אור ברסלב
אני והנער אל תלמד אותו לשקר › גם לבנך יש דעה

אני והנער

אל תלמד אותו לשקר · גם לבנך יש דעה

קח פסק זמן

את דעת הבן אפשר לנסות לכוין אך לא שייך לבטלה

אחת הסיבות הגורמות לנֶתֶק בין ההורים לנער נעוצה בביטול דבריו.

הנער בא עם "סחורה" חדשה (דהיינו דעה והשקפה זרה), ומביע את דעתו שאכן היא מצוינת. לעומת זאת להורים ברור שזה נוגד את דעתם, והם זועמים איך עלה על דעתו לחשוב בצורה שכזאת.

הנה לדוגמא: הורים מחנכים את ילדיהם להיות אברכים לומדי תורה, ואת הבנות להיות בנות בית. "כל כבודה בת מלך פנימה".

והנה הבן בא עם "סחורתו": אני רוצה להיות חצי עובד וחצי לומד, (או להיות איש עסקים).

ההורים מזדעזעים: "איך הוא יכול לחשוב בצורה כזאת? הרי אנחנו חינכנו אותו להיות אברך תלמיד חכם או מגיד שיעור, ואיך הוא מדבר על חצי יום או יום שלם של עבודה? הרי זה ממש חוצפה!"

וכיוצא בזה, אם הבת תאמר שהיא רוצה להיות "משכילה ומודרנית",

ההורים נזעקים: איך היא מעיזה לחשוב בכוון הזה? והכעס גורר תגובות חריפות ולא תמיד הגיוניות, [או תמיד לא הגיוניות, בעיני הנער לפחות], וכמובן ש"הדרשה" [או יותר נכון הדרישה] מתחילה ותוכן הדרשה הוא שלא תיתכן דרך אחרת מלבד מה שההורים למדו. והדרשה מתובלת בכל מיני עקיצות וגינויים לדרך שאודותיה הנערה דברה.

ולפעמים אחרי ה"דרשה" ההורים אומרים לנער: הבנת? נו, עכשיו מה אתה אומר? [כשכוונתם היא: עכשיו אנחנו רוצים לשמוע ממך שמה שאמרת זה פשוט שטות או לפחות טעות], ובמקרה הטוב הם גומרים את ה"דרשה" ועוברים לשטף העניינים, בלי לצפות לתגובה.

ובאמת מה זה עושה לנער? האם זה משנה את דעתו?

ישנן שתי אפשרויות:

אפשרות ראשונה: הנער ימשיך להחזיק בדעתו בגלוי ע"י שיבטל וישלול את מה שההורים חושבים על מה שהוא אמר. ואע"פ שההורים אמרו דברים שיש בהם הגיון, אולם עצם העובדה שהם הביעו את דעתם בצורה חריפה, מאשימה ודורשת, גורמת לנער גירוי להתגונן ולהחזיק "בקרנות המזבח", אפי' בדברי שטות. וק"ו כאשר הוא מוצא "סדק" כלשהו בדברי ההורים, שאז הוא שמח על כך כמוצא שלל רב, ונתלה בטעותם כמו באילן גדול, משום שסוף סוף זה עוזר לו לעמוד על דעתו.

כל זה במקרה שהוא מגיב על דברי הוריו.

אך קיימת אפשרות שניה, והיא: הבן לא יענה, אבל בתוך לבו הוא מחזיק בדעתו, והוריו בעיניו פשוט קיצוניים או שחסר להם ידיעה והוא בעצם הצודק, אך אין טעם להתווכח משום שהוריו לא שואלים אלא קובעים. ואת שאלותיו הוא כבר יפנה "למבינים" - ידידיו בעלי "השיטה", שם הוא ימצא אוזן קשבת והזדהות, ובכלל שם הרבה יותר נעים.

כל זאת הוא חושב בלבו, וההורים לא מודעים לכך. נדמה להם שע"י ההתקפה הם נטרלו את הלך מחשבתו, ומעתה יש להם "שקט תעשייתי".

אך למרבה הצער זו עלולה להיות פצצת זמן מתקתקת!

ומה היא הדרך הנכונה למנוע את המכשול הזה?

פשוט, יש להבין ולהפנים שכשם שלנו ההורים יש דעה, כך לנער יש דעה משלו. ואע"פ שאנחנו בטוחים שהוא טועה, אך מ"מ עלינו להביע דעתנו בצורה מכובדת ומכבדת על מנת לאפשר לנער לפתוח את סגור לבו ולהרגיש נעים לשוחח עמנו.

ומן האמור נבין שאין לדרוש ממנו לקבל את דעתנו, אלא עלינו להביע את דעתנו בצורה ברורה ומכבדת [לאחר מחשבה שקולה], ולתת לנער לעכל את הדברים ולהגיע למסקנא, ולא ללחוץ עליו לקבל את דעתנו.

בצורה כזאת הוא איננו בהול להחזיק בדעתו ואין לו גירוי להתמרדות. וגם אם הוא עדיין חושב אחרת - מ"מ אנחנו את דעתנו אמרנו, ועלינו להמשיך לחפש את מקור הבעיה ואת הפתרונות שיתיישבו על לב הנער.

ובדרך כלל: כשיש יחס חם ומבין הנער עצמו מחפש את האמת בדברי הוריו, ורוצה להיות נכלל בתוכם ובדעתם, משום שיש לו רצון לרצות ולשמח אותם.

וזה מה שאמרו: מעט מהאור דוחה הרבה מהחושך!

תוכן העניינים

אני והנער

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה