אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן
אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן לח
כתב הש"ך חו"מ סי' פ"ה סק"א משם הרמב"ן בהשגות על המאור וז"ל זאת הטענה כמה היא חלושה שהרי אעפ"י שלא לוה ממנו היה גובה בינונית שלו ואם לוה ממנו כדי להגבותו זיבורית אין דרכם של בני אדם ללוות כדי למכור נכסיהם לא זיבורית ולא בינונית דאלת"ה מכר לו את השדה באתרא דיהבינן זוזי והדר כתבינן שטרא היאך יכול לומר לו היה לך לפרוע את שלך לימא ליה רצוני למכיר לך אותו שדה זיבורית שהיה לי כשאפרע ממך במעות או בבנונית כשיש לו כולן וכו' ועוד שאפי' מאיש אחר היה לו ללוות להגבותו זיבורית שלו כיון שאין לו עידית ועוד דלרב ששת נמי יכול לומר מתחילה כשלויתי ממך לכך היתה כוונתי שאגבה בנונית ואמכור אותו בדמים מרובים קודם זמן פרעון הלואתך וא"כ אגבה אותך זיבורית שלי ולמה יפסיד ועוד דא"ת דלרב ששת נמי משכחת לה כגון דאית ליה לשני עידית ואית ליה לראשון זיבורית שאומר לו לכך לויתי ממך כדי שאגבה ממך עידית מעתה שהרי הגיע זמני והגבה אותך זיבורית שלי לכשיגיע זמנך והרי זה זריז ונשכר וגובה עכשיו עידית ומגבהו לאחר זמן זיבורית וכו' עכ"ל ואין מכל אלה טענה על הרב המאור ז"ל כלל כשנאמר דלא ניחא ליה לאיניש ללוות כדי למכור קרקעותיו וגם כשנאמר דיש מקום דלא ניחא ליה לאיניש בשני קרקעות כמו שכתב בירושלמי על מתניתין דלעיל והביאו מר"ן ז"ל לעיל
ומעתה מה שהקשה בראשונה אעפ"י שלא לוה ממנו היה גובה בנונית שלו ל"ק משני טעמים האחד טעם שכתבו לעיל דלא ניחא ליה בשני קרקעות דאית ליה איהו חד זיבורית ויגבה האיך מיניה דהך אבל עכשיו שלוה ממנו מגבהו הזיבורית וישאר בידו הבנונית ועוד שכיון שיש בידו מעות והא ראיה שלוה אותם מעות היאך יכול לגבות ממנו הבנונית בוודאי שהיה מסלקו במעות שבידו אבל עכשיו שלקח ממנו אלו המעות שבידו בתורת הלואה אם יזדמן לו עוד מעות אחרים לא הפסיד מידי דאיהו נמי יהיה ליה מעותיו ואם לא יזדמן לו מעות הריוח שגובה ממנו הבינונית ומגבהו זיבורית ותשאר עכ"פ בידו קרקע טובה יותר מקרקע שהיה לו בודאי מכירה כזו ניחא ליה לאיניש ומעתה הראיה שהביא מהא דמכר לו את השדה לאו ראיה היא דודאי לא ניחא ליה לאיניש למכור קרקעותיו ויניח חובי ביד אחרים אפי' אם יהיה זיבורית ואם תאמר יחזור ויגבה קרקע מנ"ל הא שיתן לו קרקע והוא כבר מכר את שדהו ומה שהקשה עוד ועוד שאפי' מאיש אחר היה לו ללוות כדי להגבותו זיבורית שלו לא קשה כלל דלא ניחא ליה להיות עבד לאיש אחר דבשלמא הכא שניהם עבדים זה לזה ועוד דלא ניחא ליה ללוות כדי למכור קרקעותיו כמ"ש וא"ת יגבה חליפתה בנונית מן הלוה הזה עכ"פ ישארו בידו אלו המעות ומסלק אותו בם ומה שהקשה עוד ועוד דלרב ששת נמי יכול לומר לכך היתה כוונתי שאגבה ממנו הבנונית ואמכור אותה בדמים מרובים קודם זמן פרעון הלואתך ואח"כ אגבה אותך זיבורית שלי ג"כ לא קשה משני טעמים האחד טעם שכתבנו דאין אדם עשוי ללוות כדי למכור קרקעותיו ויניח עצמו בלא כלום ועוד דאפי' איהו בשווייה קא שקיל לה בדמים מרובים ומה שהקשה עוד דא"ה לרב ששת נמי משכחת לה כגון דאית ליה לשני עידית ואית ליה לראשון זיבורית נמי ל"ק דס"ל לבעל המאור דוקא לגבי בינונית יכול למימר הכין אבל לגבי עידית בודאי שאינו יכול לומר כן שבודאי עושה הלוה כל טצדקי שיש לו ולא מגבה אותה לו כיון שאינו מצוי כל שעה משא"כ בבינונית אינו מטריח עצמו כ"כ בשבילה כיון דדינו בבינונית ודו"ק:
ומה שדחה הש"ך לדברי הרמב"ן וז"ל ומ"ש שהרי אעפ"י שלא לוה ממנו היה גובה בינונית שלו וכו' לאו מילתא היא לפי עניות דעתי דאנן הכי קאמרינן דלא תימא דזה יפסיד שטרו משום שלוה ממנו ואילו חייב לו היה לו להפרע הימנו ואהא אמרינן דלכך לא נפרע ממנו משום דעד השתא שיעבודא אית ליה עלה דבינונית דיליה ואילו היה נפרע ממנו לא היה יכול לגבות ממנו כלום וכו' עכ"ל וכוונתו הוא דלא אמרינן לו היה לך לגבות בינונית עכשיו משום שיאמר עכשיו לא צריכנא לה ואני צריך למעות יותר והא דלא נפרעתי הלואתי משום אחר זמן שאם ארצה אקח הבינונית ואגבהו זיבורית ופשוט הוא ומלבד שאין כונה זאת סובל אותה דברי המאור לא ידענא אמאי לא דחה בפשיטות כמ"ש דאם ארצה עכשיו לגבות הבינונית היה פורע לו שמזומנים בידו ימ"ש עוד ובזה נדחה ג"כ מ"ש דאלת"ה מכר לו את השדה וכו' לימא ליה רצוני למכור לך אותו שדה זיבורית והא לאו קושיא היא דא"כ מי שיש לו שטר על חבירו וכו' לעולם לא יתבע אותו כדי שיהא שיעבודו קיים על בינונית וכו' והתם נמי במכר לו את השדה היה לו להפרע ממנו דל"ל שהניח מעותיו בידו כדי שיהא שיעבודו קיים על הבינונית וכי לעולם לא יוציא חובו וכו' עכ"ל ולא ידענא מאי קאמר דהראיה שהביא הרמב"ן ז"ל הוא על מ"ש ואם לוה כדי להגבותו זיבורית שכוונתו זה אם נאמר שכונת בעל המאור לא בשביל שיגבה בינונית עשה זה דאם רוצה הוא יכול לגבותה מעכשיו אלא כל כונתו שלוה ממנו הוא כדי לגבותו זיבורית שלו ע"ז קאמר וקא מדחי להרמב"ן ז"ל דאין אדם עשוי ללוות כדי למכור נכסיו ואפילו זיבורית דאלת"ה מכר וכו' לימא רצוני שאמכור שדה שלי שהיא זיבורית ואח"כ אפרע ממנו במעות או בינונית וכו' ואם כדברי הש"ך לא היה לו להרמב"ן לכתוב מעות כיון שכוונתו לגבות הבינונית עוד כתב הש"ך ומ"ש ועוד שאף מאיש אחר היה לו ללוות וכו' אין זה קושיא דמ"ל איש אחר ומ"ל הוא וכו' ועוד דמאיש אחר כשיבוא איש אחר לגבות חובו יצטרך ליתן לו זיבורית שלו בע"כ או לשלם לו אבל כשלוה מזה אם ירצה יחזיר לו שטרו ויצא זה כנגד זה תדע דהא גם להרמב"ן תיקשי לר"ן אי דמטא זמניה מ"ט דרבנן דאע"ג דמיירי באתרא דכתבי והדר יהבי הו"ל ללוות כן מאיש אחר ולמה לוה מזה אלא ודאי צ"ל כמ"ש הרמב"ן גופיה בסוף דבריו וכו' דיכול הא' לומר לכך לויתי ממנו שאוכל למשכנו וכו' אלא שאין טענה זו מספקת וכו' עכ"ל ובמחילה מגודל רבנותו שדוחה דברי הרמב"ן ז"ל בקנה רצוץ דמה שכתב מ"ל איש אחר ומה לי הוא בודאי לא קשה כלל דכשלוה מזה הוא מריע שטרו ומ"ש דמאיש אחר כשיצטרך חובו יצטרך ליתן לו זיבורית שלו במ"כ או לשלם לו וכו' לא ידענא מאי קאמר דהרמב"ן קושיא זו קאי על דבריו שכתב ואם כוונתו של המאור ז"ל הוא דאמרינן אע"ג דיהבי והדר כתבי אפ"ה גובה חובו ולא אמרינן היה לך לעכב המעות בחובך משום שכוונתך להגבותו זיבורית היה לך לעכב מעות של זה בידו וילוה מאחר ויגבהו הזיבורית שלו ומאי קאמר ע"ז הש"ך דמוכרח ליתן לו הזיבורית או לשלם לו שבוודאי כן הוא שכל כוונתו שלוה מזה ולא נפרע בחובו משום שיתן לו הזיבורית והשתא נמי ליעביד הכי שבוודאי מוכרח הוא דוכי מרויח מזה יותר מזה דמזה ג"כ או יתן לו הזיבורית אם רוצה או יוציא חובו כנגד חובו והראיה שהביא מהרמב"ן אינה ראיה כלל דשאני התם שהוא באתרא דכתבי והדר יהבי שבוודאי יכול לומר שאם הייתי תובע חובי לא היה נותן לי והוכרחתי ללוות ממנו כדי שאוכל למשכנו משא"כ אילו לויתי מאיש אחר ואם כונת הש"ך שמא תהפך דעתו ולא ירצה עוד ליתן הזיבורית וא"כ מוכרח הוא לשלם לו ונעשה לו טירחא בזה שלקח המעות מזה ויצטרך ליתנם לאחר בודאי כ"ז פילפול שלא לצורך הוא:
עוד כתב הש"ך ומ"ש ועוד דלרב ששת וכו' כ"ז לא קשה מידי וכו' כדי שאם יזדמן יהיה לו בשעת הפרעון זיבורית ולחבירו בינונית ירויח בזה ולוה הא' נמי ניחא ליה בהכי דהא אפשר שיהיה ג"כ בהיפך וכו' וללוה הב' יהיה לו בינונית וכו' עכ"ל ומלבד שכל דבריו הם פורחין באויר ואין להם טעם וצ"ע עליו במ"ש שאם יזדמן שיפרעו ביחד ויזדמן שיהיה לו זיבורית ולחבירו בינונית ירזיח בזה ויגבה בינונית ויתן לחבירו זיבורית דהא דלא כהילכתא כמ"ש הטור ומר"ן ז"ל וז"ל ומיהו אם וכו' או יש לאחר עידית או בינונית ולב' זיבורית עומד כל אחד בשלו והוא מהגמרא ופשוט הוא וכן קשה עליה זאת הקושיא בס"ק ח' וי"ב שכ"כ וז"ל ומ"ש ואפי' אם יש לראובן זיבורית ולשמעון עידית כלומר נכסים טובים ממנה והיינו בינונית וכ"כ הב"ח או ט"ס הוא עידית וצ"ל בינונית דמש' מדבריו דאפי' בדאית ליה לזה בינונית לחודא ולזה זיבורית ז"ג וז"ג ודלא כהב"ח שהב"ח כתב בדאית ליה עידית ובינונית ביחד וצ"ע ומ"ש עוד וכבר ביררתי למעלה שהעיקר כדברי בעל המאור וכן הוא דעת הריטב"א ז"ל והבאתי לשונו לעיל שפי' וכו' ט"ס הוא שצ"ל קודם תיבת שפי' וכן הוא דעת רש"י שפי' דהא לישנא הביאו לעיל מדברי רש"י ולא הריטב"א ואדרבה בשיטה מקובצת פי' בהיפך וכוונתו וכן דעת הריטב"א שס"ל לענין דינא כבעל המאור והביא לשונו לעיל ומ"ש וכן מוכח דעת הרמ"ה שהביא הטור וכו' מיהו פשיטא דהרמ"ה לא כ"כ אלא בפי' הסוגיא לר"ש אבל לר"ן לא נ"מ בזה דנהי שאינו יכול לומר עשיתי כדי למשכנו מ"מ יכול לומר עשיתי בשביל ז"ג וז"ג וכמ"ש וא"כ קשה על הטור והמחבר היאך כתבו בשם הרמ"ה ומכל ענין יכול לומר היה לך ליפרע עכ"ל ומה מאד נפלאתי עליו איך עלה על דעתו שהמחבר והטור ז"ל כתבו כדברי הרמ"ה מסברא הכי ודחה דבריהם מכח סברתו והלא מבואר בשיטה מקובצת דברי הרמ"ה שאפילו לר"ן לא מתוקמא אלא בלוה ממנו ביומא דמשלם זמניה אבל לא מטא זמניה אפילו באתרא דכתבי והדר יהבי יכול לומר אילו הייתי ח"ל וכו וצ"ע:
עוד כתב ובאמת נראה כן עיקר ומוכרח בש"ס דאי לאו טעמא דעשיתי בשביל ז"ג וז"ג היה יכול לומר היה לך ליפרע מחובך וכס' הרמ"ה וכו' דהא במתניתא קמייתא קתני טעמא דחכמים שזה היה פקח וכו' מפני שהוא יכול למשכנו דאלמא דאי לאו הכי שהיה פקח שיכול למשכנו היה לו ליפרע מחובו וא"כ היא ליכא האי טעמא וכו' ע"כ ולא ידענא דאמאי לא שייך הכא האי טעמא דה"נ שייך לומר כן דאם הייתי תובעו לא היה נותן לי והוצרכתי ללוות ממנו כדי למשכנו בחובי וכן הוא בר"ן ובהרמב"ן ודו"ק:
עוד כתב וז"ל ומ"ש יש מי שאומר וכו' וכ"כ הטור בשם הרמ"ה תמיה לי על הטור וכו' עיין מ"ש לעיל דל"ק מידי ואדרבה דבריו צ"ע עוד כתב וז"ל ומ"ש ואפילו אם יש לראובן זיבורית ולשמעון עידית וכו', ולא כמ"ש הסמ"ע שדחקו בזה וצ"י ע"כ עיין לעיל מה שהקשה עליו ופי' הסמ"ע הוא אמת וכן הוא בדברי הרמב"ן בס' המלחמות דאפי' בדאית ליה עידית א"ל דלוה ממנו כדי שיגבה ממנו העידית מקודם לפי דעת המאור ולא סבירא ליה להרמב"ן הכי וכוותיה סבירא ליה להטור ודו"ק: