אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן
אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן כו
שאלתני להודיעך איזהו מקרי נפל ואיזהו מקרי בר קימא צריך להודיעך מאי דגרסי' ביבמות ד' פ' ע"ב וז"ל דתניא איזהו ן' ח' כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנים מוכיחים עליו שערו וצפרניו שלא גמרו וכו' רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל עכ"ל הבריתא ומדברי התו' דשם בד"ה כיון דאיכא רשב"ג וכו' נראה דפליגי בתרתי דהינו בסתם ולדות שאינו ידוע לנו אם הם בני ט' או בני ח' ובודאי ן' ח' דהיינו כגון שהיה בעלה פורש ממנה קודם לכן או שהיתה בתולה ונתעברה ופירש ממנה בעלה וילדה לשמנה דזה ודאי ן' ח' בודאי אית להו לרבנן דזה הוי ודאי נפל ולר' ולרשב"ג אית להו דאם נגמרו שערו וצפרניו ושהה שלשים הוי ודאי ן' קימא אבל אם נגמרו שערו וצפרניו ולא שהה ל' הוי ספק נפל ספק ן' קימא ואם לא נגמרו שערו וצפורניו בודאי לא חיי עיין בשבת דקל"ו בתו' בד"ה מימהל וכו' ובסתם ילדות דהיינו שאין ידוע לנוי לכמה נולדו נמי פליגי דלרבנן לא בעו שהית שלשים יום דמקמי הכי נפקי מתורא נפל ולרשב"ג לא נפקי מתורת נפל אלא עד דהוי להו ל' יום ואיפסקא הלכתא בשבת ד' קל"ו כרשב"ג יע"ש ויש להסתפק לדעת התו' ז"ל בסתם ולדות לדעת רשב"ג אי בעינן תרתי גמר סימנים ושהית ל' או נימא דכל חדא לחודא סגי או נימא דגמר סימנים לחוד לא מהני אבל שיהוי ל' יום לחודיה מהני ויש להביא ראיה דגמר סימנים לחודיה לא מהני אליבא דרשב"ג מדפריך בגמרא פ' יוצא דופן ד' מ"ד ע"ב כמאן דלא כרשב"ג וכו' הכא במאי עסקינן דקי"ל דכלי לו חדשיו וא"א דגמר סימנים לחודיה מהני אליבא דרשב"ג לישני הב"ע בשנגמרו סימניו אלא ודאי דלא מהני וכן יש להביא ראיה משבת ד' קל"ו דקאמר התם בריה דרב דימי וכו' אמ"ל קי"ל בגויה שכלו לו חדשיו רב אשי איקלע לבי רב כהנא וכו' אמ"ל ל"ס לה מר להא דאמר רב יאודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג אמ"ל קי"ל בגויה דכלו לו חדשיו ע"כ ואם איתא דג"ס לחודיה מהני אמאי לא מוקי להו בנגמרו סימניו אלא ודאי נראה דג"ס לחודיה לא מהני ומצאתי להרשב"א ז"ל בחי' על מסכת שבת ד' קל"ו שכתב וז"ל הא דאמר רשב"ג כל ששהא וכו' כללא כייל לכל הנולדים בין שנולד לח' בין שנולד סתם וכו' ואפי' גמרו סימניו עכ"ל נראה להדיא מדבריו ז"ל דאפי' בודאי בין ח' מהני ל' אבל נגמרו סימניו לא מהני אפי' בסתם ולדות וראיתי להרב הנימוק"י ביבמות פ' הערל שכתב וז"ל ונראה מלשון רשב"ג דבשהיה לחודא מכשיר בלא נגמרו סימניו ונראה נמי דמודה לרבי דבנגמרו סימניו דעדיפא משהיה לחודא וכו' אבל יש מפרשים דרשב"ג תרתי בעי ופליג אדרבי דסגי ליה בג"ס לחודיה וכבר איפסיקא הלכתא כרשב"ג וה"מ דבעינן תרתי בס' בין ט' או בין ח' אבל בבן ח' ודאי כגון שבעל ופירש סגי ליה בשהיה או בנגמרו סימניו כדאמרן הילכך כל דקי"ל ביה שכלו לו חדשיו ולד מעליא הוא אפי' שלא נגמרו סימניו וכו' ע"כ ודבריו ז"ל נעלמו ממני ראשונה במ"ש בסברא קמייתא דלרשב"ג האי לחודא דהיינו נ"ס סגי ודאי לחודא דהיינו שהיית ל' יום סגי והיינו אפי' בודאי בן ח' ומכל הנך סוגיות שהבאנו לעיל נראה דאפי' בסתם ולדות לא מהני בג"ס לחודיה גם מ"ש בסברא בתרייתא וה"מ דבעינן תרתי וכו' אבל בבן ח' ודאי וכו' סגי ליה בשהייה או בגמר סימנים ע"כ מריה דאברהם לא ידענא מאי קאמר דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא כיון דאפי' בספק בן ט' או בן ח' בעי תרתי כ"ש בודאי בן ח' ול"ל דט"ס נפל בדבריו ובמקום בן ח' צ"ל בן ט' ודאי דזה אינו דבבן ט' ודאי דהיינו דקי"ל שכלו לו חדשיו לכ"ע לא בעינן לא שיהוי ולא גמר סימנים באופן שדבריו ז"ל צריכין לי תלמוד:
חזרנו לענין הראשון דנגמרו סימניו לחודיה נראה דלא מהני מכל הני סוגיות שהבאנו לעיל נשאר לנו הספק בשיהוי ל' יום אי מהני לחודיה בסתם ולדות או בעינן נ"ס ג"כ ולסברא קמייתא של הנימוק"י בודאי מהני דאפי' בודאי בן ח' אית ליה דמהני כ"ש בסתם ולדות ולסברא בתרייתא של הנימוק"י בעינן תרתי והא לחודא לא מהני והא לחודא לא מהני ואפילו בסתם ולדות אבל מדברי הריטב"א שממנו הועתק לשון הנימוק"י אינו מוכרח והרשב"א ז"ל בחידושיו על מסכת יבמות בפרק הערל ד' פ' הכריע בין שני הסברות וז"ל ואיכא למימר דת"ק ורשב"ג בתרתי פליגי בסתם תנוקות ובשגמרו סימניהם דבהא ת"ק לקולא ורשב"ג לחומרא וכו' לעולם אינו יוצא מידי נפל ואף בסימניו עד שנדע שהוא בן ט' ודאי או שישהא ל' יום וכו' ואפשר נמי דלרשב"ג אף בלא נגמרו סימניו נמי מחזיקינן ליה בבר קיימא אילו שהה ל' יום דאיהו עיקר טעמא לא תלי אלא בשהייה וכן נראה לי עיקר דהא רשב"ג לא הזכיר כלל נגמרו סימניו אלא שיהוי ל' יום וכו' והילכך לענין פסק הלכה קי"ל לפי שיטה זו דאפי' בן ח' ידוע שנגמרו שערו וצפורניו אם שהה ל' יום נפק ליה מתורת נפל וכו' ואם לא שהה ל' יום אין עושין בו מעשה כרשב"ג ואפי' בדיעבד נמי דהא בן ח' ליכא מאן דמחזיק ליה בבן קיימא אלא רבי בלבד ולא קי"ל כוותיה וכו' הילכך אם יבמה היא ועמדה ונשאת לשוק בלא חליצה וכו' בין נשאת לכהן הרי זו חולצת וכו' ומיהו אפשר דלרשב"ג אם נשתהה ל' יום נפק ליה מתורת נפל וכ"ש אם אינו ידוע כמה הוא כסתם תנוקות שאין ידוע בברור אם הם בני ט' או לא שאעפ"י שלא גמרו סימניו אם שהה ל' יום לרשב"ג נפק ליה מתורת נפל וכו' עכ"ל היוצא מדבריו אלו דס"ל דלרשב"ג שיהוי ל' יום לחוד מהני אפי' בודאי בן ח' דלא כדעת התוס' ז"ל וכ"ש דבסתם ולדות דמהני לחודיה אבל נגמרו סימניו לחוד לא מהני אפי' בסתם ולדות וכ"ש בבן ח' ודאי דלא מהני גמר סימנים לחודיה וכו' ודבריו אלו עם דבריו שבפ' החולץ ד' ל"ו סתרן אהדדיה דכתב וז"ל אמר רבא וכו' והרי קי"ל ודוקא בבן ח' ודאי שגמר שערו וכו' וא"נ בסתם תנוקות שאינו ידוע אם הוא בן ח' או בן ט' ולא נגמר שערו וצפורניו וכו' אבל וכו' נגמרו שערו וצפורניו ולד מעלייא ואפי' לכתחילה תנשא אבל בן ח' ודאי ולא נגמרו סימניו נפל גמור הוא ואפי' נשאת לכהן תצא וכו' הרי שדבריו אלו סותרים לשם בכמה גווני אחת במ"ש ודוקא בן ח' ודאי שנגמרו שערו וכו' דהיכי מצינן לאוקומי הרי הא כתב שם דבהא לא קי"ל כרבי ואפי' נשאת תצא עוד נמי במ"ש ואי נמי בסתם תנוקות וכו' ולא נגמרו וכו' אבל נגמרו שערו וצפורניו ולד מעליא הוא ע"כ סותר לשם דלשם אית ליה דבלא נגמרו אפי' רבנן מודו דלא מחזיקינן ליה בולד מעליא עוד נמי במ"ש דבסתם ולדות ונגמרו שערו וצפורניו דאפי' לכתחילה תנשא בלא חליצה דבהא ליכא מאן דפליג סותר מ"ש לשם דבהא פלוגתא דרבנן ורשב"ג דלרשב"ג לא מהני אלא א"כ שהה ל' יום ולרבנן מהני בנגמרו סימניו דכן כתב וז"ל משום דקסבר ת"ק כיון דנגמרו סימניו מסתמא כלו לו חדשיו וכו' ורשב"ג סבר לעולם אינו יוצא מידי נפל ואפי' בסימניו וכו' וצ"ע גם הנימוק"י בפ' החולץ כתב וז"ל אם אשת ישראל היא וכו' ומיהו אם בן ח' ודאי שלא נגמרו סימניו אפי' לרבנן נפל הוא ותצא מבעלה כהן וחולצת ואם הוא ן' ט' ודאי אפי' לכתחילה תנשא דודאי ולד מעליא הוא וכן הדין כשהוא ספק בן ט' או בן ח' אם נ"ס ולד מעליא ותנשא אפי' לכתחילה לא אתיא הא אלא כשהוא ודאי בן ח' שנגמרו סימניו שהם שערו וצפורניו א"נ ספק בן ט' או בן ח' אלא שלא נגמרו סימניו דבהא הוא דעבדינן כרשב"ג לחומרא ובאשת כהן סמכינן ארבנן דרבים נינהו דשורת הדין דהלכתא כוותיהו אלא דמחמירינן כרשב"ג עכ"ד ודבריו אלו הם דברי הריטב"א בפ' החולץ ולכאורה אינם מובנים דאי ס"ל בכאן כסברא קמייתא שהביא בפ' הערל דלרשב"ג בחדא סגי אפי' בודאי ן' ח' א"כ אדרבא הוי איפכא דלרשב"ג בבן ח' ונ"ס אינה צריכה חליצה ולקולא ולרבנן צריכה והוי לחומרא ואי ס"ל כסברא בתרייתא שהביא בפ' הערל דרשב"ג תרתי בעי ג"ס ושיהוי ל' יום א"כ איך כתב ואם הוא ספק וכו' אם נגמרו סימניו תנשא אפי' לכתחילה הא רשב"ג תרתי בעי:
והנראה לישר דברי הנימוק"י בדוחק דהא דקאמר כשהיה בן ח' ודאי ונ"ס דאשת ישראל חולצת ואשת כהן אינה חולצת הוא משום דס"ל דלרשב"ג בבן ח' נמי אם נ"ס מהני כסברא קמייתא שהביא בפ' הערל וס"ל אע"ג דפסקינן הלכה כרשב"ג ונ"מ לחומרא דסתם ולדות דלא נ"ס בעי חליצה ודלא כרבנן אבל בודאי בן ח' ונגמרו סימניו אע"ג דאית ליה לרשב"ג דולד מעליא הוא עבדינן כרבנן ואם אשת ישראל היא צריכה חליצה ואם אשת כהן אינה צריכה חליצה כרשב"ג ומאי דקאמר דבהא הוא דעבדינן כרשב"ג לחומרא לא קאי אלא אחלוקה ב' דהיינו סתם ולדות וא"ת א"כ אפי' אם מת אחר ל' יום ניחוש לסברת רבנן ונצריך אותה חליצה אי מהא לא איריא כיון דנ"ס וגם שהה ל' יום דאליבא דרבי ורשב"ג מהני הו"ל רבים ואינה צריכה חליצה א"נ י"ל דס"ל להנימוק"י כסברא אמצעית שהביאה הריטב"א ז"ל פ' הערל דרשב"ג בבן ח' בעי תרתי אבל בספק בן ט' או בן ח' סגי ליה בחדא וא"כ שפיר קאמר הנימוק"י דבסתם ולדות אפי' לכתחילה תנשא אם נגמרו סימניהם דמודה רשב"ג דסגי בחדא דהיינו אפי' גמר סימנים וא"כ תנשא אפי' לכתחילה ומאי דקאמר בסו"ד דאיירי בודאי בן ח' ונגמרו סימניו דבהא רבנן לקולא היינו רבי דאית ליה דסגי בגמר סימנים לחודייהו אפי' בודאי בן ח':
אבל הרמב"ם ז"ל בפ' א' מהלכות מילה כתב מי שנולד בחדש השמיני אם היה שלם בשערו וכו' הרי זה ולד שלם ובן ז' הוא אלא שנשתהה ומותר לטלטלו וכו' ע"כ נראה דפוסק כרבי דאפי' בודאי בן ח' כל שנגמרו שערו וצפורניו הרי זה ולד שלם וכ"ש אם הוא מסתם ולדות דלא ידעינן בהו אם הם בן ט' או בן ח' דאם נגמרו סימניו דודאי ולד מעליא חשבינן ליה ופוסק ג"כ כרשב"ג דשיהוי ל' יום מהני והריטב"א ז"ל בחדושיו על יבמות כתב שדעת הרמב"ם ז"ל שרשב"ג מודה בהא לרב והקשה עלה מסוגיא דשבת ד' קל"ו דקא מקשי הש"ס וז"ל הא לא שהה ספיקא הוי ממהל היכי מהלינן וכו' ואם איתא דמודה רשב"ג דאם נגמרו סימניו ולד מעליא הוא לישני דהא דמהלינן היינו דוקא בנגמרו סימניו אלא ודאי ס"ל לרשב"ג דלא מהני גמר סימנים לחודייהו הפך סברת הרמב"ם עיין שם מה שתירץ ולא הרגיש עליו מהנך קושיות שהבאנו לעיל עוד כתב הריטב"א ז"ל שהרמב"ם ז"ל סובר דאפי' נימא דרשב"ג פליג בהא אדרבי הלכתא כרבי בהא שכל שנגמרו סימניו ולד מעליא הוא וכן כתב הרשב"א בחדושיו פ' הערל שדעת הרמב"ם לפסוק הלכתא כרבי וז"ל שם נראה מדבריו דרשב"ג אעפ"י שלא נגמרו סימניו קאמר וכמש"ל והוא ז"ל פסק כרבי בנגמרו סימניו וכרשב"ג בשלא נגמרו סימניו עכ"ל:
העולה מכל האמור למעלה דבודאי בן ח' ולא נגמרו סימניו ולא שהה ל' יום דהיינו שהיה פורש ממנה מקודם לכן ליכא מ"ד דלא הוי נפל אלא הוי ודאי נפל ואפ"ה אם אירע שחיה ל' יום אליבא דהרמב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל וסברא קמייתא שהביא הריטב"א בפ' הערל והביאה הנימוק"י לשם יצא מכלל נפל אבל לסברת התי' ולסברא בתרייתא של הריטב"א ז"ל והביאה הנימוק"י לא מהני ואינו יוצא מכלל ספק נפל ואם נגמרו סימניו ולא שהה ל' יום אליבא דהרמב"ם ז"ל וסברא קמייתא שהביא הריטב"א והביאה הנימוק"י יצא מכלל נפל ואפילו הוא ודאי בן ח' אבל אליבא דהתו' ז"ל והרשב"א וסברא בתרייתא של הנימוק"י אינו יוצא בגמר סימנים מתורת ספק נפל ואם נגמרו סימניו ושהה ל' יום מהני אליבא דכ"ע והוי ודאי בר קיימא ואם הוא מסתם ולדות שאין אנחנו יודעים אם הוא בן ט' או בן ח' ולא נגמרו סימניו ולא שהה ל' יום אליבא דכ"ע הוי ספק נפל ואם אירע שחייה ל' יום אליבא דהרמב"ם והרשב"א וסברא קמייתא של הנ"י הוי ודאי בר קיימא וגם התוס' ז"ל קרובים דבריהם דמודו הא וגם סברא בתרייתא של הריטב"א כפי הלשון היא כתובה בהריטב"א מודה דסגי והוי בר קיימא בל בדברי הנימוק"י שהביאה לא משמע כן (א"ה עכ"מ ותע"ד):