אור ברסלב
אמת מארץ (דוויק) אמת מאר"ץ למוהרשד"ך › סימן לב

אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן

אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן לב

סימן לא

כתב מהריב"ל בתשו' סי' קי"ד ח"ד וז"ל ומה שיש להסתפק בזה הענין שאם כתוב בכתובה שנשבע לקיים התנאים הכתובים שכך הוא היה וכו' אם נאמר דמספיקא לא מפקינן ממונא הנ"מ היכא דליכא שבועה אבל היכא דאיכא שבועה אית לן למימר דס' שבעה להחמיר והא נמי ליתא דאית לן למימר דלא נשבע זה האיש אלא לקיים מה שיהיה חייב מן הדין וכבר כתבתי בזה פסקים והוכן בראיות ברורות זה הענין והבאתי אותה התשו' מהרשב"א שכתב מוהרי"ק בשורש פ"ד על הנשבע לחבירו שיפרענו לזמן פלוני והגיע זמן השמיטה קודם הפרעון והוא שממון אין כאן שבועה אין כאן ויש בזה חילוקים דזימנין חלה השבועה וזימנין לא חלה ואם ירצה השואל לעמוד בעיקרא דהאי מילתא יעיין בס' הא' ומשם יבין דאית לן למימר שלא חייב עצמו אלא במה שהוא חייב מן הדין הגמור אלא להבא שיקיים מה שיהיה חייב מן הדין ויהיה ציית לדינא ולכאורה דבריו ז"ל תמוהים דהוא בעצמו סתיר דידיה אדידיה ה שהרי כתב בפסק של תביעת הדם וז"ל ואם לחשך אדם לומר דכתב הרשב"א וכו' וכיון דכן הוא ובנ"ד ליכא פלוגתא דרבוותא ולא אפשר למיקם עלה דמילתא ואיכא בהסכמה חרם ושבועה הרי ספיקא דאורייתא לחומרא איברא שכן כבר מעשה בא לידי כיוצא בזה וכתבתי פסק דין עליו והבאתי תשו' להרשב"א על הנשבע לחבירו שיפרענו לזמן פלוני והגיע זמן השמיטה קודם הפרעון וכו' ואותו הגאון שכתב פסק עליו כך היה שראובן אמר לשמעון כל מה שתתן ללוי אני ערב לך ולא פי' דבר קצוב ונשבע ראובן וקיבל על עצמו חרם לפרוע בעד לוי ופסקתי דכיון דכ"ע לאו דינא דהרמב"ם גמירי וכו' וזה האיש טעה וחשב שהיה חייב באותו ערבות ומה שנשבע היה לזרז על הפרעון ולהבטיחו שלא יעבור לו המועד וכיון דאיגלאי מילתא למפרע דלא היה חייב מן הדין ומשום דיכול לומר קי"ל א"כ השבועה היתה בטעות דמאי דנשבע לו לא היה אלא שחשב דהיה חייב לפרוע מן הדין אבל כשאדם נשבע בדברים ידועים לכל שאינו חייב עליו מן הדין כגון הנהו עובדי דתשו' הריב"ש כגון שלא משך את היין ונשבע לפרוע לזמן פלוני וכגון ההיא דאסמכתא שהם דברים ידועים לכל שאינם חייבים בהם מן הדין בוודאי כשנשבע לחייב את עצמו נשבע דאל"כ על מה נשבע זהו הכלל מה שכתב באותו הפסק ואיברא דנ"ד לא דמי לההוא נדון ומ"מ יש להסתפק וכו' או אם נאמר כשאנשי הקהל נתחייבו בחרם הזה לא נתחייבו אלא לקיים עליהם מה שיהיו חייבים מן הדין עפ"י התנאי שהתנו ואז לא היה בכאן חרם ושבועה לא היו חייבים מצד הדין וכו' כיון דהוי ספיקא ופלוגתא דירבוותא אי הוי תנאה או לא וזוזי היכא דקיימו לקיימו א"כ אם השבועה והחרם לא חלו עליהם ויש פנים לומר דסוף סוף קיבלו עליהם חרם ושבועה ולדעת קצת הפוסקים התנאי אינו תנאי ולדעתם החרם הוי חרם ואעפ"י שיש חולקים ספיקא מיהא הוי וספק חרם ושבועה להחמיר ואיברא דכיו דיש פנים לכאן ולכאן אין ולאו ורפיא בידי וראו להחמיר בספיקות מחרמים ושבועות וכו' עכ"ל הרי מתשו' זו מוכח דס"ל דספק חרם ושבועה להחמיר גם בכלל י"ג בתחי' סי' ע"ז נראה ג"כ דס"ל דספק חרם להחמיר ודוקא היכא דאיכא ס"ס הוא דמקלינן יע"ש אבל לתרץ דבריו ז"ל דלא ליהוו כסתרן אהדדי צריך לדקדק בדבריו ז"ל דאותה תשו' דתביעת הדם דאחר שכתב איברא וכו' והביא דבריו של עצמו שפסק דפטור על הערבות אע"ג דאיכא פלוגתא דרבוותא ואיכא שבועה וס' שבועה להחמיר משום דאיכא למימר דיו וכו' א"כ השבועה היתה בטעות דמאי דנשבע לא היה אלא שחשב שהיה חייב לפרוע מן הדין וכו' כתב ואיברא דנ"ד לא דמי לההוא נדון וכו' ולכאורה לא נראה לנו הפרש ביניהם דשניהם הם פלוגתא דרבוותא ובשבועה וא"כ מאי בינייהו והנראה לענ"ד לחלק ביניהם והוא דס"ל להרב ז"ל דיש חילוק בין אם עיקר הדבר שנשבע ונתחייב בו אי הוי פלוגתא דרבוותא וכן אי הוי עיקר הדבר שנתחייב בו מחוייב מן הדין אלא דאיכא ביה תנאה ואותו תנאי הוי פלוגתא דרבוותא דבדבר שעיקר החיוב במחלוקת הוא שנוי אעפ"י שנשבע עליו אמרינן שבועתו בטעות היתה שאילו היה יודע שאינו חייב לא היה נשבע כמו ההיא דערבות אבל כאן דעיקר השבועה והחיוב הוא מוסכם אליבא דכ"ע אלא שיכול לפטור עצמו מטעם תנאי ועיקר השבועה יש לה מקום לחול אליבא דכ"ע אם נתקיים התנאי אלא שהתנאי עצמו איכא פלוגתא אי הוי תנאה או לא וא"כ לא שייך לומר בנדון זה דשבועה בטעות היתה התם בעיקר השבועה לא היה טעות כלל וא"כ לא דמי לההיא דערבות כלל וע"ז נפל הספק אם נאמר כשנתחייבו בחרם לא נתחייבו אלא לקיים עליהם מה שיהיה מן הדין על פי התנאי שהתנו ביניהם ואילו לא היה בכאן חרם ושבועה לא היו חייבים מצד הדין וכו' א"כ גם השבועה והחרם לא חלה עליהם ויש פנים לומר דסוף סוף קיבלו עליהם ויש לה מקום לחול ואינה בטעות ולדעת קצת פוסקים התנאי אינו תנאי וא"כ הם נכשלים בחרם לדעתם ואעפ"י שיש חולקים ספיקא מיהא הוי וס' שבועה להחמיר זה נראה בישוב תשו' זו אבל עדין ההיא דסי' קי"ד ח"ד לכאורה היא דומה ממש לאותה תשובה של תביעת הדם דומה בדומה דמה שנתחייב ונשבע לקיים התנאים הכתובים בכתובה חייב בהם מן הדין הגמור שהרי בעיקר החיוב לא יש מחלוקת כלל הספק הוא בקיום התנאי והוה לן למיזל לחומרא כמו ההיא דתביעת הדם וע"ז נראה לומר דשאני ההיא דתביעת הדם דהיא מחלוקת הפוסקים ולאידך פוסקים הוי חייב מן הדין ועובר על שבועתו מש"ה א"ל דס' לחומרא משא"כ הכא דליכא מ"ד שהוא חייב אלא דלכ"ע כיון שהוא ס' הבעל מוחזק ולא נשבע אלא לקיים מה שהוא חייב מן הדין וכיון דליכא עליו חיובא מן הדין לכ"ע כיון דהוא מוחזק אפי' מן השבועה פטור ולא הוי ס' שבועה משא"כ ההיא דתביעת הדם דיש פוסקים דס"ל דחייב וע"ד כן נשבע אעפ"י שיש חולקים עליהם ס' שבועה והוא לחומרא ועיין למהרשד"ם חי"ד סי' ע"ו שכתב חילוק זה וז"ל וההיא דריש כלל י"ג דחשש לס' חרם איכא לתרוצא בתרי גווני חדא כיון דהחרם הנז' לא הוה קיבלו מעצמו עד שנאמר דאדעתא דהכי נשבע ואדעתא דהכי לא נשבע אלא שהוא חרם קדום א"נ דהתם י"ל אנה"נ דאם היה האחד מוחזק כמו נ"ד והיה פטור מן הדין משום המע"ה גם מן החרם היה פטור אלא משום דהתם לא ידעינן אם נקרא מוחזק אם לאו דס' אם החזקות הם קרקע או מטלטלים וא"כ ספק אם מחויב אם לאו מש"ה אי"ל ס' שבועה ולחומרא יע"ש:

וראיתי להרב מוהריב"ל ז"ל בח"א כלל י"ב סי' ע"ו שנשאל על ראובן שאמר לשמעון כל מה שתתן ללוי אני ערב לך ולא פי' דבר קצוב ונשבע ראובן וקיבל על עצמו חרם וכו' ושאל השואל דכיון דמן הדין אינו חייב ראובן לשמעון משום דיכול לומר קי"ל כהרמב"ם דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב מ"מ יתחייב לפרוע מטעם השבועה או אם נאמר דכיון דפרעון אין כאן שבועה אין כאן והשיב וז"ל תשו' לכאורה יראה ממ"ש הריב"ש סי' שמ"ה בראובן שקנה חבית של יין ולא משך זולתי שטוען שמעון כי ראובן נשבע לפרוע לו כל מה שיעלה שהוא חייב לקיים שבועתו וכן כתב בשאלה סי' של"ה בראובן שמכר סחורה לשמעון וכו' והשיב דאפילו דמן הדין אינו חייב באותו קנס משום דהוי אסמכתא מ"מ ב"ד מנדין אותו עד שיקיים שבועתו וכו' וכד מעיינינן שפיר אשכחן דלאו מילתא היא ואעיקרא דדינא פירכא דשאני התם דכיון דהם דברים ברורים וידועים לכל בודאי דנשבע לחייב את עצמו מחמת השבועה דאם לא כן על מה נשבע אבל כאן אפשר לומר שטעה בדין וחשב דאליבא דכ"ע היה חייב באותו רבות וכו' וכיון דאיגלאי מילתא דלא היה חייב מן הדין משום דיכול לומר קי"ל כהרמב"ם א"כ השבועה היתה בטעות דמאי דנשבע לא היה אלא שחשב דחייב היה לפרוע לו מן הדין באותו ערבות ומוהר"י קולון בשורש פ"א כתב תשובה אחת בשם הרשב"א וזה לשון השאלה הנשבע לחבירו שיפרענו לזמן פלוני והגיע שנת השמיטה קודם הפרעון אם השבועה וכו' תשו' וכו' אבל אם אין לו פרוזבול וכו' השביעית משמטתו אפי' בזמן הזה הפקר ב"ד הפקר ולא נשבע זה לפרוע אלא כ"ז שהוא חייב שאילו מחל לו זה חובו אין חיוב שבועה חל עליו וכו' ולכאורה יש להקשות בזאת התשובה דלא ימנע מחלוקה או דס"ל להרשב"א דשנת השמיטה היא ידועה לכל אף בזמן הזה או דס"ל דלאו כולי עלמא ידעי שנת השמיטה וכו' אי ס"ל דשנת השמיטה אינה ידועה בודאי שזאת השבועה היתה בטעות וכמ"ש ולמאי איצטריך הרשב"א ז"ל לתת טעם לדבריו ולומר שאילו מחל זה לזה חובו אין חיוב שבועה וכו' ואי הוה ס"ל להרשב"א ז"ל דשנת השמיטה היא ידועה לכל וזה האיש כשנשבע כבר ידע שיגיע זמן השמיטה ויהיה פטור מן הדין לפרוע לו ואפ"ה רצה לחייב עצמו בשבועה א"כ בוודאי שחלה השבועה עליו דאל"כ על מה נשבע וכמ"ש וכו' יעש"ב ולי הפעוט נראה לי דדבריו ז"ל תמוהים דמאי דחשיב לה בטעות משום דסבר דהוא חייב מן הדין ומש"ה נשבע וכו' דבר זה לא ניתן ליאמר אלא דוקא אם חייב עצמו מתחילה בתנאי לחודיה ואח"כ תבעו מחמת אותו תנאי והשיב לו שהוא מוכן לפורעו ונשבע לו על ככה אזי אנו אומרים דאותה שבועה היתה בטעות שאילו היה יודע שהוא פטור מן הדין לפרוע לו ואין מידו מציל אבל אם בתחילה כשעשו הערבות נשבע לו דאזי לא היה יכול שום אדם לומר לחייבו שיעשו הערבות וכו' והוא רצה לחייב עצמו בדבר שאינו חייב וחייב עצמו ונשבע ע"ז אינו יכול לומר אילו הייתי יודע שפטור לא הייתי נשבע דמי הכריחך לעשות הערבות ולישבע יודע בעצמך דאין עליך חיוב לעשות הערבות הנז' וא"כ בודאי אעפ"י שיודע אתה שאין חייב בה אעפ"י כן חייבת עצמך בה ונשבעת ע"ז והדברים פשוטים הם הרבה והסמ"ע בסי' ע"ג ס"ק כ"ח ודברי הש"ך ז"ל אינם מבוררין והדבר פשוט כמ"ש ודברי מוהריב"ל אמתיים כמו בנדון שכתב דהיינו מתחילה עשה הערבות לחודה בלא שבועה וחייב עצמו בה ואח"כ בא זה ותובעו ונשבע לו זה על הפרעון יכיל לומר ששבועתו בטעות היתה שהוא יודע סו"ס שחייב עפ"י הדין בערבות הנז' ומש"ה נשבע והיתה שבועתו בטעות ודו"ק ומה שהקשה על הרשב"א ז"ל נ"ל לתרץ והוא שיש לדקדק בדברי הרשב"א הלזו דלכאורה נראה דזמן הפרעון הוא אחר השמיטה וזה תימא כיון דהזמן הוא אחר השמיטה א"כ אמאי משמטן הא לא קרי ביה לא יגוש וכדפסק מר"ן ז"ל בסי' ס"ח ס"ג המלוה את חבירו וקבע לו זמן יו"ד שנים אין שביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו דהשתא לא קרי ביה לא יגוש וא"כ מוכרחים אנו לומר דתשו' הרשב"א הלזו מיירי שהזמן שקבע לו הגיע קודם השמיטה וס"ל להרשב"א ז"ל דאעפ"י שעבר הזמן עדין אריא דשביעית רביעא עלויה או מיירי נשבע לו לפורעו כשיבוא ויתבענו ולא בא ותבעו אלא אחר שהגיע זמן השמיטה ודלא כמור"ם ז"ל שהעתיק תשו' זו של הרשב"א בח"מ סי' ע"ג סעיף ז' והגיע השמיטה בינתים דנראה דזמן הפרעון לא הגיע אלא אחר זמן השמיטה דליתא כמ"ש ועיין בסמ"ע שישבו ומעתה באו דברי הריב"ה ז"ל על נכון דבין אם היה יודע השמיטה ובין שלא היה יודע לא שייך לומר שבועה בטעות דכשנשבע לפורעו הוא אפילו קודם השמיטה ולא לומר א"כ כיון שהוא יודע שהוא פטור ונשבע אדעתא דהכי נשבע וכו' דהפרעון קודם שהגיע זמן השמיטה הוא חיובו ודו"ק אחר כותבי כ"ז ראיתי שתשובת הרשב"א הלזו היא במיוחסות וכתב וז"ל תשובה יש לך לדעת שאם הגיע השמיטה תוך זמן ההלואה אין השביעית משמטת וכו' וכן אם הגיע זמן ההלואה קודם שביעית ונשבע שיפרענו לזמן פלוני וביום פלוני ולא פרעו כבר עבר על שבועתו ושוב אין עליו חיוב שבועה וכו' דמאי דהוה הוה וכו' אבל אם אין לו פרוסבול שביעית משמטתו וכו' ולא נשבע זה לפרוע אלא כ"ז שהוא חייב וכו' ולכאורה דבריו ז"ל סתרי דידיה אדידיה דבתחילה אמר דלא משכחת לה שבועה בכה"ג לגבי שביעית וא"כ מהו דמסיים בדבריו ואפי' נשבע וכו' ומוכרחין אנו לישב דבריו כמ"ש דהיינו כ"ז שיתבענו ועיין בתשובה הנז' סי' רע"ט שכתב הוא עצמו הפך מ"ש כאן וצ"ע יצא לנו מן האמור דדעת מוהריב"ל דבפלוגתא דרבוותא אמרינן דס' שבועה להחמיר ובנ"ד כיון דלכ"ע פטור כיון שהוא מוחזק אמרינן דלא נשבע אלא לקיים מה שהוא חייב מן הדין ואין עליו לתא דשבועה כלל ואעפ"י שמצאנו ראינו להרב הגדול מוהרש"ך בנוספות סי' כ' ובח"ג סי' ל"ד שחלק על דינו של מוהריב"ל שפסק שהמתחייב בדבר שאינו קצוב בשבועה פטור יע"ש מ"מ בנדון דידן יתכן דמודה דשאני ההיא שחייב עצמו בדבר זה ונשבע עליו וא"כ אפי' שאם הוא בלא שבועה פטור מ"מ השבועה עצמה שנשבע על ענין זה עצמו מחייבתו אעפ"י שאינו חייב ולא הוי שבועה בטעות כמ"ש אבל בנ"ד השבועה עצמה לא היתה על זה דהיינו מי שהוא ספק נפל שיתחייב לשלם אלא השבועה היתה שיתחייב לקיים דבר זה דהיינו ההשבון והוא אומר שכבר נתקיים התנאי והשבועה דילד זה הוא בן קיימא והתנאי והשבועה לא היה אלא כשלא הניח זרע כלל או כשהניח ודאי נפל דהיינו בן ח' ולא גמרו סימניו אבל בזה שהוא ספק נפל דמן הדין פטור אני מן ההשבון מכח התנאי אם השבועה לא היתה עליו וכיוצא לזה כתב מהרש"ך ז"ל בח"ג סי' מ"ח בסוף התשו' וז"ל ואומר דנהי דבההוא נדון דהרמב"ם וכו' אמנם בנ"ד שהתנאי שהתנו בשעת הנשואין סובל שתי כוונות מה טעם לומר משום ס' שבועה למה שאמר שמה שנתחייב היה על כינה וכו' כיון שסובל ג"כ וכו' למה לי יכול המוחזק לומר על זאת הכונה שיש לפלוני בלשון נשבעתי וכו' יע"ש ודו"ק היטב דגם נ"ד נאמר כן ואפושי פלוגתא לא מפשינן הלא חזינן דפליג עליה בהא גם מהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' צ"ט וקנ"ד אעג"ב דפליג עליה דמהריב"ל דמחייב עצמו בדבר שהוא מחלוקת הפוסקים וס"ל כמהרש"ך מ"מ בנ"ד נוכל לומר דמודי ואפושי פלוגתא לא מפשינן גם מה שפסק בא"ה סי' רל"ד דפלוגתא דרבוותא אמרינן ס' שבועה להחמיר בזה גם מוהריב"ל יודה דההיא דומה לפסק מוהריב"ל בענין תביעת הדם דהמחלוקת אינו בדבר שנשבעו עליו אלא בתנאי הוא המחלוקת יע"ש גם מה שפסק בי"ד סי' ס"ב דבספק איסור ריבית מוציאין מיד המוחזק ג"כ לא דמי לנ"ד דבנ"ד איכא למימר דלא נשבע מתחילה ע"ד זה וכמ"ש גם מה שכתב שפסק הרא"ם ז"ל בח"ב סי' ס"ז וז"ל ואין לומר שאת"ל מכח תנאו פטור וכו' אף שבועה לא תחול עליו וכו' שהוראה זו לא נתקבלה וכו' דזה כמעט אפי' מוהריב"ל מודה בו דדבר זה אליבא דכ"ע והתנאי אינו חל דמתנה עמ"ש בתורה וכו' ואהני שבועה לקיימו דאל"כ על מה נשבע אבל בנ"ד יתכן שמודה הרב ז"ל גם הרב מוהר"א ששון ז"ל סי' קס"ב כתב להדיא הפך דעת מוהרשד"ם ז"ל דהיכא דאיכא איסורא וממונא לא אמרינן ס' איסורא לחומרא אלא אמרינן אוקי ממונא בחזקתיה יע"ש ודוקא במידי דאיסורא לחודיה אמרינן ס' איסורא לחומרא ובסי' קל"ט איסורא לחודא קרי לה הרב יע"ש ולא נצטרך להביא כל דעות הפוסקים ולהשוותם. לדעת מוהריב"ל אתה הקורא מבין מי שתוכל להשוותו בעיון שכלך עפ"י חי' שכת' למעלה ומי שלא תוכל להשוותו נימא אעג"ב דפליג עליה דמהריב"ל יכול לומר המוחזק קי"ל כוותיה דמהריב"ל ומהר"א ששון ז"ל וכמ"ש גם הרב עדות ביעקב סי' ל' הביא ס' מהריב"ל וכתב שכדבריו הסכים מוהרי"ט ז"ל וכתב אעפ"י שהרשד"ם חולק עליו וסובר דחייב לקיים שבועתו וכו' הנה עכשיו לא נ"ל מידי וכו' והרי קי"ל דבס"ס בדאורייתא נמי אזלינן לקולא וכו' ועוד דק"ל בדבר דשבועות דידן הם ת"כ דהוי מדרבנן וס' לקולא וכ"ש שאין הנשבע נותן ת"כ לכלה בעצמה עש"ב יצא לנו מן האמור דדעת מהריב"ל ז"ל היכא דעיקר החיוב שמתחייב בו ונשבע עליו אם בלא שבועה אינו מתחייב אליבא דכ"ע וזה חייב עצמו בשבועה דבר פשוט שחייב דאל"כ על מה נשבע אבל היכא שאם לא נשבע הוי חיובו פלוגתא דרבוותא ונתחייב בשבועה אמרינן דשבועתו בטעות היתה ואינו חייב אפי' מכח שבועה אבל היכא שהחיוב שנתחייב בו מתחייב בו אליבא דכ"ע בלא שבועה ונשבע עליו אלא שנולד אח"כ איזה טעם או סיבה או תנאי לפוטרו מן החיוב הנז' הוי בהפך מן החילוקין הנז"ל דהיכא שהפטור שפוטרו הוא מוסכם אליבא דכ"ע אז אפילו נתחייב בשבועה אינו חייב לקיים מכח השבועה דלא נשבע אלא לקיים מה שהוא חייב בו מן הדין מכח תנאו דהוי כאילו פרעו וודאי דכבר נפטר מכח השבועה אבל היכא שהפטור שפוטרו הוי פלוגתא דרבוותא אז הו"ל ס' שבועה ואזלינן בה לחומרא וכ"ז הוא מוכרח מכח הני תשו' של הרב הנז' וראיתי להרב פמ"א בח"א סי' קכ"ג כתב וז"ל וא"ת אכתי כיון דמחילה שמחלה האשה לבעלה במחלוקת היא שנויה אי מהניא אי לא נמצא דהוי ס' שבועה וכו' וכיון דהוי ס' שבועה דיינו להחמיר ולומר לבעל שבע"כ לקיים שבועתו וכו' יש לומר דהכא איכא טעמא אחרינא לפוטרו דהבעל לא היה באותה שבועה וכו' היינו דוקא למה שהוא חייב מן הדין הוא פטור שאין מוציאין מיד המוחזק וכו' לא בא להתחייב ע"ז מכח שבועה וכו' והן הן הדברים שכתב מהריב"ל ח"ג סי' קי"ג וכו' ופטרו הרב מטעם זה כיון שמן הדין הוא פטור מטעם קי"ל אינו מחויב מכח שבועה ואם תאמר הרי הרב מוהריק"ו וכו' כתב בשורש צ"ב וכו' כלל העולה שהלכה זו רופפת הרבה ואם אין מנהג קבוע אם יש בשטר שבועה או חרם על הלוה לפרוע ראוי לחייב הלוה ולא שיכנס בס' חרם או שבועה וכו' ולפי' זה אזלא לה אותה ראיה דמייתי הרב מוהריב"ל לגבי נפל דכיון דיש חיוב על הס' מעצמו בלי שבועה כשיש שבועה הולכים בספיקא להחמיר וכו' ולפי מ"ש אני הדל דאפי' מוהריב"ל יודה דהיכא דפטורו הוא בפלוגתא דרבוותא כמו ההיא דפסק תביעת הדם דאזלינן לחומרא דמחייבין אותי מכח שבועתו והכא שאני בס' נפל דהוא פטור לדעת מוהריב"ל אליבא דכ"ע מש"ה אמרינן דפטור אפי' מכח שבועה א"כ לא קשה למהריב"ל כלל מדברי מוהריק"ו דשורש צ"ב אבל דידיה ודאי קשה עליו מדברי מוהריק"ו ובודאי שנעלם ממנו דברי מוהריב"ל של ס' תביעת הדם שאילו היה רואה אותו לא היה מדמי נדונו לדברי מוהריב"ל דסי' קי"ד עוד כתב הרב הנז' ומטעם הנז"ל הורה הרב וכו' ולא הודו לו רבנן וכו' וי"ל דאיכא טעמא רבא למימר דבנ"ד כל הני רבוותא בספיקא להקל וכו' אחר שכתבתי זה מצאתיהו בהרב מוהרי"ט ז"ל חי"ד סי' כ"א וכו' ע"כ ולא הבינותי דבריו דמאי שנא נדון דידיה מנדון מוהריק"ו דשורש צ"ב ועוד הרי כתב לעיל דבנ"ד אפי' יודה דאזלינן בה לחומרא כיון דחיובו הוא מוסכם ופיטורו במחלוקת הוא שנוי גם מדברי הרב מוהרשד"ם בא"ה סי' רל"ד שכתב למעלה נראה להדיא הפך דבריו דבדבר שהוא מחלוקת אפילו שחיובו היה ברור מחויב מכח שבועה יע"ש:

גם מה שהביא חילוק אחר משם הסמ"ע ז"ל וז"ל נ"ל דאין כוונת הסמ"ע כמו שהבין ז"ל דבשטר א' כתוב החיוב בתחילה והשבועה בסופו דזה הוי תחילת חיובו בשבועה אלא מדברי הסמ"ע לימד הוא דבתחילה מתחייב לו בלא שבועה ואח"כ כשתבעו על הפרעון נשבע לו שיפרענו דלזה אמרינן דמה שנשבע הוא בטעות שחשב חייב לו מן הדין ומש"ה נשבע שיודע בעצמו שחיוב זה הוא מרצונו בלי הכרח ונשבע עליו פשיטא שחייב ואין הפרש אם תהיה השבועה בתחילת השטר או בסוף ודו"ק ועיין מ"ש למעלה:

תוכן העניינים

אמת מארץ (דוויק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה