אל תלמד אותו לשקר · כוחכם הגדול כהורים אוהבים
* ההורים הם הקרובים והחשובים ביותר לבן.
* אין אפשרות לנתק את אהבת הבן, להוריו אא"כ ההורים יגרמו זאת.
* כאשר הפיתוי חזק יש להבין את נפשו ועם זאת להראות מורת רוח אולם לא מאשימה.
אחד מהיתרונות החשובים שיש להורים במיוחד, היא העובדה שהנער באופן טבעי אוהב ומוקיר את הוריו, משום שכבר מקטנות הם אלו שהעניקו לו את צרכיו הגשמיים והרוחניים, הלבשה, אכילה ושתייה, וכן חום ואהבה, ושאר צרכיו, וממילא טבעי הדבר שהוא רואה בהם כמקור הטוב, ויודע שהם אוהבים אותו, וכמובן שגם בו מתעוררת אהבה והערכה להוריו. במצב כזה גם כאשר הוא גדל, רצונו הטבעי הוא לשמח את הוריו, וגם האמון בהם הוא יותר גדול.
אך דא עקא לפעמים קורה שהנער נמשך אחרי פיתויים מסויימים, שאינם עולים בקנה אחד עם השקפת ההורים. ולמרות שהנער מטבעו רוצה לשמח את הוריו, בכל זאת הפיתוי חזק מאוד ומושך יותר מאהבת הוריו, וזה גורם לו לעתים לעבור על דברי הוריו. בצר להם, מנסים ההורים הדואגים למנוע זאת ממנו, בדרך כלל בצורות דלהלן:
א. ע"י איומים ועונשים, הגבלות וחרמות. הם מאיימים שאם הוא ימשיך בדרכו הנלוזה הם לא יספקו לו את צרכיו. וכאשר אין תוצאות, הם מבצעים את האיום. הם מגבילים אותו, צועקים עליו, ויש שאף מרחיקים אותו מהבית! פשוט הם מודיעים לו שכל עוד הוא מחזיק בדרך נלוזה זו אין הוא בנם והם אינם הוריו, ולכן עליו למצוא בית אחר.
ב. ע"י נסיון בפיוס והתרפסות לפניו ובלבד שהוא ילך בדרך הישר. הם מתעלמים מההדרדרות שלו, וממשיכים להתנהג עמו בצורה רגילה כאלו לא קרה מאומה. איש הישר בעיניו יעשה!
והשאלה, מהי הדרך הנכונה?
הבה נבחן את הדרכים: הנה, בדרך הראשונה יש יתרון, שההורים מראים לבן את מורת רוחם ואף נלחמים כנגד דרכו הקלוקלת. הם מקוים שע"י המגבלות, הנער ישקול שוב את מעשיו ויגיע למסקנא הנכונה שהם מצפים. ומכיון שכל אדם מעוניין להרגיש בנוח, ולכן סביר להניח שתהיה לו דחיפה לחזור לדרך הישר. כך חושבים ההורים.
אך דא עקא, פעמים רבות התוצאות הן הפוכות. הבן מקשה את עורפו ומקשיח את עמדתו ומוסיף חטא על פשע, משום שהוא מרגיש כאלו רוצים לכפות עליו התנהגות שהוא לא מעוניין בה, וכאלו שוללים ממנו את עצמאותו.
ואף שהאמת היא שהוריו רוצים בטובתו ויתכן מאד שהוא יודע היטב בסתר לבו שכוונת הוריו בזה לטובתו, אולם כיון שיש לו פיתוי לדרך האחרת הוא נתלה בהתנהגות הוריו כלפיו כסיבה שלא להיכנע, ואין הוא מנסה לחשוב האם דרכו נכונה או לא. פשוט הוא מרכז את כל כוחותיו סביב תגובת הוריו שלדעתו הם לא בסדר והוא לא יכנע להם, כך נוצר נתק.
זאת ועוד, כאשר הוא מנותק מהוריו הוא מחפש חברה אחרת שאיתה ימצא שפה משותפת וירצה לשתף אותם בלבטיו וכמובן שאז ההצעות וחוות הדעת שלהם בדרך כלל לא מתאימות ואף סותרות את השקפת ההורים, ולא קשה לנחש לאלו תוצאות תביא התחברות זו.
לעומת זאת, הדרך השניה של הפיוס וההתרפסות וההתעלמות מצמצמת את הרצון למרוד ולהתנתק כיון שהוא לא מרגיש דחייה מצד הוריו, וא"כ סביר להניח שהוא גם לא ימנע מלהתייעץ עם הוריו.
אולם החסרון שבדרך זו הוא עצם העובדה שההורים מתעלמים, זה מראה לילד שכביכול אין דרכו גרועה כל כך, וכי לא אכפת להורים אם ימשיך ללכת בה. הבן יכול לחשוב שגם ההורים לא בדיוק בטוחים שדרכם היא הדרך הטובה, ואז לא ינסה לשקול את דרכו החדשה.
ואכן הרש"ר הירש ז"ל ("יסודות החינוך" ח"ב במאמר השרשת התורה בחיים המעשיים מעמ' צ"ה והלאה) עמד על השאלה מדוע בני הנוער בתקופתו לא הלכו בדרך ה', אע"פ שהוריהם קיימו מצוות קלה כבחמורה. והתמיהה מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שאותם נערים היו מוכנים ממש להקריב את עצמם למען הוריהם, ואעפ"כ בדבר זה, דהיינו ללכת בדרך התורה, הם לא הלכו. הם זנחו אותה! וצריך להבין מדוע הנוער לא התאמץ לשמור אמונים בדבר זה להורים?
תשובת הרש"ר היא: משום שההורים לא הקרינו להם שהדרך הזאת (דהיינו דרך התורה) חשובה להם מאוד. הנערים חשבו שאף שהוריהם הולכים בדרך זאת, אין זה מחייב אותם אלא זה פשוט "הרגל" מקטנות של הוריהם, והם הנערים "השתחררו" מהעול הזה.
לסיכום יוצא שבכל דרך מהנ"ל יש יתרונות וחסרונות.
מהי א"כ הדרך הנכונה?
קשה מאוד להצביע על דרך שתגן בצורה מוחלטת על הנער מפני הרוחות הרעות שחדרו לנשמתו, אך אפשר לנסות לצמצם את הסיכון בדרך דלהלן.
הנה לפי מה שהזכרנו לעיל שמטבעו הנער אוהב את הוריו ובכל זאת יש לו פיתוי שחזק יותר מאהבת הוריו, נמצא א"כ שבחירת הנער בדרכו הקלוקלת אינה נובעת מרוע לב, אלא פשוט בגלל שלבו שבוי ברשת התאוה.
לכן תחילה עלינו לתת את הדעת ולמצוא מה מפתה אותו, ולנסות לתת מענה מתאים שיגבר על הפיתויים. אמנם לא תמיד יש מענה מיידי, ולפעמים גם לא ידוע מתי יהיה מענה, אם בכלל.
אולם מ"מ עצם הידיעה שהמניע את הילד הוא פיתוי ולא רוע לב, עוזרת לנו להיות יותר מיושבים ומחושבים. עם זאת עלינו להיזהר בבחירת התגובה כלפי הנער, משום שאם נתקיף כמו בדרך הראשונה, עלול הנער להתרחק וכנ"ל, ואם נתעלם עלול הנער לפרש זאת כהסכמה.
מה א"כ תהיה התגובה הנכונה במקרים כאלו?
לענ"ד נראה שיש להביע את מורת רוחנו מהדרך שבה הוא הולך, ולהסביר לו שהדרך הנ"ל אחריתה מרה כלענה. ואם רואים שהילד מקשיב מתוך רצון, נסביר לו בפרוטרוט את הנימוקים לשלילת הדרך הנ"ל [כמובן באופן שברור לנו שאכן אנחנו יודעים לפרט נכון את חסרונות הדרך הנ"ל. אך אם אנחנו מסופקים אם אכן נדע מה החסרונות, אסור לנו לנסות לפרט משום שאם הוא ימצא "סדק" כלשהו בדברי ההורים, אף שזה רק בחלק מדבריהם, יקיש מזה הנער לשאר דבריהם שכשם שהחלק הזה לא נכון, כך גם כל דבריהם. לכן הורים היזהרו בדבריכם!].
כל זה במדה והבן מטה אזן קשבת.
אולם אם רואים שהנער לא מעוניין לשמוע, אין טעם להכביר במלים להוכיח את רעת הדרך שבחר בה הבן. אמנם בכל זאת יש לנסות לשוחח עם הבן ולהדגיש לו שהם רואים בצורה שלילית את דרכו, ולהקפיד שלא לומר את דעתם בצורה של האשמה אלא אדרבה לדבר מתוך הבנה, כגון לומר אנחנו מבינים שלא סתם אתה מתנהג כך, כנראה שזה גורם לך סיפוק, ובודאי שלא היית מתנהג בצורה שלא לרוחנו סתם, אדרבא אתה אחרון שתרצה לצער אותנו וכו', בעיקר כואב לנו ההפסד שאתה עלול להפסיד, ומאוד חורה לנו על אותם שמשכו אותך וכו', בצורה שרוח הדברים היא שאנחנו לא מאשימים אלא מבינים, ועם זאת כואב לנו.
בצורה כזאת לילד לא תהיה סיבה להתמרדות, ומאידך הוא לא יקל ראש משום שאחרי הכל הוא רואה שזה למורת רוחנו. ומכיון שמצד עצמו הוא אוהב אותנו ומן הסתם יודע הוא בתוככי לבו שדרכו שקרית כיון שלשקר אין רגליים, א"כ סביר להניח שבאיזשהו שלב הוא יתעורר שוב לחזור לדרך הוריו.
ומה פירוש לשקר אין רגליים?
הכוונה היא שהדרך הקלוקלת מציעה אמנם פיתויים רבים מאוד, אך עם זאת לאחר מעשה מרגישים ריקנות וחוסר סיפוק כעין הרגשת הפסד, פשוט לא טוב לו. רגעים הללו הם הזדמנות לחזור לדרך הישר, ואם הנער יזכור את הוריו האהובים והאוהבים והכואבים, הוא עשוי לשנס מתניו ולזנוח את דרכו הנלוזה ולחזור לדרך הוריו. משא"כ כאשר יש נתק ומאבק ביניהם שאז לא נוח לו להודות בטעותו, ובפרט כשאין הוא יודע כיצד יגיבו הוריו.
זו גם הסיבה לשלילת הדרך השניה שהצענו לעיל - דהיינו שהוריו יתעלמו מההידרדרות שלו - מכיון שבדרך זו עדיין חסרה המשיכה לחזור לדרך הוריו משום שהוא לא ראה שאכפת להם באיזה דרך ילך, וא"כ אין סיבה שתשכנע אותו לחזור לדרך הוריו. בלבו הוא חושב: מה כבר משנה באיזה דרך אבחר, ולכן הוא עלול להשאר בדרכו.
לעומת זאת בדרך הראשונה שהמלצנו לעיל יש את ההתחברות לנער תוך הדגשת אי ההסכמה ומורת הרוח מדרכו של הבן, ובכך נשאר כח המשיכה אל ההורים.