אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן
אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן כב
שאלה אשה שהודית שנטמאה אם נאסרה עפ"י דיבורה או לא:
הנה מר"ן ז"ל באה"ע סי' קט"ו סעיף ו' פסק וז"ל אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה אין חוששים לדבר זה לאוסרה דשמא עיניה נתנה באחר וכתב מור"ם ז"ל ודוקא שאין רגלים לדבר אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת ע"כ אבל איבדה עיקר כתובתה ותוספת וכו' ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה ה"ז חייב להוציאה אבל אין כופין אותו להוציא וכו' עכ"ל הטהור מלשון זה שכתב אין חוששין לדבר זה לאוסרה נראה פשוט דדוקא להב"ד קאמר דאין לנו לחוש לדבר זה ולאוסרה עליו אבל איהו אי חש לדבר זה ורוצה לגרשה משום דנמאסה עליו ודאי דלית דין צריך בושש ועליו תבא ברכת טוב ומצוה קא עביד דאפי' נימא דלא נטמאה ועיניה נתנה באחר כיון שהיא פרוצה כ"כ ביותר עד שאומרת בפני עדים שזינתה ברצון אין לך פריצות גדולה מזו ויצתה מכלל בנות ישראל הצנועות ולא גריעא מעוברת על דת משה שמצוה עליו לגרשה וכמו שפסק מר"ן לעיל בסעיף ה' ובסי' קי"ט ס"ד וכ"ש בכאן שראוי לו לחוש שמא אמת ונכון הדבר שנטמאה ופוגע באיסור תורה שבודאי אם רצה לחוש לעצמו שרשאי וכן איתא בהדיא בירושלמי דנדרים על ההיא משנה אחרונה האומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת וז"ל א"ר הילא לא מסתברא אם היה חבר יחיש? והביאו הסמ"ג בעשין מ"ח וכיון דהאיש הלזה מוחזק בחברות ויראת שמים בודאי שראוי לו לחוש לעצמו בדבר זה ומצוה קא עביד דבעוברת על דת אעפ"י שאין חייב להוציא וכ"ש מצוה להוציא זו ואפי' חרם ר"ג לא שייך בזה כדכתב הב"ש ס"ק י"ט וכ"ש במקום שבועה דודאי אדעתא דהכי לא נשבע ויכול להתיר שבועתו על צד היותר טוב אבל אי איכא לאסתפוקי בנ"ד אם הבעל עצמו אינו רוצה לגרשה אי אמרינן ליה חייב אתה להוציאה ואסור לקיימה או לא אי חשבינן בנ"ד רגלים לדבר ונאמנת או לא והנה הגה זו שכתב מורם ז"ל דאם יש רגלים לדבר נאמנת היא מהרב תרומת הדשן בפסקים שלו סי' רכ"ב והרב ז"ל הוציא חילוק מכח קושיא שכתב באותה תשובה וז"ל ומאי ק' לך מאי שנא ממשנה אחרונה דלא חיישינן התם למאי דשויתיה אנפשיה חתיכה דאיסורא פשיטא דמתורץ יפה כמ"ש דהיכא דאיכא רגלים לדבר נמי בלאו הכי ואומרת טמאה אני לך כה"ג אין להתיר ותדע דהכי הוא דהא התוס' דיבמות הוצרכו לישב אליבא דר"י אמאי שרינן ההוא עובדא הא שויתיה לנפשיה חתיכא דאיסורא וכן אשר"י התם כתב לישב דברי ר"י ומאי קשה להו משנה שלימה היא בנדרים דלא חיישינן לה אלא ע"כ דלא קשה להו אלא היכא דאיכא נמי רגלים לדבר וק"ל וכו' ע"כ הרי דהוציא דין זה מדהקשו התוס' על הנהו עובדי דהיכי קאמרי רבנן איתתא שריא והא שויתא לנפשיה חתיכה דאיסורא ומאי קו' הא משנה שלימה היא דאע"ג דאמרה טמאה אני ושויתה לנפשיה חתיכה דאיסורא אינה נאמנת דשמא עיניה נתנה באחר אלא ודאי דס"ל להתוס' דלא אמרינן הכי דאינה נאמנת וחיישינן שמא עיניה נתנה באחר אלא דוקא היכא דאין רגלים לדבר שזינתה בלא דבריה ואפילו חשש מקודם לא היה בה ובאה ואמרה טמאה אני חיישינן שמא וכו' אבל אם בלא דבריה שקודם שאמרה טמאה אני חששנו שמא הוא דבר של זנות ובאה היא ואמרה טמאה היא בודאי שהיא אסורה ולא אמרינן שמא עיניה נתנה באחר דהבו דלא לוסיף עלה דדוקא בבאה מעצמה ואומרת טמאה אני אזי חיישינן שמא עיניה נתנה באחר אבל אם אנחנו בלא דבריה היינו חוששין בה ושאלנו אותה ואמרה טמאה בודאי דאסורה אבל עדין מתורתו של מהרא"י ז"ל לא נודע לנו אחרי כותבי זה ראיתי להרב הגדול מהרש"ל בס' ים של שלמה על יבמות בפ"ב סי' י"ח שכתב כן וז"ל ועוד אפילו היכא שהיא אומרת טמאה אני לך נראה שיכולה לומר טמאה אני לך לאוסרה עליו כי לא אמרו חכמים שמא עיניה נתנה באחר אלא לטובתו ולתקנת הבעל אבל אם הוא אומר שאי אפשי בתקנה זו בודאי שומעין לו וחרם דר"ג לא עבר כי לא כתב על הניחצות שמעזין ואומרים נטמאתי ועיניהם נתנו באחר פשיטא שזו היא רשעה ויוציאה מביתו ואפי' הפסידה כתובתה ועיין באותה תשובה באורך שפסק להלכה ולמעשה שיוכל לגרשה בע"כ אפילו במקודם דאיכא חרם ר"ג ודבר זה מצאתי אותו בירושלמי דמס' סוטה בפ"ק במשנה ג' וז"ל אלו אסורות לאכול בתרומה וכו' מתניתין לייא כמשנה ראשונה אמר רבי אבין ואפילו תאמר כמשנה אחרונה מ"מ יש רגלים לדבר הרי היכא דיש רגלים לדבר נאמנת אפי' למשנה אחרונה דמאי דקאמרה טמאה אני מה הם הרגלים אשר מהם נידון דקושטא קאמרה אם הם דוקא בהנהו עובדי דסוף נדרים שהיו שם עידי יחוד וכו' אשר עליהם מקשים התוס' ז"ל דהיכי קאמרי רבנן בהו דאיתתא שריא אבל אם לא היה שם עידי יחוד רק שיש קצת רגלים ואמרה טמאה אני אינה נאמנת או דילמא ברגלים כל דהו נאמנת ודוקא היכא שאין רגלים כלל הוא דאמרינן עיניה נתנה באחר אבל כל היכא דאיכא קצת הוכחה שיש שום פריצות ביניהם ובאה ואמרה טמאה אני אסורה אבל כי מעינינן בתשובה של מהרא"י הנז' נראה שדעתו כל היכא דאיכא קצת רגלים אמרינן בה דשויתה לנפשיה חתיכא דאיסורא דהא נ"ד לא היה שם עידי יחוד כלל אלא שהבתולה ראתה שהבחור נכנס באותו חדר שהמשרתת ישינה בו והיא כמו שהגידה ע"פ החרם שהיתה ישינה ונפל הבחור על מטתה של הבתולה מצד מרגלותיה ועמדה המשרתת ויצאה הרי דליכא עידי יחוד כלל והחשיב אותם רגלים להאמינם שהיא טמאה דאי לא חשיבי רגלים א"כ ל"ל למיהדר אחילוקים להתיר בנדון דידן מנדון התוס' בפשי' היל"ל דע"כ לא קאמרי התוס' אלא היכא דיש רגלים והכא ליכא רגלים אלא ודאי דחשיב ליה לנדון דידן רגלים והוצרך למצוא טעם להיתרא ודו"ק (א"ה עכ"מ וחע"ד):