אור ברסלב
אני והנער הגבל את ההר וקדשתו › חשיבות ההסברה

אני והנער

הגבל את ההר וקדשתו · חשיבות ההסברה

גבול סביל

ההסברה עוזרת למנוע את עוקץ ההתנגדות ומהווה גשר מחבר בין הרצון למעשה חרף הקושי

אמרו חז"ל "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (פירוש – עבד נוח לו לחיות בהפקרות) וזהו מושג מושאל המבטא את התחושות של כל אדם. דהיינו בני אדם אינם אוהבים שמגבילים אותם וא"כ מכיון שלא נוח לנער ההגבלה כנ"ל, ממילא טבעי הדבר שהוא ירצה לפרוץ אותה, ואף תהיה לו תאוה לפרוץ את הגבול (בחינת "מים גנובים ימתקו"). ואם הטעם להגבלה אינו מובן לו, אזי מלבד אי הנוחות שבהגבלה, הנה נוספה סיבה להתמרדות, שנראה לו שעושים לו עוול ומגבילים אותו בצורה שרירותית ואולי גם לא מוצדקת. אולם כאשר ההורים טורחים להסביר את הטעם להגבלה, אם כי לנער לא נוח להיות מוגבל ומצידו היה מעדיף לפרוץ את הגבול, מ"מ ההסברה והשכנוע שזה לטובתו תמתן את הדחף לפרוץ את הגבול, ולפעמים גם תגרום לבן לקבל את הדבר בהבנה ובאהבה. לכן ישכילו ההורים להקדים הסברה לכל תקנה מגבילה או לא נוחה, ובמקרה שיש אפשרות להתגמש בתקנה, אפשר וגם רצוי לשתף את הבן בהחלטה על ההתגמשות, שכן שיתוף הבן ידרבן אותו לעמוד ולשמור על התקנה, ובודאי שאם הוא יסכים לא תהיה לו סיבה להתנגדות.

הנה לדוגמא: ההורים קובעים שאין לטלפן מהבית ללא רשות. אם ההורים יחליטו זאת ללא הסברה, זה עלול לגרום למרמור, משום שבהרבה בתים הילדים מתקשרים גם ללא רשות וגם כאן בבית כך זה היה, וא"כ מה קרה פתאום שאוסרים עלינו?

אולם אם ההורים יסבירו שחשבון הטלפון "תפח" מאוד מעל הממוצע וקשה להם לעמוד בהוצאה הזאת, אזי לילדים יקל לקבל את ההחלטה. אפשר ורצוי גם לשתף אותם בהחלטה ע"י שנציג את הבעיה שהחשבון "תפח" וכו', ונשאל אותם כיצד ניתן לדעתם לצמצם את החשבון, שהרי אם לא נגביל את השיחות לא תהיה ביקורת, ואין ערובה שאכן נצמצם את ההוצאה הגדולה. ואז נשמע מהן ההצעות, ואם אכן תהיה הצעה מעשית נקבל אותה, ואז סביר להניח שלא תהיה התמרמרות, או עכ"פ ההתמרמרות תצטמצם, משום שזו הצעה שבאה מצידם.

אולם יש להדגיש חזור והדגש שהסברה אינה התנצלות, ויש להקפיד שלא יראה כאילו אנחנו מתנצלים. והסיבה שיש להקפיד שלא להראות שאנחנו מתנצלים היא משום שההסברה אמורה לשדר לבן שאכן התקנה נחוצה, אבל ההתנצלות משדרת שהתקנה אינה מוצדקת ובעצם הבן אינו חייב לציית לה, ולכן אנחנו מתנצלים משום שכביכול עשינו דבר שלא כדין ורק לפנים משורת הדין הנער יואיל לציית לתקנה, וא"כ הנער מבין שנעשה לו עוול והוא אינו חייב לסבול זאת. ובמצב וכיוון מחשבה כזה הדרך קצרה לאי משמעת.

לדוגמא: החלטנו שמהיום ואילך הנער ידאג לקחת את אחיו הקטן לגן לפני שהוא יצא למקום לימודיו, אך לנער זו מגבלה לא נוחה, יש להסביר לו את הסיבה לכך. ואם שייך, אפשר לשתף אותו ולשמוע ממנו אם יש לו הצעה חלופית. ההסבר הוא מדוע הוא צריך לקחת את אחיו, כגון משום שאבא ואמא יוצאים מוקדם מהבית ולכן אין להם אפשרות לקחת את האח הקטן או כל סיבה אחרת, ולומר לו בפירוש: אנחנו לא נוכל לקחת את הבן היות ואנחנו יוצאים מוקדם לעבודה, ולכן עליך לקום מוקדם כדי לקחת את אחיך, אחרי הכל הרי כולם בבית נהנים וגם צריכים להטות שכם לעזרה. זו דוגמא להסברה נאותה.

משא"כ אם ההורים יאמרו לבן: "אנחנו מבקשים ממך מחילה שאתה צריך לקחת את אחיך, פשוט לנו אין אפשרות", אם כי יתכן שהבן יסכים לקחתו, אך מ"מ הוא מבין שלמעשה אין זה מחובתו וזה ממש הקרבה מצידו, לעומת ההסברה המעבירה מסר שהדבר הינו חלק מחובתו כשותף בבית בזכויות ובחובות.

אחריות: "תייסרך רעתך ומשובותייך תוכיחוך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלקייך" (ירמיה ב, יט). המלבי"ם מסביר כי "רעתך" בעצמך היא "תייסרך", לא השוט והשבט, רק הרעה עצמה שעשית, וכך גם "משובותייך" בעצמה "תוכיחוך", כי עת תפקח עיניך תמצא כי דרכך רעה. עכת"ד.

כל אדם שפותח עסק תולה תקוה שיצליח, וגם בודק לפני כן שאכן יש סיכויים טובים שאכן העסק יצליח, אולם יחד עם זאת עליו לקחת בחשבון שיש גם סיכון שהעסק לא יצליח ועלול להיות הפסד. ואם לבסוף הוא פותח את העסק, הוי אומר שהוא מוכן לשאת באחריות לכל מקרה גם של הפסד. אמנם אדם שקול וחכם עליו לראות את הנולד, האם הסיכויים רבים יותר מן הסיכונים, שאל"כ אין זה מן החכמה לפתוח את אותו עסק.

כהורים, מחובתנו ללמד את הבן את המושג "אחריות", אע"פ שהבן יקר לנו עד מאוד ואנחנו מוכנים לעשות הכל בעבורו ובמקומו. אכן זו מסירות נפש מצד ההורים, אך למרבה הצער ההורים לא מועילים בזה לבן אלא אדרבא גורמים לו נזק, משום שבזה הם נוטלים ממנו את האפשרות לשאת באחריות, וכידוע "עבדא בהפקירא ניחא ליה", והוא מתרגל לחיות כטפיל וחסר אחריות ואינו נושא בעול. ואם כי בגיל הילדות יכול הוא איך שהוא להתגבר על המכשולים העומדים בדרכו, אולם ככל שהוא מתבגר הבעיות מתעצמות, ובעצם אנחנו מכבים אש בשמן. ונוסף לכך כיצד הבן ידע להתמודד לאחר חתונתו, הרי אז לא שייך להיות קשור לסינר של אמו.

לסיכום, אנחנו כהורים מחוייבים לחנך את הבן לדעת לקבל אחריות בצורה בריאה.

הנה דוגמא: במקום לימודיו של הבן הנוהל הוא להגיע עד שעה מסוימת, אך הבן מאחר לישון בלילה וכתוצאה מכך הוא קם מאוחר וכמובן מגיע באיחור לכתה. המורה החליט להענישו, והבן מתקשר ובוכה ומתמרמר על העונש. אם כי עלינו להראות שצר לנו שהוא נענש, אך לא כדאי לנסות לבטל את העונש משום שעל הילד ללמוד לשאת באחריות למעשיו, אא"כ רואים שזאת מעידה חד פעמית. שאז יש מקום לנסות לבקש לבטל את העונש.

זכורני מעשה רב, בתלמיד שנענש פעמים רבות על ידי או ע"י המנהל הרוחני של הישיבה הרה"ג מורנו הרב צמח מאזוז נר"ו. באחת הפעמים שאלתי אותו אם כדאי לבטל את העונש היות והתלמיד בצער, ואף הביע חרטה, ותשובתו של מוה"ר נר"ו היתה שלא לבטל את העונש משום שהתלמיד שנה באיוולתו פעמים רבות, ואם נוותר לו על העונש הוא עלול להמשיך ולמעוד משום שאינו רואה את התשלום למעשיו, ואדרבא הוא עלול להידרדר יותר. אולם אם הוא ישא באחריות וירגיש את הצער בצורה מוחשית אולי זה יעזור לו להתגבר על הדחפים שלו לעומת זאת כאשר היה מדובר בתלמיד ששגה בצורה חד פעמית אכן הוא צידד לוותר לו, משום שעצם החרטה זהו התיקון.

דוגמא נוספת: נער שמזלזל בלימודיו והמורים מתרים בו אך ללא הועיל, וגם הוריו מנסים להשפיע עליו אך ללא הצלחה. אמנם הסיכון הוא גדול אם ח"ו הוא יגורש, ולכן עלינו לעשות מאמץ מיוחד לנסות לשכנעו להיות רציני, אך עם זאת יש לקחת בחשבון עד כמה אפשר לשדלו, בפרט אם הנער לא מראה שאכפת לו אזי לא בכל מחיר עלינו לעזור לו להתגבר על המכשולים. אם רואים שאין תועלת ולא הערכה, עם כל הכאב יש לתת לנער להתמודד עם בעיית הגירוש, ויותר כואב כאשר מגרשים אותו לצמיתות והוא צריך למצוא מסגרת אחרת שבדרך כלל היא פחות איכותית מהמסגרת בה הוא למד.

אולם עם זאת כיון שאנחנו רואים במשך תקופה ארוכה שהנער לא מנסה לתקן את מעשיו אלא אדרבא ממשיך בהתנהגותו המזלזלת, עם כל הכאב, לא בהכרח שכדאי לנסות לקבעו באותה מסגרת, אולי באמת כדאי שהוא יגורש ואז ירגיש מה הוא עולל לעצמו. כמובן שבתקופה שלפני איום הגירוש עלינו לחפש דרכים ואמצעים כדי לשדל ולדחוף את הנער לחזור לדרך הישר [ולזה מוקדש נושא בפני עצמו], אך מ"מ אם רואים שאין תועלת, אזי לא בכל מחיר יש להחזיקו באותה מסגרת, וכנ"ל.

והנה בעודי מגיה את ספרי זה טלפנה אמא של בחור כבן 16 והיא זועקת לעזרה, בנה מהתל בה ועושה מעשים שלא ייעשו, ולמרות כל ההסברים והעונשים, הוא ממשיך במעלליו. ושאלתה בפיה מה עושים? לאחר שבררתי את המצב לאשורו יעצתי לה להניח לו להתמודד עם בעיותיו ולא לנסות להטיף לו מוסר, פשוט זה לא מה שישנה אותו, הוא כעת רודף אחרי תאוותיו בלי לחשוב, אולם כאשר האחריות למעשיו תעבור אליו, הוא עשוי להתעורר לחיים.

דוגמא נוספת: כאשר יוצאים לאירוע מסוים ויש הסעה מאורגנת אך הנער מתנהג בעצלתיים ואינו ממהר, אם כי אפשר לעזור לו להתארגן, אך לא רצוי לעשות עבורו הכל אלא רק דברים מסוימים שניכר בו שיקשה עליו לעשותם. אולם בדברים קלים שהוא יכול לעשות אך מתוך עצלות הוא אינו מזדרז, א"כ יש לתת לו להתארגן לבד, ואפי' אם זה במחיר הפסד ההסעה. כך נרגיל אותו לשאת באחריות. כאשר הוא ירגיש את ההפסד שבא כתוצאה מהעצלות שלו, אולי אז הוא ילמד להזדרז.

נכון שכואב לנו לראותו בוכה או עצוב, אך מ"מ עדיף לראותו כך תוך תקוה שהוא ישתנה מאשר שהוא ישאר במצב הזה של עצלות, ומי יודע כיצד הוא יסתדר כאשר יתבגר ויהיה לאיש.

אולם יש להדגיש שלא בכל מקרה יש לתת לו לשאת באחריות. הנה במקרה הנ"ל אם ע"י הפסד ההסעה קיים חשש שהבן יסע לבד בתחבורה ציבורית והנסיעה גובלת במקומות שאינם לרוחנו והיכשלות בראיית מראות אסורים וכיו"ב, אזי עם כל החשיבות לחינוך לאחריות שרצוננו להקנות לו, אך במקרה הזה הסיכון הנ"ל מחייב אותנו לנהוג במשנה זהירות. ועל זה יש להמליץ את מאמר התנא באבות (ב, א): הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. אמנם נכון הדבר שאנחנו רוצים ושואפים שהבן יהיה אחראי בבחינת "חי נושא את עצמו", אולם יש לחשב היטב האם בשביל פעם או פעמיים, או אפי' מקרה מסוים שחוזר על עצמו, כדאי לנו להכניס את הבן לסיכון רוחני? ומה גם שיש לקחת בחשבון שהפעמים שבהם אנחנו מוותרים לו לא בהכרח שיגרמו לו להיות חסר אחריות, משום שההזדמנויות הראויות ללמדו אחריות הן רבות, ועוד נחכה להן ונשתמש בהן בלי סיכון להיזק כלשהו.

חז"ל מספרים (שבת קכ"ט.) על אחד החכמים שפעם הקיז דם והיה צריך לחמם את עצמו אך לא היו לו עצים להסקה. בלית ברירה לקח ספסל ושרף אותו והתחמם לאורו. ושאלו בגמרא, הרי זה בל תשחית? ותירצו, שאמנם יש כאן השחתה אך השחתת הגוף חמורה יותר, משום שבלעדי החימום היה עלול הגוף להסתכן ולהינזק, ולכן טוב עשה אותו חכם שהדליק את הספסל והציל את גופו.

כך הענין במקרה שהנער מתחיל להשתפר ומנסה לעלות מבחינה רוחנית, והוא התעצל או מתעצל בצורה קבועה בענין מסוים, כגון שאינו מניח את בגדיו במקום וזה מפריע לנו. במקרה רגיל עדיף להשאיר את בגדיו באותו מקום שהניחם, וכאשר יצטרך אותם הוא ילמד בדרך הקשה את חובתו להרים בגדיו.

אולם כאשר מדובר בנער שמשתפר (כגון שכעת הוא מתאמץ להגיע מוקדם למקום לימודיו וכיו"ב), לא מומלץ לעשות זאת משום שזה עלול להוביל לכעס ואחריו יאוש שיגרום לירידה גם בנושא הרוחני, ואז יצא שכרנו בהפסדנו.

תוכן העניינים

אני והנער

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה