אור ברסלב
אמת מארץ (דוויק) אמת מאר"ץ למוהרשד"ך › סימן נ

אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן

אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן נ

סימן מט

מציעא ד"ב רש"י בד"ה ראיתיה קודם שהגבהת אותה ע"כ עיין להרב ח"ה שכת' שלשונו של רש"י ז"ל הוא מגומגם דלפום סברא דהשתא בראייה בעלמא קני מה מועיל שראה אותה קודם הגבהת חבירו אם לא שיאמר שראה אותה קודם ראית חבירו ומכח קושיא זו הגיה ברש"י ז"ל קודם שהגבהתי אותה יע"ש ולכאורה עדין קושיתו במקומה עומדת כיון דעיקר טענתו שהוא זוכה בה מטעם שראיתו קודם ראית חבירו העיקר חסר מדבריו ולא היה לו לרש"י ז"ל לומר לא ראיתיה קודם ממך אבל הנראה דדברי רש"י שלפנינו הם טובים ונכוחים והוא דקשיא ליה לרש"י דמנ"ל להש"ס לומר דאם תנא אני מצאתיה לחוד הו"א מאי מצאתיה ראיתיה ובראיה לחוד קני דאי משום כיון דקתני יחלוקו אלמא מש' דקני בראיה אימא דה"ט דיחלוקו משום דשניהם אחוזין בה ואעפ"י שלא קנו בראיה קנו מטעם הגבהה ומנ"ל למטעי ולומר דבראיה בלחוד הוא קני וכת' דס"ל להש"ס דהם מודים א' לחבירו שהאחר הגביה תחילה קודם חבירו מנ"ל להש"ס כן דילמא אינם חלוקין אלא דוקא בראיה שהא' ראה קודם שראה חבירו אבל בהגבהה שניהם הגביהו בבת אחת וע"ז בא רש"י ז"ל לתרץ ולומר דאי מודים ששניהם בב"א הגביהו אותה ולא הוה שייך שיהיו חולקים בראיה שזו יאמר שאני ראיתיה קודם וזו יאמר אני ראיתיה קודם דהראיה דבר שאין בו מעשה הוא ואינו ניכר לעין ומי הגיד לו שלא ראה אותה חבירו קודם וא"כ מוכרחים אנו לומר מתוך טענתם שיש לאחר הוכחה על חבירו שלא ראה אותה בשעה שהוא ראה אותה והיינו שהוא טוען עליו מתוך מעשיך שלא הגבהת אותה אלא עד עכשיו מוכח שלא ראית אותה קודם זמן זה ואני קידם זמן זה שהגבהת אותה מצאתיה אני קודם ולא הגבהתי אותה שלא תרגיש בי ותחטפנה ממני וא"כ אעפ"י שאתה הגבהת אותה ואני לא הגבהתי עמך עכ"ז אני מצאתיה קודם שאילו אתה מצאתה קודם ממני כיון שהגבהת אותה ולא חששת לי הי"ל להגביה מקודם זמן זה וזהו שכתב רש"י ז"ל בלשונו הטהור ראיתיה קודם שהגבהת אותה שאעפ"י, שאתה הגבהת אותה קודם עכ"ז אני ראיתיה קודם שהגבהת שהוא זמן ראיתך ודו"ק:

תוס' בד"ה דבראיה בעלמא לא קני והא דאמרינן בפ' הבית והעליה הבטה בהפקר קני היינו וכו', עכ"ל ר"ל דהתם איכא תרי לישני משמיה דרבא דבלישנא קמא קאמר דכ"ע הבטה בהפקר קני ובלישנא בתרא קאמר דכ"ע הבטה בהפקר לא קני וכוונת התו' ז"ל להקשות אלישנא קמא דס"ל דקני ואיני מבין קושיתם כלל דאם כוונתם ז"ל להקשות לישנא קמא דהתם ממתני' דהכא דממשנה יתירה שמעי' דלא קני והתם קאמר קני הא לפי האמת לא קיימא מתני' בהכי אלא חדא במצי' וחדא במו"מ ואם כוונתם להקשות דאעפ"י דאדחיה לה הא אוקמתא מ"מ משמע דס"ל סתמא דתלמודא דלפי האמת בראיה לא קני והדין דין אמת אימא דס"ל סתמא דתלמודא כא"ד דרבא בתרא דהתם וגם כן התם ס"ל הכי דמוקי דבריתא דקתני שומעין לו בהבטה בהפקר דלא קני וצ"ע:

ע"ב רש"י בד"ה אבל מו"מ דליכא למימר הכי ואע"ג שזה אם הוא נתן את המעות למוכר כדאוקמינן לקמן דנקיט זוזי מתרוייהו וכו' אפ"ה חסרון הוא אצלו דאי לא הוה צריך לא הוה מיהדר אבתרה למיזבינה וכו' לכאורה אינו מובן דאפי' לפי הס"ד דלא נקיט זוזי אלא מחד מ"מ אם השני רוצה ליתן עדין ואינו כופר גם בממון כדאמר בתר הכי ואי תנא מו"מ וכו' משום דמורי ואמר חבראי דמי קא יהיב ואנא דמי קא יהיבנא וא"כ ליכא חסרון כלל וא"כ מוכרחים אנו לתרץ כמו שתי' רש"י לפי המסקנא וא"כ למה לא נדחק רש"י ז"ל גם לפי הס"ד לפ' כן ועוד ק"ל דלקמן דפריך וליחזי זוזי ממאן נקט פירש"י נשאל את המוכר ולא ידענא מי דחקו לפ' כן עד שהוצרך להקשות מסיפא דבריתא בדאו' בזמן שמקחו וכו' לימא דכוונת הש"ס הוא להקשות כיון שאין ביניהם כפירת המעות שמודים זה לזה בנתינת המעות א"כ ניחזי מי הוא שנתן את המעות אבל הנראה לישב והוא דיש שני מיני מחלוקת במו"מ האחד שאין הכחשה ביניהם אלא בענין הקניה דוקא אבל בנתינת המעות אין ביניהם מחלוקת כלל והשני שגם בענין המעות הם חלוקים שזה אומר אני לקחתיה ונתתי דמיה וזה אומר ג"כ כן וא"כ לפי הס"ד פרש הצריכות בפשיטות והוא דאי תנא מציאה הו"א וכו' משום דמורי ואומר חבראי לאו מידי חסר בה וכ"ן מו"מ של סוג הא' שאין ביניהם הכחשה בנתינת המעות דליכא חסרון הוה ילפינן ממציאה אבל מו"מ דאיכא חסרון דהיינו שיש ביניהם הכחשה גם על המעות אימא לא קמ"ל ממשנה יתירה ואי תנא מו"מ הו"א מתני' דתני מו"מ היינו דוקא במו"מ שאין ביניהם הכחשה בנתינת המעות וא"כ מורי ואמר חבראי דמי קא יהיב ואנא דמי קא יהיבנא אבל מציאה דל"ל הכי וכן מו"מ דאיכא ביניהם הכחשה גם על המעות אימא לא צריכא וע"ז קא מק' הש"ס מו"מ וליחזי זוזי וכו' ר"ל דמתני' דהוצרכה למיתני מו"מ היינו דוקא היכא שיש ביניהם הכחשה על המעות דבאין ביניהם הכחשה הוה ילפינן ממציאה וא"כ אעפ"י שהם מכחישים זה את זה מ"מ אנו נשאל את המוכר מש"ה פרש"י נשאל את המוכר וע"ז תי' הש"ס לא צריכא דנקיט זוזי מתרווייהו וע"ז קא מק' רש"י לעיל לפי המסקנא דמוקי דמו"מ דהוצרך למתנייה היינו בדנקיט זוזי מתרוייהו א"כ לאו מידי חסר וילפינן ממציאה וע"ז תי' רש"י דגם לפי המסקנא איכא חסרון וכו' ודו"ק ועיין בנ"י:

גמ' לימא מתני' דלא כסומכוס וכו' י"ל דאימא דהיינו טעמא דסומכוס דאית ליה דחולקין בלא שבועה משום דס"ל כבן ננס דהיכא דאיכא בודאי שבועת שוא לא משבעינן להו ומש"ה בשור שנגח את הפרה ובהחליף פרה בחמור וילדה דודאי איכא שבועת שוא אין נשבעין וחולקין בלא שבועה אבל הכא דליכא בודאי שבועת שוא דאימור תרווייהו בהדי הדדי אגבהוהה מש"ה חולקים בשבועה ואין לתרץ ולומר דכוונת הש"ס להקשות אי ס"ל לסומכוס כרבנן לא אתייא מתני' כוותיה כמ"ש התו' לקמן בד"ה ומה התם דאיכא וכו' דא"כ היה להם להתו' ז"ל לקבוע דבריהם הכא בהאי פירכא והנראה לישב דמש"ה לא קבעו התו' דבריהם אפירכא דהכא משום דהכא י"ל דתלמודא ס"ל דסומכוס אמר ממון המוטל בס' חולקין כללא כייל ואפי' היכא דא"ל דתרווייהו היא דליכא בודאי שבועת שוא ואפ"ה חולקין בלא שבועה דדברי סומכוס לא נקבעו בשום מקום וא"כ מוכרחים אנו לומר דלאו מטעמא דבן ננס הוא דאית ליה חולקין בלא שבועה אבל לקמן דעביד תלמודא קו' מן הסברא דהיכא דודאי כולה דחד יותר היה ראוי לישבע מאם היתה אפשר של שניהם בודאי דסברא זו היא דלא כבן ננס דלבן ננס הסברא היא בהפך מזה מש"ה קבעו דבריהם התו' אפירכא דלקמן ודו"ק:

ד"ג ע"א גמ' לימא מתני' דלא כר"י וכו' אע"ג דכבר דחו הש"ס לעיל דגבי מציאה אימור תרווייהו בהדי הדדי אגבהוהה וכל אחד סבור שכולה שלו שהוא הגביהה קודם מ"מ הוה ס"ד דתלמודא דאפי' בספק רמאי קניס ר"י והכא נמי על הרוב איכא בודאי רמאי והו"ל למקנסיה כי היכי דלודי וע"ז הקשה דא"כ גם כרבנן לא אתיא דהא נמי כשאר דמי והשיב לו אא"ב רבנן אימא לך דטעמא דרבנן דאמרי השאר יהא מונח לאו מטעם קנס הוא אלא מטעם דחלוקת השאר אינה יכולה להיות אמת אבל גבי מציאה דהחלוקה יכולה להיות אמת מש"ה חולקים אלא אי אמרת ר"י הא אמר הכל יהא מונח ואפי' דבר שחלוקתו יכולה להיות אמת א"כ מוכרחים אנו לומר דמטעם קנסא הוא וא"כ גם גבי מציאה אע"ג דאיכא למימר דתרווייהו היא הו"ל לר"י למקנסינהו וע"ז השיב התם בודאי איכא רמאי וכו' ודו"ק:

תוס' בד"ה א"נ התם קניס כי היכי דלודי אבל הכא אפי' איכא ודאי רמאי וכו' מודה דיחלוקו דהא אינו מפסיד כלום וכו' עכ"ל קיצרו במקום שהיה להם להאריך שהי"ל לומר עוד דלא"נ אפי' בס' רמאי היכא דאיכא פסידא קניס ר"י דמת"ה אלא דבספק רמאי אע"ג דאיכא פסידא לא קניס ולא חידש הא"נ אלא מ"ש התו' דאפי' בודאי רמאי היכא דליכא פסידא לא קניס א"כ מאי מק' הש"ס מו"מ מאי א"ל שאני מו"מ דהוי ספק רמאי ואפי' להא"נ לא קניס אלא ודאי דלהא"נ אפי' בס' רמאי כל היכא דאיכא פסידא קניס ר"י וכן כתבו הם עצמם בדיבור שאח"ז דלפי הא"נ לא בעינן ודאי רמאי אלא בטעמא דפסידא סגי ודו"ק:

ד"ג ע"ב הא ל"ק ר"ח כר"מ ס"ל וכו' לכאורה ק' דלפי פי' רש"י דמש' טעמא דרבנן משום מיגו כדפי' בד"ה אמרו לו שנים אכלת וכו' א"כ עדים מצינו לרבנן שאין מחייבין אותו קרבן משום דאית ליה מיגו ומש"ה נאמן אפי' להכחיש העדים אבל בלא מיגו אינו נאמן א"כ פיו היכן מצינו שמחייב אותו קרבן אפי' כשמכחיש העדים דאימא דהעדים נאמנים כיון דלית ליה מיגו וא"כ אפי' כרבנן מצי אתי דלא שייך למימר מה לפיו שכן מחייבו קרבן ושמא י"ל כדכת' בשי' מקובצת משם הרמב"ן שאפי' ר"מ שמחייב ומאמין העדים ס"ל דהוא נמי אם מחייב עצמו והעדים פוטרים אותו דנאמן הוא דבתר המחייב אזלינן וא"כ לרבנן נמי דאית להו בדלית ליה מיגו חייב ומאמין העדים ס"ל דהוא נמי אם מחייב עצמו והעדים פוטרין דנאמן הוא דבתר המחייב אזלינן ויש קצת סיוע לזה לס' הר"מ דמת"ה אמאי לא עביד הש"ס ק"ו הכי ומה פיו שאין מחייבו שבועה וכו' כיון דר"ח כר"מ ס"ל אלא ודאי דאפי' לר"מ פיו מחייבו קרבן ודו"ק:

ואגב אורחין נימא בהאי מילתא קתני בש"ס פ' אמרו לו וז"ל קתני וכו' אלא שתיקה דתרין הוא דמביא חטאת על שתיקה דחד לא. אימא מציעתא עד אומר וכו' אבל שתיק מחייב וכ"ש תרי, לכאורה ק' דמאי קא מק' ממציעתא אימא אם מכחיש ליה פטור לגמרי אבל אם שתיק חייב אשם תלוי ועוד מאי קאמר וכ"ש תרי דנראה משנה שאינה צריכה היא וקו' הא' כבר תי' אותה בד"ה אימא וכו' והוא הדין וכו' דהוק' להם זאת הקו' ותי' אותה לומר דמרישא איכא למידק וארישא סמיך וקו' הב' מתורצת עפ"י מה שכתבו התוס' בד"ה אלא דקא מכחיש ליה והיינו דקא קשיא ליה לתלמודא האי ק"ו ותי' בלשונו הקצר ודוק:

עוד שה בגמ' אלא דקא מכחיש להו מאי ר"מ וכו' הא קמ"ל וכו' כתוב בתוספות על שפת הגליון וז"ל תימא למאי איצטריך לחתום ברישא אי דליהוי סתם ואח"ך מחלוקת פשי' דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואני הפעוט נ"ל עפ"י מה שכתבו התוס' בבתרא דקכ"ב בד"ה סתם ואח"כ מחלוקת וכו' תימא נהי נמי דלא חשיב סתם גמור מ"מ אהני הא דחשיב כרבים וחשיב ר"י רבים לגבי רבים ויכול להיות דהלכה כמותו ומשום הכי חתם כדבריו אבל אחר החיפוש נ"ל דאין הנדון דומה לראיה דהכא דהסתם הוא ר"מ וקי"ל דאין הלכה כר"מ אפי' אם הוא סתם והא דקי"ל הלכה כסתם משנה כבר ישבו אותה בעלי הכללים א"כ בודאי דלא הועיל לנו הסתם מאומה כיון שהוא ר"מ אבל נ"ל עפ"י מה שכתב רשב"ם בדף הנז"ל בד"ה ופרכינן וכו' עיין עליו ודוק:

תוס' ד"ה אשם היינו קרבן דלר"מ עדים מחייבין אותו אשם תימא וכו' וי"ל דסוגיא וכו' ק' דאפי' כרבנן לא אתיא דרבנן אית להו כשאינו מכחישן מחייבין אותו קרבן ואפי' ע"א אינו מכחישו חייב כדקתני בהדיא בכריתות ובאשם אפי' אינו מכחישן פטור כדכתב בשי' מקובלת וכדכתב הריטב"א בשי' למציעא והאי סוגיא קאמר דאשם היינו קרבן ויל"ת קו' זאת במה שנדקדק בדבריהם שאמרו דלר"מ עדים מחייבין אותו אשם דזה פשוט אלא כוונתם דהא דקאמר אשם היינו קרבן לר"מ אבל לרבנן לא וזה כוונתם בלי ספק:

תם ונשלם

סוף הספר

תוכן העניינים

אמת מארץ (דוויק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה