אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן
אמת מאר"ץ למוהרשד"ך
שאלה ע"מ שפסק מרן באה"ע סי' נ"ח וז"ל ציוו חכמים שיתן אדם מעט מנכסיו לבתו כדי שתנשא וזהו הנק' פרנסה עכ"ל מה הוא המעט שציוו ח' אם יש לו שיעור כל א' לפי שיעור ממוני ד"מ א' מעשרה או א' מעשרים. ב) עוד יש להסתפק אם כופין על דבר זה וחייב בו מדינא או מצוה בעלמא הוא ואם לא רצה לא כפינן ליה. ג) עוד יש להסתפק אם נפלו לה נכסים מבית אבי אמה או אם נתן לה אדם אחד מתנה שיעור אותו המעט שחייבו חז"ל לאביה ליתן לה בנדוניתה אם עדין מצות ח' רמיא עליה דאב כלל או אם נפטר אביה בכך. ד) אם אביה בעצמו נתן לה מתנה קודם שהגיעה לפרק הנושא בסתם ולא פי' לצורך נישואיה אם עדין מצווה ליתן לה לצורך נישואיה ופרנסתה או"ד במתנה שנתן לה קיים מצות חז"ל ונפטר במה שכבר נתן. ה) יש להסתפק אם נפלו לה נכסים מבית אבי אמה או אם נתן לה איש נכרי מתנה בחיי אביה ואח"כ מת אביה אם חייבים האחים ליתן לה עישור נכסים שתקנו לה רז"ל או"ד כיון שיש לה במה להינשא בו לא תיקנו רז"ל שיתנו לה עישור נכסים. ו) יש להסתפק אם אביה עצמו קודם שימות נתן לה קרקעות או מטלטלין במתנה ומת קודם שתינשא מי נימא דעדיין חייבים האחים ליתן לה עישור נכסים נוסף על המתנה או נימא כיון דנתן לה בחייו מנכסיו הרי יש לה להינשא ותו לא רמיא על האחים ליתן לה עישור נכסים בין שהמתנה מרובה או מתנה מועטת או כיון דקי"ל דבפרנסת הבנות שמין באב ואומדים דעתו אם היינו יודעים כמה הוא היה נותן לה אם היה חי כגון מריעיו ומיודעיו ונותנים לה. או אם השיא בת בחייו נותנים לזו כמו הראשונה ואם לא ידעינן דעתו ולא השיא בנות בחייו נותנים לה עישור נכסים אי חשבינן אותה המתנה שנתן לה אביה בחייו ומשלימים לה עליה בין היכא דידעינן דעתיה דאב בין היכא דהשיא בת בחייו או אם נוטלת המתנה שנתן לה אביה בחייו מלבד נדונייתה שתיקנו לה חז"ל. וכן יפול ספק זה באם נפלו לה נכסים בחיי אביה מאבי אמה ע"ד שנת' לעיל בספק זה דכוליה טעמא דתקינו לה רבנן עישור נכסי כדי שלא תתבזה והרי יש לה ממ"א. ז) יש לשאול אעפ"י שפי' שהמתנה שנתן לה היה לצורך נישואיה כיון שזכתה הבת באותה מתנה לגמרי קודם שמת האב מי נימא דאח"כ שמת האב חייבים האחים ליתן לה או לפי אומדנא או עישור נכסים או"ד כיון דנתן לה בפי' לצורך נדונייתה תו לא רמיא עליהו דאחים ליתן לה לצורך פרנסתה. ח) יש לשאול אם נתן לה מתנה מועטת משיעור נדונייתה ופירש לה לצורך פרנסתה מי נימא דחייבים האחים להשלים לה על שיעור האומד או העישור או נימא דגלי דעתיה דאב דזהו דעתו מה שרצונו ליתן לה ולא יותר והוי כאומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו יותר מסך זה ששומעין לו. ט) יש לשאול אם נתן לה במתנת ש"מ בלשון מתנה בפירוש או בלשון תטול אם תטול אותה המתנה מוסף על עישור נכסים נכסים או משלימין לה עם אותו הסך או נימא דאינה נוטלת אלא דוקא אותו סך שציוה ליתן לה אפי' יהיה פחות משיעור נדוניתה. יוד) אם נתן לה במש"מ ופירש לצורך נדוניתה מה דינה ע"כ לשון השאלות והספקות:
והנה על ענין שאלה הא' אשר שאלת בפרנסת הבת שתיקנו לה חז"ל כשאביה בחיים שכ' הרמב"ם בפ"ך מה' אישות וז"ל ציוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו וזהו הנק' פרנסה עכ"ל ופסקו מרן ז"ל בשה"ט אה"ע סי' ח"ן אם אותו המעט שיעורו שוה לכל אדם לפי ממונו ד"מ א' מיו"ד או א' מכ' שיש לו או אין לו שיעור שוה בכל אדם וכל א' כפי אשר לבו נודבו וא' המרבה וא' הממעיט:
תשובה עיקרא דהאי מילתא איתא בש"ס דכתובו' בפ' נערה דב"ן אר"י משום רשב"י מפני מה תיקנו כתובת ב"ד כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו. ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתי רבנן ומתקני דתירות ברתא הא נמי דאורייתא היא דכתיב קחו נשים וכו' ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא בניו בידיה קיימי אלא בנתיה מי קיימא בידיה הקמ"ל דנילבשה ונכסייא וניתיב לה מידי כי היכי דקפצי עלה ואתו ונסבי לה ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרוויהו עד עישור נכסי ע"כ בגמ' ולכאורה ק"ק בלישנא דש"ס דנקט בלישניה עד עישור נכסי ולא קאמר עישור נכסי בלי מילת עד ולכאו' י"ל דנקט מילת עד לו' ואין השיעור שוה בכל אדם שיש מי שרוצה ליתן א' מל' או א' מך' ד"מ עד עישור נכסי אבל יותר מעישור לא דהוי כאעבורי אחסנתא. נמצא לפ"ז דאין השיעור שוה לכל אדם ובכל דהוא קיים מצות רז"ל. ושוב ראיתי בש"מ לכתובות שהביא משם תלמידי רבי' יונה וז"ל ועד כמה עד עישור נכסי כלו' שאם אינו מוצא אדם הגון שיקחנה בפחות מזה עליו ליתן לה עד עישור נכסי עכ"ל אלמא דלאו בדעתיה דאב תליא מילתא אלא מצוה עליו ליתן לה עד עישור נכסיו כדי שתמצא אדם הגון שיקחנה באותו ממון דעיקר המצוה היא שישיאנה כדמשמע פשטיה דקרא ואת בנותכם תנו לאנשים ואם לא יוכל להשיאה בחינם או בפחות מעישור מצוה עליו ליתן לה עד עישור נכסי:
ונראה שלזה כיוין הרמב"ם בלשונו שכתב שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתינשא בו דהכונה כמ"ש תר"י ז"ל. עכ"פ מוכח מהש"ס דקא' עד עישור נכסי ול"ק סתמא משמע דאין השיעור שוה בכל אדם לפי ממונו אלא או בדעתיה דאב תלייא מילתא לפי וותרנותו וקמצנותו או לפי מה שיוכל למצוא לה אדם הגון כדכ' תר"י ז"ל ואם תקשה לך ע"ז ממ"ש הרמב"ם ז"ל באותה הלכה עצמה וז"ל המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מפחות שפוסקין לאשת עני שבישראל כמו שביארנו בד"א כשהיה האב עני אבל אם היה עשיר ה"ז ראוי לו ליתן לה לפי עושרו עכ"ל דמשמע מלשון זה היפך מכל מ"ש אלא דכ"א צריך ליתן לבתו לפי עושרו וכל אדם שוו בשיעוריהם כ"א לפי ממונו ובני אדם שממונם שוה צריכים ליתן לבנותיהם בשוה והוא היפך מש"ל יש לומר דהתם בכסות שתתכסה בו שלא תצא ערומה ולא בפרנסת נדוניתה והיינו דנקט מכסות שפוסקים מאשת עני שבישראל דהיינו כלים של ן' זוז משנה לשנה שהיא צריכה להתכסות בהם כדי שלא תצא ערומה ועל זה קאמר דאם היה עשיר ראוי ליתן לה אותו כסות לפי עושרו אבל בפרנסת נדונייתה לא קמיירי הרמב"ם ז"ל ואדרבה כיון שהשיאה תו לא רמיא עליה ליתן לה לפרנסת נדוניתה כלום דטעמא דתקינו לה רבנן כדי שתינשא וזו כבר נישאת ואפי' אותו כסות של שנה דמחייבין ליה ליתן דוקא הוא משום שהשיאה בסתם ובודאי אדעתא שלא תצא ערומה השיאה דגנאי הוא לבנות ישראל שיצאו ערומות אבל יכול הוא להתנות עם הבעל שישאנה ערומה וכמ"ש הוא עצמו בה"ב וז"ל כי על הבעל וכו' אין לה כלום ע"כ והא כדאיתיה והא כדאיתיה דאלת"ה דברי הרמב"ם הוו סתרי אהדדי דמלשון שכ' ציוו ח' ז"ל מש' דמצוה איכא אבל חיובא ליכא ומלשון לא יפחות וכו' משמע דאינו רשאי לפחות ועוד דדין זה דהמשיא בתו סתם דקא' הרמב"ם ז"ל היא משנה ערוכה בפ' מציאת האשה ולפי דברי הרמב"ם ז"ל שסיים בדין זה של המשנה דאם הוא עשיר ראוי ליתן לה לפי עושרו וסובר דדין הבת שהשיאה סתם והאשה שוים הם וסמך התנא בדין הבת על דין האשה דתנן בפ' אעפ"י בכסות שפוסקים לאשת עני שבישראל ן' זוז בד"א בעני אבל בעשיר הכל לפי עושרו צריך ליתן לה א"כ מאי בעי בגמ' בפ' נערה בפרנסת הבת ועד כמה וכו' הא מתני' היא ועוד מאי משני אביי ורבא עד עישור נכסי דמלשון עד מש' דאין כל אדם שוים והלא לפי הרמב"ם כל אדם שוים הם וכל א' יתן לפי עושרו אלא ודאי דפרנסת הבת לחוד וכסות שנותנים לה במשיאה סתם לחוד דאל"כ למה חילקם הרמב"ם בלשונו ליערבינהו וליתנינהו ציוו וכו' והעני וכו' והעשיר לפי עושרו אלא ודאי הא כדאיתא והא כדאיתא ומ"ש הרב הפרישה בסי' ח"ן וז"ל המשיא את בתו לאו דוקא שכבר השיא אלא אפי' לכתחילה והשמיט מילת סתם מל' העור ליתא וכדכתיבנא דדוקא בשכבר השיא אבל לכתחי' רשאי להתנות על הבעל להכניסה ערומה וכדאיתא במשנה פסק להכניסה ערומה וכו' ודוק:
ולשאלה השנית אשר שאלת אם אותו המעט אשר ציוו עליו ח' ליתן לבתו כדי שתנשא בו אם מצוה וחיובא נמי איכא בדבר כמו עישור נכסי שתיקנו לה להבת מאחים אחרי מות אביהם שב"ד יורדין לנכסיהם וגובין אותו מהם או מצוה בעלמא הוא ואין ב"ד כופין עליה:
תשובה דאפילו לגבי בנו שמצוה על הבן להינשא כדי לקיים מצות פו"ר ותנן בהדיא בפ"ק דקידושין האב חייב בבנו וכו' לא ראינו להרמב"ם והטור והש"ע שפסקו דין זה נראה שדעתם ז"ל דהאי חייב לאו דוקא הוא אלא כמו שאר מצות צדקה דאין כופין עליה וראיתם מל' הירושלמי בפר"ק דקי' שנכתוב לקמן בעזה"י א"כ כ"ש הוא בנישואי בתו דלא מיפקדא אפו"ר דאינו חייב להשיאה וזה המקרא דמייתי בש"ס דכתיב קחו נשים לאו למצוה משתעי אלא משום שישראל היו חושבים בדעתם שלא להתישב במקומם וע"ז אמ"ל הנביא להוציא מלבן דב"ז ומכ"ש על הפרנסה שהיא הנדוניא שציוו לתת לה שאין כופין עליה ראיה לזה מדקתני במתני' בפ' מציאת האשה פסק להכניסה ערומה וכו' לא יאמר הבעל וכו' עכ"ל ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ך מה' אישות ה"ב וז"ל פירש על הבעל שאין להם כלום ושיכניסנה ערומה אין לה כלום ואילו לגבי האחים תנן במתני' יתומה שהשיאוה אמה או אחיה וכו' יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה ואם איתא דחיובא איכא על האב כמו האחים הי"ל להתנא לו' כי היכי דתנא גבי אחים דיכולה היא משתגדיל להוציא מה שראוי להנתן לה כדתנן גבי האחים:
גם ראיה מדקי"ל האומר יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו ואם איתא דחיובא רמיא עליה היאך שומעין לו להפקיע שעבוד המוטל עליו. עוד ראיה מדקאמר בפ' נערה אמר ר"י מפני מה תיקנו כתובת ב"ד כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ואם איתא דחיובא רמיא עליה לעשות דב"ז למה להו לרבנן לתקן כב"ד ולפתותו בדבר זה הא מדינא חייב. גם ראיה לזה מדאמרינן באותה סוגיא רב פפא איעסק ליה לבריה בי אבא סוראה וכו' שמע יהודה בר מרימר וכו' כי מטו לפתחא הוה קא מפטר מיניה אמ"ל מאי דעתיך משום דאמר שמואל לא תיהוי בעבורי אחסנתא הא נמי תקנתא דרבנן היא דאר"י משום רשב"י וכו' אמ"ל הנ"מ מדעתיה לעשויי נמי אמ"ל עול ולא תעשי אמ"ל מעלאי דידי היינו עשיה ע"כ הרי מוכח להדיא מן הסוגיא דתקנת חכמים היא אינו אלא מדעת האב ומרצונו. גם ראיה מל' הרמב"ם שכ' כלשון הזה ציוו ח' וכו' הרי דליכא בדבר זה אלא מצוה בעלמא היא והרי"ף והרא"ש לא הזכירו דין זה כלל:
עוד יש ראיה לזה מהגהות מרדכי דפר"ק דקי' שכ' וז"ל הנה בת יעקב צועקת עליו שיפרנסנה כמשפט הבנות ושישאנה לראוי לה וכו' ואם אינו רשאי להכניסה לביתו מפני אשתו יפרנסנה בבית אחר וכו' נראה בעיני שאם הוא אמיד ויש לו במה לפרנסה כופין האב לפרנסה בצמצום אם אינה יכולה להרויח וגם יכפוהו להשיאה אך על הנדן יתן כפי כבודו וכבודה ואין לכופו על כך כי לא נתקן עישור נכסים בחייו אלא לאחר מותו אבל בחייו בדעתיה תליא מילתא אבל במזונות יש לכופו או בביתו או במקום אחר וכו' עכ"ל הרי להדיא דאפי' היה אמוד דוקא לזונם ולפרנסם דהיינו כסות הוא דכופין אבל על פרנסת הנדוניא אין לכפותו ומה שפי' הב"ח בסי' ח"ן בדברי הגהות אלו אינו מחוור וצ"ע ודברי ההגהות האלו פסקם מור"ם ז"ל באה"ע סי' ע"א ע"ש ואעפ"י שנראה מדברי ההגהות אלו שכופין להשיאה שכ' וגם יכפוהו להשיאה וכו' מה שלא נזכר דב"ז בשום פוסק וכמש"ל מ"מ בפרנסת הנדוניא כתב להדיא שאין לכופו על כך:
ואל תשיבני מדברי הטור סי' ח"ן שכ' וז"ל המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מכסות ששוין ן' זוז וכו' בד"א בעני אבל בעשיר צריך שיתן לה לפי כבודה ע"כ דמלשון צריך שכ' נראה דחיובא איכא וכופין אותו לפי כבודה וכמ"ש עליו מרן בב"י ז"ל וז"ל נראה מפשט דבריו שאם הוא עשיר כופין אותו ליתן לפי כבודה וזה לא שמענו וכו' עכ"ל דההיא בכסות שמתכסית בו לפי שעה כמו כסות שפוסקים לאשת עני ולאשת עשיר דתנן במתני' בפ' אעפ"י ולא בפרנסת נדוניא וכמש"ל דכיון שהשיאה סתם אדעתא שלא תצא ערומה מביתו השיאה והיינו דקתני במתני' המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מן' זוז וס"ל להרמב"ם והטור דמדקאמר לא יפחות מש' דאם הוא עשיר להרמב"ם ראוי ולהטור צריך להוסיף לפי עושרו אבל בפרנסת נדונייתה לא מיירי הרמב"ם והטור דההיא שיעורא אחרינא אית לה ואינה שוה בכל אדם לפי עושרו וכמש"ל בתשו' שאלה הא':
וראיתי לה"ה שכ' על דברי הרמב"ם אלו אבל בעשיר וכו' וז"ל שם נתבאר בגמ' שלפרנסה שמין באב כפי מה שיתבאר בסמוך והיא לפי עושרו עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני דהתם בפרנסת האחים לאחר מיתת האב מיירי ועוד דהתם לאו בעשיר ועני שמין באב אלא בדעתו דהיינו בוותרנותו וקמצנותו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל לקמן וכ"כ רש"י שם להדיא בגמ' אמר שמואל לפרנסה שמין באב וכו' נותנים לה כפי אומד שאנו בקיאין באביה ותרן או קמצן ע"כ ועוד שכ' בפי' מה שיתבאר בסמוך וכו' והוא עצמו בסמוך מפ' להיפך בדברי הרמב"ם ז"ל וז"ל האב שמת וכו' שם נתבאר בגמ' שלפרנסה שמין באב וכו'. י"א וי"א ויש מי שאומר דבין לפחות מן העישור בין להוסיף וזהו דעת רבינו ועיקר עכ"ל אלמא דלאו בממונו שמין אלא בדעתו אם הוא ותרן או קמצן וצ"ע:
איברא שמצאתי להרב מהר"ם מינץ בתשו' סי' מ"ה שנשאל על הר' משה שקיבל עליו בק"ס ובח"ח ובש"ח להטפל בבנות אשתו בנות ראובן כאילו הם בנותיו בכל מילי לגדלן ולהשיאן וכו' והשיב משה לא נכתב בשטר שום קצבה ולכן אפי' אם היו בנותיו לא היה רוצה להשיאן עתה כי חובותיו עומדין בלי פרעון וכו' כללא דמילתא לא עדיפנא הן מאילו הן בנותיו זהו עיקר טענה וכו' ואבא בקצרה לבאר עיקר מציאותו דהאי דינא תנן בפ"ק דקידושין כל מצות הבן על האב אנשים חייבים וכו' ואיתא בגמ' תנינא להא דת"ר האב חייב בבנו וכו' ולהשיאו אשה ומפ' בגמ' להשיאו אשה מנ"ל דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות ותנו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ואיתא בגמ' בפ' נערה אר"י משום רשב"י מפני מה תיקנו כב"ד וכו' ש"מ דחייב אדם להשיא את בתו וליתן לה כראוי לה והאי דינא דעישור נכסי צריך לבאר כי דינם חלוק דלפעמים אזלינן בתר אומדנא דאב כדבעינן לפרושי תנן בפ' מציאת האשה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה וכו' אלא שמין את הנכסים ונותנים לה וכו' וז"ל האלפס ואמר שמואל לפרנסה שמין באב אומדין אילו היה האב קיים כמה היה נותן לבתו לפרנסת הבעל ונותנים לה וכו' ולימא הלכה כר"י אי אמר הלכה כר"י הו"א דוקא השיא דגלי דעתיה אבל לא השיא לא קמ"ל דטעמא דר"י דאזלינן בתר אומדנא ל"ש השיא ול"ש לא השיא וכו' והתניא ר' אומר בת הניזונת מן האחים נוטלת עישור נכסים ואמר רבא הלכה כר' ל"ק הא דאמידניה הא דלא אמידניה כלו' אי ידעינן אומדן דעתו יהבינן לה כמה דאמיד ואי לא ידעינן אומדן דעתו יהבינן לה עישור נכסים עכ"ל האפס וכו' מעתה מאחר דזה משה האיש אסר על נפשו וכו' ובק"ס לגדל בנות אשתו כאילו הם בנותיו במלבושים ולהשיאן א"כ מוטל עליו שלא יחל דברו וכו' ומ"ש משה כיון דלא מפורש קיצותא בשטר כמה חייב ליתן להם לכן לא יכול עתה ליתן מאומה לפי צוק העיתים אך אם רוצים עתה לכופו להשיאן בע"כ רוצה ליתן מה שירצה אמינא ליכא ממשות בדבריו ולא מפיו אנו חיין כי לאו בדידיה תליא מילתא רק באומדן דעת הב"ד תליא או עישור נכסים יתן אי לא ידעינן אומדן דעתיה כי בנותיו מוטל עליו חיובא להשיאן וליתן להם נדוניא ומלבושין כראוי להם כאשר הבאתי לעיל מפ"ק דקי' ופרק נערה. ואיתא במימוני וז"ל ציוו חכמים שיתן אד מנכסיו לבתו כדי שתינשא בו וכו' לא יפחות מכסות שפוסקין לאשת עני שבישראל וכו' בד"א כשהיה האב עני אבל כשהיה עשיר הרי זה ראוי ליתן לה לפי עושרו וכן איתא בס"א בפ"ק דקידושין וז"ל חייב אדם להשיא לבנו וליתן ממון לבתו כדי שישאו אותה ומ"ש משה דלא מבואר בשטר באיזה זמן חייב להשיאן לכן אינו חייב עתה להשיאן וכו' זו אינה טענה כבר ביארתי דחייב אדם להשיא את בתו ואותו זמן מבואר וכו' דתניא המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן עה"כ אומר וכו' וזה סמיך לפרקן אע"ג דלא נתגדלו עדיין אבל משתנגדלו כבר מטו זימנן להשיאן דארז"ל בתך בגרה וכו' ועוד עובד דידן בעי חיזוק להשיאן לאלתר משום תקנת עגונות דשמא ח"ו אזלא משה לעלמא דאתי ופקע אז חיובא כי השעבוד והקישור לא חל על היורשין ואז יצאו הבנות נקי בלא דמי ומה תהא עוד עליהם ישבו עד שתלבין ראשן וכ"ת אי דינא הכי אמאי לא נכפייה לאב אמאי לא חזינן מעולם דכייפינן אבא להשיא את בתו וליתן לה ממון כפי אומדנא זו אינה קו' דכל מי שיש לו צרת הבת עושה מעצמו יותר מכדי השגתו ומעשים בכל יום דכמה וכמה שנים דמחזירין על הפתחים של נדיבים כדי להשיא לבתן כי נכמרו רחמיו שנא' כרחם אב על בנים וכו' ואפי' כמה אלמנות וכו' לכן סליקנא בהא וסיומא דמילתא האיש משה צריך לקיים הקישור אשר נקשר עליו וכו' בגדים ונדוניא וזה לא תלוי בדעתו רק בדעת הב"ד אי אמידניה וותרנותו או קמצנותו יהיב להון כפום אומדנא ואי לא מצינן למיקם אדעתיה אז צריך למיהב לה עישור נכסים וכו' עכ"ל הצריך לעניננו ולפי שאין הס' מצוי לכן העתקתי רוב לשונו. וקודם כל שראיתי להתבונן בדבריו במ"ש ועוד עובדא דידן בעי חיזוק להשיאן לאלתר וכו' דשמא ח"ו אזלא משה לעלמא דאתי ופקע אז חיוביה כי השעבוד והקישור לא חל על יורשיו וכו' עכ"ל דלכאו' דברים אלו הם נגד משנה ערוכה בכתובות בפ' הנושא, מתו וכו' והיא נזונית מנכסים משועבדים מפני שהיא כבע"ח ופסקוה כל הפוסקים וצ"ע:
והנה לכאו' יראה דדבריו אלה הם נגד כל דברינו שכתבנו לעיל דמדבריו אלו משמע דחיובא רמיא על האב ליתן לבנותיו עישור נכסים כשמשיאן בדלא אמידניה ואם אמדיניה או השיא בת בחייו חייב ליתן כפי מה דאמידניה או כמו הבת שהשיאה קודם לכן וזה הדבר לא נמצא בש"ס ולא בשום פוסק מהראשונים דדברים אלו לא נאמרו אלא דוקא ביתו' ולאחר מיתת האב אבל בחיי האב בדעתיה דאב תלייא מילתא ושיעורא אחרינא נתנו לו רז"ל ושיעור האמור בחיי האב לא שייך לו' כלל דחייבוהו לאב לפי אומד דעתו וותרנותו או קמצנותו דדבר זה לא ניתן ליאמר כלל אלא בחיי האב בדעתיה תליא מילתא וכמו שהוכחנו מכל הראיות שכתבנו לעיל והראיה שהביא מדברי המימוני אדרבא מדברי הרמב"ם מוכח בהיפך דמצוה בעלמא הוא דאיכא ולא חיובא ואפי' זאת המצוה דברים שאין להם שיעור ותפסת מועט תפסת וכמו שנת' בפי' מנכסיו מעט. ומ"ש מדברי הרמב"ם שכ' לא יפחות מכסות שפוסקין לאשת עני וכו' ואם היה עשיר ה"ז ראוי ליתן לה לפי עושרו זהו דוקא במשיא את בתו סתם ובכסות שתתכסה בו לפי שעה ואינו ענין לנדוניא וכמש"ל ותמהני דאיך הרב עצמו לא הרגיש בזה דהוא עצמו כתב ופסיק ותני דשיעור הפרנסה עישור אי לא אמידניה ואי אמידניה או השיא בת נותנים לשניה כמו שנתן לראשונה וכל הדברים הללו לא הזכירם הרמב"ם בלשונו בזאת ההלכה במשיא את בתו סתם אלא שיעורים אחרים נאמרו בה ומזה מוכח נגד כל מ"ש הוא ז"ל. והשיעורים שכ' הרב כתבם הרמב"ם ביתומה שמת אביה ולפי דבריו הי"ל להרמב"ם לכותבם למעלה כשהיה אביה חי. ומה שהביא ראיה מס' האגודה כ' חייב אדם להשיא את בנו ולתת נדוניא לבתו וכו' לא פסקו הפוס' ז"ל דבר זה אפי' בבן דמצווה על מצות פו"ר וכמש"ל וצ"ע:
והנראה ליישב דבריו בדוחק והוא בהק' קו' אחריתי דלמה ביתו' לאחר מיתת האב קצבו ח' שיעור לפרנסתה דהיינו עישור נכסים אי לא אמידניה לאב ואותו השיעור חייבום ח' לאחים בו חיוב גמור ויורדין לנכסיהם ולגבי האב לא נתנו בו חכמים שיעור וכמ"ש הרמב"ם מנכסיו מעט ולא פי' כמה הוא המעט ובגמ' אמרו עד עישור ולא עישור בדוקא ואם מוצא להשיאן בפחות מעישור הרשות בידו ואפי' אותו המעט לא חייבוהו בתורת חיוב וכמ"ש הרמב"ם ציוו חכמים ובש"ס אמרו בהדיא הנ"מ מדעתיה לעשויי נמי ולא כן אמרו לגבי האחים והלא אין האחים חייבים ליתן לאחותם אלא כדרך שהיה אביהם נותן להם וכמ"ש הרשב"א ז"ל הובאו דבריו בשי' מקובצת כתובות על הא דאקשינן בגמ' דס"ח חוזרות וחולקות בשוה כל חדא וחדא דנפשה שקלה וכו' וי"ל דאין האחים חייבים ליתן להם אלא כדרך שהאב היה נותן להם ודבריו אלו אעישור נכסים קאי אלמא אפי' העישור שתיקנו להם ח' כשאין אנו יודעים דעתיה דאב אינו אלא משום שאביהם היה נותן להם העישור של נכסיו לא פחות והלא באב לא פסיקא לן מילתא עישור בדוקא אלא עד עישור ויש מי שנותן עישור ויש מי שנותן פחות כל או"א לפי העת ולפי הצורך וכמש"ל משם תר"י בפי' הש"ס דקאמר עד עישור והול"ל כן לגבי האחים:
לכן נראה ליישב בפשיטות דלגבי האב עצמו מחמת שרחמי האב על הבנים לא חששו ליתן לו שיעור ואמ"ל שיתן לה מעט כדי שתנשא בו ולא בתורת חיוב אלא מצוה בעלמא ומובטח להו לרבנן ז"ל שיקיים מצותם דעל בני ועל פועל ידי תצווני וציוו עליו ליתן לה עד עישור אם אינו מוצא להשיאה להגון לה בפחות מעישור ובודאי שמחזר לה אחר זיווג ראוי והגון לה ונותן לה עישור אם אינו מוצא להשיאה להגון לה בפחות מעישור אבל לגבי האחים דאין רחמיהם על אחותם חייבום ח' בחיוב גמור בקצה אחרון שהיה אביהם מצווה בו אם אינו מוצא להשיאה בפחות דהיינו עישור נכסיו ולא מסרו הדבר בידם שאם מוצאים להשיאה בפחות מעישור להגון לה שיהא הרשות בידם שחששו ח' שלא יאמרו על שאינו הגון כי הוא הגון:
ראיה לדבר זה ממזון הבנות שבחיי האב לא עשו עליו תנאי ב"ד ואילו לאחר מותו עשו עליו תנאי ב"ד בנן נוקבן די יהוון ליכי מינאי אינון יהון יתבן בביתי ומתזנן מנכסי ובודאי מהטעם שכת' וכיון דקים להו לרבנן דהאב כל טצדקי דמצי למעבד לבניו עביד לגבי האחים עשו את שאינו זוכה כזוכה וחייבום חז"ל בכל מה שהיה בדעת אביהם ליתן להם בחיוב גמור ולא מסרו הדבר בדעתם וברצונם כמו לגבי האב משום דאין רחמיהם על אחותם כמו רחמי האב וה"נ בנדון רב ז"ל דזה משה האיש בעל אמם של הבנות דינו כדין האחים ממש דאפי' דבבנותיו לא כפינן ליה ואין מוטל עליו דבר קצוב מ"מ לגבי בנות אשתו שנתחייב להם בק"ס ובש"ח להשיאם כמו בנותיו וכ"ע ידעי שאילו היו בנותיו היה כבר משיאן להגון להם והיה נותן להם דבר הראוי להם מחמת שרחמי האב על הבנים מחויב לעשות להם כמו שהיה עושה לבנותיו ולא מהימנינן ליה במה שאומר עתה שאפי' היו בנותיו לא היה משיאן לע"ע מחמת צוק העיתים והוי דינו עם בנות אשתו כמו דין האחים עם אחיותיהם שאעפ"י שהבנים מכח אביהם קא מחייבו ובאב עצמו ליכא חיובא וליכא שיעור אעפי"כ האחים עצמם חיובא איכא ושיעורא א"כ ה"נ בנ"ד לגבי בנות אשתו. ומשו"ה מייתי ראיה לנ"ד מדין יתומה שהשיאה אמה או אחיה דדעתו ז"ל דבנות אשתו לגבי דידיה הו"ל כמו דין יתומה לגבי האחים דכל מה שהיה בדעת האב ליתן לבנותיו הרי הם מחויבים האחים ליתן להם וה"נ לגבי בנות אשתו כל מה שאנו אומדין בדעתו ליתן להם לבנותיו מחוייב הוא ליתן להם ואעפ"י שלבנותיו לא היה עליו חיוב לגבי בנות אשתו שקנו מידו בק"ס ובש"ת הוי חיובא ואעפ"י שעומד וצווח שאפי' אם יהיו בנותיו ממש לפי צוק של עתים ולפי הזמן לא היה נותן להם לא מפיו אנו חיים אלא באומדן דעת הב"ד תליא מילתא אם אמידניה או עישור נכסים אי לא אמידניה ומ"ש בלשונו פעמים שלש לישנא דחיובא לגבי בנותיו לאו דוקא הוא והכונה לגבי בנות אשתו וקיצר במקום שהי"ל להאריך דלגבי האב לבנותיו מצוה בעלמא הוא דאיכא ולגבי בנות אשתו חיובא איכא וכפינן ליה ומ"מ הראיה שהביא מדברי הרמב"ם מהמשיא את בתו סתם ליכא ראיה מינה כלל דלא שייכא לפרנסת הבת לא בחיי האב ולא לאחר מיתת האב וכמ"ש ומה שהביא ראיה מדברי ס' האגודה דכ' בפי' חייב אדם להשיא את בנו ולתת לבתו לאו דוקא חייב שהרי לא מצינו להרמב"ם והטור והש"ע שפסקו דין זה וצ"ע למה השמיטוהו וברייתא מפורשת היא בפר"ק דקידושין:
ובאמת לפימ"ש דינו של מהר"ם מינץ אמת הוא אבל ריהטא דלישניה קשה ליישבו וכן מה שהק' בסו"ד וכת' אי דינא דמצי למכפייה לאב אמאי לא חזינן מעולם דכפינן לאבא להשיא את בתו וכו' עכ"ל משמע דס"ל דכפינן לאבא להשיא את בתו וליתן לה כפי אומדנא ודברים אלו צ"ע כמ"ש גם מדבריו שכ' בתשו' סי' ל"א נראה דכפינן ליה לאבא ליתן נדוניא לבנו ומנדינן ליה אי לא ציית דינא ודברים אלו צ"ע כי לא מצינו לשום א' מהפוסקים המפורסמים שכ' כן והברייתא שהובאה בפר"ק דקידושין לא ראינו להרמב"ם והטור והש"ע שפסקוה לחיובא וצ"ע:
וראיתי להרב ב"ד בחו"מ סי' ע"ה שכתב משם מהר"א ן' יעיש וז"ל פסק מהר"א ן' יעיש שהדין עם הבת שהנה מצאנו ראינו שהאב חייב להשיא את בתו מממונו כדאיתא בפר"ק בגמ' הביאה מהר"ם גלאנטי סי' י"ד והכי איתא בגמ' וכו' והביאה הרמב"ם בפ"ק מה' אישות וכו'. והביא ראיה מדברי מוהר"ם שכ' הריב"ה סי' ע"א וז"ל חייב אדם לזון את בתו ובניו הקטנים וכת' מוהר"ם אפי' יש נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם חייב לזונם כיון דת"ח הוא זכו במזונותיהם אפי' יש להם להתפרנס ממקום אחר ע"כ וה"נ דכוותא הנה כיון דחייב אדם להשיא את בתו אפי' יש לה נכסים ממקום אחר שנפלו לה מבית אבי אמה חייב להשיאה כיון דת"ח זכתה בנישואיה אפי' יש לה ממון משאלה ולכן הדין עם הבת ול"מ עכשיו שכבר השיאה סתמא ולא פי' דודאי הדין עם הבת אלא אפי' היה מפרש קודם הנישואין ואומר שאין רוצה להשיאה מממונו כיון שיש לה ממון לא מהני והיה מתחייב להשיאה משלו. אמנם זהו דוקא לדבר מועט כדמפורש בדברי הרמב"ם ז"ל ואיתיה נמי בפ' נערה אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסי וכו' אמנם למה שהוציא יותר מעישור ולמעלה וכו' עכ"ל ודבריו תמוהים שמ"ש כדאיתא בגמ' הביא מהר"ם גלאנטי לא נמצא כן בדברי ההגהות שהביאם מהרמ"ג שכ"כ אלא דברים אלו כתבם מהרמ"ג משם עצמו וז"ל מה שציוו חכמים לתת לה הפרנסה שהיא הנדוניא עישור נכסים שהוא תנאי ב"ד כשנושא אדם אשה ובנתן דיהוו ליכי מינאי אפרנס להון וכו' עכ"ל והם דברים תמוהים בעיני כל רואיהם דבהדיא איתא בש"ס ובכל הפוס' שהפרנסה אינה תנאי כתובה וא"כ כיון שדבריו אלו אינם אלא מן המתמיהים איך מביא ראיה מהם מהר"א ן' יעיש גם מה שהביא ראיה מהש"ס ומדברי הרמב"ם ליכא ראיה כמ"ש ואדרבא מהש"ס ומהרמב"ם ז"ל מוכח בהפך כמ"ש. גם מה שנר' מדבריו שת"ח היא ליתן לה עישור ולא פחות ליתא דעד עישור אמרו ולא עישור ועישור לא נאמר אלא לאחר מיתת האב אבל בחיי האב לית לה שיעורא וכמ"ש בגמ' עד עישור ופירשו תר"י ז"ל כמש"ל באופן דהאי פיסקא ליתא לפו"ד וכמש"ל:
גם ראיתי להרב שולחן גבוה בליקוטיו בתשו' דשייכי לאה"ע סי' ו' כתב וז"ל וא"כ כיון שמצינו שחייב אדם להשיא את בתו בנדוניא וכו' נמצא דטענת הבת טענה שעדין ירושת אמה קיימת ומנא אמינא דחייב אדם לתת לבתו נדוניא וכו' ובגמ' אר"י משום רשב"י וכו' והביאוה הפוסקים הרמב"ם בפ"ך מה' אישות והטור והש"ע אלא שהרמב"ם ז"ל דק כלשון הזה ציוו חכמים וכו' וק' היכי קא' ציוו ח' והלא בגמ' מוכח שהיא דאורייתא וכו' וראיתי להלח"ם שהרגיש בזה על הרמב"ם ומשני שסובר רבי' דאסמכתא בעלמא היא וה"נ כ"ש הוא דקרינן להו ד"ס דמן התורה אינו חייב אדם לתת לבתו נדוניא אלא להשיאה לבעל אפי' ערומה וכו' אלא שחז"ל עצה טובה קמ"ל ולכך כ' הרמב"ם ציוו חז"ל נמצא דמה שאדם נותן לבתו נדוניא ותכשיטין חייב הוא מד"ת וא"ל דחיוב אדם וכו' אינו אלא עד עישור נכסים וכמ"ש בגמ' אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסי נמצא דמה שאדם נותן לבתו יותר מעישור הוא מתורת חסד ויכול לו' דמנדונית אמה הוא שנתן לה דעישור נכסים לא נאמר אלא ביתומה שהשיאוה אמה ואחיה אבל כשהשיאה אביה בחייו חייב ליתן לה נדוניא לפי עושרו וכבודו וכמ"ש הרמב"ם בראש הפרק וכו' אבל אם היה עשיר ה"ז ראוי ליתן לה לפי עושרו והטור אה"ע כתב בזה"ל שאם היה עשיר כופין אותו לפי כבודו וזו לא שמענו וכו' נמצא דזכינו לדין דזה שאדם נותן לבתו אינו בתו' חסד אלא מן הדין כיון שחייב אדם מה"ת להשיא בניו ובנותיו ואין מכניסין אותה ערומה וכו' עכ"ל יע"ש ואזיל בשיטתיה דמהר"א ן' יעיש ומוסיף עליו דלאו עישור נכסים אלא אפילו יותר מעישור אם הוא עשיר כפינן ליה ומוציאין ממנו ולפי מש"ל כל דבריו דחויים דהראיה דמייתי מהש"ס אדרבא מהש"ס מוכח בהיפך דקאמ"ל יאודה בר מרימר לרב פפא הנ"מ מדעתיה. ומ"ש והביאו לה הפוס' הרמב"ם והטור וכו' לפע"ד לא ראינו להטור שפסק סוגיא זו והלך אחר שיטת אביו הרא"ש ז"ל שלא הביא אלא תחי' דברי ר"י ולא כתב סוף הסוגיא דקאמר הא נמי וכו' והיינו טעמא דס"ל דכל הסוגיא אינה אלא עצה טובה ואי משום שכ' הטור דין המשיא את בתו סתם וכו' דין זה אינו מן הסוגיא הנז"ל אלא דין זה משנה ערוכה ולא איירי בפרנסת הבת שהיא הנדוניא וכמש"ל והא כדאיתא והא כדאיתא:
גם מה שתמה על הרמב"ם ז"ל שכ' ציוו ח' וכו' מן הנז"ל דקאמר הא נמי דאורייתא והביא דברי הלח"ם שהרגיש בזה נראה לע"ד שנשמט מהם סוף הסוגיא דאמ"ל רב פפא ליאודה בר מרימר הא נמי תקנתא דרבנן היא הרי דהש"ס בפי' קאמר דזו אינה מן התורה אלא מתקנת חכמים גם דבריו מחוסרי הבנה דאחר שישב דברי הרמב"ם וכתב שמן התורה אין חיוב עליו אלא להשיאה לבעל ואפי' ערומה וכדתנן במתני' וא"כ איך בתכ"ד דעדיין לחלוחית הדיו קיימת סותר את דבריו וכ' נמצא שמה שנותן אדם לבתו נדוניא ותכשיטין הוא מד"ת אתמהא. גם מ"ש וא"ל דחיוב אדם לא נאמר אלא עד עישור נכסי וכו' וכמ"ש בש"ס אביי ורבא דאמרי תרוייהו דעישור לא נאמר אלא ביתומה וכו' גם דברים אלו אינם מובנים דמביא דברי הש"ס ולא ידע אהיכא קאי דאביי ורבא קיימי אדברי ר"י דקאמר משום רשב"י כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו וכו' ועלה קאמר הש"ס וכמה אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסי ואדרבא לא שייך לפרש דבריהם על היתומה דקאמרי עד עישור נכסי וזה לא שייך ביתומה דהיתומה עישור בדוקא ולא עד עישור. גם מה שהעלה דאם הוא עשיר כפינן ליה ומוציאין ממנו אפי' יותר מעישור לפי עושרו והביא ראיה לזה מדברי הרמב"ם והטור שכ"כ במשיא בתו סתם ואם הוא עשיר צריך ליתן לה לפי עושרו אין ראיה כלל דההיא לא בנדוניא קא מישתעי אלא בכסות שמתכסה בו וכמש"ל והא כדאיתא והא כדאיתא ועוד דאפי' דנימא דאיירי בנדוניא מהיכא משמע מדקתני לפי עושרו דאפי' יותר מעישור דאימא עד עישור דוקא וכל א' לפי עושרו עישורו מתרבה. ועוד ק"ל נמי על דבריו דאם לפי דבריו מדברי הרמב"ם והטור דקאמרי לפי עושרו משמע מינה אפי' יותר מעישור ולפי עושרו וכבודו א"כ ביתומה לאחר מיתת האב אי לא אמידניה לאב ולא ידענו דעתו אם הוא ותרן או קמצן למה אין נותנים לה לפי עושרו אם היה עשיר ונותנים לה עישור בדוקא:
המורם מכל האמור דתורת חיוב ליכא על האב כלל ליתן לבתו עבור נדוניתה כ"א מצוה בעלמא מד"ס ליתן לה מעט מנכסיו כדי שתינשא בו להגון לה וכמו שהוכחתי כ"ז בראיות ברורות מן הש"ס ומן הפוס' וכן מצאתי ג"כ להריטב"א ז"ל הובאו דבריו בשי"מ שכ' וז"ל הא נמי דאורייתא פי' מצוה דאורייתא היא מדברי קבלה אבל לא חובה והיינו דלא עבדוה תנאי ב"ד כתנאי מזונות ואם אמר אל יתפרנסו בנותיו שומעין לו עכ"ל גם העיד בנו מרן ז"ל בסי' ח"ן דזה לא שמענו שאם הוא עשיר כופין אותו ליתן לפי עושרו ותמה על דברי הטור דנקט בלשונו לשון צריך דש"מ שאם הוא עשיר כופין אותו ליתן לפי עושרו ומי לנו גדול ממרן ז"ל שהעיד בזה וכוותיה נקטינן ודוק וכ"ת אמאי לא הביא מרן ז"ל ראיה לדבריו דלא כפינן לאב ליתן לפי עושרו מכל הראיות שהבאתי לעיל ממתני' דפסק להכניסה ערומה וכו' ומהש"ס דא"ל יאודה בר מרימר לר"פ הנ"מ מדעתיה דמש' להדייא דלא כפינן לאב והנר' לישב כמש"ל דההיא דהטור לאו בפרנסת נדוניא אלא בפרנסה שהיא מתכסת בו לפי שעה וא"כ נוכל לו' דאע"ג דפרנסת נדונייא דוקא מדעתו דאב ולא כפינן ליה מכל הראיות שכת"ל מ"מ במשיא את בתו סתם דודאי אדעתא שלא תצא ערומה להשיאה נוכל לו' דכופין אותו ליתן לה כסות שתתכסה בו לפי שעה לפי עושרו כמו אשתו דאם הוא עני נותן לה כלים של ן' זוז ואם הוא עשיר נותן לה לפי עושרו וכופין אותו על דבר זה לזה קא' מרן ז"ל וזה לא שמענו דהרמב"ם כ' ראוי ליתן לה לפי עושרו ואפי' בהשיאה סתם ואפי' בכסות שהיא מתכסה בו לפי שעה:
אחרי שכתבתי כ"ז מצאתי בירוש' פ"ק דקידושין שאמרו בפי' דההיא ברייתא דתני חייב האב להשיא את בנו אשה למצוה בעלמא מתנייא ולא לעיכובא דגרסינן התם להשיאו אשה וכו' מה למצוה או לעיכוב נישמעיניה מן הדא בר תרימא אתא לגבי דר' אמי אמ"ל פייס לאבא דיסביני אתא פייסיה ולא קביל עלוי הדא אמרה למצוה. אין תימר לעיכוב הו"ל לכופיניה ע"כ הרי שאפי' לגבי בנו שמצוה על האב להשיאו לקיים מצות פו"ר וקתני בברייתא להדייא שהיא למצוה ולא לעיכובא כ"ש לגבי הבת דאיתתא לא מפקדא אפו"ר ולא קתני בה בשום מקום שחייב האב להשיאה דודאי ליכא חיובא כלל אלא מצוה בעלמא וזה שלא כדברי הגהות מרדכי שכת"ל שכתב שחייב להשיא את בתו והביא דבריו מור"ם ז"ל באה"ע סי' ע"א יע"ש וכ"ת דאפי' אי אמרינן מצוה בעלמא הוא דאיכא אמאי לא כתבה הרמב"ם ז"ל ושמא י"ל דכתבה בפכ"א מה' איסורי ביאה הכ"ה וז"ל מצות ח' שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן. ואע"ג דזו היא מימרא ביבמות פ' הע"י מ"מ הביאה הרמב"ם ז"ל משום דמשמע מינה תרתי שמצוה שישיאם ושישיאם סמוך לפרקן א"כ הרי נר' להדיא דבין בבן ובין בבת ליכא חיובא כלל להשיאם אלא מצות ח' בעלמא הוא ואי אמר לא ניחא לי לא כייפינן ליה. ודבר זה מפורש בתלמוד דידן ובש"ס ירושלמי והא דמצוה להשיאם רמזו הרמב"ם בפכ"א מה' א"ב והטור באה"ע סי' א' הביא הברייתא דהמשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן וכו' ואם המצא ימצא לשום פוסק דעושה דבר זה חיוב בין בבן בין בבת לא צייתינן ליה ומהרי"פ והרא"ש ז"ל שהעתיקו הברייתא בפ"ק דקידושין ליכא ראיה כיון דחזינן מפורש בהדייא בירוש' ובש"ס דילן דמדעתיה מיתנייא ההיא ברייתא וההיא מימרא דר"י משום רשב"י והם העתיקו הברייתא כצורתה ולא הוצרכו לפרש בה וסמכו על המעיין ודוק:
ולשאלה הג' אשר שאלת אם נפלה להבת מבית אבי אמה או אם ניתן לה מתנה מאחרים עד שיעור כדי עישור נכסי אביה מי נימא דפקע מיניה דאב מצות חז"ל שציוו עליו לתת לה מנכסיו מעט כדי שתנשא בו דמצות רז"ל לא היתה אלא משום דלית לה מידי כי היכי דקפצי עלה אינשי והרי יש לה או נימא דחז"ל לא היתה אלא שיתן לה מממונו ומה לו לאב אם יש לה נכסים ממ"א סו"ס איהו לא יהיב לה מידי:
תשובה ודאי אם הנכסים שנפלו לה מספיקין לה בכדי שתינשא להגון לה דתו לא רמיא מצוה עליה דאב כלל דעיקר המצוה שישיאנה לאיש הגון לה כדמש' מפשטיה דקרא ואת בנותכם תנו לאנשים וכו' ומשום קו' הש"ס דמקשה בשלמא בני בידיה קיימי אלא בנתיה מי קיימן בידיה הוציאו מהמקרא הזה דליתיב לה מידי כי היכי דקפצי עלה אינשי וכיון שיש לה ממון שיכולה להנשא בו להגון לה תו לא רמיא עליה דאב מצוה כלל:
וראיה לזה מן הסוגיא דפ' נערה דאחר שהביא דברי ר"י משום רשב"י שהוציא מעיקרא ואת בנותיכם תנו לאנשים דליתיב לה מידי כי היכי דקפצי עלה בעי בגמ' ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסי ע"כ ופי' תלמידי ר"י הובאו דבריהם בש"מ וז"ל עד עישור נכסי כלו' שאם אינו מוצא אדם שיקחנה בפחות מצוה עליו לתת לה עד עישור נכסיו עכ"ל והעתקנו דבריהם למע' בשאלה הראשונה מש' שאם מוצא אדם שיקחנה בפחות מעישור ואפי' ערומה לא רמיא עליה מצוה דליתיב לה מידי דהמצוה אינו אלא להשיאה וכל שמוצא להשיאה הרי קיים מצות רז"ל וא"כ ה"נ כיון שהיא מוצאת בנכסים הללו להינשא להגון לה תו לא רמיא מצוה עליה דאב דליתיב לה מידי כ"ת מ"ש ממזון בניו ובנותיו הקטנים שהה פחותים מבן שש שחייבו רז"ל לאב לזון אותם ואפי' אם יש להם נכסים ממ"א וכמ"ש הטור בסי' ע"א וז"ל חייב אדם לזון בניו ובנותיו הקטנים עד שהם בן שש וכתב מהר"ם מרוטנבורק אפי' יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם חייב לזונם כיון דתקנת ח' היא זכו במזונותיהם אפי' יש להם להתפרנס משלהם ע"כ ופסקה מרן ז"ל בשה"ט יע"ש דשאני בניו ובנותיו שהם פחות מבן שש דחיובא אמרי בהו רבנן ואם לא רצה כייפינן ליה ויורדין לנכסיו ועוד טעם אחר דחיוב מזונותיהם ילפינן להו בש"ס בסו"פ אעפ"י מדקתני באשתו ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל מזון בנה הקטן דבעי למיכל בהדה ומינה דייק הש"ס דחייב במזונות בניו הקטנים וכיון דחיוב מזונות בניו הקטנים כייל להו תנא בהדי מזונות אשתו ש"מ דינם שוה ודין א' להם. וכ"כ הרא"ש בפסקיו וז"ל בפ' נערה א"ר אילעא א' ר"ל משום ר"י בר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו הקטנים וכו' כי אתו לקמיה דרבא אמ"ל ניחא לך דליתזנון בניך מצדקה ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כפינן ליה בע"כ וכו' והנ"מ בניו ובנותיו הקטנים אבל קטני קטנים אע"ג דלא אמיד כפינן ליה בע"כ וכו' ותנן נמי אם היתה מניקה וכו' דשמעינן מינה דחייב לזון בניו ובנותיו כשהם קטני קטנים ואפי' יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם וכו' דומיא דמזונות האשה והבנות וכו' מדכלל מזונות האשה וכו' אלמא דין א' להם עכ"ל. וא"כ אין ראיה מהם לפרנסת הבת (ממזון בניו ובנותיו) ואדרבה יש להביא ראיה לפרנסת הבת ממזון בניו ובנותיו הקטנים שהם יתר על שש שמצוה לזונם מתקנת ח' כמ"ש הטור והש"ע בסי' הנז' ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ואם הוא אמיד כפינן ליה בעל כרחו ולוקחים ממנו בעל כרחו כדכתב הטור והש"ע לשם ועם כל זה אם יש להם ממון ממ"א פטור האב מלזונם כמ"ש הרב"ח בסי' הנז' וכדמשמע מדברי הרא"ש והטור ז"ל דלא כתבו דין זה דאפי' יש להם נכסים ממ"א דחייב לזונם אלא דוקא בקטני קטנים הפחותי' מבן שש וכדיהיב טעמא הרא"ש ז"ל דכייל להו התנא בהדי מזונות אשתו ש"מ הא ביתירים על שש אם יש להם ממון ממ"א פטור האב מלזונם ק"ו ב"ב של ק"ו בפרנסת הבת בחיי אביה שאפי' אם היה אמוד בנכסים לא כפינן ליה וכדכת"ל מכל הראיות שנתבארו. וכ"כ להדיא בהגמ"ר דקידושין שהעתקנו לשונו לעיל דודאי פשי' ופשיטא שאם יש לה נכסים ממ"א שראויה להנשא בהם דודאי האב פטור וזה ברור ופשוט:
וכ"ש לפי דעת הרשב"א ז"ל ח"ב סי' שצ"א שאפי' במזונות בניו ובנותיו קטני קטנים פחותי' מבן שש אם יש להם נכסים ממ"א פטור מלזונם ודלא כדברי מהר"ם מרוטנבורק שהביא הטור והרא"ש ז"ל שבודאי שאפי' בפרנסה בחיי האב הדין כן ומכ"ש הוא ודוק:
שוב אח"ז מצאתי להרא"ש ז"ל בתשו' כלל פ"ב סי' ג' שכ' וז"ל ששאלת אם תשב הבת וכו' ואם האב בעל אחריות וכו' טוב הוא שינתן בידו הכל ויפרנסנה וישיאנה באותו ממון עכ"ל הרי נראה להדייא מדבריו אעפ"י שהאב בעל אחריות נכסים ואמוד הוא בממון כיון שיש לה נכסים ממקום אחר תנשא באותו ממון וזה פשוט וברור:
וזהו אם הנכסים שיש לה ממ"א מספיקין לה להנשא להגון לה אבל אם אין הנכסים מספיקין לה להנשא בהם לראוי לה אעפ"י שהם כדי עישור אביה או יותר מסתברא דעדיין מצוה עליה דאב ליתן לה משלו עד כדי שיעור עישור נכסיו כדי שתינשא בהם לראוי לה כיון שעדין לא נסבי לה הו"ל כאילו לית לה מידי ועליו המצוה ליתן לה מנכסיו כדי שישאו אותה אנשים הגונים ואעפ"י שאם נתן לה מנכסיו עד כדי עישור נכסיו תו לא רמיא עליה מצוה כלל וה"נ הרי יש לה ממ"א שיעור עישור נכסיו לא היא דהתם ודאי כיון שנתן לה מממונו שיעור עישור לא הטריחו רבנן עליה ליתן משלו כלום משא"כ הכא דעדין לא נתן משלו כלום כל שאינה מוצא להנשא באותם נכסים שיש לה ממ"א לאיש הראוי לה עדיין חייב האב ליתן לה מנכסיו דמצות ח' היא ליתן אדם מנכסיו והרי עדיין לא נתן אבל אם הם מספיקים לה להנשא לאיש הראוי לה ודאי לא רמיא עליה דאב מצוה ליתן לה שום דבר וכ"ש אם כבר נישאת והלכה והיתה לאיש ויביאה אביה אל האדם באלו הנכסים שיש לה ממ"א דודאי לא נשאר אצל אביה שום זכות בנכסיו כלל מצד נדונייתה ומהתימא ממהר"א ן' יעיש הובאו דבריו בספר ב"ד חו"מ סי' ע"א ומהרב שולחן גבוה בתשובה לאה"ע סי' ו' שכתבו שאפי' אם נישאת ויש לה נכסים ממ"א והשיאה אביה באלו הנכסים שחוזרת על אביה שחיובא רמיא על האב דליתא כמ"ש דלא מיבעיא דחיובא ליכא אפי' בשאין לה נכסים ממ"א אלא מצוה הוא דאיכא. כשיש לה נכסים ממ"א אפי' מצוה ליכא וכמ"ש. והראיה שהביא מדברי מהר"ם מרוטנבורק והרא"ש והטור והש"ע שפסקו בפחותים מבן שש אפי' יש להם נכסים ממ"א חייב אביהם לזונם אינה וכמ"ש ודוק:
ולשאלה הד' אשר שאלת אם אביה בעצמו נתן לה מתנות קודם שהגיע לפרק הנושא ולא פירש שהם לצורך נישואיה בעבור מה שציוו עליו חז"ל והמתנות ההם כדי שיעור עישור נכסיו ואינה מוצאת באלו המתנות שנתן לה אביה איש הגון לה שתינשא לו אם אביה מצוה רמיא עליה עדין ליתן לה מלבד המתנות הנז' עד כדי עישור נכסיו או נימא כיון דנתן לה מממונו שיעור עישור נכסיו הרי קיים מצות רז"ל:
תשובה ודאי כיון דנתן לה מממונו שיעור עישור נכסיו ודאי דלא רמיא עליה עוד כלל מצות חז"ל שציוו עליו ליתן והרי נתן דבשלמא אם רז"ל היו מחייבין אותו בלשון חיוב כמו מזונות בניו הקטני קטנים שהם פחותים מבן שש דתני בהו לשון חיוב היה נופל הספק בשנתן להם בל' מתנה ולא פי' עבור מזונותיהם אם עדין חיובו במקומו עומד או נימא דמ"מ הרי חייבוהו רז"ל ליתן להם והרי נתן אבל בפרנסה דלא תני בה שום חיוב בשום מקום אלא ציוו עליו ליתן פשי' דמפטר בזו המתנה שנתן להם דציוו עליו ליתן והרי נתן ואפי' מזונות בניו ובנותיו קטנים פחותים מבן שש דתני בהו רבנן לשון חיוב קרוב הדבר לו' דאפי' מהר"ם מרוטנבורק יודה דאם אביהם נתן להם מתנות דפטור ממזונותם דע"כ לא קאמרי דחייב אלא בשיש להם נכסים ממ"א כגון שנפלו להם ירושה מבית אבי אמם אבל כשאביהם בעצמו נתן להם מתנה אמרינן ודאי לשם מזונות דחייב להם נתן להם. ראיה לזה ממ"ש התוס' בפ' הנושא בד"ה אמאי בנו וכו' וי"ל דאיצטריך לפרושי הכי משום דמיירי בכל ענין אפי' כתב לו שאני חייב לו חמש סלעים לפדיון בנו ואפי' לא כתב לו הכי סתמא דמילתא לפדיון בנו הוא דאמר וכו' יעו"ש הרי דאפי' במידי דחייב בו מן הדין ונתן לו מתנה או נתחייב לו שום חיוב בסתם ולא פי' בעבור חיוב שחייב בו מקודם עתה נתן או נתחייב אמרינן סתמא דמילתא בעבור אותו חיוב נתן לו או נתחייב לו כ"ש בפרנסת הבת דליכא בה שום חיוב אלא מצוה בעלמא היא מדרבנן ואם לא רצה לא כפינן ליה אפי' אין לה נכסים ממ"א כמו שהוכחנו וביררנו לעיל כ"ז בראיות ברורות וא"כ זו היא משנה שאינה צריכה ולא הוצרכתי לכל זה אלא לאפוקי ממהר"א ן' יעיש שהביא דבריו הרב ב"ד חחו"מ סי' ע"ה ומהרב שו"ג סי' ו' גם ראיתי להרב ד"מ חאה"ע סי' מ"ה הביא דברי השו"ג הנז' וחלק עליהם יעש"ב. גם הרב מהרימ"ט ח"מ סי' צ"ג נראה מדבריו שחולק עליהם שלא נסתפק לו לשם סוף התשו' אלא מחמת שנדר לה בסך ידוע ופסקו לה אותו קודם שנפלו לה הנכסים הא לא"ה אם לא נדר לה כלום פשיטא ליה להרב דמשיאה מממון שנפל לה ממ"א יעש"ב ודוק:
וכיון שביררנו מכל מ"ש דאין חיוב על האב להשיא בניו ובנותיו כ"א מצוה בעלמא מד"ס כמ"ש בשאלה הא'. גם ביררנו דפרנסת הבת לצורך נישואיה בחיי אביה אין חיוב על האב כלל כי גם זה מצוה מד"ס היא. ובזה יצא לנו שאם יש להבת נכסים שנפלו לה ממ"א וכן הוא הדין נמי אם נתן לה מתנות אביה מנכסיו קודם שתגיע לפרק הנושא שהוא פטור בזה ואינו חייב ליתן עוד נדוניא ואפי' למצוה בעלמא ליכא. וכמו שמבואר למעלה בשאלה הג' והד':
מעתה נבוא לברר עוד השאלה ה' אשר שאלנו בפרנסת הבת שתיקנו רז"ל מן האחים אם יש לה נכסים ממ"א שנפלו לה בירושה או במתנה ומספיקין לה להנשא להגון לה אם עדיין מוטל על האחים ליתן לה מה שתיקנו רז"ל מהם כשאין לה נכסים ממ"א או לא:
תשובה נראה דטעמא דחייבום רז"ל להאחים ליתן לאחותם פרנסה לצורך נישואיה אעפ"י שדבר זה אינו מתנאי כתובה כמו מזון הבנות ולא היה אביהם חייב כשהיה חי כמש"ל אעפ"י כן כיון שמצות רז"ל על האב ליתן לה מנכסיו מעט לצורך פרנסתה ודאי אחזוקי אינשי בצדיקי מחזיקינן שאילו אביהם חי היה מקיים מצות רז"ל ונותן לה ועשאו רז"ל את שאינו זוכה כזוכה וכל מה שאביה נותן לה אם היה חי הוי כאילו זכתה בו הבת בחיי האב וחייבים האחים ליתן אותו לה ולפיכך אי ידעינן אומדן דעת האב מריעיו ומיודעיו כמה היה נותן לה אילו היה חי חייבים ג"כ האחים ליתן לה כשיעור אותו אומד דלפרנסה שמין באב ואי לא ידעינן אומדן דעתו נותנים לה עישור נכסיו שזהו ג"כ מצות רז"ל עליו ליתן לה וכמ"ש בהש"ס אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסי ובודאי דאמדינן דעתיה דאב שהוא היה מקיים מצות רז"ל שאם אינו מוצא לה להשיאה בפחות מעישור להגון לה היה נותן עישור נכסיו כדי להשיאה לאיש הראוי לה וא"כ גם האחים חייבים ליתן לה עישור נכסים כמו שאם אביה היה חי היה נותן לה עישור כדי להשיאה לאיש הראוי לה:
ומנא אמינא לה דגם העישור מטעם אומדן דעת הוא ולא מטעמא דחז"ל תיקנו לבת שאינה נשואה חלק בירושת אביה עישור נכסיו והוא מכיון שמצינו דאם ידעינן אומדן דעת האב מריעיו ומיודעיו שלא היה נותן לה עישור אלא פחות מעישור גם האחים אינם חייבים ליתן לה עישור שלם אלא כפי אומדנא דאב וא"כ בודאי הא דיהבינן לה עישור אם אין אנו יודעין דעת האב משום דאמרינן ודאי מסתמא גם האב בדעתו היה ליתן לה עישור נכסיו כמו שציוו רז"ל. ועוד ראיה מהא דכ' הרשב"א ז"ל הובאו דבריו בשיטה מקובצת דכתובות דס"ח והעתקתי לשונו לעיל על הא דאקשי בגמ' חוזרות וחולקות בשוה כל חדא וחדא דנפשה שקלה וכו' וי"ל דאין האחים חייבים לתת להם העישור אלא כדרך שהיה האב נותן להם וכו' עכ"ל הרי דאפי' העישור משום אומדן דעת האב הוא:
וא"כ עכשיו שיש להבת נכסים ממ"א אי ידעינן דעת האב ואמידניה בהכי שאפי' הי"ל נכסים ממ"א היה נותן לה עוד מנכסיו בודאי דיהבינן להו כשיעור דאמידניה דלפרנסה שמין באב והולכין אחר דעת האב וחייבים האחים ליתן לה מה שאנו אומדין בדעתו ובהא ליכא ספיקא ואי לא ידעינן דעת האב ריעיו ומיודעיו וצריכים אנו ליתן לה עישור נכסי מחמת אומדן דעת האב שהיה מקיים מצות רז"ל ה"נ ביש לה נכסים ממ"א כיון דעדיין מצוה רמיא עליה דאב ליתן לה עד עישור אם אינה מוצאת להנשא לאיש הראוי לה באותן נכסים שיש לה ממ"א גם האחים חייבים ליתן לה עישור נכסי אעפ"י שים לה נכסים ממ"א ואעפ"י שאביה כשהיה חי אם מוצאת להנשא להגון לה בנכסים שיש לה אין עליו שום מצוה דרז"ל ליתן לה עוד מנכסיו. עכ"ז באחים לא פלוג רבנן ואפי' שהיא מוצאת להנשא לאיש הגון לה (בנכסים שיש לה ממ"א) בפחות מעישור עכ"ז חייבים האחים ליתן לה עוד עישור נכסי משום דהאב מסרו לו דבר זה משום דרחמי האב על הבנים והיה עושה כל טצדקי ומשיאה לאיש הראוי לה אבל לא כן לגבי האחים ומשו"ה חייבום רז"ל עישור מ"מ. ה"נ לגבי נ"ד אפי' שיש לה נכסים ממ"א לאב מסרו לו הדבר בידו אבל האחים לא מסרו להם בידם דבר זה וחשו לה חכמים שמא ישיאוה לשאינו ראוי לה וחייבים ליתן לה עישור נכסים אעפ"י שיש לה נכסים ממ"א כיון דאביהם נמי מצוה רמיא עליה ליתן לה מנכסיו עד כדי עישור אם אינה מוצאת להינשא בנכסים שיש לה ממ"א לאיש הראוי לה וכן אם השיא בת הא' ולא הי"ל לבת הא' נכסים ממ"א נותנים לה כדרך שנתן לא' מלבד אלו הנכסים שיש לה לשניה ממ"א כיון שאין אנו יודעים דעת האב בזה היאך הוא וכן אם אנו יודעין דעת האב ואמידניה אם לא היו לה אלו הנכסים ממ"א אבל עתה שיש לה נכסים שבאי לה ממ"א אין אנו יודעים אומדן דעת האב בזה ויתכן שהיה פוחת לה לזאת ממה שנתן להא' בזה יש חילוק אם מה שנתן לראשונה הוא פחות מעישור ודאי דגם לזו נותנים לה כמו שנתן לא' מלבד אלו המתנות שהוא פיחת מעישור אבל אם נתן לא' יותר מעישור לסברת האומרים דאזלינן בתר אומדן האב אפי' להוסיף מעישור ועתה שיש לה להבת נכסים ממ"א ואין אנו יודעין דעת האב בזה דיתכן שהיה פוחת לה עבור אלו הנכסים שיש לה אזי אין נותנים לה האחים כ"א עישור דוקא עם אלו הנכסים שיש לה ממ"א כיון שאביה לא רמיא עליה מצוה ליתן לה מנכסיו כ"א עישור דוקא וכ"ן יפלו אלו החילוקים באם השיא הבת הא' בחייו שנותנים לשניה כדרך שנתן לא' שאם הא' כשהשיאה לא היה לה נכסים ממ"א אם נתן לה פחות מעישור ודאי דנותנים לב' כדרך שנתן לא' מלבד אלו הנכסים שיש לה ממ"א אבל אם נתן לא' יותר מעישור לא היה לה נכסים ממ"א זו שיש לה נכסים ממ"א יתכן שלא היה נותן לה כמו שנתן לא' ונותנים לה עישור בדוקא לבד אלו הנכסים שיש לה ממ"א כיון שאביה מצוה עליו ליתן לה עד עישור מלבד אלו הנכסים שיש לה ממ"א בכדי שתמצא איש אשר הגון לה ותינשא לו:
ולשאלה הו' אשר שאלת אם אביה בעודו בחיים קודם שהגיעה לפרק הנושא נתן לה מתנות ולא פי' לה אם הם לצורך נישואין לקיים מצוה דרז"ל אשר ציוו ליתן לה אם עדיין בחיים האחים חייבים ליתן לה עישור נכסים מלבד אל המתנות שנתן לה אביה או אם נימא לכשלא יספיקו אלו המתנות שנתן לה לעישור נכסי חייבים האחים להשלים לה עישור על אלו המתנות משלהם ואם יש בהם כשיעור עישור נכסי אין חייבים ליתן לה משלהם כלום:
תשובה ודאי אם אנו יודעין דעת האב מריעיו ומיודעיו שאם היו לבתו אלו המתנות היה נותן לה ג"כ מממונו ויכולין לשער כמה נותן לה ודאי אין ספק דהולכין אחר דעת האב כמש"ל בתשו' שאלה הה' דלפרנסה שמין באב ואם לא ידעו ב"ד אומדן דעתו באלו המתנות ויודעין לאמוד בדעתו מלבד אלו המתנות אזי אם הם יתר על אומדן דעתו אין לה כלים ואם הם פחות מאומדן דעתו משלימין לה על אלו המתנות כשיעור אומדן דעתו אם האומד הוא פחות מעישור וליש או' אפי' להוסיף על העישור וכן אם השיא בת בחייו ולא הי"ל מתנות רואין אם אלו המתנות שנתן לה מקודם פחותים משיעור שנתן לבת שהשיא בחייו משלימין לה על שיעור שנתן לא' ואם הם יותר אין לה כלום ואם לא ידעינן אומדן דעתו כלל ולא השיא בת בחייו אזי אם המתנות שנתן לזאת הם יותר מעישור או עישור שלם אזי אין חייבים האחים ליתן לה כלום ואם הם פחות מעישור משלימין לה עליהם עד עישור ואעפ"י שלא פי' בשעה שנתן לה אלו המתנות שנותן לה לשם נישואין אמרינן דמסתמא לצורך נישואיה נתן אותם לה כמו שציוו עליו חכמים ליתן והרי נתן ולא נשאר עליו עוד שום מצות ח' וגם האחים פטורין מליתן לה עישור נכסי הגם דבעישור נכסי אזלינן בתר דעת האב וכמש"ל בשם הרשב"א ז"ל שהובאו דבריו בשי' מקובצת דכתובות דגם האחים אינם חייבים ליתן אלא כדרך מה שהיה האב נותן לה אילו היה חי:
ומנא אמינא לה דיש חילוק בין אם יש לה נכסים ממ"א דאז לא הפסידה עישור נכסי מן האחים ובין אם אביה נתן לה מתנה מממונו דהפסידה מעישור נכסים שלה כנגד המתנה שנתן לה אביה מהא דאיתא בפ' מציאת האשה דס"ט איתמר מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הא' ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן א"ר יוחנן שניה ויתרה א"ר חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ואת אמרת שניה ויתרה וכו' ושאני התם דאיכא רווח ביתא אמ"ל רב ימר לרב אשי אלא מעתה מציאה אשכחא דאיכא רווח ביתא ה"נ דלא יהבינן לה עישור נכסי אמ"ל אנן רווח ביתא מהני נכסי קאמינא ע"כ בגמ' ופי' בשי' מקובצת בשם מהרי"ט רווח ביתא פי' שהגיע בידה וכו' וטעמא דפרנסה היא כדאמרן שאנו אומדין דעת האב שאינו רוצה שתתבזה בתו ותינשא וכו' והשתא דאית לה חולקא בנכסיו אינו רוצה שתטול פרנסתה שהרי יש לה ואינה מתבזה וכו' עכ"ל וכיון דהרי"ף והרמב"ם ומרן בשוה"ט פסקו כר"י אנן קי"ל הכי דאם יש לה רווח ביתא מהני נכסי דאבוה שוב אין לה עישור נכסים ואם יש לה רווח ביתא ממ"א אית לה עישור נכסי ולפע"ד נר' דאפי' ר"ח דפליג אר"י מודה בנ"ד דאם אית לה רווח ביתא מהני נכסי דלית לה תו עישור נכסים דטעמא דר"ח דפליג התם אר"י משום דכיון שמת אביה קוד שתעשה לה רווח ביתא א"כ כבר זכתה בעישור ואעפ"י שנעשה לה רווח ביתא אח"כ תו לא פקע מינה זכות דילה. לא כן בנ"ד שקודם שזכתה בעישור נעשה לה רווח ביתא דודאי ל"ל עישור נכסי כיון שאביה עצמו לא נשאר עליו שום מצוה ליתן לה מנכסיו עוד ולא חייבו חז"ל לאחים ליתן לה אלא מה שהיה אביהם נותן לה כשהוא חי וכמש"ל בשם הרשב"א ז"ל שהובאו דבריו בשי' מקובצת:
האמנם ראיתי להרשב"א ז"ל בתשו' בח"ג סי' קכ"ג שנשאל על ראובן שהי"ל בת שלא נישאת ובשעת פטירתו ציוה שתיטול הבת כו"כ מנכסיו ולא הזכיר אותו הסך מחמת נשואיה ועכשיו באה הנערה ליטול אותו סך מוסף על עישור נכסים אם נאמר שהדין עמה או נאמר שלא תיקנו לה חז"ל אלא היכא דלית לה כלום שתינשא בו אבל כל שיש לה נכסים ממ"א שתינשא בהם לא תיקנו חז"ל והשיב וז"ל הנני משיב על אחרון ואומר שאפי' יש לה ממ"א כמה נכסים לא הפסידה עישור נכסי הראוי ליתן לה מנכסי האב כדאיתא בהדייא בפ' מציאת האשה אלא מעתה מציאה אשכחא דאיכא רווח ביתא ה"נ דלא יהבינן לה עישור נכסי אלא מיהו בנדון שלפנינו יש לדון שאינה נוטלת לפי שיש לה רווח ביתא מההוא נכסי דאב מדגרסינן וכו' אמ"ל אנא רווח ביתא מהנהו נכסי קאמינא ואע"ג דבירו' פסקו הלכה כר"ח וכו' ר"ח וכן הרב אלפסי ז"ל פסקו כר"י משום דרב אשי דהוא בתראה משמע בגמ' דס"ל כוותיה וכיון שכן אף זו שיש לה רווח ביתא מהנהו נכסי אינה נוטלת עישור נכסים אלא שיש לנו לומר דכיון דאשכחן דר"ח דהוא רביה דר"י פליג עליה וכן רב אשי דירוש' אמרו דנפק עובדא כוותיה דר"ח די לנו שנפסוק כר"י במה שמפורש בהדייא בדברי ר"י בשמת הבן ונעשת הבת יורשת ואית לה רווח ביתא בירושת הנכסים כבן כבת קאמר אבל רווח ביתא מחמת מתנה דאב לא שאין מתנה זו אלא בנכסים שבאו לה מתנה ממ"א ולזה דעתו נוטה עכ"ל:
ולכאורה דבריו אלו נגד כל מ"ש דמשמע מדבריו דלא שאני ליה בין נכסים שבאו להבת ממ"א בין שאביה נתן לה מתנה משלו בכולם נוטלת אותם נכסים מוסף על עישור נכסים שיש לה וזה היפך כל מש"ל גם סותר דברי עצמו ממ"ש בח"ב סי' שצ"א שהביא ב' דעות במזונות בניו הקטנים הפחותים מבן שש שיש מי שאומר דאעפ"י שיש להם נכסים ממ"א חייב האב לזונם דתנאי ב"ד הוא וכו' ויש מי שאו' דטעמא דחייבו ח' לזון בניו הקטנים מפני שאין להם במה להתפרנס וכל שיש להם להתפרנס ממ"א לא חייבו ח' לזונם והסכים הוא ז"ל לסברא זו דכל שיש להם במה להתפרנס פטור האב מלזונם. וא"כ מאי שנא התם בפרנסת הבת דפסק להיפך. והראיה שהביא מהש"ס דקאמר אלא מעתה מציאה אשכחא דאיכא רווח ביתא ה"נ דלא יהבינן לה עישור נכסי ליכא ראיה כלל דהתם שאני שכבר זכתה בעישור ואח"כ מת אביה ודכוותא קאמר אלא מעתה מציאה אשכחא דהיינו אחר שזכתה בעישור לא כן השאלה שנשאל עליה דאיכא רווח ביתא קודם שזכתה בעישור ולפי דבריו ז"ל שמביא ראיה מזאת הסוגיא דהיכא שיש לה רווח ביתא ממקום אחר לא הפסידה עישור נכסי תיקשי ליה למ"ש בח"ב סי' שצ"א דהיכא שיש להם ממ"א אין האב חייב לזונם ומ"ש מזונות מעישור נכסי גם מ"ש אלא שים לנו לומר דכיון דאשכחן לר"ח דהוא רביה דר"י פליג עליה וכו' די לנו שנפסוק כר"י במה שמפורש בהדייא בדר"י דהיינו כשמת הבן וכו' לפעד"ן דהדבר בהיפך דאיכא למימר דאפי' לפי סברת הירוש' ולפי סברת הפוס' דפסקי כהירוש' דפסק כר"ח היינו דוקא במה שנתפרש בדברי ר"ח להדייא דהיינו היכא שזכתה בעישור קודם שנעשה רווח ביתא כגון הכא שמת האב ואח"כ מת הבן דאז דוקא קאמר ר"ח גדולה מזו אמרו וכו' ולא אמרינן בזה דשמא ויתרה לא כן בנדון הרשב"א שנעשה לה רווח ביתא קודם שזכתה בעישור דאפי' ר"ח מודה דלית לה עישור נכסי ואפושי פלוגתא בין ר"ח ובין ר"י לא מפשינן:
והנ"ל ליישב דברי הרשב"א ז"ל דלא ליהוו סתראי אהדדי וגם דלא תיקשי מהראיה שהביא בח"ג סי' קכ"ג מההיא דקאמר הש"ס אלא מעתה מציאה אשכחא ה"נ דלית לה עישור דמש' מינה דאפי' שיש להם נכסים ממ"א לא הפסידה עישור נכסי אמאי דפסק בח"ב סי' שצ"א דאם יש להם נכסים ממ"א לא הפסידה עישור נכסי דמ"ש פרנסה ממזונות ואדרבה מזונות עדיפי מפרנסה. והוא דההיא דח"ב סי' שצ"א מיירי במזונות בחיי האב ונכסי' שיש להם ממ"א מספיקי' להם למזונותיהם משו"ה פטור האב מלזונם ואם אינם מספיקים להם בודאי דעדיין חיובא רמיא עליה לזונם כמו פרנסת הבת בחייו שכ' למעלה דאם יש לה נכסים ממ"א ונכסים הללו מספיקים להנשא לאיש הראוי לה תו לא רמיא מצוה עליה דאב ליתן לה עוד מממונו נוסף על אותם נכסים שיש לה ממ"א ואם אינם מספיקים לה אותם נכסים להשיאה לאיש הראוי לה עדיין רמיא מצוה עליה דאב ליתן לה משלו נוסף על אותם נכסים עד כדי עישור נכסיו שתינשא לאיש הראוי לה. ולגבי האחים אעפ"י שאותם נכסים שיש לה מספיקים לה להנשא לאיש הראוי לה עכ"ז חייבום חכמים ז"ל ליתן לה עישור נכסים כדי שלא יאמרו על מי שאינו הגון אין רע לא כן לגבי האב לא חשו להכי משום דרחמי האב על הבנים ואמטו"ל קאמר הש"ס אלא מעתה מציאה אשכחא וכו' ופסקה הוא ז"ל דאפי' יש לה נכסים ממ"א עכ"ז לא הפסידה עישור נכסי וכמש"ל בעניותין חילוק זה והוא נכון וברור:
האמנם מה שפסק במה שנתן לה אביה מתנות לא הפסידה עישור נכסי שאין מתנה זו אלא בנכסים שבאו לה מתנה ממ"א ולזה דעתו נוטה אעפ"י שלא החליט הדבר בפשיטות שבתחילת דבריו כ' אלא מיהו בנדון שלפנינו יש לדון שאינה נוטלת וכו'. ובסו"ד כתב ולזה דעתי נוטה מ"ש שאין הדבר פשוט לו בפשיטות מ"מ דבריו צ"ע כיון שאפי' האב עצמו אין עליו מצוה כלל ליתן לה מלבד אלו המתנות עד עישור נכסיו וכמש"ל והוכחתי בתשו' שאלה ד' א"כ גם האחים אמאי חייבים ליתן לאחותם מלבד אלו המתנות עישור נכסים והלא גם בעישור אין האחים חייבים ליתן אלא מה שאביהם היה נותן להם אילו היה חי וכמש"ל בשם הרשב"א עצמו שהובאו דבריו בש"מ. והראיה שהביא מן הירושלמי אינה ראיה כלל משום דע"כ לא פליג ר"ח אר"י אלא משום דהתם כבר זכתה הבת בעישור שלה קודם שנעשה לה רווח ביתא מהני נכסי וכמ"ש ר"ח גדולה מזו מצינו מוציאין לפרנסה כיון שכבר זכתה אבל היכא שנעשה לה רווח ביתא קודם שתזכה בעישור אפי' ר"ח מודה דלית לה עישור נכסי דאמרינן אדעתא דעישור יהיב לה האב מתנות אלו ולא תיקנו לה עוד מן האחים עישור כלל דרחוק הוא לו' דר"ח יכחיש לטעם רווח ביתא כלל ובהא נמי פליג אר"י דא"כ עיקר טעם ר"ח חסר מדבריו כיון דאפי' ר"י מודה דמוציאין לפרנסה ושאני הכא דאית לה רווח ביתא היל"ל ר"ח אנא רווח ביתא לא ס"ל אבל השתא אי אמרינן דאפי' ר"ח מודה דהיכא דאית לה רווח ביתא ל"ל עישור ושאני הכא דכבר זכתה בעישור שפיר קאמ"ל כיון דכבר זכתה בעישור אפי' מן המשועבדים היא מוציאה ועוד דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ועוד האי טעמא דרווח ביתא אינו מוסכם ור"י הוא דאית ליה האי סברא ואינה מוכרחת סברא זו לכ"ע אם כי מק' רב ימר לרב אשי אלא מעתה מציאה אשכחא דאית לה רווח ביתא ה"נ דלית לה עישור לימא ליה אה"נ דהכי אית ליה לר"י דאפי' מציאה אשכחא ל"ל עישור ובשלמא אי פי' ויתרה הוא שמחלה מדעתה שפיר איכא למי' ולפלוגי בין שבא לה רווח ביתא בין היכא שבאו לה ממ"א אבל כיון דפי' שניה ויתרה הוא כדפי' מהרי"ט ז"ל הובא דבריו בשי"מ וכתבתי לשונו לעיל דטעמא דתיקנו לה רבנן עישור נכסים משום שאנו אומדין דעת האב שאינו רוצה שתתבזה בתו אימא אע"ג דאית לה רווח ביתא ממ"א כיון דאינה מתבזית לא תיקנו לה אלא ודאי הוא הדבר אשר דיברנו למעלה דעישור הבנות מן האחים מן מצות האב על הבנות הוא וכמש"ל משם הרשב"א בשי' מקובצת דאין חייבים האחים ליתן להם אלא מה שהיה אביהם נותן להם ובאביהם עצמו יש חילוק בין אם באו להם נכסים ממ"א ובין אם הוא עצמו נתן להם מתנות וכמש"ל ומשו"ה גם באחין מפליגינן כהאי גוונא:
גם מ"ש בשאלה ולא פי' שתטול אותו סך מחמת נישואיה ק' דאעפ"י שלא פי' הוי כאילו פירש כמש"ל בתשו' שאלה הד' משם התו' דפרק הנושא וכן יש ראיה לזה מדקתני בפ' מציאת דס"ט המשליש מעות לבתו וכו' והעתיקה הרמב"ם ז"ל בפ"ך מה' אישות הי"ד מי שציוה לתת לבתו כו"ך מעות לצורך פרנסתה לוקח בהן קרקע הרי דאפי' בסתם נתן לה לצורך פרנסתה נתן לה ואפי' נתן לה קרקע הוא לצורך פרנסתה דכל מה שיש להבת קודם נישואיה פרנסתה מיקרי כיון שהיא מכנסת אותו לבעלה והי"ל להרשב"א לו' ולא הזכיר שתטול אותו סך מחמת עישור נכסים שיש לה דאעפ"י שאמר לצורך נישואיה בפי' אמרינן דנתן לה במתנה אותו סך לצורך נישואיה מלבד העישור שיש לה או מלבד מה שציוו עליו חז"ל ליתן לה לצורך פרנסתה באופן שדברי תשו' הלזו שגבה ממני ולא יכולתי להבינה:
גם מלשון הרמב"ם שכ' בפי"א מה' זכיה הכ"א וז"ל ש"מ שאמר וכו' שהרי לא אמר ארבע מאות זוז סתם עכ"ל והביא דבריו מרן ז"ל בחו"מ סי' רנ"ג סט"ו יע"ש משמע דאין חילוק בין אמר סתם לאמר לצורך נישואיה דאפי' בסתם משמע דבעבור העישור דאל"ה היכי מצי לו' ת' זוז סתם דהיה משמע מלבד העישור ומשו"ה פירש בלשונו לכתובתה דהיינו לצורך כתובתה ולעולם אימא לך דכונתו הוא ליתן לה ת' זוז והא דלא אמר סתם דלא לישתמע מלבד העישור כדברי הרשב"א אלא ודאי דאפי' בסתם משמע בעבור העישור ודלא כהרשב"א ואע"ג דבבכור ובאשה ובע"ח פליגי הפוס' אם לא אמר כראוי להם ולא אמר ג"כ בבכורתו ובכתובתה ובחובו אי אמרינן מתנה נתן להם מוסף על מה שהיה חייב להם או אי אמרינן ידם על העליונה וכמ"ש הטור והש"ע בסי' רנ"ג הכא בכתו' כ"ע מודו דבעבור העישור נתן לה דאפי' פירש לשון מתנה דבהנהו דכ"ע מתנה נתן להם יתר על הראוי להם בבתו שאני אע"ג דפי' לשון מתנה בפי' אינה נוטלתם לבד העישור והטעם הוא כיון דבידו להפקיעה מעישור דהאומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו א"כ מה שנותן להם אפי' בסתם הוא כנגד העישור ולא חשיב מתנה ולא דמי לאינך דאינו יכול להפקיע חיובם שחייב להם וא"כ מה שנותן להם לשון מתנה ודאי שהוא מלבד החיוב שחייב להם:
וראיה גמורה לזה הוא דבפ' יש נוחלין דקל"ח דתני בברייתא ת"ר ש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפ' בני בכור כראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו אם אמר בבכורתו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל את בכורתו תנו ר' זוז לפ' אשתי כראוי לה וכו' אם אמר בכתובתה וכו' תנו ר' זוז לפ' בע"ח כראוי לו וכו' ואם אמר בחובו וכו' ואם איתא כדברי הרשב"א ז"ל דדין האשה והבת והבע"ח והבכור שוים למה לא קא חשיב התנא הבת בהדי אלו אלא ודאי דדין הבת חלוק מדינם של אלו כיון שאינו חייב בו מצד הדין ואעפ"י שאמר בראוי לה או לשון מתנה בפי' אינה נוטלת אלא מה שנתן לה האב דוקא ואינה נוטלת המתנה והעישור וקרוב לו' שאעפ"י שהמתנה היא פחותה מן העישור אינה נוטלת אלא המתנה דוקא וכ"ש היכא שפי' ואמר בעישור דודאי פשיטא ופשיטא שאעפ"י שהיא פחותה מן העישור אינה נוטלת אלא אותה מתנה דוקא משום דהוי כאומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו יותר מזה השיעור דשומעין לו. ואעפ"י שכתבתי למעלה דאם אביה נתן לה מתנה כשהיה חי משלימין לה עליה עד כדי עישור. שאני התם במתנה שנתן לה בהיותו ברי דאמרינן שאעפ"י שאותה מתנה היא פחותה מעישור אח"כ הוא נותן לה עוד ובהיותו בריא אפי' אמר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו דאמרי' אח"כ חוזר בו ומרחם עליהם אבל בהיותו ש"מ אם אמר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו גם אה נתן להם מתנות פחותים מעישור אין להם אלא אותם המתנות דוקא דהוי כאומר אל יקחו מנכסיו אלא אלו המתנות דוקא וכ"ש היכא שפי' בפי' ואמר תנו ר' זוז לבתי בנדונייתה דודאי אעפ"י שהמתנה היא פחותה מן העישור דאין לה אלא אותה המתנה בלבד עד שיאמר בפי' תנו ר' זוז לבתי מלבד העישור אז היא נוטלתם ונוטלת העישור וכל זה שכתבתי הוא שלא כדברי הרשב"א ז"ל דח"ג סי' קכ"ג שכת' למעלה:
ומצאנו ראינו למהר"מ מינץ בתשו' סי' מ"ז דס"ל דלא כהרשב"א שנשאל על אב שציוה לתת לבתו שלשים זהובים ולבניו כו"כ כשהיה ש"מ ועמד אח"כ יום או יומים ואח"כ מת שהעלה שאותה צוואה היא בטלה כיון שעמד מאותו חולי לגבי צוואת בניו ולגבי צוואת בתו כתב אכן מה שציוה לתת לבתו ל"ז בזה יש לחלק וכו' ויש ליפות כח הבת וכו' ומאחר דהלכתא דאזלינן בתר אומדנא א"כ עובדא דידן דאמר האב ליתן לבתו ל"ז נהי דצוואתו בטילה מאחר דכבר עמד מ"מ לא גרע מ"ש ליתן לה ל"ז מאומדנא אע"ג דדעות יש אם אזלינן בתר אומדנא אפי' להוסיף על עישור וכו' מ"מ מצינו למימר בעובדא דידן דאמר האב בפי' לתת לבתו ל"ז כו"ע מודו דיהבינן לה ל"ז הגם אם יעלו אותם הל"ז יותר מעישור כיון דאמר בפי' לתת לה וכו' אכן אם יש להבת שטר חצי זכר מן אביה יש לחלק בדבר לשלשה ספיקות דיש להסתפק שמא דעת האב היה להוסיף לה הני ל"ז על השטר בתורת עישור נכסים או שמא אם אינו מגיע חלקה דחצי זכר לל"ז דיש למלאת לה עד דהוי ל"ז גם בתורת עישור נכסים או שמא דעת אביה הוי דשטר ח"ז הוי במקום עישור ומה שהוסיף לה בצוואתו הל"ז הוסיף לה על העישור ואז לפי האי ספיקא הוי אותם ל"ז כצוואה בעלמא ואם עמד חוזר וכיון דעמד הוי חזרה ובטלה הצוואה ושמא תאמר השטר הוי חוב בעלמא שחייב לה אביה ובזה השטר לא יגרע כחה שנאמר שזה השטר הוא עישור נכסים שלה דאעפ"י שכתב לה זה השטר מ"מ יש ליתן לה עישור נכסים וכו' הא ליתא כיון דאית לה בלאו רווחא דביתא מהני נכסי ע"י שטרא מצינו למימר דלא ניתן לה עוד עישור נכסים ודמיא לההיא דאמרי' מי שמת והניח ב' בנות ובן וקדמה ראשונה ונטלה לה ולא הספיקה שנית לגבות עד שמת הבן אר"י שניה ויתרה וכו' וכתב האלפס דהלכתא כר"י וכו' אע"ג דהשטר הוי כמו ש"ח בעלמא מ"מ בשביל כך התקינו באלו המדינות ליתן שטרות לבנות כדי שיהיה להן פרנסה להשיאן וכדי שיקפצו להשיאן וכו' וזהו טעמא דידן דנותנים שטרי ירושות לבנות באלו המדינות ולפום האי סברא הוי השטר במקום עישור נכסים כדי שיקפוץ וכו' עכ"ל. הרי דפשי' ליה להרב ז"ל דאם לא יש להבת שטר ירושה מחצי זכר דאמרינן בפשיטות דהל"ז בתורת עישור נכסים הוא דיהיב אותם לה ויהבינן להו אפי' דהוו טפי מן העישור דעדיף מאמידניה וכיון דהוו בתורת עישור אפי' אם עמד מחליו יהבינן אותם לה וליכא לספוקי בהא כלל דהל"ז הם מלבד העישור שהיא נוטלת מן האחים וא"כ הוו בתורת צוואה וכיון דעמד הוי חזרה כמו שנפל לו הספק באם יש להבת שטר חוב של חצי זכר דאמרינן דשח"ז הוא בעבור העישור והל"ז דהוו בלשון מתנה א"כ הם היו מלבד השטר חוב והוו כצוואה בעלמא ואם עמד חוזר משום דס"ל דוקא כשזקף עליו העישור בתורת חוב אזי איכא לספוקי בהל"ז דהוי בלשון מתנה הם מלבד השט"ח אבל כי ליכא על העישור ש"ח ודאי אפי' אם נתן לה הל"ז בלשון מתנה הם בתורת עישור נכסים דעישור עצמו מתנה הוא ולא כן כשזקפו עליו חוב דאז יפול הספק דהמתנה לחוד והחוב לחוד ודבר זה פשי' ליה להרב מבלתי שום ראיה דאם נתן לה מתנה היא בתו' עישור ולא הוצרך להביא עליה ראיה כלל כ"א כשכתב לה עליו שטר חוב של חצי זכר כיון שכתב עליו בלשון חוב איכא למימר השט"ח הוא לאו בתורת עישור כתבו עליו אלא כמו חוב בעלמא ותטול אותו מלבד העישור וע"ז הביא ראיה מהא דאמרי' מי שמת והניח שתי בנות ובן אבל אם לא כתב עליו שט"ח אלא נתן לה בלשון מתנה לא הוצרך לראיה כלל דודאי פשי' ליה שהוא בעבור העישור וכו' הוא שלא כדעת הרשב"א שכת' לעיל ויצא לנו חידוש מתורתו של מהר"ם מינץ דלאו דוקא בשנתן לה מתנה דאמרינן אין לה עישור נכסים מן האחים אלא אפי' כשכ' לה עליו שטר בתורת חוב לא אמרינן שתטול אותו ש"ח מלבד העישור אלא אמרי' דאותו שט"ח בתורת עישור נכסים הוא דיהיב לה כי היכי דלא נימא דעבר אדברי רז"ל דאמרו לא תיהוי בעבורי אחסנתא דלאו דוקא על שטרות שלהם של שטר ח"ז קאמר אלא דכל שטר חוב שכ' לה עליו האב אמרינן הכי דודאי דלא כתב לה השטר אלא כי היכי דליקפצו עלה אינשי ונסבי לה וזה פשוט וברור:
וראיתי להרב דבר משה חחו"מ סי' פ"ג שהביא דברי פוסק א' שדקדק מדברי מהר"ם מינץ בתשו' הלזו דהיכא דגם העישור עולה לסך זה דלא פשיטא ליה להרב דנותנים לה הל"ז שציוה מוסף על ע"ן ולא אמרינן דהע"ן לבד כיון דאלת"ה כיון דנחית למנות הני תלת ספיקי למה לא מנה בכללם גם ספק זה ומכ"ש הוה נפיק לן הס' הב' אלא ודאי דס"ל דליכא לספק בזה כלל דודאי נוטלתן מוסף על הע"ן וכו' עכ"ל ולא ידענא מאי קאמר דהרב לא הזכיר עישור נכסים בדבריו כלל. גם דברי הרב ד"מ שכתב דאם השטר הוא ל"ז נוטלת אותה צוואה מלבד השטר אינם מחוורים לי גם מש"ש דהרשב"א ומהר"ם מינץ לא פליגי אינו נכון וכמ"ש ודוק:
המורם מכל האמור דבהא סלקינן ובהא נחתינן דאם אביה כשהיה בחיים נתן לה מתנות אף עפ"י שלא פירש שהם לצורך נישואיה אם המתנות שנתן לה הם פחות מעישור נכסיו משלימין לה עליהם עד עישור ואם הם יתירים מעישור זכתה בהם ואין לה עוד עישור מן האחים דכל מאי דמצינן להעמיד נחלה דאורייתא מוקמינן ואע"ג דאיכא פלוגתא דרבוותא היורשים נקראים מוחזקים וכ"ש דראיות דברי החולקים אינם מוכרחות וכמש"ל באריכות וכ"ז אעפ"י שלא פי' בשעה שנתן לה המתנה שהמתנה ההיא אינה לצורך נישואיה שאם פי' בפי' שהמתנה ההיא שנותן לה לצורך נישואיה לכ"ע המתנה ההיא מכלל העישור תחשב אפי' לס' הרשב"א ז"ל ומעתה אין מקום לשאלה הז' כלל וכן נמי נפשט לן השאלה השמינית דכל שהוא בריא כשנתן לה אותה מתנה משלימין לה על המתנה עד העישור דאמרינן אילו היה אביה חי היה נותן לה כשתגיע לפרק הנושא עד עישור ואפי' פי' שאינו נותן לה עוד הוי כאומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו דאין שומעין לו אלא כשהוא ש"מ ואמר סמוך למיתתו כמ"ש בש"ע סי' קי"ג. אבל כשהיה בריא אמרינן דכשרואה בנותיו שהגיעו לפרקן ולא היו לאיש היה מרחם עליהם וחוזר ונותן להם עד עישור כמו שציוו עליו חז"ל להנשא לאיש הראוי והגון לה:
ומ"ש הרב מהר"י בי רב בתשו' סי' מ"ה דאפי' אם השיא בת בחייו ונתן לה נדוניא הראויה ואח"כ כשרצה לשדך הב' עלה דעתו שאינו רוצה לתת כמו הא' דאזלינן בתר דעתו הב' היינו היכא שאפי' דעתו הב' היא עישור נכסים אבל אם היא פחות מעישור ודאי דלא אזלינן בתר גילוי דעתו דאמרינן שאח"כ חזר בו ואומדן דעתו בשעת מיתה כיצד היתה. אמנם מדברי הרא"ש שהביא הרב"י נראה דלאו דוקא כשאמר כן בשעת מיתה אלא אפי' בשעה שרוצה להשיא בנותיו מהני וצ"ע כעת לענין דינא. אבל אם לא פי' בפי' שאינו רוצה ליתן להם יותר אלא נתן להם מתנה משלימין להם על המתנה עד עישור נכסים:
אבל אם בשעת מיתה ציוה לתת להם סך ידוע אם פי' שהסך ההוא לצורך נישואיהם בזה ליכא פלוגתא כלל שאינה נוטלת אלא אותו סך שציוה לתת להם בין אם יהיה הסך פחות מעישור או כדי עישור או יותר מעישור אליבא דכ"ע אפי' אליבא דהרשב"א ז"ל וכתב אם מה שציוה לתת להם הוא כדי העישור א"כ מה הועילה צוואתו בלא"ה נוטלת עישור נכסים ואנן קי"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אי מהא לא אירייא כלל חדא דאין אדם יודע סך ממון שיש לו כמה הוא שוה עפ"י שומת ב"ד ועוד כיון דקי"ל דלפרנסה שמין באב וכדי שלא יחשדוהו שהוא קמצן ויתנו לה פחות מעישור לפי אומדן דעת או שלא יחשבוהו שהוא קמצן ויתנו לה יותר מעישור לסברת האומרים דשמין באב אפי' להוסיף על העישור ואפי' שעמד מחוליו יום או יומים דבטלה הצוואה ואח"כ מת מאותו חולי עכ"ז נוטלת אותו סך שציוה לה עבור נישואיה בתורת עישור ואעפ"י שהוא יותר מכדי עישור דכיון דציוה בפי' לתת לה אותו סך לצורך נישואיה עדיף מאמידניה אע"ג דבאמידניה אין נוטלין יותר מעישור לס' יש מי שאומרים הכא דאמר בפי' ליתן לה כו"כ עדיף מאמידניה ונותנים לה אותו סך אעפ"י שהוא יותר מעישור כדכתב מהר"ם מינץ בתשו' הנז"ל:
ואם לא פי' בשעה שציוה להם בשעת מיתה שאותו סך עבור נישואיה בזה איכא פלוגתא דלדעת הרשב"א ז"ל נוטלת אותו סך וגם נוטלת עישור נכסי בין שיהיה עישור או פחות מעישור או יותר מעישור בתורת צוואה דהוי כמתנה בעלמא שנתנו לה אחרים ואם עמד מחוליו יום או יומים דבטלה הצוואה אינה נוטלת אלא עישור דוקא בין שיהיה העישור יותר מהצוואה או פחות. ולדעת מהר"ם מינץ ז"ל בין עמד מאותו חולי בין לא עמד נוטלת אותו סך של הצוואה בדוקא מחמת עישור נכסים בין שהוא יותר או פחות או שוה לעישור דכונתו היתה באותה צוואה לסלקה מעישור נכסי ועדיף מאמידניה כיון שאמר כן בפי' וכן דעת מהרשד"ם חחו"מ סי' שי"ג הביאו הכנה"ג באה"ע הגה"ט אות ל'. וכ"ז שכתבנו הוא פשוט וברור לענין דינא וכ"ש היכא שחזינן שרוצים להפקיע ירושה דאורייתא ורוב נכסיהם נותנים לבנותיהם דכתב מהר"מ מינץ בתשו' סי' ל"ח וז"ל ואיתא בס' העיטור וז"ל היום כמה שנים בטלה כתובת ב"ד וכו' ועיקר התקנה כדי שיקפוץ וכו' והוצרך לנדות כל מי שירבה למתנת בתו וכו' מכ"ש דבר נידוי הוא מי שרוצה לדחות בנו ולהרבות לבתו דאיכא תרי וכו' עכ"ל והביא דבריו הרא"ש ז"ל להא והעיטור בפ' נערה דודאי אפי' הרשב"א מודה דלא יהבינן להו עוד עישור נכסים ומכ"ש היכא דליכא קרקעות בנכסי אביהם דודאי מוקמינן לה להא דעישור נכסים אדינא דגמ' דאינה נגבית אלא מן הקרקעות וכיון דליכא קרקעות לא יהבינן להו מידי דאפי' בכתובת בנין דיכרין דלאחר תקנת הגאונים נגבית מן המטלטלין כתב הרא"ש בפ' נערה דנ"ב וז"ל והר"ם הלוי וה"ר יונה כתבו דודאי כב"ד נהגו האידנא דאין לעקור ת"ח אבל כיון שמרבין ליתן לבנות נעמיד התקנה בחזקתה ממקרקעי ולא ממטלטלי ולענין מה שתיקנו הגאוני' דכתובה גביא ממטלטלי נאמר דלא יעשו כב"ד לענין זה ככתובה וכיון דאפי' כב"ד דהיא מתנאי כתובה ותיקנו הגאונים דכתובה נגבית ממטלטלי עכ"ז כתב הרא"ש דהאידנא דחזינן דמרבין לבנותיהם לא יהבינן כתובת בנין דכרין אלא מן הקרקעות כ"ש בפרנסה דהיא עישור נכסי דאפי' לאחר תקנת הגאונים אינה נגבית אלא מן הקרקעות אלא דבזה"ז כתב מרן ז"ל סי' קי"ג דהוי כמו אמידניה ונגבית אפי' מהמטלטלים ובודאי דהיכא דחזינן דמרבין לבנות מוקמינן לה אדינא דאינה נגבית אלא מן הקרקעות וכ"ש בנ"ד דנתן רוב נכסיו לבנותיו וכמעט כולם ולא השאיר לבניו אחריו אלא דוקא החובות שיש לו אצל אחרים דכל אשראי ספק אתי ס' לא אתי הצולעה והנדחה יקבץ דודאי אמידניה באומד ברור שאילו היה נשאר בחיים לא היה נותן להם עוד מאחר שכבר כ' להם כל נכסיו בודאי לית להו אחר כל אלו המתנות עישור נכסים ומי שדן היפך זה אינו אלא טועה ועיין להרב נאמן שמואל סי' ק"ב דקל"ט ע"ג ב"ד חו"מ סי' קכ"ז דבר משה ח"ב סי' פ"ג ברכות המים דרל"ז ע"א עדות ביהוסף ח"א דפ"ט יעש"ב. והאל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד העבד נרצע לאל ומכהן הצעיר שאול עזרא דוויך הכהן ס"ט