אור ברסלב
אני והנער אל תלמד אותו לשקר › קח פסק זמן

אני והנער

אל תלמד אותו לשקר · קח פסק זמן

בלי מאבקים

* כמו שסוגיא מורכבת דורשת יישוב דעת כך גם פעילות חינוכית, לכן לא שייך לפעול בשעת כעס יש לקחת פסק זמן

מסופר על אדם שלפני מותו צוה את בנו שכאשר יכעיסו אותו, שלא יגיב בצורה מיידית אלא יחכה לפחות יום אחד לפני שיגיב.

הבן הנ"ל גדל ונשא אשה, והיה צריך לצאת למדינת הים ולא ידע שאשתו מעוברת. והנה מסיבות שונות הוא התעכב שנים מספר מעבר לים, ולאחר שחזר, טרם נכנס לביתו והנה הוא שומע את אשתו מדברת ומשתעשעת עם בחור אחד שלא הכירו. חימה עזה תקפתהו, ובא להוציא את חרבו כדי להרוג את אשתו, אך מיד נזכר בצוואת אביו להמתין יום לפני שיעשה מעשה. ואכן הוא שב על עקבותיו והמתין יום. והנה למחרת הוא עומד ליד החלון ושומע את אשתו אומרת לאותו בחור: "בעזרת ה' אביך ישוב וישמח לראות שנולד לו בן". כאשר שמע זאת הבין שאין זה זר כי אם בנו. ואז הודה לה' וברך את אביו על העצה שהצילה אותו ואת אשתו ואת בנו.

אמנם במקרה זה הוא שמע את המציאות ולכן לא ביצע את זממו, ויתכן שאם לא היה שומע היה מבצע את זממו, אך לאמתו של דבר הטבע באדם שכאשר הוא ממתין לפני שהוא מגיב כעסו נחלש גם ללא סיבה מיוחדת כמו בסיפור, אלא עצם ההמתנה גורמת לכעס להיחלש ולפעמים אף להיעלם, כמו המשפט העממי: "הזמן מרפא"!

ובודאי שזה עוזר לשיקול דעת אחראי וברור יותר. אינו דומה מי שפועל מתוך כעס שאז מוחו מעורבב וכל מחשבתו היא להוציא אל הפועל את כעסו, מבלי לחשוב אם זה כדאי או מוצדק, לעומת אדם הפועל מתוך ישוב הדעת, שאז מעשיו נתונים לפיקוח שכלו.

אמנם פעמים רבות אנחנו כועסים ופועלים מיד בעוד "הברזל חם", משום שאיננו רוצים שעוקץ חומרת העניין ינטל, ואולי לאחר שנירגע לא נפעל באותה עצמה כמו בשעת החימום יתכן שיש בזה מן האמת.

אך השאלה היא ממה נפשך: אם ראוי לפעול בצורה חמורה - אזי גם כאשר כבר נרגענו עלינו להראות שהענין חמור מאוד בעינינו, ואם איננו רואים צורך לפעול בחומרה - הוי אומר שלפי האמת אין לפעול בחומרה.

הכלל בזה שעלינו לפעול בהגיון ובהוראת השכל ולא לפי הדחק. ואם כי אמת הדבר שאינו דומה רגע הידיעה שמזעזע לזמן שאחר מכן שאז התקרר הענין, שפעמים שבאמת היה ראוי להתרגש ולפעול בחומרה, מ"מ הענין התקרר, וא"כ איבדנו את הרגש שבענין, אולם אם נשקול בפלס את ההפסד כנגד הריוח, בודאי שפעולה מתוך הגיון מחושב ומניעת הטעויות והנזקים שעלולים להיות כתוצאה מן הכעס, כדאית יותר מיצירת הרגש למעשה, דהיינו תגובה שבאה מתוך פרץ של כעס.

זאת ועוד, אפשר ורצוי להביע זעזוע מיד ברגע ששמענו את המעשה, אך לא לפעול אלא רק לאחר פסק זמן כדבעי. (ראוי לציין שיש להקפיד שלא יובן שבכוונתנו להעניש בחומרה משום שזה עלול ליצור פחד בלתי מבוקר אצל הנער, פחד שאחריתו מי ישורנו. וכבר סיפרו לנו חז"ל (חולין צ"ה.) מעשים מזעזעים בילדים שהוריהם איימו עליהם, ומתוך הפחד שמו הילדים קץ לחייהם! פשוט יש להראות זעזוע של אי הסכמה ותו לא מידי.)

לדוגמא: זכורני שבאחת השבתות שהייתי אחראי בישיבה [בתור ממלא מקום], שמתי לב שאחד הבחורים לא נמצא. לאחר בירור נודע לי שהוא נסע לביתו לשבת כנראה ללא רשות. אני ידעתי מכבר שאותו בחור מאוד אהב לצאת לביתו, ולכן היה נראה שהוא פשוט ניצל הזדמנות שהרב הקבוע לא נמצא ואני רק ממלא מקום, וחשב שאני לא ארגיש שהוא נעדר ולכן חמק לביתו. כמובן שזה מעורר את הכעס, אך כיון שכתבתי בספרי [עצות בחינוך א'] שאין להעניש לפני ששואלים את בעל המעשה, לכן אע"פ שלדידי היה ברור שהוא עשה שלא כדין (וכמובן שכבר "הכנתי" את העונש), בכל זאת למחרת כאשר הוא הגיע לישיבה, נגשתי לבחור ושאלתי:

"משה, היכן היית בשבת"?

"בבית", ענה משה.

ושוב שאלתי: "האם קבלת רשות"?

והוא ענה בשלילה.

ואז שאלתי [כשכבר יש לי עונש מוכן!]: "מדוע"?

תשובתו היתה כי דודו נפטר ביום ששי, והוא נסע להשתתף בהלויה...

עד כאן הדו שיח.

פשוט מבהיל! מבהיל לחשוב אלו הענשתי מתוך כעסי כיצד יכולתי לישון בלילה? להעניש ללא בירור, ללא הצדקה, בחור שנסע להשתתף בהלויית דודו!

זו דוגמא אחת מני רבות, שמלמדת עד כמה צריך להיזהר לקחת פסק זמן כלשהו לפני שמגיבים, ואידך זיל גמור.

אל תאשים. אמור מה כואב

* כאשר אמרת לבן מה כואב סיפקת לו כלי להתמודד

* כאשר אתה מאשים יצרת קרקע פוריה לבעיות נוספות

הבן מתחיל לזלזל בלמודים. אינו משקיע, אינו מכין שעורים, זה מדאיג מאוד! כיצד יש להגיב?

יש סוגים שונים של תגובה. הנה דוגמא לתגובה:

"בני! אתה פשוט מזלזל בלמודים. זה עצלות שטבועה בך! אין לך רגש! לא אכפת לך שאני דואג, לא אכפת לך מאמא! העיקר שאתה מרגיש טוב! אתה לא חושב מה יהיה בעתיד. פשוט זו טפשות הגובלת בחוסר מצפון ובעצלות. עד מתי אפשר לסבול את הזלזול הזה?! תתנער כבר, תתעורר, אני לא אסכים שתעשה מה שעולה על רוחך! אני מזהיר אותך שאם תמשיך לעשות לנו רע, אנחנו נחזיר לך באותו מטבע! גם אנחנו יכולים להיות רעים יותר, יחס גורר יחס"!

עד כאן התוכחה.

תוכחה שכזו מלווה בהאשמה מעיקה ומרחיקה. בדרך כלל במקרים כאלה המטרה לא מושגת!

אמנם לפעמים רואים שהבן אכן משנה כיוון אך למרבה הצער זה זמני, והוא עלול בקרוב מאוד לשוב לסורו, ואף למצב גרוע יותר.

ומדוע?

ראשית, האשמה יוצרת רצון הפוך - דהיינו לדחות את הנאמר, משום שזה מעיק, ומי רוצה להיות מואשם? ולפעמים מעט תוספת האשמה יותר מן האמת יוצרת התמרמרות, וכמובן זה יוצר גירוי לתגובת נגד או סגירות וריחוק ואף התנהגות של "דווקא".

לא פעם שומעים מנערים שאומרים: "אם הורי אומרים שאני עצלן, שאני אגואיסט, אז דווקא אני מעכשיו אהיה מה שהם אמרו"! (ודאי שאין זה מוצדק ולא נכון מצד הבן לדבר או להתנהג כמו שהוא הכריז, אולם לנו כהורים יש חובה להיזהר שלא להיות הגורמים!)

גם במקרה שכל מה שההורים אמרו זה אכן נכון, מ"מ האשמה יוצרת מועקה בלב הנער, ומועקה יוצרת צורך לפורקן מיידי שבדרך כלל הוא שלילי, ולפעמים מועקה יוצרת אדישות, יאוש, כמין התאבנות, שיתוק וחוסר מעש, ובפרט שלא תמיד יש לנער את הידיעה והכלים להתגבר על בעיותיו.

זכורני מקרה בו ניגש אלי אב לבחור ישיבה כבן 15, כשכולו נבוך ועצוב. מה קרה?

הבן שהיה ממושמע, פתאום אומר לאביו "אבא, תרד ממני!" המשפט הזה פשוט זעזע את האבא! משפט זר ומוזר ולא אופייני לבנו!

מה קרה?

ביררתי עם האב את הסיבות האפשריות לכך, והאב סיפר שכאשר הוא הבחין שהבן לא משקיע בלימודיו, זה הדאיג אותו ולכן כדי לעורר את הבן הוא היה אומר לו בצורה קבועה: "תדע לך יחס גורר יחס! אם תשקיע - תקבל ממני מה שתבקש, ואם לא תשקיע - תדע לך שלא תקבל!" לבן שהיה נתון בלאו הכי בקשיים נמאס לשמוע רק תלונות, ולכן העיז פניו בחוצפה. (אם כי אין הצדקה לכך).

ב"ה לאחר מעקב משותף והדרכה נכונה, הבן חזר לעצמו וכמובן גם הביע חרטה. הורים היזהרו בדבריכם!

הנה דוגמא לסוג אחר של תגובה:

"בני, לאחרונה אני שומע שאתה לא מכין שיעורים, וזה מדאיג משום שזה עלול לפגוע בך בהמשך לימודיך. אם אתה מתקשה - אני אשמח לעזור לך, אך לא כדאי שהפער יגדל. פשוט חבל לאבד את הזמן. כל יום שתנצל יוסיף לך. אני חושב שלשחק במחשב לפני שאתה עושה שיעורים זו טעות. בשיעורי הבית בחשבון תוכל להיעזר בחברך. אני פשוט חושש שמא אתה פשוט לא מודע לחומרת המצב, קשה לי להסכים לכך, לכן בוא ונעשה סדר בדברים". עד כאן התוכחה.

לכאורה גם כאן אנחנו אומרים מה מדאיג ומה כואב ומסבירים שלא נסכים לכך, ובעצם המסר שוה, אך ההבדל הוא שבסוג זה של התוכחה אין האשמה, וממילא לנער אין סיבה להתמרמרות או לעשות "דווקא", ויתכן שגם יאמר מה מגביל אותו.

זאת ועוד, בסוג כזה של תוכחה אין לו מועקה מצפונית, והוא יותר מיושב ומשוחרר לנסות לפתור את הבעיה. גם אנחנו כהורים הרגשתנו תהיה יותר טובה וממילא באופן טבעי נהיה יותר נגישים אל הנער. לא תהיה הרגשת ריחוק של הבן מההורים כמו בסוג הקודם של התוכחה עם האשמה.

תוכן העניינים

אני והנער

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה