אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן
אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן ג
כתב הטור באו"ח סי' רס"ד וז"ל אם כרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו אם כיוין להדליק אסור. להקפות שרי. ופירש"י שלא כרכו סביבו אלא נתן דבר הפסול תחת הפתילה שתהא צפה שלא תטבע בשמן. ורב אלפס פי' אפי' כרכו סביבו שרי וכו' ומטעם זה מותר לתת גמי בפתילה כדי שתהא זקופה וכ"כ הרמב"ם ז"ל עכ"ל ומפשט דבריו נראה דרש"י והרי"ף ז"ל לא פליגי בפי' להקפות דהיינו שלא תטבע הפתילה אלא שניהם שוים בפי' זה אלא שהחילוק שיש ביניהם היא דלרש"י בעינן שיהא כונתו להקפות ומעשיו יהיו מוכיחין ג"כ שיתן אותה למטה במקום שאינו ראוי להדליק ולהרי"ף בכונתו לחוד סגייא שיהא עיקר כונתו להקפות ואפי' שיתן את הפסול במקום שדולקת הפתילה ל"ל בה רק שלא יהיה כונתו להדליק וכ"כ ג"כ הרא"ש ז"ל בפ' ב"מ יע"ש:
ולכאורה צ"ע דהא בהרי"ף שלנו גרסינן להקפות מותר פי' להקפות להעבות ראש הפתילה ולהרבות אורה אלמא אע"ג דכיוין די להרבות האור ע"י פתילה הפסולה שרי וזה לדעת הטור קרוי להדליק ואסור וכמ"ש הרמב"ם בפ"א ה"ו וז"ל הכירך וכו' אם לעבות הפתילה כדי להוסיף אורה אסור וכו' ע"כ וכן ג"כ ק' קושיא זו על אביו הרא"ש ז"ל בפסקיו שפי' כן בדברי הרי"ף ז"ל ולהטור לחודיה י"ל דנוסחא אחרת הי"ל בדברי הרי"ף ז"ל וכנוסחת ה"ה ז"ל שכתב וז"ל הכירך וכו' ופי' רבינו להדליק להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה וכ"כ בה' זה הלשין וכו' עכ"ל אבל לדברי הרא"ש ז"ל לא שייך לומר כן דהביא דברי הרי"ף אלהקפות יע"ש. והטור על פי' בדברי הרי"ף כתב וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל. גם ק"ל בדברי הטור ז"ל שכתב על דברי הרי"ף ז"ל ומטעם זה מותר לתת גמי בפתילה כדי שתהא זקיפה דהיינו הא דלהקפות שכ' הרי"ף לדעת ה"ה והטור ז"ל ומה בא ללמדנו. ועוד ק' שהר"ן ז"ל באותה שמעתא כתב על דברי הרי"ף ז"ל וז"ל וכ' הרשב"א שתימא הוא על מה סמכו בדורות הללו לכרוך צמר גפן ע"ג גמי ולהדליק וכו' עכ"ל ולפי דברי העור ז"ל ה"ה בדברי הרי"ף מאי קא מתמה הרשב"א ז"ל הם הם דברי הרי"ף ז"ל שמותר שאין כונתו להדליק אלא להקשות ומרן ז"ל בפי' הביא שתי נוסחאות בהרי"ף ז"ל נוסחא שלפנינו ונוסחת ה"ה ז"ל ולא פי' לנו בדברי הטור מה היא שלפניו בדברי נוסחא שהרי"ף ז"ל נוסחא של ה"ה א"א שהיתה לפניו יען שכ' וכן פי' א"א הרא"ש ונוסחת הרא"ש כנוסחי דידן וכמ"ש דלא כנוסחת ה"ה ואם נימא דס"ל להב"י דנוסחת הטור כנוסחא שלפנינו א"כ מאי ק"ל דקאמר ולפ"ז צ"ל דלהדליק היינו להדליק בדבר הפסול בפ"ע דהטור אינו מפרש כן בדברי הרי"ף ז"ל דאפי' סמכו] להדליק בשניהם אית ליה דאסיר כדכתב וז"ל אבל כשאין מתכוין רק להעבות ליכא למגזר מש' דאפי' מתכוין להדליק בשניהם אסור. ואם דעתו לומר דהרא"ש והטור ז"ל נוסחא אחרת הי"ל בהרי"ף ז"ל כה"ג הו"ל לאודועי. ואם נימא דנוסחא שלפנינו שכ' הרי"ף להרבות אירה קא ק"ל דא"כ מאי להדליק והיכרח לפ' כן לפי דברי הרי"ף תירוצי ז"ל אינו מובן כלל לא בפשט הלשין ולא למעיין בסוגייא לא בפשע הלשון דקאמר כרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בי להדליק וכו' היאך אפשר לו' דלהדליק דבר האסור לחודיה הוא דאסור דהא שניהם כרוכים יחד ועוד דלהדליק בדבר האסור לחודיה פשי' דאסור ועוד אם להקפות הוא להדליק משניהם ואפ"ה מותר א"כ עדיין הקו' מהברייתא במקומה עומדת על רבא שהשיב לו לאביי דאם הדליק משניהם ביחד אסור ומהברייתא משמע דשרי. באופן שדברי מרן ז"ל לא זכינו להבינם וכל דבריו צ"ע רב יבזה הלשון:
באופן דדברי הרי"ף ז"ל לפי נוסחא שלפנינו לא ראיתי לשום א' מהמפרשים ראשונים וגם אחרונים שישבו דבריו ואם נאמר שהוא ט"ס והנוסחא האמיתית כדברי ה"ה ז"ל וכמ"ש מהר"ם אלשיך ז"ל בסי' ק"ז והנוסחא שלפנינו מוטעת היא מזויפת היא דבר זה לא ניתן ליאמר דהרי נוסחא זו הביאה הערוך בערך קו'ף אות באית מלה במלה יע"ש. ובכלבו דל"ח ובאו"ח דס"ב. ואיך אפשר שכל גדולי עולם הללו עבר עליהם טעות זו. אח"ז מצאתי להרב המאירי ז"ל בחי' למס' שבת שכתב וז"ל כרך וכו' אסור ומ"מ דוקא בשכונתו להדליק על דבר שאינו ראוי אבל אם לא נתכוון אלא להעברת ראש הפתילה להפליג באורה וזהו שקראו כאן להקפות מותר וכיצד אתה מכיר דבר זה אם נתנו ע"פ כילו להדליק הוא ואם לא נתנו אלא בראשו אינו אלא להקפות וכו' עכ"ל. ולכאורה דבריו סתומים ואינם מובנים וה' האיר עין שכלי בפי' כונתו והוא שאם נתנו בראש הפתילה אפי' שנתן שם דבר שאינו דולק כלל מ"מ הפתילה בעצמה שהיא כשרה להדלקה ע"י דבר זה היא מפלגת באירה ע"י שמתעבית ונעשית נפוחה ודולקת הרבה אף שאינו דולק דבר שבתוכה וא"כ אם נתן בה דבר הפסול להדלקה אין כונתו להדליק בו אלא לעשות נפח בכשרה אבל כשנותן דבר הפסול על פני כילה בודאי שכינתו להדליק בה עם הפתילה וכשישרף הכשר נשאר הפסול דולק בפ"ע ופסול. ותמה אני מה"ה והרא"ש ז"ל והטור ושאר המחברים שלא הרגישו במילת ראש הפתילה שכ' הרי"ף והשוו דברי הרי"ף לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב אם לעבות הפתילה וכו' והרי"ף כ' ראש הפתילה ולא הרגישו החילוק שיש ביניהם ועל הבנה זו בדברי הרי"ף ז"ל תמה הרשב"א ז"ל שהביאו הר"ן על מנהג העולם שנותנים דבר הפסול לאורך הפתילה שזה לדעת הרי"ף פסולה היא וא"כ איכו השתא אע"ג דלדברי הרי"ף ז"ל צריך שיהיו מעשיו מורים על כונתו דלא כדברי הטור שכ' ומטעם זה מותר לתת צמר בפתילה כדי שתהא זקופה דליתא וכדכתיבנא:
שם סי' רס"ו וז"ל מי שהחשיך לו בדרך בע"ש ועמי כיס וכו' אבל אם מצא מציאה אינו יכול ליתנה לנכרי וכו' אא"כ באה לידו מבע"י דהשתא הוי ככיסו וכו' עכ"ל וכת' הרב"י וז"ל כתב הרמב"ם בפ"ך וז"ל לא היתה עמו לא בהמה לא נכרי וכו' מהלך בה פחות מד"א ואפי' מציאה הבאה לידו וכו' אבל קודם שבאה לידו אם יכול להחשיך עליו מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מד"א וכו' עכ"ל וכ' ה"ה שחלקו עליו כל המפר' ואמרו שכשם שאסור לתתה לגוי כך אסור להוליכה וכו' עכ"ל יעש"ב והנראה לישב פי' הסוגייא לדעת הרמב"ם ז"ל והוא דס"ל דמציאה שלא באה עדיין לידו ליכא למימר בה שיתן אותה לגוי דודאי לוקחה לעצמו כיון שעדין לא באה ליד הישראל דאפי' ישראל עם ישראל אם לקחה לעצמו ואמר אני זכיתי בה זכה בה וכדתנן בפ"ק דמציעא ד"י היה רכוב וכו' נטלה ואמר אני זכיתי בה וכו' ע"כ וראיה ברורה ע"ז הוא מדאמרינן בפ"ב דע"ז ד"ע וז"ל האמר רבא אמ"ל איסור גיורא כי הוינן בארמיותן אמרינן יהודאי לא מנטרי שבתא דאי מנטרי שבתא כמה כיסי קא משתכחי בשוקא דלא ידענא דס"ל כר"י דאר"י המוצא כיס בשבת מוליכה פחות פחות מד"א עכ"ל. הרי להדייא דמציאה מותר להוליכה פחות פחות מד"א היא בעצמו וא"כ לפ"ז מוכרחים אנו לו' דסוגיא דפ' מי שהחשיך ה"פ אמר רבא דוקא כיסו גזרו רבנן שיתן אותו לנכרי ולא יוליכו הוא בעצמו פחות פחות מד"א אבל מציאה לא גזרו בה רבנן שיתן אותה לנכרי ואוקמוה אדינא שהיתה בתחילה דמתני' דקתני נותן כיסו לנכרי ולא יוליכנו היא בעצמו פחות פחות מד"א והיא מגזירת י"ח דברים שגזרו עליהם וכדאמרינן בפ"ק דשבת די"ז וז"ל ואידך אר"ח בר אמי משמיה דעולא אף מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו ופירש"י ולא יטלטלנו פחות פחות מד"א וע"ז קאמר הש"ס פשיטא כיסו תנן משמע דוקא בכיסו הוא דגזרו רבנן ועז"א ולא אמרן אלא דלא אתאי לידיה וכו' כיון דלא אתא לידיה עדין ליכא למימר בה שיתן אותה לנכרי ואוקמוה אדינא שהיתה בתחילה אבל אתאי לידיה ככיסיה דמי וגזרו בה איכא דאמרי וכו' היינו לומר דמציאה שלא באה לידו פשי' דאוקמיה אדינא שהיתה בתחילה דודאי אי לא שרית ליה להוליכה פחות פחות מד"א מוליכה הוא בעצמו דאם יחשיך עליה עד לערב יבואו ויטלוה אבל הבאה לידו כבר מי אמרינן ככיסיה דמי ושרי ליתן אותה לנכרי או דילמא כיון דלא טרח בה אפי' לא שרינן ליה ליתן אותה לנכרי אלא שיחשיך עליה עד לערב ויוליכה לא אתי לאתויי ד"א בר"ה כיון דלא טרח בה לאו ככיסיה דמי תיקו. זהו מה שנ"ל ליישב הסוגיא דפ' מי שהחשיך לדעת הרמב"ם ז"ל ודבר ה' בפיהו אמת אפי' שהוא עצמו בתשו' שהשיב לח' לוניל לא השיב להם כן מ"מ כן הוא האמת הברור בדעתי כשכ' חיבורו ודוק כי הוא כפתור ופרח:
סי' רע"ז נר שמונח אחרי הדלת וכו' עיקרא דהאי מילתא בשבת דק"ך תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב וכו' ע"כ. סוגיא זו רבו בה הפירושים וכולם מקשה. עיין לשם בתו' בד"ה פותח ונועל כדרכו וז"ל אעפ"י שעי"כ מתנדנד הנר ומתרחק השמן מן השלהבת או מתקרב והוי מכבה או מבעיר אבל אין לפ' משום כיבוי דרוח דאחורי הדלת ליכא רוח ועוד דא"כ הול"ל פותח אדם דלת כנגד הנר כדקאמר בסמוך וכו' ועוד דתינח פותח אבל נועל מאי איסורא איכא אלא כדפרי' וכו' ע"כ. ולדידי ק"ל קו' אחריתי דאי משום כיבוי דרוח דמילת כדרכו מאי אתא לאשמועינן ולפי' שפי' הם ג"כ ק"ט דהו"ל להש"ס לומר ג"כ ואם הבעירה הבעירה ולמה נקט כבתה לחוד כיון דתרוויהו איתנהו. ועוד בלישנא דאם כבתה משמע לגמרי והרא"ש ז"ל הביא פי' ג' משם ר"ח וז"ל ור"ח פי' שהנר קבוע בכותל שאחורי הדלת וכשפותח הדלת נוקש בכותל ואיכא למיחש שמא יכבה הנר ולפי' זה של ר"ח נמי קשה דהתינח נועל פותח מא"ל. ועו"ק לפי"ז כיון שהנר קבוע בכותל שאחורי הדלת בודאי דרכו היא אפי' בחול לפתוח הדלת בנחת כדי שלא ינקש בכותל ויפול הנר ויכבה וא"כ אם פותח כדרכו בחול ליכא חששא כלל ואמאי לייט עלה רב וקא חשיב לה פסיק רישיה. ועו"ק עפ"י כיבוי דרוח שדחו אותו התוס' דאמאי לא הוק' להש"ס כדמקשה לקמן במאי עסקינן אילימא ברוח מצויה מ"ט דמאן דאסר. והרמב"ם בפ"ה מה"ש הי"ז כתב וז"ל נר שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת ולנעול כדרכו מפני שהוא מכבהו אלא יזהר בשעה שפותח ובשעה שנועל עכ"ל וכך הם דברי הרי"ף ז"ל וא"א לישבם עפ"י א' מג' פירושים שכתבנו. עכנ"מ:
מה שנסתפקת כיון שהאיש הזה יש בו ריח תו' אין לנדותו בפרהסייא ואולי אף בצניעה:
הנה מרן ז"ל ביו"ד סי' של"ד סמ"ב כת' וז"ל חכם זקן בחכמה וכו' אין מנדין אותו בפרהסייא וכו' וכן כל ת"ח שנתחייב נידוי אסור לב"ד לקפוץ ולנדותו במהרה וכו' ואי סנו שומעניה וכו' משמתינן ליה ע"כ והנה מזה נראה בפי' שכל ת"ח שנתחייב נידוי אין לקפוץ ולנדותו במהרה אבל אחר המיתון בדינו מנדין אותו ואפי' בפרהסייא ודוקא באב"ד וחכם זקן בחכמה אין מנדין אותו בפרהסייא אבל שאר ת"ח מנדין אפי' בפרהסייא אחר המיתון ודברי מרן הם מועתקים מלשון הרמב"ם ז"ל וכן פירשם הב"י דההיא דר"ל דאמר ת"ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא הוא דוקא בח' מופלג ואב"ד אבל שאר ת"ח לא אלא שאין לקפוץ ולנדותו וכן פי' הכ"מ ז"ל. ואעפ"י שמלשון הטור נראה דכל ת"ח אין מנדין אותו בפהרסיא שכ' וז"ל ת"ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא וכו' אנן בתריה דמרן ז"ל גרירן דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל כמש"ל:
וראיתי להרב שער אפרים סי' ס"ד דכ"ט ע"ב הגה מבן המחבר ז"ל שכתב וז"ל. עוד איכא למידק בדברי הרמב"ם שכ' כל ת"ח שנתחייב נידוי אסור וכו' ואינו אומר כל ת"ח שחייב נידוי אין קופצים לנדותו וכו' ונלע"ד אפשר שנפקותא לדינא אם קפץ ונידהו שיכול המנודה לו' אדרבה וכו' שדבריו צל"ת גדול כיון שדברי הרמב"ם מוכחים להדייא שמנדין אותו אלא האיסור הוא דוקא במהרה וכמ"ש הרב"י בדעת הרמב"ם וז"ל וההיא דמר זוטרא בח' שאינו מופלג בחכמה דההוא מנדין אותו אלא שאין לקפוץ ולנדותו מהרה כדאשכחן במר זוטרא וכו' ולא כתב הרמב"ם שינדה עצמו תחילה כי ההיא מידת חסידות וכו' ע"כ וכיון שסו"ס בר נידוי הוא ומנדין אותו מן הדין איך אפ"ל שיכול לו' אדרבה ועוד תמוה לי על דבריו ז"ל כיון דהרמב"ם ז"ל נקיט בדבריו ואסור לב"ד לקפוץ וכו' שאין ב"ד פחות מג' א"כ אם נידוהו הב"ד שהם שלשה או יותר יכול הוא לחזור ולנדותם ועוד תמיה לי טובא בדבריו דלמעלה מזה פי' הוא עצמו בדעת הרמב"ם ז"ל שלא אסר הרמב"ם אלא דוקא לב"ד שכ' וז"ל אכן נלע"ד דוקא לב"ד הוא דאסור אבל רב יחידי מותר לקפוץ ולנדות וכו' דלפ"ז יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דיחידי שנידה אותו אין עליו איסור ואין יכול לו' לו אדרבה ושלשה שנידו אותו עשו איסור ויכול לומר אדרבה ודבריו דלעיל בפי' דברי הרמב"ם ז"ל צל"ת שכ' וז"ל אלא כונתו הוא לב"ד הוא דאסור וכו' וכל מעשה ב"ד יש להם קול וכו' אבל רב יחידי מותר וכו' דדברי הרמב"ם אינן סובלים פי' זה כלל דלפי דבריו הול"ל אסור לנדותו בב"ד דמשמע מינה דאין איסורם בשביל הב"ד אלא האיסור לנדותו מהרה אבל אח"כ מנדין אותו אף שהם ב"ד. גם מ"ש אח"ז ופי' זה יש לו הוכחה וכו' ולפ"ד הרמב"ם ק' שהרי אסור לנדות ואיך שבק מר זוטרא לחסידותיה וכו' ולפמ"ש לא ק"מ ולא סיימו קמיה לשון הרמב"ם שכ' לנדות במהרה דמשמע מינה דאח"כ מנדין וכמ"ש הב"י ז"ל וא"כ ליכא הוכחה מעובדא דמר זוטרא דאחר המיתון היה מנדהו וצ"ע:
נמצינו למדין דת"ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסייא וזהו דוקא בשאר עבירות אבל בעובדא דל"ד דסנו שומעניה וש"ש מתחלל ע"י אפי' לדעת הטור מנדין אותו בפרהסייא ואפי' אם הוא אב"ד או מופלג בחכמה והילך לשון הטור שכ' וז"ל ת"ח שסרח אין מנדין בפרהסייא וכו' ואי סנו שומעניה וכו' וש"ש מתחלל ע"י עד שאומרי' שרי ליה מאריה לפלוני משמתינן ליה ע"כ והוא מעובדא דהש"ס דההוא צורבא וכו' וכ"כ הרב"י והרב"ח ז"ל בפי' דברי הטור ז"ל וז"ל הב"ח ומ"ש ואי סנו שומעניה וכו' כך פי' הרא"ש אעובדא דצורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה דשמתיה רב יהודה בפרהסייא כדמוכח התם דלא תיקשי אהך דר"ל דת"ח שסרח אין מנדין בפרהסייא דסנו שומעניה חמיר טפי וכו' דה"ל כמעשה ירבעם בן נבט וחבירו וכן פסק הרמב"ם ריש פ"ז מה' ת"ת עכ"ל הרי מוכח להדיא מדבריו דסנו שומעניה אפי' אם יהיה אב"ד ומופלג בחכמה מנדין אותו בפרהסייא דהו"ל כמעשה דירבעם ן' נבט שחטא והחטיא את הרבים דכיון דש"ש מתחלל ע"י בפרהסיא למדין שאר העם ממעשיו הרעים ואומרים התירו פרושים את הדבר ודלא כדברי הכנה"ג הגה"ט אות פ"ו והא דלא כתבה הרמב"ם מפני שהיא בכלל מעשה דירבעם ן' נבט וחביריו וכמ"ש הרב"ח כנז':
וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' א"מ וז"ל ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה שהיו אומרים עליו שלא היה מתנהג כשורה צריכי ליה רבנן ללמוד הימינו מכאן נר' מבואר דשמתא חמירא מנידוי דאילו מנודה שונה ושונין לו וא"ת ינדוהו י"ל דעל עבירה כזאת לאו בר נידוי הוא שיש לו זמן ל"י אלא בר שמתא הוא שהוא עד יום מותו שאז ודאי שב מחטאו קא מתחיל חילול ה' הוא לישא עליו פנים בדבר זה יש לנו לחוש לכבוד שמים שלא ילמדו אחרים ממנו עכ"ל גם מדבריו אלו נר' דבסנו שומעניה לא די לו בנידוי אלא צריך שמתא עד יום מותו שאז ודאי שב מחטאו. וכן מוכח מדברי רש"י ביומא דע"ו דמי שיש בידו ח"ה חוטא ומחטיא אחרים שכ' וז"ל חילול ה' חוטא ומחטיא אחרים באוזני אמר ה' צבאות אמר הנביא באוזני אמר הקב"ה אם יכופר העון עד תמותון למדנו שיש עבירה שאין לה כפרה אלא במיתה. ולא יהיבנא דמי לאלתר וכשהוא מאחר לפרוע הוא או' שאני גזלן ולמד ממני להיות מזלזל בגזל ע"כ יעו"ש בסוגייא באורך השייכא לענייננו:
יצא לנו מדברי רש"י כדברי הר"ן דמאן דסנו שומעניה חוטא ומחטיא ואין לו כפרה עד יום מותו כמ"ש בבני עלי אם יכופר וכו' ומינה הח' דסנו שומעניה כיון שחוטא ומחטיא כירבעם בן נבט אפי' אם יהיה אב"ד ומופלג בחכמה מנדין בפרהסייא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' ת"ת יעו"ש גם הטור הביא משם אביו הרא"ש ז"ל בחו"מ סי' תכ"א דאם ת"ה סנו שומעניה יותר גרוע הוא מעם הארץ והיא בסוף כלל ט"ו וז"ל הרא"ש וכן ת"ח וכו' אבל ת"ח שאין עוסקין בתו' תדיר לפי כוחם ולא דיין לעשות במלאכתם כדי למצוא פרנסתם אלא שהם יגעים להעשיר ומבטלין התורה כדי לקבץ ממון הרבה הרי אלו חייבים בכל חיובי הצבור ובתשו' שאח"ז כתב וז"ל ובלבד דלא סנו שומעניה שאם אין מעשיו מתוקנים יותר גרוע הוא מע"ה וכו' עכ"ל:
וכתב הרב משפטי שמואל סי' קי"ט וז"ל ואין לחלק ולומר דנהי דכבר פשע בכמה עונות וחטאות מ"מ אחרי שיש לו ריח תורה אין לדונו בדיני נידוי דהא קאמר ר"ל וכו' אלא ה"פ שאם לא ניסרהו וננדה אותו בפעם הזאת יש חילול ה' בדבר שאנו נושאים פנים לתורה דרבנן משלחי גלימא דאינשי נינהו ואין לך חילול ה' גדול מזה ואדרבא איפכא מסתברא וחילוף הן הדברים שכשחוטא אדם שיש לו ידיעה אז ראוי לגדור יותר ולהגדיל עונשו דלא לימרו קא מחנפי רבנן אהדדי כדקאמר ר' יאודה התם וכו' וחילוק זה לפי דעתי אין בו ספק וברור הוא כשמש דאין לומר שאין מנדין אותו מפני שהוא צורבא מרבנן אחרי שחילל ה' ותדע דכן הוא דהרי ר"ל קאמר אין מנדין אותו בפרהסייא ומביא ראיה מפסוק כסהו כלילה ואם חטא בפרהסייא מה כיסוי מועיל וכו' וסו"ס נתבאר שבמקום שיש ח"ה אין חולקים כבוד לרב ולא לתלמיד ואין לנו גדול כעקביא וכו' ע"כ עוד כת' וז"ל וכל הקופץ לנדותו ה"ז משובח כי קינא קנאת ה' צבאות וכדפי' לה הרי"ף ז"ל להא דבמערבא ממנו אנגידא ולא ממנו אשמתא פי' ז"ל בפ' מקום שנהגו דנמנין היו להלקותו בהסכמת כולם אבל לא היו נמנים על השמתא דבא על דבר חמור דבמקום שיש ח"ה אין חולקים כבוד לרב עכ"ל יעוש"ב:
ולכאורה ק' ממ"ש הרי"ף סוף פ' הקורא את המגילה וז"ל מאן דסנו שומעניה שריה לבזויי בנ' וש' וכו' וכתב עלה הר"ן וכ"ז באיניש דעלמא אבל בת"ח כסהו כלילה ע"כ וזה סותר מש"ל דמאן דסנו שומעניה מותר לבזויה בת"ח עצמו אבל אחר העיון נר' דע"כ ל"ק הר"ן ז"ל דת"ח כסהו אלא לענין נדון דידיה לבזויי בנ' וש' לבזות יולדיו דלת"ח אין מבזין יולדיו אבל לבזותו עצמו מותר ומצוה איכא כנ"ל. והנה בנ"ד שמוכח בשאלה הגם שהיה עד א' שהעיד על הח' שראהו שבא על הערוה אם יש להתחייב נידוי עפ"י עד א' ונראה דפשיטא דבכגון דא מנדין עפ"י עד א' והוא ממ"ש מהריק"א ופסקו מורם ז"ל בהג"ה וא"צ עדות וראיה ברורה אלא אומד הדעת שהנתבע טוען בריא ואז אפי' אשה אפי' קטן אם הדעת נותן שאמת הדבר ע"כ. הרי דעפ"י העד מנדין אם יש אומד הדעת וא"צ שני עדים כשרים:
אכן כשנדקדק שבנ"ד אין הנדון דומה לראיה דשאני התם שהתובע טוען בריא אבל בנ"ד שלא יש שום תובע אלא עדות ע"א והבע"ד מכחישו ואומר ששקר ענה אפ"ל דע"א אינו נאמן. ואחר העיון נר' דבנ"ד אפי' ע"א מהני ומנדין איתי דשאני נדון מהריק"ו דאותו האיש היה מוחזק בכשרות ואז צריך ב' עדים כשרים לא כן נ"ד שאינו מוחזק בכשרות ושמועותיו רעות יש לנדותו עפ"י ע"א ואפי' עפ"י אשה אם הדעת נותן שאמת הדבר וכמש"ל וראיה לזה דהא מור"ם כתב דין זה משם מהריק"ו ז"ל דא"צ ראיה ברורה וכו' על דין שכ' מרן על כ"ד דברים שמנדים עליהם וא' מהם ששמועתו רעה ואם איתא דלסברת מהריק"ו אין מנדין עפ"י עד א' עד שיהיו ב' עדים כשרים מאי מייתי מור"ם ראיה דא"צ לזה ב' כשרים אדרבה מל' מהריק"ו ז"ל נראה דעפ"י ע"א אין מנדין אלא ודאי דהחילוק כמ"ש דדוקא במי שמעשיו סתומים צריך שני עדים אבל מי ששמועתו רעה מנדין אפי' באומד וכ"ש בע"א. וכן סיים הרב שם וכ' וז"ל ואשר כתבת דקלא דלא פסיק הוא דמרגלא בפי כ"ע דהכי נעשה המעשה ומלקין על לא טובה השמועה וכו' יתכנו דבריך אם הוחזק הקול אצלינו ומשמועה באה אלינו אבל אם לא הוחזק לנו כ"א עפ"י העדות ההוא ועל פיך שכתבת דלא פסיק הוא עכ"ל. הרי נר' בהדיא דהתם שהקול היה מהעד עצמו לכך אין מנדין עפ"י ע"א לא כן בנ"ד דשמועותיו רעות מקודם שיבא העד ויעיד בודאי הגמור דמנדין אותו אפי' בלא ע"א וכ"ש כשיש ע"א:
וחילוק זה ג"כ מוכרח מעצמו והוא ממ"ש מור"ם בחו"מ סי' כ"ח ס"א וז"ל ועד א' לא יעיד אלא בדבר ממון שמביא האדם לידי שבועה או בדבר איסור לאפרושי מאיסורא אבל אם כבר נעשה האיסור לא יעיד דאינו אלא כמוציא ש"ר וכו' ע"כ ולכאורה ק' ממ"ש הוא עצמו ביו"ד סי' של"ד על ח' ששמועתו רעה דא"צ לזה עדות וראיה ברורה וכו' ע"כ והרי העד המעיד הוי כמוציא ש"ר והיאך נאמינהו להעד אלא בודאי דחילוק הניכר הוא ואין כאן שום קו' דבח' ששמועתו רעה דבלאו עדות העד מתחייב נידוי אפי' אם יהיה העד יחידי מותר להעיד כיון דאין לחייבו בהעדאת העד לבד אלא עפ"י הצטרפות השמועות רעות ודוק. ואל תשיבני ממ"ש מהרשד"ם בתשו' ביו"ד סי' דאם היה העד יחידי אינו יכול להעיד לבדו דהחילוק מבואר דשם בנדון שלו שכתוב בשאלה על אדם שהיה מוחזק שרות בפני כל אדם וע"ז אמרינן דאסור להעיד עליו בע"א להוציאו מחזקתו. ברם נ"ד דראובן זה מוחזק בעושי רשעה בודאי דאפילו על פי עד אחד מנדין אותו ולא חיישינן ליה ולתורתו וכאמור. וכ"כ הרב בית דוד חו"מ סי' ו' דמלקין על לא טובה השמועה בקול שהרבים מסכימים עליו יעש"ב.
וכ"כ הריב"ש סי' רכ"א הביאו הרב ב"ד שם דאפי' לאותו שאין בו עדים רק ראיות חזקות ואמתלאות אמיתיות וכו' יע"ש וכ"כ בסי' רס"ה וז"ל אם הוא מוחזק בעיניכם וחשוד על העריות ראוי לגעור בו בנזיפה וכו' וכמ"ש מלקין על לא טובה השמועה עכ"ל גם מצאתי לרש"י ז"ל בס' הפרדס דנ"ה ע"ב וז"ל וששאלתם מי שנחשד בעבירה ויצא עליו קול בכל המדינה ועד א' מעיד בו והוא כפר וכו' אבל משום החשד המצוי מלקין אותו י"ג שהיא מכת מרדות יע"ש. באופן שלענין נ"ד יצא לנו לענין דינא דהגם שהוא ת"ח וע"א מעידו מנדין אותו שאין חילוק לענין דינא בין ת"ח לשאר אדם אלא לענין שאין ראוי לקפוץ ולנדותו במהרה אבל לענין חיובא שניהם שוים בדבר שהקול יוצא קודם העדאת העד וכמש"ל ולית דין צריך בושש זהו מה שנלע"ד:
הצעיר שאול עזרא דוויך הכהן ס"ט