אור ברסלב
אמת מארץ (דוויק) אמת מאר"ץ למוהרשד"ך › סימן כה

אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן

אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן כה

סימן כד

שאלה אשה שעמדה על בעלה ואינה רוצה לישב עמו ולשמשו הן משאר מלאכות שאשה עושה לבעלה הן מתשמיש המטה מה דינה:

תשובה גרסינן בפ' אעפ"י המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין בשבת וכו' עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה ר"י אומר לעולם הוא פוחת והולך עד שאם תפול לה ירושה ממקום אחר גובה הימנה גופא המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז"ד בשבת רבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ד"ש זו אחר זו ושולחין לה ב"ד הוי יודעת שאפי' כתובתיך מאה מנה הפסדת אחת לי ארוסה ונשואה אפי' נידה ואפי' חולה ואפי' ש"י א"ל ר"ח וכו' נידה בת תשמיש היא א"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו לזה שאין לו אמר רמי בר חמא אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אמר רמי בר חמא פעמים שולחין לה מב"ד אחת קודם הכרזה וא' לאחר הכרזה דרש ר"ן הלכה כרבותינו אמר רבה האי בורכא א"ל ר"ן ב"י מאי בורכתיה אנא אמריתה ניהליה ומשמיה דר"י בר חנינא אמריתה ניהליה ואיהו כמאן סבר כי הא דאמר רבא אמר רב ששח הלכה נימלכין בה רב הונא אמר רב ששת הלכה אין נימלכין בה היכי דמי מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כפינן לה כלתיה דר"ז אימרדה הוה תפיסה חד שיראה יתיב אמימר ומר זוטרא ורב אשי ויתיב רב גמדא ויתבי וקאמרי מרדה הפסידה בלאותיה קיימים א"ל רב גמדא וכו' והאמר רב כהנא מיבעא בעי רבא ולא פשיט א"ד וכו' השתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי תפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל עכ"ל הגמרא והנה בסוגיא זאת רבו הפירושים ואציע לך תחילה פי' רש"י ז"ל הצריך לעניננו עד כדי כתובתה ואח"כ נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה אבל אינו משהא לפסוק על הנכסים שנפלו לה מבית אביה ולהפסידם ממנה עכ"ל משמע מלשונו ז"ל דבתרתי פליג ת"ק עם ר"י חדא דלא מיבעיא דאם לא נפל עדין לה נכסים דאינו יכול לחשוב עליה ז"ד בשבת לשמא יפול לה ויגבה אותם הימנה כדקאמר ר"י אלא אפי' שכבר נפלו לה קודם שכלה הפחת של ז"ד או קודם שמרדה אפ"ה אינו פוחת מהם אלא דוקא פוחת לה מנה מאתים ות"כ ונדוניא ואח"ך נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה ואפי' תפסה מנצ"ב שלה מוציאין מידה ונותנים לבעל דאיהי דומיא דידיה מה איהו כשמוסיף לה מוציאין ממנו ונותנים לה אף איהי כן שמוציאין ממנה ונותנין לו:

והר"ן ז"ל הביא ס' אחרת בשם יש מי שפי' דעד כדי כתובתה דקאמר ת"ק לאו דוקא דאנה"נ דמודה לר"י שהוא פוחת והולך אפי' מנ"מ שנפלו לה כבר ולא פליג עליה דר"י אלא אחר כלות כל נכסיה שפיחת עליהם ז"ד בשבת ולא נשאר לה כלים שלר"י מחשב עליה בתורת חוב וכשיפול לה גובה אותם הימנה ולת"ק כיון דכלו כל נכסיה ולא נשאר לה נכסים שיפחות עליהם שוב אינו פוחת לכשמא יפול אבל אנה"נ שאם יש לה עכשיו נכסים אפי' נ"מ מודה ת"ק דפוחת עליהם והרשב"א ז"ל כתב על סברא זו אחרונה הובאו דבריו בשי' מקובצת כתובות וז"ל ואיני מכיר בטעמן וכו' עיין בדבריו ותמצא שאינם מובנים דטעמא רבה איכא הכא ודו"ק. וסברא זו כתב הר"ן שהיא סברת הרמב"ן והרא"ה ז"ל ולסברא זו ג"כ כתב הר"ן משם הרא"ה ז"ל דה"ה אם אחד נתן לה מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם שפוחתין ממנה וכל זה הוא דוקא בנשואה אבל בארוסה כ"ע מודים שאין פוחתין מנ"מ שלה נמצא דאם פוחתין מנ"מ שכבר נפלו לה לדעת ת"ק דמתניתין במחלוקת היא שנויה דלדעת רש"י והרשב"א ז"ל שהבאנו לעיל לשונו אית להו דאין פוחתין לה מנ"מ שלה אעפ"י שכבר נפלו לה וכן אם נתנו לה מתנה שאין לבעלה רשות בה ג"כ אין פוחתין לה ממנה ולדעת הרא"ה והרמב"ן ז"ל אית להו דאם כבר נפלו לה פוחתין מהם גם הריטב"א בשי"מ נראה דהכי ס"ל יעו"ש:

והר"ן ז"ל רצה להוכיח שדעת הרמב"ם ז"ל כדעת רש"י שכתב הר"ן וז"ל אבל אחרים פי' וכו' אבל מנ"מ אינו פוחת כלל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה"א עכ"ל ודבריו תמוהים דמהיכן נראה מדברי הרמב"ם כן אדרבה נראה להיפך שכתב וז"ל המורדת הזאת וכו' אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיהן קיימים אם תפסה אין מוציאין מידה וכו' מ"ש דוקא אם תפסה הא אם לא תפסה הוי דבעל ואפילו תימא דהא דמצריך הרמב"ם תפיסה היינו דוקא בנצ"ב אבל בנכסי מלוג נוטלתם בלא תפיסה מלבד שזה דוחק בדבריו דסתם קא פסיק ותני לה מ"מ לא מוכח מדבריו מידי דהא לא איירי בהו כלל ועוד דאפילו היה אומר הרמב"ם בפי' דנ"מ נוטלתם בלא תפיסה ליכא ראיה כלל דהרמב"ם ס"ל לדעת ת"ק דאין פוחתין לה מנ"מ שלה משום דהרמב"ם פסיק כרבותינו דאחר ד"ש מפסדת כל כתובתה משום הכי אית ליה דאין פוחתין מנ"מ ונוטלתם בלא תפיסה משום דאפי' מאן דאית ליה כדעת ת"ק דמתניתין דפוחתין מנ"מ שלה מודה דלדעת רבותינו אינה מפסדת אותם כדכתב הר"ן עצמו לקמן וז"ל דר"ש ב"ן וכו' דלרבותינו כיון שהיא יוצאה בב' שבתות וכו' אבל נ"מ דידה נינהי ולא יהבינן להו לבעל אבל למתניתין וכו' הוא פוסק והולך אפילו על נ"מ שלה יע"ש וכן כתב הריב"ש בסי' שס"ב יע"ש וכן כתב ג"כ הריטב"א בשיטה מקובצת דל"ד בד"ה כלתיה דרב זביד ובד"ה דר"ש בר"ן ורב חסדא יע"ש וצ"ע:

עוד כתב רש"י וז"ל חזרו ונמנו שלא ישהו אותה לפחות מעט מעט אלא יפסידוה כל כתובתה לאחר ב"ש של הכרזה בורכא דבר שאינו הגון ואיהו כמאן סבר רבא דאמר בורכא כמאן סבר נמלכין בה ומשהין את גיטה ומחזירין עליה שתחזור בה ובתוך כך פוחתין מכתובתה ז' דינרין בשבת ה"ה מורדת דכופין אותה דמשהין את גיטה ופוחתין מכתובתה דאמרה בעינא ליה שיש לכופה ע"י פחיתת כתובתה אבל אמרה מאיס עלי ולא הוא ולא כתובתו לא כפינן לה להשהותה אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה כלתיה דרב זביד אימרדה ואמרה מאיס עלי הוה תפיסה חד שירא מעיל אחד שהכניסה לו בכתובתה הפסידה בלאותיה קיימין אפילו בגדים שהכניסה לו בנדוניתה ושמאום עליו בכתובה ועדין הבלאות קיימין תפסיד אותם מיבעיא בעי אם. הפסידה בלאותיה אם לאו ושהינן לה אולי תחזור בה תריסר ירחי ותו לא עכ"ל רש"י ומדבריו נראה דהוא ז"ל פוסק כרבא דאית ליה נמלכין בה ופוחתין לה ז"ד בשבת כמתניתין מדפי' כולה סוגיא אליבא דמתניתין בד"ה ה"ה מורדת וכו' ובד"ה דאמרה בעינא ליה וכו' שנקט בכולם לשון פחיתה דאליבא דרבותינו לא שייך פחיתה וכן מדברי הר"ן שכתב וז"ל והזקיקו לפרש דכלתיה דרב זביד לאו מורדת ממש הויא וכו' משום דס"ל דאי מורדת ממש הויא לא הואי מסתפקי בה וכו' דהא מילתא פסיקא תנן דפוחת והולך עד כדי כתובתה ומ"ש אפילו בלאות הקיימים עכ"ל היוצא לנו מזה מדברי הר"ן ז"ל דדעת רש"י במורדת דבעינא ליה ומצערינא ליה משהין אותה ופוחתין מכתובתה ז"ד בשבת ואפי' אם תפסה שום דבר מנצ"ב מציאין מידה אבל נ"מ שלה ומתנה שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בא אין פוחתין כמ"ש הוא עצמו בפי' המשנה זהו הנראה לכאורה בדעת רש"י והיא סברת הר"ן ז"ל בדעת רש"י וכמ"ש אבל הריטב"א ז"ל הובאו דבריו בשיטה מקובצת דל"ג ע"ב כתב וז"ל ולהני פירושי דר"ת והראב"ד ז"ל הלכה כרבותינו דכולהו מגבו בה וכו' וגם לפי' רש"י יש לפסוק הלכה כרבותינו עכ"ל מש' דס"ל דדעת רש"י ז"ל כרבותינו ואפ"ה פי' עובדא דכלתיה דרב זביד במאיס עלי משום דס"ל דאפי' לדעת רבותינו מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערינא ליה הפסידה גם בלאותיה הקיימין ומאי קא מספקא להו וכן כתב הריטב"א ז"ל הובאו דבריו בשיטה מקובצת דל"ד יע"ש ולפי סברא זו אינו מוכרח דיתכן דס"ל כהרשב"א ז"ל צ"ל דמסקנא זו דמשהינן לה י"ב ירחי קאי נמי אמורדת דאמרה בעינא ליה ומצערינא ליה דאיהי נמי אינה יוצאה בד"ש דוקא אלא משהין אותה י"ב חודש וכ"ש הוא ממאיס עלי כמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו יע"ש נמצינו למדים דדעת רש"י במורדת דאמרה בעינא ליה ומצערינא ליה במחלוקת היא שנויה דדעת הריטב"א ז"ל מכריזין עליה ב' שבאות כדעת רבותינו ואם לא חזרה בה מפסדת כל כתובתה מ"מ ות"כ ונצ"ב אפילו בלאותיה הקיימים כן דעת הריטב"א ורש"י והר"ן ז"ל ואפ"ה משהין את גיטה י"ב חודש שמא יתפשרו ביניהם ויעשו כתובה מחדש ואם חזרה בה תוך ב"ש הר"ן ז"ל הביא מחלוקת בזה דיש אומרים דאינה מפסדת כלום וכשתחזור עוד פ"ב איבדה כתובתה לאלתר וכן הוא דעת הריטב"א ז"ל ויש מי שכתב כל שלא עברו עליה ב"ש רצופים אינה מפסדת כתובתה וכתב אתיא לאערומי פוחתין ז"ד בשבת ודעת הטור והרא"ש דאינה מפסדת עד אחד י"ב חודש ע"ש וכ"ב בשי"מ דל"ה ע"ג יע"ש ולדעת הר"ן ז"ל ופשט רש"י ז"ל דאינה מפסדת אחר ד"ש ואין מכריזין עליה אלא דיינין לה בדינא דמתניתין דפוחתין לה ז"ד בשבת עד כלות כל כתובתה עיקר ותוס' ונצ"ב אפי' הקיימים זהו דין המורדת דאמרה בעינא ליה ומצערינא ליה אבל האומרת מאיס עלי ולא בעינא ליה לא הוא ולא כתובתו מפסדת מ"מ ותוס' ונצ"ב שאבדו לגמרי אבל נצ"ב הקיימים אם תפסה אותם לא מפקינן מינה ומשהינן לה י"ב ירחי אגיטא ואם חזרה תוך י"ב חודש במחלוקת היא שנויה בהר"ן שיש מי שאומר כל זמן שלא שהתה י"ב חדש אם חזרה בה לא הפסידה כלום וכן היא דעת הרא"ש עמ"ש. וכן דעת הרשב"א הובא בב"י ע"ש וכן היא דעת הריטב"א ז"ל הובא בש"מ דל"ה ע"ג ודעת הר"ן שמפסדת מיד ואגיטא בלבד הוא דמשהינן לה ואחר י"ב חודש לא גילה רש"י ז"ל דעתו אם כופין אותו להוציא או אם רצה להוציא מדעת מוציא זו דעת רש"י ז"ל בפי' סוגיא זו:

דעת הרשב"א ז"ל בתשובה הובא בב"י א"ה סי' ע"ז במורדת דאמרה בעינא ליה ומצערינא ליה כופין אותה בהכרזת ד"ש ואם לא חזרה בה הפסידה כתובתה מ"מ ותוס' ונצ"ב ולא מהני בה תפיסה ואין משהין אותה י"ב חודש דלא כהרא"ש ז"ל דס"ל דאפילו בזו צריכה י"ב חודש ונ"מ לא הפסידה ואפי' תפס הבעל מפקינן מיניה אבל במאיס עלי אין כופין אותה בהכרזת ד' שבתות אבל משהינן לה י"ב חודש ואם גירשה תוך י"ב חודש גובה כל כתובתה ואחר י"ב חודש הפסידה כל כתובתה ותוס' ונצ"ב אם לא תפסה אותן הקיימים ואם תפסה מנצ"ב הקיימים לא הפסידה ונ"מ נוטלתן אפי' תפסן הבעל וכן המורדת דבעינא ליה וכו' אם רצה לגרשה תוך ד' שבתות דינה כמו שכתבתי במאיס עלי מלבד המתנה שנתן להם הבעל בין במורדת בין במאיס עלי שניהן מפסידין מיד ואפילו תפסו מפקינן מינייהו ודעת התוס' ז"ל דלא אפליגו ר"ן ב"י ורבא אי הלכה כרבותינו או כמתניתין אלא דכ"ע אית להו דהלכה כרבותינו דמכריזין עליה ד"ש ואם לא חזרה בה מפסדת מיד כתובתה אלא דפלוגתייהו אם שולחין לה ב"ד ג"כ קודם הכרזה או דוקא אחר הכרזה והלכה כרבא דאית ליה נמלכין בה דהיינו דאפי' קודם הכרזה ג"כ שולחין לה ופי' הסוגיא כך הוא ה"ה מורדת דכופין אותה ע"י הכרזה ומשהין אותה ד"ש דאמרה בעינא ליה ומצערינא ליה אבל האומרת מאיס עלי מפסדת מיד ואין צריכין להשהותה כיון ששניהם חפצים בגירושין ומשמעות דבריהם נראה דכלתיה דרב זביד איירי ע"כ במורדת דאמרה בעינא ליה וכו' ואפ"ה אם תפסה בלאותיה הקיימים אין מוציאין מידה ואע"ג דלדינא דמתניתין דפוחתין לה ז"ד בשבת פוחתין אפי' מבלאותיה הקיימים לדינא דרבותינו דמפסדת אחר ד"ש אם תפסה בלאותיה הקיימים אין מוציאין מידה כפי פי' של הריטב"א הובא בשיטה מקובצת היוצא לנו מדברי התוס' ז"ל דבמורדת דאמרה בעינא ליה ומצערינא ליה שולחין מב"ד קודם הכרזה הוי יודעת שאפי' כתובתך מאה מנה הפסדת ומכריזין עליה ד"ש ושולחין לה ב"ד פ"ב אחר הכרזה ומשהין אותה י"ב חודש וזהו כדעת רש"י לפי' הריטב"א ואח"כ אם רצה להוציא מוציא ואין לה לא כתובה ולא תוס' ולא נצ"ב ואם תפסה בלאותיה הקיימין אין מוציאין מידה וזהו דלא כדעת רש"י ובאומרת לא בעינא ליה ומאיס עלי אין משהין אותה כלל ומפסדת כל כתובתה מיד ואינה צריכה לא הכרזה ולא י"ב חודש דלא כדעת רש"י שס"ל דמשהינן לה י"ב ירחי ואם תפסה בלאותיה הקיימים אין מוציאין אותם מידה ויתכן שס"ל להתוס' ז"ל דאפילו לא תפסה נוטלת אותם דלא כדעת רש"י ז"ל:

דעת רב שרירא גאון ז"ל הובא בספר מגילת ספר על הסמ"ג דדינא דתלמודא דמשהינן לה י"ב ירחי ואי תפסה לא מפקינן מינה כולה הוא במורדת דמתניתין דהיינו דאמרה מעיקרא בעינא ליה ואח"כ באה ותובעת גירושין וכך דינא דבנכסים שכתב לה משלו בכתובתה ואינם מצויים בעין או נצ"ב שהכניסה לו ואינם מצויים בעין הפסידה אותם לאחר ד"ש לדינא דרבותינו אבל המצויים בעין אם תפסה אותם לא מפקינן מינה ומשהינן לה י"ב חדש בשביל הגט שמא יתפייסו וזהו דינא דגמרא ואח"כ תיקנו בה הגאונים דאין משהין אותה י"ב חודש אלא מגרשה לאלתר וכן הביאו התוספות בשמעתין דעת רב שרירא דתקנת הגאונים היא במורדת ונכסים שכתב לה אינו מדיליה אפילו מצויים בעין ותפסה אותם מפקינן מינה אבל נכסים שהכניסה לה מבית אביה אפילו אינם מצויים משלם דמים ויש לה תק' וכופין איתו ונותן לה גיטה לאלתר ונראה מדבריו ז"ל דלתקנת הגאונים ז"ל הורע כחה בחדא דהיינו בנכסים שכתב לה משלו דלדינא דגמר אם הם בעין מהני תפיסתה בהם ולדינא דמתיבתא אפילו תפסה אותם מוציאים אותם מידה וכן יש לפרש ג"כ דברי הרי"ף ז"ל שכתב ואי תפסה מידי מכתובתה מפקינן ליה מינה ויהבינן ליה לבעל והני מילי במאי דכתב לה בעל מדיליה דהיינו שכתב לה נכסים משלו בכתובתה וכן מדברי ריא"ז הובא בשה"ג וז"ל אעפ"י שכך הוא דין התלמוד וכו' אבל אינו גובה וכו' וכן מה שכתב לה הוא משלו אפילו הוא בעין אינה גובה אותו ואפילו אם תפסה מוציאין מידה וכן נראה ג"כ מדברי הרא"ש ז"ל בתשובה הובא בטור סי' ע"ז וז"ל ולענין הממון אם הכניס לה ממון והוא בעין יקח כל מה שהכניס לה ויפה כחה דנצ"ב שאבדו לדינא דגמרא אינו משלם לה דמיהן וכן נצ"ב שהם בעין אם לא תפסה אותם אין מוציאין מידה ולדינא דמתיבתא יהבינן לה כולהי וכן נר' מדבריו ז"ל דלדינא דגמרא המורדת מפסדת מיד אחר ד"ש ואגיטא בלבד הוא דמשהינן לה י"ב חודש ואחר י"ב חודש כופין אותו לגרש מדינא דגמרא וא"כ תימא מ"ש לעיל דמדינא אין כופין אלא דיקא מאי דתנן במתניתין ואלו שכופין אותם ואפשר לדחוק ולומר כיון דהוי מתקנתא דגמרא לאו מדינא חשיב לה ויתכן שדעת הרי"ף ז"ל בפי' הסוגיא כוותיה כרב שרירא גאון והתקנה ג"כ היתה במורדת דמתניתין כוותיה דרב שרירא שרוב דברי הרי"ף מועתקים מדבריו ז"ל וג"כ כתב הרי"ף ז"ל וחזינן לגאון ז"ל והוא רב שרירא ז"ל כמו שהעיד ע"ז ר"י במישרים ובשו"ת הגאונים שער ד' שאלה ט"ו וכן נר' ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל דלאחר שכתב דין המורדת דבעינא ליה כתב זהו דין הגמרא במורדת ואמרו הגאונים שיש להם בבבל מנהגות אחרות וכו' משמע דאמורדת דבעינא ליה קאי ודו"ק. ובודאי דלדעתם ז"ל הוי הדין כן במאיס עלי לאחר תקנת הגאונים דלא גרעא ממורדת דבעינא ליה ולפי פי' זה בדברי הרי"ף ז"ל קשיא לי על הר"ן ז"ל שכתב והוי יודע בין במורדת בין באומרת מאיס עלי לא כפינן הבעל לגרש שלא כדברי הרמב"ם שכתב בפי"ד מהלכות אישות דבאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא וכו' וכן דעת הרי"ף ז"ל שכתב ולד"ה כל מאי דכפינן ליה לאפוקי בין מעיקר דינא כדתנן ואלו שכופין אותם להוציא ומאי דרמי להו ובין מעיקר תקנתא דהיינו מורדת דאמרה מאיס עלי והגאונים הוא שהתקינו לכוף כמו שכתוב בהלכות וכו' ואף הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר כתב שכדין התלמוד ראוי לתפוס ולדון ע"כ דאימא דס"ל להרמב"ם ז"ל שתקנת הגאונים שכתב הרי"ף היא במורדת דאמרה בעינא ליה מתחילה כמ"ש לעיל אבל באומרת מאיס עלי מדינא דש"ס כופין אותו כדעת הרמב"ם ז"ל וביותר ק"ל קושיא זאת על הרב ב"י ז"ל שהביא דברי הר"ן אלו וכתב עליהם וז"ל כלומר לענין מורדת כתב כן הרמב"ם וכמבואר בדבריו ז"ל ולאפוקי מתקנת הגאונים שכתב הרי"ף וכו' כופין אותו להוציא אלא ראוי לתפוס כדין התלמוד שאין כופין אותו להוציא במורדת דאילו באומרת מאיס עלי כבר מתבאר דהוא ז"ל סובר שכדין התלמוד כופין אותו להוציא ע"כ ולכאורה דבריו אלו אין להם הבנה כלל דמ"ש שדעת הר"ן ז"ל כדברי הרמב"ם ז"ל שתקנת הגאונים היא במורדת דבעינא ליה וא"כ ראית הר"ן ז"ל מדברי הרי"ף דס"ל דלא כהרמב"ם אזדא לה כמ"ש לעיל ועוד הר"ן בעצמו סתר דידיה אדידיה דלעיל בפי' כתב ובין מעיקר תקנתא דהיינו מורדת דאמרה מאיס עלי דמש' דהתקנה היתה במאיס עלי הפך מה שפי' הרב ב"י בפי' סיום דבריו ז"ל והנראה לישב דברי הר"ן ודברי הב"י ז"ל בב' פנים הפן הא' והוא דס"ל להר"ן ז"ל דאע"ג דמשטחיות דברי הרמב"ם ז"ל מש' דתקנת הגאונים ז"ל היא באומרת בעינא ליה וכמ"ש הב"י מ"מ דברי הלכות ז"ל שאמרו בה אתיא ואמרה לא בעינא ליה מש' דהיינו מאיס עלי וכמ"ש המאור ז"ל וא"כ משמע מדברי הרי"ף ז"ל דבמאיס עלי מדינא אין כופין ואם נפשך לומר עכ"פ מתקנת הגאונים נכוף לבעל ליתן גט במאיס עלי ע"ז כתב הר"ן ז"ל דהרי כתב הרמב"ם שכדין התלמוד ראוי לתפוס דהיינו במורדת דבעינא ליה לפי הבנתו של הרמב"ם דתקנת הגאונים שהביא אותה הרי"ף היא באומרת בעינא ליה וא"כ דון מינה ואוקי באתרין דלפי האמת שמורה דעת הרי"ף שתקנת הגאונים היא באומרת מאיס עלי ומדינא דש"ס אין כופין לבעל א"כ יש לנו לתפוס דין הגמרא ודעת הרי"ף ז"ל שבמאיס עלי אין כופין הבעל ליתן גט מאחר שכתב הרז"ה והרמב"ם שבדין התלמוד ראוי לדון והפן הב' דלעולם דס"ל להר"ן דתקנת הגאונים ז"ל היא באומרת בעינא אבל מ"מ אף במאיס עלי:

כתב הרב המאור ז"ל כתב הרי"ף ז"ל וכו' ותימא הוא שאין המורדת המפורש דינא בגמרא בזו דהא אמרינן ה"ה מורדת כגון דאמרה בעינא ליה והיכא דאמרה לא בעינא ליה היינו מאיס עלי ולא כייפינן לה ומפסדא לכתובתה כולה לאלתר ונפקא ומדעתו של בעל ומסתברא לי שהתקנה שתיקנו בישיבה לתת גט במורדת זו לאלתר הוראת שעה היתה וכו' עש"ב ונראה לי פי' דבריו שהבין כונת הרי"ף ז"ל שתקנת הגאונים ז"ל היא באומרת מאיס עלי מכח דבריו שכתב כד אתיא ואמרה לא בעינא להאי גברא וע"ז הקשה לי א"כ איך כתב הרי"ף ז"ל בתחילת דבריו הדין הוא דינא דגמרא במורדת אחר שסיים ומשהינן לה וכו' דזה הדין של הגמרא הוא באומרת בעינא ליה כדמש' מהש"ס ה"ה מורדת וכו' והיכא דאמרה לא בעינא ליה היינו מאיס עלי וכו' ומפסדה לכתובתה לאלתר ונפקא וא"כ הוא דין הגמרא שהוזכר לעיל הוא דבעינא ליה ועלה קא מסיק הש"ס כלתיה דר"ז וכו' תפסה ליה מפקינן וכו' ומשהינן לה י"ב חודש וכו' וכדעת הרמב"ם ז"ל בפי' הסוגיא ודינא דמתיבתא והוא דכופין לגרשה לאלתר ולענין ממון כדמסיק הרי"ף ז"ל והיא היתה הוראת שעה אבל בדורות הבאים כדינא דגמרא דיינינן לה ודו"ק:

ולא רצה לפרש המאור ז"ל דמ"ש הרי"ף ז"ל הדין הוא דינא דגמרא במורדת קאי אדלעיל אמאיס עלי דלא כפינן ליה לבעלה ליתן גט ותיקנו הגאונים ז"ל שכופין דמדקאמר הרי"ף ז"ל הדין הוא וכו' מש' שהגאונים ז"ל שינו מה שמפורש בה בגמרא וזה דלא כפינן ליה לא נזכר בפי' בגמרא ועוד דהעיקר חסר בדברי הרי"ף ז"ל דהו"ל לומר אבל האידנא וכו' כופין הבעל ויהבינן לה גיטא לאלתר כיון דהוא העיקר אבל אם קאי על ומשהינן לה י"ב חידש א"ש ולפי מ"ש לעיל שדעת הרי"ף ז"ל שתקנת הגאונים היא באומרת מתחילה בעינא ליה כדעת רב שרירא ז"ל א"כ מעיקרא קושית המאור ז"ל אזדא לה ואין צורך לתירוץ הרמב"ן ז"ל:

ודעת הרא"ש ז"ל במורדת דאמרה בעינא ליה ומצערינא ליה כדעת התוס' ז"ל דשולחין לה בפי' ומכריזין עליה ד"ש ומשהין אותה י"ב חודש ואם תפסה בלאותיה קיימין יש פנים לומר דאית ליה דמועילה תפיסתה מדהכריח דכלתיה דר"ז איירי במאיס עלי מדמשמע דהפסידה לאלתר ואי אית ליה דבמורדת דאמרה בעינא ליה אינה מועלת תפיסתה היה לו להכריח כן דאי מורדת דבעינא ליה הפסידה אפילו בלאותיה קיימים ויש פנים לומר דאדרבה אית ליה דהפסידה בלאותיה הקיימים דאל"ה מאי נ"מ אי איירי במאיס או במורדת כיון דדיניהם שוה ומה שלא הכריח כן משום דאינו מפורש בה' שהפסידה דיש לדחות דאפי' זאת לא הפסידה משא"כ הכרח שלו דמה דאינה מפסדת מיד ודו"ק אבל מדברי הטור נראה דאם תפסה בלאותיה הקיימין אין מוציאין מידה דקאי אמורדת שמכריזין עליה ד"ש דהיינו בעינא ליה וכו' ושוב הוסיפו לתקן וכתב וכשיוצאת אחר השנה וכו' ואם הם מטלטלין מה שתפסה תפסה וכו' והאי תקנתא איתא בין באומרת בעינא ליה וכו' ובין וכו' עכ"ל ע"ש הרי מוכת להדיא דאפילו המורדת דבעינא ליה וכו' אם תפסה מטלטלין מה שתפסה תפסה ואם בא לגרשה בתוך י"ב חודש אינה מפסדת כלום כ"ן משטחיות דבריו דאפי' במורדת דבעינא ליה דינא הכי וכ"ן מדברי הטור דקאי אמורדת דבעינא ליה כדכתב ובתוך השנה אם בא לגרשה צריך ליתן לה כתובה יע"ש דלא כדעת הריטב"א דמחלק ביניהם ואית ליה דמורדת דבעינא ליה מיד אחר ד"ש מפסדת ובמאיס עלי אחר י"ב חודש ודלא כדעת הר"ן דאית ליה דתרוייהו מפסידין מיד עיין עליהם והא דצריכה לתפוס דוקא מטלטלין של נצ"ב אבל קרקע של נצ"ב בחזקתה קאי וכן מטלטלין של נ"מ ברשותה קיימי ואפי' לא תפסה יהבינן לה והריטב"א ז"ל בשי"מ ס"ל דחולקין בקרקע של נצ"ב ע"ש ודעת הריב"ש ז"ל בסי' כ"ב דקרקע של נצ"ב היא בחזקת הבעל יע"ש מילתא בטעמא בגדים שקנה לה יפשיט מעליה דאדעתא דמישקל ומיפק לא יהיב לה ויתכן דאלו אפילו גירשה מיד מפסדת אותם וכן מדברי הר"ן ז"ל ע"ש במ"ש והקשה הרמב"ן וכו' ע"ש ואינה ניזונת אותה שנה אבל הוא אוכל פירות וחייב בפרקונה ואם היתה חפצה שלא יאכל הבעל פירות נכסיה ולא יתחייב בפרקונה אין שומעין לה וג"כ חייב בקבורתה כיון דאינו יכול לגרשה בלא כתובה זהו דין המורדת דאמרה בעינא ליה ומצערינא ליה אבל האומרת מאיס עלי לדעת הרא"ש ז"ל לדינא דגמרא היא והמורדת דאמרה בעינא ליה שוים ולענין אי מהני תפיסה בלאות של נצ"ב ודאי דמהני תפיסתה וליכא לספוקי בה כמו המורדת ולדינא דמתיבתא דינא אחרינא אית לה מהמורדת וכך דינא כד אתיא ואמרה לא בעינא ליה לההוא גברא יהבינן לה גיטה לאלתר ואין משהין אותה כמו המורדת ונ"מ שלה אם ישנן בעין או דבר הבא מכחם יהבינן לה אבל בלו לגמרי לא מחייב הבעל לשלומי ונצ"ב כל שישנן בעין אפי' בלו הרבה אם עושים מעין מלאכתם הראשונה שקלת להו ואינו משלם הפחת אבל כלו לגמרי וכ"ש אם נאבדו או נגנבו חייב לשלם דמיהן כדמעיקרא ואפי' לא תפסה ואם תפסה מידי מכתובתה שכתב לה משלו בכתובתה מנכסיו מפקינן מינה ויהבינן ליה לבעל כן ביאר בתשובה בטור משם הרא"ש וכ"ז אם רצה לגרשה הוא מדעתו אבל אין כופין אותו לגרשה ונוראות נפלאתי על דבריו שכתב דדינא דמתיבתא אם רצה הבעל לגרש אבל לא שיכפנו וא"כ מאי קא מסיים וכתב והדין תקנתא וכו' אבל אם חלתה ליתא להאי תקנתא ולא עבדינן בה עובדא וכו' ע"כ דאם הוא רוצה לגרש פשיטא שיכול ומאי קאמר ולא עבדינן בה עובדא ואי אינו רוצה לגרש פשיטא שיורש הכל אם אינו מגרשה דמ"ש הוא בסיום דבריו ול"ס וכו' אי מיתא ההיא איתתא מקמי דתיפוק מיניה דבעל:

בגט בעלה ירית לה וכו' וא"כ איך בכאן כתב ואעג"ב דחזינן בהאי מילתא פלוגתא דרבוותא ולקמן כתב ולד"ה ועוד איך הוא ז"ל כ' אח"כ ולד"ה כל מאי דכפינן ליה בין מעיקר דינא וכו' ובין מעיקר תקנתא וכו' ועיקר תקנתא הינו תקנתא דדינא דמתיבתא ולקושיא קמייתא יש לומר בשנקשה אחרת על הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל וכן היה דן ר"מ ז"ל בדינא דמתיבתא וז"ל וששאלת על ענין המורדת וכו' סוף דבר נדוניא דהנעלת ליה דתפסה לא מפקינן מינה הרי נראה דעת הר"מ ז"ל דצריכה תפיסה ולדעת הרא"ש ז"ל אפי' מה שבלו מפקינן מיניה דבעל ויהבינן לה ועוד קשה דמדברי מהר"ם בעצמו סתרי אהדרי דמסוף דבריו נראה דאפי' לא תפסה יהבינן לה שכתב וז"ל ופעמים רבות בא מעשה כזה וכו' דיהבינן לדידה מה דעיילה ליה אי איתיה בעיניה עכ"ל והנראה לישב כל זה דס"ל להר"ם ז"ל דאם לא רצה לגרשה דמפקינן מיניה מנדוניתה מאי דאיתיה בעיניה אבל מה שבלה לא מפקינן מיניה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אלא עד שירצה לגרשה דאז חייב ליתן לה נ"מ אפי' מה שכלו ואם אינו רוצה לגרשה ותפסה כנגד נ"מ מה שבלה מנכסיה ממנו אז לא מפקינן מינה והרא"ש ג"כ הכי ס"ל דאפילו שאין כופין אותו לגרשה מ"מ כופין אותו ליתן לה נכסי נדוניתה הקיימים וע"ז קאמר אבל אם חלתה ליתא להאי תקנתא ואין כופין אותו ליתן לה נכסיה כדי שלא תפקיע אותם ותבריח אותם מבעלה אבל לקושיא בתריתא צ"ע:

וכתב הב"ח וז"ל אכן מדברי הרא"ש בפסקיו יראה דס"ל לר"ת דרבותינו דחזרו ונמנו לא באו לעקור דין משנתינו אלא הוסיפו להחמיר עליו להכלימה בהכרזת ד"ס אבל עכ"פ פוחתין לה מכתובתה ז"ד בכל שבת עד כלות כל כתובתה שהרי כתב ור"ת כתב וכו' כלתיה דר"ז אמרידא פי' דאמרה מאיס עלי וכו' דאילו במרדה דאמרה בעינא ליה וכו' דהא אית לה כתובה כ"ז שלא כלתה והכריזו עליה וכו' עכ"ל ודבריו ז"ל אינם ברורים כלל דמעולם לא נשמע פי' זה לשום א' מהפוסקים ז"ל וכונת הרא"ש ז"ל לצדדין קתני למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דהיינו לתנא דמתניתין כ"ז שלא כלתה ולרבותינו כ"ז שלא הכריזו עליה וכאילו אמר או הכריזו עליה ובתוס' הרא"ש ז"ל כתוב לשון זה של הרא"ש וכתוב בו בפי' או וכלשונו דלעיל קאמר לה בסי' וז"ל היה מורדת וכו' כי הבעל לא יגרשנה עד כלות כתובתה ולרבותינו להכלימה בהכרזת ד"ש ע"כ וכן כתב בקיצור פסקי הרא"ש וז"ל הא דאמרינן במורדת דמשהינן לה עד כלות כתובתה או ר"ש היינו כשאומרת בעינא ליה ע"כ וכן כחוב בספר הישר לר"ת ס' תקצ"ט וז"ל ובגופה דשמעתא דמורדת על בעלה וכו' פוחתין לה וכו' ורבותינו נמנו וגמרו שמכריזין עליה ד"ש וכו' ומפסידין כל כתובתה כאחת וכו' הרי דס"ל דלרבותינו מפסדת כל כתובתה כאחת. עוד כ' וז"ל ה"ד דאמרה בעינא ליה וכו' כדי לצערו ולעגנו עד כלות כתובתי ע"י פתיחה וכו' לפי משנתינו ולפי רבותינו כדאית להו דזימנין דהוי לפי משנתינו כעשר שנים או יותר וכו' עכ"ד יע"ש הרי נראה מדבריו בפי' דפליגי רבותינו עם משנתינו בענין הפחיתה ונקט דבריו לצדדין לכל מר כדאית ליה וכו' ודו"ק:

עוד כתב הב"ח וז"ל לפי זה א"ש וכו' ולזה הביא ראיה מדלא תנן הפסידה בלאותיה וכו' ע"כ קל"ו על דבריו דראיה זו של ר"ת הביא אותה הסמ"ג והסמ"ג בעצמו לא הזכיר בסברת ה"ה במורדת אלא דוקא הכרזה ד"ש דהיינו כרבותינו דוקא וא"כ כתב ראיה ר"ת מההיא דהפסד בלאותיה לא תנן וק' דס"ל דאפילו שאינם קיימים ומכ"ש הקיימים ואמר לומר כיון דקי"ל כרבותינו א"ל דלרבותינו הפסידה הבלאות לאלתר דלא כמתניתין

כתב הב"ח וז"ל ומש"ה פירש כלתיה דרב זביד אימרדה ואמרה מאיס עלי מדמייתי עלה הפסידה בלאותיה הקיימים דמש' לאלתר ואילו במרדה דבעינא ליה תנן דפוחת והולך עד כדי כתובתה ומש' אפי' הקיימים עכ"ל לכאורה עירוב פרשיות כתוב כאן דלאו סיפיה רישיה דבתחילה עשה הכרע מדמש' לאלתר ומתניתין אינו לאלתר ובסוף כתב ומש' אפי' הקיימים דכונתו דמתניתין קתני הפסידה ואפי' קיימים וכלתיה דרב זביד קאמר לחד לישנא דלא הפסידה הקיימים הפך משנתינו קשה דהא עיקר חסר ונראה דט"ס נפל בדבריו ודו"ק ול"ל ב' דמש' ואפי' קיימים ט"ס הוא וצ"ל ואפי' אינם קיימים ובזה את"ש דבריו דאפי' שאינם קיימין אינה מפסדת לאלתר וג"כ נמי ל"ל דהב"ח אפ' ס"ל דהקיימים גריעי וא"ל בהו שמפסדת אותם לאלתר יותר ממה שאינם קיימין הא ליתא דיציבא בארעא וכיו. מורדת כ' הב"ח וז"ל וכ"כ גם הסמ"ג וכו' וז"ל ור"י וכו' ואעג"ב דלפי' ר"ת לא קי"ל כמשנתינו אלא כרבותינו שתפסיד מיד אחר ד"ש מ"מ מביא ראיה ממשנתינו לענין שלא תפסיד בלאותיה לאלתר דבהא לא פליגי רבותינו אמשנתינו אלא לענין שלא לפחות כתובה מעט מעט וכו' עכ"ל דבריו ז"ל אינם מובנים דאם כונתו במאי דקאמר ואע"ג להקשות כיון דקי"ל כרבותינו שפיר א"ל דכלתיה דר"ז במורדת דאמרה בעינא ליה כיון דמפסדת מיד לרבותינו אחר ד"ש א"כ נוכל לומר דהפסידה בלאותיה דקאמר אינו אחר ד"ש א"כ לא תירץ כלום ואם כונתו במאי דקאמר ואעג"ב לומר כרבותינו ולהקשות דה"ל לר"ת להכריח דאיירי במאיס עלי סברת רבותינו דאינה מפסדת מיד אלא אחר ד"ש וככלתיה דר"ז מ"מ דמפסדת מיד א"כ דבריו אינם מובנים דקאמר מ"מ מביא ר"ת ראיה ממשנתינו לענין שלא תפסיד בלאותיה לאלתר דהיכי ס"ד למימר בדברי התוס' דהבלאות הפסידה לאלתר והכתובה לאחר ד"ש דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ועוד הא קאמרי אפילו כתובתה מאה מנה הפסדת ובודאי דאבלאות קאי ואת"ל לומר דלאו אבלאות קאי גם במתניתין נוכל לומר כן וצ"ע דיתכן דעפ"י שיטתו זאת כתב לעיל ואפי' הקיימים דלגבי דידיה הקיימים גריעי עיין למעלה שכתב לעיל אח"כ ול"ל דלרבותינו וכו' צ"ל דלא הפסידה אפילו בלאות הקיימין וע"ז קאמר ול"ל וכו' וא"כ בהכרח לומר דט"ס נפל בדבריו וכן ממה שכתב לעיל וכן פי' הריב"ש וכן כתב הר"ן שזהו דעת רש"י הרואה יראה שמה שהכריחו לרש"י לפ' כלתיה דר"ז במאיס עלי משום דההיא הפסידה אפילו בלאותיה קיימים:

עוד כתב הב"ח וז"ל ודע דמ"ש הרא"ש וכו' ד"ש למורדת זהו מדברי עצמו ואינו מדברי ר"ת וכו' אבל באומרת בעינא ליה וכו' ולא בשהיה י"ב חודש וכו' עכ"ל ק"ל דהא ר"ת כתב בהיפך מינה וז"ל ולא משהינן י"ב ירחי כמו מורדת דבעיא ליה דמשהינן לה וכו' ע"כ הרי בפי' דהמורדת משהין אותה י"ב חודש ודו"ק:

עוד כתב הב"ח וז"ל שיטה ג' היא שיטת הרשב"א שהיא ג"כ כשיטת ר"ת דהלכה כרבותינו דאמרה בעינא ליה וכו' לא הפסידה בלאותיה אפי' לא תפסה ולדעת הרשב"א אפי' תפסה הפסידה וכו' עכ"ל לכאורה קשה דהיכן מצינו לר"ת כן דבאומרת בעינא ליה אפי' לא תפסה לא הפסידה דזה לא נשמע מעולם והרי אפילו מאיס עלי אם לא תפסה הפסידה ול"ל דכונתו הוא למ"ש לעיל בשם הרא"ש דס"ל בדעת ר"ת דהלכה כמתניתין דפוחתין ז"ד בשבת וע"ז קאמר דלא הפסידה בלאותיה אפי' לא תפסה אלא על ידי פחיתת ז"ד בשבת דז"א דא"כ לאו דוקא בבלאות פליגי אלא בעיקר כתובה דלר"ת אינה מפסדת כלום אלא בפחיתת ז"ד ואפילו מ"מ ותוס' ועוד דא"כ מאי קא מקשה לקמן אליבא דר"ת וז"ל ותימא בעיני לפי' ר"ת דהא מר זוטרא ס"ל באומרת מאיס עלי כפינן לה כדין בעינא ליה ואין חילוק ביניהם וכו' וא"כ היאך הסכים מר זוטרא וכו' דהפסידה בלאותיה וכו' ע"כ ומאי קושיא דאימא דהא דהסכים שהפסידה בלאותיה היינו ע"י פחיתת ז"ד וכתב דקושיתו היא דמ"ש לאלתר הפסידה א"כ גם להרשב"א קשה האי קושיא דאיהו נמי ס"ל דאינה מפסדת כ"א אחר ד"ש וא"כ היאך הסכים עמהם דהפסידה לאלתר וכמו שהכריח הוא עצמו לסברת ר"ת לעיל קודם שהביא סברת הרא"ש בסברת ר"ת דכלתיה דר"ז לא איירי במורדת דבעינא ליה משום דקאמר הפסידה וכו' משמע לאלתר ולרבותינו אינה מפסדת המורדת דבעינא ליה עד אחר ד"ש ודו"ק:

עוד כתב הב"ח שיטה ד' היא שיטת הרמב"ם שפסק ג"כ כרבותינו דמכריזין עליה ד"ש אלא שפסק ג"כ דנמלכין בה גם הרי"ף פסק כן וא"א לומר שהם תופסים פי' ר"ת דלדידיה א"א לפסוק כשתיהן וכו' ע"כ צ"ע בדבריו דהרי התוס' והרא"ש ז"ל הביאו פי' בפי' הסוגיא דהלכה כרבותינו ופסקו הלכה כרבותינו והלכה כרבא כיון דהוא בתראה כיון דלכ"ע הלכה כרבותינו בהא דמכריזין ד"ש ולא פליגי אלא בשליחות דקודם הכרזה וכמ"ש הוא עצמו לעיל בשי' שניה ובשלמא לרב אלפס שהביא דרש דר"ן בר יצחק הלכה כרבותינו והביא הא דרבא דנמלכין בה ודאי ליכא למימר שמפרש כפי' התוס' כיון דלפי' התוס' רבא ור"ן פליגי דלר"ן דוקא אחר הכרזה שולחין אבל לא קודם ורבא פליג עליה דאפי' קודם הכרזה שולחין לה א"כ היאך הביא דברי שניהם כאילו פוסק כשניהם כיין דלשי' התוס' פליגי אהדדי אבל הרמב"ם ז"ל שלא הביא דברי ר"ן אלא כתב דמכריזין עליה ד"ש ובהא אפי' רבא מודה בה ודו"ק:

עוד כתב הב"ח אמנם בדין מאיס עלי חולק הרמב"ם וכו' ע"כ לכאורה קשה דמש' מדבריו דבדין מורדת דבעינא ליה שוים הם הרמב"ם ז"ל ור"ת ז"ל והרשב"א ז"ל והא ליתא דלהרשב"א אפי' תפסה בלאותיה מפקינן מינה ולהרמב"ם ז"ל אם תפסה לא מפקינן מינה וכן לר"ת ז"ל חלוקים הם ודו"ק וג"כ חלוקים הם בה דלהרמב"ם משהינן לה י"ב חו' ולהרשב"א ולר"ת דמפ' כלתיה דר"ז במאיס עלי אבל מורדת דאמרה בעינא ליה לא משהינן לה:

עוד כתב הב"ח שיטה ה' היא שיטת הר"ן גם הוא הסכים וכו' ול"נ דלפי שיטה זו דברי הרמב"ם יותר נכונים דמאחר דמאי דקאמר במסקנא השתא דלא אתמר וכו' קאי על דאיירי באומרת בעינא ליה וכו' דוקא א"כ מאי דקאמר נמי ומשהינן לה וכו' באומרת בעינא ליה ואין לחתוך חתיכות המדובקות ולעשותן פרודות בכדי ולכאורה נראה לומר דלדעת הר"ן ז"ל דמאי דקאמר בגמ' ומשהינן לה קאי אמאיס עלי דלפי שיטתו דלא קנסינן לה בשום קנס א"כ למאי נפקא מינה בשהייתה כיון דבכל שעה שרוצה לגרשה צריך ליתן לה כתובתה מישלם א"כ אם ירצה לגרשה קודם מה לנו בו וכי עדיפא מאתתא דעלמא ומאי דקאמר ומשהינן לה קאי בין וכו' הוא עפ"י שיטת הרי"ף ז"ל ודו"ק:

עוד כתב הב"ח עוד כתב הר"ן וכו' מבואר מדבריו שאפי' בלאותיה שאינם קיימין נמי אית לה וכו' דלא כדעת הרשב"א שהפסידה לכל הפחות מה שאינו קיים ומכ"ש שהוא חולק בזה אשאר גאונים שסוברים שהפסידה אפי' מה שהוא קיים כי מי גאון זה דס"ל דהמאיס עלי דאפי' תפסה בלאותיה קיימין הפסידה דבר זה לא נשמע לשום אדם וצ"ל שט"ס נפל בדבריו וצ"ל במקום הרשב"א הרמב"ם ודו"ק:

עוד כתב הב"ח ומעתה אשוב לבאר דברי רבינו וכו' אבל באומרת מאיס עלי הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד והפסידה כל מה שיש לה על הבעל ויוצאת אבל כל מה שהוא שלה וכו' לא הפסידה וכו':

והרא"ש ז"ל כתב טעם אחר זכו' ע"כ האי טעמא:

שכתב הוא כבר כתבו הר"ן ז"ל שסביבות הרי"ף ומ"ש והרא"ש ז"ל כתב טעם אחר זה אינו דהרא"ש טעמא דכפיה קאמר אבל לטעמא דהפסד נכסי גם הרא"ש ז"ל צריך לאותו טעם שכתב הוא ולטעמא דכפיה גם הוא ז"ל צריך לטעמא דהרא"ש ז"ל כמ"ש הוא עצמו לקמן וז"ל ומ"ש ושוב תקנו וכו' ותקנו זה דוקא באומרת בעינא ליה וכו' אפשר שתתביש ע"י הכרזה ותחזור למוטב אבל אמרה מאיס עלי וכו' אפי' בכמה הכרזות לא תחזור בה דלמאיסותא לית סברא ודו"ק (עכ"מ וחע"ו):

תוכן העניינים

אמת מארץ (דוויק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה