אור ברסלב
אני והנער הישגים קטנים › אל תעורר את כח ההתנגדות

אני והנער

הישגים קטנים · אל תעורר את כח ההתנגדות

תמימות דעים בין ההורים

* אפשר לומר ולעמוד על הכל אולם יש להקפיד שלא לשדר לבן מאבק.

* יש להשתדל למצוא את נקודת "החיבור" בין דרישת ההורים ובין רצון הבן

האם יש הורים שהיו רוצים לעורר התנגדות אליהם? בוודאי שלא הדבר פשוט שכולם מעוניינים שבניהם ישמחו לציית לדבריהם!

אך דא עקא שבענין זה רואים שיש הרבה תקלות. בבתים רבים הבן מתנגד להוראות ההורים, ולפעמים גם נוצר מצב של "אנטי", כלומר הבן אינו מעוניין בדווקא לשמוע בקול הוריו.

והשאלה היא מה פשר הענין?

ובכן אין ספק שאם הבן מגיב בהתנגדות, זאת אומרת שהוא חושב שזה נוגד את האינטרס שלו, ואולי הוא גם חושב שזה עוול, שהרי אם באמת הוא היה משוכנע שזה מתאים לאינטרס שלו וזה לטובתו, אין שום הגיון שהוא יתנגד, כי מי מתנגד לקבל דבר שהוא חפץ בו?

אלא כאמור הסיבה היא משום שהוא חושב שזה נוגד את האינטרס שלו. והמעניין הוא שההורים כל כך רוצים בטובת בנם והם מחפשים וטורחים תמיד להיטיב עמו, ובכל זאת הבן מרגיש כאלו ההורים נגדו, או לפחות לא מבינים אותו ומפריעים לו.

מדוע הוא חושב כך?

הפתרון לבעיה זו תלוי בצורת התקשורת של ההורים עם הבן, כיצד הם מעבירים לו את המסר. כותב השורות יכול להעיד שברוב המקרים שהורים נגשים לייעוץ, הסיבה היתה חוסר תקשורת נכונה. פשוט צריך לדעת לדבר בשפה נכונה עם הבן, כמו גם לשמור על עיתוי נכון להעברת המסר.

למשל, אם רואים שהבן נמצא כעת במצב של רוגז, לא כדאי לדרוש דרשות ודרישות. או אם רצוננו להעיר לו על מעשה מסוים, אין זה הזמן הנכון להעיר כאשר נמצאים בקהל עם או לפני אדם שהבן בוש ממנו.

וכדי לחדד את הבנת הדברים נביא כמה דוגמאות:

1. צלצול בשעת ערב.

"כבוד הרב? שלום! אני אמא הגרה בעיר... יש לנו בעיה חמורה. בתי בת השבע עשרה ברחה מהבית, וכעת היא נמצאת בבית של ידידה קרובת משפחה. קרובי המשפחה התקשרו לשאול האם אנחנו מסכימים לקבל את הבת בחזרה, ואנחנו אמרנו שרק אם היא תתנהג כמו שאנחנו מבקשים, נקבל אותה. אולם הבת בקשה למסור שהיא לא מוכנה לשמוע ביקורת. יצוין שקרובי המשפחה הינם בעלי השקפה שונה משלנו", עד כאן דברי האמא.

שאלתי אותה: "ומה חלקו של האבא בענין?"

והיא ענתה: "האב לא מסוגל לדבר, היות ועבורו המכה קשה כפליים, משום שהוא עצמו מעביר שיעורים בחינוך, ובנוסף שהוא עם מעמד רבני חשוב, ומרוב בושה וצער הוא מכונס בתוך עצמו".

עניתי לה: "ראשית יש להבהיר לאבא שאין קשר בין הדברים. הרי גם לחזקיה מלך יהודה יצא בן (מנשה) שהיה עובד עבודה זרה, ואין זה סוד שישנם גם בנים של רבנים גדולים שסטו מהדרך. האם משום זאת נאשים אותם? אלא מה, לכל אדם יש בחירה, הם עשו את שלהם כלפי הנער, והוא הנער בחר בדרכו".

ואכן האבא יצר עמי קשר, ואז חויתי את דעתי שעליהם להתקשר לקרובי המשפחה ולומר לבת שהם התייעצו עם איש חינוך והוא אמר להם שהם טועים, ולכן הם מבטלים דעתם, והיא יכולה לחזור אליהם ללא שום תנאים. וכמו כן הרב חושב שהיא צודקת, ולכן הוא רוצה לבוא לדבר בצורה פתוחה עם ההורים והבת יחדיו.

כשהגעתי לביתם, התפעלתי מטוהר הלב והמידות של הנערה. כששאלתי לסיבת הנתק, התברר שהוריה היו ביקורתיים מאוד (מתוך דאגה כנה לשלומה), וכל סטייה קלה לוותה בדרשה מלאה דברי כיבושין. האמא גם הקפידה על דברים שאינם נראים אסורים, כמו לדבר עם בנות השכונה אע"פ שלא ברור ולא ידוע שיש להם השפעה הרסנית. וכך נוצרה אוירת מתח המלווה בהרבה ויכוחים, "והקש ששבר את גב הגמל" היתה העובדה שעל אף שהם אוסרים עליה את האיסורים הנ"ל ואחרי השמות דברי הכיבושין, הם דרשו שהבת תמשיך לחייך..."אנחנו לא מעוניינים שתהיה לנו בת בבית שלא תחייך! איננו רוצים בת כזאת!". הבת ששמעה זאת נקעה נפשה, ולכן החליטה לעזוב את הבית.

לאחר שיחת הבהרה, אמרה הבת בקול חנוק מבכי: "אני יודעת שההורים שלי פוחדים עלי, ואני מסכימה שאני צריכה להיות ממושמעת, אך הדרישה הלוחצת הזאת לחייך אחרי האיסורים הרבים כל-כך ודברי הכיבושין שברו אותי, וגם שמיעת שיחת מוסר על כל צעד ושעל זה פשוט מקומם ושובר". עד כאן המעשה.

רואים מכאן עד כמה חשוב לשמור על כבודם של הבן או הבת, אע"פ שהבת היתה בסדר גמור מבחינה רוחנית, בכל זאת הדרישה הבלתי פוסקת בדבר שאינו ניכר ואינו מובן גרמה לגירוי להתנגדות, בפרט אחרי דברי הכיבושין והדרישה שבכל זאת הבת תחייך, ועוד לומר "איננו רוצים בבית בת שלא מחייכת" החריפה את היחסים עד כדי משבר שהבת לא חשבה ולא רצתה להגיע אליו.

2. זוג הורים הגיעו אלי לייעוץ אודות בנם, הלומד בישיבה במרכז הארץ. והבן רצה מאוד להיות "אקסטרני" (כלומר שבכל ערב יחזור לישון בביתו), אולם הנהלת הישיבה הסכימה רק בתנאי שהוא לא יסע באוטובוס אלא רק בהסעה, או שהוריו יבואו לקחתו מדי ערב. להורים היה קשה מאוד להסדר זה, הן מבחינה כספית והן מבחינת קוצר הזמן. לעומתם הבן מצהיר שהוא לא רוצה לחזור לישיבה אלא אם כן הוא יהיה אקסטרני.

והשאלה היא מה עושים?

הצעתי להם להסיעו במשך שבוע ולאחר מכן להיות עמי בקשר, וכך היה.

כעבור שבוע אמרתי להם לומר לבן שהם רוצים מאוד להמשיך להסיעו משום שמה שטוב לו זה טוב להם, אך נבצר מהם להמשיך לבצע זאת, פשוט זה מעל יכולתם. ואכן, למרבה הפלא הבן הסכים להיות בפנימייה חרף הקושי, בניגוד למה שהוא הצהיר עד לפני שבוע שהוא לא מוכן להיות בפנימייה.

מה קרה?

התשובה היא שבתחילה היה לבן קושי להתחיל בתנאי פנימייה, מציאות שהוא לא חפץ בה. הוא גם הכין את עצמו נפשית למאבק על עמדתו, ולכן הוא לא היה מוכן לשמוע על שינה בפנימייה.

אולם לאחר שהוריו הראו לו שכל כך אכפת להם ממנו והוא חש את המאמץ הגדול שעשו עבורו (הוא לא ידע שההורים החליטו להגביל את ההסעה לשבוע בלבד), זה קירב את דעתו אליהם ויצר נכונות לשמוע בקולם, ובנוסף העובדה שההורים הציגו עמדה חד משמעית (שהם לא יכולים להסיעו) כל הנ"ל יצרו קרקע פוריה להסכמה. ההתנגדות הראשונית פשוט נחלשה והמציאות טפחה על פניו. הרי לנו דוגמא להסרת הגירויים.

3. זוג הורים, שהיה להם קשיים רבים עם בנם, באו אלי לייעוץ. בין הבעיות שהעלו, סיפרו ההורים על מקרה שהם היו אמורים לצאת עמו למקום מסוים, אך ממש לפני שיצאו חיפש הבן שקית פשוטה שהיתה לו, והדבר גרם עיכוב גדול להורים. האמא אמרה לו: "דוד (שם בדוי)! מה הבעיה? וכי חסר שקיות? קח שקית אחרת! אך דוד בשלו: הוא לא יצא בלי השקית שלו בדווקא! וכך נגרם איחור גדול ועגמת נפש לשני הצדדים.

השאלה ששואלת האמא: מדוע הבן מתעקש בלי טעם?

אמרתי לאמא, שבמקום לומר לו מה הבעיה וכו', אפשר לומר לו: "כל כך חבל שהשקית אבדה, בוא נחפש ביחד". ובאמת לחפש זמן קצר, ואז לומר לו בהזדהות: "אוי, אנחנו לא מוצאים, חבל! טוב, בינתיים ניקח שקית אחרת, וכשנחזור שוב נחדש את החיפושים!"

מה ההבדל בין התשובות?

ובכן, אם היה מדובר בנער שיחסיו עם הוריו היו תקינים, בודאי שגם תשובתם הראשונה לא היתה גורמת להתנגדות ועקשנות, כי תשובתם פשוטה והגיונית.

אך כיון שמדובר בנער שפיתח יחסים עכורים עם הוריו, ובכל בקשה הוא לא שש להראות את צייתנותו וכניעתו, אלא אדרבה נראה שהוא כאילו עושה בדווקא, א"כ תשובה כמו מה הבעיה וכו' משדרת לו שההורים אומרים לו שהוא מתנהג בצורה לא הגיונית ויש בתשובה זו גם מעין האשמה כלפיו, וכמובן שהוא לא מוכן להיות אשם ולא להיראות לא הגיוני, ולכן הוא ממהר להראות שאדרבה זה חשוב. וכדי להוכיח זאת הוא מתעקש!

לעומת זאת כאשר עונים לו את התשובה שהצענו, זה משדר לו שאכן הבננו את מה שהוא מציג כבעיה ומזדהים אתו (ע"י החיפוש) ורואים זאת כבעיה משותפת (אוי, אנחנו לא מוצאים), וגם הפתרון משותף (ניקח שקית אחרת), ולא מתעלמים מהבעיה (כשנחזור נחדש את החיפושים), וא"כ אין לו סיבה להתעקש אלא אדרבה זו קרקע ליצור נכונות מצדו לציית.

חשוב לציין שההורים לא נדרשים ללמוד תשובות בעל פה כי אין לדבר סוף. אך אין להיבהל. פשוט צריך ללמוד את העיקרון למנוע גירוי להתנגדות. אמנם בתחילה זה דורש מאמץ לחשוב מה יגרום התנגדות ומה ימנע את ההתנגדות, אך עם הזמן ההורים ירכשו את העיקרון, ובלי הרבה מחשבה הם ישכילו לענות ולהגיב בצורה הטובה ביותר.

תוכן העניינים

אני והנער

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה