אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן
אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן י - ש"ע חו"מ סימן רה ס"א
מי שאנסוהו וכו' אפילו תליוהו וכו' כתב הסמ"ע סעיף קטן א' וז"ל מי שאנסוהו וכו' בפרישה כתבתי והוכחתי מלשון הרי"ף והרמב"ם והמחבר שס"ל דאפילו לא ראינו וידענו מאונסיה דהמוכר כלל וגם ראינו דעת המוכר שאינו מוכרו ברצון אמרינן כיון שמכרו וקבל הדמים גמר והקנהו ומכרו מכר ושמלשון הטור והרא"ש לא משמע הכי אלא כל שנראה מהמוכר שאינו מוכרו ברצון אפילו שקיבל דמי המקח אין מכרו מכר אם לא שהמכירה היתה באונס דאז אמרינן אגב אונסא דזוזי גמר ומקני ללוקח עכ"ל ודבריו תמוהים דהיאך יעלה על הדעת לומר דאם לא היה אונס כלל להמוכר אלא שראינו שאינו מוכרו ברצון אפילו שמכרו וקיבל דמי המקח שאין מכרו מכר שנוכל לתלות סברא זו להטור והרא"ש ז"ל דא"כ ביטלת כל מכירות שבעולם דכל מוכר יעשה זאת כדי שאם ירצה יחזור ויבטל המכר והרי קאמר הש"ס בפרק ח"ה כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפ"ה זביניה זביני ופירש רשב"ם רוב חפציו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחוק למעות לא היה מוכר ואפי"ה זביניה זביני ביסורין גדולים אלא אפילו בלא יסורין כגון אונס ממון וכו' חשיבי אונס וזביניה זביני אי לא מסר מודעה ואי מסר מודעה בכולהו לאו זביניה דמדכתב חשיב אונס דמשמע דוקא מכח אונס אע"ג דאינו כל כך יסורין גדולים אמרינן וכו' הרי שאעפ"י שנראה מהמוכר שאינו מוכרו ברצון אפ"ה המכר מכר ואפי' שיש לחלק ולומר דמ"ש הסמ"ע שנראה מהמוכר שאינו מוכרו ברצון היינו מחמת שהפציר בו הלוקח וכדדחי בש"ס ודילמא שאני אונסא דנפשיה וכו' מ"מ כל שלא היה אונס בדבר אין סברא לומר שאין המכר מכר ומה שהביא ראיה בפרישה מלשון רשב"ם שכת' בד"ה רב הונא מסברא דידיה קאמר דמתוך יסורין גמר בלבו ומקנה הואיל ואיכא תרתי יסורין ומתן מעות דלא מפסיד מידי ע"כ דמש' דהיסורין גורמין שמקנהו ללוקח טפי מאילו לא יסרוהו ונראה ממנו שאינו מוכרו ברצון טוב ליכא ראיה כלל דרשב"ם ז"ל העתיק לשון הש"ס דקאמר אלא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקני דמש' מינה דהיסורים גורמין להקנות לו ללוקח והוסיף רשב"ם ז"ל על לשון הש"ס דלאו היסורין לחודייהו גורמים אלא גם המתן מעות דרב הונא תליוה וזבין קאמר ולא תליוה ויהיב וכן לקמן דפריך הש"ס עליה דרב הונא מהא דתנן לקח מסקריקון וכו' קאמר ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקני גם בהניזקין דנ"ה קאמר הש"ס הילכך קמייתא ומציעתא כיון דקטליה אגב אונסיה גמר ומקני ולשון זה דהש"ס כל הפוסקים ראשונים גם אחרונים העתיקוהו הרי"ף ז"ל בפ' ח"ה ז"ל דק"ל כרב הונא וכו' דאגב אונסיה גמר ומקני הרמב"ם בפ"י מה"מ מי שאנסוהו וכו' שמפני אונסיה גמר ומקני מר"ן ז"ל העתיק לשון הרמב"ם הרי שגם הרי"ף והרמב"ם והש"ע כת' שמפני האונס גמר ומקני וא"כ מה יתרון יש בלשון רשב"ם מלשונם וכונתם רצויה שהאונס עצמו שהוא הגורם לביטול המקח הוא עצמו גורם לקיום המקח ואנה"נ דכ"ש הוא דאם לא היה אונס כלל דודאי דהמקח קיים גם מה שהביא בפרישה מלשון הרא"ש שכתב בפסקיו אהא דאמרינן תליוה וזבין וכו' דל"ד תליוהו דאונסיה ביסורין גמורים אמרינן דמקנה אבל בלא אונס כלל אעג"ב דקיבל הדמים לא אמרינן דגמר ומקני ואחריו נמשך ג"כ רבי' בעה"ט ומש"ה כתב ל"ש אנסוהו אונס הגוף וכו' לא שנא אנסוהו אונס ממון אהאי דינא דזביניה זביני ולא כתבו אדין דמסר מודעא לעניות דעתי נראה דלאו ראיה כלל לא מדברי הטור ולא מדברי הרא"ש ולאו להכי מתכוין הרא"ש לומר דאי לא חשיב אונס כלל דלא הוו זביניה זביני אלא כונת הרא"ש ז"ל הוא משום דחזינן בהניזקין במתניתין דסיקריקון דמחלק הש"ס בסיקריקון בין אונס לאונס דבאונס גדול דקמייתא ומציעתא דקטלי אמרינן דגמר ומקני בתרייתא דלא קטלי לא גמר ומקני לא תימא דה"נ באנסוהו למכור דקאמר רב הונא תליוה וזבין דזביניה זביני דסברא הוא דאגב אונסיה גמר ומקני היינו דוקא באונס הגוף דתליוה הוא דגמר ומקני אבל באונס ממון אע"ג דחשיב אונס ובטל המקח לא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני ע"ז קאמר הרא"ש דל"ד תליוה וכו' אלא אפילו אונס ממון חשיב אונס לומר עליו אגב אונסיה גמר ומקני גם הטור ז"ל מתכוין לכך גם התוס' בפח"ה דמ"ח בד"ה אמר רבא נתכונו לכך:
איברא מצאנו לרשב"ם ז"ל שכתב בפרק ח"ה דמ"ט בד"ה תימא נחת רוח וכו' דלא דמי לתליוה וזבין וכו' דאגב אונסא גמר ומקני אבל הכא דליכא אונס כל כך לא גמרא ומקניא עכ"ל נראה מדבריו אלו דלאו בכל אונס אמרינן גמר ומקני דאעפ"י שהוא אונס לבטל המקח לא יחשב אונס דליהוי גמר ומקני עבורו וזה החילוק לא נמצא בשום אחד מהפוסקים וכבר השיגו הרשב"א בשי' למס' בתרא וכתב עליו ואינו מחוור לי שאם אין כאן אונס גמור מקחו קיים אלא משום דלא יהיב להו זוזי הוא וכו' יע"ש מ"מ נראה דאפילו לסברת רשב"ם דוקא באונס קטן אמרינן דהמכר בטל אבל בדליכא אונס כלל ודאי דליכא מאן דאמר דהמכר בטל ואפילו באונס קטן פליג עליו הרשב"א וס"ל שהמכר קיים אם לא היה אונס גמור ודו"ק:
והרב"י בסעיף ד' כתב וז"ל ומ"ש ל"ש אנסוהו אונס הגוף וכו' כלומר אנסוהו איזה אונס שיהיה שמצדו מכר אם מסר מודעה המכר בטל ואונס הגוף וכו' ומ"ש ל"ש אנסוהו אונס ממון וכו' וה"פ לא מיבעיא אם פחד ההפחדה היה ע"י גוים אלא אפילו היה ע"י ישראל וכו' ומאחר דלא אניס כולי האי ס"ד דלא גמר ומקני קמ"ל וכן כתב הרא"ש וכו' עכ"ל ולכאורה דבריו סותרים אהדדי בתכ"ד דבתחי' קאמר דהחידוש הוא דאם מסר מודעא בכל אונס שיהיה המכר בטל ובתכ"ד חזר בו ופי' דהחידוש הוא דבכל אונס אמרינן גמר ומקני והמכר קיים וכמ"ש הרא"ש ז"ל והרב"ח ז"ל פי' לשון הטור כמ"ש הב"י באחרונה דהחידוש הוא דכל אונס חשיב אונס גמור לענין דאמרינן בו דאגב אונסיה גמר ומקני והביא תחילת דברי הרב"י ז"ל דכתב דהוא מקושר עם מה שכתב לבסוף ואם מסר מודעה וכו' וכתב עליו נראה דהוה קשיא ליה למה הוצרך להביא ראיה מדאסיקנא דחשיב אונס דליהוי זביניה זביני הא ודאי דכ"ש הוא אי לא חשיב אונס דהמקח קיים והא לא הויא קושיא כלל דאיכא למימר דדוקא בתליוה וזבין דאיכא יסורין התם הוא דאגב אונסיה גמר ומקני אבל בשאר אונס לא אמרינן גמר ומקני כיון דליכא יסורין ואעג"ב דאיכא אונס קמ"ל דלא שנא וכן כתבו התוס' להדיא וכו' עכ"ל ולא סיימוהא קמיה סוף דברי הרב"י ז"ל שהוא נמי פירש דברי הטור כמ"ש הוא עצמו משם הרא"ש והביא ראיה מדברי הרא"ש ז"ל ולא קשיא ליה מ"ש הב"ח ז"ל דהוה קשיא ליה דראה דברי הרא"ש ז"ל בפסקיו וג"כ דברי הטור ז"ל כדברי הרא"ש וגם הרב הדרישה ז"ל הביא תחי' דברי הרב"י בפי' דברי הטור ז"ל וכנראה שלא ראה סיום דבריו שגם הרב"י פירש תחילת דברי העור כמ"ש הוא בפרישה ומה שדחקו להרב"י ז"ל לפ' תחילת דברי הטור שהם מקושרים עם מ"ש לבסוף ואם מסר מודעה וכו' הוא מדשינה הטור ז"ל בלשונו מלשון אביו הרא"ש ז"ל שהרא"ש כתב ול"ד תלאוהו וכו' והטור נקט לישנא אחרינא ל"ש אנסוהו אונס הגוף וכו' ל"ש אנסוהו אונס ממון וכו' של' הרא"ש שכתב ל"ד מש' בפשיטות שהחידוש הוא אונס ממון אבל לשון הטור ז"ל שכתב ל"ש אנסוהו אונס הגוף וכו' מש' דבכל חדא וחדא מינייהו איכא חידושא דגם באונס הגוף עצמו איכא חידושא דאם מסר מודעה המכר בטל דל"ת כיון דהוא יסורין גדולים גמר ומקני אעפ"י שמסר מודעה קודם לכן וסברא זו הביאה העיטור באות מודעה וז"ל ופסק הילכתא הלא כתבינן מודעה אאונסא דגופא ודחאה העיטור ז"ל בעצמו ע"ש:
העולה מכל האמור דאי ליכא אונס כלל לא שנראה מדעת המוכר שאינו מוכרו ברצון טוב אליבא דכ"ע זביניה זביני כיון שמכר ואפי' בשעת המכירה לא קיבל הדמים ודינו כשאר מכירות דעלמא הנעשות ברצון טוב ולא מצי המוחזק לומר קי"ל:
ב מי שאנסוהו עד שמכר כתב הרב"י מחו' ג' בשם בעל העיטור דוקא אנסוהו למכור גמר ומקני אבל אנסוהו לקנות לא אמרינן אגב אונסיה גמר וקני וכו' וצ"ע דאיך הביא הרב ז"ל דין זה משם בעל העיטור בסתם כאילו הוא מוסכם אליבא דכ"ע וליכא מאן דפליג והרי הרב עצמו בטור א"ה סי' מ"ב פסק בסתם כס' הרמב"ם שהאיש שאנסוהו עד שקידש קידושיו קידושין והביא סברת בע"ה בשם יש מי שאומר ולס' הרב המגיד כ"ש הוא שאם אנסוהו עד שקנה שקנינו קנין שכתב וז"ל ובהשגות וכו' ואני אומר שהרי זה כמי שמוכר באונס שהמכר קיים וכ"ש כאן שהוא קונה שאעפ"י שהוא באונס שקנינו קנין עכ"ל יעו"ש:
ג עד שמכר ולקח דמי המקח וכו' כתב הרב"י ומ"ש בהכונס דכי אמרינן תליוה וזבין זביניה זביני היינו דוקא כשאומר רוצה אני וכו' ואפשר דלא בעינן עד שיאמר רוצה אני בפי' אלא כל ששתק וקיבל הדמים אומר רוצה אני קרינן ביה עכ"ל לכאורה מדבריו משמע דקבלת הדמים בשתיקה הוא במקום רוצה אני ולכאורה קשה דמלשון הרמב"ם שכתב מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח משמע דגם לקיחת דמי המקח היתה מכלל האונס דמילת מי שאנסוהו קאי גם על ולקח דמי המקח דאי לאו הכי היה לו לומר אם לקח דמי המקח גם מלשון הטור שכתב בסעיף ג' ולא מנה המעות כשקיבלם דהשתא איכא הוכחה שבעל כורחו קיבלם וכו' הרי משמע דאפי' שקבלת המעות היתה באונס אפ"ה זביניה זביני גם קשה מי לא עסיקינן שהיו המעות ביד המוכר קודם שאנסוהו על המכירה ואפ"ה זביניה זביני כמ"ש הרדב"ז בח"ב סי' כ"ט וז"ל ואין טעם לחלק בין היכא שנותנים המעות עתה להיכא שכבר היו המעות בידו וכו' עכ"ל יע"ש ומוכרחים אנו לומר דמ"ש הב"י אלא כל ששתק וקיבל הדמים פי' כן כל ששתק כיון שקיבל הדמים אומר רוצה אני קרינן וכמ"ש רב האי בס' המקח וז"ל מ"מ כיון שנתן את שוויו אין עלינו מאותו אונס כלל לפי שנאמד את דעתו כיון שנתן את שוויו שמא נתרצה עכ"ל יע"ש וכן מלשון הסמ"ע ס"ק ב' למעיין בו ולפי דעת הרב"י זה דתליוה וזבין זביני' זביני אע"ג דלא אמר רוצה אני וחמסן שהוא פסול לעדות אע"ג דיהיב דמי היינו בדלא שתיק אלא שעומד וצווח שאינו מוכר לו מדעתו אבל בדשתיק זביני' זביני ולכאורה קשה דשתיקה זו מה זאת עושה דאם דלא אנסוהו שימכור לו חפץ זה והלה שותק הוא מחמת האונס שהלה אונסו במאי קני ליה אנס להאי ארעא דהרי כתב הטור בסי' קפ"ט ס"ג וז"ל ואין המקח מתקיים לקונה אלא א"כ יקנהו לה המקנה אבל אם היה לו פקדון בידו וכיוין לקנותו בסך ידוע שאמר ליתן לו למפקיד לא קנה ע"כ ופי' כשהיה לו פקדון בידו ואמר לו למוכרו בסך ידוע אם יזדמן לו וכיוין הנפקד לקנותו באותו סך שאמר לו המפקיד לא קנה הרי דאעפ"י שדעת המוכר ורצונו למוכרו באותו סך והרשהו למוכרו לאחרים באותו סך כיון שלא הרשהו בפי' לקנותו לעצמו ודברים אלו של הטור המה לקוחים מתשובת הרא"ש כלל ק"ה סי' ב' והביאם הטור בסי' קפ"ה וז"ל ראובן נתן חפץ לשמעון למוכרו בארבעה וכו' ומה הדין אמר הסרסור כשבא חפץ לידו הא לך ארבעה בשבילו וכו' ושוב מצאתי שכתב הרשב"א וכו' מאן שם לך כאומר מי מכרו לך לפי שהוא שלוחם למכור אבל לדידך מי מכרו לך ומכאן נראה שאין שליח יכול לקנות לעצמו אפי' באותם דמים שהרשו הבעלים למוכרו וכו' עכ"ל יע"ש ובחנם טרח הרב הב"י בב"ה שלו והגיה בדברי העור בסי' קפ"ט במקום בידו ביד אחרים דמפורש יוצא דברי הטור הללו מתשובת הרא"ש הנז"ל ואעפ"י שכתב הרב"י בסי' קפ"ה על תשובת הרא"ש הנז' ואפי' בשתק ראובן לדברי הסירסור משמע דהוי דינא הכי דקנה דשתיקה כהודאה דמי וכו' שאני התם שמתחילה גילה בדעתו שרצונו למוכרו לאחרים באותו סך אבל היכא שמעולם לא נתרצה למוכרו אע"ג דלא הוי אנוס שתיקה לאו כהודאה דמיא וכדעת הב"ח בסי' קפ"ט בפי' דברי הטור הנ"ל וז"ל אבל אם לא אמר לו המפקיד לקונה כלום אלא הוא הקונה שא"ל להמפקיד סכום כך וכך אתן לך בעד הפקדון שבידי וכיוין לקנותו והמפקיד שתק לא אמרינן דשתיקה כהודאה דמיא והיינו משום שמעולם לא הרשהו למוכרו וכ"ש בכאן שהוא אנוס שבודאי איכא מ"ד דשתיקה כהודאה דמיא ועוד קשה לפי דברי הב"י הו"ל להש"ס בהכונס לשנויי הא בדשתיק הא בדצווח ועוד קשה שהרי"ף והרא"ש ז"ל הביאו סוגיא דהכונס ופסקוה להלכה ואי אפי' בדשתיק לחוד מהני לא הוו שתקי רבנן מלאשמועינן האי חידושא כי היכי דלא תיקשי דבריהם אהדדי שפסקו הא דרב הונא דאמר תליוה וזבין וכו' ולא כתב שצריך לומר רוצה אני והכא פסקו שצריך שיאמר רוצה אני. עוד קשה לי על מ"ש הראב"ד בפרק א' מהלכות גזילה הלכה ע' על מ"ש הרמב"ם כל החומד עבדו וכו' והפציר בו עד שלקחו ממנו אעפ"י שנתן לו דמים ה"ז עובר בל"ת וכו' וכתב עליו הראב"ד א"א ולא אמר רוצה אני עכ"ל ולכאורה קשה דגם הרמב"ם לא הזכיר בלשונו שאמר רוצה אני עד שיושג גם קשה במ"ש ה"ה ע"ז וז"ל דעת הראב"ד מפני שאם אמר רוצה אני מקחו קיים ולא גרע מתליוה וזבין דזביני' זביני וכדאיתא בפ"י מה"מ עכ"ל דמש' דס"ל לה"ה בדעת הראב"ד והרמב"ם דבתליוה וזבין בעינן שיאמר רוצה אני וכן משמע ג"כ ממ"ש בדיבור שאח"ז ה"ה וז"ל ולכן לא נתן טעם וכו' שכיון שברצון המוכר נעשה אין כאן חיוב השבה ע"כ וזה סותר למ"ש הרב המגיד עצמו בפ"ד מהלכות אישות וז"ל ובתשובת א"א והוא שיאמר רוצה אני ע"כ ואני אומר שהרי זה כמי שמוכר באונס שהמכר קיים וכו' ולא הצריך הר"א לומר שם רוצה אני אלא כל זמן שהוא עושה הדבר המכר קיים הוא ע"כ הרי דס"ל לה"ה דבין להרמב"ם ובין להראב"ד במכר אין צריך שיאמר רוצה אני וראיתי להרב מוהרח"ש ז"ל במודעה ולהרב עצמות יוסף בשי' לקידושין שנתעוררו בזה והניחו בצ"ע והרב ע"י הקשה מסוגיא דהכונס על דברי ה"ה שכתב דלא בעינן במכר רוצה אני ותירץ ז"ל לאו למימרא דאי לא אמר רוצה אני דאינה מכירה אלא הכונה היא דאי אמר רוצה אני לא קרינן ליה שם חמסן אבל אי לא אמר רוצה אני קרינן לה שם חמסן ודבריו תמוהים דא"כ קושיתו מעיקרא ליתא דהו"ל להש"ס לומר דאע"ג דזביני' זבילי מ"מ נקרא חמסן והוא שלא אמר רוצה אני ולא לומר הא דאמר רוצה אני דמשמע דדברי רב הונא שאמר דזביני' זביני כשאמר רוצה אני הוא ודבריו צ"ע:
והנ"ל לישב דברי הפוסקים שלא הצריכו לומר במכר רוצה אני דלא תיקשי להו מסוגיא דהכונס גם לישב דברי ה"ה ז"ל דלא ליהוו סתרן אהדדי בפשיטות והוא דגרסי' בערכין פרק שום היתומים אמתניתין דקתני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעה אגיטא מודעיה מודעא פשיטא לא צריכא דעשיוה וארצי מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל דא"כ וליתני עד שיתן מאי עד שיאמר עד שיבטל ליה למודעי וכו' ופי' רש"י דעשיוה וארצי לתת הגט ע"כ דמסוגיא זו מוכח בהדיא והוא שדוקא אם מסר מודעא בעינן שיאמר רוצה אני אבל אם לא מסר מודעה בעשיוה וארצי לתת הגט מהני ומתניתין דקתני כופין אותו עד שיאמר רוצה אני היינו משום דחיישינן שמא מסר מודעא ולכך בעינן שיבטל המודעא בפי' שיאמר רוצה אני וכן כתב להדיא הרב התי"ט אההיא מתניתין וז"ל עד שיאמר רוצה אני ולא קתני עד שיתן דייק מינה רב ששת דלא סגי בנתינה בעלמא דדילמא מסר מודעה ובנתינה בעלמא אין זה ביטול הילכך צריך שיאמר ע"כ הרי דוקא משום שמא מסר מודעא הוא דבעינן שיאמר רוצה אני ולא סגי בנתינה בעלמא אבל בלא מודעה כיון שנתן לה הגט ואמר לה הרי את מגורשת בו סגי ומכח סוגיא זו הוכרחו הפוסקים לומר דבמכר נמי אם אנסוהו עד שמכר דהיינו שא"ל אני מוכר לך ומכר לו אפי' שלא אמר רוצה אני סגי גם מסוגיא דידן נמי מוכח דלא בעינן רוצה אני מדפריך עליה דרב הונא ממתני' דלקח מסקריקון וכו' ומאי קושיא אימא דמתני' בדלא אמר רוצה אני ורב הונא בדאמר רוצה אני ומאי דוחקיה דהש"ס לומר דרב ביבי מימרא היא ומימרא לא ס"ל מכל הני מוכח דלרב הונא נמי לא בעינן עד שיאמר רוצה אני אלא שימכור לו ויקנה לו כשאר מכירות דעלמא הנעשות בלא אונס וזהו שדייק רב הונא בלשונו שאמר תליוה וזבין דהיינו שמכר לו זביני' זביני וכל מידי שאנסוהו עליו בעינן דליקני ליה המוכר ללוקח כדרך הקנאתו בשאר מכירות דעלמא הנעשות בלא אונס ואין הפרש ביניהם אלא שבכאן מכר לו והקנה לו מחמת האונס ובשאר מכירות מכר והקנה לו מדעתו ומש"ה הפוסקים ז"ל פסקו דברי רב הונא שאמר תליוה וזבין זביני' זביני בסתם וס"ל דסוגיא דהכונס דקאמר הא דאמר רוצה אני לאו דוקא דבעינן שיאמר רוצה אני אלא כל שמכר לו והקנה לו כשאר מכירות דעלמא רוצה אני קרינן ביה וזביניה זביני הא דלא אמר רוצה אני היינו אעפ"י שנתן לו דמי המקח לא הקנהו לו כשאר מכירות דעלמא אלא החזיק בו האנס מעצמו אעפ"י שלא אמר לו המוכר לך חזק וקנה ומש"ה נקרא תמסן ופסול לעדות וחייב להחזיר החפץ לבעליו מש"ה בה' גזילה פרק א' שכתב הרמב"ם כל החומד עבדו וכו' והפציר בו עד שלקחו ממנו וכו' דמש' אעפ"י שקנהו מאתו אפ"ה עובר בלא תחמוד וע"ז השיגו הראב"ד ולא אמר רוצה אני דהיינו שלא נתרצה למוכרו לו ולא כדמשמע מדברי הרמב"ם דאעפ"י שקנהו מאתו עכ"ז עובר בלא תחמוד אבל בודאי דלא בעינן שיאמר בפירוש מלת רוצה אני בין להרמב"ם בין להראב"ד ומש"ה בפרק ד' מהלכות אישות שכתב הרמב"ם ז"ל האיש שאנסוהו עד שקידש קידושיו קידושין והשיגו הראב"ד ז"ל וז"ל א"א והוא שיאמר רוצה אני ע"ז תירץ לו ה"ה וז"ל ואני אומר שהרי זה כמי שמכר באונס שהמכר קיים וכו' ולא ראיתי שהצריך שם הר"א ז"ל שיאמר רוצה אני אלא כל זמן שהוא עושה הדבר המכר קיים הוא עכ"ל הכונה כ"ז שהוא עושה הדבר דהיינו שמכר או קנה כדרך שאר מכירות המכר והקנין קיים הוא וה"נ כיון שקידשה כשאר קידושין דעלמא קיים הוא ואין צריך שיאמר רוצה אני בפי' אחרי כותבי ראיתי להלח"ם בפרק ד' מהלכות אישות שנכנס בדרך זה וכתב וז"ל ודומה קצת לפי' זה נתברר בדברי הרב"י בחו"מ סי' ר"ה ע"כ והכונה כמ"ש הב"י ז"ל כל ששתק וקיבל הדמים אומר רוצה אני קרינן ביה שתיקה לאו דוקא אלא הכונה היא כל שמכר לו וקנה כשאר הקנאות דעלמא אומר רוצה אני קרינן ביה דאל"ה העדים שמעידים על המכירה על מה הם מעידים אם לא שמעו מפיו שמכר דשתיקה מגן שויא וכ"ש לסברת הרמב"ם ז"ל דאפילו קבלת המעות לא ראו אלא שהודה בפניהם שקיבל המעות ואם לא שמעו מפיו שמכר לו על מה הם מעידים גם מלשון הטור והרמב"ם והש"ע שכתבו ומכר משמע שמכר כשאר מכירות דעלמא ר"ל כל מידי בדרך הקנאתו גם בהניזקין אהך מתני' דקתני לקח מסקריקון וכו' קאמר רב ל"ש אלא דאמר ליה לך חזק וקנה משמע דפי' לקח היינו שקנה ממנו כדרך הקנאתו:
ומהתימה מהכנה"ג בהגב"י ס"ק א' שכתב וז"ל אבל ראיתי להריב"ש בסי' ר"ץ כתב דצריך לומר בפירוש טול קרקע והניחני אבל בשתיקה בעלמא אינה ניקנית וכו' עכ"ל דאיך עלה בדעתו לומר דבשתיקה לחוד קנה הגוזל דבר מחבירו וצ"ע וישוב סוגיא זו דערכין לדעת הסוברים דבעינן שיאמר בפירוש רוצה אני יתבאר לקמן בעזרת השם:
וראיתי להרב מוהרח"ש ז"ל שכתב וז"ל אמנם מאי דקשיא לי טובא הוא בדברי הרמב"ם גופיה במ"ש בהל' מכירה בד"א באנס שהרי הוא חמסן וכו' אבל הגוזל וכו' אין המוכר צריך למסור מודעה מש' דבחמסן צריך למסור מודעה ואי לא מסר מודעא זביני' זביני וקשה מההיא דהכונס שכתב לעיל דפריך אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והא אמר רב הונא תליוה וזבין זביני' זביני ל"ק הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני מש' דבחמסן לא הוי זביני' זביני והתימה מה"ה שכתב על דברי הרמב"ם אלו וז"ל הלוקח באונס נקרא חמסן וכו' כדאיתא סוף הכונס ע"כ והנה הביא מסוף הכונס ולא הביט כי משם סתירה לדברי הרמב"ם עכ"ל גם הלח"מ בפ"ד מהל' אישות הביא דברי ה"ה אלו וכתב עליהם וז"ל ודבר תימא הוא זה דאי חמסן דבפרק הכונס בלא אמר רוצה אני מיירי ואין צריך מודעא וכו' ואי איירי הב"י כשאמר רוצה אני דהוי זביני' זביני לאו היינו חמסן והניחו בצ"ע:
והנראה לתרץ והוא דמסוגיא דהכונס מוכח דכל דהוי זביני' זביני ואינו חייב להחזיר המקח לא מיקרי חמסן וכל שחייב להחזיר המקח מיקרי חמסן ואנס זה שאנסו עד שמכר לו אם לא מסר המוכר מודעא אינו נקרא חמסן לפי שנאמר דעת המוכר כיון שנתן לו שוייו שמא נתרצה כמ"ש רב האיי ז"ל בשל"א אבל אם מסר המוכר מודעא וגילה דעתו שלא נתרצה במכר זה נקרא חמסן זה האנס וזהו שדקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו וכתב שהרי הוא חמסן ולא קאמר באנס שהוא חמסן אלא הכונה דלאו כל אנס הוא חמסן דאם נתרצה ומכר לו לא הוי חמסן דאימור גמר והקנה אלא בזה האונס דגילה דעתו המוכר שלא נתרצה למכור לו וזהו שדייק ה"ה בלשונו הזהב וכתב וז"ל הלוקח באונס נקרא חמסן כ"ז שלא נתרצה המוכר וכו' והכונה בזה שאמר כל שלא נתרצה המוכר דהיינו שמסר מודעא דאי לא מסר מודעא אדרבא אמדינן דעתו כיון שנתן לו את שוויו שמא נתרצה ואינו נקרא חמסן כמ"ש לעיל בשם רב האיי ז"ל ודוק:
ד) ולקח דמי המקח וכו' הוא לשון הרמב"ם בפ"י מה' מכירה וכונתו לומר דאין המכר קיים אלא א"כ לקח הדמים בשעה שמכר לו ואי לאו לא קנה אעפ"י שהקנהו לו בשאר הקנאות כשאר מכירות דעלמא אבל לדעת הרמב"ם אינו צריך שיראו העדים בשעת המכר קבלת הדמים אלא כל שהודה בפניהם בשעת המכר שכבר קיבל הדמים ומוכרו לו מכירתו הויא מכירה כמ"ש אח"ז אעפ"י שלא לקח הדמים בפני עדים ולדעתם אפי' אם אח"כ כופר המוכר ואומר שמעולם לא קיבל הדמים ומפני היראה הודה שקיבל הדמים אינו נאמן כיון שלא ראינו שאנסו כי אם על המכר דוקא ולא על הדמים ולא הוחזק לוקח זה גזלן מעולם כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מה' גזילה וז"ל שזה האנס אינו רוצה לגזול ולא גזל עדיין כלום עכ"ל:
והב"ח ז"ל כתב דלדעת הרמב"ם בעינן שעכשיו ג"כ בפני ב"ד יודה שקיבל המעות ואל"ה אע"ג שכבר הודה בפני עדי המכירה שקיבל הדמים לא מהני ולא קני כיון דאיכא ספק אם קיבל הדמים אם לאו עכ"ל גם הרב הדרישה ז"ל כתב וז"ל ובאמת יש לתמוה על כולם איך מלאם לבם לפרש דברי הרמב"ם דמיירי בהודה שקיבלם ולבסוף מכחיש וכו' הא מתחיל הרמב"ם וכתב מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח וכו' ולשון זה מש' דידוע הוא בעדים או שמודה הוא עדיין שקיבל וכ' עכ"ל יעוש"ב ודבריהם תמוהים דהא בהדייא קאמר הרמב"ם ז"ל בהלכה ז' וז"ל וכן אם הודה בפניהם שלקח דמים אחר שמסר מודעה על כך אינו חייב להחזיר כלום וכו' ע"כ הרי דאפילו בהודה בפני העדים בלחוד שקיבל המעות ועכשיו כופר דוקא אם מסר מודעה על המכר וגם על הדמים הוא דהמכר בטל ואינו חייב להחזיר הדמים אבל אם לא מסר מודעה המכר קיים אע"ג שעכשיו כופר ואומר שמעולם לא קיבל הדמים וצ"ע:
וכ"ת אכתי קשה דדברי הרמב"ם סתראי נינהו דבהלכה א' כתב אעפ"י שלא לקח הדמים בפני העדים לפיכך אם מסר מודעה וכו' ומחזיר את הדמים דמש' דאע"ג דלא לקח הדמים בפני העדים ומסר מודעה עכ"ז המכר בטל ומחזיר הדמים ובהלכה ז' כתב דאם הודה בפניהם שלקח הדמים אחר שמסר מודעא דגם הדמים אינו חייב להחזיר ונראה דל"ק כלל דמ"ש בה"ז דאינו חייב להחזיר הדמים היינו שמסר מודעה גם על הודאתו שהוא מודה על הדמים שהוא מודה מחמת האונס וזהו שדייק הרמב"ם ז"ל בלשונו הל"ז וכתב אחר שמסר מודעה על כך דהיינו גם על הדמים וכן פירש הרב"י ז"ל דברי ה"ה בסעיף ב' וז"ל ביאור דבריו כ"ז שלא מסר מודעה שלא קיבל המעות ושהוא מודה שקיבלם מחמת יראה עכ"ל וכ"ת אי מיירי הרמב"ם ז"ל בה"ז שמסר מודעה גם על הודאתו שהוא מודה שקיבל המעות א"כ מה הוא זה שכתב ה"ה לשם וז"ל וכן אם הודה עשה הרב ז"ל כל היכא דמסר מודעה וידעינן באונסיה כדין הגזלן דאמרינן דאפילו הודה אינו חייב להחזיר לו כלום וכו' עכ"ל וכן כתב הרב הכ"מ ז"ל ואם איתא דמסר מודעה בפי' על הודאתו שקיבל המעות מאי למימרא פשיטא הוא כיון שמסר מודעה ע"ז אי מהא ל"ק כלל דאעפ"י שמסר מודעה על הודאתו שקיבל המעות ה"א דלא מהנייא מודעה ע"ז כלל כיון שלא ראינו שאנסו כי אם על המכירה דוקא ולא ראינו שאנסו שיודה לו שקיבל ממנו המעות לזה תירץ ה"ה עשה הרב וכו' והסמ"ע בס"ק כ"ה בד"ה וכן אם הודה חילק בין אם מסר מודעה ללא מסר מודעה ולפי מ"ש ליתא דאפילו אם מסר מודעה כתב בס"א דמחזיר הדמים ודוק אם לא מסר מודעה על הודאתו בפי' שהודה על הדמים כמ"ש:
אבל דעת הטור ז"ל בעינן שיראו העדים בשעת המכר קבלת המעות ולא סגי בהודאה שהמוכר מודה בפניהם ומש"ה שינה מלשון הרמב"ם שכתב ולקח דמי המקח ונקט בלשונו וקיבל הדמים ואם לא ראו העדים קבלת המעות יכול לומר מפני היראה הוא שהודיתי ולא קנה הלוקח ואם אינו כופר המוכר ומודה שקיבל המעות נראה דגם להטור קנה הלוקח והב"ח ז"ל הפריז על המדה ואמר דלא קנה הלוקח ולא ידענא מנין לו דאי הכי לא הוה משתמיט הטור מלאשמועינן האי חידושא:
והנה הטור בסי' רל"ו ס"ב כתב וז"ל אבל אם קנאה מהגוי תחילה ואח"כ מהבעלים מקחו בטל וכו' אלא א"כ וכו' או שהודה או יש עדים שראו שקיבל ממנו המעות ע"כ ולכאורה דברי הטור סותרין זה את זה דבכאן בסי' ר"ה פסק הטור דבהודאה שמודה לפני העדים שקיבל ממנו המעות לא מהני ולשם בסי' רל"ו פסק דאם הודה מהני וקנה והנה הרב הפרישה הגיה בס"י או שמודה ור"ל שמודה עכשיו בפני ב"ד שקיבל המעות ולפי דברי הב"ח שכתב בכאן דאם לא ראו העדים קבלת המעות אפי' מודה המוכר שקיבל הדמים מ"מ מאחר שקיבלם שלא בפני עדים לא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני וכו' א"כ אפי' לפי הגהה זו עדיין קשה דברי הטור אהדדי ומ"ש הב"ח לשם פירוש שהודה בפני ב"ד או בפני עדים בתורת הודאה גמורה שלא בפני הלוקח והסקריקון וכו' עכ"ל לא נהירא דלא נמצא חילוק זה לשום אחד מן המפרשים דכל שיש לתלות שמפני האונס הודה לא סגי אלא א"כ ראו עדים קבלת המעות ולא הוה משתמיט שום אחד מהפוסקים דמצריך שיראו העדים קבלת המעות מלאשמועינן האי חידושא גם בש"ס במילתיה דרב ביבי קאמר במה דברים אמורים שאמרו עדים בפנינו מנה לו משמע דלא סגי בלאו הכי ודוק והנראה דס"ל להטור דשאני בלוקח מן הגוי דאפי' בהודאה שמודה בפני עדים המוכר שקיבל מעות מן הלוקח מהני משום דלוקח זה לא הוחזק לא גזלן ולא אנס ואי לאו שלקח ממנו מעות לא היה מודה לו וגם הגוי אינו מקפיד עליו שיודה לו שקיבל מן הלוקח המעות ואין צריך להגיה בדברי הטור כמו שהגיה הרב הפרישה או שמודה ור"ל שגם עכשיו הוא מודה לו אלא כל שהודה בפני עדים בשעת מכירה שקיבל ממנו הדמים סגי אבל ראיתי בקיצור פסקי הרא"ש בפרק הניזקין שכתב וז"ל לקח מסיקריקון ואח"כ לקח מבע"ה מקחו בטל וכו' אא"כ קיבל עליו אחריות או שמנה לו המעות בפנינו משמע דס"ל דגם בזה צריך שימנה לו המעות בפנינו ולא סגי בהודאה וכדברי הפרישה ז"ל. וראיתי להסמ"ע בסי' רל"ו שהגיה גם בדברי הש"ע כמו שהגיה בדברי הטור וז"ל בסעיף קטן או שהודה בפרישה כתבתי דצ"ל שהוא מודה וכו' וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ה וצ"ע דהש"ע בסי' ר"ה פסק כדברי הרמ"בם דאע"פי שלא לקח המעות בפני עדים אלא שהודה בפני העדים שקיבל המעות סגי וא"כ בדברי הש"ע אין צריך לשום הג"ה דלטעמיה אזיל דבהודה שקיבל המעות בפני עדים סגי דלא כסברת הטור ודו"ק והיאך מצא בדברי המחבר כן:
אמנם דעת הרי"ף ז"ל בפ' הניזקין אע"ג דלא יהיב ליה זוזי בשעת המכר קנה שכתב וז"ל ואסיקנא והילכתא בכולהו תליוה וזבין זביני' זביני וכו' בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה זוזי אילו בשטר בלבד קנה וכי א"ל בתר הכי תא שקול זוזך לא מצי למיהדר ביה וכו' והיא ל"ק מידי דהא אמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ואע"ג דפסק הילכתא בין ארצי ליה בין לא ארצי ליה התם גבי תליוה וזבין דעתיה למיתב ליה זוזי ודעתיה דמוכר למישקל מיניה זוזי וכו' עכ"ל והביאו הרא"ש ז"ל בפ' הניזקין בסתם ולכאורה קשה דהיאך הטור ז"ל לא זכר דעת הרי"ף ואביו הרא"ש ז"ל כלל גם קשה לי על הרב"י ז"ל שהביא דברי הרי"ף והרא"ש הנז' בס"ב וכתב וז"ל ומפשט דבריהם שכתבו וכי א"ל בתר הכי תא שקול זוזך לא מצי למיהדר ביה משמע שהם מפרשים דמאי דאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי לאו דיהיב זוזי ממש אלא הכי קאמר מודה שמואל היכא דהמוכר והלוקח נחתי אדעתא דמעות וכו' אעפ"י שעדין לא נתן המעות אינו יכול לחזור בו כיון שאין הלה מעכב מעותיו אלא אומר לו תא שקול זוזך וכו' עכ"ל היאך לא פסק כוותייהו כפי הכלל שמסר בידינו גם על הראב"ד ז"ל שהשיג על דברי הרמב"ם ז"ל וכתב וז"ל טעה בזה בדברי הרב ז"ל שהוא לא אמר אלא אע"ג דבשעת תליה והמכירה לא ארצי ליה זוזי אלא לבסוף מכירה היא ולעולם צריך שיתן בפני עדים וכו' עכ"ל למה לא השיג עליו ג"כ מדברי הרב ז"ל שלדברי הרב אינו צריך שיתן הדמים בשעת התליה והמכירה ולפי דברי הרמב"ם צריך שתהיה לקיחת הדמים בשעת התליה והמכירה ולפחות ע"י עדי הודאה שיודה בפניהם שלקח הדמים ועוד ג"כ מי הגיד לו להראב"ד ז"ל שדברי הרמב"ם ז"ל הם לקוחים מדברי הרי"ף ז"ל עד שיאמר לו טעה בדברי הרב ז"ל שהוא לא אמר וכו':
והנראה לישב כ"ז והוא שס"ל להראב"ד ז"ל בדעת הרי"ף דאע"ג דגריס בגמרא ארצי ליה זוזי ומסיק בגמרא והילכתא בכולהו וכו' בין ארצי ליה בין לא ארצי ליה זוזי לאו למימרא דלא ארצי ליה בפני עדים כלל אלא שהודה בפניהם כמ"ש ה"ה ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דפי' זה לא יתכן כלל כמו שכתבו התוספות ז"ל בד"ה ואפי' בשדה זו לא אמרן וכו' ע"ש ומהתימא מה"ה ז"ל שכתב בדעת הרמב"ם שהוא מפ' כן ולא הרגיש במ"ש התוספו' ז"ל בדיבור הנז' ודחו פי' זה ועוד דהרי"ף סיים וכתב וכי אמר ליה בתר הכי תא שקול זוזך אלמא דלאו בהודה לפני עדים מפרש לה הרי"ף ז"ל לא הרי"ף ז"ל מפרש דלא ארצי ליה זוזי היינו דבשעת המכירה לא נתן לו מעות אלא שאמר לו שנותן לו אח"כ ועכ"ז קנה מעכשיו כשיתן לו אח"כ אבל אם לא נתן לו המעות אח"כ לא קנה דכל זמן שלא קיבל המעות לא סמכא דעתיה שיתן לו האנס מעותיו ולא דמי למוכר ברצון שקנה מעכשיו והמעות נעשו הלואה, והוי כמי שמכר לו על תנאי שיתן לו המעות דקנה ונותן לו המעות ואם לא נתן לו המעות לא קנה למפרע וזהו שכתב הרי"ף וכי א"ל בתר הכי תא שקול זוזך לא מצי למיהדר ביה אלמא דוקא כשאמ"ל תא שקול זוזך לא מצי למיהדר ביה הא לאו הכי לא קנה ולא נימא דקנה והמעות נעשו עליו חוב בעלמא וזהו שמדויק בלשון הש"ס מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דאלמא לא קנה אלא עד דיהיב זוזי דאעפ"י שהתחיל הקנין מקודם לא נגמר עד דיהיב ליה זוזי ודלא כמו שכתב הב"י לדעתם שהם מפרשים דמאי דאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי לאו דיהיב זוזי ממש דליתא וכמו שכתבתי אלא כל שבדעת המוכר והלוקח נחתי אדעתא דזוזי קנה מעכשיו והמעות נעשו חוב ודחו פי' הראב"ד שכתב אלא לבסוף, גם לא הוי דינו כדין עייל ונפיק אזוזי דכל זמן שלא נתן מעות שניהם יכולים לחזור אלא כדין מוכר על תנאי דכל זמן שמזומן הלוקח לקיים תנאו המכר קיים וה"נ כיון דא"ל לוקח תא שקול זוזך לא מצי למהדר ביה מוכר וס"ל להראב"ד ז"ל דמדכתב הרמב"ם אעפ"י שלא לקח המעות בפני עדים וכתב בתחילת לשונו ולקח הדמים גם הרמב"ם ז"ל אזיל בשי' זו דכל זמן שלא לקח הדמים לא קנה לגמרי וכונתו במ"ש אעפ"י שלא לקח הדמים בפני עדים בה"א הידיעה דאעפ"י שלא לקחם בשעת המכר לפני עדי המכירה עד לבסוף הואיל ואח"כ הגיעו לידו קנה וכמ"ש הרי"ף ז"ל אבל מדכתב אעפ"י שלא לקח הדמים בפני העדים ולא כתב אעפ"י שלא לקח הדמים בשעת המכר משמע דס"ל דלא בעינן שיראו עדים נתינת המעות וכן מש' בהדיא מדבריו בהלכה ז' שכתב וכן אם הודה בפניהם וכו' אינו חייב להחזיר הדמים דמש' דוקא משום שמסר מודעה אינו חייב להחזיר הלא"ה אם הודה חייב להחזיר הדמים ותלה דבריו הראב"ד ז"ל בכאן משום שמכאן משמע דאזיל הרמב"ם ז"ל בשי' הרי"ף ז"ל וגם הטור ז"ל אזיל בשי' זו דאע"ג דלא מסר הדמים בשעת המכר אלא לבסוף קנה ומ"מ בעינן שיראו עדים בסוף נתינת המעות וכשי' הראב"ד ז"ל בפי' דברי הרי"ף שכתב אע"ג שבשעת התליה והמכירה לא ארצי ליה זוזי אלא לבסוף מכירה היא ולעולם צריך שיתן בפני עדים דאי לא מצי אמ"ל לא יהבת לי מידי וזו היא דעת אביו הרא"ש ז"ל שהביא דברי הרי"ף ז"ל בהניזקין וכן דייק לישניה דהטור בסי' רל"ו שכתב אלא א"כ קיבל עליו אחריות או שהודה או יש עדים שראו שקבל ממנו מעות ע"כ דמש' אע"ג שלא בשעת המכר מדלא כתב בשעת המכר ודלא כמ"ש הרב מש"ל דמ"ש הרמב"ם ולקח דמי המקח הוא לאפוקי מס' הרי"ף ז"ל דלא בעינן שיתן הדמים בשעת המכירה וכו' יע"ש דליתא וכמ"ש דגם הרמב"ם ז"ל אזיל בשי' זו של הרי"ף וכדמשמע מדברי הראב"ד ז"ל וכמ"ש ודוק. גם הרב"י כתב בס"א ומעתה מ"ש רבינו מי שאנסוהו למכור וכו' והאי אגב אונסיה היינו כשיש עמו נתינת דמים אבל כשלא נתן דמים לא קנה וכמו שית' לקמן וכו' נראה מדבריו דס"ל דבעינן דבשעת המכירה והאונס יתן דמים וכמ"ש המש"ל ז"ל מדקאמר כשיש עמו נתינת דמים וליתא וכמ"ש. ומעתה מ"ש הרב בני משה בליקוטיו ד"ו ע"ג הובאו דבריו בס' מטה שמעון הגב"י אות א' על דברי הרב"י הנז"ל לא ידעתי למה הוצרך לומר זה ומה הכרע דאם לא לא קנה ת"ל מדברי בעל הטור שאמר בפי' וקיבל הדמים וכו' עכ"ל ולפי מ"ש ליכא תמיהא כלל וטובא אתא לאשמועינן:
כתב הרב מוהרח"ש בקונט' המודעא ד"ד ע"א וז"ל אמנם בדברי הרי"ף והרא"ש לא נתבאר כשהודה שקיבל הדמים וכו' או אי אמרינן דאגב אונסיה הודה וכו' עכ"ל ואנכי לא ידעתי מאי מספקא ליה בדעת הרי"ף והרא"ש דהרי"ף והרא"ש ז"ל פסקו להדיא להא דרב כהנא ולהא דרב ביבי ומוקי להא דרב ביבי כוותיה דרב הונא ובדמסר מודעה יע"ש בדבריהם שכתבו והנ"מ בדמסר מודעה אזביני דהינו לומר אע"ג דלא מסר מודעה אהודאה אין הודאתו הודאה גם מ"ש הרב הנז"ל וז"ל ואע"ג דלהרמב"ם אשכחן בהדיא כשהודה שקיבל הדמים המכר קיים היינו משום שמפרש מאי דאסיקנא והלכתא בכולהו הוו זביניה זביני ואפי' לא ארצי דהיינו שלא מנה המעות אלא שהודה לבד אבל להרי"ף וכו' ממילא הלכה כרב ביבי ורב כהנא כיון דלא אשכחן חולק עלייהו עכ"ל משמע מדבריו דלהרמב"ם אין הלכה כרב ביבי מדקאמר בש"ס והלכתא וכו' אע"ג דלא ארצי זוזי וליתא דלהרמב"ם הלכה כרב ביבי ודוקא בגזלן דמיירי ביה רב ביבי אבל לא באונס שעדין לא הוחזק לגזול מעולם וגם הרמב"ם ז"ל יתכן שמפרש לא ארצי זוזי כפי' הרי"ף ז"ל או כפי' רשב"ם ז"ל דפי' ה"ה כבר דחוי הוא מדברי התוס' ז"ל וכמש"ל:
ודע דמ"ש הרי"ף והרא"ש בהניזקין ואסיקנא והלכתא בכולהו תליוה וזבין זביניה זביני בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה זוזי אלא בשטר בלבד קנה וכי א"ל בתר הכי תא שקול לא מצי למיהדר ביה וכו' עכ"ל לאו למימרא דבתליוה וזבין דדעתיה למיתב ליה זוזי לא קנה אלא א"כ כתב ליה שטר אבל אם קנה ממנו בעדים ואמר לו לך חזק וקנה אע"ג דדעתיה למיתב ליה זוזי לא קנה דהא ודאי ליתא דבפ' חזקת כשפסקו להא דרב הונא דאמר תליוה וזבין ולהא דמסיק תלמודא והלכתא בכולהו זביניה זביני בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה זוזי הדיינו אע"ג דלא נתן לו המעות בשעת המכר אלא לבסוף לא הזכירו שצריך שטר כלל אבל הנראה דמ"ש בהניזקין אלא בשטר בלבד קנה הוא לפי הס"ד שרצו להקשות על דבריהם שכתבו והלכתא כשמואל דאמר אף בשטר לא קנה עד שיכתוב אחריות מהאי סוגיא דקאמר מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דהיינו מודה ליה לרב דבשטר בלא אחריות קנה היכא דיהיב זוזי ומסיק והלכתא אע"ג דלא ארצי ליה זוזי קנה דמש' ליה לפי הס"ד אע"ג דלא יהיב זוזי קנה והיינו כרב ובשטר לבד קנה דאי בלא שטר לא אתיא לה לא כרב ולא כשמואל מש"ה נקטו בלשונם אלא בשטר בלבד קנה דהיינו להוכיח דהלכתא כוותיה דרב דאמר בשטר לחוד קנה אבל לפי תירוצם שיישבו הך סוגיא דחזקת הבתים עם ההיא דשמואל לא נצטרך עוד לומר דמיירי בדאיכא שטרא אלא אפי' בלא שטר קנה כיון דיהיב ליה זוזי לבסוף. גם נ"ל להוכיח בדעת הרי"ף והרא"ש דאפי' בלא שטר קנה הוא ממה שפסקו להא דרב ביבי דאמר קרקע אין לו אבל מעות יש לו בד"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו וכו' הוא בדמסר מודעה אבל אי לא מסר מודעה אע"ג דאניס זביניה זביני והא הכא דליכא שטר מדקאמר שאמרו עדים ועכ"ז זביניה זביני ואין לחלק ולומר דשאני הא דרב ביבי דמיירי היכא שמנה לו המעות בשעת המכר ומש"ה לא בעינן שטר אלא בשאמרו עדים בפנינו מנה לו סגי אבל בהא דמסיק הש"ס והלכתא בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה זוזי בשעת המכר בעינן שטר דהא ודאי ליתא דכל כה"ג הו"ל לפרושי ועוד דעל דברי רב ביבי מסיק דקי"ל כרב הונא וכו' והלכתא בכולהו וכו' זביניה זביני אלמא דכלהו בחדא מחתא נינהו ועוד ראיה מדמסיק הש"ס והלכתא וכו' דהא אשה וכו' ואמר אמימר תליוה וקדיש קידושיו קידושין ובאשה לא שייך בה שטרא למכתב ליה לבעל כמ"ש הרמ"ה בפח"ה סי' קפ"ד ואי תיקשי לך מלשון הש"ס דקאמר מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דמש' מודה ליה לרב דקנה בשטר דשמעת מינה דאפי' יהיב זוזי נמי שטרא בעי כבר הקשו קושי זו הרמ"א ז"ל בסי' הנז' ותירץ וז"ל התם במקום שכותבים את השטר וכו' יע"ש ולכאורה דבריו אינם מובנים דמחלוקת רב ושמואל לאו במקום שכותבים היא דקאמר ל"ש אלו דא"ל לך חזק וקנה ואי במקום שכותבים מאי איריא סקריקון דלא קני הא אפי' בלוקח ברצון לא קני:
והנראה דכונתו דודאי רב ושמואל איירי במקום שאין כותבים אבל הש"ס דנקט האי לישנא מודה שמואל וכו' ולא קאמר שאני הכא דיהיב זוזי איירי במקום שכותבים:
ומעתה מה שנראה מדברי הרב"י ז"ל דלדעת הרי"ף והרא"ש דלא בעו שיתן הדמים בשעת המכר לא קנה בלא כתיבת שטר אפי' לפי מסקנתם ליתא וכמ"ש גם מ"ש בפי' דברי הרי"ף והרא"ש לדעת הראב"ד דלא קנה עד שיקבל הדמים ויתרצו וכל שלא לקחם עדיין לא קנה אפי' שכתב לו השטר עליהם קשה דא"כ כתיבת השטר מאי מהני ועוד היכי קאמר הש"ס והלכתא אע"ג דלא ארצי ליה זוזי קנה והלא לא קנה עד שיקח המעות ומהיכא מוכיח הרי"ף לפי פי' הרב"י בדבריו למימרא דהלכתא כוותיה דרב והלא לא קנה עד שיקח המעות ובהא קאמר הש"ס בפי' מודה שמואל היכא דיהיב זוזי וצ"ע:
ומעתה מ"ש מהרח"ש בקונטריס מודעא ד"ד ע"א ובענין אם מכר בשטר נראה שנופל חילוק בין הרי"ף והרא"ש לדברי תוס' דלהרי"ף והרא"ש אם מכר בשטר כיון דדעתו למיתן ליה זוזי כמו גבי מוכר באונס קנה אע"ג דלא יהיב ליה זוזי בשעת המכירה וכו' ע"כ והביא סברא זו מור"ם בהג"ה בשם ויש חולקין וציין הרב המרשים שהוא מהב"י לדעת הרי"ף והרא"ש ליתא דבמוכר באונס דדעתיה למיתן ליה זוזי לדעת הרי"ף והרא"ש אין חילוק בין במוכר לו בשטר בין במוכר לו בלך חזק וקנה דבתרוויהו קנה לדעת הרי"ף והרא"ש כיון דדעתייהו למיתב ליה זוזי וכמש"ל. גם מה שתמה הרב מוהרח"ש וז"ל והתימה מהטור ז"ל שהשמיט דין זה שהביא הרי"ף והרא"ש כשמכר בשטר ליכא תמיהא וכמ"ש דאין חילוק לדעת הרי"ף והרא"ש בין מוכר בשטר בין מוכר בע"פ גם מ"ש מהרח"ש לדעת התוס' לדידן דקי"ל בעלמא אחריות ט"ס אף בשטרי מקח בשטר קנה אף בלוקח מסקריקון וגזלן ליתא דאע"ג דקי"ל אחריות ט"ס אף בשטרי מקח דוקא בדיהיב זוזי וכמ"ש הרא"ש בפ' הניזקין דא"ן וז"ל ומהאי טעמא נמי לא אמרינן הכא אחריות ט"ס הוא דדוקא היכא דיהיב מוכר זוזי ללוקח אמר לא שדי איניש בכדי וכו' יעו"ש. ובחמש שיטות להרשב"א בפ' הניזקין והתוס' ז"ל לא כתבו אלא רב ס"ל הכי ואנן לא קי"ל כוותיה ודו"ק ומה שהכריחם להתוס' ז"ל לפ' כן בדברי רב הוא משום דבהניזקין הביא בריתא דקתני עד שיכתוב לו אחריות וקאמר נימא תיהוי תיובתיה דרב ומשני אמר לך רב מאי אחריות נמי שטרי עכ"ל הש"ס ומפרשי לה התוס' אליבא דרב דאחריות ט"ס אבל האמת הוא דרב דס"ל הכי אבל אנן לא קי"ל כוותיה:
וראיתי להרב מוהרח"ש שהביא משם מוהרש"ך שהקשה לסברת רב האי והגהות אשר"י שכתב משם ה"ה אליעזר דאפי' בהך מילתא דסקריקון אמרינן אחריות ט"ס מאי מקשה הש"ס בפ' חזקת הבתים ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה עד שיכתוב אחריות מאי איכא למימר הא לדידהן דאית לן דקי"ל אחריות ט"ס אפי' בסקריקון א"כ ליכא קושיא משמואל כלל דלא קי"ל כוותיה דשמואל בהך וכתב עליו מוהרח"ש כי אגב ריהטא לא ראה דברי התוס' בד"ה אבל בשטר קנה וז"ל אבל ק"ק דלקמן פריך לרב הונא וכו' ואי תלוי הדבר באחריות מאי קשה משמואל טפי מרב וכו' ויראה מדבריהם דלאו קושיא גמורה היא וכו' דדחיקא ליה לאוקומי דמיירי בשכתב לו אחריות בהדיא וזה יראה פשוט עכ"ל והרואה יראה דלא ראה קושית התוס' הנז' כקושי' הרב מוהרש"ך דקו' התו' היא כיון דבין לרב בין לשמואל הדבר תלוי באחריות א"כ מאי מקשה משמואל טפי מרב ועל קושיא זו איכא לתרץ בפשיטות דלשמואל בעי שיכתוב האחריות בפי' ודוחק לאוקומי מילתיה דרב הונא בהכי כיון דלא הוזכר במילתיה דבר זה אבל קושית הרב מוהרש"ך אליבא דרב האי והרא"ה כיון דקי"ל אחריות ט"ס הוא א"כ באוקמתא דאוקמינן מילתיה דרב דהיינו בשכתב לו שטר מתרצא נמי מילתיה דרב הונא אליבא דרב דאית ליה עד שיכתוב לו אחריות לדידן דקי"ל אחריות ט"ס דשמואל לטעמיה דאית ליה אחריות לאו ט"ס בשטרי מקח מש"ה בעי שיכתוב לו אחריות בפי' אבל רב הונא ס"ל כדקי"ל לפו"ד דאחריות ט"ס אף בשטרי מקח ולא כוותיה דשמואל דס"ל בשטרי מקח אחריות לאו טעות סופר וא"כ קושית הש"ס אינה קושיא על רב הונא כלל וצ"ע על הרב מוהרח"ש שלא השגיח בזה: