אור ברסלב
אמת מארץ (דוויק) אמת מאר"ץ למוהרשד"ך › סימן יז

אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן

אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן יז

סימן טז

שאלה ראובן שהיה לו חזקת חצר ובתים שבתוכה והיה נשוי עם לאה ומתה לאה ונשא את רחל ונלב"ע ראובן וחלי"ש והניח אחריו ברכה ג' בנים שנים מאשתו ראשונה לאה ואחד מאשתו שניה רחל ואחר שמת ראובן הנז' הוציאו ב' בניו שהם מלאה שטר שאיך אביהם קבל מיד אשתו לאה סך מה מנכסי צ"ב שהכניסה לו מבית אביה ובעד הסך הנז' הקנה לה סך ארבעה עשר קרריט מחצרו הנז' לה ולב"ך ולהב"מ במכירה גמורה וכו' וסילק ראובן כל כח וזכות שהיה לו וכו' והעבירו לאשתו הנז' ולב"ך ולהב"מ ונתן לה כח וזכות ורשות מספיק למכור ולמשכן ולהוריש ולהנחיל ולתת במתנה ולעשות בהם כחפצה ורצונה וחפץ ורצון ב"ך והב"מ וקנו מידו ע"כ הנז"ל גם הוציאו שטר אחר שכתוב בו בהיות שה"ר ראובן הנז' קבל מאשתו לאה נכסי צ"ב שלה סך מה ובעד הסך הנז' הקנה לה ארבעה עשר קרריט ככתוב בשטר המכר אשר ביד ב"ך והנה אחר המכירה הנז' עמד ראובן והוציא הוצאות מרובות על כללות החצר ועל דבר שבעתה באנו בפ"ע חו"מ הודה ה"ר ראובן הנז' שויתר ומחל לבניו בני לאה כל ההוצאות שהוציא בעד הי"ד קרריט מזמן מכר הנז' עד היום הזה אלא הי"ד קרריט הם מנוקים ומשופים לבני לאה הנז' מבלי שום תביעה ואחריות וכו' שטר מחילה ומכר זה כאחריות וכו' כל שטרי מכירה ומחילה וקנו מידו על מכר ומחילה וכו' ע"כ לשון השטרות שהוציאו בני לאה ורוצים ליקח הי"ד קרריט מחצר הנז' יתר על חולקהון דעם אחוהון בן רחל בחצר הנז' ובנימין בן רחל הוא יתום קטן והקרובים טוענים בעבורו דשטר מכר הא' שעשאו ראובן לאשתו לאה הוא שטר אמנה יען שהיה חייב ראובן לבעלי זרוע סך עצום ומשכן בידם את חצר הנז' ונתן להם החוג'יט שלו להיות משכון בידם מש"ה עשה שטר מכר לאשתו לאה מוקדם לזמן משכון הנז' כדי להצילו מידם והעשרה קרריט הנשארים מהחצר הנז' כתבם על שם הפיראנקוס ג"כ מוקדם למשכון הנז' כדי להציל את כל החצר מידם ויש ראיה על זה שאחד מעידי השטר יען שידע שהמכר הנז' אינו אמת דילג משמו תיבת חיים שהיה נוהג לחתום שמו מרדכי חיים וחתם מרדכי לבד כדי לידע ולהודיע ששטר זה אינו אמת:

ועוד ג"כ טוענים הקרובים בעד היתום והוא שכיון שמתה לאה בחיי בעלה ראובן אפילו נימא שהמכירה שמכר לה בעלה אינה להבריח אלא היא אמת כיון שמתה בחיי בעלה בעלה יורשה ובניה לא זכו בחיי אביהם מכח אמם כלום יען שד"ת הבעל יורש את אשתו. ושטר השני שכתב להם שויתר ומחל לבניו בני לאה כל ההוצאות שהוציא בעד הי"ד קרריט וכו' אינו כלום כיון שאין להם שום זכות בגוף הקרקע אלא הקרקע הוא שלו שירשה אותו מאשתו ומחילה זו מחילה בכדי הוא שמה שהוציא הוצאות על שלו הוציא ואין להם עמהם כלום עד שימחול להם ומחדש לא עשה להם שום זיכוי בחצר הנז' לא בלשון מכר ולא בלשון מתנה ואף על פי שכתב בשטר המחילה ואחריות שטר מחילה ומכר זה וכו' וקנו מידו על מכר ומחילה הנז' וכו' כ"ז מילי דכדי נינהו דבשטר זה לא נזכר מכר כלל כי אם מחילה דוקא ואם נאמר שמכר להם מחדש ואפילו שאינו כתובה בשטר לא שייך לומר שטר מכר זה ולא לומר ג"כ מכר ומחי' הנז' ועוד דמחילה ומכר תרתי דסתרן נינהו דאם מכר להם מחדש ל"ל מחילה שמחל להם הוצאות הקודמים באופן שדברי שטר השני לא מעלה ולא מוריד ובני לאה טוענים כיון דבשטר המכר הראשון כתוב לאמר הקנה לה סך ארבעה עשר קרריט לה ולב"ך ולהב"מ וכו' וסילק ראובן כל כח וכו' והעבירו לאשתו ולב"ך וכו' ונתן לה רשות למכור ולמשכן ולהוריש ולהנחיל ולתת במתנה ולעשות בהם כחפצה ורצונה וחפץ ורצון ב"ך והב"מ ג"כ וקנו מידו קגו"ש במדל"ב ע"כ הנז' א"כ סילק את עצמו מירושתה ונתן לה כח להוריש ולהנחיל לאחרים והם בניו יורשים אותה:

תשובה גרסינן בפרק ח"ה דף נ"א אמר רבא הילכתא המוכר שדה לאשתו לא קנתה והבעל אוכל פירות. במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות תרתי? בתמיה. ל"ק כאן במעות טמונים כאן במעות שאינם טמונים דאמר רב יאודה מעות טמונים לא קנתה מעות שאינם טמונים קנתה ע"כ לשון הש"ס. וקרקע זו שקנתה האשה מהבעל מנכסי צאן ברזל שלה בודאי דאינה כדין נצ"ב שבין היא ובין הבעל אינם יכולים למוכרה ולא ליתנה לאחרים ואם מכרו או הוא או היא מכרן בטל ואפילו נימא דדינה כדין נכסי מלוג אפילו בנכסי מלוג הוא מכרו בטל והיא ג"כ אם מכרה הפירות הבעל מוציא אותם בחייה והגוף לאחר מיתתה וכמפורש כ"ז בש"ע א"ה סי' צ' יעוש"ב בנ"ד שנתן לה הבעל לה ולב"ך למכור ולמשכן להוריש לילו ולתת במתנה ולעשות בקרקע זו כחפצה ורצונה וקנו מיד הבעל ע"ז בודאי שיכולה למכור ולמשכן ולתת אותה במתנה לאחרים ומכרה ומתנתה קיימת אבל כ"ז שלא מכרה ולא נתנה הבעל אוכל פירות ואם מתה יורשה וכדפסק הש"ע בסי' צ"ב סעיף א' יע"ש ודין זה הוא מוסכם מכל הפוסקים ומה שנפל לנו הספק בנ"ד הוא מה שפירש לה הבעל במכירה זו נוסף על המכירה ועל הנתינה שנתן לה רשות להוריש ולהנחיל היא וב"ך והב"מ אם מהני תנאי זה לומר אע"ג שלא מכרה ולא נתנה ומתה אין הבעל יורשה משום דהוי כמתנה שלא ירשנה הוא או נימא כיון שלא התנה בפירוש שלא ירשנה אע"ג דכתב לה להוריש ולהנחיל כונתו שיוריש למי שראוי לירש אותה ועל מי שהוא קודם בירושתה:

והנה מצאנו ראינו להרב המבי"ט בח"א סי' קמ"ח שנשאל על כיוצא בזה וז"ל ילמדנו רבינו איש שנתן לאשתו בית א' בקנין ושטר ומתה בחיי בעלה ויש לו בת נשואה וטוענת שהיא יורשת את אמה כיון שהוא נתנה לאמה מתנה גמורה וסילק עצמו ממנה והוא טוען שהוא יורש אותה. תשו' הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מה' אישות הכ"ז כתב הנותן מתנה לאשתו בין וכו' אין לבעל פירות במתנה זו והביא המ"מ שכתב הרשב"א שאם מתה הבעל יורשה וכו' ואפילו מכרה היא או נתנה היא לאחר ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא אם פי' לה שתוכל למכור וליתן לאחר ואפשר שעוד צריך שיכתוב לה בפי' שלא יהא הוא מוציא מיד הלקוחות הא לא"ה לא שלא אמר לה שתוכל למכור וליתן אלא שלא יוציא הוא מיד הלקוחות בחייה אבל לאחר מיתה לא עד שיפרש וכן דעת גאון ז"ל ואין דעתי נוחה בכך עכ"ל של המ"מ. והכא בשטר זה כתוב שתהא רשאית למכור ולמשכן וליתן למי שתרצה ולהוריש ולעשות ממתנה זו כחפצה ורצונה כל ימי עולם כמו שעושה האדם בדבר שהוא שלו וכו' ונראה שלדעת הגאון שכתב שהוא מוציא מיד הלקוחות עד שיפרש וכו' א"כ אין בכל הלשונות אלו ספק להעמיד ביד הלקוחות וכ"ש כשלא נתנה או מכרה שהוא יורשה וכל לשונות השטר מורים כן שתוכל לעשות כל מה שתרצה ומה שלא עשתה שלא נתנה או לא מכרה ומתה הבעל יורשה ואפילו מלת ולהוריש הכתוב בשטר לא נתקיים שלא הורישה את הקרקע לבתה ולא דיברה דבר וממילא בעלה יורשה ולא בתה ואם היתה אומרת שתירשנה בתה היה אפשר שיהיו דבריה קיימים כיון שכתוב ולהוריש אכל כ"ז שלא עשתה דבר בעלה יורשה וכן מה שכתב הריב"ש סי' ק"ו שאם יש בפי' במתנה ההיא שמזכה לה הבעל לגמרי למכור ולתת ולהוריש ו' שהולכים אחרי התנאים ההם נראה שהולכים אחר התנאים הכתובים בפי' למכור ולתת ולהוריש וכל שלא עשתה כך הבעל יורשה אם לא שיפרשו ג"כ שתירש אותה בתה דאע"ג דכתב הרמב"ם בפי"ב התנה עמה אחר שנישאת שלא ירשנה תנאו בטל היינו בנכסיו אבל במה שנתן לה הוא יכול להתנות וכן נר' מתשובת הריב"ש סי' תפ"ג שאם לא כתב בפי' שלא ירשנה כשתמות שיורשה עכ"ל. וקודם שנבא לעיקר הדין יש לדקדק בדעת הגאון שהביא המ"מ משם הרשב"א דמ"ש מתנה משאר נכסי מלוג דאם נתן לה רשות שתמכור מכרה קיים לעולם. ובמתנה אע"ג שנתן לה רשות שתמכור אם מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות? ואין לומר דס"ל להגאון דה"ה בגמרא דידן הכין דזה לא שמענו ומתני' קאמר בפי' בריש פרק הכותב אם מכרה ונתנה קיים והנראה לישב דעת הגאון ז"ל דס"ל דבגמרא כיון שיש לו מהם אכילת פירות והגוף שלה כיון שנסתלק מהפירות בחייה על ידי מכירתה שנתן לה רשות למכור וזכה הלוקח שוב אינו חוזר כחו לחזור ולזכות אחרי מיתתה ולהוציא מיד הלקוחות משא"כ במתנה דאין לו בה אכילת פירות בחייה א"כ ע"י מכירתה שמכרה בחייה לא הורע כח הבעל בחייה משום זכות שהיה לו בה ומאימתי מתחיל להורע כחו וזכות שהיה לו במתנה זו אחרי מיתתה וא"כ יכול לומר מה שנתתי לה רשות למכור הוא דוקא בחייה שאין לי שום זכות במתנה זו אבל אחרי מותה לא סילקתי את עצמי מזכות שהיה לי בה אחרי מותה ויכול להוציא מיד הלקוחות עד שיפרש זה נ"ל לישב דעת הגאון. אבל לענין הדין לא מצינו לשום אחד מהפוסקים שס"ל כוותיה וגם הרשב"א ז"ל שהביאו אין דעתו נוחה הימנו. ומעתה מה מאד נפלאתי על הכנה"ג סי' פ"ה בהגב"י אות ה' אחר שהביא דברי המבי"ט שכתב שלדעת הגאון אין ספק שלא להוציא מיד הלקוחות בכל לשונות אלו כתב אבל מהר"א גאליקו ז"ל בתשובה כ"י כתב שכל שכתב לה לעשות בנכסים כמו שעושה אדם בשלו וכו' הוי כאילו פי' שלא יוציא מיד הלקוחות וכו' עכ"ל. ושותיה דמר לא ידענא דהמבי"ט לא קאמר לה אלא לדעת הגאון אבל לא לדין ומה שהביא דעת הגאון הוא לרווחא דמילתא ולא נ"מ מידי לענין דינא דאפילו יש ספק בכל אלו הלשונות שלא להוציא מיד הלקוחות היינו דוקא כשתמכור ותתן וזו לא עשתה שום דבר ואפילו מהר"א גאליקו מודה דבעלה יורשה. וא"ת דכונת הכנה"ג אפילו לדעת הגאון קאמר לה מהר"א גאליקו שיש ספק בלשון הזה שלא להוציא מיד הלקוחות זה אין הסברא נותנת שלא הוזכר דבר זה במהר"א גאליקו ומאי נ"מ בזה:

ועוד מדבריו שהביא הכנה"ג באות ו' נראה שבא להשמיענו שאם אמר לה דבר זה שתוכל לעשות במתנה זו כאדם העושה בשלו הוי כאילו פי' לה בהדייא שתוכל לתת ולמכור יע"ש ולא בא להשמיענו דעדיף לשון זה מאילו פי' בפי' שתוכל ליתן ולמכור וצ"ע. ולעיקר דינו של המבי"ט ז"ל שכתב דבמתנה שנתן לה הבעל יכול להתנות שלא ירשנה או שתירש אותה בתה ושאני מתנה מנכסיה שאם התנה עמה אחר שנישאת שלא ירשנה שתנאו בטל כדכתב הרמב"ם ז"ל לא כן אנכי כי עמדי וכמ"ש הטור ז"ל בסי' פ"ה משם הרמ"ה וז"ל ואם מתה עד שלא מכרה יורשה אפילו אקני לה ע"מ שלא ליורשה הרי דכתב להדייא דאפילו במתנה אינו יכול להתנות שלא ירשנה ולא הביא הטור והביא שם חולק בזה ואפילו לדעתו ז"ל דמהני במתנה תנאי שלא ירשנה שאינו יורשה אם לא כתב תנאי זה בפי' אע"ג שכתב לה שיש בידה להוריש ולהנחיל וכו' היינו להוריש למי שראוי לירש וכיון שלא התנה עמה שלא ירשנה הוא ראוי ליורשה ולא אחר ואינה יכולה להוריש אותה לבתה דמי שהוריש לאינו ראוי לירש לא אמר כלום וזה פשוט ואפי' הרב ז"ל בדרך אפשר קאמר לה ומ"מ בעיקר הדין שכתב דבמתנה מהני תנאי שלא ירשנה והביא כן משם הריב"ש בסי' תפ"ג שלא כן נראה מדברי הריב"ש והוא תמוה כמ"ש לעיל משם הרמ"ה וכן נמי כתבו הרא"ש ורשב"ם בפרק ח"ה דנ"א אהא בריתא דתני אין מקבלים פקדונות לא מן הנשים וכו' ואם מתה יחזיר לבעלה וכו' ואפילו אם נותן לה ממון זה ע"מ שאין לבעלה רשות מכיון שמתה יורשה בעלה שהבעל יורש את אשתו יע"ש עיין בבה"ט סי' פ"ה ס"ק ט"ו הרי דאפילו במתנה שנתנו לה אחרים אין יכולים להתנות שלא ירשנה בעלה וכ"ש במתנת הבעל:

והנראה לישב דברי הריב"ש דהא דקאמר דמהני תנאי שלא ירשנה בעלה הוא דוקא כשמכרה אותה מתנה או נ"מ לאחרים דמעיקר הדין אע"ג שהבעל יורש את אשתו אם מכרה או נתנה נ"מ שלה או מתנתה לאחרים ומתה זכו בהם הלוקחים או המקבלי מתנה אבל באושא התקינו שאם מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות וכן משמע להדיא בפרק האשה שנפלו דע"ח וז"ל לימא תנינא לתקנת אושא וכו' מתניתין בחייה ולפירות תקנת אושא בגופא של קרקע ולאחר מיתה ע"כ יע"ש ברש"י וכיון דמן הדין הוא שאין הבעל יורשה כשמכרה או נתנה מנ"מ שלה לאחרים ואין יכול הבעל להוציא מיד הלוקח והמקבל מתנה אלא מכח תקנת אושא דכלוקח אחד שוינהו רבנן ועדיף מיורש דאורייתא דאילו יורש דאורייתא אילו מכר או נתן מורישו לאחרים אין היורש יכול להוציא מידם והבעל יפו כחו בתקנת אושא שאפילו מכרה או נתנה בחייה שיכול להוציא לאחר מותה מיד הלוקח או המקבל מתנה ע"ז מהני תנאו שלא ירשנה שאינו יכול להוציא מיד הלוקח או המקבל מתנה וזה הדין הוא דוקא במתנה או בנכסי מלוג שלה אבל לא בנכסי צאן ברזל דבנצ"ב בלא תקנת אושא הבעל מוציא מיד הלקוחות ולא מהני תנאו שהתנה שלא ירשנה אפילו אם מכרה או נתנה קודם שמתה כן נ"ל לישב דברי הריב"ש אבל דברי המבי"ט דלא איירי אמכרה או נתנה וקאמר דמהני תנאו שלא ירשנה אמתנה עדין צ"ע. תבנא לדינא לנדון דידן דאיירי בקרקע שקנתה מנצ"ב דלא נתנו לה במתנה והרי הוא בכלל נכסיה לא מהני תנאי שלא ירשנה ואינה יכולה להורישו לשום אדם ליבא דכ"ע דבנשואה אפילו בקנין אינו יכול לסלק עצמו מירושתה וכמו שפסקו כל הפוסקים ראשונים גם אחרו נים אשר מימיהם אנו שותים וכמו שמפורש בטור א"ה סי' ס"ט וסי' צ"ב יעוש"ב:

איברא זה ראיתי להרב מהר"מ מפדוואה סי' י"ז שדקדק מדברי רש"י ותוספות שבלשון טוב מהני תנאי שלא ירשנה אפילו בנשואה וזהו נגד כל הפוסקים ואין לסמוך עליו אפילו במקום שתופסים דגם הקי"ל וכ"ש שבנדון דידן אפילו מהר"ם מפדוואה מודה דהבעל יורשה כיון שלא התנה בפי' שלא ירשנה אלא למכור ולהוריש ולא מכרה ולא נתנה ולא הורישה ואפי' אם תוריש לבתה או לבנה לא מהני בלשון ירושה כיון שראוי ליורשה הוא הבעל והוא קודם לכל אדם היעלה על הדעת אב שמכר או נתן קרקע לבנו וכתב לו בזה הלשון ואין לבן בן שיורשו אלא אביו היועיל אם יוריש אותו קרקע לאחיו בלשון ירושה ויסלק הירושה מאביו או אם יועיל אם אביו התנה על אותו קרקע שלא ירשנו ומת הבן בלא בנים היועיל תנאו וה"ה באשה עם בעלה והיא נשואה שלא יועילו תנאים הללו כלום (א"ה עכ"מ):

תוכן העניינים

אמת מארץ (דוויק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה