אור ברסלב
אמת מארץ (דוויק) אמת מאר"ץ למוהרשד"ך › סימן מ

אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן

אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן מ

סימן לט

כתב הר"ן ז"ל בתשובה בפ' ב' דכתובות וז"ל לעולם דקאמר מלוה וכו' והקשו ע"ז מדאמרינן בפ' החובל וכו' ומפרקינן סוף סוף לגבי בעל ודאי מחלה וכו' והא התם דלית ליה נכסי אחריני ואפ"ה אמרינן דיכולה למחול ולי אין זו קושיא דהתם לאו מדר"ן אתינן עלה והיינו טעמא משום דהא דר"ן לא סגיא אלא לכשיגיע זמנו פקדיה רחמנא ללוה דליתיב למלוה קמא ומש"ה מוציאין מזה ונותנין לזה אבל לא סגי דליהוי מהשתא שיעבודיה גביה כ"ש בשיעבוד כתובה דאפשר דלא אתי לידי גובינא ומש"ה לא אתינן עלה מדר"ן כלל אלא דאמרי דיתבינא לכתובה בטובת הנאה לההוא דחבלו בה ולמאי דפרכינן מהדרינן דכל דלגבי בעל מחלה ודאי אין ה"נ דהיכא דחייב מדר"ן לא מצי מחיל עכ"ל ולכאורה נראה מדבריו ז"ל דאם לא הגיע זמן הפרעון יכול למחול דר"ן לא איירי אלא בהגיע זמן וזה דבר תמוה דמאי דקאמר הש"ס האומר שטר אמנה אינו נאמן הוא בהגיע זמן דוקא וכל סוגיות דמייתו הא דר"ן איירי דוקא בהגיע זמן דהיינו הא דפרוזבול דגטין וההיא דהיה נושה באחיו מנה וההיא דפסחים יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם דחוזר וגובה אותה מהם איירי דוקא בהגיע הזמן בחיי אבוהון אבל אם הגיע זמן אח"כ דהוו נכסי דיתמי אינו חוזר וגובה מהם והנראה לישב קושיא זו והוא בהקשות קושיא אחריתי דמכח ש"ח אמאי לא משתעבד לוה מדר"ן כיון דחוזר וגובה מעותיו ממנו ומוכרחים אנו לומר דכיון דמעיקרא לא נחית בתורת הלואה לא משתעבד מדר"ן ולא הוו זוזי הלואה גביה אלא אחר המחילה וכבר נמחל וא"כ ודאי דלגבי האשה מה שהוא כנגד נזקו ודאי דאינה יכולה למחול כיון דמשתעבד ליה בעל מדר"ן אלא שתלוה דהש"ס הוא להגבות לניזק יותר מכדי נזקו ע"י מכירת כתובתה וע"ז קאמר הש"ס דהמותר על שיעור נזקו דרוצה לזכות בו מכח מכירה דהוי מדרבנן ודאי מחלה ואטרוחי רבנן בכדי לא מטריחינן אבל כשיעור כדי נזקו ודאי דאינה יכולה למחול ולפי זה לשונו מתיישב יותר דאם איתא דיכולה למחול הכל לא הוה ליה להש"ס לפסוק דאי מחלה לגבי בעל לא קא מפסיד וכו' ואטרוחי רבנן בכדי דאדרבה בא היזק על ידינו דאם לא היתה מוכרת לא היתה מוחלת ואם תתאלמן או תתגרש היה יכול לגבות ועכשיו שמחל איבד מעותיו לגמרי ודו"ק דתי' נכון הוא ומעתה אין צריכין למ"ש התוס' ע"ז דאי מחלה לגבי בעל לא קא מפסיד וכו' יע"ש ויתכן לפרש גם כונת הר"ן והוא שנדקדק בו דאם כונתו כפשוטו בקוצר היה ל"ל דהא דר"ן כשהגיע זמן הוא והתם לא הגיע הזמן ומאי קאמר דהתם לא מדר"ן אתינן עלה וכו' דמש' דשייך בה הא דר"ן אלא אנן לא אתינן עלה מכח דר"ן אלא כונתו דהתם נמי משועבד ליה בעל מדר"ן אפי' לא הגיע זמן אלא דהתם לא אתינן עלה אלא דיגבה הניזק מדר"ן משום דאע"ג דמשועבד מדר"ן מ"מ אינו יכול לגבות ממנו עכשיו דההוצאה לא שייכא אלא דוקא בהגיע זמן דאין כח ביד ב"ד להוציא אלא דוקא בהגיע זמן כמ"ש הרב מוהרש"ל ז"ל בים של שלמה והבאנו לשונו לעיל וא"כ לא נפקא ליה להניזק מדר"ן שום הנאה עכשיו אלא אתינן עלה להגבות לניזק מכח מכירה דהיינו שתמכור ד"מ ת"ק מכתובתה במנה וע"ז קאמר הש"ס דלא נפקא לן בהא מכירה מידי דיכולה למחול המותר על דמי נזקו והיינו דקאמר ולמאי דפרכינן מהדרינן דהיינו בשביל המותר אבל אה"נ דלמאי דחייב ליה בעל מדר"ן דהיינו כדי נזקו לא מציא מחלה וזהו פי' כונתו דקאמר אבל היכא דחייב מדר"ן ר"ל למידי דחייב לו מדר"ן הכא לא מצי מחיל ודו"ק וראיתי להרשב"א ז"ל הובא בשי"מ כתובות שהקשה קושיא זו של הר"ן בשם ויש מי שהקשה וכתב ואנא גברא חזינא תיובתא לא קא חזינא וכו' דאפילו כי מכרה לניזק בעצמו משעה שמכרה לו נמחל שיעבוד נזקו וחזר מכר דמה לי מכרה במעות דעלמא מה לי מכרה בדמי נזק וכו' ע"כ וכונתו מבוארת דכמו שאם מכרה במעות דעלמא ליכא שיעבודא דר"ן דלא בתורת שימכור יהבינהו ניהליה אלא בתורת מכר ה"נ כיון דקנה בנזקיו דהשתא פקע מנזקיו שיעבוד ר"ן ויכולה למחול ותמהני עליו דהא מוכח מסוגיא דהתם דלא בכל נזקיו קנה כתובתה אלא במקצת נזקיו כדכתבו התוס' בד"ה בדנפישא כתובתה וכו' יע"ש וא"כ אפילו אם דמי המכר נמחל שיעבוד מ"מ השאר עדיין שיעבודן קיים והיאך יכולה למחול כתובתה דיגבה אותם מדר"ן בשאר דמי נזקיו דוכי משום שקנה אותה הורע כחו דבשלמא לגבי מעות המכר דמשו"ה מכר נמחל שיעבודן אבל לגבי שאר מעות דעדין שיעבודן קיים מאי א"ל ובשלמא לפי תירוץ שכת' לעיל אע"ג דחוזר וגובה המותר של דמי המכר בדמי שאר נזקיו מ"מ כונת הש"ס דלא הרויח מידי בהא ואטרוחי רבנן בכדי לא מטריחינן אבל לפי דעת הרשב"א דלא ניחא ליה בהאי תי' וניחא ליה לאוקומי דיכולה למחול ממש כיון שכבר נמחל שיעבודא דר"ן קשה דהא עדיין איכא שיעבודא דר"ן כשאר דמי חבלה ודו"ק:

מצאנו ראינו להרשב"א ז"ל דאית ליה הא דר"ן הוה דוקא בדלית ליה והוא בשי"מ קמא ומצאנו לו ג"כ דאע"ג דלית ליה אם לא הגיע זמן אינו יכול להוציא והוא בתשובה ח"א סי' אלף קי"ב וכתב מצאנו להר"ן בפ"ב דכתובות והספק הנשאר אצלנו בדאית ליה אם היה לו חפץ בפקדון ביד אחרים אם קרוי משועבדים ואין מוציאין מידו או לא דבהיה לו מעות בפקדון פשוט אצלנו דמוציאין מהא דהרשב"א סי' אלף קכ"כ וג"כ אם אית ליה נכסים אחרים והיה לו חפץ שאול ביד אחרים והגיע זמן שאלתו אם עדין קרוי משועבדים אי לא וכן יש להסתפק בדלית ליה והיה לו חפץ בשאלה ביד אחרים אם מוציאין אותו או לא דלפי דברי מהריט"ץ לא הוי משועבדים וכן יש להסתפק בחפץ שהגיע זמנו ואית ליה נכסים אחרים אי מוציאין או לא דהוי משועבדים וכתב הב"י בסי' פ"ו וז"ל וכתב הר"ן בפ"ב דכתובות והא דר"ן בדלית ליה נכסים וכו' הא אית ליה אין מוציאין מזה ונותנין לזה דהו"ל חוב זה כנכסים משועבדים שאין גובים מהם במקום ב"ח והכי מוכח וכו' וכ"כ בה"ת בש' נ"א וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' א' קכ"ב ומש' דבשלא הגיע זמן פסוק החוב מיירי דאי בשהגיע זמן אין לו דין משועבדים ע"כ ודברי הב"י אלו כמו זר נחשבו לנגד עיני בתחילה במ"ש בשם בעה"ת והטור עצמו הביאו בשמו שנית במה שנתבאר ומש' דבשלא הגיע זמן מיירי וכו' נראה מדבריו ז"ל דהא דמוקמינן לה בדלית ליה נכסי דאי אית ליה נכסי אין מוציאין היינו דוקא בשלא הגיע הזמן דבדלית ליה אין מוציאין משום דהוי נכסים משועבדים לגבי הב"ח ובדלית ליה מוציאין מהם אע"ג דהוי משעבדי כיון דאין זולתם אבל אם הגיע זמן אפי' אית ליה מוציאין מהם כיון דלא הוו משועבדים וזה ודאי דבר תימא חדא דא"כ אמאי מוקמינן לה בדלית ליה נכסי לוקמא בדאית ליה ובהגיע זמן שנית היאך אפשר לומר דבדאית ליה אפי' לא הגיע זמן מוציאין והא אינהו מארי דשמעתא הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל שמעינן להו בהפך דהרי הרשב"א כתב בח"א סי א' קי"ב הפך מזה וז"ל אדם שהוא חייב ממון לחבירו ולא נמצא בידו לא מטלטלין ולא קרקע אלא ש"ח שחייבין לו אחרים אם אותן חובות שהיו חייבין לו הגיע זמנם בודאי שמוציאין מזה ונותנים לזה אבל אם לא הגיע זמנם לא יע"ש באורך והר"ן ז"ל ג"כ כתב בפי' וז"ל דההיא דר"ן לא סגיא אלא לשהגיע הזמן פקדיה רחמנא ללוה דליתיב ליה למלוה קמא הרי מוכח מדברי הר"ן ז"ל להדיא דלא פקדיה רחמנא דליתיב ליה אלא דוקא בהגיע זמנו אבל קודם שהגיע זמנו לא וההיא דר"ן מוקי לה הר"ן ז"ל בדלית ליה כדכתב הב"י בשמו גם מדברי הרשב"א ז"ל סי' א' קכ"ב ג"כ נראה דס"ל דאין לחלק בדאית ליה למלוה בין הגיע זמן או לא דתרוויהו קרו משועבדים דכתב בסוף התשובה וז"ל אבל אם המעות שביד ראובן הם מלוה וכו' אין מוציאין מיד ראובן לפרוע ללוי כל שנמצאו לשמעון נכסים אחרים בני חורין דכל חוב הרי הוא כמשועבדים וכו' ואם איתא דבהגיע מוציאין ל"ל לחלק בין מלוה לפקדון במלוה גופה יש חילוק בין הגיע זמן או לא והיינו טעמא דכל שלא תבעו עדיין מלוה שלו הרי היא משועבדת לו לעשות בה כחפצו עד שתגיע לרשות מלוה משא"כ בפקדון דכל היכא דאיתא ברשותא דמאריה קאי ובדלית ליה ולא הגיע הזמן היינו טעמא דאין מוציאין עד שהגיע זמנו אעג"ב דיכול להוציא אפי' מן הלקוחות אם לוה זה ממנו קודם שלוה הוא ממלוה הא ודאי לא צריכא טעמא כיון דנשתעבדה לו מלוה זו לזמן ידוע ללוה זה קודם שלוה הוא ממלוה שלו אבל אם לוה ממנו אחר שלוה הוא ממלוה שלו בהא צריך טעמא דאפי' לא הגיע זמן אמאי אין מוציאין ממלוה פי' מלקוחות מצי טריף ונראה דהטעם הוא כמו שכתב הרא"ש ז"ל הביאו הטור בסי' פ"ו בסופו וז"ל ומה שנסתפקת בשאלתך מי אמרינן כ"ז ששמעון חייב לראובן כלום עבדו הוא ולאו כל כמיניה לגמול חסד בממון רבו הא לאו מילתא היא כי היה יכול ליתן מטלטלין לכל מי שירצה ולא נשתעבד לוי לראובן אלא לאחר הלואה אבל לאחר הלואה נשתעבד לוי לראובן בכל השיעבוד שהיה לו לשמעון עליו ולאו כל כמיניה דשמעון למחול לו ולהרויח לו זמן ע"כ המורם מדבריו אלו דמעות אלו דינם כמטלטלים ויכול ליתנם לכל מי שירצה וא"כ בשעת ההלואה הזמן שקובע לו הוי כמו מתנה דאינו יכול לטורפה הבע"ח כיון דהוי מטלטלין אבל אחר שהלוהו שנשתעבד גם לראובן אינו יכול למחול לו ולא להרויח לו זמן ודו"ק דטעם נכון הוא. אבל מצאתי להב"י בטור א"ה סי' ע' שהביא תשו' הרשב"א וז"ל כת' הרשב"א בתשובה מי שהלך למ"ה והפקיד כלים ביד אחר או השאילם לו מוציאין מידי הנפקד למזונות אשתו אבל מיד השואל אם לא הגיע זמן שאלתו אין מוציאין לפי שדין משועבדים יש להם כ"ז שאלתם ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים עכ"ל מדבריו אלה מוכח דוקא מזונות האשה דאין מוציאים אותם מנכסים משועבדים הוא דלא מפקינן כל זמן שלא הגיע זמן שאלתם אבל בעלי חובות דמוציאין אפי' מנכסים משועבדים מוציאין מהם אפילו לא הגיע זמן שאלתם והוא הפך מה שכתב הוא עצמו בתשובה סי' א' קי"ב שאפי' הב"ח אינו יכול להוציא כ"ז שלא הגיע זמנו איברא דהכנה"ג בא"ה סי' ט' הגב"י ציין על דברי התשובה הלזו שהיא סי' א' קמ"א ולשם אין כתוב כדברי הב"י ז"ל וז"ל השאלה מי שהלך למ"ה והפקיד כלים ביד אחד והשאיל כלים אחרים ביד אחר ואשתו תובעת מהם הכלים למזונותיה וכו' והילכך ב"ד מוציאין למזון האשה מנכסים המופקדים וכו' ע"כ ומש' מדיוק לשונו אבל מנכסים המושאלים אין מוציאין משום דהוו משועבדים ואין חילוק בין מזונות לשאר מלוה והך תשו' שהביא הב"י בשם הרשב"א אינו כתוב בשאלה הנז' ואם מצא הוא ז"ל איזה תשובה בשם הרשב"א כלשון הזה חזרה הקושיא למקומה ונראה ליישב בדוחק והוא עפ"י מ"ש הרשב"א סי' א' קי"ב וז"ל אבל אם לא הגיע זמנן אומר רבי' שאין ב"ד מגבין בתורת גוביינא אפי' ש"ח שיש לו על אחרים לפי שהשטרות אין גופן ממון שיהיו גובין בתורת גוביינא וכו' ע"כ א"כ א"ל דוקא מלוה דליתא בעין הוא דאין מוציאין בשלא הגיע הזמן אפי' ל"ל וגוביינא נמי לא שייך בה אבל בשאל חפץ נהי דאין יכולים להוציאו מידו ליתנו לב"ח משום דמשועבד לו כל ימי שאלתו היא שלו משא"כ במזונות האשה דאין מוציאין מנכסים משועבדים אפי' בתו' גוביינא איכא ויכולה לגבות החפץ השאול:

וראיתי להרב מוהריט"ץ סי' מ"ט שהביא דברי הב"י הלזו והקשה עליהם מדאיתא בהריב"ש סי' שנ"ג על ראובן שהלוה לרבקה אלמנת שמעון מעות בש"ח ורבקה מתה וירשתה בתה רחל אשת נפתלי וכו' והשיב וז"ל אבל מן הטענה האחרת שטען לפי שהנכסים שו נשתעבדו לרבקה בכתובתה בזה צדקו דבריו משים דקי"ל כר"ן שאמר מנין וכו' ואע"ג דהא דר"ן ליתא אלא בדלית ליה נכסים אחרים וכו' הנך רואה בעיניך דאין מקום למ"ש מוהרי"ק ז"ל דהא התם בנדון הריב"ש לא הוו הנהו נכסים שהניחה רחל במדינה ההיא משועבדים אלא מופקדים שכך כת' והניחה רחל וכו' משמע שהניחתם בפקדון וכו' ועכ"ז הקשה הריב"ש ואמר ואע"ג דהא דר"ן ליתא אלא היכא דלית ליה נכסי וכו' א"כ מש' דלא שני לן בין הגיע הזמן ללא הגיע דאם איתא לדברי מהרי"ק מאי קשיא ליה להריב"ש אימור דאמרינן דהיכא דאית ליה נכסי אחריני ליתא לדר"ן היינו היכא דלא הגיע זמן הפרעון דהוו כמשועבדים אבל הכא בהך דנדון הריב"ש לא שייך הכי דלא היו חוב אלא מופקדים במדינה זו אלא ודאי לא שני לן ובכל גוונא אמרינן דהיכא דאית ליה נכסי אחריני אין מוציאין מאלו שביד זה משום דכיון שהם ביד אחר דמי למשעבדי וזה דייק הריב"ש ז"ל שכתב שם וז"ל משום דכיון דזה המנה הוא ביד אחר הו"ל כמשעבדי וכו' ע"כ הרי שמה שקראן משועבדים הוי דרך השאלה ודמיון משום שהם ביד אחר בין במלוה בין בפקדון וזה פשוט עכ"ל ודבריו אלו מרפסן איגרי דאעפ"י שהנכסים הם בפקדון ביד אחרים מ"מ מה לנו בכך דאין ראובן בע"ח של הבת ורוצה להוציא הנכסים מיד המופקדים אצלו מדר"ן אלא ראובן ב"ח האם דהיינו רבקה ורבקה יש לה שיעבוד כתובתה דהיא מלוה שלה על נכסי בעלה ורוצה ראובן לגבות מלוה שלה בחובו מנכסי בעלה ומלוה שלה דהיינו כתובתה הויא משועבדים לגבי נכסי רבקה אשר הם בעיר אחרת וא"כ מה לי אם הם נכסי בעלה מופקדים או הם ביד בתו ממש אין יכולים לגבות מהם כתובתה של האשה בחובו של ראובן משום דכתובתה של האשה היא ביד הבעל או היורשים והמלוה קרויה משועבדים אם לא הגיע הזמן הגע עצמך שאם ראובן היה נושה בשמעון מנה ושמעון נושה בלוי מנה שהלואה זו ששמעון נושה בלוי קרויה משועבדים ללוי ואין יכול ראובן לגבות מלוי אם יש לו שמעון נכסים אחרים היש חילוק בין אם היו נכסי לוי מופקדים או אם הם בידו הא ודאי מלוה זו קרויה משועבדת ללוי וה"נ בנדון הריב"ש שראובן נושה ברבקה ורבקה נושה בבעלה ורוצים להוציא מיד בעלה בשביל חוב ראובן דהא ודאי אם יש לה לרבקה נכסים אחרים ב"ח אין יכולים לגבות מבעלה כתובתה דקרויה משועבדים לגביה נכסיה ואולם בפשיטות היה יכול הרב הריט"ץ להקשות על הב"י מתשו' הלזו דכתובתה כבר הגיע זמנה לגבות דמת בעלה ולא הויא משועבדים וא"כ אף אם יש לה נכסים אחרים היה יכול לגבות לפי דברי הרב"י:

תוכן העניינים

אמת מארץ (דוויק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה