אני והנער

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה