הגבל את ההר וקדשתו · בנייה מחודשת
* כדי לבנות יחסים בריאים יש לחפש תקשור בדברים נוחים לבן ומוסכמים.
* לבדוק את הבעיה לנֶתֶק מזוית הראייה של הבן.
כולנו כהורים יודעים שאין ערובה לקיום הציפיות שלנו, ולפעמים קורה שגם נוצר "נתק" או דרדור שנראה שנוצר כתוצאה ממהלכים שלא עלו יפה. [אע"פ שהמהלכים היו נכונים מ"מ לבן יש בחירה].
הנה לדוגמא: הבן חוזר מאוחר וההורים דואגים, וכמובן שהם מביעים את דאגתם וגם כועסים, בציפייה שהבן יעצור את הנוהג השלילי של האיחורים. אך למרבה הצער הבן מתריס כאילו אינו מבין מה רוצים ממנו, מה פתאום מגבילים אותו, מה הוא ילד קטן? והוא עומד במריו וממשיך לאחר. זאת ועוד, הוא ממעט בדבורים ובקשר עם הוריו [פשוט זה לא משתלם לו], והשאלה היא כיצד בונים קשר מחודש?
ובכן עלינו לדעת שהנער תלוי בנו בהרבה דברים, כגון בקניית ביגוד, אוכל, וגם ביחס מתעניין ומזדהה. אמנם אם מיד לאחר הסכסוך או חילופי הדברים הקשים ננסה לחדש קשר, יתכן וגם סביר להניח שהבן יקשה את עורפו, אם משום שכעת הוא כעוס ואין מרצין את האדם בשעת כעסו, ואם משום שהוא לא רוצה לקבל את המגבלה, ולכן הוא עשוי להראות שהוא לא כל כך מעוניין בקשר*.
אולם גם מיידית אפשר לפעול ע"י בקשות או שאלות בתחום אחר מוסכם, וע"י ההיענות והקשר הזה ההורים משדרים לבן שהויכוח שהיה אינו מהווה גורם לנתק כללי, ואע"פ שאין הסכמה באותו ענין אין זה נוגע לקשר הכללי. אכן זה מהלך נכון לגבי הקשר באופן כללי, אך לענין שבו נתגלע הויכוח יש להקפיד על פרק זמן של "צינון" שבו לא לדבר על הנושא, ובאותו פרק זמן יש לנסות לבחון את הבעיה מחדש מזוית הראיה של הבן, דהיינו לנסות לחדור לנפשו מדוע הוא כל כך מתעקש, מה מפריע לו, עד כמה הוא יכול לעמוד בדרישה זו, האם דרישתנו היא בנורמה או אולי זו דרישה חריגה, ובכלל מה הסיבה האמיתית שאנחנו חוששים מהאיחורים שלו, ובאלו אמצעים נוכל לדרבן אותו לציית ולהגיע בזמן? בדרך כלל בהתבוננות כנ"ל אנחנו נמצא את הדרך שתוביל להבנה בינינו, משום שבכל מחלוקת יש את הסימפטום של ההקצנה לצד אחד בלי להבין באמת ובתמים את הצד השני, וממילא הדעות רחוקות אחת מהשניה. לעומת זאת בהתבוננות אמיתית מתוך רצון להגיע לפתרון ותוך התייחסות לצרכי הצד השני מגיעים לעמק השווה. ולכן גם בנידון דידן, אם אכן נרצה נוכל להגיע להבנה, אם כי לא תמיד לשביעות רצוננו.
הנה בדוגמא הנ"ל שהבן מאחר, אם כי לנו זה מפריע, אך ננסה לחשוב מה המניע של הבן לאחר, אולי משום שהשיחה בין החברים קולחת, או האירוע בו משתתף הבן מושך, או אולי משום שלא נעים לו להיראות בעיני החברים כמו ילד קטן שמוגבל בזמן (אם כי תפיסתו לא נכונה, אדרבא בן צייתן צריך להיות גאה בכך. אולם זאת מחשבתו לפי הבנתו). אמנם אנחנו לא מסכימים לכך, אך מה באמת הבעיה, האם הבעיה היא בגלל שאנחנו רוצים לשכב לישון? או הבעיה משום שאנחנו חוששים היכן הוא מסתובב? אפשרות נוספת - אולי זה מהווה כעין ציון דרך לשאר בני הבית לאחר וקיים חשש לפריצת הגבולות, ומי יודע אצל כל בן/בת מה ההשלכות שאכן תהיינה מהנהגה פסולה זו? אמנם קיימות עוד אפשרויות, אך נסתפק באפשרויות הנ"ל.
ובכן הבה ננסה למצוא דרכי פתרון.
כמובן שבתחילה נשוחח עם הבן ברוח טובה מתוך הזדהות ואמון שבודאי יש לו סיבה לאיחורים, וננסה לדלות ממנו את הסיבה. ואם גלינו שהבעיה היא שקשה לו להפסיק באמצע השיחה, נראה לו שאנחנו מאמינים וגם מבינים, ולאחר מכן נציע לו דרכי פתרון שיתקבלו על דעתו, כגון שעון יד מצלצל, או נבקש מספר טלפון שהוא נגיש אליו שנוכל לצלצל ולהזכיר לו. והיה אם פתרונות אלו התקבלו על ידו - הנה מה טוב, אולם במדה שלא - עלינו לנסות למצוא דרך למנוע או לצמצם את התופעה, במקרה שהחשש הוא לטיב המקומות בהם הוא מסתובב, יש לנסות לבקש שבמקרה שהוא מאחר שידאג להתקשר ולהודיע לנו שהוא מאחר והיכן הוא נמצא.
אמנם נכון שההצעה הנ"ל אינה פותרת לחלוטין את הבעיה משום שסוף סוף אין לנו ידיעה מוחלטת היכן הוא מסתובב, אולם בכך אנחנו מצמצמים את הנזק משום שעצם הענין שהוא מצלצל להודיע זה כעין הסכמה שצריכה להיות ביקורת. זאת ועוד, הקשר הטלפוני עם ההורים יכול להועיל למיתון הפיתוי להסתובב, משום שבכך הוא מצהיר שהוא נמצא במקום מסוים, ולא כל כך נעים להיות כמו שקרן [אם כי יכול להיות שאעפ"כ הוא יסתובב במקומות מפוקפקים, מ"מ בודאי שקיימת רתיעה או ספק כלשהו מצדו. אפילו אם נרויח שלפעמים הוא ימנע מלהסתובב, זה כבר שוה]. ריוח נוסף הוא שלפעמים נוכל לומר לו שהפעם אנחנו מאוד רוצים שיחזור משום סיבה כלשהי שנוכל להיתלות בה.
אולם אם החשש הוא משום שזה עלול להשפיע לרעה על שאר בני הבית, יש להביא לידיעתו את החשש הנ"ל, ולומר לו שאנחנו בטוחים שאין זה לרצונו שיושפעו ממנו ובודאי שהוא רוצה רק לטובה, אך מ"מ אנחנו בבעיה ועלינו למצוא דרך לפתור אותה. סביר להניח שהוא יציע לומר לבני הבית שלא ילמדו ממנו, או שהוא עצמו יאמר להם זאת, ואם כי אין זה פתרון מוחלט, מ"מ ע"י ההצעות הנ"ל נוצרת מעין הסכמה נסתרת מצדו שדרכו אינה נכונה, וזה עוזר בעקיפין לשאר בני הבית להיזהר שלא להיגרר אחר הנהגה שלילית זו. כמו כן סביר להניח שהבן ינסה להסתיר את איחוריו כדי לא לגרום להשפעה שלילית וגם כדי למנוע את כעס הוריו עליו.
לסיכום, אם כי הפתרונות הנ"ל אינם מוחלטים ולא לשביעות רצוננו, מ"מ עלינו לשקול את הריוח לעומת ההפסד. וכמובן שההפסד מאי שיתוף פעולה מצד הבן גדול יותר מההפסד עם שיתוף פעולה אפי' חלקי, שהרי בכל מקרה המציאות קיימת, וא"כ עדיף לצמצם את התופעה עד כמה שאפשר, מבחינת הרע במיעוטו.
יש להדגיש שלא בכל מחיר חייבים לקבל את ההתנהגות השלילית של הבן, וישנם מקרים שלצערנו הנזק לא ניתן לסובלו, ולכן במקרים כגון אלו יש לחשוב בכובד ראש האם כדאי לתת למצב להימשך בצורה כזאת, או אולי עלינו להציב בפניו את העמידה בדרישותינו כתנאי להמשך מגוריו בבית. ואם כי עלינו להציב את התנאי בצער רב ולהדגיש שאנחנו מאוד רוצים שישאר בבית אך ההכרח לא יגונה, מ"מ עלינו להיות החלטיים ועקביים ולקחת בחשבון כל תרחיש שיכול להיוולד כתוצאה מהגירוש.
דוגמא קיצונית התרחשה עם נער שהסתבך בבעיות רבות אשר גרמו להוריו סבל רב. הוריו הפצירו בנער לחדול ולחזור בו מההתנהגות המבישה היות והם חוששים לעתידו וגם להם נגרם נזק תדמיתי, אך הנער נשאר בשלו. לדעתו התנהגותו היא סבירה, וסתם מאשימים אותו. לא עברו ימים רבים והנער גילה את פרצופו האמיתי: הוא פרק עול והלך נגד כל המוסכמות שבביתו!
השאלה היא, כיצד על ההורים לנהוג?
האם לקרב אותו שמא יחזור לתלם, או להרחיקו כדי שלא יהיה דוגמא לשאר אחיו, או אפשרות שלישית להפציר בו שיעשה את מעשיו בצנעה?
ובכן לאחר התייעצויות רבות הוחלט להבהיר לו בצורה שאינה משדרת מאבק אך חד משמעית, שלא נוכל להחזיקו בבית בצורה כזאת, ועליו להחליט מה הוא מעדיף - כיבוד אורחות הבית או לעזוב את הבית. הנער בחר באפשרות השניה ועזב את הבית.
והשאלה היא: נו, מה עושים לעקשנות שכזאת?
התשובה היא: נותנים לנער את האחריות. אסור לנו לחשוב במקומו. אם הוא לא יחשוב - הוא לא יתקן ולא יתוקן. נכון שיש סיכונים העלולים להיגרם כתוצאה משהותו בחוץ, אולם כאמור לקחת את המשא במקומו אין זה הפתרון, ואולי אדרבה זה יחריף את הבעיה.
הבה ננסה להיכנס לנבכי נפשו, מה הוא אמור לחשוב? ובכן כאשר נניח לו לשאת באחריות כנ"ל, יתכן שהוא יחשוב שהצדק עמו ויותר נכון שהוא ירצה לחשוב שהצדק עמו, אך את האמת הוא יודע, אולם הוא מנסה לקבור אותה כדי שלא תפריע לו לעשות מה שלבו חפץ, אך מ"מ הוא יודע שהוריו יודעים מה הם רוצים ויש עליו תביעה שהוא לא היה הוגן כלפיהם, אך מה לעשות ולבו הולך שבי אחר הפיתויים וטוב לו עם זה. הנער מרגיש בתת ההכרה נקיפות מצפון, וסביר להניח שביום מן הימים הוא יתעורר וישוב למוטב. אולם לעומת זאת אם נחזר אחריו "ונתחנחן" לפניו, הוא יחשוב שהוריו עשו טעות ובגללם הוא הגיע למצב הזה, ובעצם הם האשמים, ומעכשיו יש צדק בהתנהגותו וכמובן אין לו לאן למהר. הוא ירשה לעצמו לשקוע בבצה. אין לו נקיפות מצפון, וגם אם הוא ירגיש ריקנות והפסד הוא יאשים את הוריו, וכמובן שבצורת חשיבה כזאת הדרך חזרה ארוכה יותר.
ולכן עלינו לשקול את הדברים היטב בכובד ראש ולהיות שלמים עם הגירוש, ובכל מקרה עלינו לדעת שלכל החלטה - לגרש או לא לגרש - יש מחיר, ועלינו לשקול בפלס מהו הרע במיעוטו, ובטרם החלטנו ניגש לדמות שמקובלת עלינו ונציע בפניה את לבטינו ונשמע מה דעתו, יהי רצון שלא נצטרך להגיע לכך!