אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן
אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן מב
לענין המתנות וההקדשות חוץ מן היורשים לענין מה שהתנה שלא ימכרו דבר פשוט הוא שמלבד שהגוף אינם יכולים למוכרו דעיקר המתנות וההקדשות לא היה על הגוף כלל אלא שהקנה להם הגוף לפירות דוקא וכדמוכח בבירור כל זה מלשון השטר אלא אפילו אם גם הם ימכרו הכח שלהם דהיינו הגוף לפירות ע"ז קא מתני דאדעתא דהכי הוא מקדיש ע"מ שלא ימכרו וזה יכול להתנות כמבואר בהרא"ש פי"נ על מתני' דדף קל"ד דמעשה בית חורון שכתב וז"ל והיינו דוקא כשנותן לו בסתם אבל אם פי' דבריו אפי' נתן שלא למכור ושלא להקדיש וכו' הויא מתנה לאותו דבר וכו' יעו"ש אבל מה שהתנה על מקבלי המתנות שהם חוץ מדעתו שאחריהם מעכשיו לזרעם הראוי ליורשם וזרעם לזרעם וכו' נראה בהדיא שלא הקנה למקבלי המתנות הבתים לפירותיהם לגמרי עד עולם עד שירשו זרעם את כחם אלא דוקא הקנה להם המתנה כל ימי חייהם ואחריהם מקנה לזרעם מעכשיו שהכונה שהוא מקנה להם ואינם יורשים הם מכח אביהם אלא הם קונים מהנותן המתנה הראשון שהוא הגביר הנז' וכל כונה זאת היא להפקיע את כח הבעלים של הבנות שלא ירשו כמו שפי' בהדיא לקמן תנאי זה וע"ז קשה דהיאך יכול לעשות תנאי זה והרי מבואר בא"ה סי' פ"ה סעיף י"א נתן לה אחר מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה קנה הבעל והרי היא כשאר נ"מ אלא א"כ התנה הנותן וכו' יעו"ש ובנ"ד ליכא מהני תנאי שהזכיר מרן ז"ל וכמ"ש הרמב"ן בתשו' סי' ק"ו יעו"ש ואפי' אם יחד לה כמ"ש הרמב"ן ז"ל דאז לא זכה הבעל כלל באותם נכסים דלא זיכה לה אלא דוקא מה שהיא אוכלת בתוך פיה אבל מה שאינו נכנס בתוך פיה לא יצא מרשותו ונשאר בחזקת הנותן א"כ אף דהבעל אינו יורש זרעם ג"כ אינו יורש דחזרה המתנה לנותן וזכו בהם היורשים ובשלמא אם לא היו הבנות נשואות יכול ליתן להם ע"מ שלא יירשום בעליהם אפי' בלא יחוד דקודם הנישואין יכול להתנות כל מה שירצה וכדכתב הרא"ש בפ' הכותב דף פ"ג ע"ב וז"ל אמר רב הלכה כרשב"ג ולית הלכתא כוותיה דקי"ל דדבר שבממון תנאו קיים וכו' עכ"ל (וכן פסקו רוב הפוסקים והש"ע סי' צ"ב ואפי' לסברת ר"ח ז"ל שפוסק כרשב"ג במתנת האב יש לחלק כמ"ש) וממילא חזרה הירושה ליוצאי יריכם ועיין בסי' נ"ד וקי"ח בא"ה ור"ח ז"ל פוסק כרשב"ג וכו' ולמה אמרו תנאו בטל שבסוף זוכה בהם ולאחר מיתתה הוא יורשה וז"ל וכו' לפיכך התנאי בטל ויורשה לאחר מיתה ובירושלמי דאמר אי אמות בלי בני לאו בתנאי הבעל מיירי אלא האב כשפוסק נדונייא לבתו והוי כמתנה ע"מ להחזיר יעש"ב הרי דאפי' מאן דפליג בתנאי הבעל ואומר דאינו כלום מודה דאם התנה הנותן דתנאו קיים יעו"ש דכל דבר שבממון תנאו קיים ומעתה באנו בדברי מוהר"ם אלשיך סי' י"ח שכ' וז"ל וזהו שבשום מקום שמזכיר הגמ' תנאי בנותן מתנה ובירושה ושלא ירשנה יורש המקבל אלא אחר אינו אומר ע"מ שירשך פ' אלא ואחריך לפלוני דבע"מ לא היה מועיל לפי שהוא מתנה ע"מ שכתוב בתורה וכו' יעו"ש דנראה דוקא בנשואה דידו כידה לא מהני התנאי שלא ירשך אבל באחד מקבל מתנה שנותן לו מתנה ע"מ שלא ירש אותה בנו זה תנאי שבממון הוא וקיים והא ראיה מארוסה שיכולה להתנות עמו שלא ירשנה ותנאה קיים אבל בנשואה דידו כידה ולרבא עדיפא מידה לא מהני אם לא יחד לאיזה דבר אפי' אם התנה בפי' שלא ירשנה הבעל וכמ"ש בתשו' הרמב"ן סי' מ"ה וז"ל ולשון שכתבת שאמר לה ע"מ שלא ירשנה בעלה וכבר ידעת שהנותן וכו' (ואפי' בפנויות אם הם ראוים ליורשו זכה הבטל בכל מתנה והרי זוכים הם מכח ירושה ואין לה הפסק וכמ"ש המרדכי פי"נ סי' תקצ"ה בשם מוהר"ם בפ' י"נ) ומוכרחים אנו לומר דכיון שאמר ואחריהם לזרעם הוי כמי שנותן להם מתנה לזמן ואחר אותו זמן שיזכה בה פלוני דאפי' מיד המקבל עצמו הוא זוכה כשיגיע הזמן וה"נ כיון שאמר ואחריה לזרעה הם זוכים מכח הנותן הא' ולא מכח ירושה דידה וכההיא עובדא דפ' מי שהיה נשוי דאם אמר לה כשהיא נשואה ואחריך לפ' דאחריך זוכה ולא הבעל ומכ"ש הכא שהתנה בפי' שלא ירשנה הבעל והא דאמרינן התם אמר לה כשהיא פנויה ואחריך לפלוני דאם עמדה ונישאת דאין לאחריך כלום התם היינו טעמא דפי' לאחריך היינו מה שישתייר אחריך שלא נמכר יזכו בו אחריך אבל אם מכרה קודם שמתה מכרה קיים וכרשב"ג וא"כ לא נריע כחו דבעל מכח לוקח דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי אבל בשנתן לה והיא נשואה אע"ג דפי' ואחריך לפלוני מה שנשתייר שלא מכרה והבעל לוקח הוי אפי' בנכסים שבאו לה אחר שנישאת אפ"ה כיון דאמר לה ואחריך לפלוני הוי כאילו פי' לכל יכולה למכור חוץ מן הבעל וכדפי' הר"ן שם יע"ש ובנ"ד אם נתן להם כשהם פנויות לא שייך לומר דבעל לוקח הוי ואין לאחריך מתרי טעמי חדא דהוא ופי' שלא ימכרו עוד פי' בהדיא על הבעל שלא ירשנה ובדבר שבממון תנאו קיים וכדכתיבנא וא"כ לפי הנחה זו תינח אם אחריך היו בעולם בשעת הקנאה דאז אע"ג דבשעה שמתה לא היה המקנה בעולם וא"א להם לזכות מכח הנותן כיון דעכשיו אינו בעולם אפ"ה כיון דאמר מעכשיו לאחריך אע"פ שהמקנה לא היה בעולם בשעה שזוכים כיון דאמר מעכשיו ועכשיו הוא בעולם קנו אלא אם לא היו בעולם היאך יזכו ולכאורה אפי' היו בעולם כיון שלא זיכה להם הגוף אלא הפירות א"כ כולם לא זכו אלא בפירות ועיין בש"ג בפ' י"נ על ההיא מתני' דהכותב נכסיו לבנו מה שהביא משם הרמ"ה:
וכיון שכולם לא זכו בגוף אלא בפירות דוקא אי מטעמא דכל המתנה כולה היא כדקל לפירותיו אי מטעמא כיון דלכולם אמר מעכשיו א"כ האחרון הוא שקנה הגוף מעכשיו וכולם אונם זוכים אלא בפירות דוקא וא"כ כיון דזרעם אינם זוכים מטעם שלא היו בעולם והם לא זכו אלא דוקא בפירות א"כ כי מתו הם הראשונים מוכרח שתחזור המתנה ליורשי הנותן דדוקא באחריך סתם כיון שהוא זוכה בגוף ובפירות מש"ה אם מת שני בחיי הראשון תחזור ליורשי הראשון אבל היכא דאמר מעכשיו דגם הא' לא זכה בגוף אלא בפירות חוזרת ליורשי הנותן וצ"ע עיין בב"ב דקכ"ה ע"ב וקכ"ט ע"ב וקל"ג ע"ב דשם פי' רשב"ם דאפי' בתנאי לא מהני יעו"ש והוא היפך מתשובת הרא"ש דכלל פ"א ועיין דקל"ו ע"ב דמש' דוקא משום דאחריך שאני דזוכה בגוף ופירות מש"ה יחזרו ליורשי הא' אבל אם לא היה זוכה אלא דוקא בפירות היו חוזרים ליורשי נותן יע"ש:
ולעיקר הספק שנסתפקנו בו אם יכול אדם ליתן מתנה לאשה ע"מ שלא ירשנה בעלה כי אם יוצאי ירכה או יתן מתנה לאחד ע"מ שאחד מבניו שלא ירשנו כי אם שאר ילדיו הם ירשוה ולכאורה נראה דלא מהני מהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' נחלות וז"ל אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אע"פ שזה ממון הוא לפי שנאמר בפ' נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט לומר שחיקה זו לא תשתנה ואין התנאי מועיל בה בין שצוה והוא בריא וכו' ופסקה מר"ן בש"ע חו"מ סי' רפ"ה יעו"ש וא"כ היה נראה לכאורה שאין יכול ליתן מתנה לחבירו ע"מ שלא ירשנה מי שראוי ליורשו ובעיקר דינו של הרמב"ם ז"ל כתב הכנה"ג בסי' רפ"ה בהגהט"ו אות ט' לאו דוקא המוריש וכו' אלא אפי אמר היורש אם ימות מורישו ירש פלוני עמו אף על פי שנטל קנין על זה לא אמר כלום וזה פשוט עכ"ל וכן כתב הרמב"ם בפ' כ"ג מה"א הלכה ו' וז"ל אבל אם התנה עמו אחר שנישאת תנאו בטל וירשנה וגם הרא"ש ז"ל הסכים לדבריו וכתב עליו הראב"ד על ה' השניה וז"ל התנה עמו אחר הנישואין כתב הראב"ד ז"ל נראה לי שחסר בכאן וקנו מידו ואעפ"י שקנו מידו לסילוק הירושה אינו מועיל לפי שסילוק הירושה לאחר מיתה היא דאין הקנאה לשום להם והו"ל כקנין דברים והנישואין כבר חלין על הכל אבל תנאי דקודם נישואין לא חלו הנישואין אלא ע"מ שלא ירשנה והתנאי ממון הוא וקיים וכן כתב הרמ"ה ז"ל דהבא לקנות יע"ש דאפי' אם קנו מידו של הבן לא מהני. איברא דיש לחלק ולומר דכל זה דוקא הוא אם התנאי הוא בממון המוריש עצמו או שהוא רוצה לסלקם ליורשים מממונו או שהם רוצים לסלק עצמם בזה הוא דלא מהני וכמ"ש הר"ן ז"ל הטעם על ההיא מ"ש בב"ב דקכ"ו וז"ל ואפי' לר"י דאמר בדבר שבממון תנאו קיים אמרינן הכא דלא מצי להתנות משום דהכא לא מצי מחיל דבר שלא בא לידו של בן ואינו יכול למוכרו ולא למוחלו וכמ"ש הרמ"ה ז"ל בחי' לבתרא דקכ"ו ברם צריך את למודעי דהא דמשנינן הכא לא קא מחלי לאו למימרא דאי מחיל דאמר מחילה א"נ דקנו מידו דבן דמסתלק מירושת אביו הויא מחילה דהא גבי ירושת הבעל דאיכא למימר דהויא דרבנן היא ואפ"ה תנא קמא דרשב"ג לא קאמר דמצי מסתלק אלא דכותב לה ועודה ארוסה דאכתי לא חייב למירתה וכו' וכיון דקמי נישואין קא מתני דלא לירות אישתכח דכי קא נסיב בתר הכי אדעתא דהכי קא נסיב ואמטו להכי תנאו קיים אבל בכותב לה ועודה נשואה לא מצי מסתלק כדאיתא בהדיא בריש הכותב ואפי' קנו מיניה לא מהני וכדברינו התם וכ"ש גבי ירושת הבן דלא מצי מסליק נפשיה אלא הכי קא אמרינן התם בשאר נכסי מכח קידושין הוא דמשתעבד וכיון דבעידן קידושין ידעה וקא מחלה תנאו קיים אבל הכא גבי ירושת הבן מאימת חזי לירושה משעת לידה ההיא שעתא לא קא מחיל לאו אדעתא דההוא תנאה איתייליד ואמטו להכי אע"ג דמתני השתא לא הוי תנאה עכ"ל אבל בנ"ד שאינו ממון המוריש עצמו אלא במתנה נתנו לו ע"מ שלא ירשנו פ' הבא מכחו אלא אחר הראוי ליורשו בהא אמינא דמהני דאדעתא דהכי זיכה לאשה ע"מ שלא ירשנה בעלה ולאיש ע"מ שלא ירשנו בן זה אלא האחר ודמי למתנה עם האשה ועודה ארוסה שלא ירשנה דתנאו קיים כדכתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ג מהלכות אישות ה"ה וז"ל התנה עמה שלא ירשנה הרי זה לא ירשנה וכן אם התנה עמה שירש מקצת נכסים וכו' שהנחלה הבאה לו לאדם שלא ממשפחתו מתנה עליה שלא ירשנה קודם שתהא ראויה לו עכ"ל הרי מוכח להדיא דכל שעדין לא זכה באותה ירושה וכו' (עכ"ן וחע"ד):