אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן
אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן טו
כתב הטור באו"ח סי' תע"א ויין מותר לשתות הן רב או מעט כי הוא גורר תאות המאכל עכ"ל ותמה עליו הרב"י וז"ל דברי רבינו מתמיהין דהא איתא בר"פ כיצד מברכין וחמרא מי סעיד והא רבא הוה שתי חמרא בכל מעלי יומא דפסחא כי היכי דניגריר לליביה וניכול מצה טפי טובא גריר פורתא סעיד וכתבו התוס' מכאן משמע שאסור לשתות יין בע"פ מן המנחה ולמעלה ואם רוצה לשתות צריך לשתות יין הרבה וכו' וא"כ היאך כתב רבינו דבין רב או מעט מותר ואפשר ששום מפ' חולק על ס' התוס' והוא סובר דפורתא נמי שרי דאע"ג דסעיד קצת אינו סועד כ"כ שיאסר מחמת כן לשתותו וכו' והא דאמרינן והא רבא הוה שתי חמרא וכו' לאו למימרא דאם איתא דסעיד קצת הוה אסור למשתי אלא ה"ק היכי אפשר לומר דחמרא סעיד כלל והא רבא שתי ליה כי היכי דניגריריה לליביה אלמא לא סעיד כלל אדרבא מגרר גריר וכו', ואע"ג דאיתא בר"פ ערבי פסחים אמר רבא מנא אמינא לה דחמרא מגרר גריר דתנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה ואי אמרת מסעד סעיד אמאי ישתה הא קא אכיל למצה אכילה גסה אלא ש"מ מגרר גריר אלמא דאם איתא דמסעד סעיד הוה מיתסר לשתותו י"ל דשאני התם שהוא שותה בין הכוסות. ותכף אוכל מצה דכיון דסעיד אפי' פורתא כשאוכל המצה בסמוך אינו אוכלה לתיאבון אבל כששותה קודם שתחשך מה שהיין סועד הלב כבר בשעה שהוא אוכל מצה וכו' עכ"ל ודבריו תמוהים במה שתירץ דשאני התם שהוא שותה בין הכוסות ותכף אוכל מצה דכיון דסעיד אפי' פורתא כשאוכל המצה בסמוך אינו אוכלה לתיאבון וכו' דמשמע דאסור לאכול אפי' דבר הסועד קצת סמוך לאכילת מצה דכיון דסעיד אפי' פורתא כשאוכל המצה בסמוך אינו אוכלה לתיאבון דזה הפך סוגיית הש"ס בשני מקומות חדא בפ' כל שעה ד"מ דאמר רב הונא בציקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ואידך בפ' ע"פ ד' ק"ך הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וכו' אלמא אפי' הלחם דסעיד הרבה מותר לאכלו קודם כילת כזית מצה בסמוך לא תיכף באותה סעודה הפך מ"ש הרב"י דכיון דסעיד אפי' פורתא כשאוכל המצה בסמוך אינו אוכלה לתיאבון וזה אסור דליתא דאינו אסור אלא דוקא כשאוכל המצה אכילה גסה אבל אם אינו אוכלה לתיאבון בהא ליכא איסורא כלל וכדמשמע מהש"ס בפר' ערבי פסחים דק"ז או דילמא סמוך למנחה קטנה תנן ומשום מצה דילמא אתי למיכל אכילה גסה וכן בדף ק"ך אבל באחרונה דילמא אתי למיכל אכילה גסה אימא לא קמ"ל יע"ש ואדרבא מוכרחים אנו לומר כמ"ש התוס' בריש פרק ע"פ בד"ה סמוך למנחה וכו' וז"ל וא"ת והא אמרינן בפ' כ"ש בציקות של נכרים וכו' וי"ל דבאותה סעודה אדם נזהר ואינו אוכל כל שובעו כדי שיאכל מצה לתיאבון אבל מבעוד יום אין אדם נזהר ואוכל כל שובעו וסבר שעד הלילה יתאוה ואדרבא יהיה שבע יותר כי יתברך המאכל במיעיו וקשיא להו מהא דדייק רבא לקמן דחמרא מגרר גריר וכו' אע"ג דבאותה סעודה אדם נזהר מלאכול כל שובעו ותי' כיון דאיכא אגדתא והלל דמי לסעודה אחרת וזה הפך מ"ש הב"י דבאותה סעודה חמיר מסעודה אחרת וצ"ע:
וראיתי למרדכי בפ' ע"פ שהקשה קו' התוס' וז"ל וא"ת הא אמרינן לקמן הסופגנין וכו' אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה אלמא לא חיישינן כדי שיאכל מצה לתיאבון וי"ל דבאותה סעודה עצמה ליכא אכילה גסה לפי שבני מעיים פתוחים אבל הכא בסעודה אחרת אסור וכו' עכ"ל יע"ש ודבריו צל"ת במה שכתב דבאותה סעודה ליכא אכילה גסה לפי שבני מעיים פתוחים דאדרבא לפי שבני מעיים פתוחים יותר קרוב לבוא לידי אכילה גסה ועוד דאיתא בהדיא בגמ' דף ק"ך אבל באחרונה דילמא אתי למיכל אכילה גסה הרי בהדיא דאפי' באותה אכילה עצמה אתי לידי אכילה גסה אבל העיקר כתירוץ התוס' דבאותה סעודה עצמה נזהר מלאכול המצה על אכילה גסה אבל בסעודה אחרת אתי למיטעי למיכל אכילה גסה שסובר דעד הלילה ירעב ואדרבא יהיה שבע כי יתברך המזון במיעיו: