אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן
אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן ז
שאלה יעקב שמת והניח שלשה בנות שרה ורבקה ולאה והניח אחריו חצר ובתים שבתוכה הידועים לו וראובן בן שרה תובע משמעון בן לאה שליש החצר והבתים הנז' שנתנה לו אמו אותם במתנה בהיותה בחיים ושמעון מוחזק בו ושמעון הנז' מוציא שטרות שעיקר קניית החצר ובתים הנז' זקנו יעקב קנה שליש החצר והבתים הנז' ולוי אחיו של שמעון מאמו קנה שני שלישים וכשמת לוי אחיו היה לה לאמו סך מסכי כתובתה והגבוהה ב"ד חלק לוי בחצר ובתים הנז' בעד סך הנשאר לה מסך כתובתה של בעלה הראשון אביו של לוי ומתה אמו לאה והוא ירשה ואותו שטר שהגבוהה ב"ד שני שלישי החצר והבתים הנז' אבד. והוא ואמו דרו בחצר הנז' שנים רבות מיום שמת לוי עד עכשיו וראובן משיב לו שכשמת לוי אחיו וכשקנה לוי אחיו החצר והבתים הנז' כבר אמו לאה היתה נשואה לאביו של שמעון שהוא בעלה השני ואיך אפשר שתנשא לבעלה הב' ולא תגבה כתובתה שהיה לה על בעלה הראשון כמנהג שאר האלמנות ועוד ששני שלישים והחצר והבתים לוי בנה קנה אותם אחרי שנשאת לבעלה הב' שהוא אביו של שמעון ומה לה לגבות כתובתה מנכסים שקנה בנה אחרי מות אביו ואם תאמר שהחצר והבתים הנז' קנה אותם לוי מדמי קרקע שהניח לו אביו מה נפשך אם סילקה שיעבודה לאה ללוקח מעל אותו קרקע א"כ אזדא לה שעבוד כתובתה מעל אותו קרקע ומדמיה ואם לא סילקה שיעבודה תלך ותגבה כתובה מלוקח שקנה קרקע שהניח בעלה ומה לה בקרקע זו שהניח בנה שהיא מקנת קניינו ולא נכסים שהניח לו אביו ועוד תיכף שמכר אותו קרקע שהניח לו אביו היה לה לגבות דמיה ולא להניחו שיקנה באותם דמים קרקע ותמתין עד שימות ותגבה אותה וחלילה לשום ב"ד לעשות כדבר הזה ועוד מאי שנא שטר זה שאבד מכל השטרות שנמצאו אתך ושמעון משיב לו שאיך בשטר של המתנה שנתנה רבקה אחות אמי ללאה אמי חלק ירושתה מאביה מחצר ובתים כתוב בסדר הזה שיעקב היה לו בחצר ובתים הנז' שליש ונתנה רבקה חלקה מהשליש הנז' ללאה אמי ושרה אמך היתה באותו מעמד והודית לדבריה טען ראובן שכל הסדר שעשיתם בשטר המתנה הוא בערמה כדי להפקיע ירושת אמי משני שלישים של החצר והבתים הנז' ושרה אמי לא חששה להשיב על דבריכם והעדים שהעידו בשטר המתנה זו הם בעצמם העידו בשטר המתנה שנתנה לי אמי וסידרו הדברים היפך מזה שכל החצר הוא ליעקב אבל אמת הוא שמתחילה היה לו ליעקב שליש החצר דוקא אבל אחר שמת לוי גבה חלקו שהוא שני שלישי החצר בעבור מזונות וכסות שזן אותו מיום שמת אביו עד יום שמת הוא ושטר אביו הנז' היה בין שטרותיו שהיו הכל תחת ידי אמך והטמינה אותם שכל עזבונו תחת ידה היה כדי לטעון שקרים ושמעון משיב לו כיון שאני מוחזק בהבתים הנז' המוציא מחבירו עליו להביא ראיה ע"כ לשון השאלה:
תשובה לכאורה נראה דהדין עם שמעון ואין להוציא קרקע זו מידו דהיינו השני שלישים אלא בראיה ברורה וכן כתב הרמב"ם בפרק י"ד מטוען הלכה י"ב וז"ל כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וכו' ואעפ"י שלא טען אין מוציאים אותה מידו עד שיביא המערער עדים שהיא שלו עכ"ל ופסקו מרן ז"ל בשולחנו הטהור סי' קנ"ו סעיף ט' וכן ג"כ כתב הרשב"א בתשו' הביאה הב"י סי' ק"מ וז"ל והשיב דבר ברור שאין נתבע נזקק להשיב לתובע עד שיתברר שהוא בע"ד שכל הטוען שדה זו של אבי היה הודיעני מה אתה עושה בתוכו אין נזקקין לו אלא הנתבע משיב לו ברר דבריך שהיתה של אביך ועד שתברר איני נזקק להשיב דלאו בעל דברים דידי את וכו' ע"כ ומפשט דבריהם אלו נראה דהמחזיק אפילו שבועה לא בעי ואפילו חרם סתם לא בעי דהא לא קטעין מידי אלא שלא אמר לי אדם דבר מעולם ואינו טוען שהיא שלי ואילו בפרק י"א מטוען הלכה א' פסק הרמב"ם דאם לא הביא עדים שמעין שהיתה ידועה לו נשבע ראובן היסת ויעמוד במקומו וכן פסק הטור והש"ע ס' א' ונראה שאני התם כיון שהוא טוען שלך היתה ולקחתיה ממך דאיכא דררא דממונא דשלו היא משום הכי משביעינן ליה אבל כשאינו יודע שהוא שלו והחזיק בו מפני שלא אמר אדם מעולם לא שייך ביה שבועה ולא ח"ס והב"ח כתב בסי' הנז' סעיף י"א וז"ל אבל אם טען המחזיק לא היה שלך מעולם וכו' אין על המחזיק אלא חרם וכו' וצ"ע וא"כ בנדון זה שראובן זה אין לו עדים שהשני שלישים הם של אבי אמו אין לו שום טענה עם שמעון בן אחות אמו כלל ויכול לומר לו לאו בע"ד דידי את ואיני נזקק להשיב על תביעותיך אבל כד דייקת שפיר חזינן דמה שכ' הפוסקים דצריך המערער שיביא עדים שהיתה קרקע זו של אבותיו או שלו לא שיביא עדים ויעידו מהיכן קנו אבותיו או הוא קרקע זו או שידע מי נתן להם אותה במתנה אלא ששה פנים יש בעדות העדים שיעידו שהיתה מקודם שדה זו של אבותיו או שלו וכל פן מהם בפ"ע שיעידו העדים עליו מצריך להמחזיק לברר מהיכן באה שדה זו לידו ואם לא בירר מפקינן השדה מידו ונותנים אותה להמערער:
הפן הא' שיביא עדים שיעידו שידעו בקרקע זו שהיא של אבותיו של המערער או שלו שקנה אותה או ניתנה לו במתנה מבעלים הראשונים:
הפן הב' שיעידו שאבותיו של המערער או הוא דרו בתוכה שני חזקה דהיינו ג' שנים קודם שבאה ליד זה המחזיק:
הפן הג' שיבואו עדים ויעידו שקודם שבאה ליד זה המחזיק היה פירסום בעיר שקרקע זו היתה של אבותיו של המערער או שלו ומנא אמינא לה מהא דכתב הרא"ש בתשובה כלל צ"ט בסופו וז"ל שאלה ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון ואיך מוציא לי נכסי שיפרע מהם אלא בתים שלי מוחזק בהם וראובן טוען שאותם בתים מכרם שמעון הלוה ללוי אחר שנתחייב לו בזה השטר ולוי טוען לא היו דברים מעולם וראובן הביא עדים שאחר זמן זה החוב היה פירסום בעיר שהיו אומרים העולם שאותם בתים היו של שמעון שהיו קוראים איתם על שם שמעון זה הלוה. תשובה הדין עם ראובן כיון שיש לו עדים שאחר שנתחייב שמעון זה החוב היה פירסום בעיר שהיו אומרים העולם שאותם בתים היו של שמעון שאם לא תאמר כן נמצאת פוסל כמה שטרות ותדע שהרי בכל מקום הפירסום מועיל שהרי אמרו סוקלים על החזקות גם בנדון זה החזקה מועלת כיון שהיו מוחזקים בחזקת שמעון ע"כ הרי אעפ"י שלוי מוחזק בבתים וטוען שאינם של שמעון אלא קנאם מאיש אחר או משמעון קודם שלוה כיון שיש פירסום בעיר שהבתים של שמעון אחר שלוה מראובן מוציאים אותם מיד לוי ואפילו שלוי החזיק בבתים ג"ש אינו נאמן שלקחם הוא מבעלים הראשונים שהם אינם מעולם של שמעון או משמעון קודם שלוה מראובן שטענת לוי שטוען לא היו דברים מעולם שכתב הרא"ש אינה מפורשת מה היא ותתפרש על שני פנים שכתבתי או שלא קניתים משמעון אלא מאדם אחר או שקניתים משמעון קודם שליח ואפ"ה כיון שיש פירסום בעיר שהיו בתים אלו ידועים לשמעון אחר שלוה מראובן אינה מועלת לו ללוי החזקה שהחזקה היא מועלת שאותה קרקע שהחזיק בה ג' שנים בלי מחאה מורה שקנאה אבל אינה מועלת לו להאמין אותו באיזה זמן קנאה או ממי קנאה ובנדון הרא"ש אפילו את"ל שקנאה בעל חוב גובה הימנו ואין החזקה של ג"ש סותרת את הקול. וראיתי להב"י בסי' ק"מ מחו' ח' שכתב וז"ל וכתב עוד שאלת ראובן ירש מקום ישיבה של ב"ה מאבותיו ומחזיק בו היום ושמעון בא ומערער לומר שהיה למורישו חלק בו והביא עדים ששמעו שהיה למורישו חלק בו. תשובה איני רואה ממש בעדות זו דבקול בעלמא אין מוציאים קרקע ממי שמוחזק בו וכ"כ הדרכי משה בסי' ק"מ וז"ל וכתב הרשב"א בתשו' דאם אין עדים רק קול בעלמא לא צריך חזקה דאין קול מוציא מידי חזקה אבל הרא"ש כתב וכו' עכ"ל ולענ"ד נראה דלא פליגי דהרשב"א מיירי כשהחזיקו הוא או אבותיו ג"ש דחזקת ג' שנים במקום עדים ושטר קיימא וסהדי מבטלין לקלא גם בחי' בתרא בשבע שי' המיוחסות דף ל"ז כתב וז"ל אמר לו לקוחה היא בידי לא מצית אמרת וכו' וכאן נמי כיון דאיכא קלא שהקרקע של יתמי היא כלומר שהכל יודעים שהיא של אביהם וכו' רבא בר שרשים צריך עדים וכו' עכ"ל עי"ש דבלא עידי חזקה אעפ"י שמוחזק בקרקע כיון דאיכא קלא דארעא ליתמי היא מוציאין אותה מידו מפני הקול גם הרמ"ה בספרו הנקרא יד רמה בפרק ח"ה דף מ"ו עמוד ג' בדיבור המתחיל רבא בר שרשום כתב וז"ל ושמעינן מהני וכו' דמאן דאכיל ארעא ואתי ונפק עליה קלא ארעא דפלגייא הוא דקא אכיל מחייבינן ליה לנתבע לאתויי ראיה דדידיה היא בעידי חזקה וכו' ואי לא אייתי ראיה מפקינן ליה מיניה וכו' יעש"ב וכן נראה ג"כ מדברי הרמב"ם בפרק י"א מטוען ובפרק ט"ו דנקט בלשונו הידועות לבעליהן וכו' והביא עדים שהיתה ידועה לו וכו' משמע דבידועה בפי הבריות שהיתה שלו סגי:
הפן הד' שיבואו עדים ויעידו דהוה מקריא האי ארעא בפי כ"ע בשמא דמערער או בשמא דאבוהי קודם שירד זה המחזיק לתוכה וכן כתב הרמ"ה בספר הנקרא יד רמה בפרק ח"ה דמ"ו ע"ג וז"ל והאי דינא דמאי דאייתי סהדי דאבהתיה היא הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא דמאן דמערער אארעא מחמת אבותיו ואיצטריך לאתויי ראיה דאבותיו היא לא צריך לאתויי עידי זביניה או דמתנה מחמת בעלים הא' ולא נמי חזקת שנים אלא כיון דאייתי סהדי דהוה מקריא האי ה על שם אבותיו בפי כ"ע בשמא דאבוה דכל מאי דהוה בעי למיקרי לה בשמא דמרא לא הוה קרי לה אלא בשמא דאבוה דהאי ואע"ג דלא מת מתוכה א"נ דאייתי סהדי דמת אבוה מתוכה וכו' ראיה היא לחיובי לנתבע דנחית לה בתר הכי לאתויי ראיה דהיינו עדים במאי נחית לה בתר הכי וכו' עכ"ל גם הרמב"ם כתב בפרק כ"א מהלכות מכירה הכ"א וז"ל ואם לא הביא ראיה זוכה הלוקח בזה שכל העם קוראים של ראובן וכו' וכן כל כיוצא בזה הלך אחר השם שהוא פשיט בפי הכל עכ"ל ופסקה מרן סי' רי"ח סעי' כ"ה יעו"ש:
הפן החמישי בדר בה המערער הוא או אבותיו יום א' מחייבין למחזיק לאתויי ראיה או עידי חזקת ג' שנים וכן פסק הש"ע בסי' ק"מ סעיף א' וז"ל קרקע בחזקת בעליו עומדת שקרקע הידוע לראובן בעדים היודעים שהיה בחזקתו אפי' יום א' והוא עתה בחזקת שמעון וכו' וטוען שלקחו וראובן מערער לומר שהיא גזולה מידו נאמן וישבע שבועת היסת וניטל את שלו וכו' ע"כ גם הסמ"ע סק"א כתב וז"ל שקרקע הידוע לראובן בעדים שיודעים וכו' וכ"כ בתשובת הרשב"א דאפילו דאין העדים יודעים בודאי שהיתה של ראובן אלא שראו לראובן או לאביו דר בו מחזיקינן לו בשלו ומוציאין אותה מיד השני עד שיהיה לו חזקת ג' שנים או עידי קנין וכו' עכ"ל ותשובת הרשב"א הלזו הביאה הב"י בסי' קמ"ו מחו' ב' וכ"כ הריטב"א בתשו' הביאה הב"י בסי' זה סכ"ו והרב"ח הוסיף לומר שכן ג"כ דעת הרמב"ם בסיף פרק י"ד מטוען ע"כ אבל בלשון הרמ"ה שהבאתי בפן הד' סיים וכתב וכ"ז היכא דאייתי תובע עידי חזקת שלש שנים דחזקה במקום שטר קיימא בין לתובע בין לנתבע וכו' מ"ש דלא סגי בדירת יום א' אלא בעי חזקת שלש שנים ולא ידענא מנא להו להפוסקים הנזכרים דין זה דנימא מה שדר בה יום אחד הוא בשכירות ולא שהיא שלו וה' באר הגולה ציין על זה עובדא דאתא לקמיה רבי חייא שם דף מ"א ולדידי ליכא ראיה כלל דהתם אע"ג דאמרינן בדר בה קמא יום א' סגי מכל מקים שני הבא מכוחו דר בה שלש שנים ואילו הוה טעין בתרא מינך זבינתה ודרתי בה שני חזקה היה נאמן א"נ אי הוה טעין קמי דידי זבנה מינך נאמן אע"ג דלא דר קמא יום אחד אי נמי אי הוה קמא קמן וטעין זבינתה מינך נאמן אע"ג דלא דר בה יום כיון דהבא מכחו אכלה שלש שנים השתא נמי דליתיה לקמא קמן אנן טענינן ליה דטוענין ליורש וללוקח מאי דמצי מוכר למיטען והא דבעינן דר בה קמא יום אחד משום דלא טענינן ללוקח אלא היכא שיש רגלים לדבר ולאו מילתא דמיחזי כשיקרא ובדר יום א' איכא רגלים לדבר ולא מיחזי כשיקרא אבל שנאמר דדירת יום אחד מהני להוציא קרקע מיד מי שמוחזק בו לא מוכח משם מידי ועיין בשבע שיטות המיוחסות להרשב"א שפירש כן על ההיא עובדא גם הרמ"ה ז"ל כתב בההוא עובדא וז"ל הילכך אי אית ליה סהדי דדר בה ההוא דלקמיה חד יומא וכו' ואי לא לא טענינן ליה דלאו כלוקח דמי אלא כמאן דזבן מיניה מידי דידע דלאו דידיה הוא וכו' עכ"ל יעו"ש באורך וצ"ע וא"כ מה שכתב הרב"ח דכן הוא דעת הרמב"ם ממה שפסק בספי"ד מטוען לההיא עובדא ליתא ודוק:
הפן הששי היכא דהביא עדים המערער שמת אביו מתוכה מחייבינן למחזיק לאתויי עידי חזקת ג' שנים או ראיה במאי נחית להאי ארעא וכן כתבו הרשב"א והריטב"א הביאם רב"י בסי' קמ"ו יעו"ש גם הרמ"ה שהבאנו לשונו לעיל בפן הד' כתב כן והביא סמך לדין זה מן הירושלמי יע"ש ולכאורה קשה כיון דבדירת יום א' לחודיה סגי א"כ למה לי מת מתוכה דבלא מיתה כיון דדר בה יום א' סגי ול"ל דמת מתוכה אע"ג דלא דר בה יום א' אלא שעה אחת מהני דהא דר בה יום א' נמי לאו דוקא אלא אפילו שעה א' נמי מהני דהא עיקר ראייתם דבדירת יום מהני הוא מההיא עובדא דב"ב דף מ"ג דאתא לקמיה דרבי חייא ואמר ליה אי אית לך סהדי דדר וכו' ואפילו חד יומא אוקימנא ליה בידך כדכתב הרב בא"ה וההיא עובדא לאו דוקא חד יומא אלא אפי' שעה אחת נמי מהני כדכתב מור"ם בהגה"ה סי' קמ"ו סעיף י"ד והיינו משום דלא מספקא ליה לתלמודא אלא בנראה בו למוד אותו כמה אורכו וכמה רוחבו ומסיק רבא עביד איניש דסייר ארעא לא זבין אבל בנכנס שם לדירה אפי' שעה אחת הני וכמ"ש הרמ"ה להדייא וא"כ למה לי מת מתוכה ועוד הוא חוץ מן הסברא דמה מעלה ומורדת המיתה שיהא נראה ממנה שקרקע זו שלו ולא בשכירות והראיה שהביא הרמ"ה מן הירושלמי לדידי לאו ראיה היא והוא דגרס בירושלמי בכתובות בפרק האשה שנתארמלה אהא דקתני מתניתין ומודה רבי יאושוע וכו' ואם יש עדים שהיתה של אביו וכו' אינו נאמן בשלא אכלה שני חזקה אבל אם אכלה שני חזקה נאמן בשלא מת אביו מתוכה וכו' דאם מת אביו מתוכה היאך יכול לומר לקחתיה הימינו דהיינו מאביו הא מת מתוכה והוא דר בה ואם כן מה שסיים בירושלמי אבל אם מת אביו מתוכה אפילו לא אכלה שני חזקה נאמן טעות סופר הוא וצריך להגיה אפילו אכלה שני חזקה אינו נאמן ולא כנוסחאות שלפנינו דודאי מוטעים דאין לה קשר עם מה שלמעלה ומאי אבל דקאמר וכן כתב הגירסא הרב שדה יאושוע על הירושלמי יע"ש וכן מאי דמסיים בירושלמי כהדא ראובן אוכל וכו' והביא עדים שמעון שמת אביו מתוכה וכו' היינו שהביא עדים שהיתה של אבותיו ומתי מתוכה כדי לבטל טענת לקחתיה הימינו כדכתב הרמב"ן בתשובה סי' ה' יעו"ש:
ונראה דהא דדירת יום א' או מת אביו מתוכה מהני היינו דוקא דקיימא אותו יום ואותה שעת מיתה בחזקת שהיא שלו ומש"ה הטור והש"ע לא כתבו לשון דירת יום אלא כתבו שהיה בחזקתו יום אחד והיינו בחזקת שהיא שלו וכן במת מתוכה כתב הרמ"ה וז"ל א"נ דמת אביו מתוכה כגון דהוה קיימא ברשותא דאבוה בשעת מיתה בחזקת שהיא שלו עכ"ל וכ"ת א"כ למה לי דירת יום א' הא ביצא הקול שהיא שלו סגי ונראה דבקול לחודיה בלא דירת יום א' בעינן קלא דלא פסיק ובדר בה יום א' אפילו שפסק אח"כ מהני ושאר פוסקים דכתבו סתמא דר בה יום א' נראה דס"ל דכל שיש קצת ראיה לדבר לטענת המערער מחייבינן למחזיק לברר היאך בא לידו:
ובנדון דידן מלבד פן הא' כולהו איתנהו בנ"ד שיעקב אביהם דר בה כמה שנים יותר משני חזקה בחצר הנז' וזהו פן הב' וגם ידוע ומפורסם בעיר שקודם שמת יעקב היה ידוע ומפורסם בעיר שחצר זו היא שלו ואינם ידועים לחצר הנז' בעלים אחרים וזהו הפן הג' וגם שם החצר בפי כל העיר חצר יעקב וכשרוצים לקרותו קורין לה חצר יעקב הזקן וזהו הפן הרביעי וגם פן הה' איתיה בכלל פן הב' שלא יום אחד דר בה כי אם שנים רבות ומת מתוכה יעקב וזהו הפן הו' וכתב דהא דמהני הנהו אנפי כל חד מהם לחודיה דאית ליה למערער לחייב למחזיק במאי נחית בהאי ארעא דוקא בשלא היה המערער שותף בהאי ארעא אבל בנדון דידן שיש לו להמערער חלק באותו חצר לא מהני ליה חד מהנהו ה' אנפי דאי משום שמת מתוכה שהוא הפן הו' נימא דמת בחלקו שהיה לו חלק באותו חצר וגם בפן הה' שדר בה יום א' נמי נימא הכי ומה שקורין לה בשמו שהוא פן הד' נימא הכי דמה שקורין לה בשמו הוא משום שהיה לו חלק בה וידוע הוא אצל הבריות יותר מהשותף השני וגם בפן הג' נימא הכי וגם בפן הב' דדר בה יותר משני חזקה לא מהנייא ליה דהואיל ויש עמו שותף בחצר שותף אין לו חזקה ונראה פשוט דודאי אם היו יורשי ן' דינה באים ותובעים חלק ן' דינה לא מהני ליה ליעקב הנהו ה' אנפי להפקיע חלק ירושתם בטענת שהגבו לו חלק ב"ד חלק ן' דינה בעבור שזן ופרנס אותו מיום שמת אביו עד יום שמת הוא ואפילו דר בחצר לבדו יעקב אחר שמת בן דינה יותר משני חזקה דשותף אין לו חזקה ומכ"ש שאר אנפי דודאי לא מהני ליה ליעקב לומר דשלו היא וכדכתב הרמ"ה ז"ל בספרו הנקרא יד רמה בפרק ח"ה פיסקא ל"ח המתחלת והאי דינא וכו' דע"ו ע"ד וז"ל ואמטו להכי מייתי מוכר סהדי דלאו דבי סיסין היא אע"ג דכ"ע קרו לה דבי סיסין תרי כמאה ומאה כתרי ואוקי ארעא בחזקת מוכר דהאי דידיה מעיקרא וכ"ש ראיה דמתקריא בשמא דפלניא לגבי סהדותא דסהדי דידעי דלאו דההוא דמתקריא בשמיה היא אלא דאיניש אחרינא היא וידעי היכי זכה בה ההוא אחרינא בקלא בעלמא לגבי סהדותא דסהדי דמי וסוגיין בכולא תלמודא דסהדי מבטלי קלא עכ"ל וזה אפילו באיניש דעלמא ומכ"ש לשותף לגבי השותף או יורשיו דלא מהני ליה כולהו ה' אנפי הנז"ל כיון שידוע שהיה שותף עמו אבל לגבי איניש אחרינא דלא איתברר דדידיה היא ובעלים הא' לא קמערערי מידי בפן אחד מה' פנים הנז"ל דאית ליה למערער מחייבין ליה למחזיק לברורי דדידיה היא דלא אית לך ארעא דלית לה בעלים קמאי והארבעה פנים הנז' כולהו לא מהנו לגבי בעלים הראשונים ואפ"ה לגבי המחזיק כל חד וחד מהנהו מחייב ליה למחזיק לברר דשלו היא דאע"ג דגבי בעלים הראשונים לא מהנו לגבי המחזיק מהנו לחייבו לברר באיזה אופן זכייה זכה בה או מחמתיה דהאי תובע או מחמת בעלים הראשונים ולא סגי שיאמר לו דלאו שלך היא אלא של בעלים הראשונים ואנת לאו בע"ד וכן כתב הרמ"ה בלשונו הנז"ל וז"ל הילכך אי מייתי נתבע עדים או ראיה וכו' או מחמת איניש אחרינא דאיתברר דהואי דידיה מעיקרא עכ"ל נמצא אע"ג דאיתברר דהית לאיניש אחרינא מעיקרא וזה אין לו אלא שמת אביו מתוכה או דהוה שתקריא בשמיה דאבוה דמערער ולגבי בעלים הא' לא מהני מה שמת אביו מתוכה או דהוות מתקריא בשמא דאבוה עכ"ז לגבי המחזיק מהני לחיובי לברורי וכו' ודוק:
ועוד בר מן דין אע"ג דליכא חד מהנהו אנפי כיון דיעקב שותף בחצר והחצר אין בו דין חלוקה יכול לתבוע על הכל על חלקו ועל חלק חבירו וכפסק הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות שלוחין הלכה ג' וז"ל אחד מן האחין שלא חלקו או מן השותפים שבא לתבוע תובע על הכל הואיל ויש לו חלק בזה הממון וכו' עכ"ל ופסקו מרן בסי' קכ"ב ס"ט וכ"ש בחצר דאין בו ד"ח דבכל מקום אשר תדרוך כף רגלה יש ליעקב חלק בו ואין ללוי בן לאה חלק מבואר בחצר הנז' דיכול יעקב או יורשיו לטעון על המחזיק באיזה אופן זכה בחצר הנז' ומה שטוען שמעון דאמו גבתה חלקו של לוי בנה בעבור חיב שהיה לה עליו מכתובתה ושטר היה לה ואבד ודרו הוא ואמו בחצר הנז' שנים רבות מיום שמת לוי עד עכשיו נראה דטענה מעלייתא היא וכמ"ש הרא"ש בסוף כלל צ"ח וז"ל ראובן תבע לשמעון אחיו חלקו מבתים שהניח אביהם וכו' ושמעון טוען וכו' והראה שט"ח על אמו בת"ש זהובים וכו' תשובה וכו' ושמעון אינו טוען שאביו מכרם לו וכו' או שקנאם מראובן אלא שטוען המחזיק בהם זו היא חזקה שאין עמה טענה וכו' וכן אם האם קיימת אין חזקתו חזקה אבל אם מתה האם ויש לשמעון עדים שאמו החזיקה בבתים חזקתה חזקה דכיון שמתה טוענין לכל הבא מכחה או יורש או לוקח כל מה שהיתה היא טוענת אם היתה קיימת והיא יכולה לטעון קניתי הבתים מבני והחזקתי בהם שני חזקה או ב"ד הגבו לי בנדונייתי או בכתובתי וכו' הילכך שמעון שיש לו שטר על אמו וכו' טוענין לו כל מה שהיתה יכולה אמו לטעון ויגבה ת"ש זהובים מנכסיה דכמו שטוענין ליורש וללוקח כך טוענין לב"ח שנשתעבדו לו הנכסים בחייה וכו' עכ"ל וכ"ש הכא דבחיים של אם טענה דב"ד הגבו לי כתובתי והחזיקה שני חזקה דנאמנת ותשובת הרא"ש הלזו יש לדקדק בה דנראה מדבריו דאם טען שמעון שקנאה מראובן והחזיק בהם שני חזקה היה נאמן ואמאי נאמן הא שותפים נינהו ושותף אין לו חזקה וכן נמי קשה במ"ש בסוף דבריו דכמו שטוענים ליורש וללוקח כך טוענים לב"ח ולקמן בכלל צ"ט כתב וז"ל תשובה מילתא דפשיטא היא וכו' דדוקא ליורש טוענין דיורש כרעא דאבוה והוא מוחזק בנכסים וטענינן ליה אבל ב"ח קיימא לן כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה והוא בא להוציא ואינו יכול להוציא אלא בטענה ברורה וראיה ולא טענינן ליה וכו' יע"ש ול"ל דהכא הב"ח הוא יורש דלאו מכח ירושה קאתי ונראה דשאני הכא שהוא מוחזק בנכסים כמ"ש בשאלה יעו"ש ולקושיא א' נמי י"ל דהבתים הנז' היה בהם ד"ח ואפילו השותף יש לו חזקה ודוק:
אבל הצריך לדעת דאיזה זמן החזקה מועלת אם נאמר במה שהחזיקה אמו אחרי מות אביה יעקב דישבה לבדה בחצר היא ובנה כמה שנים הא כיון דהיא יורשת את יעקב עם אחותיה הויא שותף בחצר ושותף אין לו חזקה ואי קודם שמת יעקב דעדין לא היה לה חלק בחצר הרי כיון דיעקב היה דר בה עמה בחצר שהוא שותף לא עלתה לה חזקה וכמ"ש מהרש"ך בח"ב סי' קל"א וז"ל תשובה וכו' דאם אם לוי עמדה ודרה בבתים אחרי מות דן יותר משני חזקה טענינן ללוי שקנתה אמו משמעון אחרי מות דן וכו' איברא דכל אותם השנים שהיה דר דן הנז' ביחד עם לוי לא עלתה לה חזקה וכו' וא"כ יכול לומר שמעון כיון שבחלק דן אחי לא עלתה לו לא חששתי למחות ואעפ"י שכתב הרא"ש וכו' דנראה דאיתא לפלוגי מההיא דהרא"ש לנ"ד דבההיא כיון שהיה לוי לבד דר בכל הבית כאדם המחזיק בשלו היה לו לראובן הרואהו למחות וכיון שלא מיחה הפסיד וכו' אמנם בנ"ד שהיה דן דר עמה בבית אין לה מקום חזקה בשום חלק מהבית שדירת דן מעכבה שלא תחזיק בשום מקום אשר תדרוך כף רגלה בבית הנז' עכ"ל ונראה דלאו דוקא כשדר השותף עם המחזיק בבית הוא שאין לו חזקה אלא אפילו שלא דר עמו בבית כל שלא החזיק בכל הבית אלא בחציו לבד דר והחצי שדר בו כיון שאין בו ד"ח או אפילו שיש בו ד"ח ולא חלקו כיון שחלק השותף השני מעורב בו ואינו טוען שלקח משניהם אלא משותף האחד לא הויא חזקה דבכל מקום אשר תדרוך כף רגלו אמרינן זהו חלק שותף השני ואין ברירה. ואל תשיבני מתשובת הרא"ש שכתב לעיל דהיה שמעון דר עם אמו בחצר ואפ"ה יש לאמו חזקה דהתם שאני ששמעון אימר שכל הבית הוא לאמו והוא דר מחמתה בבתים הנז' וזה פשוט וברור דמשו"ה נתחכם שמעון לומר שהבית כולו לאמו ולא אמר שחלקו שירש מאביו הוא לעצמו וחלק ראובן הוא דוקא לאמו ויגבה הת"ש זהובים מחלק ראובן לבד משום דאי הוה שותף שמעון בנה עמה בחצר לא עלתה לה חזקה בחלק ראובן כיון שדר עמה שמעון בבית וכדעת מהרש"ך ז"ל ודוק ותירוץ זה מוכרחים אנו לומר אותו ג"כ בדברי מהרש"ך ז"ל שכתב באותה תשובה וז"ל אמנם אחרי מות דן וכו' אם עמדה רחל שני חזקה אין לספק דטענינן ליה ללוי היות שקנתה אמו הבתים הנז' אחרי מות דן וכו' ע"כ ולכאורה קשה דאפילו אחר מות דן הא לוי עצמו שהוא שותף עם שמעון חי הוא ודר עם אמו בחצר וא"כ אין לה לאמו חזקה בח' שמעון ומוכרחים אנו לתרץ ולומר כיון דלוי בא לירש את אמו ניחא ליה לומר שגם חלקו הוא לאמו וכנדון הרא"ש א"נ י"ל דאח"כ יצא לוי מן הבית וכמ"ש מהראד"ב סי' ה' והיא אמו לבדה יותר מש"ח ודוק:
וראיתי להכנה"ג חלק שני בשניות סי' קמ"ט בהגה"ט אות ג' שכתב וז"ל אבל הנכון לפע"ד לענין דינא שאפילו שאחד מן השותפים דר עם המחזיק בבית עלתה לו חזקה בח' השותפים האחרים ומנא אמינא לה מההיא דכתב הרא"ש וכו' ע"כ ולפי מה שכתבתי ליכא ראיה כלל וכנדנ"ק גם על מהראד"ב שכתב בסי' ס' וז"ל ואף על גב דלוי היה דר עם אמו ביחד בבתים אין טעם לומר דאגב לוי שדר שם שהיה לו חלק בבתים דרה אמו דבנדון הרא"ש שהבאתי למעלה היה דר שמעון ואמו וכו' ולא אמרינן אגב שדר שמעון שיש לו חלק בבתים מכח ירושת אביו דרה אמו וכו' עכ"ל יש לתמוה תמיהא זו דבנדון הרא"ש שמעון טוען שאין לו חלק בבתים וכדכתיבנא ודוק:
וראיתי להכנה"ג באות הנז' שכתב וז"ל בתשובת הרשב"א שהביא ב"י בסימן זה מחודשים ח' שהוא קרוב ממש לנדון הרא"ש לכאורה נראה דא"א לחלק כן דאותה תשובה מוכחא מילתא שהיתה אם לאה דרה בבתים עם בתה שכתב שאפילו לאה עצמה יש לה חזקה אם ירדה שני חזקה משמע דמעשה שהיה כך היה שגם לאה ירדה עם אמה שני חזקה ואעפ"כ כתב הרב ואעפ"י שאין לה חזקה על חלק לאה מפני שהיא אפוטרופא מ"מ על השותף יש לה חזקה אם לא מיחה מבואר מדבריו דאע"ג דאחר מן השותפים היה דר עם המחזיק בבית עלתה חזקה למחזיק בח' השותף האחד עכ"ל ואיני מבין דבריו דאיך אפשר לומר דלאה ואמה היו דרים ביחד דא"כ לאה דרה בחלקה ואמה דרה בחלק השותף וא"כ לאה על איזה חלק מהניא לה חזקתה דהא בחלקה דרה ואמה דר בח' השותף וכן אם לאה היאך אפשר לומר דיש לה חזקה בחלק ביתה אם לא היתה אפוטרופסא והא לא דרה בחלק ביתה אלא בחלק השותף כיון שהיא ובתה דרים יחד אבל הנראה לפרש דברי הרשב"א כשנדקדק בתחילת דבריו דלכאורה אינם מובנים דאיך קאמר דאפילו לאה עצמה יש לה חזקה כיון שירדה שני חזקה והשותף לא מיחה והא השותפים אין להם חזקה זה על זה כשידוע שהם שותפים והכא שותפותם ידועה בשטר וכמ"ש בשאלה דליכא למימר דהכא ביש בה ד"ח מיירי חדא דאפילו שיש בה דין חלוקה אי החזיק בחלקה במחלוקת היא שנויה וכמ"ש הטור בתחילת סי' זה ועוד דהוה ליה לפרושי:
אבל הנראה דהכא אם הם בתים שאין דרים בהם אלא לאה משכירתם לאחרים ואמה היא אפוטרופוס שלה שהיא הנושאת ונותנת בהם בנכסיה וא"כ היא ואמה חשיבי מוחזקים שניהם כל אחד מהם בכל הבתים הנז' יען שהיא משכרת אותם והאם ג"כ יען שהיא גובה כל השכירות וכל כה"ג אפילו בדבר שאין בו ד"ח חשיב כדבר שיש בו ד"ח ואפילו שותף יש לו חזקה כיון דדמי השכירות ראוים ליחלק וליקח אותם השותף לבדו וכמ"ש הפוסקים וזהו שדקדק הרשב"א בלשונו שכתב והקרקעות נשארו ברשות לאה והשתא אתי כדברי מהרש"ך ז"ל וכל אחד מהם בין האם ובין הבת חשיבי מוחזקים בכל הקרקעות ודוק. ומ"ש עוד הכנה"ג וז"ל וצריך לומר וכו' לאה ואמה היו חלוקים בעיסתם וכו' דבריו אינם מובנים דמהרש"ך לאו מהאי טעמא קאתי עלה דאפילו דחלוקים בעיסתם קאמר לה מטעם דאין ברירה ומ"ש עוד הכנה"ג וז"ל ושוב אחר החיפוש וכו' מ"מ מתוך התשובה מוכח דאפילו היו בתים וכו' דעת שפתיו ברור מללו דאפילו היה אוכל השותף האחד עם המחזיק יש לו חזקה להחזיק כנגד השותף האחר ע"כ לא ידענא מאי קאמר דמהיכן ק מוכח לה דאפילו היו בתים וכו' גם מ"ש איברא שמדברי הרא"ש וכו' יש מקום לומר דסבירא ליה דאם לא היה המחזיק אוכל אלא החצי והשותף האחד החצי האחר לא עלתה לו חזקה ע"כ לא ידענא מאי קאמר דכיון דשכרו מן השותף הוי כאילו אוכל המחזיק החצי והשותף החצי והא דלא נקט אלא חלוקה הראשונה משום דנדון הרא"ש הוא בתים ואם היו דרים שניה ל"ל חזקה דמחזיק משום אין ברירה משא"כ נדון הרשב"א דהוא שדה ואכילת פירותיו יש להם בריר ומה שהקשה עוד הכנה"ג וז"ל ועוד יש לתמוה שא' מן הטענות אשר טען לוי בנדון מהרש"ך הוא שהדברים מוכיחים שהרי אמו ודן והוא השכירו הבתים לאברהם ולהם היה אברהם פורע השכירות ושמעון ידע בכל זאת ולא מיחה וכבר עברו שני חזקה דכיון שכן למה לא השיב הרב דממה שדרה בבית עם דן לא עלתה לה חזקה לחלק שמעון אבל ממה שהיתה לוקחת שכירות עלתה לה חזקה וכו' ע"כ נראה דלא קשיא הא דמיירי שלא לקחו השכירות ג' שנים ומה שכתב וכבר עברו שני חזקה על כל הזמן קאמר על הדירה ועל השכירות ומ"ש אבל נכון לע"ד שאף שאחד מן השותפים דר עם המחזיק בבית עלתה לו חזקה בחלק השותפים האחרים אף על פי שלא עלתה לו חזקה בחלק השותף הדר עמו כדמוכח מההיא דשכוני גוואי לכ"ע ומנא אמינא לה מההיא דכתב הרא"ש וכו' עכ"ל כבר לעיל דחיתי ראייתו זאת מהא דתשובת הרא"ש ז"ל יעו"ש גם מ"ש הכנה"ג וז"ל אכתי פש גבן תמיהא אחת בדברי מהרש"ך וכו' והוצרך להביא ראיה מההיא דשכוני גוואי ת"ל דלא עלתה לה חזקה לגבי בנה לוי וכו' לוי קטן היה וצריך לאמו ולא היו חלוקים בעיסתם וכיון דלא עלתה לה חזקה לגבי לוי לא עלתה לה חזקה ג"כ לגבי דן ושמעון ואולי בנדון מהרש"ך אחר שגדל לוי ויצא אל אחיו לדור בבית אחרת נשארה אמו בבתים והחזיקה שני חזקה אך קשה דאחר שתחילת דירתה שם בבתי בעלה היתה על לוי כשהיה קטן אעפ"י שהחזיקה שני חזקה אחר שהגדיל לא הוי חזקה עכ"ל ודברים אלו שגבו ממני דאי הוה קאמר מהרש"ך מטעם שהיה השותף שדר עמה קטן א"כ הוי משמע דאי הוה גדול יש לה חזקה בחלקו ובחלק חבירו ואיהו בעי לאתויי ראיה דאפילו הוי השותף גדול כיון שדר עמה אין לה חזקה מטעם שדר עמה בבית וכיון שאין לה חזקה בחלק השותף שדר עמה גם בחלק השותף שאינו דר עמה אינה חזקה מטעם כיון שאינם חלוקים בדירה בכל מקום שדרה אמרינן זהו חלק השותף השני כיון דאין ברירה ואין לה חזקה בחלקו כיון דאין ברירה ואי אתי לה מטעם קטן או מטעם שאין חלוקים בעיסתם אעפ"י שאינו דר עמה אין לה חזקה בחלקו כיון שהוא קטן או אינם חלוקים בעיסתם והוה משמע דאפילו שאינו דר עמה אין לה חזקה בחלק השותף השני כיון שאין לה חזקה בחלקו מטעם שהוא קטן או מטעם שאינם חלוקים בעיסתם הכא נמי אין לה חזקה בחלק השותף השני אעפ"י שהוא גדול וחלוקה עמו בעיסתה וזה אינו דסברא זו כבר דחו לה הרא"ש והרשב"א בתשובה שתשובת הרא"ש שהביא הטור בסימן קמ"ט סעיף ג' כתב וז"ל שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון יש להם בית בשותפות ולוי החזיק בו בפני ראובן ולא מיחה ושמעון לא היה בעיר אם תועיל חזקתו לגבי ראובן בחצי שלו שיאמר לא חששתי למחות הואיל ואין מועיל חזקה לגבי שמעון והבית עדיין בשותפות ואין ברירה תשובה לא ידעתי טעם למה לא תועיל חזקת לוי בחלקו של ראובן וכו' יעו"ש גם הרשב"א בתשובה שהביא הב"י בסוף סימן הנז' כתב וז"ל דאעפ"י שאין לה חזקה בחלק ביתה מפני שהיא אפוטרופא מ"מ על חלק השותף יש לה חזקה ולא קאמר מהרש"ך דאין לו חזקה בנכסי השותף האחר אלא כשהשותף דר עם המחזיק אבל אם השותף אינו דר עם המחזיק אעפ"י שהיה השותף קטן או אינו בעיר או שהיה המחזיק אפוטרופוס שלו כיון שדר בכל הבית המחזיק יש לו חזקה בחלק השותף השני שהוא גדול והיה בעיר דאינו אפוטרופוס שלו כיון שהחזיק בכל הבית לא שייך לומר אין ברירה דהחזיק בכל הבית גם מ"ש ואולי אחר שגדל לוי יצא מן הבית לא ידענא למה הוצרך לו' אחר שגדל דאפילו היה קטן ויצא מן הבית כיון שרחוק המחזיק בכל הבית אע"ג דלגבי הקטן לא מהניא חזקה לגבי השותף האחר מהני חזקת המחזיק אבל אי קשיא מדברי מוהרש"ך קשה מה שהק' לעיל דאפילו אחרי מות דן לא מהני לה חזקתה שדירת לוי מעכתה וכמש"ל: