אור ברסלב
אמת מארץ (דוויק) אמת מאר"ץ למוהרשד"ך › סימן ט

אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן

אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן ט

סימן ח

א) יש לחקור אם הלך אחד למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו אם חייב הבעל לפרוע לו דמי מזונותיה או לא. ב) וכן יש לחקור אם יש חילוק בין אם כשפירנסה קודם שפסקו לה הב"ד דמי מזונותיה או אחר שפסקו לה הב"ד שיעור מזונותיה. ג) וכן יש לחקור אם יש חילוק בין אם כשפירנסה פי' לה בפי' שמחמת מזונות שחייב לה הבעל הוא מפרנסה ובין אם פירנסה בסתם. ד) וכן יש לחקור אם יש חילוק בין אם פירנסה בסתם ובין ששלח והודיע לבעל שהוא אדעתא לאשתלומי הוא מפרנסה ולאו בתו' מתנה. ה) וכן יש לחקור אם יש חילוק בין אם היה המפרנס איש נכרי או היו אביה ואמה. ו) וכן יש לחקור אם יש חילוק בין המפרנס אשת חבירו למפרנס אלמנת חבירו. ז) וכן יש לחקור אם אחר שפירנסה משלו אם תפס מנכסי צ"ב שלה מהני תפיסתו או לא. ח) וכן יש לחקור אם תפס אחר שפירנסה מנכסי בעלה אם מהני תפיסתו או לא. ט) וכן יש לחקור אם אחר שפירנסה זה עמדה ולותה ממקום אחר ופרעה לו דמי מזונותיה אם מחויב הבעל לשלם הלואה זו או לא. י) וכן יש לחקור אם הוא לא תפס מעצמו מנכסיה אלא שהיא נתנה לו מנכסיה שיעור מה שזן אותה או נתנה לו מנכסי בעלה שיעור דמי מזונותיה אחר שזן ופירנס אותה אם יכול הבעל להוציא מידו או לא. יא) וכן יש לחקור אם מכרו מנכסי צ"ב שלו או מנכסי בעלה או משכנה אותם אצל אחרים ולקחה המעות ונתנתם לזה שפירנסה אם יכול הבעל להוציא מיד הלקחות או לא. יב) וכן יש לחקור ג"כ אם היה זה המפרנס חייב חוב לאשה או היה בידו פקדון ממנה בשעה שפירנסה אם איבד את מעותיו או לא. יג) וכן יש לחקור ג"כ אם היה חייב זה המפרנס חוב לבעל או היה בידו פקדון לבעל בשעה שפירנסה אם איבד את מעותיו או לא ואם יש חילוק בין אם נתן לידו הפקדון בעצמו שהיה בידו משל הבעל או אם נתן לו מעות ממנו על סמך אותו פקדון וכן אם יש חילוק בין אם אית ליה נכסי לבעל בעיר הזאת או לית ליה נכסי. יד) וכן יש לחקור אם לותה מאחר לצורך פרנסתה אם מחייב הבעל לשלם או לא ואם צריך עדים על הלואתה וכמה היתה צריכה ללות לצורך מזונותיה או לא וכן יש לחקור אם מכרה ומישכנה למזונותיה שלא בעדים אי מהני או לא ואם לא לותה בפי' אלא בקשה ממנו שיפרנסנה אי חשיב כאילו לותה או לא. טו) וכן יש לחקור אם הבעל ציוה עליו לפרנסה אי מהני או לא וכן אם הב"ד אמרו לו עמוד ופרנס וכשיבא הבעל נחייבנו לשלם אם מהני או לא וכן אם אחר שפירנסה אמר לו הבעל שישלם לו אם מהני או לא או אם פרעו הבעל כסבור שחייב לפרוע ואח"כ נתברר לו שהוא פטור אם יכול לחזור עליו או לא:

תשובה לחקירה א' דאם הלך א' למדינת הים ועמד אחר מדעתו בלי ציוי הבעל ופירנסה לאשתו בעבור מזונות שחייב לה הבעל דבר פשוט דאיבד את מעותיו ואינו יכול לחזור ולתבוע מהבעל מה שהוציא עליו והוא מדאיתא בכתובות בפ' שני דייני גזירות במשנה דק"ז מי שהלך למ"ה ועמד א' ופירנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו וכו' אמ"ר יוחנן ן' זכאי יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי ע"כ ואפסיקא הלכתא שם בש"ס דק"ט א"ר זירא שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו ופסקוה כל הפוסקים ז"ל יעוין עליהם:

וגם לחקירה ב' דאם הלכה האשה לב"ד ופסקו לה דבר שיעור מזונותיה ועמד זה ופירנסה ג"כ מדעתו בלי בקשת האשה ובלי ציוי הבעל אם מחויב הבעל לשלם לו או לא לכאורה היה נראה דחייב הבעל לשלם דטעמא מאי אמור רבנן דמי שהלך למ"ה ועמד א' ופירנס את אשתו דאיבד את מעותיו משום דיאמר לו הבעל דמה לך לפרנסה אם לא היית מפרנסה היתה מצמצמת אבל בכאן שבאת לב"ד ופסקו לה מזונות גילתה דעתה שאינה רוצה לצמצם אבל כד דייקת שפיר נראה דהא לאו טענה היא והוא מדאיתא שם בתו' בד"ה הא מני חנן וכו' אע"ג דבפסקו לה הב"ד מזונות איירי דאי לאו לא הוה מחייב לכ"ע שאף לאשה עצמה לא הוה מחייב בלא פסק ב"ד עצמו מכל מקום היתה מצמצמת דלא ליקרו לה רעבתנותא עכ"ל הרי מוכח מדבריהם להדיא דאע"ג דפסקו לה הב"ד מזונות קאמר חנן דאיבד את מעותיו ובלא פ"ד אפי' כהנים גדולים מודו לחנן דאיבד את מעותיו והביא דבריהם אלו הרא"ש ז"ל בפסקיו יע"ש גם יש להביא ראיה מדבריהם שכתבו לשם דק"ז בד"ה ואם בא ואמר צאי מעשה ידיך במזונתיך וכו' התם נראה שפסקו לה הב"ד מזונות קודם שלותה ע"כ הרי נראה דאע"ג דפסקו לה הב"ד מזונות לא מחייב הבעל לשלם אלא א"כ לותה הא לא"ה לא מחייב הבעל לשלם אע"ג דפסקו לה הב"ד מזונות ואע"ג הרא"ש ז"ל פליג עלייהו במאי דקאמרי דלא מחייב הבעל בלותה אלא א"כ פסקו לה הב"ד וס"ל דאם לותה אע"ג דלא פסקו לה הב"ד מחויב הבעל לשלם מ"מ במאי דקאמרי דאינו חייב הבעל לשלם אם פסקו לה הב"ד ולא לותה לא פליג עלייהו דאפושי פלוגתא לא מפשינן כולי האי ועוד דדבריו מוכיחין שכתב וז"ל והתו' כתבו דוקא אם לותה אחר שפסקו לה הב"ד וכו' ומפרשי דמתני' דחנן וכו' מיירי כשפסקו לה הב"ד תחילה ופשטא דמתני' לא מש' כי דאיירי דוקא כשפסקו לה הב"ד וכו' נראה לה הדיא דלדידיה מיתוקמא מתני' בכל גוונא בין בפסקו לה בין בשלא פסקו לה ואפ"ה לחנן איבד את מעותיו כשלא לותה ועוד ג"כ כשסתר דבריהם וכת' הילכך נראה דאם לותה בעדים אף בלא הפ"ד חייב לפרוע לה כתב ואם פסקו לה הב"ד אע"ג דלא לותה חייב לשלם דנראה דבהא מודו להו להתו' ז"ל ולא פליג עלייהו אלא בחדא דהיינו באם ליתה בלא פסיקת הב"ד וכן מצאתי ג"כ להרב התשב"ץ ח"ג סי' פ"א וז"ל נראה שהוא פטור מתביעתה לפי שאפי' פסקו לה הב"ד מזונות אינו חייב לתת לה כלום אלא כשפסקו לה הב"ד ואח"כ לותה בעדים והעדים יודעין כמה היא צריכה ללוות ע"כ הרי מבואר כמ"ש ואעפ"י שכת' מר"ן ז"ל בתשו' א"ה סי' י"ו וז"ל גם מה שהשיבה על מה שטען לפטור עצמו מדקי"ל כחנן שאמר איבד את מעותיו מפני שבנדון דידן שעל פי ב"ד הוציאו מה שהוציאו מודה חנן דטענה טובה היא דהו"ל כאילו ב"ד לוו ממנו והוציאו עליו דהא שליחותא דב"ד קא עביד וכו' עכ"ל לא דמי לנ"ד דשאני התם דלאו דוקא ב"ד פסקו לה מזונות אלא דגם ציוו לו לפרנסה כדמוכח לשון השאלה דאמרו ב"ד לאביה ואחיה לכו והוציאו עליו ואנו נחייבנו לפרוע דהוי ממש כשלוחי ב"ד משא"כ אם לא ציוו לו לפרנסה אלא דוקא פסקו לה הב"ד כמה היא צריכה דפשיטא דפסיקת הב"ד לא מעלה ולא מורדת דלא עדיף פסיקת הב"ד מחוב דעלמא דקי"ל הפורע חובו של חבירו דפטור משום דהוי כמבריח ארי מנכסי חבירו והוצרכתי לכל זה מפני שראיתי להרב דבר משה ח"א חא"ה סי' מ' שהביא דברי הרב משפטי שמואל סי' ל"א וז"ל ומסייע להו הרב מ"ש שנשאל על אלמנה וכו' עוד טוענת האלמנה שהיא חייבת למזונות ק' פרחים ויותר שתובע אביה ממנה וכו' וע"ז השיב הרב ז"ל שם ועל ענין שאלת המזונות אשיב כי לא פירשת בשאלה איך הלכה בבית אביה לעמוד שם אם טענה האלמנה שאינה רוצה לעמוד עם היתומים ויתנו לה מזונות בבית אביה וכן לא פי' אם עמדה ג' שנים ולא שאלה מזונות שאז י"ל שויתרה לשעבר וגם לא פי' אם אביה תובע המזונות שפיזר בעדה ואם מהיתומים תובעת כבר כתבתי שיש כמה טענות שבילה שאם הלכה בבית אביה ברשות א"כ למה לא תקח מזונות כפי מה שישערו ב"ד ואם היא עניה ולא תבעה או עשירה כבר ויתרה לעבר הנה למדנו מדברי הרב ז"ל תרתי חדא דדוקא אם הלכה האלמנה ברשות אביה ברשות וכגון שאמרו שאינה רוצה לעמוד שם עם היתומים וטענה שיתנו לה מזונות שם בבית אביה אזי תקח מזונות כפי מה שישערו ב"ד אמנם אם הלכה שלא ברשות לבית אביה ולא אמרה כלום ליורשים ואביה פירנסה בסתמא לא גרע מדין הלך בעלה למ"ה ועמד אחד ופירנסה דהניח מעותיו על ק"ה וה"ה אם עמד אביה ופירנסה וכו' זאת שנית דאף אם לא פירנסה אביה בסתמא אלא שפירנסה היא את עצמה ממציאתה וכו' כיון דעברו ג' שנים ולא תבעה מזונות מהיורשים אף שהיה עשירה איבדה מזונותיה עכ"ד ונראה מדבריו ז"ל דכל שנתנו לה הב"ד רשות ופסקו לה מזונות לא הוי דינא כמי שהלך למ"ה דאיבד את מעותיו אלא חוזר וגובה מן היתומים או מן הבעל ואיני מבין טעם בדבריו כלל דאם יהבו ב"ד רשות לאשה שתלך ופסקו לה דמי מזונותיה מאי מעלה ומוריד לגבי האב כלל כיון דלדידיה ליכא מאן דקאמר ליה שיזון אותה אלא הוא מעצמו עמד וזנה ובודאי דלא עדיף מפורע חובו וכמו שהוכחנו לעיל ועוד דאין דברי הרב מ"ש סובלים זה דהרי כת' לשואל דאין שאלותיך מבוררות דלא פי' בשאלה אם הלכה ברשות ב"ד או לא וכן לא פי' אם עמדה ג"ש וגם לא פי' בשאלה אם אביה תובע דמי מזונות וכו' וע"ז קא משיב ואם מהיתומים תובעת נראה דהיינו לא נחית עכשיו לתביעת האב כלל ואם כן אם האב אינו תובע [מה לה היא לתבוע מהיתומים כיון שכבר נתפרנסה והלכה לה ולא לותה מאדם שום דבר] וטענת דהניח מעותיו על ק"ה לא שייכא לגבי דידיה כלל ואם כונתו לומר ואם מהיתומים תובעת דהיינו בעד אביה שהם מחויבים לאביה ותובעת היא בעדו וע"ז קאמר שאם ברשות ב"ד וכו' דהיינו שלא הפסיד אביה את מעותיו א"כ מאי קאמר אח"ז ואם היא עניה או עשירה ויתרה הרי דמי המזונות אינם שלה אלא לאביה ולגבי אביה מה שייך ויתור והוא עצמו נזהר מזה וא"ת דקאי אנתפרנסה ממציאתה וזה אין במשמעות דברי המ"ש כלל ואם נפשך לומר דכונת הרב מ"ש ג"כ דהלכה ברשות ב"ד לבית אביה ואמרו לו לאביה הב"ד שיפרנסנה ומ"ה פקעה לה טענה דהניח מעותיו על קרן הצבי דשליחותא דב"ד קא עביד וכמ"ש מר"ן ז"ל בתשו' א"ה שהבאתי לעיל זו א"א חדא דמלשון השאלה לא מש' הכי אלא ועוד אמאי קא פטר להו הרב מ"ש לקמן להאלמנה והיתומים מתביעת האב משום דמחל הרי כיון דבציווי הב"ד פירנסם לאו בתו' מחי' קא יהיב להו ועוד דעדין קו' אחרונות במקומם עומדות אבל הנראה מ"ש הרב מ"ש שאם הלכה ברשות הכונה היא דאם שלא ברשות צריכה שומא דמי מזונותיה ויתרו לה שיעור ברכת הבית אבל אם הלכה ברשות ב"ד ודאי שפסקו לה הב"ד כמה היא צריכה ואינה צריכה עכשיו שומא כלל וזה פשוט אבל אי קשיא בדברי הרב מ"ש הא גופא קשיא והוא דאמאי לא פטר להיתומים מתביעת האשה מטעם דמי שזן אשת חבירו הניח מעותיו על קרן הצבי דהוי מבריח ארי מנכסי חבירו ואפי' האשה עצמה אינה יכולה לחזור ולתבוע מהבעל כיון שכבר נמחל שיעבודא שיש לו על בעלה וכמו שאוכיח כ"ז בס"ד לקמן בראיות ברורות ודוקא אם לותה כתוב בפוסקים שחייב לשלם הבעל דהמלוה תובע לאשה והיא תובעת לבעל אבל בלא לותה לית לה לאשה חיובא על הבעל כלל כיון שכבר נתפרנסה והלכה וה"נ באלמנה דכוותה דלכאורה ליכא חילוק ביניהם כלל ואם נפשך לומר דס"ל להרב מ"ש כס' הרשב"א ז"ל הובאה בהר"ן ז"ל בפ' שני דייני גזירות דדוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה הבעל הוא נותן לה הוא דאמרינן איבד את מעותיו אבל אם זן אותה סתם חוזר וגובה לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתו' מתנה אלא בתו' הלואה ונמצא שהיא חייבת לו ומי שפירנס אותה גובה ממנה והיא גובה מבעלה וכו' יע"ש דמלבד ודאי שאין זה כונתו שכל כה"ג איבעי ליה לפרושי ועוד שס' הרשב"א הלזו היא דחויה מכל הפוסקים ואיך סמך עליה בסתם ועוד שהיה לו להוכיח מקודם אם האשה חייבת היא לאב או לא כמו שנסתפק הוא עצמו אח"ז וז"ל אמנם ראוי לחקור חקירה אחת לזכות היתומים והאלמנה וכו' ואחר שיוכיח שהיא חייבת יחייב ליורשים מטעמא דהרשב"א ז"ל דאם היא פטורה גם היורשים פטורים כיון דבתו' מתנה קא יהיב לה ונסתלק שיעבוד מזונותיה שיש לה על היורשים עוד יש להקשות על דבריו ג"כ שכתב וז"ל אמנם ראוי לחקור חקירה א' לזכות היתומים והאלמנה אם האב שפירנס לה ביקש שום דבר משום אדם וכו' ואולי מחל וכו' א"כ אם ראובן זה אמיד וגם רגילות אז פטורים מלשלם עכ"ל דמש' מדבריו אלו דאם אינו אמיד האשה חייבת ליתן לאביה דמי פרנסתה והרי מפו' יוצא מדברי ה"ה בפ' י"ב מה' אישות שאפי' למאן דאמר דהמפרנס את חבירו סתם חייב המפרנס אח האשה פטורה שכתב וז"ל וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה לפי שהיא כבר היה לה מי שהיה מחויב לזונה והוא הבעל ואילו לא זן אותה זה היתה מתפרנסת מן הבעל או היתה לוה ואוכלת והוא פורע נמצא שאינו מביא לה שום תועלת מחודש וכו' ואפשר שדינו של הרב ז"ל קיים במי שזן ופירנס איניש דעלמא שחוזר ומשתלם ממנו אבל בא"א וכיוצא בו לא עכ"ל הרי מבואר להדיא דהזן לא"א כיון דהיה לה מי שיפרנסנה והוא עמד ופירנסה פטורה וכן באלמנה דמאי שנא דאלמנה נמי מזונותיה על היורשים וגם הרשב"א בעצמו לקמן בע"ה אוכיח מדבריו דמודה דהאשה ליכא עלה שום חיובא כלל וראיתי להרב דבר משה ח"א סי' מ' שו"ת א"ה שנתעורר ע"ז ע"ש וביותר קשה קושיא ס' זאת על הרב מוהרש"ך ח"א סי' קל"ב שנשאל על נדון זה דהרב מ"ש ז"ל וכתב וז"ל ומה שטוענת האלמנה שהיא חייבת יותר ממאה פרחים שתובע ממנה אביה בעד מזונותיה מילתא דפשיטא היא שאם פירנסה שלא איבד את מעותיו והרוצה לעמוד בעיקרן של דברים יעיין בהמ"מ בפי"ב מה' אישית שם האריך בכל הפרטים דשייכי לדין זה וכל מה שכת' שם הוי דוקא במפרנסה בחיי הבעל אבל במפרנסה אחר מיתת הבעל על סמך שיפרע לא הזכיר הרב בזה כלל ע"כ ולכאורה קשה דממקום שהביא הרב ראיה לחייב משם הוי תיובתיה דאלמנה וא"א שניהם שוים הם דבשניהם אינו אלא כמסלק נזק חיוב היורשים או הבעל ומהתימה מה דיבר משה דאשתמיטתיה דברי מהרש"ך אלו והנראה שדעת הרב מוהרש"ך ז"ל והרב מ"ש ז"ל דס"ל דיש חילוק בין זן א"א ובין זן אלמנה והוא דאם כשזנו אותם פי' להם דמחמת מזונות שחייבים להם הבעל או היורשים הם זנים ומפרנסים אותם פשי' שאין בהם חילוק כלל ובשניהם פטורים הבעל והיורשי' מטעם דהוי פורע חובו של חבירו ולא על האשה והאלמנה מטעם דפי' להם דבעד הבעלים הם מפרנסים אותם אבל החילוק שיש ביניהם הוא כשזנו אותם בסתם ואם באים לתבוע מהיורשים או הבעל דמי מזוניתיהם שזנו אותם בעדם שניהם ג"כ פטורים דיאמרו לו מה לך בדבר זה אין זה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו והחילוק הוא כשבאים לתבוע מהאשה או האלמנה עצמה דבא"א אין יכול לחייבו דבר דאומרת לו כיון שלא לויתי ממך בפי' ואם לא היית אתה מפרנסני היה לי מי שיפרנסני א"כ לא נהנתי בפרנסתך שום דבר ואדרבא אם אני מתחייבת לך דמי מזונות אני מפסדת לבעלי דיאמר לי בעלי יתכן בתו' מתנה פירנסך ואין לי עליו שום חיוב כיון שלא לויתי בפי' דמתנתי היא לבעל וא"כ אינו מביא לה שום תועלת מחודש ועוד ג"כ האשה פטורה מטעמא דאומרת לו כיון שיודע אתה שאין לי נכסים ודאי לאו אדעתא ליפרע ממני קא סמכת אלא אדעתא ליפרע מן הבעל ואין לך עלי שום תביעה אבל באלמנה אם בא לתבוע ממנה שתתן לו היא דמי מזונותיה היא חייבת חדא כיון דיכולה היא לגבות כתובתה מהיורשי' יש לה נכסים מיקרי ואדעתא דידיה קא נחית ואינה יכולה לומר לי מה הניתני שהייתי אני ניזונית מן היורשים דיאמר לה עדיין לכי ותבעי מזונותיך מן היורשין דאין יכולים לומר ליך דשמא מציאה אשכחת או מתנה ניתן ליך דמה בכך מציאתה ומתנתה הם לעצמה ואינם יכולים לומר לה כבר נמחל שיעבודיך שיש לך עלינו דזה אינו כיון דלא פי' דבעדם הוא מפרנסה וא"כ אפי' נימא דבתו' מתנה קא יהיב לה חייבים הם לשלם לה דמציאתה ומתנתה הם לעצמה וכן מפו' חילוק זה בהריב"ש סי' שי"ד וז"ל אבל אם אינה מודה בכך אימא מציאה אשכחת ואין להיורשים כלום במציאתה משא"כ בא"א שמציאתה ג"כ לבעל ואם לא לותה אין לה כלום ומעתה יבואו על נכון דברי הרב מ"ש והרב מוהרש"ך ז"ל ומש"ה קאמר הרב מ"ש שאם הלכה ברשות לבית אביה א"כ למה לא תקח מזונות כפי מה שישערו לה הב"ד דאין להם עליה שום טענה דאפי' אם פירנסה אביה בתו' מתנה יכולה היא לחזור ולתבוע מהם דמי מזונותיה כיון שלא פי' דבעבור היורשים הוא מפרנסה דהיעלה על הדעת דאם נתן לו שום אדם מאה פרחים הנאמר שזכו בהם היורשים זה לא יעלה על הדעת וע"ז קאמר דאם שהתה ג"ש ולא תבעה דמי מזונות ויתרה אמנם בינה ובין אביה תביעתה עדיין קיימת אם בתו' מתנה יהיב לה וע"ז הביא ראיה לפוטרה מדין ה' ת"ה וזה חילוק נכון וברור לדעת הרבנים הנז' לה בידינו לדעת הרבנים הנז' דמי שזן אלמנה לא איבד את מעותיו אלא א"כ איניש אמיד הוא דמסתמא על דעת מתנה קא יהיב לה ודלא כהרב דבר משה ז"ל והרב זכור לאברהם בח"מ ח"ב אות מזונות שהביא שאלה על ראובן שיש לו ג' אחים וכו' יע"ש שנראה מדבריו שהסכים לדברי הד"מ לא זוכה להמפרנס אלא מטעם שהוא יורש ואין דבריהם מוכרחים לע"ד:

ולחקירה הג' אם זה שעמד ופירנסה לא פי' לה שמחמת מזונות שחייב לה הבעל הוא מפרנסה אלא שזן אותה סתם אם נאמר דחייב הבעל לשלם או לא ואען ואומר דהנה מצאנו ראינו להרשב"א ז"ל בחי' על נדרים דל"ג שכתב וז"ל ומסתברא לי דוקא בפורע ומפ' שמחמת מזונות שחייב לה הבעל הוא נותן לה דבכה"ג הוא דאינו חייב לשלם כיון דלא אמר לו שיפרע בשבילו והיא נמי אינה חייבת לשלם שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה אלא בתו' פרעון חוב אבל כשזן אותה סתם חוזר הוא וגובה וא"כ לפי דברי הרשב"א אם זן אותה סתם חייב הבעל לשלם אבל האמת הוא דס' הרשב"א הלזו היא דחויה מכל הפו' והוא דהר"ן ז"ל הביאה בנדרים וכתובות בפ' שני דייני גזרות ודחאה. גם ה"ה ז"ל בפ' י"ד מה"א הי"ט הביאה וכת' שאין כן דעת הראשונים ומרן הקדוש ז"ל הביא דבריהם בסי' ע' נראה שהסכים לדעתם הפך דברי הרשב"א וגם הרשב"א ז"ל גופיה מצאנו ראינו בתשו' הנדפסות מחדש ח"ג סי' פ"ב הביא סברא הלזו וכתב עליה אבל מה אעשה ואיני רשאי לעשות מעשה עד שימנה עמי אחד מרבותי ובקשתי ולא מצאתי עכ"ד הרי דהרשב"א גופיה ז"ל לא סמך על סברתו ולא עשה מעשה עפ"י סברתו וא"כ מי יכול לומר קי"ל כס' הלזו ודלא כהרשד"ם חא"ה סי' קנ"ג והרב מעיל שמואל סי' כ"ד שכתבו דיכול המוחזק לומר קי"ל כהרשב"א דליתא וכדכת' ודו"ק וכן ראיתי להרב עדות ביהוסף סי' ל"ח שכת' דאין יכול לומר המוחזק קי"ל כהרשב"א דאין לומר קי"ל במקום שכל חכמי ישראל חלוקים עליו וכת' הרב הנז' הגם שמהרשד"ם כת' דכשהזן מוחזק יכול לומר קי"ל והביא ראיה מהמרדכי שאני התם שטוען הפרנס שממה שהוא חייב לבעל פירנסה אבל בכל כה"ג דנ"ד המעיין כל הצורך יראה שגם הרשד"ם ז"ל יודה כיון שלא כיונה אמה לפרנסה מהנכסים של בתה עכ"ל ודבריו ז"ל מרפסן איגרי כיון דמטעם קי"ל כהרשב"א זיכה אותה מהרשד"ם ז"ל א"כ מה לי אם היתה מוחזקת מקודם או אח"כ דלענין קי"ל לא שאני לן בהכי ועוד דאדרבא נדונו של מהרשד"ם גריע מנדונו ז"ל דנדון מוהרשד"ם מה שתפסה אמה בחפצים הוא אחר שזנה אותה ונדונו הוא שקודם שזנה אותה היתה מוחזקת בנכסים כמבואר בשתי השאלות ואפי' שנדחוק ונאמר שגם נדון מוהרשד"ם היתה האם מוחזקת בנכסים בשעה שזנה אותה מ"מ הנכסים בעצמם הם קיימים אלא שהוציאה ממונה עליה ושתי הנדונות שוים והתימה ממנו איך לא השגיח בתשו' מהרשד"ם ז"ל לידע היאך נדונו ועוד ק' על דבריו דאם הבין נדון מוהרשד"ם ז"ל כנדון רבי' שמחה שממה שהיא חייבת פירנסה אותה א"כ למה הוצרך לזכותה מטעם קי"ל והלא בס' רבי' שמחה ליכא פלוגתא כלל ומקצת תמיהא זו נופלת על מוהרשד"ם ז"ל דמאי קא מייתי ראיה מרבינו לנדונו ז"ל דשאני נדון של רבי' שמחה שממה שהוא חייב לבעל פירנסה ובהא ליכא פלוגתא כלל ואע"ג שהוא בעצמו הרגיש בזה וכת' אע"ג דאכתי יש לחלק מ"מ הדבר תמוה ודקארי לה מאי קארי לה גם יש לתמוה על הרב עדות ביהוסף ז"ל דהיאך היה יכול לזכות את אם האשה מטעם קי"ל והרי מה שהיתה מוחזקת האם הוא בנכסי האשה לא בנכסי הבעל והאשה עצמה ומוסכם מכל הפוסקים שאינה חייבת כלום (עיין מה שנכתוב לקמן אם מהני אם היה תפוס מנכסי האשה או לא) וגם הרשד"ם ז"ל יודה בזה כמו שאוכיח לקמן בע"ה ומה שזיכה הרב מוהרשד"ם ז"ל לאם שהיתה מוחזקת בנכסי בתה וגם הרב מעיל שמואל שאני התם כיון דמתה הבת נפלו נכסי קמי דידיה והו"ל שלו משא"כ הכא שהיתה האשה קיימת ודו"ק גם מה שכת' כיון שלא כיונה. ואגב אורחין חזי הוית להרב המבי"ט בח"ב סי' כ' שנשאל על נדון כחקירה זו והביא תשו' הרשב"א הנז"ל דבסתם חוזר וגובה וכת' ואפי' לדעת הראשונים וכו' הכא חייב דמשעה שכת' לבעל שיראה לפקח על עסקי אשתו או לפוטרה שלא היה יכול לזון אותה משלו הרי פי' שלא היה מפרנס אלא לשם הלואה ע"מ שיפרעו לו ואינו יכול לומר למה פירנסת אותה כיון שלא היתה בת מלאכה כדאמרן ולא היה ראוי לאביה ואחיה שיתעלמו מבשרם ויניחוה שתמות ברעב עכ"ל ודבריו ז"ל אינם מובנים דמ"ש הכא חייב דמשעה שכת' לבעל וכו' הרי פי' שלא היה מפרנסה אלא ע"מ שישלם לה איני מבין טעם בזה לפי דעת החולקים על הרשב"א ז"ל דהרי הם מודים לו להרשב"א ז"ל דלאו אדעתא דמתנה קא יהיב ואפ"ה כיון דהבעל לא אמר לה שילוונו והאשה ג"כ לא לותה ממנו שיוכל לתבוע ממנה מש"ה איבד את מעותיו כדכת' הר"ן להדיא וז"ל ומש"ה נהי דלאו בתורת מתנה קעביד כדמוכחי הני ראיות שהביא הרשב"א ז"ל אפ"ה לחנן איבד את מעותיו ובעיקר דין המפרנס את אשת חבירו דקי"ל דאיבד את מעותיו לאו משום תורת מתנה נגעו בה אלא מטעמא דלאו מידי ההנהו אלא דהוי כמבריח ארי מנכסיו כדכת' רש"י בכתובות דק"ח בד"ה הא מני חנן היא וכו' זה שפירנס את אשת חבירו ונתכוון לשם הלואה שישלם לו בעלה איבד את מעותיו וכו' יע"ש ומה שנתן טעם הרשב"א בזן סתם לאו בתו' מתנה יהיב ליה והביא ראיות ע"ז לא תימא דבמפרש שמחמת מזונות שחייב לו הבעל היא מפרנסה הוי טעמא משום דבתו' מתנה קא יהיב אלא משום דבמפ' פשי' לן דלאו בתו' מתנה דהא קא מפ' דבשביל פרעון היה נותן ואפ"ה פטור משום דהוי כמבריח ארי אבל בסתם לא נימא אע"ג דלא הוי מבריח ארי כיון דלא פי' דלפרעון חוב הוא נותן מ"מ נפטור ליה מטעמא אחרינא כיון דזן סתם אימא בתו' מתנה קא יהיב וע"ז קאמר דאפי' בסתם לא הוי מתנה ודו"ק:

וכעין קושיא זאת קשה על הרב עדות ביעקב ח"ב סי' ל"ו שכתב וז"ל אם תבעיון בעיו היכא דעמד האב מעצמו וזן וכו' על סמך סחורה שיש בידו מחתנו וכו' ונלע"ד דנאמן לומר דלאו לשם מתנה וכו' כי אם לשם הלואה בעד אותה סחורה ומנא אמינא לה מהא דכת' וכו' ומ"ש שאין דברי הרי"ף אמורים אלא כשלא היה בידו משל היתום כנגד מה שתובעו אבל אם היה בידו משל היתום פשיטא שינכה ממנו מה שהוציא עליו דלא אמרינן בכי הא דלשם ג"ח פירנסו ע"כ דכוותה ה"נ בנ"ד וכו' עכ"ל דנראה גם הוא מדבריו ז"ל דטעמא דתנן משום דאמרינן דלשם מתנה קא מכוין ואם היה בידו משכון נאמן לומר דלשם הלואה והא ליתא כדכת' דדוקא ביתום הכי הוא טעמא דהרי"ף מטעם מתנה אבל בזן את אשת חבירו לאו מטעם מתנה נגעו בו אלא אפי' פי' שהוא מלוה לה ע"מ שישתלם מן הבעל ולא ממנה אפ"ה איבד את מעותיו ועל תשו' הרי"ף שהביא ראיה ליתום מזן אשת חבירו כבר צווחו בה קמאי עיין בב"ד ח"מ סי' רכ"ב. גם מה שכתב עוד הרב המבי"ט וז"ל ואינו יכול לומר למה פירנסת אותה כיון שאינה בת מלאכה ולא וכו' נ"ב אינו מובן דלא ראינו שום פוסק שחילק בזה במפרנסה מדעתו ולא לותה היא ממנו בין אם היתה בת מלאכה או לא ומ"ש ולא היה ראוי לאביה שיניחנה שתמות ברעב וכו' לא ידענא מאי קאמר דכ"ד שלא חשו בו קמאי וקמאי דקמאי אנן מה נעביד ליה ואדרבה מצאנו ראינו להתוספות ז"ל במס' כתובות דק"ח בד"ה הא מני חנן וכו' משם הירושלמי וז"ל רבא בר ממל בעי הפורע ש"ח וכו' אמר רב אסי טעמא דבני כהנים גדולים תמן לא עלה על דעתו שתמות ברעב וכו' ע"כ הרי דלחנן אע"ג דאם לא היה מפרנסה היתה מתה ברעב אפ"ה איבד את מעותיו וליכא לדחות ולומר דשאני התם שפירנסה איש נכרי אבל אחיה ואביה שאני דאין יכולים לסבול צער בתם שתהיה מועלת ברעב דהרב ז"ל לא נחית לחילוק זה כדכת' ואין בזה חילוק בין אם אביה ואחיה פירנסו לאיש נכרי ואדרבה משמע מלשונו זה דאביה ואחיה ס"ל דגריעי מאיש נכרי ואעפ"י שאין האמת כן דהרי בירושלמי מוכח להדיא היפך מזה דאיכא מאן דס"ל דאפי' לחנן דאית ליה דאיבד את מעותיו דוקא איש נכרי אבל אם אביה זן אותה לא הפסיד והובא בהג"א בפ' ב' דייני גזירות גם יש לתמוה תמיהה זו על הרב עדות ביהוסף סי' ל"ח שכת' בסוף השאלה לזכות לבעל וז"ל ותו יש לחלק בין כשפירנסה האב או האם לכשמפרנסה אחר דעלמא ככתוב במרדכי בשם הירושלמי והגם שכת' הוא דלא שנא מ"מ בנ"ד וכו' ופטור הבעל לכ"ע וכו' עכ"ל ואשתומם על המראה הלזו איך לא השגיח הרב בפי' דברי הירושלמי דאדרבא לפי דברי הירושלמי אם האב זן חייב הבעל לשלם וא"כ בנ"ד הבעל חייב לפי דברי הירושלמי ואדרבא לפי דברי המרדכי דאית ליה דלא שנא פטור באופן שדבריו צ"ע

גם מה שהביא ה' המבי"ט ראיה לדבריו לחייב הבעל מתשו' הרי"ף ליכא ראיה דשאני תשו' הרי"ף שקיבלה מהם לשם הלואה וכמו שהביאה הב"י בא"ה סי' ע' יע"ש באופן שכל הטעמים שהביא לחייב לבעל לא נהירין ואילו היה מחייב לבעל מטעמא דאביה ואחיה פירנסו אותה בצווי הב"ד הוה מסתייה האי טעמא לחודיה כמו שחייבו מרן הקדוש בנדון הלזה בתשו' א"ה סי' י"ו מהאי טעמא וכל דברי הרב המבי"ט צ"ע לפק"ד ודו"ק:

ולחקירה חמשית אם יש חילוק בין אב שפירנס את בתו לאחר הנה גרסינן בירושלמי בפ' שני דייני גזירות אמר רב חגי לא אמרו אלא אחר אבל אב גובה ור"י אומר בין אב בין אחר אינו גובה וכת' המרדכי משם מוהר"ם כיון דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר אנן מספיקא לא מפקינן ממונא מבעל לאב עכ"ל והובא לשון זה בהג"א בפ' שני דייני גזירות יע"ש וא"כ כיון דמכח ספקא אנו מפסידים לאב אם תפס מנכסי הבעל לא מפקינן מיניה אבל ודאי דאם תפס מנכסי האשה לא מהני תפיסתו דהאשה אינה חייבת כלום וכמו שנוכיח לקמן בע"ה גם הרב מעיל שמואל סי' כ"ד כתב דיכול המוחזק דהיינו האב לומר קי"ל ואעפ"י דנ"ד דהתם היה תפוס מנכסי האשה שאני התם דכבר מתה האשה ונפלו נכסי קמי דידיה וכמש"ל איברא ראיתי להרב גידולי תרומה שער ס"ה ח"א שכת' וז"ל ירושלמי וכו' ולפי זה אפי' תפס האב לא מפקינן מיניה אמנם המרדכי ז"ל בשם מהר"ם וכו' נראה דלא פסק שאין האב גובה אלא מספק ונ"מ דאם תפסם האב לא מפקינן מיניה ולכאורה כיון דמפסק רבי' לפסק מהר"ם נ"מ הך פלוגתא היכא דתפס האב אי מפקינן מיניה או לא נראה מסתמא דאין להוציא מידו מספק אך אחרי התבוננות יראה להכריח כס' רבי' ז"ל מדמייתי בהגהת מרדכי מעשה בא' שפירנס את בתו ולבסוף תבע מחתנו מה שהוציא עליה והיה החתן מסיק זוזי בי חמיו וכו' דאם איתא דס"ל כמהר"ם ל"ל לטעמא דר"ן וכו' ת"ל דכיון שהוא תפוס משל בעל אין מוציאין מידו אלא ודאי דעתו נראה לפסוק דהלכה כר"י לחלוטין דלעולם אין האב גובה ולא תועיל לו תפיסתו ונמצא רבי' שמחה מסכים עם רבי' ונשאר מהר"ם ז"ל יחידאה וכ"ש דהרי"ף ז"ל נלוה עמם וכו' עכ"ל נראה מדבריו ז"ל דאין האב יכול לומר קי"ל כמוהר"ם שהוא יחיד בדבר זה ואעפ"י שדבריו תמוהים במה שהוצרך להביא חבר לדעת בעל התרומות מדקדוק דברי רבי' שמחה דהרי מצאנו ראינו דגם הרמב"ם ז"ל בפ' י"ח מאישות הכי ס"ל וגם הטור ז"ל הכי ס"ל והוא ממה שפסקו דלענין קבורה בין אב בי אחר מוציאין מן הבעל וכתב ה"ה לשם וז"ל לא רצה וכו' ופסק רבינו כר"י מפני שנראים דבריו וכו' ועוד דמש' בגמ' שהלכה כר"י בענין המזונות ודלא כר' חגי שהרי לא חילקו בין אב לאחר וכיון שכן אפי' בדין הקבורה מש' שהלכה כר"י ואין לנו לפסוק במזונות כר"י ובקבורה כר' חגי ודלא כחד מנייהו לגמרי זה נראה לדעת רבי' ע"כ הרי דמי שפוסק בקבורה כר"י א"כ מוכרח דאפי' במזונות ס"ל כר"י דאפי' האב איבד את מעותיו וגם הטור ז"ל פסק כדברי הרמב"ם בא"ה סי' פ"ט מ"מ במה שכת' שמוהר"ם יחיד בדבר זה ואין יכול לומר המוחזק קי"ל כוותיה נראה דהכי הוא האמת ואעפ"י שמצאנו ראינו להר' ז"ל שם שהביא דברי הרשב"א שחולק על הרמב"ם ז"ל בזה שכת' וז"ל והרשב"א ז"ל פסק בדין הקבורה כרבי חגי וכת' שלא נתבררו לו דברי רבי' דכיון דר' חגי פליג עליה דר"י המוציא מחבירו עליו הראיה ועוד דבגמ' מש' דוקא ב"ד יורדים לנכסיו הא אחר הניח מעותיו על קרן הצבי עכ"ל ואני אומר אם מן הטעם השני אפי' אב לא יגבה דהא בגמ' לא הזכירו לא אב ולא אחר וא"כ למה פסק הוא ז"ל כר' חגי שהאב גובה אלא אעפ"י שבגמ' לא הזכירו כן מי שהוציא בקבורה אנו למדים מן הירושלמי כיון דבגמרין לא פליגי עליה ולטעם הא' כבר כתבתי טעם לדברי רבי' עכ"ל ה"ה ז"ל דנראה מדבריו ז"ל שדעת הרשב"א ז"ל כמהר"ם ז"ל דכיון דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר מספיקא לא מפקינן ממונא אם קברו איש נכרי ולא פסקינן כר"י לגמרי וא"כ לענין מזונות נמי אם תפס האב לא מפקינן דיתכן דהלכתא כר' חגי מ"מ אני לא כן אתי והוא שדברי הר' ז"ל תמוהים דמאי קא מקשה להרשב"א ז"ל דאם מן הטעם השני אפי' אב דאנה"נ דהרשב"א ס"ל דאפי' האב אינו גובה כטעם הב' דדוקא ב"ד אבל אחר לא דהרי כת' בתשובותיו בח"א סי' תתפ"ד ובח"ב סי' קמ"ב על ראובן שהפקיד מעות ביד אחי אשתו והשיב הנפקד אני הוצאתי כך במזונות וצורך הקבורה וכו' ומצרכי הקבורה נמי פטור וכו' ואע"ג דבירושלמי אר"י בין אב בין אחר שקבר חייב הבעל כבר פליג ר' חגי ואמר דוקא אב ועוד דבגמ' מש' ב"ד יורדים דוקא ולא אחר אפי' אב. ואם דעת הר"ם ז"ל כירושלמי לא כן דעתי ע"כ ומלבד שכתב להדיא דלפי גמרא שלנו אפי' אב איבד את מעותיו דלא כירושלמי והוא ז"ל לא ס"ל כירושלמי אלא כמו שנראה מגמ' דידן דאפי' אב איבד את מעותיו אלא אפי' אם תאמר שלא היה כתוב בנוסח שמצא ה"ה אפי' אב מ"מ הדבר מוכרח מצד עצמו שאינו פוסק כירושלמי ואפי' אב איבד את מעותיו דכיון דבנדון שלו היה האח מוחזק ומוכרחין אנו לומר שמ"ש ה"ה שהרשב"א פסק כר' חגי הוא מטעם המע"ה דאי לאו הכי אמאי פשיטא ליה דהלכה כר' חגי יותר מר"י ועוד ראה מה שהקשה על הרמב"ם תיקשי ליה לדידיה דאם היה האחר מוחזק היאך נוכל להוציא ממנו דכיון דר"י פליג עליה דר' חגי המע"ה וא"כ מוכרחין אנו לומר שמה שפסק כר' חגי הוא מטעם ספיקא וא"כ בנ"ד דהיה האח מוחזק היאך ניחא ליה במה שהשיב כבר פליג ר' חגי וכו' והרי אפי' דפליג ר' חגי כיון שהאח מוחזק יכול לומר קי"ל דמהיכא פשיטא לן דהלכתא כר' חגי יותר מר"י אלא מוכרחין אנו לומר דזה לרווחא דמילתא נקטה דאם לא היה מוחזק איבד את מטותיו וקשי ליה עלה הא בנ"ד היה האח מוחזק ואמר דבגמ' מש' דלית הלכתא כירושלמי כלל לא כר"י ולא כר' חגי וא"כ אפי' היה מוחזק מוציאין ידו ואפי' היה אב וז"ש ואם דעת הר"ם לפסוק כירושלמי לא כן דעתי מש' שאין דעתו לפסוק כירושל' כלל הרי הוכחנו מדבריו דלא כמו שהבין ה"ה ז"ל דעתו אלא אדרבא ס"ל דבענין הקבורה לית הלכתא לא כר"י ולא כר' חגי וא"כ בענין המזונות ג"כ נוכל לומר דדעתו ז"ל דבין אב בין אחר הפסיד ודלא כמהר"ם ז"ל ומוכרחין אנו לומר כן דכמו שהוכחנו לענין קבורה דלית הלכתא כירושלמי מדתני בגמרין ב"ד יורדין לנכסיו מש' דוקא ב"ד אבל איניש אחרינא לא ה"נ לענין מזונות ממה שאמרו בגמ' ב"ד יורדין לנכסיו ופוסקים לה מזונות מש' דוקא ב"ד אבל איניש אחרינא ואפי' אב איבד את מעותיו כדדייקינן לגבי קבורה וא"כ זכינו לדין בדברי הרב גידולי תרומה שאין המוחזק יכול לומר קי"ל כמהר"ם ז"ל כיון שהוא יחידאה בדבר זה אבל אחר החיפוש ראיתי להרב בעל נתיבות משפט דקמ"ו ע"ג וז"ל ודע שמחלוקת זה יובא ג"כ לענין מזונות וכו' ואף לפי דברי הרשב"א שנחלק עליהם וכת' דלקבורה דוקא אב גובה אבל אחר אינו גובה מ"מ מודו דלענין מזונות אפי' אב אינו גובה דהוא לא פסיקא להו הלכתא כמאן ולכך תופס כאן וכאן לחומרא וכן כתב הר"ן בפ' נערה יע"ש וזה דעת מהר"ם שהביא המרדכי בפרקין וז"ל וכו' ומ"מ יש הפרש ביניהם ובין הרמב"ם והטור לענין דינא דלפי דברי הרשב"א וסיעתו דוקא להוציא וכו' הא אם תפס האב לא מפקינן מיניה אבל לפי דברי הרמב"ם והטור דפסקו כר"י לגמרי אפי' תפס האב מוציאין מידו כר"י וכו' והתימא על בעל גד"ת שכת' וכו' דמהר"ם יחיד בסברא זו ואין לסמוך על דבריו דרבים חולקים עליו וכו' יעוין שם ולא זכר שס' מוהר"ם היא סברת הרשב"א והר"ן ובודאי שאם תפס האב שיכול לומר קי"ל כהני רבוותא וכו' ע"ש ואפי' שמדברי הרשב"א ליכא הוכחה וכמו שכת"ל מ"מ דברי הר"ן מוכרחים כמהר"ם וא"כ הו"ל הר"ן והרשב"א רבים ויכול המוחזק לומר קי"ל כוותייהו אבל לדידן דקבלנו הוראת מרן ז"ל ומרן ז"ל פסק בסי' פ"ט לענין הקבורה כהרמב"ם והטור דבין אב בין אחר גובה והוכחנו לעיל דמאן דס"ל הכי אית ליה דבמזונות בין אב בין אחר אינו גובה א"כ פשיטא דאפי' תפס האב מנכסי הבעל מוציאין מידו ודוק. ועוד יש להביא ראיה דדעת מרן ז"ל דאין חילוק בין אב ובין אחר מדהביא בתשובותיו לא"ה סי' ח' שאלה באב שפירנס והיה האב מוחזק ולא חילק כלל בזה:

עד כאן נמצא מסודר והשאר חסר וחע"ד

תוכן העניינים

אמת מארץ (דוויק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה