אור ברסלב
אמת מארץ (דוויק) אמת מאר"ץ למוהרשד"ך › סימן ב

אמת מארץ (דוויק)· רבי שאול עזרא דוויק הכהן

אמת מאר"ץ למוהרשד"ך · סימן ב

אמת מאר"ץ למוהרשד"ך

שאלה ידוע ומפורסם שבעת אשר בא שר מצרים לאיקלים סוריא הטיל על אנשיה מס שקורין לו פירד'ה וסדר הטלתו היה ע"ז האופן דהיינו שבכל עיר ועיר ישבו מאילי הארץ ההיא אנשים ועמהם אנשי השכונה ההיא של אותה העיר וכן בכל שכונה ושכונה והעריכו אנשי כל שכונה לאנשי שכונתם לפי ראות עיניהם אשר יוכלון שאת עד סך ת"ק גרוש העשיר לא ירבה והדל ל'ו ימעיט כי כן יסד השר והסך אשר עלה על כל שכונה בפני עצמה תבע אותו הסך מאנשי השכינה בפני עצמן שלעולם כל שכונה תפרע מה שמוטל עליה בשנה הראשונה בין ימעטו או יוסיפו הן אם יענו או יעשירו לעולם יפרעו אותו סך שהוטל עליהם בשנה הא'. והיהודים אשר בכל שכונה נפרדו מאיי הגוים לעצמן והסך אשר עלה על היהודים אשר בכל שכונה בשנה הא' קיבלו אותו עליהם והיו פורעים היהודים לעצמן והגוים לעצמן ובכל שנה ושנה היהודים והגוים מעריכין עריכה מחדש אנשי השכונה לסך אשר הוטל על אנשי השכונה ההיא לאנשים אשר נמצאים באותה שנה לפי העת ולפי הזמן כי כן יסד השר יר"ה לרחם על העניים נמצא לפי"ז כל שכונה נחשבת לעיר בפ"ע ואינם שותפים זע"ז כלל וגם אנשי השכונה היהודים נפרדים לעצמן והגוים לעצמן. ואתיא מכללא עיר עיט"י עשו לה כנימוס הזה אכן כל שכונה היו כולם שותפים יחד היהודים והגוים והערלים ואם הפסידו הפסידו לעצמן ואם הרויחו הרויחו לעצמן וכל א' הפסיד לעצמו והרויח לעצמו:

וכאשר חזרה עטרה ליושנה וחזרה איקלים סוריא תחת ממשלת אדונינו המלך יר"ה לא נתבטל המס הזה מעל אלו הארצות והיו מתנהגים בו כסדר הנז"ל ומזה שנים שיש בהם ירחים עלה ברצון אדונינו המלך יר"ה לפקוד כל הגוים אשר בכל מדינות מלכותו כל זכר מבן חודש ומעלה ונכתבים כולם בספר לפניו ובעיר עיט"י יען שבכל שכונה ושכונה היו כולם יחד שותפים הגוים והיהודים והערלים היו הגוים מכבידין עול המס על הערלים ומקילין לעצמן ולסיבה זו נתעוררו הערלים שבעט"י ורצו להפרד מן הגוים ועשו ערצ'חאל לפני שרי האר"ץ ויטבו דבריהם ותינתן דת בעט"י להפרד הערלים לעצמן. והיהודים והגוים לבדן. ויבקשו להם דרך לחלוק הסך המוטל עליהם על כללות העיר לחלוק אותו בין הגוים והיהודים והערלים מבלי שום מצה ומריבה ויאותו ביניהם לחלוק אותו לפי נפשות אשר נכתבו בפנקס המלך מבן חודש ומעלה בשעה ברצון אדונינו המלך יר"ה לפקוד אותם אשר שם נפקדו הגוים והערלים והיהודים וכל אומה מהם מה שיעלה עליו לפי אותו חשבון מהסך המוטל על כל כללות העיר יתחלק על אנשיה פורעי המס כל א' כאשר יוכל שאת ויעשו כן ועלה הסך ההוא אשר מוטל על כללות העיר לפי חשבון הזכרים אשר הם נקובים בשמות מבן חודש ומעלה על כל נפש כ"ג גרוש וחצי וכל א' מהג' כיתות הנז"ל מה שעלה עליו לפי אותו חשבון קיימו וקבלו עליהם והטילו אותו על אנשים אשר באו לכלל חיוב העריכה לפי ממונם כדין שאר מסים דנהיגי בישראל והן עתה אנשים מקרוב באו לעיר אר"ץ מעט"י גדולים וקטנים אשר היו שמותם נקובים בספר מנין הזכרים לגור בארץ הלזו ונתיישבו פה אר"ץ ומאי דביני ביני עמא דארעא עיר עט"י אזלא ומתמוטטה ואין לאל ידם לפרוע פרעות הסך הנז' אשר הוטל עליהם ושלחו מתם פה אר"ץ לתבוע מהאנשים אשר באו מהתם להכא וגם מהילדים אשר יצאו משם שכשיצאו לא הגיעו לכלל חיוב המס בעבור שהיו קטנים לא היו תובעים מהם השתא מיהא שגדלו פה אר"ץ והגיעו לכלל חיוב המס שיפרעו עמהם מאותה שנה שגדלו והגיעו לכלל חיוב המס עד עכשיו יען שהיו שמותיהם נקובים בפנקס השמות וריבוי אוכלוסין השלים השיעבוד שאלמלא היו שמותם כתובים בפנקס המלך היה נגרע מהמס שהוטל עליהם ואפי' שבעת אשר היו קטנים היו פטורים ולא תבעו מהם ולא מזולתם ולא חילקו המס עפ"י מספר נפשות הזכרים אלא לפי ממון השתא מיהא שגדלו יפרעו עמהם יען שהם היו גרמא לתוספת המס בעבורם יען כשיחלקו אותו אנשי העיר ביניהם היה עפ"י מספר הנפשות ועלה ע"כ נפש כ"ג גרוש וחצי. וגם טוענים אנשי עין טב שבשנים הבאות ג"כ מכאן ולהבא ליטול מהם חלקם במס מטעם האמור ומכ"ש לאנשים שיצאו עכשיו והיו מתחילה מכלל פורעי המס תובעים מהם שיפרעו עמהם וערוקייהו לא מהני להו יען שכבר המס הוא קצוב וקבוע בכל שנה ושנה מזמן אשר היו בעט"י ואינו דין שאלו יצאו ואלו יפרעו בעבורם הואיל והמס הוקבע והוטל עליהם ולא יעבור כתיב או יסירו שמותם מהפנקס ויגרעו מעליהם מה שהם פורעים עבורם או יפרעו עמהם ואלו טוענים כיון שעקרו מהם דירתם ונתיישבו פה אר"ץ אין מוטל עליהם מן הדין לפרוע עמהם שום דבר. יורינו המורה ושכמ"ה:

תשובה תחילה צריכין אנו לברר אם יכולים בני העיר לעכב על יחיד או יחידים שרוצים לעקור דירתם מן העיר שהיו דרים בה עתה ולילך לקבוע דירתם בעיר אחרת הן בעבור חובות שהיו חייבים שלוו ופרעו המסים המוטל עליהם כשהיו דרים עמהם יחד הן עבור המסים המוטלים על העיר המתרגשים ובאים בכל שנה ושנה קצובים ובלתי קצובים עפ"י שורת הדין דודאי אם יש מנהג קבוע באותה העיר שהולכין אחריו וכמ"ש מוהריק"ש בתשו' סי' מ"ד כ"ש שענייני המסים תלויים במנהג אפי' הוא מנהג גרוע וז"ל הריב"ש בסי' תמ"ז גם זה המנהג חוץ מכבוד המנהיגו הוא מנהג מעוקל ועכ"ז בענייני המם אפשר שהולכין אחריו וקרוב לזה כ' המרדכי פר"ק דבתרא על ענין המס וז"ל אלמא מנהג בני העיר דוחה דין התלמוד אעפ"י שמצאו לו סמך מן המקרא ולא מנהג חכמים בלבד אלא אפי' מנהג חמרים יש למסמך עלייהו עכ"ל והוא שיהא המנהג ברור ומפורסם כמ"ש הרב בסו' התשובה יע"ש ואם אין שם מנהג ידוע עפ"י שורת הדין. מתחלק הדין לכמה אופנים:

הפן הא' והוא דאם היה עליהם חובות שלוו הק"ק ופרעו אפי' מס שאינו קבוע וקצוב בכל שנה מדעת כולם או הממונים עליהם ואפי' ז"ע העיר לבדם פשיטא ופשיטא דהיוצאים חייבים באותם חובות אליבא דכ"ע דכתב הרב"י בחו"מ סי' קפ"ח משם תשו' הרשב"א וז"ל כתב הרשב"א ז"ל שאלת נאמני הקהל לוו מגוי אלף דינרין וכו' והקהל טוענים שאינם חייבים לשלם תשובה וכו' וכולם חייבים לשלם וכו' ובתשו' אחרת כתב לפי שהפרנסים הם כאפוטרופוסים וכו' עכ"ל הב"י יע"ש ועוד כ' הרשב"א בח"ג סי' תי"ב וז"ל אבל קהל שלוו לצורך הקהל אינם כלווין לצורך עצמם אלא כלווין לצורך תיבת הקהל ושיפרעו אותו חוב ממה שימצא בתיבת הקהל בזמן הפירעון וכו' ומי שהיה עני וכו' אלא לפי הקצבה שיש לכל א' בזמן הפרעון וכן אנו נוהגין ואין הולכין אחר הלוואה אלא ליוצא ולבא שאם לוו הקהל מה שלוו ורצה א' מהם לצאת ולדור במקום אחר אומרים לו פרע מה שקצוב עליך למס וצא עכ"ל גם בחלק הנז' סי' ת"ו כתב וז"ל עוד שאלת לפי שקצת מבני העיר מערימין ונעתקים מן העיר וכו' ולא היו פורעין בחובות הקהל ובכל מה שנתחייבו הקהל קודם צאתם מן העיר הוצרכו הקהל וכו' שיפרע חלקו קודם העתקתו מן העיר וכו' לפי שגם הוא חייב כאחד מהם וכו' ע"כ גם בח"א סי' תשע"ז כ' וז"ל אבל מן הדין ודאי הולכין אחר הפסק הא' כמו שהיו חייבים חוב בעלמא ולוו מאחר ופרעו לזה שעכשיו יפרעו כל או"א לפי מה שהיה חייב באותו זמן בזמן שלוו מזה וכו' ואפי' היה עשיר והעני יפרע אפי' מגלימא דעל כתפיה עכ"ל. גם הרב חוות יאיר בסי' קנ"ז כתב וז"ל הק"ק אומרים חובות שיש עלינו וכו' דכל הקהל הו"ל כשותפים בעת שחייבים ומוטל ע"כ א' לפרוע חלקו אם הגיע תשלום זמן השות' וכ"ש אם יחלקו תוך זמן דלגבי ציבור וכו' יע"ש גס הרב מטה שמעון סי' קס"ג אות קס"ז כתב משמו וז"ל היוצא מן העיר אפי' דחיובא רמיא עליה לפרוע חלקו בחובות העיר כדין שותף שחלק השותפות וכו' עכ"ל יע"ש גם הר"ן ז"ל בתשו' סי' יו"ד כ' וז"ל ראובן וכו' וקבע דירתו שם וכו' והיה פורע עמהם בחובות הקהל וכו' יע"ש עכ"ל הרי נראה להדיא דחובות שהיו חייבים הקהל קודם שיצאו דבר פשוט הוא שחייבים היוצאים ליתן חלקם אפי' אחר שיצאו ומה מאד נפלאתי על הרב מהרח"ש ז"ל בח"א סי' ס"ה והכנה"ג בתשו' לחו"מ סי' ק"ה שנשאלו על קהל שאלוניקי שהיו עליהם חובות וברחו קצת מהם ובאו לעיר קושטא אם הבורחים חייבים לפרוע עמהם החובות שהיו חייבים או לא דאלו מזכין ואלו מחייבין ותלו דבר זה במחלוקת ר"י ור"ת שהביא הגה"א והמרדכי בפר"ק דבתרא בעובדא דכלילא דשדו אטברייא ואתו ע"ה לקמיה דר' וכו' דדבר זה לא ניתן ליאמר דהיכא דלוו ופרעו לכ"ע חייבים ואפי' לא לוו ופרעו אלא שנתרצו כולם ויאותו לפרוע כולם חייבים וכמו שנוכיח לקמן בע"ה ומכ"ש נדון דידהו שהיה מם קבוע וקצוב דודאי פשיטא ופשיטא שהם חייבים וליכא מאן דפליג וצ"ע:

וראיתי להכנה"ג שהביא ראיה לדבריו דאף בחובות פטורים מהא דכ' הרשב"א ז"ל בח"א סי' תתפ"ז וז"ל דמשעה שפסקו הנאמנים אותי מם והתחילו לגבותו מאותה שעה ואילך מתחייב ראובן בכל מה שהיה מגיע לחלקו וכו' הרי דאפי' שנתחייבו לא חייבו אלא מפני שהתחילו לגבותו וכו' ולפעד"ן דליכא ראיה מהתם כלל דלענין עני והעשיר או עשיר והעני מתנייא אבל לגבי היוצא מן העיר לא בעינן התחילו לגבות אלא כל שיש עליהם חובות אעפ"י שעדיין לא התחילו לגבותו ויצא א' מהם מן העיר חייב לפרוע עמהם חלקו וכמש"ל בכמו דח"ג דסי' תי"ב ותכ"א ות"ו וכן ראיתי להרב חוות יאיר בסי' קנ"ז שכ"כ להדיא וז"ל לכאו' נראה מתשו' הרשב"א דסי' תתפ"ז דתרתי בעינן פסיקא והתחילו לגבות וכו' מיהו אין משם ראיה כלל דשם זה היחיד לא עשה מאומה וכו' רק מן שמייא הוא דרדפו אבתריה וכו' משא"כ בנדון זה וכו' עכ"ל ע"ש ודבר ה' בפיהו אמת שכיוין לדעת הרשב"א עצמי שחילק כן בח"ג סי' תי"ב ומעתה צע"ג על הרב הכנה"ג שפטר אותם מן החובות ועל הרב מהרח"ש שנדחק לישב ראיותיו והדבר פשוט הוא כמ"ש ושאר ראיות של הרב כנה"ג יתבאר סתירתם לקמן בע"ה:

והפן הב' דאם יש על העיר שיצאו ממנה מס קבוע וקצוב בכל שנה תיכף שנכנס יום א' בשנה נתחייבו כולם במס זה וה"ל שותפים ואין שיתף חילק שלא לדעת חבירו. וכ"כ הרב חוות יאיר סי' קנ"ז וז"ל וכן אם לא העלה עליהם השר סך יותר משנים שעברו תיכף בכניסת תחי' השנה חל החוב ונעשו כל הקהל שותפים ולא יכול יחיד לפרוש וכו' עכ"ל. והראיה לזה ממ"ש המרדכי בפ' הגוזל בתרא סי' קע"ז וז"ל למסים הם שותפים דוקא אלא עלילה היתה ולא היו שותפים בזה וכו' לכך וכו' הבורחים פטורים עכ"ל גם בתשו' הרשב"א ח"א סי' אלף וס"ט וז"ל אע"ג דהקהל הם שותפים במסים וכיון דהם שותפים אין שותף חולק שלא לדעת חבירו וכו' ה"מ למסים וכו' אבל עלילות וכו' אינם שותפים. גם בחלק הנז' סי' אלף וק"ה כ' וז"ל ומ"ש הא מי שאינו פרדך מסייע מתא ואפי' לא אצילתה מתא הנ"מ במס הקצוב שגובה המלך בכל שנה קצבה וסכום יחד מכל בני העיר אבל גזילה וכו' ע"כ גם הד"מ בסי' קס"ג כ"כ משמו ע"ש ודלא כהכנה"ג בתשו' דס"ל דבעינן התחילו לגבות כמ"ש בפן הא' ולקמן בע"ה נסתור שאר ראיותיו. וכ"ת לפמ"ש דמס שהוא קבוע וקצוב לכ"ע היוצאים חייבים א"כ מהו זה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' חובל וז"ל אין לך אדם נתפס על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפס מפני המס הקצוב ע"כ איש ואיש בכל שנה או הנתפס על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך בעוברו עליהם הוא או חיילותיו ה"ז חייב לשלם לו והוא שיקחו ממנו בפי' בגלל פלי' בפני עדים עכ"ל משמע מדבריו אלה דוקא במס שהוא קבוע וקצוב ע"כ איש ואיש בפ"ע הבורח חייב אבל אי לא היה המס קבוע ע"כ איש ואיש בפ"ע אעפ"י שהוא קבוע וקצוב ע"כ כללות העיר הבורחים פטורים וכן פי' דבריו מהראנ"ח ז"ל בח"ב סי' צ"ו יע"ש:

לכן הנראה ליישב והרמב"ם מיירי שאינם שותפים במס אלא כ"א פורע לעצמו ומשו"ה בעינן שיהא קבוע וקצוב ע"כ איש ואיש אע"ג דאינם שותפים זע"ז וכל א' פורע לעצמו אפ"ה חייב לפרוע עבורו להנתפס בעדו מטעמא דמוהרריהו דהני בטפסא דמלכא מנח אבל אם היו שותפים במס שפורעין כולם ביחד והמס הוא קבוע וקצוב עליהם כא' אע"ג דאינו קבוע ע"כ איש ואיש בפ"ע הבורחים חייבים דלא גרע משותפים דעלמא דלא שייך בהו דין דנתפס והכרח לזה הוא ממאי דאיתא בפ' הגוזל בתרא אמר רבא האי מאן דאשתכח בבי דרי פורע מנתא דמלכא וה"מ שותפים אבל אריסא אריסותיה הוא דקא מפיק ואמר רבא בר מתא אבר מתא מיעבט ה"מ דפלרא ארעא וכרגא דהאי שתא ע"כ בגמ' ולכאורה דברי רבא סותרים זה את זה תוך כ"ד דבתחי' אמר וה"מ שותפא דמשמע דוקא שותפים משתעבד הא' בשביל חבירו אבל אריס לא אעפ"י שהוא מבני העיר ואח"כ אמר בר מתא אבר מתא מיעבט דמשמע אעפ"י שאינם שותפים אכן לפמ"ש לעיל ניחא דאם הם שותפים בכל מיני מס הקבוע וקצוב עליהם פורע האחד בשביל חבירו וחבירו חייב לשלם לו ואם אינם שותפים דוקא בבול ארעא וכרגא שהם קצובים על כל איש ואיש חייב חבירו לשלם לו אבל בשאר מסים לא דשאני מסים אלו משאר מסים דמס הקרקע אמרינן בפ' א"ן ארעא לטסקא משתעבד ובפ' חזקת אמרינן האי מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא ובמס הכרגא אמרינן בהחולץ דמ"ו דמוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ובפ' א"ן אמרינן מלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לשתעבד למאן דיהיב כרגא ואף בשני מסים אלו הרי הוא כאילו המלך מוחזק בגוף הקרקע ובגוף האדם וכאילו הם מכורים לו וכ"כ הערוך בע' מוהרק וז"ל כאילו הם מכורים למלך וצריכים גט חירות משו"ה אמר רבא בר מתא וכו' אעפ"י שאינם שותפים שכל א' הוא פורע לעצמו אפ"ה חייב חבירו לפרוע לו מה שפרע עבורו למלך כיון שגוף האדם וגוף הקרקע משועבדים הם למלך א"כ זה שפרע בעבורו הוי כאילו קנאם הוא עצמו מהמלך והתשובה שכ' הרמב"ם לא נזכרה בש"ס דילן והיא ש"ס ירוש'. ובש"ס דילן לא נזכר אלא בול ארעא וכרגא וס"ל להרמב"ם כיון שהיא קצובה ע"כ איש ואיש הוי כמו כרגא שהוזכרה בש"ס דילן דאפושי פלוגתא לא מפשי' וה"ה ז"ל תירץ באו"א יע"ש:

ומעתה מה שנסתפק הרב השה"ג בפ' לא יחפור דקס"ט וז"ל מסופקני אם משכנו לראובן שהוא ממלכות אחרת בשביל שמעון שהוא ממלכות זו אם חייב שמעון לשלם לו דאיכא לדמותו לאריס דאמר התם וכו' אבל אריס אריסותיה וכו' והכי מיסתבר וכו' אלא שהפוס' כתבו סתם ולא חילקו. וק' בעיני ליישב לפ"ז דין האריס וכו' יע"ש ולפמ"ש ניחא דשאני מס הכרגא משאר מסים ולא כן מעשר הארץ דעלה קאמר הש"ס אבל אריס לא דדוקא אם הם שותפים חייבים ודוק:

הפן הג' היכא שהטיל השר עליהם מס מחדש שאינו קבוע וקצוב לכל שנה אלא הטילו לפי שעה כעובדא דכלילא דשדו אטבריה דאיתא בפר"ק דב"ב ואחר שנתרצו הקהל או ז' טובי העיר ונתפשרו עם המושל ונתרצו ויאותו להמושל לתת לו איזה סך יצאו קצת אנשים מהעיר וברחו להם לכ"ע הבורחים חייבים כיון שמתחילה נתרצו כולם ביחד או ז"ט העיר בעדם ונתחייבו כולם אל המושל הו"ל שותפים וחייבים אליבא דכ"ע דע"כ לא פליגי ר"י ור"ת אלא היכא שברחו קודם שנתרצו ויאותו לתת להמושל אבל היכא שברחו אחר שנדרו לתת להמושל לכ"ע חייבים וכ"כ מוהר"ם ז"ל הובאו דבריו בתשו' הרשב"א ח"א סי' אלף וצ"ט וז"ל וברחו מקצתם קודם שנתרצו ונדרו לתת הממון ביחד דהבורחים פטורים יע"ש מ"ש דאחר שרצו לתת הממון יחד לכ"ע חייבים וכ"כ ג"כ מהרי"ק ז"ל בתשו' שורש ב' וז"ל אלא אפי' לדברי ר"ת וכו' היינו דוקא ששל המלך מס והפילו על בני המיר ולא נשתעבדו בו בני העיר וכו' ומשו"ה פטר הבורחים אבל הכא בנדון זה שכבר נשתעבדו ראשי הקהילות לפרוע הי"ג אלף וכו' ושליחות דכולהו קא עבדי פשיטא ופשיטא דאפי' ר"ת מודה בהא שהרי כבר נתחייבו כולם לכת השיעבוד בחיוב גמור והוי כמו שניגבה כבר עכ"ל יע"ש גם הרב"י בסי' קס"ג מחו' פ' כתב משם הרשב"א ז"ל וז"ל א"נ בשעשו אותה הוצאה ז"ט העיר וכו' עכ"ל יע"ש. וכל מ"ש הכנה"ג בסי' הנז' אות קל"ג משמו ומשם הרב משא מלך בפי' דברי מוהריק"ו במ"ש אבל הכא בנדון זה שכבר נשתעבדו וכו' אינם מובנים כלל דהדברים פשוטים וכמ"ש בלי פקפוק:

ומה שהצריך הרב הכנה"ג דבעינן שהוטל המס והתחילו לגבותו בין חובות שלוו הק"ק בין במס שהוא קבוע וקצוב ונכנסה תחי' השנה בין במס שאינו קצוב שנשתעבדו בו הקהל או זט"ה בעדם והביא ראיה לדבריו מתשו' הרשב"א סי' תתפ"ז והעתקתי לשונו לעיל בסוף פן הא' דמ"ש דבעינן נמי התחילו לגבותו כבר דחינו ראיותיו לעיל דדוקא התם שחילק כל נכסיו קודם שנתן המס דאם לא התחילו לגבות המם לא יפרע אלא לפי ממון הנשאר בידו בשעה שהתחילו לגבותו דלענין עני ועשיר אזלינן בתר שעת גביה אבל לענין יוצא ובא אזלינן בתר שעת החיוב וכמ"ש הוא עצמו בח"ג סי' תי"ב וכדכתיבנא לעיל. ומה שדחה לו ראיה זו הרב מהרח"ש ז"ל בסי' ס"ה וז"ל אמנם יראה דכד מעיינינן שפיר חזינן דלאו ראיה היא וכו' דאותו נדון של הרשב"א הנז' היה שהתחילו לגבות ורצה לחייב לראובן ולא רצה להכניס עצמו במחלוקת וכתב מילתא פסיקתא שחייב בין לר"י בין לר"ת לכ"ע במה שהתחילו לגבות וכו' יע"ש דמש' מדבריו דלר"ת בעינן התחילו לגבות ליתא דאפי' לר"ת לא בעינן התחילו לגבות דמשעה שנדרו לתת אותו סך חייבים וכמש"ל ובנדון של הרשב"א דסי' תתפ"ז כתב וז"ל ונתפשרו הקהל עם המלך בהסכמת ראובן וא"כ ל"ל להרשב"א למינקט והתחילו לגבותו אלא ודאי כדכתיבנא:

גם מה שהביא הכנה"ג ראיה לדבריו בפי' דברי מוהריק"ו דלא אמרה הרב אלא בנמצא שם שעת הגביה וכו' מדברי הגה"מ בפ"ק דב"ב שכ' וז"ל נשאלתי על מם המוטל על היהודים וכו' וגם מורי הרב ז"ל פסק הואיל ונמצא שם שעת הגבייה דחייב לשלם ולא דמי לכלילא שלא היה כי אם במקרה עכ"ל הרי דאפי' דנתחייב לפרוע כדמוכח ממ"ש על מס המוטל וכו' דמיירי במס הקצוב דכבר נשתעבדו בו ואפ"ה לא חייבם אלא מפני שנמצא שם בשעת הגבייה וכדברי ר"ת עכ"ל יע"ש ולי נראה דלא נתכוון לזה הגהת מר' כלל אלא כונת בעל ההגהה דלא תימא כיון שהוא מס קבוע וקצוב בכל שנה אפי' יצא ללכת לא"י קודם שהתחילה השנה אפי"ה חייב ליתן עמהם וכס' המבי"ט בח"א סי' קפ"א והרב מהרח"ש סי' ס"ה לז"א דליתא אלא דוקא שנכנסה תחילת השנה דהיא שעת הגבייה ולא אמר דהתחילו לגבות כדכתב הרשב"א בסי' תתפ"ז וע"ז מק' לדבריו דלא דמי לכלילא דאע"ג דכבר הטילו המלך ונעשה שעת הגבייה ואפ"ה היוצאים פטורים לס' ר"ת דשאני הכא שהוא מס קבוע וקצוב ומשו"ה כל שנכנסה השנה ונעשה שעת הגבייה היוצאים חייבים לא כן עובדא דכלילא שלא היתה כ"א במקרה:

ואם פי' דברי ההגהות כמ"ש הכנה"ג דפי' שעת הגבייה שהתחילו לגבותו א"כ מאי מק' מעובדא דכלילא אימא דשאני הכא שהתחילו לגבותו לא כן עובדא דכלילא. ועוד מאי קא מתרץ לא כן עובדא דכלילא שלא היתה כ"א במקרה ומה בכך שלא היתה כ"א במקרה הא כיון שהתחילו לגבותו לכ"ע חייבים ואפי' לסברת ר"ת וכדכתב הוא עצמו בפי' דברי מהריק"ו אלא ודאי כדכתיבנא דפי' שעת הגבייה דכ' ההגהות הוא או שעת ההטלה שהטילו השר ונתפשרו עמו ונתרצו ויאותו לתת אותי סך או במס הקבוע ונכנסה תחילת השנה. וגם הרב חוות יאיר סי' קנ"ז כתב וז"ל ודאי אם נעשה הפסקא עם השר קודם שיצאו היחידים מן המקום אע"ג דאכתי לא מטא זמן גביה חל עליהם אותה פסקא וכן היא מסקנת רוב הפוס' כמ"ש המרדכי סי' תתקצ"ה וכו' עכ"ל יע"ש ולפי האמת ש"ס ערוך הוא מוסכם מכל הפוסקים ולקמן נדקדק על דבריו שכ' וכן היא מסקנת רוב הפוס' ודברי הכנה"ג ודברי מהרח"ש הנז"ל צ"ע גדול:

והג' פנים הנז"ל שהם הפן הא' החובות שלוו הקהל או זט"ה בעדם לצורך פרעון העניים וכיוצא והפן הב' שהיה על העיר מס קבוע וקצוב בכל שנה ונכנסה תחילת השנה והפן הג' שהטיל שר העיר מס שאינו קבוע וקצוב ונתפשרו הקהל או זט"ה עם המושל ונתרצו ויאותו לתת לו אותו סך מדעת כולם שכתבתי למעלה שחייבים היוצאים מן העיר ליתן חלק המגיע עליהם כשהיו בעיר עמהם אעפ"י שלא התחילו עדיין לגבות כשהיו עמהם בעיר לאו דוקא היוצאים מן העיר חייבים אלא אפי' אנשים שהיו בעיר מקודם והם היו פטורים מן המס כיון שהם ת"ח או אנשים שהם מעיר אחרת שלקחו מעיר זו אחר שנתחייבו במס על הג' פנים הנז"ל מתנה או נדונייא אעפ"י שהם פטורים מאותו מס חייבים ליתן מס בעבור אותו ממון שלקחו כשיעור מה שמגיע עליו אילו היה נשאר ביד בעליו כיון דבעלים הראשונים אינם משלמין עליו באותן חובות ובאותם מסים אלא לפי שיעור ממון שנשאר בידם בשעת הפרעון הם משלמין וכמש"ל בשם תשו' הרשב"א דח"ג סי' תי"ב וממון זה כבר נתחייב באותו חוב ובאותו מס כשהיה ביד בעליו וכיון דליכא לאשתלומי מבעליו משתלמין מזה השני שלקחו אעפ"י שהוא פטור מאותו מס ואעפ"י שהם משועבדים כיון שהממון שנשאר ביד הבעלים שהוא ב"ח פטור מלפרוע בעד חלק אותו ממון שלקחו מקבלי מתנות או הנדוניאות קרי ביה ליכא ב"ח ונפרעים מנכסים משועבדים במקום דליכא ב"ח ואע"ג דלגבי שאר חובות במטלטלין לא אמרינן הכי לגבי חובות המס שאני:

וכן מוכח להדייא מתשו' הר"ן סי' יו"ד שכ' וז"ל ראובן היה חייב בחובות הקהל והיה לו בת מלאה והשיאה ליהודה וכו' וקהל נירוניא תובעים ליהודה שיפרע החובות ההם בשביל הנדונייא שקבל וכו' תשו' וכו' שאעפ"י שלדין הגמ' מי שנושה בחבירו מנה והלוה אין לו אלא מנה במעות אי בעסק ונתנו לראובן ואותם מעות או העסק ליתנהו בעיניהו אין למלוה על ראובן כלום וכו' אפ"ה להנהגת הקהלות אינו כן שכבר נהגי הקהילות בגביית המסים שמי שמעותיו מחויבים בחובות הקהל ונתנם לאחר נכנס הזוכה תחת הבעלים הא' כ"ש שזה המנהג מסכים לדין הגמ' והטעם בזה וכו' יעש"ב וכ"כ בסי' ב' וז"ל וכן נסתפקו את"ל דפטור אם ממון זה ההקדש שהקדיש ראובן אלף דינרים או איזה סך ידוע מנכסיו ובזמן שהקדישו היו חייבים הקהל חובות שלוו או שנתחייבו אם נפטר אותי ממון מאותם חובות אם עדיין החיוב על כל ליטרא ממנו כמו שהיה קודם שהוקדש וכו' ואת"ל שהוא פטור יען שהוא ה הקדש עדיין אני שואל אם נשאר אותו חיוב אצל מאי נכסי המקדיש או יטעון ויאמר אני אפרע מכל אשר בידי חלק המגיע בכל אלף לפי חוקי הקהל שהולכין אחר זמן הפרעון כאילו עכשיו הוטל אותו חיוב וכו' כי כן מנהג המקום שעל הממון תובעין חיובי הקהל כמי שפרע חוב לחבירו או כתובה או נדונייא שפורע בחיובי הקהל מי שהממון שלו לא מי שהוציאו מרשותו עכ"ל יע"ש:

ואעפ"י שהרשב"א בח"ג סי' ת"י כתב וז"ל עוד שאלו לפי שקצת מבני העיר היו מערימין ונעתקים מן העיר לגור בעיר אחרת ולא היו פורעין חרבות הקהל ובכל מה שנתחייבו הקהל קודם צאתם מן העיר הוצרכו הקהל לעשות תקנה על המעתיק מן העיר שיפרע חלקו קודם העתקתו מן העיר בכל מה שנתחייבו הקהל קודם לכן לפי שגם היא חייב כא' מהם וכו' וכמו כן כתוב וכו' כל בר ישראל שישיא חוץ לעיר בתו או אחותו עם שום אדם שאינו פורע מס עמנו שיפרע הוא עצמי מס על אותו סך שנתן עמה בנדונייא כאילו הוא עצמו יצא ונעתק מן העיר לקבוע דירתו במקום אחר וכו' ע"כ יע"ש וזה סותר למ"ש בפן הא' דבכאן מדברי הרשב"א נראה דמכח תקנה חייב ולא מדינא דאל"ה דמדינא חייב למה הוצרכו לתקן וסותר למ"ש שבכאן דמדברי הרשב"א נראה דהנותן הנדוניא חייב ולא המקבל ל"ק כלל דלסתירה לפן הא' ל"ק כלל דהתקנה היא שיפרע קודם צאתו מן העיר אעפ"י שעדיין לא התחילו לגבות אותן חובות משאר יושבי העיר דאי לאו התקנה היה יכול למידחינהו כשיפרעו הם יפרע גם הוא עמהם משו"ה עשו התקנה עליו שאעפ"י שהם אינם פורעים הוא יפרע קודם צאתו מן העיר ולא יצטרכו לחזור אחריו ממקום למקום כשיגיע זמן הפרעון דאלת"ה הוא עצמו סותר דידיה אדידיה שכ' לפי שגם הוא חייב כא' מהם דמשמע דמדינא חייב אלא ודאי כדכתיבנא. ולדברינו אלה שכ' משם הר"ן נמי ליכא סתירה דזה שכ' הרשב"א הוא דוקא בשעשו הנישואין חוץ לעיר עשו תקנה זו אבל במשיא בתוך העיר המקבל חייב ולא עשו בו תקנה זו וכמ"ש הוא עצמו בסו' התשו' וז"ל לפי שהמשיאין חוץ לעיר ממש לא נודע לקהל מה נתן ומה יוליך עמו הקהל ונמצאו הקהל מפסידין שאין להם מה יתפסו ומה יעכבו אבל המשיא בתוך העיר הקהל יכולים לעכב ביד החתן המצוי אצלם שלא להעתיק משם סך הנדונייא דלא עדיף החתן מגברא דאתי מחמתיה והרי הוא נכנס תחת נותן הנדוניא והחתן נכנס בחיוב ויצא הנותן וכו' מש' דוקא במשיא חוץ לעיר הוא שעשו תקנה לחייב הנותן אבל במשיא תוך העיר שבקוהו אדיניה וחייב המקבל ולפ"ז א"ש דברי הר"ן ז"ל באותה שאלה כמין חומר וז"ל וקהל נירוניא תובעים ליאודה שיפרע בחובותיהם בשביל הנדוניא שקבל אחר שעשה הנישואין בנירוניא ושם חתם הכתובה וכו' דלכאו' דברים אלו אין להם טעם וריח דמקום הנישואין מה יעלה ומה יוסיף אבל לפי החילוק שכ' משם הרשב"א א"ש דברי השאלה על נכון ודוק:

וכל זה דוקא במס שנתחייבו בו ועדיין לא התחילו לגבותו או בחובות שלוו ופרעו המס המוטל עליהם ועדיין לא התחילו לגבות אותה מלוה שלפי שורת הדין חייבים ליתן כפי הערך שהי"ל ממון בשעה שנתחייבו ליתן מם זה ובשעה שלוו וכמ"ש הרשב"א ח"א סי' תשע"ז וז"ל נשאל עוד זה עשר שנים קיימו הקהל עליהם חוב ועכשיו יש להם לפורעו ונשתוה הפסק בינתיים מקצתם אומרים שיש לפורעו עכשיו לפי הפסק הא' ומקצתם אומרים לפי הפסק של עכשיו הדין עם מי והשיב מנהג ידוע וכו' הולכים אחר הפסק דהשתא וכו' אבל מן הדין הולכים אחר הפסק הא' כמו שהיו חייבים חוב בעלמא בשיתוף ולוו ופרעו לזה שעכשיו יפרעו כל או"א לפי מה שהיה חייב באותו שלוו מזה או בזמן שזקפוהו ואפי' היה עשיר והעני יפרע אפי' מגלימא דעל כתפיה וכו' עכ"ל יע"ש וכיון שהי"ל לבעלים הראשונים בשעה שלוה או בשעה שנתחייב שלפי שורת הדין נתחייב אותו ממון ליתן עליו מס ונתנו לאחר או במתנה או בנדוניא ולפי מנהג הקהילות פטורים בעלים הראשונים ליתן עליו מס חייבו אותו המקבל ממון לפרוע מס בעבור אותו ממון אעפ"י שאותו אחר המקבל שבא הממון לידו הוא פטור ממס כיון שבא לידו ממון המחויב במס ומי שהוא בידו אותו ממון מתחי' אינם יכולים לגבות ממנו לפי שמנהגם לילך אחר שעת הפרעון ובשעת הפרעון לא היה בידו אותו ממון והולכים ונפרעים מן השני זה שקיבל הממון ונכנס תחת הא' וכמש"ל בשם הרשב"א דח"ג סי' ת"ו ועשאוהו כיוצא חוץ לעיר דסי' תי"ב:

אבל אם אחר שהתחילו לגבות אותו מס ואותו חוב שהיה עליהם נתן מתנה או נדוניא לאחרים אין על המקבל מתנות או הנדוניא כלום והחיוב נשאר על שאר נכסיו כיון שהתחילו לגבות אותם חובות או אותם מסים נתחייב בעל הממון בכל מה שמגיע לחלקו ואין נפרעים מן המשועבדים במקום שיש ב"ח וכמ"ש הרשב"א בח"א סי' תתפ"ז וז"ל תשובה משעה שפסקו הנאמנים אותו מס על הקהל והתחילו לגבותו מאותו שעה ואילך נתחייב ראובן בכל מה שהוא מגיע לחלקו לפרוע בכל אותו מס והרי הוא חוב עליו כחוב אחר דעלמא שאפי' נתן נכסיו או שאיבדן ולא נשארו בידו נכסים רק כדי מה שהוא חייב למס גובין את הכל ממנו ואינו יכול לטעון שלא יפרע אלא כנגד מה שנשאר בידו מן הממון וכו' וכל כיוצא בזה היורשים חייבים לפרוע אותו חוב כולו ואין מקבלי המתנות פורעין כלום באותו חוב שהנכסים שנשארו בירושה ליורשים כנכסים ב"ח והמתנות או הקדשות כנכסים משועבדים וכו' עכ"ל יע"ש:

ומעתה נסתלקה תמיהת מהר"י קצבי בסי' ט"ו שתמה על דברי מהרי"ט דס"ל דמי שנתחייב בעריכה לזמן ומת בתוך זמן העריכה שנפרעים מיורשיו כל הנוגע לחלקו במסים עד סוף הזמן כדין כל מלוה בתוך זמנו א"כ מאי דוחקיה של הרב ז"ל לומר דהנהגת הקהילות הנזכרת בדברי הר"ן ז"ל אינה אלא בחובות שנתחייבו בהם כבר נימא שמה שנהגו שמי שמעותיו מחוייבים בחובות הקהל ר"ל שהם מחויבים מן הדין בכל המסים הבאים בימי משך העריכה בחוב גמור וכו' עכ"ל יע"ש דלפמ"ש כיון שמחוייב בהם בחוב גמור א"כ אין על מקבלי המתנות כלום ונפרעים משאר נכסיו וכמש"ל בשם הרשב"א דח"א סי' תתפ"ז א"כ לא ק' מידי כלל וכ"כ מהרשד"ם בחו"מ סי' ת"ד ובחינם תמה עליו הרב משא מלך בשער הג' משפט הט' יע"ש:

וכן אם עדיין לא נתחייב הנותן במס שעדיין לא הוטל ונתן מנכסיו מתנה או נדוניא לאחרים שאינם חייבים במס דבר פשוט הוא שאינו חייב המקבל מתנה או נדוניא ליתן מס על נכסים שקיבל אעפ"י שהיו ביד מי שהיה מחויב במס ולא עלה דבר זה על דעת הר"ן לומר שחייב המקבל ליתן מס על אותם נכסים שקיבל אעפ"י שהוא פטור מן המס כיון שהיו אלו הנכסים ביד מי שמחויב במס וזה דבר פשוט וברור דבסי' יו"ד כתב והיו עליהם חובות ובסי' ב' כתב ובזמן שהקדישו היו חייבין הקהל חובות וכו' יע"ש וזה פשוט ומה שהוצרכתי לכותבו משום שראיתי להרב משא מלך שכ' בשער הג' משפט הח' וז"ל מי שהיו לו מעות שפורע מהם מס ונכנסו לרשות אחר כגון וכו' דאם נכנסים במקום זה או לא שורת הדין לאמיתה של תורה נראה שכיון שממון זה היה מחייב במס אין טענה לא למקבלי המתנה ולא לחתן לפטור את עצמו וזה נראה בראיות ברורות הראיה הא' היא מדברי הר"ן שכ' בתשובה סי' יו"ד וכו' ראיה שנית מדברי הרא"ש כלל י"ג סי' ך' וז"ל מה שטוענים שאח"ך נשא אשה יורשת נכסי אביה ואמה פורע מס בעדם וכו' אזי יפרע ראובן מהנכסים שהכניסה לו אשתו נכסי אביה ואמה שהיו פורעין מס בעדם בעיר לפי תקנת הקהילות שבארץ הזאת וכו' עכ"ל הרא"ש נמצינו למדין מכח הראיות כ' שהממון המחויב במס הנכנס ביד האדם הפטור חייב לשלם כמו בעל הממון עצמו באותו מקום עצמו עכ"ל המ"מ יע"ש. ועם שראיותיו אינם ראיות כמו שנבאר בע"ה דבריו אלו אינם אלא מן המתמיהין דאטו ההוא דאמר לפסי העיר יב"ח באדם שלא היה דר בעיר אחרת מעולם או שלא הי"ל שום ממון בעיר שדר בה קודם. וגם זה דבר תימא שממון שהי"ל לאדם בעיר שדר בה נשתעבד לעולם במס של אותה העיר ואעפ"י שיעקור ממונו ודירתו לעיר אחרת שעבודיה לא פקע מיניה דב"ז לא יעלה על הדעת ולא ראינו לשום פוסק מן הראשונים והאחרונים שכתב כן ועפ"י הבנתו זאת בדברי הר"ן ז"ל ובדברי הרא"ש תמה על רבו מהרשד"ם וכתב וז"ל והוצרכתי להאריך בראיות לפי שראיתי בתשו' מורי מהרשד"ם ז"ל וכו' גם בחו"מ סי' שס"ד כתב וז"ל ועל מה שבא בשאלה שבמות האדם אשר היה נושא בעול הקהל ובנו מהפטורים אם יש לחייב את הבן הפטור מצד הממון הנכנס לרשותו או נאמר שהוא פטור גם בזה אני אומר משיקול דעתי שהדין עם יוצאי ירך הפטורים שהם זכו בירושתם מבלי שיחוייבו לא הם ולא ממון הנכנס ברשותם וכו' וכפי הנראה שמורי ז"ל לא ראה תשו' הר"ן ז"ל שהרי לא הזכירה שדעת הר"ן היא בבירור שענין המסים לא רמייא אקרקפתא דגברי אלא כממון המחוייב תליא מילתא עכ"ל. ולכאורה קשה על הרב מ"מ דאמאי תלה תמיהתו על רבו ולא על מנהג הקהילות אשר נהגו דלא כהר"ן כמ"ש רבו מהרשד"ם וז"ל רק הנדוניא אשר הכניסה לבעלה מנכסי אביה הפטור מנהג הקהילות שתחשב הנדוניא ההיא על ממון בעלה החייב וכו' ולעומת זה כי יקח איש אשה מבני בת הרופא מקהילות הנושאין בעול אשר אז יפחיתו עריכתו אנשי הקהל אבי הבת הנותן נדוניא וכו' והנדוניא ההיא של הממון החתן הפטור תחשב ולא יקחו ממנו הקהלות דבר בעדו ולא אנשי קהל חותנו אף כי נזק הפחת ההוא אשר הפחיתו לחותנו מעריכתו נופל עליהם בדרך זה התנהגו כל הקהלות וכו' עכ"ל הרי דגם הקהלות נהגו דלא כהר"ן ז"ל וא"כ לא על רבו ז"ל תמיהתו כ"א עפ"י מנהג הקהלות ועפ"י מנהגם דן להם את הדין שאחר שכ' גם בזה אני אומר משיקול דעתי הקל וכו' כתב והטעם שאני אומר כן לפי שאני רואה את בעלי תקנה זו לא אזלי אלא בתר גברי ולא אחר ממונא דאי אזלי בתר ממונא על הממון החייב היה להם להטיל זה על הנדוניא וכו' וא"כ רבו מהרשד"ם לא סברתו היא זאת אלא סברת בעלי התקנה ועל בעלי התקנה הי"ל לתמוה לא על רבו אבל באמת דלא על רבו ולא על בעלי התקנה איכא למירמי מתשו' הר"ן הלזו דתשו' הר"ן מיירי כמ"ש שקודם שנתן הנדוניא היה חייב עם הקהל באותם חובות או באותם מסים שהוטלו עליהם ועדיין לא התחילו לגבותם שליוצא ולבא אזלינן בתר הטלתו וכמש"ל בשם הרשב"א וחשבו אותם נכסים בדין יוצא כמש"ל בשם הרשב"א ואפי' שיהיו אותם מקבלים פטורים וכמ"ש הרשב"א ח"ג סי' ת"ו ובעלי תקנה זו של מהרשד"ם מבוארת היא תקנתם בדברי הרשב"א שם וכמ"ש וזה פשוט וברור בדברי הר"ן:

ומה שהביא ראיה מדברי הרא"ש דכלל י"ג סי' ך' ליכא ראיה והוא שתשו' זו של הרא"ש ז"ל הלא היא כתובה ג"כ בכלל ו' סי' י"ד ומדבריו לשם יש להוכיח היפך כל הפוסקים מה שרצו להוכיח שדעת הרא"ש שההולך מעיר זו לעיר אחרת חייב לפרוע מס עם אנשים של העיר עד שיצא ממנה והיפך דברי המ"מ והוא שכ' לשם וז"ל ומה שטענו מורשי הקהל שר"ם נשא אשה יתומה בת אלמנה פורעת מס עמהם והכניסה לו ממון וכו' ולפי תקנת הקהלות וכו' והשיב להם ר"מ שהסכמת הקהלות לא היתה אלא באלמנה פורעת מס ולא בבת אלמנה פורעת מס וכו' הנה חקרנוה כן היא שדברי ר"ם הם כנים ואמתיים והסכמת הקהלות כמו שהוא אומר עליל. מתשו' זו נראה להדיא דטענת מורשי הקהלות לאו מדינא קא תבעי אלא מכח ההסכמה וסבורים המורשים דההסכמה היתה דמי שלוקח ממון חייב במס חייב לפרוע מס בעבורו ועפ"י אותה סברא קודם שחקר הרא"ש הסכמת הקהלות כתב בכלל י"ג סי' ך' ויראה לי דאפי' ילך לעיר אחרת חייב לפרוע עמהם אבל אחר שחקר ראה דלא היתה ההסכמה כן אלא ההסכמה היתה דמי שנשא יתומה פורעת מס דכבר פרעה מס ואח"ז לקחה זה לא פקע אותו חיוב ממנה אבל בת אלמנה פורעת מס לא ואפי' שלקח עמה ממון שכבר מחויב במס שאמה כבר פרעה המס בעבור זה הממון כיון דאיהי עדיין לא פרעה לא מחוייב בעלה הפטור מן המס דממון המחויב במס שבא ליד הפטור פטור ומכ"ש כשהלך לעיר אחרת ודוק:

ובלא פירושינו זה בדברי תשו' הר"ן הנז"ל תשו' זו הוייא כס' החתום דאם מיירי שכבר נתחייב ראובן לקהל סך מה בעבור המס (שבא ליד הפטור) כשהיו בנירוניא והתחילו לגבותו ונעשה עליו חוב ועכשיו לא נשאר לו נכסים אלא דוקא הנדוניא שנתן לחתנו דאם לא התחילו לגבותו הוא פטור דלגבי עשיר והעני אזלינן בתר שעת הגבייה וזהו שכ' מי שנושה בחבירו מנה והלה אין לו אלא מנה במעות או בעסק וכו' הא ליתא דא"כ מהו זה שכ' אחר זה נמצינו למדין לפ"ז שראובן שיש לו ממון מחוייב וממון פטור וכו' מדברים או נראה דאפי' שיש עדיין בידו ממון אחר אחר שמת עכ"ז חייב חתנו ליתן מן הנדוניא ואם נאמר כן זה דבר תימא הוא כיון שנתחייב בזמן שהיה חי באותו המס והתחילו לגבותו נפרעים ממנו ואפי' מגלימא דאכתפיה וכמש"ל בשם תשו' הרשב"א ז"ל בח"א סי' תתפ"ז וז"ל נתחייב ראובן בכל שהוא מגיע לחלקו לפרוע והרי הוא חוב עליו כחוב אחר דעלמא שאפי' נתן נכסיו ולא נשארו בידו רק כדי מה שהוא חייב למס גובין את הכל ממנו וכו' ומ"ל ממון פטור ומ"ל ממון מחוייב כיון שהוא עצמו נתחייב במס ואין מקבלי המתנות פורעים כלום וכמ"ש הרשב"א באותה תשו' וז"ל ואין מקבלי המתנות פורעין כלום באותו החוב שהנכסים שנשארו בידו בירושה ליורשים כנכסים ב"ח והמתנות וההקדשות כנכסים משועבדים. ואם נאמר דהר"ן ז"ל פליג אהרשב"א וס"ל דמס שאני דאממונא מוטל ורמי וכל מנה מנה שהי"ל נשתעבדו בדבר קצוב וכל היכא דאיתא אותו מנה חייב מי שהוא עכשיו בידו אותו מנה לפרוע בעבורו ושאני חוב המס משאר חוב דעלמא א"כ אמאי כתב הר"ן הנז"ל וז"ל ולפיכך אני אומר שאעפ"י שלדין הגמ' מי שנושה בחבירו מנה והלוה אין לו אלא מנה במעות או בעסק ונתנו לראובן וכו' אין למלוה על ראובן כלום אפ"ה לתקנת הקהלות אינו כן הי"ל לאשמועי' רבותא יותר מזה ג"כ מה שנהגו היפך דין הגמ' שלדין הגמ' אם נשאר אצל הנותן ב"ח אין גובין ממקבלי המתנות שהם משועבדים וכמ"ש הרשב"א בתשו' הנז"ל והקהלות שגובין ממקבלי המתנות אעפ"י שהם משועבדים מטעם דס"ל דחיוב המס שאני וקושיא זו היא קו' חזקה על המ"מ שהוכיח במשפט הט' בשער הנז' מדברי הר"ן דאע"ג דנשאר אצל היורשים ממון מלבד המתנות גובין מן מקבלי המתנות חלקם וגם ק"ל על הרב הנז' דלפי הבנתו בדברי הר"ן אע"ג דעדיין לא עלה המס כשנתן אלו המתנות אפי"ה מחוייבים אלו מקבלי מתנות כשיעלה המס לשלם בעד הממון שלקחו א"כ הי"ל להר"ן להשמיענו חילוק אחר שיש בין שאר החובות לחוב דחיוב המס דבשאר חובות אע"ג דלא נשאר כלום אצל הנותן עכ"ז אם מכר או נתן קודם שלוה אין למלוה עליו כלום ובחוב המס אינו כן למנהג הקהלות דאע"ג דנתן קודם שלוה דהיינו קודם שיעלה המס עכ"ז נפרעים מן המקבל חלק העולה על ממון שקיבל אבל לפי מה שפירשנו לעיל יבא הכל על נכון ול"ק ולא מידי ודוק:

וראיתי להרב מהרי"ט בח"ב סי' ז"ן שהביא דברי המ"מ הנז"ל וכתב עליהם וז"ל ולפי דבריו גם אם לוקח או מקבל מתנה זו פטור ממסים כגון שהוא מעיר אחרת או מקהל אחר מחייבין ליה כמו בעל הממון עצמו ואיני מודה לו בזה שכל שנתן במתנה לאחרים או השיא בתו ונתן נכסים לחתנו ואין לו ממון להתפרע ממנו אין לקהלות על מקבלי המתנה כלום כשאר ב"ח דעבוד בהו ת"ה וכו' ומ"מ כתב שלפי מנהג הקהלות וכו' נכנס הזוכה תחת הבעלים אזלינן בתר מנהגא וזה דוקא בחובות שכבר נתחייבו בהם עשאום כמלוה בשטר וכמטלטלין דאיתנהו בעינייהו וכו' אבל במסים שעדיין לא חל חיובם ליכא שעבודא כלל ולא טרפינן מלוקח כלום וכו' עכ"ל יע"ש. נראה מדבריו שכ' ואין לו להתפרע ממנו שהבין דברי המ"מ שנתן כל נכסיו ולא נשאר אצל הנותן כלום ואיני יודע מה יעשה בדבריו של משפט הט' שנר' בהדיא מדבריו דאף על פי דנשארו הנכסים אצל הנותן או היורשים עכ"ז ס"ל דנפרעים ממקבלי מתנה יעש"ב גם נראה מדבריו ג"כ שעפ"י דברי הר"ן ג"כ בשלא נשארו נכסים אצל נותן ליפרע מדקאמר עשאום כמלוה בשטר וכמטלטלין דאיתנהו בעינייהו ואם נשארו נכסים אצל הנותן ליפרע מהם מאי הוי בעשיה זו אכתי אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח וכדכתב הוא עצמו לקמן וז"ל וזה נראה פשוט שאם בתוך זמן העריכה נתן נכסים במתנה או השיא בתו אין לקהלות על מקבל המתנה כלום וכו' וזה אינו במשמעות דברי הר"ן וכדכתיבנא לעיל. גם במ"ש ואיני מודה לו בזה ונראה שכונתו להק' עליו שתי קושיות יחד ראשונה דמן הדין אינו כן אלא דוקא ממנהג הקהלות הוא דכתב הר"ן ואיך כתב המ"מ שורת הדין וכו' ועוד שנית דלא כתב הר"ן ז"ל אלא דוקא בחובות שכבר נתחייבו בהם דלא כנראה מדברי המ"מ דאע"ג דעדין לא נתחייבו במס זה וזה נתן מתנה או השיא בתו עם כל זה מחייבים למקבל מתנה או החתן וקו' א' אינה על המ"מ עצמו אלא על הר"ן עצמו שכ' בפי' כ"ש שזה נהג הוא מסכים לדין והרב מ"מ הוא מדברי הר"ן ומדברי הרא"ש הוא דקא מייתי ליה ואם לו אינו מודה להר"ן ולהרא"ש מוכרח שיודה עם שאינה ו' דלפמ"ש דעשאום למקבלי המתנות כיוצא חוץ לעיר כי היכי דביוצא חוץ לעיר מיד מתחייב בחלק העולה עליו כשיעור ממון שהי"ל בשעת צאתו מן העיר ואפי' שאחר צאתו אבד ממנו אותו ממון שהיה לו כשיצא מן העיר עכ"ז חייב ליתן עליו הואיל והי"ל כשיצא מן העיר ה"נ בלוקח מתנה או נדוניא נתחייב אותה שעה שלקח באותן חובות ובאותם מסים שהיו על הבעלים הא' לפי חלק ממון שלקח ואפי' שאח"כ אותו ממון שלקח ליתנהו בעינייהו מ"מ בשעה שנתחייב עליו הוא מצוי אצלו והוי כאילו איתה שעה התחילו לגבות אותו חוב ואותו מס שעולה על חלק אותו ממון שלקח דבהתחילו לגבות נעשה עליו אותו סך כמו חוב בעלמא ואפי' היה עשיר והעני שקלינן מיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה וא"כ מה לי איתנהו בעינייהו ומ"ל ליתנהו בעינייהו הואיל ונתחייב סך ממון על אותו ממון שלקח ודוק:

הפן הד' והוא אם הטיל המושל של העיר מס שאינו קבוע וקצוב אלא לפי שעה כמו מתנה עדיין לא נתרצו בו בני העיר ולא נתפשרו עם השר ויאותו לתתו ובתוך זה יצאו אנשים מן העיר והלכו להם לגור בעיר אחרת אם חייבים היוצאים מן העיר באותו מס הואיל והוטל קודם שיצאו או אין חייבים כיון שעדיין לא נתפשרו עם מושל העיר הנה בהא פליגי רבוותא ועיקר מחלוקתם תלוי בפי' הסוגייא דפר"ק דב"ב דף ח' ההוא דמי כלילא דשדו אטבריא אתו לקמיה דר' אמ"ל ליתבו רבנן בהדן א"ל לא א"ל ערוקנן א"ל ערוקו ערוק פלגא דלינהו אפלגא אתו הנך פלגא קמיה דר' אמ"ל ליתבו רבנן בהדן א"ל לא א"ל ערוקנן א"ל ערוקו ערוק כולהון פש ההוא כובס שדיוהו אכובס ערק כובס פקע כלילא וכו' עכ"ל הש"ס וכתבו הגהות אשר"י והמרדכי לשם וז"ל ומכאן או' ר"ת אם הטיל מס או מתנה על העיר יברחו מקצתם שפטורים ואין אלו הנשארים יכולין לדוחקן ליתן המס עמהם דהא הכא דליוה אפלגא קאמר דהשאר ערוקו אלמא דדין הוא דאיפטר גמרי אע"ג שלא מחל להם השר כלום בשבילם ואע"ג דכבר שדו דמי כלילא וכו' ומיהו אם חזרו ודרו בעיר כבראשונה אפשר דחייבים ליתן עמהם וכו' ושוב מצאתי תשו' ר"י מפריש דאם הכובס היה תובע אותם לדין היו חייבים לסייען אלא השר לא רצה לכופם לפי שלפי דבריו יהיו פטורים לגמרי אפילו לא ערקו ור"י השיב מנהג בכל הקהלות שאין אדם יכול לפטור עצמו מן המס בצאתו מן העיר אחרי שנתחייב ובלא מנהג נ"ל דין תורה שכששאל המלך מס אפי' שערי דכדא נשתעבדו ועלייהו אמרי' מאן דלא יהיב כרגא וכו' ובפ' הפועל בתרא אמרינן האי מאן דאשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא. ותו אמר ריב"ל בירושלמי אין לך אדם נתפס על חבירו וחייב לשלם לו אלא ארנון וגולגולת ובר מתא אבר מתא מיעבט וכו' עכ"ל גם בהגהות מרדכי בפ"ג כתב וז"ל השיב ר"י מפריש וכו' וברח הא אחר הטלת המס והמתנה וחבירו הנשאר תובעו שיפרע לו חלקו כך קבלתי מר' הלכה למעשה שחייב לפרוע לו חלקו דד"ד ואפי' שערי דכדא וכו' ובר מתא וכו' וכל מאן דאשתכח וכו' ובחינם הבאת הא דריב"ל דירו' וכו' כ"א ההיא ממש דהגוזל בתרא רש"ס שלנו וכו' וכן הדין פשוט וכן היו דנים ר"י ור"ת כי כל דבר שהנהיגו השרים וכו' דין גמור הוא וגם היה או' ר"י כי דמי כלילא שהטילו על הכובס וכו' היה יכול לתובעם שיפרעו חלקם המוטל עליהם עכ"ל:

נמצינו למדים דאם הטיל השר מס מתנה על העיר וברחו מקצתם קודם שנתפשרו במחלוקת היא שנויה לר"ת פטורים ולר"י חייבים. ובפי' דברי ר"י נתחבטו בו הראשונים ולי נראה דדבריו פשוטים ומלת השר היא ר"ת וצ"ל שרבי וכונתו לדחות ראיות ר"ת ותחי' דחה אותם דלא תידוק מהכא דהבורח פטור מדלא תבע אותם הכובס דאה"נ דאם היה תובעם היה מחייבם אלא שברח גם הוא ומילט על נפשו וכ"ת דעדיין יש להוכיח דהבורחים פטורים מדא"ל ר' ערוקו ואם איתא שחייבים הי"ל לר' לו' להם הואיל וכבר נתחייבתם בכל מקום שאתם הולכים מחוייבים ולוקחים מכם הת"ח הואיל והם יפרעו בעדכם וע"ז השיב שר' לא רצה לכופם מאחר שלפי דבריו הת"ח פטורים א"כ לא היו הע"ה שותפים עם הת"ח במס ודוקא הכובס שהיה שותף עמהם במס היה יכול לכופם שאין שותף חולק שלא לדעת חבירו:

והרמב"ן בחי' לבתרא הסכים לס' ר"י שכתב וז"ל אבל מן הדין חייבים הם ליתן אעפ"י שיצאו למלכות אחרת וגרסינן בההוא ענינא בירושלמי וכו' ראה אמת המים וכו' עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאי לפנותן למקום אחר ואם משנכנסו לתוך שדהו אינו רשאי וכו' גם הר"ן בפ"ק דבתרא כתב כדברי הרמב"ן יע"ש. ולכאורה צריך לדעת דמה יעשה ר"ת בראיתן שהביאו ר"י ור' יהודה מפריש גם מהראיות שהביא הרמב"ן והר"ן גם צריך להבין שר"ת סתר דידיה אדידיה למ"ש הגהות בתשו' ר"י מפריש שכן הוא דעת ר"י ור"ת:

והנראה לישב דבריו והוא שס"ל דכל ראיות שהביא ר"י הם במס קבוע וקצוב או אפי' אינו קבוע וקצוב אלא הטילו לפי שעה כגון לצורך אכסניא למלחמה או לשאר צריכים גדולים כמ"ש התה"ד סי' שמ"א בשם הג"א בפ"ק דב"ב בשם מהרי"ח שכ' בשם ר"ת יע"ש אבל מס שהוא מתנה כמו דמי כלילא דהא לא הוי דינא דמלכותא אלא עלילה ולא הוו בה שותפים. דבמס הקבוע או אפי' אינו קבוע והטילו לפי שעה וכו' דכיון שהם שותפים אין שותף חולק שלא לדעת חבירו או אעפ"י שאינם שותפים אם הוא מס קבוע וקצוב ע"כ או"א כמו ההיא דירוש' הך דריב"ל וכמ"ש לעיל בפן הב' לדעת הרמב"ם דשאני בול ארעא וכרגא יע"ש. אבל במס שאינו קבוע וקצוב אלא הטילו השר לפי שעה כמסים המתרגשים ובאים בכל יום. היוצאים מן העיר קודם שנתפשרו פטורים אעפ"י שהם שותפים דהו"ל כמו מוכס שאין לו קצבה דמותר להבריח ממנו ומכ"ש אם אינם שותפים אלא כל א' פורע מנתו למלך דודאי אם נתפס הא' בשביל חבירו שאין חבירו חייב לשלם לו זהו דעת ר"ת והביא ראיה מההיא עובדא דכלילא ולא חש לכולהו ראיות שהביא ר"י ור"י מפריש דהנהו איירי במס הקבוע וקצוב גם הראיה שהביא הרמב"ן מההיא דירוש' ס"ל לר"ת דלענין איסורא איתמר ולא לענין תשלומין לשלם אם ברחו:

אבל ר"י ס"ל אע"ג דלא הוי מס קצוב אלא הטילוהו לפי שעה ואפי' מתנה כמו דמי כלילא כיון דבשעת ההטלה היו כולם ביחד ונתחייבו בו אם ברחו אח"כ חייבים לשלם ואפי' הטילו ע"י עלילה דאלת"ה בפשיטות הי"ל לתרץ דעובדא דכלילא עלילה היתה ומשו"ה אמ"ל ר' ערוקי אלא ודאי ס"ל דבכל גוונא חייב וכן מוכח להדייא מדברי מהריק"ו שורש ב' שנדון שלו נילילה היתה כמ"ש בשורש ג' והביא עלה מחלוקת ר"י ור"ת ש"מ דס"ל דאפי' בעלילה ר"י מחייב גם הרב מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' קנ"א נדון שלו עלילה היתה והביא עליה מחלוקת ר"י ור"ת ש"מ דס"ל דר"י מחייב אפי' בעלילה דאל"כ מאי קא מקשה לנפשיה מתשו' ר"י דקאמר ואפי' לפי תשו' ר"י נימא דר"י מודה בעלילה כנ"ד דהוי עלילה אלא ודאי ס"ל כדכתבנו דר"י מחייב אפי' בעלילה ועכ"ז שפיר קאמר הרב מהרשד"ם באותה תשובה וכ"ש שמהר"ם הסכים לס' ר"ת בתשו' דשייכי לס' קנין וז"ל ואם השר מעליל וכו' וראיה מפ"ק דב"ב ההוא דמי כללא אלא עלילה היתה ולא היו שותפים בזה להכי אעפ"י ששמו עליהם מתחילה על כולם הבורחים פטורים עכ"ל. ומה שהקשו עליו המ"מ והכנה"ג והרב מהרח"ש בח"א סי' צ"ח וז"ל והתימא מהרב מהרשד"ם וכו' ויראה מדבריו שמהר"ם הסכים לס' ר"ת ואחר המחי' רבה יראה דהא ליתא דמהר"ם מוקי לההיא דמי כלילא שהיתה עלילה ולדידיה דוקא עלילה שמעליל עליהם בדברי שקר אמנם במה שמטיל עליהם מס כמנהג המלכים והשרים חייבים הבורחים אמנם לס' ר"ת אפי' בסתם מס שמטילים עליהם מחדש כתב שהבורחים פטורים כן בעלילה לכ"ע אם פרעו פטורים השאר עכ"ל דליתא כמ"ש דכל מס שאינו קבוע וקצוב והוי מתנה מקרי עלילה ונחלקו בו ר"י ור"ת וכדכתב נמצינו למדים לפי' זה דמהר"ם ור"ת בחדא שיטה אזלי גם הרשב"א בתשו' הביאו הרב"י בח"מ סי' קס"ג מחו' ט' על ההגמון שהעליל וכו' ס"ל כר"ת דהיוצאים פטורים:

וראיתי להרב עדות ביהוסף ח"ב סי' מ"א שכ' דר"י ור"ת לא פליגי ור"י מיירי במס הקצוב וכו' עכ"ל יע"ש ונראה דהא ודאי ליתא דהא תשו' ר"י איתא בתשו' מימוניות דה' גזילה סי' ט' ומפורש התם בהדיא דאיירי במס שאינו קצוב גם מדברי מהר"י מפריש שהביא הגהמ"ר כתוב והטיל עליהם מתנה יע"ש דאינו דבר קצוב גם מהראיות שהביא הרמב"ן ז"ל בחי' לב"ב מ"ש אפי' דבר שאינו קצוב גם מהריק"ו שורש ב' נדון דידיה מם שאינו קצוב והביא מחלוקת ר"י ור"ת עליו מ"ש דס"ל דאפי' במס שאינו קצוב ס"ל לר"י דחייב ופליג. ומה שרצה לישב דברי מהריק"ו עם דעתו הם דברים שאין להם הבנה גם הרב מהרי"ט סי' ח"ן כתב כדברי העדות ביהוסף ודבריהם צ"ע והתימא על הרב הכנה"ג בחו"מ סי' קס"ג שכ' ולענין הלכה לכאורה היה נראה דאין המוחזק יכול לו' קי"ל כר"ת כיון שהוא יחיד בדבר זה דלפי מ"ש מהר"ם והרשב"א אזלי בשי' ר"ת ומעתה מה שהניחו הרב מהרח"ש והכנה"ג סי' קס"ג שכ' אבל גלילות וארנוניות אינם שותפים ואמרו דמלת ארנוניות היא ט"ס וצ"ל ודוקא למסים וארנוניות הם שותפים אבל בעלילות אינם שותפים ליתא כמ"ש דכל מסים כל שאינם קצובים והוו מתנה למהר"ם רי להו עלילות וכ"כ מהרא"י בתה"ד סי' שמ"א בפי' לדעת מהר"ם דכל המסים שלנו מיקרי גזי' דמלכותא שכ' וז"ל א"נ דבתשו' במרדכי בפ' הגוזל בתרא כ' מהר"ם דכל מסים שלנו מיקרו גזי' דמלכותא וכו' יע"ש וכן הובאו דבריו של מהר"ם בתשו' הרשב"א ח"א סי' אלף וצ"ט וז"ל אבל עלילות וארנוניות אינם שותפים גם בשה"ג בפ' הגוזל בתרא הובאו דבריו בזה הלשון וה"מ למסים דוקא הם שותפים אבל עלילות וארנוניות אינם שותפים גם הד"מ בסי' קס"ג הביא דבריו בזה"ל וז"ל הא דהקהל הם שותפים דוקא למס קצוב אבל עלילות וארנוניות אינם שותפים ודוחק לומר דכל אלו העתיקו לשונו ולא הרגישו בזה הטעות ולקו' ר"ת דסותר דידיה אדידיה שכתב לעיל י"ל דמ"ש בתשו' ר"י מפריש וכן היו דר"י ור"ת קאי דלקמיה דכ' דכל דבר שהנהיגו השרים דהיינו שהוא מנהג וחק קבוע וקצוב דבזה מודה ר"ת וכדכתיבנא לעיל. אמנם מצאתי להרב תה"ד בסי' שמ"א שכ' משם הג"א בפ"ק דב"מ שס' ר"ת שכל המסים שגובים המושלים אפי' שאינם קצובים מיקרו ד"ד וזו היא סברת ר"י ממש מוכרחים אנו לומר לתרץ דברי ר"ת כמו שתירץ הרב תה"ד לדברי מהר"ם בסי' הנז' דאיהו נמי סותר דידיה אדידיה דכ' דכל המסים שלנו מיקרו גזי' דמלכותא וכ' בתשו' דפ' לא יחפור וכו' הכל קרוי מסים וכו' יעש"ב וכל מ"ש בפי' דברי ר"ת ומהר"ם כתב איתו המ"מ בשער א' ודחה אותו ולפק"ד האמת הוא כמ"ש והוכחתי בראיות. ומה שהק' המ"מ לפי' זה ותירץ וי"ל דאי מטעם עלילה הוי טעמו של ר"ת אמאי כתב שאם חזרו ודרו בעיר כבראשונה אפשר שחייבים ולמה חייבים אחר שחזרו כיון שנפטרו מטעם עלילה עכ"ל ול"נ שאינה קושיא והוא דטעם הפיטור של ר"ת בעלילה משום דלא נשתתפו אלא במס שהוא ידוע וקצוב אבל במס שאינו קבוע אלא עלילה שותף חולק שלא לדעת חבירו בהאי פסידא שאינו ממנהג העולם וכמ"ש הרב חוות יאיר סי' קנ"ז וחלקותו היא ע"י שיצא מן העיר וחלף והלך לו לא כן בחזר דגילה דעתו לבסוף שחלוקתו הראשונה אינה חלוקה וסופו הוכיח על תחילתו שיצא ע"ד לחזור גם נ"ל לישב דברי ר"ת ודברי מהר"ם שלא יהיו דבריהם סותרים זה את זה והוא דאפי' דבעלילה ששאל השר הוי ד"ד היינו דוקא לענין גבאי המס דלא הוי גזלן אבל לענין הבורחים והיוצאי' אית להו בזה שותף חולק שלא לדעת חבירו במקום פסידא שאינו ממנהג העולם ועין במ"מ שער משפט א' אחר שהביא תשו' הרשב"א כתב וז"ל ומתשו' זו נלמד ג"כ בההיא דכתב מהר"ם היכא דברחו דפטורים מטעם שהיתה עלילה שאם זט"ה פרעו אינם פטורים וחייבים לשלם לעולם ואפי' ברחו קודם הגביה ולדעת ר"ת וכו' ודבריו תמוהים דמלבד מ"ש דמהר"ם ור"ת שוים אלא אפי' לדעתו תמיה לו לדעת מהר"ם אם ברחו קודם הפירעון דפטורים ואם פרעו זט"ה מאי הוי כיין שחלקו וברחו קידם הפירעון ושותף חולק שלא לדעת חבירו אינם חייבים ואה"נ אם פרעו קודם הפירעון מה שפרעו בעדם פרעו דהוי כמו שפרעו הם וזה פשוט וברור:

ולפמ"ש דמהר"ם ור"ת שוים הם תמיה לי טובא על מור"ם בהג"ה סי' קס"ג שבסעי' ב' פסק כס' ר"י ובסעי' ד' פסק כס' מהר"ם והם פליגי אהדדי וגם ק' קו' זו על הרב חוות יאיר סי' קנ"ז שכ' וז"ל ודאי אם נעשה הפיסקא עה השר לפני שיצאו היחידים וכו' חל עליהם איתה פיסקא וכן היא מסקנת רוב הפוס' כמ"ש המרדכי בפ"ק דב"ב וכ"כ בהגהת ש"ע משמע תיכף אחר שהושם המם לא יוכל היחיד לצאת דמשמע מדבריו דאפי' ששאל יותר מן הקצבה והוי עלילה כמ"ש הוא עצמו לקמן עכ"ז חייבים היוצאים והיינו כס' ר"י שהביא המרדכי וא"כ מהו זה שכ' אח"כ מיהו נראה דאין זה רק בסך שהוא קבוע וקצוב וכו' הו"ל גזי' דמלכא והרי הוא עצמו פסק כר"י אפי' בסך היתרון על סך הקצוב ואם כונתו לפסיק כמהר"ם ושאני אם נעשית הפסקא קודם שיצאו דהו"ל כנתרצו ויאותו וכחילוק מהרי"ק שכתבתי בפן הג' א"כ למה ייחס סברא זו להמרדכי שהיא סברת ר"י והביאה מור"ם בהג"ה הא סברא זו היא מוסכמת אליבא דכ"ע וכדכתב מוהריק"ו בשורש ב' ושורש דב"ז אינו מדברי מור"ם בס"ב באופן שדברי מורם ודברי הרב חיות יאיר צריכים לי תלמוד גדול. ובשלמא לדברי מור"ם ז"ל יש לומר דס"ל דר"י עצמו מודה בעלילה דפטורים וכדעת הכנה"ג והרב מהרח"ש ומשו"ה פסק לתרוייהו אבל ה' חוות יאיר דתחילת דבריו וסוף דבריו איירי בחדא מילתא ששאל השר יותר מחק הקבוע וקצוב ובתחי' דבריו פסק כר"י דחייבים היוצאים ובסוף דבריו קורא לה גזי' דמלכותא והיוצאים פטורים וצ"ע. נמצינו למדים מכל האמור דאם הטיל המושל מס שאינו קבוע וקצוב על העיר וקודם שיצאו ויאותו הקהל או זט"ה עם השר יצאו אנשים ודרו בעיר אחרת פליגי בה רבוותא לר"ת ומהר"ם והרשב"א היוצאים פטורים ולר"י והרמב"ן והר"ן חייבים ויכול המוחזק לומר קי"ל ולקמן בעז"ה נבאר מי הוא קרוי המוחזק יע"ש:

והפן הה' והוא שיש על העיר מסים קבועין וקצובים בכל שנה ויצאו מן העיר קודם שנכנסה תחי' השנה ועדיין לא הוטלו אותם מסים על העיר והלכו להם לגור בעיר אחרת בהא נמי איכא פלוגתא דרבוותא אם חייבין היוצאים מן העיר ליתן מס עם אנשי העיר שיצאו ממנה או עם אנשי העיר שבאו לגור בה מחדש:

הנה מצאנו ראינו להרב משה בנבשתי הובאו דבריו בתשו' עדות ביהוסף ח"ב סי' מ"א שכ' וז"ל אמנם אם יצאו אנשים מן העיר קודם הטלת המס אפי' שהוטל בד"ד ולא בגזלנותא לכ"ע היוצאים פטורים לא מבעיא כשיצאו ואין דובר אליהם דבר אלא אפי' זה אם בעת יציאתם מן העיר רצו בני העיר לעכבם בע"כ מדאגה מדבר וכו' מטיל המלך או מושל העיר שום מס בין שהוא מם קבוע מידי שנה בשנה וכו' אפ"ה פטורים דלאו כל כמינייהו דבני העיר לעכבם בע"כ מצד הדין דלית דין בכה"ג שיהיו עם בנ"י עבדים לעבדים שיעכבום בע"כ בעיר שאינם חפצים ומצד הדין הגמור כל אשר רוצה לפנות מן העיר כל עוד שלא הוטל המס אל המקום אשר לבו חפץ יפנה וכו' או מסי העיר כבדות עלי לא אוכל שאת או אוירא דארעא לא ניחא לי ואיני עבד עולם ואם בשביל יציאתי מן העיר הלז תכבד העבודה עליכם וכו' שיכבד חלקי שהייתי פורע וכו' ואתם פנו וסעו לכם כאשר אני עושה וכו' יעש"ב בסיום דבריו שצריך לעניננו גם הרב עדות ביהוסף סי' הנז' כתב וז"ל דבר הלמד מעניינו דאפי' נימא דפליגי מ"מ לא פליגי אלא היכא דכבר הוטל המם וכו' אבל קודם הטלת המס רוצים לעכבם דעדיין לא בא החיוב כולם שוים שאין יכולים לעכב וזה פשוט וברור אפי' לדרדקי דבי רב וכו' ומכ"ש עיר שיצא ממנה היא עיר קטנה ואין בה דין תורה ולא מנהיג וכו' שאפי' יש מנהג למשכן ב"ח העריכה אפ"ה פטורים היוצאים גם מתשו' הרב אליעזר הביאה הגמ"ר בפר"ק דב"ב שכ' וז"ל נשאלתי על בני קנדייא המוטל עליהם מס קצוב וכו' וגם מורי פסק הואיל ונמצא שם שעת הגבייה דחייב לשלם וכו' עכ"ל יע"ש. נראה מדבריו בפי' דאעפ"י שהיה עליהם מס קצוב ואינם מוציאין את היוצאים אפ"ה כל שלא נכנסה תחי' השנה דהיינו שלא נמצא שם בשעת הגביה היוצאים פטורים גם מוהר"ם ז"ל הובאו דבריו בתשו' פמ"א סי' קכ"ג כתב וז"ל עוד ביאר מהר"ם דאפי' במסים שאפי' ברחו חייבים דוקא שברחו אחר הטלת המס אבל אם יצאו מן העיר קודם שתבעו המס אעפ"י שהמס קצוב בזמנו פטור מן המם וכו' עכ"ל יע"ש מתשו' זו של מוהר"ם נראה דלא סגי אם כבר נכנסה תחי' השנה אלא בעינן ג"כ שתבעו המושל דלא כס' הרב חוות יאיר שכתבתי למעלה בפן הב'. גם הרב חוות יאיר סי' הנז' כתב וז"ל דכל שיצאו קודם תחי' השנה דהיינו קודם שנכנסה השנה היוצאים פטורים יע"ש. גם הרב תה"ד סי' שמ"א כתב וז"ל אם יצרפם לאותם אנשים שיצאו מן העיר מטבריא לציפורי במס שהוא קבוע וקצוב עם אנשי טבריא הוי גזי' דמלכותא יע"ש. גם הרשד"ם בח"מ סי' שצ"ט כ' וז"ל וא"כ אחר שראו' אם עמד בעיר הזאת וכו' איך עלה בדעת שיפרע בשני המקומות דבר זה אין הדעת סובל אותו וכו' וראיתי בר"י בעתה וכו' ושמחתי וכו' יע"ש עוד כתב בסי' הנז"ל וז"ל אבל להפטר מן המקום אשר יצא משם מן הדין תיכף שיצא משם הוא פטור וכו' יעש"ב באותה תשובה שנראה מדבריו דבכל מיני מס קבוע ושאינו קבוע אם יצא קודם ההטלה פטור דהביא ראיה לדבריו מדברי התה"ד והתה"ד מיירי במס קבוע. גם בסי' שצ"ט כתב וז"ל א"כ פשיטא שבמקום שהם יושבים יב"ח יש להם לשלם ואין לנו לבקש חילוקים מדעת הכרס מה שלא מצינו לא בתלמוד ותשו' הר"י בתה"ד ראיה עצומה לדברי ובדין יש לי לשמוח בה שהרי שם מדבר בשולט בב' המקומות וכו' עכ"ל יע"ש ואפי' מהר"י פירמון החולק עליו לשם דוקא באותו נדון שיצאו הם שלא לדעתם ודעתם לחזור למקומם אבל ביוצא לדעת ואין דעתו לחזור אפי' מהר"י פירמון מודה למהרשד"ם דפטור גם בסי' שס"ג ות"ג לא חייבם לפרוע עם אנשי המקום שיצאו משם אלא דוקא כסף גולגלתא ומטעם שהם כתובים בפנקס המלך יע"ש גם מהר"י קצבי סי' ט"ו שנחלק על דברי הרב עדות ביהוסף שכת"ל היינו דוקא בנ"ד שיצא תוך זמן העריכה שכ"כ וז"ל מיהו אם ירצה לעקור דירתו משם רשאי אם לא נמצא שם בתחי' השנה לענין מם הקבוע יע"ש גם מוהר"ש ן' מובחר הובאו דבריו בתשו' מהרשד"ם ח"א סי' ס"ג בשאלה שנשאל על קהל שאלוניקי שהיו עליהם מס הבגדים קבוע מידי שנה בשנה ויצאו אנשים מעיר שאלוניקי ונתיישבו בקושטא יע"א כ' וז"ל ואם אמר יאמר החולק שבשנים קדמוניות בעיר הגדולה של חכמים ושל סופרים שאלוניקי בזמן שהיו בה גאונים אשר קוטנם עבה ממתני פטרו קצת יחידי סגולה שילכו להם למקום שלבם חפץ ובודאי אם לא היה עולה בדין הפטור ההוא לא היו פוטרים אותם וכו' יעוש"ב. גם הכנה"ג בתשו' לחו"מ סי' ק"ה פטר להיוצאים מן עיר שאלוניקי ממס הבגדים אעפ"י שהוא מס קצוב וקבוע בכל שנה ולא יעבור יעש"ב גם הרב הרשד"ם בחי"ד סי' קס"ב כתב וז"ל סוף דבר שאין ליוצא ועוקר דירתו מן העיר עם יושבי העיר שותפות עמהם כלל לשום דבר כי נתפרדה החבילה. וכ"כ ג"כ מהרי"ק שורש א' וז"ל בנ"ד זה כבר נפרד מהם ר' משה ונתפרדה החבילה. גם הרא"ש בפ' הכונס כתב וז"ל מנהג בכל המדינות וחק לישראל הוא עפ"י השרים והמלכים ללכת ולדור בעיר אחרת כשירצה ולא יעכב השר משלהם כלום והבא לשנות ממנהג זה גזי' דמלכותא הוא עכ"ל ועי' תשו' מהר"ם שהביאה המרדכי בפ' הגוזל בתרא סי' קפ"א וז"ל אע"ג דמסתמא נשתתפו אזלינן בתר אומדנא דאמרי' עד ההיא שעתא נשתתפו ותו לא עכ"ל. ואומדנא דמוכח הוא שלא נשתתף מתחי' להיותו משועבד לעולם עם אנשי העיר ורז"ל אמרו האי מאן דביש ליה בהאי מתא ליזיל במתא אחריתי. גם הרב פרח מטה אהרן בח"א סי' ד"ן האריך הרחיב בענין ופטר את היוצאים יעש"ב:

אמנם הרב מהרח"ש ח"א סי' צ"ח נשאל על עיר שאלוניקי שהיה עליהם מס של הבגדים ויצאו אנשים מהם לעיר קושטא כתב וז"ל ומ"מ בעיקר הדין הא קמן שהסכימו כל הני רבוותא שאחר שהוטל המס וברחו קצת לא נפטרו וכתב מהרי"ק דאפי' לר"ת כל שנשתעבדו לא פקע חיובם בצאתם וא"ל דזהו דוקא בשנה שיצאו אבל בשאר שנים הבאות אח"כ לא דהא ודאי לא מסתברא וכו' כן ראיתי בתשו' למהר"ם מטראני סי' קפ"א. על ענין אנשי מאסיה שהיו פורעים חמשים שולטאניש בכל שנה ואח"כ הלכו לדור בטוקט וכו' וכ' לחייב אותם שהלכו לטוקט לפרוע עם אנשי מאסיה וכו' וכתב ע"ז וכ"ת דהתם מיירי במסים שנשתעבד אז לא במסים הבאים אח"כ וכו' כיון דמטעם השעבוד שנשתעבד לא פקע השעבוד ל"ש אותה שנה ל"ש שנה אחרת וכו' ומה שנפל הפרש בין גדולי האחרונים בין הרב מהרשד"ם ובין מהר"י פירמון על ענין אנשי פיטרץ שהלכו לליפנטו וכו' וכן מה שנראה שכ' קצת שיש לו לפרוע המם למקום שהלך לשם כ"ז היה במס המתרגש ובא כפי העת וכו' ועל דרך זה הוא מ"ש מהרשד"ם סי' שצ"ט על ראובן וכו' וליכא מס קצוב מקדם בזה י"ל דאזלינן בתר העיר שהלך לשם וכו' אבל במס שיש מס קצוב בכל שנה וכו' כבר חל השעבוד קודם שיצא ולא פקע השעבוד מיניה וכמ"ש הרב הנז"ל עכ"ל יעש"ב. והנה דמ"ש בתחילה דאין לומר דזהו באותה שנה שיצאו אבל שאר השנים הבאות אח"כ לא דהא ודאי לא מסתברא וכו' ולדידיה הוא חילוק אמיתי ונכון אב"א קרא אב"א סברא והוא כיון שיצאו אחר שנכנסה השנה נשתעבדו למושל במס של אותה שנה לא כן במס שנים הבאות דכן הוא מנהג השרים לגבות מס דכל שנה ושנה בפ"ע ואחר שיתן מס של אותה שנה אינם מקפידים אם יצא מן העיר אם לא אבל כיון שנכנסה תחי' השנה אין מניחין אותו לצאת מן העיר עד שיפרע המס שעליו של אותה שנה אב"א קרא ממ"ש בהגה במרדכי תשו' ה"ר אליעזר שהבאנו לשונו לעיל בפן זה וז"ל נשאלתי על מס המוטל על בני קנדייא וכו' וגם מורי פסק הואיל ונמצא שם שעת הגביה וכו' גם מדברי מוהר"ם שהביא הרב פמ"א שהבאנו לשונו לעיל כתב בפירוש אבל אם יצאו מן העיר קודם שתבעו המס אעפ"י שהמס קצוב בזמנו פטורים יע"ש גם הרב חוות יאיר סי' קנ"ז חילק בפי' מס הקצוב בין יצאו מן העיר אחר שנכנסה השנה ליצאו מן העיר קודם תחילת השנה והוא חילוק נכון וברור:

אכן מה שהביא ראיה מדברי המבי"ט סי' קפ"א לכאורה היה נראה שכן הוא דעת המבי"ט דכל שהמס קצוב חייבים היוצאים אפי' שיצאו קודם שנכנסה השנה אמנם מצאנו ראינו להרב גבעות עולם סי' כ"ז שכ' שחזר בו המבי"ט מתשו' זו וכנראה מפשט דבריו סי' שי"ו יע"ש גם הכנה"ג ישב דברי המבי"ט לפי סברתו יעו"ש כתב עוד מהרח"ש וז"ל גם ראיתי להרא"ש ז"ל בתשו' כלל י"ג סי' כ' בסוף דבריו וז"ל ונראה בעיני שאפי' אם הלך אדם לדור בעיר אחרת לעולם הוא פורע מס עם העיר שיצא משם וכו' אמנם בענין הנוגע לדין לענייננו הא קמן שכ' הרא"ש וכו' אבל במס הקצוב בכל שנה ונשתעבד בזה בשעת היציאה שוב לא פקע חיוביה מיניה ובזה הוא שפסק הרא"ש שלעולם הוא פורע עם אנשי העיר שיצא משם וכו' עכ"ל וכבר כתבתי לעיל בפן הג' שמדברי תשו' הרא"ש הלזו ליכא ראיה כלל ואדרבא מתשו' דכלל ו' סי' י"ד יש להוכיח בהיפך ולחזור ולכפול הדברים יגיעת בשר יע"ש:

עוד כתב מהרח"ש וז"ל אמנם מה שהיה נראה שעומד לנגדינו לכאורה הם דברי בעה"ת סי' ש"מ שכ' וז"ל על שני עירות טבריא וציפורי וכו' עד נראה לומר דודאי אם היה המלך עושה במס הקצוב בכל שנה הוי גזי' דמלכותא הואיל ואלו הד' אנשים נושאים ונותנים בעיר ציפורי איך ישאו עול עם אנשי טבריא לתת מס בשני המקומות כ"ש דהוי גזי' דמלכותא יראה מדבריו שהאנשים שיצאו מטבריא ונתישבו בציפורי הדין נותן שישלמו בציפורי אפי' שהיה להם מס קצוב בכל שנה תחי' בטבריא והיה נראה לכאורה דאיכא סתירה למאי דכתיבנא אמנם נראה דיש לישב דליכא סתירה כלל דהתם באותם האנשים שיצאו היה שנתרצו אנשי טבריא בכך וברשותם יצאו וכו' ע"כ ודבריו אינם מובנים לי דמלבד שאין רמז מזה כלל בדברי בעה"ת אדרבה מדבריו יש להוכיח בהפך דעיקר טעמו של בעה"ת הואיל ואלו הד' אנשים נושאים ונותנים בעיר ציפורי איך יתכן שישאו עול עם אנשי טבריא ולפי דברי מהרח"ש טעם זה אינו מעלה ולא מוריד אלא עיקר הטעם שברשותם יצאו וכבר מחלו להם ודוק. ובסוף התשו' הנז' כתב וז"ל כלל הדברים דמתוך מ"ש לעיל לא נפטרו היוצאים מהחיוב שהיה עליהם בעת הנסיעה ויהיה החיוב עליהם ככל אחד מבני עירנו יע"ש. גם מוהר"ש ן' מובחר בתשו' הנז' סי' ס"ג הסכים לדברי מהרח"ש ז"ל יע"ש גם הרב מוהרח"ש בתשו' חלק הנז' בסי' ס"ד חזר פעם ב' וחיזק דבריו וחייב להיוצאים אפי' שהיו קטנים או עניים בשעה שיצאו ואפי' שהלכו למלכות אחרת דמנהג הוא דאזלינן בתר שעת הפירעון גם בסי' ס"ה בחלק הנז' חזר להשיב כל דברי הכנה"ג שחלק עליו בדברים קשים יע"ש ומה שיש לדקדק בתשו' זו כבר כתבנו בכלל דברינו של כל פן ופן והאריכות בזה אך למותר:

העולה מכל מ"ש דאם יש על העיר מס קצוב בכל שנה ויצאו אנשים מן העיר קודם תחי' השנה אם חייבים היוצאים לפרוע מס עם אנשי העיר שיצאו משם או אין חייבים במחלוקת היא שנויה ויכול המוחזק לו' קי"ל ולקמן בע"ה נבאר מי הוא קרוי מוחזק יע"ש האמנם אנן בתריה דמרן גרירנא צריכים לדעת דעתו של מרן הק' ז"ל בזה ומצאנו ראינו בתשו' בס' אבקת רוכל שהביא שאלה זו של הרב המבי"ט ז"ל בסי' ר"ד וז"ל תשו' נראה שעם היות שקהל אמציה באים מחמת שלש טענות וקהל טוקאט אינם טוענים אלא טענה א' מגומגמת הדין עם קהל טוקאט בטבא חדא פילפלא שמה שטוענים אליהם קהל אמציה לחייבם מפני הקהל שבטוקט עיקרו נעקר מקהל אמציה אינה טענה מפני שהמס הזה אינו מוטל על מספר הב"ה אלא על כללות העיר שאם היו מועטים ונתרבו לא יוסיפו על סך הקצוב וכן אם היו מרובים ונתמעטו לא יפחתו מסך הקצוב וא"כ אותם שעקרו דירתם מאמציה פטורים מלישא עמהם בעול המס ההוא וכו' ומה שטוענין עוד עליהם לחייבם מפני ששתי הקהילות פורעים הכראגיס ביחד אינה טענה שאין הכראנגיס תלוים במס הזה ולא מס הזה תלוי בכראגיס שהכראגיס הם על מספר הגולגולת וכו' ומה ענין מס זה למס הנז' שלא יוסיף ולא יגרע וכו' יעש"ב ור"ל שאם היה מס זה על מספר בעלי בתים שאם ימעטו ממעטין אותו א"כ בודאי שלוקחין מהם בעבורם וא"כ יש לחייבם מטעם נתפס על חבירו כיון שהוא קצוב למספר הבתים וגם בסי' ר"ה הביא שאלה זו ונסתפק לשם כיון שהיו אנשי טוקאט כמה שנים מסייעים במס לאנשי אמציה יען שתחי' היו מאמציה והיו פורעים מס עמהם כפרחים וגם במס הגולגולת יען שאנשי טוקאט לא היו נזכרים מתחי' בס' המלך ועתה בא סופר המלך וחילקם לבדם אם יכולים קהל אמציה להכריח אותם עמהם או לא וכו':

והשיב תשו' וכו' אבל עתה שבא סופר המלך וחילקה וכו' ואין אחד צריך לסייע לחבירו בשום מס וכו' וא"ל שיאמרו הרי קבלו קדמונינו שנהיה לעם אחד ונישא עול אחד לפי שאנשי טוקאט אומרים אנו לא היה עלינו שום עול ואנחנו שמנו צווארנו לישא עול אחינו כיון שבזה היינו נפטרים מן המלך אבל עתה שהמלך חילק אותנו וכו' ואין אנו צריכין לישא עול אחד לא הבאתי ראיה לזה הדין לפי שהוא פשוט הרבה ויש לו ראיה מכמה מקומות ועוד שאנשי טוקאט הם מוחזקים בממונם וכו' והמע"ה נאום הרדב"ז:

והסכים על ידו מרן הקדוש ז"ל יע"ש. וכיון שמרן ז"ל פסק שהיוצאים פטורים ואפי' היה עליהם מס קצוב אנן בתריה דמרן ז"ל גרירן ואפי' כנגד המוחזק ואינו יכול המוחזק לו' קי"ל אפי' אם יהיו כל חכמי ישראל חלוקים על סברא זו וכ"ש דבאר"ץ הלזו כוותיה נהיגי וכמו שהעיד ע"ז מארי דאתרין מארי דאברהם בספרו מר ואהלות סי' י"ג וז"ל כגון מס המחרמיה הקבוע על הכלל שנה בשנה זה כמה שנים פצ"י ונהגו שלא לעכב על היוצאים בעבור שנים הבאות וכו' עכ"ל יע"ש

והואיל ואתא לידן תשו' מרן הק' נימא בה מילתא שכתבו ב' הרבנים הנז"ל מרן והרדב"ז ז"ל על קהל טוקאט שהיו פורעין תחי' בשותפות עם אנשי קהל אמציה ועתה כיון שבא סופר המלך וחילקם פטורים מלפרוע עמהם מכאן ואילך ולכאורה יש לתמוה עליהם מהא דאיתא במרדכי פ' הגוזל בתרא סי' קפ"ג משם מהר"ם וז"ל עוד השיב אשר הורגלו היהודים בכל מדינות המלך המס בשות' וכן נהגו כמה שנים וכו' אמנם וכו' ויש לו תפיסת יד ולוקח מהם מס לא בטל השות' ויש לתת עמהם מס כבראשונה וכו' יע"ש והכא נמי כיון שיש למלך תפיסת יד בשתי עיירות אלו אמציה וטוקט השות' קיימת ואינו יכול להפריד אותם וכן נמי ק' עליהם מתשו' מהר"ם שהביא המרדכי לשם בסי' קע"ז שכתב וז"ל ומ"ש שביד המלך כשאומר מעצמו להקל ע"ז ולהכביד ע"ז ה"מ קודם שנתפשרו עמו אבל אם כבר נתפשרו עמו ורצה להוסיף לזה ולפחות לזה לאו כל כמיניה אלא כפי מנהגם שהיו רגילים ליתן דשותפים נינהו ושותף אינו חולק שלא לדעת חבירו גם המלך והשר שבא לשנות את הדין אין שומעין לו דלא אמרינן בכה"ג דינא דמלכותא אלא גזילה דמלכותא וכו' עכ"ל יעש"ב והכא נמי כיון שבתחילה כשהיו באמציה היו שותפים והיו פורעין ביחד וגם אחרי כן כשבאו לטוקט והיו פורעים מס ביחד והיו שותפים א"כ מה יתן ומה יוסיף מאמר המלך כיון שהמס הוא קצוב עליהם ביחד:

והנראה ליישב דבריהם והוא בהקדים מ"ש מהר"ם בסי' קע"ז וז"ל ועי"ל דשאני הכא דלא היו פורעין משום דשותפין ממש היו אלא סיועי הוא דקא מסייעי בהדייהו בלא מצית המלך כי המלך פטר את האסטרגוני לגמרי אלא מעצמם היו מסייעים קצת וכו' עכ"ל יע"ש והכא נמי באנשי טוקט אי משום שות' הראשונה כשהיו באמציה אתה בא לחייבם הרי כבר אמרינן דכשיצאו מאמציה נתבטלה השות' וכמ"ש מהר"ם בההיא דסי' קפ"ג וז"ל אע"ג דמסתמא נשתתפו אזלינן בתר אומדן דעתא דמוכח דאמרינן עד ההיא שמא נשתתפו ותו לא וכו' עכ"ל והרי התם דנשארו במקומם כבתחילה אפי"ה אמרינן דאזלינן בתר אומדן דעתא כ"ש היכא שיצאו מן העיר דלא איתדר להו באותה העיר דודאי אומדן דעתא הוא דלא נשתתפו ע"ד שיהיו עבדים לעולם ואי משום שותפות השניה דנשתתפו יחד כשהיו בטוקט והיו פורעים מס ביחד נמי לא איריא כיון שמעצמם נשתתפו מבלי מצות המלך כההיא עובדא דאיסטרוגני אלא על דרך החמלה לא מיקרי שותפות ודוק. ועוד אני אומר לרווחא דמילתא דאפי' במקומות שתופסים דגל הקי"ל והיו אנשי העיר הראשונה מוחזקים אינם יכולים לומר קי"ל דהרב המבי"ט כבר כתבנו שחזר בו כמ"ש משם הרב גבעות עולם ואפי' לס' מהרח"ש וסיעת מרחמוהי חייבו את היוצאים אין למדין מהם שהוא בעצמו כתב בתחי' תשו' הרמתה שאין רצונו בזה לו' יקוב הדין את ההר נמצא שכל מ"ש הוא והרבנים לאו לענין דינא קאמר אלא לצורך שעה שהיא עיר שאלוניקי עיר ואם בישראל עיר של חכמים ושל סופרים ועוד נדון של מהרח"ש שאני מס הבגדים דאנשי עיר שאלוניקי קיבלו אותו עליהם וע"ז בעבור כמה מסים קשים שהיו עליהם וכמ"ש הוא עצמו בסי' ס"ה שמצאו בטופסא דמלכא כתוב כן בפי' וכמו שמעיד ע"ז בנו בספרו תורת משה יע"ש:

ומצאתי לה' פרח מט"א בח"א סי' קכ"ג שכ' היפך ממ"ש בסי' ר"ן וכל דבריו אינם מוכרחי' דמה שדחה הראיה שהבאנו לעיל משם מהר"ם שכ' בפי' אבל אם יצאו מן העיר קודם שתבעו המס אעפ"י שהמס קצוב בזמנו פטור וכו' מצד המנהג קאמר ולא מדינא הא ליתא דאדרבא מדכתב בס"ד וכן עמא דבר וכו' משמע דתחילה מצד הדין קאמר ולא מצד המנהג גם מה שהביא ראיה מדברי המרדכי וז"ל נקטינן מהכא דאפי' לגבי המלך או השר דאיכא למימר דינא דמלכותא דינא אין בידי להקל מזה ולהכביד ע"ז כ"ש בנ"ד שהוא מס קצוב עליהם בכל שנה שאין ביד היוצא ממקום שהוא שם לילך למקום אחר וכו' עכ"ל ולעד"ן דלאו ראיה היא דשאני התם כיון שהם יושבים ביחד כמאז ומקדם ומן הדין הוא לפרוע מה שמוטל עליהם בשוה כיון שמקפחים את פרנסתם וכמ"ש התה"ד סי' שמ"א בודאי אין השר יכול לשנות את הדין ולשנות השות' שהיתה ביניהם מקודם אבל היוצא לעיר אחרת שאין עוד מקפח פרנסת חבירו ונפרד מחבירו אה"נ דיכול להפריד השות' ולחלוק שלא מדעת חבירו וכמ"ש משם תשו' מהר"מ שהביא המרדכי דאמרינן אומדן דעתא דאדעתא דהכי לא נשתתפו להיות עבדים לעולם:

ומ"ש עוד נוסף על זה דיש ראיה ממ"ש התה"ד על ד' אנשים וכו' אמינא כד ניים שכיב אמרה להאי מילתא דמדברי התה"ד מוכח להיפך וכמ"ש כל הפוסקים והרב מהרח"ש שהוא מכת המחייבין את היוצאים דחק עצמו בדוחקים הרבה לישב את דבריו כדי שלא יהא סותר לדבריו יע"ש. גם מ"ש ואפי' אם המצא ימצא באותם המפר' איה פוסק דס"ל דמהני גזירת השר אפילו במס קצוב וכו' היינו משום דאמרינן דד"ד וכו' אבל שילך איש מעצמו מהעיר יראה ודאי דאינו רשאי ע"כ וכבר כתבנו שהסברא היא להיפך ופשוט הוא ויש ראיה לזה מדברי מוהר"ם שכ' בפ' הגוזל בתרא דלגבי עלילה אינם שותפים והיוצאין פטורים ולגבי פיטור השר אפי' קודם פשרה לא מהני פיטור השר ואע"ג דלכל מסים דלא קציבי לדברי מוהר"ם עלילה נינהו ואפ"ה לא מהני פיטור השר מעצמו ואפי' קודם פשרה ללישנא בתרא דמהר"ם ועוד דסתמא קאמר משמע אפי' בעלילה:

גם מה שהביא ראיה מדברי מהרי"ט בסי' ח"ן כ' וז"ל אלא שהדבר בנ"ד אמרו שהוא דבר קצוב מימי עילם בכ"כ פרחים עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע לפיכך חובם תלוי על הכל והקהל יתנהגו כמנהגם עכ"ל נראה לי דכונת מהרימ"ט היא להיפך והוא דבתחי' רצה לחייבם מטעם שהם כתובים בפנקס וחייבים מטעם שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' חובל אין לך נתפס על חבירו וכו' חוץ מן הנתפס על חבירו מפני המס הקצוב וכו' וזה שרמז הרב בלשונו והם פורעים בשבילו ונתפסים עליו ואין הטעם מפני שהם שות' ואין שיתף חולק שלא מדעת חבירו ולא שייך טעם נתפס אלא בדבר הקצוב ע"כ איש ואיש כמ"ש מהראנ"ח בסי' צ"ו בכונת הרמב"ם וע"ז אמר אלא שבנ"ד אמרו שהוא קצוב מימי עולם בכ"כ פרחים עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע וכמ"ש מרן בתשו' סי' ר"ה שכת' למעלה וא"כ לא בשביל זה האיש הם נתפסים לפיכך חובם הוא תלוי על הכל ואזדא לה טענת נתפס והקהל יתנהגו כמנהגם דעפ"י כורת הדין אין חיוב על היוצאים. ודבר זה הוא מוכרח בפי' דברי מהרי"ט ז"ל דאלת"ה סתיר דידיה אדידיה דלעיל כת' אין על היוצאים שום חייב וכו' בין שהיה הדבר קצוב עליהם בין שכתובים בפנקס וכו' ואעפ"י שבסי' נ"ד הק' הרב ז"ל קושיא זו על מהרי"ט הנכון הוא כמ"ש:

וכ"ת עדיין תיקשי לן מדברי מהרי"ט בסי' התשו' שכ' וז"ל כ"ש שבנ"ד שמתחי' היה הדבר קצוב שא"א לו להוסיף ולא לגרוע ומאותה שעה שקבעו להם אותה קצבה נתחייבו כולם בה ע"כ וזה סותר למ"ש ומוכרחים לו' לדעתו דאעפ"י שמטעם נתפס ליכא כיון שאינה קצובה ע"כ איש ואיש מ"מ חייבים מטעם שותפים כיון שכולם נתחייבו בה כשהיו בעיר ואין שותף חולק שלא לדעת חבירו וכס' מהרח"ש ז"ל וסיעתו ואעפ"י שאינם נקובים בשמות לז"א דלא היא דדברים אלו חוזרים ע"מ שאמ"ל שכן מנהג המלכיות וכו' וא"כ הוי כאילו התנו האבות זה לזה ואפי' במסים שלא היו קצובים בשעה שיצאו וע"ז וכ"ש בנ"ד שקודם שיצאו היה עליהם דבר קצוב וכיון שכן מנהג המלכיות והוי כאילו התנו האבות זל"ז דפשיטא דחייבים היוצאים אבל בלאו האי טעמא שכן מנהג המלכיות פשי' דפטורים היוצאים דמטעם נתפס ליכא כיון דאינו דבר קצוב ע"כ איש ואיש גם כיון שנעתק למלכות אחרת פקע שיעבודיה ואם לקח גזלנותא הוא וכמ"ש הוא עצמו לעיל וגם לטענתא דשותפים יש לפוטרו מהאי טעמא כיון דגזלנותא הוא שותף חולק שלא לדעת וכו' וכמ"ש מהר"ם בעלילה ומטעם שותפים ליכא דכיון דעדיין לא נכנסה השנה ולא נתחייבו שותף חולק שלא לדעת וכו':

ובר מן דין מדברי מהרי"ט בסי' הנז' יש להוכיח דס"ל דאפי' במס הקצוב כל שלא נכנסה השנה היוצא פטור שאחר שהביא מחלוקת ר"י ור"ת כת' ונראה בעיני דהא דר"ת לא פליגא אדינא דהרמב"ן ז"ל ור"י וכו' שהני רבוותא מפרשים מילתיה במילי דהוא דינא דמלכותא לא שהועילה בריחתן אלא שר' לא רצה לכופן ור"ת מפרש דמן הדין לא היה יכיל לכופם דלאו במידי דהוא דינא דמ' וכו' אלא השר עשה ולאו דינא הוא אלא גזלניתא הוא ולכך אותם שברחו פטורים ואפי' הי תובעים חלקם מהנשארים דאין לך נתפס וכו' אכן בד"ד שהוא משפט חרוץ לכ"ע חל שיעבודיה על כולם ודינו לגבות מן הנשארים דמלכא לא טרח וכו' וכיון שמשתעבד על חבירו חוזר וגובה מממונו בכ"מ שהוא ולדברי הכל היכא שעדיין לא הוטלו המסים כשיצא מן העיר אין לחייבו במה שעלה אח"כ וכו' אבל יש לברר אם זה שיצא מעירו וכו' והיה בפנקס בני העיר וכו' ה"ז מתחייב עמהם ופורע מנתו וכו' וכונתו מבוארת דבדבר שהוא דינא דמלכותא בין לר"ת בין לר"י היוצאים חייבים ומ"מ בנ"ד ליכא לחיובי מהאי טעמא היכא שעדיין לא הוטלו דהיינו שיצא קודם תחי' השנה לכ"ע פטור והכא בנ"ד עקר דירתי זה עשר שנים וא"כ אפי' בדבר שהוא ד"ד כגון כרגא וכו' אפ"ה פטור כיון שיצא קודם שהוטלו אבל עכ"פ עדיין יש למצוא לו מקום חיוב והוא שאם כתוב בפנקס דאע"ג דאין לחייבי מטעם שהם שותפים כיון שעדיין לא הוטל המס מ"מ יש לחייבו מטעם נתפס כיון שהוא כתיב בפנקס המלך והם פורעים בשבילו ונתפסים עליו דאלת"ה אלא דס"ל למהרי"ט דבמס הקצוב אפי' שיצא קודם תחי' השנה חייב היוצא וא"כ ל"ל לאהדורי מטעם שהם כתובים בפנקס הי"ל לחייבו מטעם שכתבנו דבנ"ד לכ"ע חל שיעובדייהו על כולם ודינו לגבות מן הנשארים וכיון שמשתעבד על חבירו חוזר וגובה ממנו אלא ודאי כדכתיבנא וכת' הוא עצמו דהיינו היכא שעדיין לא הוטלו (בין דהיו כתובים בפנקס דשייך טעמא דנתפס מ"מ הואיל ויש אנשים או קטנים שיכולים להשלים הפנקס א"כ אזדא לה טעמא דנתפס ואח"כ חזר וכתב אלא שהדבר בנ"ד אמרו שהוא דבר קצוב מימי עולם בלא פרחים וכו' לפיכך חיובם תלוי על הכל וכו') דהיינו שעדיין לא נכנסה השנה יצאו לכ"ע פטורים אפי' במס קצוב דבמס שאינו קצוב אעפ"י שהוטל לכ"ע פטור דלאו דינא דמלכותא הוא אלא ודאי כדכת' אח"ז רצה לפטור אותו האיש אעפ"י שכתוב שמו בפנקס מטעם שיש בעיר אנשים שבאו וכו' או קטנים שגדלו וכת' בין שהיה הדבר קצוב עליהם דהיינו שאינו כתוב שמו בפנקס המלך דפשי' דפטור דלא שייך ביה טעמא דנתפס וגם לא מטעם שותפים דמלאי לא טרח כיון שעדיין לא הוטלו ובין שהיו כתובים בפנקס דשייך טעמא דנהכם מ"מ כיון שיש אנשים או קטנים שיכולין להשלים הפנקס אזדא לה טעמא דנתפס אח"ז חזר וכת' אלא שהדבר בנ"ד אמרו שהוא דבר קצוב מימי עילם בכ"כ פרחים וכו' לפיכך חיובם תלוי על הכל וכו' וליכא טעמא דנתפס ולכ"ע פטור עוד חזר ואמר והיה אפשר לומר עוד שראובן נעתק למלכות אחרת וא"כ אפי' שהיה כתוב בפנקס פטור מטעם נתפס דפקע שעבודיה מיניה ואם לקח גזלנותא הוי ולאו דינא ומזלייהו גרם אח"כ אמרו לו שכן מנהג המלכיות הללו שיש שלום ביניהם וא"כ אף שיש בעיר כדי להשלים הקטנים אפ"ה חייב היוצא דלאו מטעם נתפס דוקא הוא דחייב אלא מטעם שעבוד ואדרבא אם ילך לעיר אחרת באותו מלכות פקע שעבודיה אבל למלכות אחרת לא פקע שעבודיה וע"ז כתב וכ"ש בנ"ד שמתחילה היה דבר קצוב וכו' ומאותה שעה שהוקבע עליהם נתחייבו כולם בה וכיון שכן מנהג המלכיות וכו' לא פקע שעבודיה אם הלך למלכות אחרת אבל ההולכים לעיר אחרת באותו מלכות פקע שעבודייהו ומדברים אלו שכתב ודוקא אם הלכו לעיר אחרת מעירות שלו אינו מפסיד לפי ששם יפרע ונוסף פרעונם על פרעון המס ההוא וכו' עכ"ל נראה ג"כ דס"ל דאפי' מס הקצוב כגון הכרגא וכו' כל שהלך לעיר אחרת קודם שהוטל המס דהיינו קודם שנכנסה תחי' השנה פטור ודוק:

תוכן העניינים

אמת מארץ (דוויק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה