אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן
אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן מז
הקונה חפץ במעותיו בשביל חבירו אם קונה חבירו החפץ משעה שבא ליד חבירו בעל המעות וזכה בו זכיה גמורה ולא יוכל עוד בעל המעות לזכות:
דע דגרסינן בהגוזל דק"ב ע"ב ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטים ולקח מהם שעורים וכו' תני חדא אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותני חדא אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע אמר ר"י ל"ק הא ר"מ דאמר שינוי קונה והא ר"י דאמר שינוי אינו קונה וכו' מחכו עלה במערבא לרבי יוחנן אליבא דר"י וכי מי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חטים לבעל המעות מתקיף לה ר"ש א"ה אפי' חטים וחטים נמי לא א"ר אבהו שאני חטים וחטים דשליחותיה קא עביד וכיד בע"ה דמי תדע דתנן המקדיש וכו' אין לו בכסות אשתו ובניו וכו' שלקחן לשמן ואמאי הכא נמי לימא כי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה אלא לאו משום דאמרינן דשליחותייהו קעביד וביד אשתו ובניו דמי הכא נמי שליחותיה קא עביד וכיד בע"ה דמי וכו' אלא אר"א כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסית אשתו ובניו מעיקרא עכ"ל הסוגייא. ולכאורה סוגייא זו עמוקה ההבנה דמאי קא מתקיף ר"ש אליבא דבני מערבא א"ה אפי' חיטים וחיטים נמי לא דאנה"נ דחיטים וחיטים נמי יקשה דמי הודיעו כיון דאיהו לא ס"ל דטעמא דשליחותיה קעביד בחטים וחטים דהא ר"א הוא דמשני ליה הכי וסברת ר"ש לא הגיד לנו טעמו לא בחטים וחטים ולא בחטים ושעורים ואם יש לו לרב שמואל סברא דשווייא לתרווייהו בין בחטים וחטים בין בחטים ושעורים וקא משני ליה ר' אבהו דטעמא דחיטים וחיטים לאו היינו טעמא דסברת אלא טעמא משום כיון דלא שני שליחותיה קעביד והאי טעמא לא שייך בחטים ושעורים דשני שליחותיה וקא מכריח סברתו מכח משנה דערכין קשה דאימא דטעמא דמשנה דערכין דחיטים וחיטים אליבא דרב שמואל ור' אבא דאתא למדחי דברי ר' אבהו ונתן טעם משנה דערכין משום דכל המקדיש וכו' לכאורה קשה דהאי טעמא לא שייך בחיטים וחיטים ולא בחיטים ושעורים וא"כ בחיטים וחיטים לפי דעת ר' אבא במאי קני בעל המעות אם לא מטעמא דר' אבהו ואם יש טעם אחר מלבד זה למה לא נתן אותו טעם גם על משנה דערכין והתוס' ז"ל בד"ה שאני חיטים וחיטים וכו' הקשו וז"ל תימא אמאי איצטריך לאתויי מהא דתנן והלא מגופא דברייתא מש' הכי וכו' ולכאורה דבריהם אינם מובנים דמש' מדבריהם דפשטא דסוגייא קא מייתי הדין דבחיטים וחיטים קני בעל המעות ואהא קא מקשו דלמה ליה להביא ראיה מערכין הו"ל לאתויי, דודאי הבנה זו לא ניתנה ליאמר בהבנת סוגייא דהרי עינינו הרואות מודה בחיטים וחטים דמש' מברייתא דקני אלא מכריח מחטים וחטים לחטים ושעורים אימור טעמא אית ליה לדידיה לכולהו ואהא קא משני לו ר' אבהו דטעמא דחטים וחטים לאו היינו טעמא דסברת אלא טעמא אחריני אית ליה דשליחותייהו וכו' וקא מוכח להאי טעמא ממשנה דערכין ואדרבא היה להם להקשות דמאן מוכח לן דטעמא דחיטים וחיטים כטעמא דר' אבהו משום דשליחותיה קעביד ולא כטעמא דרש"י:
והרב מוהרש"א ז"ל כת' לפ' דברי התו' וז"ל פי' ולדבריהם לכאורה ודאי ר"ש דאתקיף א"ה חיטים וחיטים נמי ולא אסיק אדעתיה למימר שליחותיה קעביד ואפ"ה קונה בע"ה אפי' בלא הודעה כלל בלי טעם מיהו ר' אבהו דקאמר ליה תדע דתנן וכו' ע"כ דהק' ליה דבלא טעם כלל לל"ל שיקנה בעל המעות בלא הודעה וכו' ואהא קשיא להו דמגופא דברייתא וכו' הו"מ לאוכוחי הכי דבלא הודעה לית לן למימר שיקנה בעל המעות וכו' ואיני מבין דבריו דאי ר"ש ס"ל דגזירה היא דבלא טעם כלל קונה בעל המעות א"כ מאי קא מכריח לו ר' אבהו ממתני' דערכין דבלא טעם כלל לל"ל שיקנה בעל המעות ומהיכא מוכח מינה הכי והיכי מוכח מתשו' התו' דמגופא דברייתא הו"מ לאוכוחי דבלא טעם כלל לל"ל שיקנה בעל המעות דהיכי מוכח מינה הכי וצ"ע:
ונ"ל לישב דברי התו' בדוחק דנקטו סגנון זה משום דלפי תי' שכתבו הם הבנת הסוגייא כך היא דלעיקר הדין קא מוכח ממתני' דערכין ודו"ק ולפי דברי התו' ז"ל דאתקפתא דר"ש היא דאי אמרת דהברייתא איירי בלא הודיעו א"כ אפי' חטים וחטים נמי לא קנה אלא מוכרח דהברייתא איירי בהודיעו ודברי ר' אבהו דקאמר דבחיטים וחטים אפי' לא הודיעו קני והביא ראיה ממתני' דערכין ואפי' לא הודיעו קני דחה לה ר' אבא דהתם שאני משום שהבעל עצמו מקני להם אבל מיד המוכר ל"ל שיקנה אלא א"כ הודיעו א"כ אפי' לבי רב שמואל דדחה חוכא דבני מערבא ל"ק בעל המעות אלא א"כ הודיע השליח למוכר דלצורך בעל המעות הוא קונה הא לא"ה לא קני בעל המעות זו היא שי' התו' ז"ל בסוגייא הנז':
וראיתי להרשב"א ז"ל בתשו' ח"ב סי' שס"ט שהביא סוגייא הנז' וז"ל ואחיכו במערבא לרבי יוחנן אליבא דר"י וכי מי הודיעו וכו' ואתקיף להו ר"ש כדי להעמיד דברי ר"י דאם קושיא זו קושיא אפי' חטים וחטים דלכ"ע לבעל המעות נימא מי הודיעו וכו' אלא בחטים וחטים מאי טעמא לפי שבדעתו של שליח לזכות וה"נ בחטים ושעורים לפי שהשליח אעפ"י ששינה לגמרי הואיל ואינו קונה בשינוי הרי הן של בע"ה דסתמא דמילתא דעתו הוא לזכות לבע"ה ודחק ר' אבהו כדי להעמיד הא דבני מערבא ואמר חטים וחטים שליחותא דבעל הבית עביד כלומר וידו כידו אבל חטים ושעורים אם שינוי גמור ובעל המעות הוא מקפיד בכך לאו שליחותיה קא עביד ואין יד השליח כיד בעל המעות ותדע דתנן אחד המקדיש וכו' ולימא מי הודיעו וכו' אלא טעמא דכיון דניחא לה לאשה בכך אף הבעל זכה לה ושליחותה הוא דקעביד ובחטים וחטים נמי הוא הטעם והוא הטענה אבל חטים ושעורים אי שינוי גמור הוא אין דעתו של בע"ה בכך ואין יד השליח כידו ולאו שליחותיה קעביד והיאך קונה דמי הודיעו לבעל החטים שיקנה לבעל המעות ומיהו האי טעמא לא מודה ביה ר"י ולא ר"ש אלא ס"ל דטעמא נמי דכסות אשתו לפי שהבעל זוכה לה ור' אבא נמי דחה האי סיעתא דר' אבהו מטעמא אחרינא ואפי' למאי דס"ל דלא אמרינן שהשליח זוכה לבעל המעות ואמר דטעמא דמקדיש לפי שאין דעתו של מקדיש על כסות אשתו מ"מ איתרצא לה דר"י ולא בעינן מי שיודיעו לבעל החטים לר"י אפי' בשינוי גמור משום דדעתו של שליח משכה לקנות לעצמו ולזכות בחטים אלא אדרבא בשוגג הוא לזכות לבעל המעות ושמעינן מהא תרתי חדא דכל היכא דמתכוין לזכות לעצמו לא זכה בעל המעות דבכי הא אמרינן מי הודיעו לבעל החיטים ושמעינן מינה נמי דכל היכא דמתכוין לזכות לבעל המעות זכה בעל המעות בריוח ואעפ"י ששינה וכו' בחיטים ושעורים לאכילה או אפי' לסחורה ואליבא דר"י דקרי ליה שינוי גמור ואפי' אם הותירו הותירו לבעל המעות לר' יהודה אליבא דר"י וכו' עכ"ל וקודם שנדקדק בדבריו ז"ל נבין כוונתו במה שכתב בסוף דבריו ואפי' למאי דס"ל דלא אמרינן שהשליח זוכה לבעל המעות ואמר דטעמא דמקדיש לפי שאין דעתו על כסות אשתו ובניו מ"מ איתרצא לה דר"י ולא בעינן מי שיודיעו לבעל החטים משום דדעתו של שליח משכה לקנות לעצמו ולזכות בחיטים אלא אדרבה בשוגג הוא לזכות לבע"ה דלאו סיפא רישא ולאו רישא סיפא דבתחי' כתב ואפי' א"נ דס"ל דלא אמרינן שהשליח זוכה לבעל המעות ואח"ך כת' לא בעינן מי שיודיעו דכיון דס"ל שאין השליח זוכה לבעל המעות מהי תיתי דא"ץ שיודיעו והדר מסיים בה טעמא משום דדעתו של שליח משכה לקנות לעצמו ולזכות בחטים ולפי האי טעמא א"כ לא קני בעל המעות כלל דהרי השליח כיוין לקנות לעצמו ואח"ך כתב אלא אדרבא בשוגג הוא לזכות לבע"ה דהרי סותר דבריו בתכ"ד שכת' שהשליח משכה לקנות לעצמו וגם קאי אליבא דמאן דס"ל דלא אמרינן שהשליח זוכה לבעל המעות והנ"ל ברור דט"ס נפל בדבריו וצ"ל משום דאין בדעתו של שליח משכה לקנות לעצמו ולזכות בחיטים אלא אדרבא קונה לעצמו לזכות לבעל המעות כלומר דאעפ"י כשזוכה מיד המוכר קונה לעצמו ואח"ך מזכה אותה לבעל המעות כמו האשה ומש"ה לא בעינן דידע בעל החטים שיקנה לבעל המעות אלא בעל המעות זכה מן השליח עצמו ומש"ה אם הותירו הותירו לו זה הנ"ל בכונת דבריו אלא שק"ל בדבריו בהבנת הסוגייא דאם כונת ר"ש דקא מתקיף א"ה אפי' חטים וחטים נמי ס"ל דטעמא דחיטים וחיטים משום דדעתו של שליח לזכות לבעל המעות ואע"פ שלא הודיעו לבעל החטים זכה בע"ה וחטים ושעורים ודאי סתמא דמילתא דאעפ"י ששינה דעתו לזכות לבעל המעות וקא דחי ליה רבי אבהו דאין הכרח מחטים וחטים דדעתו של שליח לזכות לבעל המעות דאימא דטעמא דחיטים וחיטים משום דשליחותיה קעביד וכיד בע"ה דמי הכרח לזה ממתני' דערכין וכו' מאי הכרח איכא ממתני' דערכין לטעם זה דטעמא דמתני' נמי משום דדעתו של בעל לזכות לאשתו ובניו ואנה"צ ליכא קושיא כדמותיב ר"ש דא"ל דחטים וחטים טעמא דידהו משום דשליחותיה ליכא ראיה ממתני' דערכין לטעמא דר' אבהו ולא כטעמא דר"ש ועוד קל"י דאי טעמא דר"ש אמאי נד מיניה ר' אבא ואוקי טעמא אחרינא ועוד קל"י על דבריו כיון דדעת השליח או הבעל לזכות לאשתו אחרי כן למה לא נימא דמתחי' היה דעתו לכך לזכות מיד המוכר בשביל המשלח ומהיכן אמדינן דעתו דבתחי' כיוין לזכות לעצמו ואח"כ רוצה לזכות למשלח ולא מתחילה היה בדעתו ואי פליג אר"ש וס"ל דמתחי' אין יכול לזכות לעצמו אלא עד שיזכה הוא יכול לזכות לבעל המעות מי גילה לנו לומר דמחלוקת זו ביניהם כיון דאין מפו' בדבריהם כלום ודברי ר"ש סתומים דאינו מפו' טעמו כלל ועוד קל"י על דבריו דמי הגיד לנו בדעת ר' אבא דכמו שהבעל מקנה לאשתו ובניו כסות שלהם אחר שקנאו ה"נ השליח אחר שזכה מיד הבעל המעות החיטים חוזר ומזכה אותם לבעל המעות דאימא דוקא בבעל הכי ס"ל לר"א אבל בשאר שליח עושה שליחותו בסתם כשאר השליחות ואם קנה המשלח אין ואם לא קנה לא ליקני וכמעט שכל הפוסקים ז"ל לא הלכו בשי' התוס' ז"ל ופסקו דאפי' לא הודיעו לבעל החיטים קנה בעל המעות כס' הרשב"א ז"ל ואיני יודע איך תתיישב הסוגייא לפי דעתם וראיתי בש"מ קמא שהביא משם הרא"ש ז"ל בפי' הסוגייא וז"ל אי הכי חטים וחטים נמי דס"ד דרב שמואל דלאו משום דעביד שליחותיה לא ס"ל דבכל שעה דעת המוכר להקנות המקח לכל מי שהמעות שלו ור' אבהו השיב דשאני חטים וחטים וכו' תדע דאין הטעם משום דדעתו לקנות לכל מי שהמעות שלו דתנן אחד המקדיש וכו' אא"ב דקנתה מטעם דהוי שליח הוה ניחא אע"ג דלא עבידתיה שליח זכין לאדם שלא בפניו אא"א דעתו להקנות לכל אותם שהמעות שלו הרי המעות של הבעל הן א"כ הוא קנה הצבע אמאי אינו קדוש הרא"ש ז"ל עכ"ל ודפח"ח שישב הסוגיא כמין חומר וע"ז קאי ר' אבא לומר דאה"ן דטעמא דחיטים וחיטים בטעמא דר"ש משום דדעתו של מוכר להקנות לבעל המעות ומש"ה אפי' שינה השליח קנה בע"ה ולאו מטעמא דיד השליח כיד בע"ה ודקשה לך ממתני' דערכין שאני התם אע"ג הבעל הוא בעל המעות והוא קנה מיד המוכר אפ"ה הוא חוזר ומקנה אותם לאשתו ובניו וא"כ ר' אבא ור"ש לא פליגי כלל אלא כולהו ס"ל דטעמא דחיטים וחיטים משום דדעתו של מוכר להקנות לבע"ה וגם דברי הרשב"א ז"ל יש לישב בדוחק כעין זה והוא שכת' באותה תשובה וז"ל ושמעינן מהא תרתי חדא דכל היכא דמתכוין לזכות לעצמו לא זכה בע"ה דבכי הא ודאי אמרינן מי הודיעו לבעל החטים ושמעינן מינה נמי דכל היכא דמתכוין לזכות לבעל המעות זכה בע"ה בריוח ואע"פ ששינה וכו' ואם נפשך לומר עוד אפי' בששלח בהן יד לקנות לעצמו היאך הלה עושה סחורה במעותיו של זה והאמר רבא בפ' א"ן הני בי תלתא דיהבי זוזי לחד למיזבן להו מידי זבין לחד זבין לכולהו וכו' אלמא אע"ג דכשמשך זה לא נתכוון לקנות לא לחד מינייהו אפ"ה אמרינן לאו כל כמיניה לעשות סחורה לאחר ולזכות לו במעות שאינם שלו וי"ל דשאני אחר דכל כי הא לא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים לפי שדעתו של מוכר אינו אלא למי שקונה ממנו או למי שהמעות שלו אבל לא לזה ולא לזה ולא לאחר דלאו בעל המעות ולא קונה לו ע"כ הרי דס"ל דמי שאינו קונה ולאו בע"ה אינו קונה ואע"פ שדעת הקונה להקנות לו הרי דאינו תלוי בדעת השליח לזכות למי שירצה אם אין דעת בעל החטים לזכות לו ואדרבא דפליג דעת בעל החטים מדעת השליח דהרי הכא דעת בעל החטים לזכות לבעל המעות ודעת השליח להקנות לו אינו קונה האחר כדעת השליח אלא בעל המעות כדעת בעל החטים אם כולהו דאינם לא קונים ולא בעל המעות מוכרחים אנו לומר דקנייתם מטעמא דר' אבהו הבעל בעצמו אחר שקנה מיד המוכר הוא מזכה להם וחזר בו הרשב"א מההיא דלעיל שכת' פליג אדר"ש דלר"ש אפי' בבגדי אשתו ובניו הבעל זוכה להם מיד המוכר והשתא תתישב הסטגייא אליבא דהרשב"א כמו לשי' הרא"ש דטעמא דר"ש משום דחטים וחטים דעת השליח לזכות לבעל המעות ודעת המוכר ג"כ כן ואפי' בחטים ושעורים נמי שייך האי טעמא וע"ז בא ר' אבהו היינו טעמא משום דשניהם דעתם לזכות לבעל המעות אלא טעמא דחטים וחטים משום דיד השליח הזוכה כיד בע"ה ואעפ"י שאינו בעל המעות דהואיל ודעתו של המוכר לזכות לשליח הרי זכה בע"ה דידו כיד השליח תדע דהרי באשתו ובניו ליכא למימר שדעתו של מוכר לזכות להם כיון דאינם לא קונים ולא בעלי המעות אלא ודאי מטעמא דכיון דשליחותיה קעביד ליה שליחותו ליכא למימר בע"ה ואתא ר' אבהו וכו' מטעמא אחרינא ודו"ק ומיהו בהא פליגי הרא"ש בשי' והרשב"א דלהרשב"א אם מתכוין השליח לזכות לעצמו זכה כיון שדעתו של בע"ה ג"כ לזכות לקונה מידו אעפ"י שאינו בעל המעות אעפ"י דאם נתכון לזכות לאחר לא זכה כעובדא דהנו בי תלתא והרא"ש יתכן דס"ל דאף לעצמו אינו זוכה דדעתו של מוכר לזכות לבעל המעות והיינו טעמא דרב שמואל ומעתה מה שדייק הרשב"א מסוגייא זו דכל היכא שמתכוין לזכות השליח לעצמו זכה ליתא להאי דיוקא וכדעת בעל נתיבות והרב אלפס ז"ל שהביא בסמוך ונסתלקה תמיהתו מעל הרב אלפס ז"ל:
גם הרמב"ם בה' מכירה פ"ז ה"י נראה מדבריו שסובר כדעת הרב בעל נתיבות ועיין בה"ה הי"א והריטב"א בחי' על קידושין דנ"ט חולק על הרב בעל נתיבות יע"ש ולפי מ"ש בשם הרא"ש ז"ל יתישב לך מאי דאיתא בהרא"ש ז"ל בפסקיו על האי סוגייא וז"ל מי הודיעו לבעל החטים וכו' וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואעפ"י שבעל החיטים מזכה לשליח החטים ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החטים שהוא זוכה לבעל המעות ואע"ג דר"א משני הך משנה דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוה אמרינן מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה, שאני התם דכיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפי' אם ירצה הבעל לזכות לאשתו נגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר הילכך צריך ר"א לתרץ כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו אבל הכא השליח זוכה לבעל המעות וכו' ע"כ. ולכאורה דבריו תמוהים דמאי שנא אשתו ובניו מבעל המעות דכמו שהבעל המעות זוכה מבעל החטים הואיל ודעת השליח לזכות לו ואפי' שבעל החטים לא ידע שהוא מתכוין לזכות לו אלא מתכוין לזכות לשליח ואפ"ה אמרינן דיד השליח כיד בעל המעות ה"נ נימא לגבי אשתו ולפי מ"ש הרשב"א לחלק בין היכא שהשליח דעתו לזכות לבעל המעות ובין היכא שדעתו של שליח לזכות לאחר שאינו בעל המעות דאינו קונה האחר וכדמש' מההיא סוגייא דהנו תלתא שהביא הרשב"א ז"ל תו ל"ק כלל ומ"ש הרא"ש ואע"ג דר"א משני הך משנה אליבא דבני מערבא וכו' אין הכונה לומר דשנוי דר' אבא לתרוצי הא דבני מערבא מאי דקשיא עלייהו ממתני' דודאי ליכא קושיא אליבא דבני מערבא ממתני' אלא הכונה דמשני הך משנה כס' בני מערבא ולאו כסברתם ממש דאינהו בחטים וחטים אית להו דשליחותיה קא עביד ולא בעינן שיודיעו אלא בכוונה דאפי' בחטים וחטים אית ליה לר' אבא דבעינן שיודיעו וכס' ר"א דבני מערבא בחטים ושעורים ואיהו אית ליה אפי' בחטים וחטים ודוק. ומעתה מ"ש ה' ים של שלמה בקמא על דברי הרא"ש הנז' דלא עיין היטב בסוגייא יע"ש ל"ק מידי וכמ"ש ודוק:
נמצינו למדים דלדעת הרא"ש ז"ל בפסקיו דאשתו ובניו לא זכו מיד המוכר אלא הבעל עצמו הקנה אותם להם ואי שיעבד לב"ח מטלטלי אגב מק' דקנאי ודאקנה בע"ח גובה אותם מהם אם קדם שיעבודו לקנייתם וכן דעת בעה"ת שער א' ח"ב משם הרמב"ן אבל דעת הרשב"א בתחי' דבריו דס' רב שמואל דאשתו ובניו קנו מיד המוכר ופליג אר"א וכן דעת הרמ"ה בשי' מקובצת הובאו דבריו בההיא סוגייא שכת' וז"ל הילכך הא דתנן אחד המקדיש וכו' משום האי טעמא הוא דכי צבעינהו וזבנינהו מעיקרא אדעתא דידהו זבנינהו וכידם דמי ומההיא שעתא זכו בהו וכו' ושינויא דר"א ליתא וכו' עכ"ל הרי דפליג אס' הרא"ש והרמב"ן ומעתה מה שהק' הרב גידולי תרומה על דברי הגהות אשירי שהביא משם מהרי"ח ס' זו ל"ק כלל ואם ישאל השואל לדעת מוהרי"ח ז"ל והרמ"ה ז"ל והרשב"א ז"ל דס"ל דאשתו ובניו קנו מיד המוכר והבעל ידו כידם אעפ"י שאינם בעלי המעות ולא קונים ושליחותא דידהו קעביד א"כ יקשה להו ההיא סוגייא דפ' א"נ דמש' מינה דאחד שאינו לא קונה ולא בעל המעות אינו יכול השליח לזכות לו ושמא דהיינו דוקא כשהשליח עצמו אינו בעל המעות אלא המעות הם לאחר אבל אם השליח עצמו הוא בעל המעות דומייא דבעל יכול לזכות לאחר אעפ"י שאותו אחר אינו לא קונה ולא בע"ה ואפי' מאן דפליג היינו דוקא בלא הודיעו למוכר אבל אם הודיעו למוכר שבשביל אותו אחר הוא זוכה בודאי שקנה אחר ואותו אחר אעפ"י שאינו בעל המעות כיון שיודע המוכר מי הקונה ודעתו להקנות לו וזה פשוט ודו"ק. וזה מפורש בב"י ח"מ סי' קפ"ג שהביא כן משם רבי' ירוחם וז"ל כתב ר"י ואם הקנה במעותיו ומתכוין לקנות לזכות לחברו לא קנה חבירו אפי' אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי לא א"כ הודיעו למוכר בפ"ט קמא ע"כ. הרי לך בהדייא דאם הודיעו למוכר קנה האחר ומה שתמה הב"י עליו דמהיכן מש' כן מסוגייא דקמא והניחה בצ"ע לעד"ן נראה דלא ק' מידי דס"ל כס' הרא"ש דהיינו טעמא דמוקי ר' אבא דכל המקדיש דעתו להקנות לאשתו ובניו בסתם ולאו מטעמא דשליחותייהו קעביד משום דכיון דאין המעות שלהם אלא של הבעל לא קנו מיד המוכר אלא מטעמא דהבעל עצמו הוא מקני להם וא"כ דבר זה מפו' בסיום דברי הרא"ש שהביאו הכי מכח הסוגייא ודו"ק: