אור ברסלב
אמת מארץ (דוויק) אמת מאר"ץ למוהרשד"ך › סימן מה

אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן

אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן מה

סימן מד

כתב הרא"ש בב"ק פרק שור שנגח את הפרה סי' ג' וז"ל והתוס' כתבו וצ"ע דרבא דהוה בתראה וכו' וכן סתמא דתלמודא בהך ברייתא דכנוס שורך וכו' היינו דלר"ז ל"ק וכו' וקשה לי דאם סתמא דתלמודא ס"ל כאוקמתא דרבא דלעיל דלרבי הזיק חייב מוכרח הוא דס"ל בהך מימרא דרבא דפסק כרבנן דברשות פטור דמאי שייכותם גבי הדדי דעדין נוכל לומר דס"ל סתמא דתלמודא כרבי ומאי ראיה מייתי ודוק. עוד כתב הרא"ש איבעיא להו וכו' ועלתה בתיקו הילכך אם נכנס שור מעלמא והזיקו וכו' קשה לי דמהכא משמע דס"ל כחילוק התוס' שחילקו דהא דקא מיבעיא ליה לתלמודא היינו אם נכנס שור אחר אבל אם יצא לו לחוץ והזיקו אותו שוורים אחרים לא קא מיבעיא ליה הילכך נקט בלשונו אם נכנס שור וכו' ומלשונם לקמן משמע שכתב וז"ל אי נמי וכו' אבל אם אמר לו כנוס שורך לחצר ואשמרנו אין לשון זה משמע אלא שיהיה שמור בחצר מבהמות שבחצר מש' דקא מיבעיא ליה בתרוויהו דלא פשיטא ליה אלא בבהמות שבחצר ול"נ והוא שנדקדק במלת שבחצר שנראה כמיותר שהיה די לומר אלא שיהיה שמור מבהמות שבחצר והוא שכך כונתו שיהיה שמור בחצר מהבהמות אבל חוץ לחצר אפי' מבהמות אחריני לא מש' ודו"ק וראיתי להרב הגדול מהרש"ל ז"ל בספרו ים של שלמה שכתב ומה שפירש דהך בעיא דוקא היכא שבאו שוורים וכו' מדברי הרא"ש לא משמע הכי מדכתב וז"ל וכו' אלא ש"מ דאין חילוק בין יוצא לחיץ והזיק או שהוזק בביתו של בע"ה וכו' קשה דעדיין תיקשי דאימא ההיא שהוזק משורו של בעל הבית וי"ל דהא לא צריך לאשמועינן דמכ"ש ברייתא דחייבין להחזיר דפשיטא הוא דאפי' הזיקו הם את אחרים חייבים עוד כתב בס' ים של שלמה וכן משמע להדיא מדבריו כשפירש הבעיא אפי' לרבי כשיאמר להדיא ואני אשמרנו דילמא נטירותא דעלמא:

כתב מה"ר נר"ו בפני הבית על חושן משפט סימן רצ"א על מ"ש הבית יוסף שם דמה שהביאו התוס' וכו' לא מכרע כלל שהרי הרי"ף גופיה אף על פי שפסק כרבי פסקא לההיא דרבא וע"כ צריך לומר שהוא מפרשה בגוונא דאתייא כרבי וע"ק על דבריו דלפי דבריו עשה מחלוקת בין שני הרים גדולים הרי"ף והרמב"ם ומנ"ל לעשות מחלוקת היכא דאינו מפורש ונ"ל דזו לא על מר"ן בלחוד אלא על הר"ן ז"ל נמי קשה (עם שאינה קושיא כמו שאכתוב בס"ד דחשיב כמפורש וע"ל) עוד כתב הרב הנ"ל וראיתי להנ"י שכתב וז"ל רבינו אלפסי פסק כרבי דהלכתא כשמואל בדיני ולפי זה צריך לומר דלעיל דאמר רבא הכניס שורו שלא ברשות וקי"ל כוותיה דבתראה הוא לאו למידק מיניה הא ברשות פטור וכו' אך נראה בעיני דישוב זה דוחק דא"כ היה לו להרי"ף לפרש זה בהדייא דחייב ומדלא כתב שמע מינה דפטור ונראה לי דזו אינה קושיא דאדרבא כיון דסברא דחייב כמ"ש התוס' בד"ה אימא סיפא מטעם לא יהא אלא כחצר השותפין וכו' א"כ סמך על דין חצר השותפין:

עוד כתב הרב הנז' עוד כתב מר"ן הב"י ומ"ש ובכולה סוגיא מסיק רבא כרבנן וכו' אין זה כדאי לדחות כלל ערוך שבידינו וכו' דהא רבא לא לפסוק הלכה אתא וכו' אתא רבא למימר דלא צריכין לידחק בהכי וכו' וא"כ לא מיכרעא שיפסוק כחכמים וגם מוהרש"ל הקשה כן ואנכי העבד נראה לי דהמעיין בדברי התוס' שפיר יראה דשפיר קא מייתו ראיה והוא כשנדקדק בדברי התוס' במ"ש וכולה סוגיא וכו' דכונתם ברור דלעיל מסיק רבא כרבנן ואפי' נשברו ברוח ואפי' חנק את עצמו ש"מ כרבנן ס"ל דאל"כ מי דחקו לרבא למימר ואפי' נשברו ברוח ואפי' חנק את עצמו מאחר דלא בא אלא לשנויי מציעתא לסיפא א"כ הול"ל שאני רשות דקבל עליו שמירת קדרות דעול ואנטר קאמר כדפי' רש"י ומדהוסיף רבא ואפי' נשברו ברוח ש"מ דפסק כרבנן והא דאשמועינן דאפי' נשברו ברוח דכל ברשות קבל שמירה ממש וכן נמי בחנק את עצמו ותימהני ממהרש"ל שכתב דודאי רבא כרבנן ס"ל מטעם שכתב א"כ איך דחה דברי התוס' מאחר דנוכל לומר דכונתם כמ"ש ואני איני יודע דמי הגיד לו שלא כדעת התוס' קא משני ואפ' שלשון ול"נ דוחק ליכא למיחש ודוק. עוד ראיתי להר"ן ז"ל שכתב וז"ל רבינו אלפסי פסק כרבי משום דהלכתא כשמואל בדיני צריך לומר דלעיל דאמר רבא הכניס שורו וכו' שלא ברשות והזיק חייב לאו למידק מיניה הא ברשות פטור דסתמא קביל עליה נטירותא דהא כרבי קי"ל אלא נקט הכי משום שלא ברשות ד"ה היא ומילתא דפשיטא ליה נקט ומילתא דלא פשיטא ליה פשטה שמואל עכ"ל ואנכי העבד איני מבין כונתו דודאי רבא בתראה הוא ומאי קאמר ומילתא דלא פשיטא ליה פשטה שמואל דהוא אחר שמואל ואמאי לא פשיטא ליה משמואל אלא ודאי משמע דלא ס"ל כשמואל ועוד הרי"ף בעצמו למה הביאו כיון דס"ל כשמואל ולכאורה צ"ע ואחרי כותבי ראיתי למהרח"ש שהקשה כן וראיתי להרב כמה"ר נר"ו שכ' וז"ל וקושיא הא' והב' שהקשה מהרש"ח מתורצת בדברי הר"ן ולא ידעתי היאך מתורצת עוד כתב הרב מהרש"ח לכן נ"ל דתי' הרא"ש עיקר שכתב ושמא רב אלפס ס"ל דרבא אית ליה דר"ז וכו' ועם דבריו או יתורץ וכו' איברא דיש לדקדק אי רבא ס"ל דר"ז אמאי דחיק לאוקמא כרבנן לימא כרבי אלא ודאי דרבא בא לתרוצי אליבא מאן דלית ליה דר"ז ועוד כתב הרא"ש אמנם קשיא לי הסוגיא וכו' ודברים אלו דהרא"ש לא יכולתי לעמוד עליהם ולי צ"ע:

וכתב הרב כמה"ר נר"ו גם מה שהסכים לדברי הרא"ש תמיה אני עליו וכו' ועוד מאי מקשה סתמא דתלמודא מרישא לסיפא דכיון דבין רבא ובין ר"ז ס"ל בדעת רבי דאם הכניס ברשות פטור א"כ תו ליכא לאקשויי מודי וכמו שכתבו התוס' בד"ה אלא ודאי דס"ל לתלמודא שס"ל לרבא כדעת רבי שחייב בנזקי בעל החצר עכ"ל עיין מ"ש בעניותינו בקושיא זו שהקשה אותה הרב בני אהרן:

עוד כתב הרב כמה"ר נר"ו וז"ל ועוד דעדין נמי קשה דלימא רבא כולה רבי היא ואיידי דבעי למיתני ואני אשמרנו תני נמי ושומרו אלא ודאי מדלא שני הכי ש"מ דס"ל כרבנן וזוהי כונת הרא"ש במ"ש אמנם ק"ל דסוגיא דפריך רישא וכו' שנתכון לכל מ"ש וא"כ לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה דאיהו בעצמו הקשה על תי' ודברים אלו לא יכולתי לעמוד עליהם דמאי איכא קושיא להרי"ף מיהו דאף שרבא פוסק כרבנן מכל מקום דבריו דלעיל שהביאם הרי"ף כיון דאתו אפי' לר' אימא מש"ה הביאם הרי"ף ולעולם ס"ל הילכתא כרבי היפך רבא ולפי דבריו אמאי לא הקשה הרא"ש מהכרחיות שהביאו התוס' דס"ל רבא כרבנן אלא ודאי דמהא ליכא קושיא על הרי"ף דאף שרבא פסק כרבנן מכל מקום ס"ל להרי"ף כרבי וההיא דרבא כיון דאתיא אפי' כרבי משו"ה הביאה אבל אם קשה הא קשה על הר"ן ז"ל שכתב וז"ל רבינו אלפסי פסק כרבי משום דהילכתא כשמואל בדיני צריך לומר דלעיל דאמר רבא הכניס שורו לחצר בע"ה וכו' שלא ברשות והזיק חייב וקי"ל כוותיה דבתראה הוא לא למידק מינה הא ברשות פטור דסתמא קביל עליה נטירותא כרבנן דהא כרבי קי"ל לא נקט הכי משום דשלא ברשות וכו' עם דמהכרחיות של התוס' ומקושית הרב הנז' עדין משמע דרבא כרבנן סבירא ליה ודוק. עוד נראה לע"ד להביא ראיה דרבא ס"ל כרבנן ממאי דפריך הגמ' בדף מ"ח עלה דההיא איתתא ממתני' דקתני ואם הוזקה בהם חייבת משמע הא ברשות פטורה ומאי פריך אימא דההיא מתני' כרבנן והוא סבירא ליה כרבי ולרבי אם הוזק בו בע"ה ברשות חייב כדכתב הרא"ש ושמא י"ל דס"ל להר"ן ז"ל דלא כהרא"ש אלא דוקא אם הזיק בידים חייב לרבי אבל ממילא פטור עוד כתב יראה דלא פליגי ר"ז ורבא צריך לומר דלא פליגי רבי ורבנן ודוק היטב:

ראיתי להרב מהרש"ך שכתב בתשו' ו' וז"ל כתב הטור בח"מ וכו' ואיכא למידק במאי דקאמרי התוס' דמאי דקאמר רבא הכניס שורו לחצר בע"ה שלא ברשות וכו' משמע ברשות פטור דאתיא כרבנן דאי כרבי אפי' ברשות חייב דמנא להו הא ע"כ ואני אומר דכד ניים ושכיב אמרה להאי מילתא דגמרא ערוכה היא אחר זה כדקתני טעמא דאמר ואני אשמרנו וכו' הא סתמא חייב בעל השור ופטור בעל הבית וכו' אתאן לרבי הרי מש' דלרבי אית ליה הזיק חייב וכן כתבו התוס' לעיל דף מ"ז ע"ב בד"ה אימא סיפא בסוף הדיבור ולפי האמת לרבי הזיק חייב וכו' כדאמרינן לקמן גבי כנוס שורך ואשמרנו וכל דבריו שהרכיבם על יסוד זה דלרבא אליבא דרבי אפי' הזיק בידים פטור הם צ"ע עוד כתב וז"ל וראיתי מ"ש הרב וכו' והאמת כי איני יורד בכונת דברי הרב ז"ל אלה כי יראה שכל מי שיעיין בדבריו וכו' ואני בעוניי איני רואה מקום בדברי רבא לפרשם באופן שיסבור דשור הנכנס לחצר בע"ה ברשות והזיק חייב עכ"ל ואם הוא אינו רואה אחרים רואים עיין להר"ן ולשיטה מקובצת קמא עוד כתב ועוד אני מוסיף לתמוה במה שכתב לדחות דאין לפסוק כשמואל דאמר הלכה כרבי וכו' והנה הטור בחושן משפט סימן שצ"ח שכתב שאם הכניס ברשות בעל החצר פטור בעל השור בניזקי בעל החצר בפשיטות מוסכם אליבא דכ"ע ואם הזיק שור בע"ה לשור הנכנס בהא איכא פלוגתא ואתמהא טובא דאם איתא דיש מקום לומר דל"ד היכא דנכנס ברשות מסתמא וכו' אם הזיק שור הנכנס לשור בע"ה חייב וכמ"ש התוס' דרבא ס"ל הכי אם כן נימא דרב ושמואל דפליגי אי הוה כרבי או כרבנן הוי על זה הדרך דרב פסק כרבנן וכו' וא"כ שור הנכנס בחצר של בע"ה פטור ולשמואל שפסק כרבי הוי איפכא ואם שור הנכנס הזיק שור בע"ה חייב א"כ איך כתב הטור בפשיטות בלי שום חולק שאם הזיק שור הנכנס לשור בע"ה הוי פטור ובהוזק שור בעל החצר משור הנכנס כתב דהוי פלוגתא דרבוותא וכו' ונ"ל דהא דלא כתב הטור פלוגתא בהזיק שור הנכנס לשורו של בע"ה משום דהרי"ף והרמב"ם שפסקו כרבי סוברים כאוקמתא דרבא שס"ל אליבא דרבי אפילו הזיקו בידים פטורים אם נכנס ברשות בעל החצר ואם הזיק בידים שור המכניס חייב:

עוד כ' הרב הנז' איברא דאיכא למידק בגמרא בההיא ברייתא דכנוס שורך וכו' ומק' תלמודא דקשיא דיוקא דמרישא דברייתא מש' טעמא דא"ל שומרו הא סתמא חייב בעל החצר ופטור בעל השור אימא סיפא כנוס שורך ואני אשמרנו וכו' הא סתמא חייב בעל השור ופטור בעל החצר אתאן לרבי וכו' וק' דהיכי מקשה דיוקא אדיוקא להיכא דהזיק השור הנכנס ברשות בסתמא דלא הוה ליה לאקשויי אלא להיכא דהוזק השור הנכנס ברשות בסתמא משור בעל החצר דמדיוקא דרישא משמע דבסתמא חייב בע"ה אתאן לרבנן ומדיוקא דסיפא מש' דבסתמא פטור בע"ה אמנם היכא דהזיק שור הנכנס לבעל החצר לא דייקינן בהא להקשות רישא לסיפא דיוקא אדיוקא דבהא כל אנפין שוין דבסתמא פטור והתוס' כתבו בד"ה טעמא דא"ל שומרו ז"ל כילה הך סוגיא אתיא כרבנן דלעיל דלר"ז לא קשה כלל רישא לסיפא דכולה רבי היא והוו סתמא שניהם פטורים בין ברישא בין בסיפא ויש לתמוה במ"ש דלר"ז לא קשה כלל רישא לסיפא דיראה דאפי' לר"ז איכא לאקשויי קושיא דיוקא אדיוקא דהא לרבי היכא דנכנס ברשות בע"ה בסתמא אם הזיקו שור של בע"ה פטור ולרבנן חייב א"כ בהך ברייתא א"ל דקשיא דיוקא אדיוקא לענין הזיק שורו של בע"ה לשור הנכנס דמדיוקא דרישא משמע דחייב בעל החצר בנזק הבעל השור והיינו כרבנן דבסתמא קביל עליה בעל החצר נטירותא דשור הנכנס ומדיוקא דסיפא משמע דבסתמא בעל החצר פטור בנזקי השור הנכנס מכל מקום איכא למידק בגמרא דהיכי קאמר קשיא דיוקא אדיוקא בדין הזיק שורו לבעל הבית דכי היכי דלרבי זירא לא עבדינן קשיא דיוקא אדיוקא בדין דהזיק שור הנכנס לשורו של בע"ה דבסתמא שניהם שירים ואף על גב דבדינא דהזיק שור הנכנס משורו של בע"ה איכא למעבד קשיא דיוקא אדיוקא אפי' הכי לא קפדינן ואמרינן דכולה רבי היא ה"נ נימא לרבא ומנא ליה לחלק מרבי זירא לרבא. עוד יש להק' לדברי התוס' דאמאי לא אמרו דכולה רבנן והא סתמא שניהם חייבים. (עוד כתב מהרש"ך איברא דאיכא למידק בגמרא דמייתי עלה דההיא ברייתא דכנוס שורך וכו' ומן תלמודא דקשיא דיוקא אדיוקא וכו' וקשה דהיכן מקשה דיוקא אדיוקא היכא דהזיק השור הנכנס וכו' דלא הו"ל להקשות דיוקא אדיוקא אלא להיכא דהוזק השור הנכנס משור בעל החצר דמדיוקא דרישא משמע דבסתמא חייב בעל החצר ומדיוקא דסיפא משמע דבסתמא פטור אעג"ב היכא דהזיק שור הנכנס לבע"ה לא דייקינן בה רישא לסיפא דבהא כל אנפין שוים דבסתמא פטיר ואני בעוניי לא הבנתי כוונתו דאם שהזיק שור הנכנס לרבי פטור ליכא למידק מינה מידי דאימא דכולה רבי היא ורישא דקתני לשומרו הזיק חייב הוזק פטור לאו למידק מינה הא סתמא הוזק חייב לא למידק מינה הזיק פטור דכי היכי דבסיפא אליבא דרבא לא דייקינן למילת הזיק אלא אפי' בסתמא נמי פטור והא דנקט ואני אשמרנו דמשמע הא בסתמא ישתנה הדין משום הוזק אבל הזיק כדקאי קאי ה"נ נימא ברישא דהא דנקט לשומרו משום הזיק אבל הוזק כדקאי קאי דאפילו בסתמא פטור ודוק אבל השתא דאית ליה לרבי אפי' בסתמא הזיק חייב הוזק פטור אליבא דרבי לא אתיא דאית ליה האי דינא אפי' בסתמא ולמידק מינה הא בסתמא שניהם חייבים או שניהם פטורים לא אתיא אפי' כרבנן א"כ מוכרח הוא למידק הא סתמא חייב בעל החצר ופטור בעל השור כרבנן ודוק וכן מה שהקשה אחר כן על התוס' וז"ל והתם כתבו בדיבור טעמא דא"ל שומרו וז"ל כולה הך סוגיא אתיא כרבנן דלעיל דלר"ז לא קשה כלל רישא לסיפא דכולה רבי והוי סתמא שניהם פטורים בין ברישא בין בסיפא ויש לתמוה דמה שכתב דלר"ז לא ק' כלל רישא לסיפא דיראה דאפי' לר"ז איכא לאקשוי קושיא דיוקא אדיוקא וכו' וא"כ בהך ברייתא איכא למידק דקשיא דיוקא אדיוקא לענין הזיק שורו של בעל החצר לשור הנכנס דמדיוקא דרישא משמע דחייב בעל החצר בנזקי בעל השור וכו' ולא ידענא מאי קא אמר דהרי בפי' כתבו התוס' והוו סתמא שניהם פטורים כלומר דלא נידוק חיובא לא ברישא ולא בסיפא אלא בין ברישא ובין בסיפא במפרש אחד חייב ואחד פטור ובסתמא שניהם פטורים דמש' כיון דאית ליה לרבי שניהם פטורים ודוק:)

עוד כתב הרב הנז' וז"ל והשתא יש לתמוה על הרמב"ם כמאן פ' אי כרבי א"כ איך כתב ואם הכניס ברשות פטור דלר' לפי האמת מחייב כדמוכח מסוגיא דכנוס שורך דההיא ודאי אליבא דרבא כדכתבו התוס' ואם פסק כרבנן א"כ איך כתב עד שיקבל עליו בפי' הא לרבנן אפי' בסתמא חייב וע"ק דכיון דרבא נר' לכאורה דפסק כרבנן א"כ איך פסק רבינו כשמואל לדעת ה"ה ז"ל אמנם לקושיא שניה יש לומר דאפי' נימא דרבא ס"ל כרבנן וכדכדתבו התוס' מ"מ רבינו סבירא ליה דבהא הילכתא כרבי משום דסוגיא דשמעתתא דפרק הכונס סתמא משמע דס"ל הכא כשמואל דפסק כרבי דאיתא התם על מתני' דהמגדיש בתוך שדה חבירו לימא תנן דלא כרבי דאי כרבי הא אמר עד שיקבל עליו בפי אמר רב פפא הכא בנטר דבי דרי עסיקינן דכיון דאמר ליה עול וגדוש עול ואנטר לך קאמר וכו' ומדקאמר תלמודא לימא וכו' והוצרך לומר דהכא במאי עסקינן בנטר דבי דרי כדי לאוקמא כרבי והניח פשטא דמתני' דמיירי בבעל השדה דהא קאמר בעל השדה חייב ועוד מנא ליה לחלק בין דין נטר בי דרי לבעל השדה ועוד למה אמר הכא בנטר בי דרי עסיקינן הול"ל אפילו תימא כ"ש הכא בנטר בי דרי אלא ודאי מכל זה מוכח דהלכתא כרבי וכיון דשמואל הכי ס"ל ומצורף לזה סוגיא שהבאנו ומכ"ש דרבא לא אמר בפי' דהלכתא כרבנן בודאי שראוי לפסוק כשמואל דלא כרבא ואע"ג דראיתי להרא"ש ז"ל שכתב על סוגיא זו שכתבנו דאין להביא ראיה ממנה דהלכה כר' דדרך התלמוד לאהדורי ולאוקומי מתני' אליבא דכולהו תנאי אע"ג דלית הלכתא כוותיהו מ"מ הרי"ף והרמב"ם לא ס"ל הכי דנהי דאורחא דתלמודא הכי היינו כד מוקי למתני' בפשטא אבל הכא ל"ל בדוחק אלא ודאי דהלכתא כרבי ומה שהביא ראיה מפרק קמא דמציעא דקאמר לימא מתני' דלא כבן ננס אפי' תימא בן ננס אע"ג דלית הלכתא כבן ננס לענ"ד דאין זו ראיה דהתם אתיא מתני' כפשטא אבל הכא דוחק הוא להעמיד דמתני' איירי בבי דרי וכדכתיבנא ועוד דכבר דחה ראיה זו מהרש"ל דבשלמא התם בעי לאוקמא מתני' כב"ע כדמשמע הלשון אפי' תימא בן ננס אבל הכא דקאמר הכא במאי עסיקינן ולא אמר אפי' תימא מש' דאליבא דכ"ע קאמר לה ופסק הלכה היא עכ"ל ואני אומר ששני הכרעות שעשה הוא מעצמו אינם מוכרעים דמה שהכריע תחילה מדהניח פשטא דמתני' דמיירי בבעל השדה והוצרך לאוקמי בנטר בי דרי ולא ידענו מאי קאמר דהשתא נמי מיירי בבעל השדה והאי בעל השדה נטר בי דרי ומאי דוחק איכא ועוד מה שהוכיח דמנא ליה לרב פפא לחלק בין דין נטר לבעל השדה הא אינה צריכה לפנים דהדעת מוכח כן אולם מה שהביא משם מ הרש"ל הכרח טוב הוא:

עוד כתב ונראה לישב קושיא הא' דלעולם הב"י פסק כרבי וס"ל דרבי ס"ל דאם ברשות פטור ונהי דסוגיא דכנוס שורך משמע דחייב וסוגיא זו אזלא כרבא וכדכתבו התוס' מ"מ ס"ל להב"י כמקשה בסוגיא דדף מ"ז ע"ב דקאמר טעמא וכשינויא דר"ז דר' פטר ברשות ולקולא אזלינן דלא כמקשה דלקמן דכנוס שורך וכו' וה"ט דפסק כרבי זירא משום דהסברא נותנת דרבי לא אמר בפי' בעינן אלא להתחייב אבל להפטר לא בעינן ומכ"ש דרבנן מודו בזה לסברת רבא דפטור כנ"ל ובזה אשכחנא פיתרי לדברי ה"ה שכתב ואע"ג הלכתא כרבי אף רבי לא אמרה דניבעי קבלה בפי' וכו' והוינן בה אמאי קאמר ואע"ג וכדכתבנו לעיל באורך דלפי מ"ש אתי שפיר דהכי פירושא אף על גב דהילכתא כרבי וא"כ היה ראוי לפסוק דחייב ונ"ל מכח סוגיא דלקמן ותי' דאף ר' ודלא כסוגיא דלקמן אלא כר"ז ועדין צ"ע עכ"ל תחילה וראש נדקדק במה שכתב והיינו טעמא דפסק כר"ז משום דהסברא נותנת וכו' דבריו אלו לקוחים מדברי ה"ה בפ"ג מה' נז"מ ובמחילה מכבוד תורתו דזה אינו דה"ה כתב כן בפ"ג ובפ"ג איירי בנזקי קדרות משום הכי הסברא נותנת דפטור כדין חצר השותפים שאם הוזקו ממילא פטורין אבל אם שור הנכנס לשור בע"ה הסברא נותנת בהפך כמו שכתבו התוס' בד"ה אימא סיפא והרמב"ם פסק אפי' אם הזיק בידים פטור וא"כ הדרא קושיא לדוכתין דאמאי פסק דלא כסוגיא דלקמן:

עוד ק"ל על הכרח השני שכת' ומכ"ש דרבנן מודו בזה דמאי שייכא הא לגבי הא דלרבנן דין הוא שיפטר לסברת רבא כיון דס"ל דהבעל קביל עליה נטירותא א"כ בודאי פטור אבל לרבי דס"ל דלא קבל עליו נטירותא. א"כ בודאי דחייב אם הזיק. עוד במה שכתב אשכחנא פתרי לדברי ה"ה שכתב ואע"ג דהלכתא כרבי אף רבי לא אמרה וכו' והוינן בה דמאי קאמר ואע"ג וכדכתיבנא לעיל באורך ואעתיק לשונו פה וז"ל ואנכי בעוניי לא ירדתי לדעת ה"ה בזה דמאי קא קשיא ליה דקאמר ואע"ג דהילכתא כרבי דמשמע מלישניהו דכיון דהילכתא כרבים היה מן הראוי לפסוק דאע"ג דהכניס ברשות לחייב בעל הקדרות והוצרכו לתרוצי מסברא דנפשייהו דרבי מודה לדין זה שכתב רבי' הא מן הגמרא מוכח להדיא דהכי ס"ל דאיתא התם בגמרא בב"ק דמ"ז ע"ב על מאי דתנינן תמן הקדר וכו' טעמא שלא ברשות וכו' הא וכו' מני רבי היא וכו' ומשני ר"ז תברא וכו' הרי לקמן מוכח להדיא דלרבי מוכרח דאית ליה האי דאמרינן כל בסתמא לא קביל עליה נטירותא וכיון דרבינו כרבי ס"ל כי האי סוגיא דכאוקמתא זו מוכרח לפסוק הכי עכ"ל לעיל דלפי מ"ש אתי שפיר כר"פ אע"ג דהלכתא כרבי וא"כ היה ראוי לפסוק דחייב ור"ל מכח סוגיא דלקמן ותי' דאף רבי לא אמרה ור"ל דוודאי רבי לא אמרה ודלא כסוגיא דלקמן עכ"ל והרואה תמ"ה תמ"ה אקרא דדברי הרב סותרין זה את זה דמהכא משמע דס"ל לה"ה דמסוגיא מש' אף אם הוזק בו בע"ה חייב ולא ס"ל כוותיה והא דקאמר וכן דעת התוס' אעפ"י שהתו' סבירא להו כסוגיא דלקמן אכן כתב ז"ל ולפי האמת לר' הזיק כדאמרינן לקמן מש' דס"ל כסוגיא דלקמן ולדעת ה"ה דסוגיא מש' מינה אפי' אם הוזק חייב צ"ל לדחוק ולומר דהא דקאמר וכן דעת התוס' היינו לר"ז ולעיל הרב בעצמו דחה זה הפי' והקשה המפ' על המהרש"א שפי' הכי ויש ליישב ולומר דאעפ"י דס"ל הרב כסוגיא דלקמן מיירי אעפ"י שהוזק בו בע"ה ממילא חייב מ"מ לא ס"ל כוותיה אלא בחדא והיינו אם הזיקו בידים אבל אם הוזק ממילא פעור ודלא כסוגיא דלקמן ושפיר קאמר וכן דעת התוס' דבהזיק מודו מילא דפטור אבל זה דוחק חדא דלעיל קאמר אבל בעל הקדרות והפירות בין ר"ז בין רבא בין סוגיא דלקמן מידו דלר' פטור בסתמא וא"כ בודאי שהפך כאן בפשיטות ועוד דדוחק לומר דס"ל כר"ז בחדא וכרבא בחדא א"ת שהסברא כך נותנת דאם הוזק בו בע"ה ממילא פטור ואם הזיק את בע"ה בידים חייב א"כ מנא ליה לרבא אם הוזק בו בע"ה חייב כיון שהסברא נותנת בהפך ובדבריו אינו מפורש כלום:

עוד יש לדחוק ולומר דס"ל לה"ה בסוגיא דלקמן נ"ל דאפי' אם הוזק ממילא פטור ואיהו לא ס"ל כוותיה אפילו אם הזיק בידים אלא כר"ז וכדכתב בפ"ז והתוס' ס"ל דסוגיא דלקמן לא משמע מינה אלא הזיק בידים אבל הוזק ממילא אפילו סוגיא דלקמן מודה והא דכתב ושפיר כתב וכן דעת התוס' ר"ל דדינא הכי אבל דוחק הא' נשאר במקומו על ה"ה כיון דס"ל לה"ה דהסברא נותנת בהפך א"כ מנ"ל דסוגיא דתלמודא סבירא ליה הכי ויש לישב דס"ל לה"ה דלרבא סברא הכי אבל לר"ז לא מחייב זה מהסברא ועיין בשיטה מקובצת קמא על האי סוגיא ורבינו פסק כר"ז עוד כתב הרב הנז' ועי"ל דלעולם הב"י סובר שדעת ר' לחייב את בעל השור אם הכניס ברשות והב"י פסק פטור וגם פסק דאינו חייב בעל החצר עד שיקבל עליו בפי' ה"ט משום דכיון דהכא משמע דהכא ס"ל כרבנן כדכתבו התוס' להדיא וגם רב פסק כרבנן וגם משמע מהסוגיא דהלכתא כרבנן דבעי התם איבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא דהאי בעיא זו אליבא דרבנן דלרבי פשיטא דקביל עליה נטירותא דעלמא וכדכתב הרא"ש ז"ל דמה שחלק הרא"ש ז"ל לדעת רש"י הוא דוחק וגם סוגיא דכנוס שורך מש' כרבנן אבל שמואל אית ליה דהלכתא כרבי וגם סוגיא דהכונס שהבאנו לעיל משום הכי הב"י פסק חדא כרבי וחדא כרבנן ולקולא אזלינן דבממון אזלינן לקולא כן נראה לי לישב דעת הב"י דלא כהרב המגיד וקשיא לי דא"כ אמאי לא כתב ואם תפס לא מפקינן מיניה הואיל ומחמת ספק פסקינן הכי וכן ראיתי למהרש"ך שהקשה קושיא בסגנון אחר על הרמב"ם דאמאי לא כתב דאם תפס לא מפקינן מיניה ועוד קשה לי דבפירוש המשניות מש' מדבריו דמשום שפסק כרבי פסק שפטור בעל הקדרות ואעפ"י דלא מכרעא שיסבור בפסקיו כן מ"מ כל היכא דאית לן לעשותם שוים יותר טוב:

כתב הרב כמה"ר נר"ו וראיתי להרב הגדול בני שמואל שכתב וז"ל הרב"י הטור דקדק בדברי אביו וראה מדקדוק דבריו דפוסק כרבנן שכתב בפ' שור שנגח את הפרה גבי הא דבעי תלמודא אי קביל עליה נטירותא דידיה וכו' א"נ נוכל לקיים פי' רש"י כי היכי דתיהוי בעיא זו אליבא דהלכתא לפסק רב אלפס נראה בבירור דהוא לא פסק כן מדכתב לפסק רב אלפס ע"כ ואני אומר דח"ו שנאמר על מר"ן דלא ראה דברי הרא"ש הללו והוא בעצמו הביאם אח"כ אלא הוא הדבר אשר דברנו דהרא"ש ודאי ס"ל כר"י וכמו שלר"י הדבר בספק כן נמי להרא"ש וכיון דהדבר בספק בדין הוא שיכתוב לפסק רב אלפס משום דלדידיה לא ברירא ליה מילתא אם הלכה כשמואל או כרבא וכדעת התוס' שהביאם באחרונה ואדרבה יש פנים לומר דמכאן יש ראיה להפך מדמשכן נפשיה כ"כ בתר הרי"ף והרי"ף לא הביא הבעיא ש"מ דס"ל כוותיה והאי דכתב לפסק רב אלפס ר"ל דלפי' אין אנו צריכים לכל זה באופן דלפחות לא ראיה ולא תיובתא ומ"ש תמה מרן על הטור דאי מהא לא איריא:

ואנכי העבד אומר אחרי נשיקת כפות עפר רגליו דאין כונת הרב מהרש"ח שהיה לו להרא"ש לומר אליבא דהלכתא עד שהוצרך הרב להקדים ולהציע ולומר דהרא"ש מספקא ליה בדעת התוס' ולפיכך לא היה יכול לומר אליבא דהלכתא בהא אפי' בר בי רב דחד יומא ליכא למטעי בה וכמו שכתב הרב בעצמו דכונת הב"י במ"ש ועוד מבוארת דז"ל דגם אם נניח שהורה הטור מסקנת אביו מה שמובא באחרונה מ"מ הרא"ש לא כתב דהתוס' פסקו כחכמים וא"כ כי היכי דלהתוס' מספקא להו א"נ להרא"ש אלא כונת הרב מהרש"ח ז"ל שהיה לו להרא"ש לומר אליבא דמספקא לן דהלכתא כרבי וא"כ מוכרח כשכתב אליבא דרב אלפס מוכרח דפשיטא ליה דהלכתא כרבנן ודוק. (עוד כתב הרב מהרש"ח ועוד יש להוכיח דהרא"ש לא ס"ל דהלכה כרבי האי דכתב בפ' הכונס גבי מתני' דקתני המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות דקאמר בגמ' לימא תנן סתמא דלא כרבי אמר רב פפא הכא בנטר בי דרי וז"ל אין להביא ראיה מכאן דהלכה כרבי שכן דרך התלמוד לאהדורי ולאוקמי מתני' ליבא דכולהו תנאי אף על גב דלית הלכתא כוותיהו). וכתב עוד ואפשר דנפקא מינה בהך דרב פפא אפילו לרבנן נראה מדמהדר כולי האי לדחות דאין להביא ראיה דהלכה כרבי דס"ל דלית הלכתא כוותיה וכתב הרב הנז' דברים אלו שהעתקנום וכתב גם זו אינה ראיה דכונתו דאין להביא ראיה מכאן דהלכתא כרבי וא"כ הדבר פשוט שנפסוק כרב אלפס ודלא כר"י ומזה הוצרך לדחות ראיה זו כדי לקיים דבריו דלעיל שהניח הדבר בצ"ע באופן שכונת הרא"ש דמכאן אין לפשוט צ"ע של התוס' ומה מאד מתקו לי דברי מהרש"ח שכתב נר' מדמודה כולי האי וכו' שהמעיין בהם יראה דאין כאן קושיא כלל:

תוספתא כנוס שורך ושומרו הוזק פטור הזיק משלם נ"ש דברי ר"מ וח"א על השן ורגל משלם נזק שלם ועל נגיפה וכו' נר' טעמא דר"מ משום דס"ל כר"ט דאמר קרן בחצר הניזק נ"ש הכניס שורו לחצר בע"ה שלא ברשות נגח נגף וכו' ר"מ אומר משלם נ"ש וחכמים אומרים על השן ורגל משלם נ"ש בכאן לא ידענא לא טעם ר"מ ולא טעם החכמים דלאו חצר הניזק הוא. הכניס שורו קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ושברן פטור ואם הוזק בהם בעל הקדרות חייב:

תוכן העניינים

אמת מארץ (דוויק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה