אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן
אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן לה
כתב מוהר"י קולון ז"ל בשו' ק"א שנשאל על המשודכת שיצאה מדעתה אחר השידוכין שאין על המשודך שום עונש קנס ולא שום דבר אחר אם לא יכניסנה לחופה כי הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה להיות למחר לבן זוגה ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא שיעבד נפשיה והביא ראיה על זה ממה שנשאל להרא"ש ז"ל בכלל ל"ד סי' א' על שמעון ששידך את בנו עם בתו של ראובן והתנו ביניהם שכל שיעבור המועד שיתן לחבירו סכום ידוע לקנס וקודם שהגיע זמן החופה בת ראובן אחות המשודכת יצאה מן הכלל וכפר' בעיקר ובשביל פגם בת ראובן לא רצה שמעון שיכנוס בנו המשודכת הנז' לחופה והעביר המועד וראובן תובע הקנס והשיב הרא"ש ז"ל יראה שהדין עם שמעון דאעפ"י שלא פי' שום תנאי בשעת עשיית השידוכין כיון שאירע אונס כזה דאנן סהדי שאם היה יודע שהדבר הזה עתיד להעשות לא היה משיא בנו לבתו הוי כאילו התנה בשעת מעשה וראיה לדבר מהא דאמרינן בגיטין בפ"ב ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא לסוף אפיקו בה נהרא וכו' עד הא אונסא דלא שכיח הוא אלמא חזינן דאע"ג דקיבל עליו לסלקו וכו' אונסא דלא שכיח לא קביל עליה וכו' ועוד האריך מאד להביא ראיה מהני אומדני הנזכרים בתלמוד וכו' כ"ש וכ"ש בנדון דידן דכל העולם פורשים מלישא אשה משוגעת ואין לך אומדנא בכל האומדנות גדול מזה דודאי אדעתא דהכי לא משעבד נפשיה ופשיטא דפקע הקנס והשיעבוד ולא מיבעיא אם לא היה שם שבועה אלא שיעבוד ממון הקל וכו' אלא אפילו היה שם שבועה פשיטא שנתבטלה וכו' כדמוכח בסוף הגוזל קמא גבי ההיא דנתן הכסף לאנשי משמר ומת וכו' וקאמר אביי עלה ש"מ דכסף מכפר מחצה דאלת"ה ליהדר כסף ליורשים דאדעתא דהכי לא יהיב ופריך עלה אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא איפרשה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא איקדשה וכו' ואם איתא דיש לחלק בין היכא דאיכא שבועה בהדי קנס להיכא דליכא שבועה וכו' א"כ פשיטא דלא היה פריך מידי דהתם גבי נתן הכסף לאנשי משמר ממונא ומשום כך יש להקל בו אבל גבי איסורא כגון להוציא קדשים לחולין וכ"ש לאיסור ערוה כגון להתיר יבמה לשוק בלא חליצה אימא דלא שרינן משום טעם דאדעתא דהכי אלא ודאי פשיטא דאין לחלק אפילו בין ממון הקל לאיסור ערוה בכיוצא בזה כ"ש וכ"ש לענין שבועה שאינו אלא לזרז הפרעון וכו' דאם פרעון אין כאן משום טעמא דאדעתא דהכי לא שיעבד נפשיה ה"ה דשיעבוד אין כאן וגם מגופא דהגוזל קמא שהבאתי יש להביא ראיה לעיקר הדין שאנו עומדים עליו דהא אי לא טעמא דטב למיתב טן דו דמינח ניחא לה להתקדש לראשון שלא על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו הא' ותיפוק בלא חליצה והוה סמכינן אההיא סברא דאדעתא דהכי וכו' אפי' להתיר יבמה לשוק וכו' וכ"ש הכא שהוא להחזיק ממון ואיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה עכ"ל ולכאורה נראה שהרב התשב"ץ ז"ל בח"א סי' צ"ה חולק ע"ז שכתב וז"ל הוי יודע שאין לילך אחר אומדן דעתא אלא בדברים שאין לפקפק כלל שלא היה כן דעת הנותן או הנשבע ושיהיה הדבר ההוא מפורש מן הסתם כאילו פירשו וכל אותם שהזכרתי לך למעלה כולם הן ע"ד זו וכו' וקי"ל כיון דאין לחלוק כלל בדעתו שלא היה כן אעפ"י שלא פירש הרי הוא כמו שפי' ולא הוו דברים שבלב אלא דברים שבפה ושבלב דכ"ע סהדי שזהו דעתו אבל אם אפשר לחלוק בדעתו הוא כן או אינו כן אעפ"י שיותר נוטה הדעת למה שבלבו כיון שאפשר על דרך רחוקה לומר שלא הי דעתו כן הו"ל דברים שבלב שאינם דברים וכו' וכיון שכן נראה נדון שלפנינו למי דומה ובודאי אשה זו כשנתרצית לינשא לאיש זה בתנאי זה בכל ענין התנית עמו שלא ישא אלא ברצונה דאיהי לא איכפת לה במה שהתנה בעלה ואיהו כי אתני עליה ההוא תנאה להפיס דעת אשתו התנה ודעת אשתו בכל ענין הוא וכו' ומה שאני מוסיף לך עתה הוא שאתה ע"כ תודה בזה שהרי כתבת דאתתא דלא ילדה מילתא דלא שכיחא הוא וכל מילתא דלא שכיחא לא מסקי אינשי אדעתיהו לאתנויי עלה וא"כ אפי' דברים שבלב לא הוו ואפי' אם תימצי לומר דדברים שבלב הוו דברים הכא לאו כלום הוא שהרי הוא התנה לפרוע לאשתו כשישא אשה אחרת ולא עלה בדעתו שאשתו לא תלד דמילתא דלא שכיחא הוא וא"כ בדעתו לא היה שיוכל לישא אחרת ולא יפרענה וא"כ היאך תאמר שנלך אחר אומדן דעתא מה שאינו עולה בלב בני אדם ואין שם הוכחה בשלמא אי אמרת שזה דבר פשוט בפי כל העולם ומצוי תמיד שבני אדם נושאין נשים הרבה כשאין נשותיהם יולדות הול"ל אומדן דעתא הוא ואנן סהדי דבההיא שעתא דאתני הו"ל כאילו פי' ואמר אא"כ לא תלד אשתי אבל לפי דבריך בשעת התנאי אין לנו לומר זה שהרי במילתא דלא שכיחא לא מסקי אינשי אדעתייהו ועכשיו שנולד דבר זה תרצה לחלק בתנאי אין זו סברא ולא עלה על דעת משכיל עכ"ל המעיין בלשונו היטב יבין לאשורו שאין לילך אחר אומד נא אא"כ אמדינן דעתו שדבר זה עלה על לבו בשעת התנאי ולא פי' וכיון דאנן סהדי דכך דעתו היתה בשעת התנאי אף על פי שלא פי' הוי כמו שפי' דמי ולא הוו ליה דברים שבלב וכל הנהו עובדי שבש"ס דמוכח מינייהו דאזלינן בתר אומדנא הכי הוו לא כן בנדון הרא"ש ז"ל ומהרי"ק ז"ל שהאונס שנולד הוא דבר דלא שכיח וליכא אומדן דעתא שבשעה שהתנו היה בדעתם דבר זה גם הר"ן ז"ל בפ"ב דקידושין כתב וז"ל אמר רבא הו"ל דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים ואע"ג דקיימא לן בדוכתי טובא דאזלינן בתר אומדנא וכו' הני ודכוותייהו לא קשיין דכל כהאי גוונא כיון שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב נינהו וכו' אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם עכ"ל יע"ש והראיות שהביא הרא"ש מהנהו עובדי דאיתא בפ' מי שאחזו בההוא גברא דזבין ארעא לחבריה וקביל עליה כל אונסא דמתייליד וכן ברב הונא ורב פפא דזבון שומשמי וקביל עליה כל אונסא דמתייליד ואמר רבא עלייהו אונסא דלא שכיח הוא אלמא דאפי' מידי דלא שכיח אמרינן דאדעתא דהכי לא קביל עליה ואעג"ב שאין הענין מוכח מתוכו אמדינן דעתא דאדעתא דהכי לא התנה ולא תיקשי מינייהו להר ר"ן ז"ל ולהתשב"ץ ז"ל דהתם כיון שמכר הקרקע והשומשמין לא נשאר מן הדין שום אחריות על המוכר כלל דיצאו מרשותו ונכנסו לרשות לוקח אלא המוכר חייב עצמו במה שאינו חייב ע"ז קאמר הכא שאין כוללים באותו תנאי אלא דברים הידועים ומצויים שבכללם היה התנאי והם שהיו בדעת המתנה בשעה שהתנה ולא כן במידי דלא שכיח שלא עלה טל דעתו להתחייב בו לא כן במחייב עצמו או נשבע לעשות איזה דבר או שלא לעשות בסתם ולא פי' שום תנאי ואח"כ נולד לו איזה סבה דמונעתו מלעשות אותו דבר או לעשות הפך תנאו בזה ליכא ראיה מהתם שיהא פטור מאותו תנאי ע"י אותה סבה שנתחדשה לו כיון שחייב עצמו לעשות או שלא לעשות בסתם אפי' היה דעתו כן הו"ל דברים שבלב ואינם דברים והראיה ע"ז החילוק שהוא נכון וברור מהא דפריך התם רבינא לרבא דקאמר אונסא דלא שכיח הוא מבריתא דקתני אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או הכישו נחש הרי זה גט ומשני ליה דמשבשתא היא ואמאי לא פריך ליה ממתניתין דהתם דקתני הרי זה גיטיך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת תוך י"ב חדש הרי זה גט כדפריך לרבא גופיה מהא מתניתין בפ"ג דנדרים על ההוא עובדא דההוא גברא דאתפיס זכותיה ואמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליבטלן זכוותי איתנח ולא אתא אמר רבא אונס הוא וכתב דידע ליה לשנויי דהתם דמשני שאני התם דאי הוה ידע דמית מן לאלתר הוה גמר ויהיב גיטא א"כ מהא ברייתא נמי לא תיקשי ליה לרבא דלישני הכי דאי הוה ידע דנפיל עליה ביתא או מכישו נחש מן לאלתר הוה גמיר ויהיב גיטא ואמאי עדיף ליה ברייתא ממתניתין דשביק מתני' ופריך ליה מברייתא אלא ודאי שאני ההיא עובדא דפרק מי שאחזו לההוא עובדא דפרק ארבעה נדרים ואין טעמו של רבא בתרוויהו שוה דפ' מי שאחזו טעמא דרבא משום דלא נכלל אונס זה בתוך חיובו ומש"ה פטור ודכוותה בגט הול"ל בנפל עליו בית או הכישו נחש דאינו גט כיון דלא נכלל דבר זה בתוך הדבר דלא. שכיח לא אסיק אדעתיאה ואינו נכלל בתוך תנאו ושאני ההיא מתני' דהרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש דהרי זה גט דאם לא באתי קאמר והרי לא בא ומש"ה הוי גט ולא שייך לשנויי על הברייתא כדמשני התם על ההיא מתני' דאי הוה ידע דנפיל עליה ביתא וכו' מן לאלתר הוה יהיב גיטא דסוף סוף כיון דאמרת דאינו נכלל בתוך תנאו מהיכא תיתי דליהוי גיטא וכמ"ש התוס' שם בד"ה איתיביה וכו' וז"ל דדמי לחוכא ואטלולא דכיון דבכלל מש' לשונו נמי לא הוי נפילת בית או נשיכת נחש וכו' עכ"ל ולאו טעמא משום אומדנא ושאר הראיות שהביא הרא"ש ז"ל כולהו הענין מוכיח מתוכו שלדעת כן נתכוון וכמ"ש הר"ן והתשב"ץ ז"ל ויש להביא ראיה לדברי הר"ן ז"ל והתשב"ץ ז"ל משום דהא דאזלינן בתר אומדנא הוא מדברי ר"ש בן מנסיא כדאיתא בפרק מי שמת דקמ"ה במתני' דשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וכו' לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו מתנה וקא' עלה בגמרא מאן תנא דאזלינן בתר אומדנא אמר ר"ג ר"ש בן מנסיא היא דתניא הרי שהלך בנו למ"ה ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה ר"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאלמלא שהיה יודע שבנו קיים לא היה כותבן והתם בשעת המתנה מוכח מתוכו שבשביל ששמע שמת בנו הוא דכתב כל' נכסיו לאחר ואפ"ה פליגי רבנן עליה וס"ל דלא אזלינן בתר אומדנא וא"כ אעג"ב דקי"ל כר"ש בן מנסיא מדמוקמינן לסתמא דמתניתין כוותיה הבו דלא לוסיף עלה ודווקא במידי דמוכח מתוכו כנדונו של ר"ש בן מנסיא וכסתמא דמתניתין ועוד אפי' במידי דמוכח מתוכו דוקא אם אח"כ בא בנו אבל אם אח"כ נולד לו בן לא שמעינן ליה לר"ש בן מנסיא דאמר אין מתנתי מתנה משום דנולד הוא ועוד אפילו במידי דמוכח מתוכו ולאו נולד דוקא במתנה דבחנם יהיב אמרינן דאמדינן דעתיה דלא ניחא ליה לא קנה אפילו לא אמר בפירוש אבל גבי מכר וקדושין אמרינן דאינם דברים וכמ"ש בהגה בשם ריב"ם ז"ל יעו"ש וה"ה בתנאים שבין אדם לחבירו דכוותה דלאו בדעתיה לחודיה תליא מילתא אלא בדעתיה דחבריה נמי תליא מילתא וחבריה כי אתני בכל גוונא אתני ודכוותיה אמרינן:
האמנם ראיה שהביא ג"כ לנדון שלו מהש"ס דפ' הגוזל קמא דק"י דקתני מתני' נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולים להוציא מידם ואמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הוה מהדר ליורשים מ"ט דאדעתא דהכי לא יהיב ליה אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא איפרשה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה עצמה התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהוא כדריש לקיש וכו' ומדיהיב טעמא הש"ס דטעמא דצריכה חליצה משום דאתתא בכל דהוא ניחא לה ש"מ דאי לאו האי טעמא ה"א דתיפוק בלא חליצה והוה סמכינן אההיא סברא אפילו להתיר יבמה לשוק וכמ"ש לשונו לעיל לכאורה ראיה אימתא היא דאפילו אין הענין מוכח מתוכו וגם אירע דבר שלו הפך דעת הר"ן והרשב"א אמרינן אומדנא ואם מוכח מינה דאע"ג דאינו ענין מתנה אלא ענין קידושין אמרינן אומדנא הפך מ"ש משם ריב"ם שהובאו דבריו בהגה"א בפ' מי שמת שכתב לעיל ולזה כבר התוס' ז"ל הרגישו בזה לשם בד"ה דאדעתא דהכי לא קדשה וא"ת אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי"ל דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מילתא אלא כמו כן בדעת המוכר אבל הכא דקידושין בדידה קיימא והוא אינו חושש היאך היה דעתה להתקדש וכן גבי מקדיש בדידיה קאי וכן נותן הגזל בדידיה קאי עכ"ל הרי שחילקו כמי שחילק ריב"ם וישבו הא דיבמה וכו' גם בפ' נערה שנתפתתה דף מ"ט ע"ב בד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה כתבו כן בפי' יעוש"ב האמנם עדין קשה להר"ן ז"ל ולהתשב"ץ ז"ל מהראיה שהביא מוהרי"ק ז"ל דשמע מינה דאע"ג דאין הענין מוכח מתוכו וגם אירע דבר שאינו מאתו אמרינן אומדנא וכההיא דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין ונראה דס"ל להר"ן ולהתשב"ץ ז"ל דסוגיא דפ' הגוזל לאו מטעמא דאומדנא הוא אלא הו"ל כמפרש ואפי' רבנן דפליגי על ר"ש בן מנסיא בפרק מי שמת וס"ל דלא אזלינן בתר אומדנא מודו הכא דאל"ה מאי מדקדק מינה אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דילמא מתניתין רבנן היא דפליגי אר"ש בן מנסיא ועוד לרבנן דפליגי אר"ש בן מנסיא הלכתא בחטאת שמתי בעליה דלמיתה אזלא למאי איצטריך וכן באשם אלא ודאי דאפי' רבנן דפליגי אר"ש מודו בהא דנתן הכסף בשביל כפרה והפריש חטאת בשביל כפרה וקידשה עצמה להכנס לאיש ולא למוכה שחין שאפילו רצתה לישב עמו אין מניחים אותה מפני שממיקתו כדקתני בפרק המדיר כן דעת התוס' ז"ל לחלק בין מתנה למכר כדעת ריב"ם ז"ל גם הרא"ש ז"ל הובאו דבריו בשי"מ כתובות בפרק נערה דמ"ז חילק ג"כ בין מכר ומתנה כדברי התוס' ז"ל ולפי חילוק זה נראה דבמכר אפילו איכא אומדנא דמוכח טובא אי לא פי' אמרינן דברים שבלב אינם דברים דלא כמ"ש הר"ן בפרק ב' דקידושין דכל שהענין מוכיח מתוכו לא הוו דברים שבלב ומש' דבכל גוונא הוא בין במכר בין במתנה גם הרא"ש ז"ל בפ' אלמנה ניזונת גבי זבין ולא אצטריכי ליה זוזי כתב כדברי הר"ן ז"ל דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח לא אמרינן דברים שבלב אינם דברים ולא חילק בין מכר למתנה גם התשב"ץ ז"ל בסי' הנז' כתב כן: