אמרי שפר (לנדא)· רבי נפתלי הירץ לנדא מז'לחוב
חלק אורח חיים · שאלה ב
שאלה אחד הפקיד חמץ אצל חבירו בעיר אחרת ונשתהה החמץ עד פסח ולא מכר הנפקד החמץ ההוא לעכו"ם ונגנב ממנו אח"כ החמץ על מי מוטל ההפסד:
תשובה אחר העיון בפוסקים יש כאן ג' חלוקי דיעות בדין זה. בעל מחבר שו"ת שער אפרים שאלה כ"ח הבין מתוך דברי מהרש"ל ביש"ש בהגוזל קמא סי' ך' דאפי' אם החמץ בעין תחת יד השומר אין יכול לומר הרי שלך לפניך וצריך לשלם דשומר גרע מגזלן דבגזלן כתיב והשיב את הגזילה אשר גזל יחזיר כעין שגזל בין לקולא בין לחומרא וכיון שהוא היזק שאינו ניכר הוה כעין שגזל אבל שומר שפשע רחמנא חייביה. ובמג"א סי' תמ"ג סק"ה פסק דיכול השומר לומר הרי שלך לפניך ודוקא כשביערו חייב לשלם או אם אין החמץ בעין ת"י. ובס' חק יעקב באו"ח סי' תמ"ג דעתו נוטה דבשומר חנם פטור לשלם אף אם אין החמץ בעין. וחל עלינו חובת ביאור איזה דרך ישכון אור. ומקודם אבאר סתירה דע"כ אם החמץ בעין יוכל השומר ג"כ לומר הרי שלך לפניך כמו גזלן ונ"ל להוכיח מכח קושיות מהרש"ל ביש"ש סי' מ"ה ושם הביא גמ' דב"ק דף ק"ה בעי רבא גזל חמץ ועבר עליו הפסח ונשבע מהו מי אמרינן כיון דאי מיגנב בעי לשלומי לי' ממונא קא כפר ליה או דילמא השתא מיהת הא מנח ועפרא בעלמא הוא מלתא דאיבעי ליה לרבא פשיטא ליה לרבה דאמר רבה שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך ש"ח אני עליו חייב שהרי פטר עצמו מגניבה ואבדה כו' אלמא אע"ג דהא קאים כיון דאי מיגנב ממונא קא כפר השתא נמי ממונא כפר ה"נ אע"ג דעפרא בעלמא הוא כיון דאי מיגנב ממונא קא כפר השתא נמי ממון קא כפר לי' וכ' הרא"ש בפסקיו כיון דאילו מיגנב בעי שלומי לי' א"כ ממונא מעלי' קא כפר לי' ולא מכפר לי' עד דמשלם לי' דמי חמץ מעליא וטעמי' דכיון דחייב חומש ע"י השבועה כ"ש שישלם קרן ולא ישלם לי' עפרא בעלמא דאי קרן אין כאן חומש אין כאן והקשה רש"ל וז"ל תמה אני עליו הלא לקמן בסוף פרק הגוזל קמא בעי רבא כהנים בגזל הגר יורשין הוה או מקבלי מתנה הוה למאי נ"מ כגון שגזל חמץ שעבר עליו הפסח אי אמרת יורשין הוה היינו האי דירתי מורית ואי אמרת מקבלי מתנה הוה ממונא בעי שלומי דהא החמץ עפרא בעלמא הוא א"כ מוכח להדיא דלגר אי הוה חי אומר לו הרי שלך לפניך בקרן ולא פשטינן לי' מרבה אלא לענין חומש ואשם דאין לומר דהכא מיירי שלא נשבע דמשמע מלישנא דקרא דאין גזל הגר לכהנים אלא בנשבע וכן משמעות הש"ס וברמב"ם והניח קושיא זו בצ"ע ובמשנה למלך בפ"ג מה"ל גזילה דין ה' מרחיב ומגדיל מדורה בקושיא הנ"ל באריכות דמוכח דאפי' את"ל דבעי' דרבא הכא בגזל הגר היא בדרך את"ל בבעי' שניה בנשבע עליו מהו וה"ק את"ל דאף בנשבע ליכא חיוב חומש ואשם בחמץ שעבר עליו הפסח וא"כ מצי אמר לי' הרי שלך לפניך גבי גזל הגר מהו אכתי קשה דבכל מקום שאין חומש ואשם אין גזל הגר לכהנים כלל ולא שייך האיבעי' אם יורשים הם או מקבלי מתנה אלא באיכא אשם וחומש ולפמ"ש שם ננעלו כל שערי תירוצים. ולפעד"נ לישב בטוב טעם דהא יש לדקדק כפי הבנת מהרש"ל דכוונת הש"ס למאי נ"מ כגון שגזל חמץ כו' היינו שאח"כ עבר עליו הפסח אצל הגזלן לא יתכן דקאמר שגזל חמץ שעבר עליו הפסח דמשמע שכבר עבר עליו הפסח לכן נ"ל דבאמת מיירי שעבר עליו הפסח אצל הגר וא"ל א"כ עפרא בעלמא גזל ולא שייך שבועה וחומש ואשם והשבה לכהנים י"ל כגון שהגר היה שומר על החמץ של אחרים ואצלו עבר עליו הפסח והי' יכול להחזירו לבעליו לומר הרי שלך לפניך ומחמת הגזילה יהי' צריך לשלם הגר לבעליו של החמץ דמי מעליא וא"כ איכא דררא דממונא בין הגר לגזלן וכה"ג משני רבא בב"ק דף ע"א ע"ב שור הנסקל אסורי הנאה נינהו ולאו דמרא קא טבח אמר רבא הב"ע שמסרו לשומר והזיק בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר ור"מ ס"ל כר' יעקב וס"ל כר"ש ס"ל כר"י דאמר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר וס"ל כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי כו' והכא אצ"ל דבעי רבא אליבא דר' יעקב דהא בחמץ גם חכמים מודים בגזלן דהחזירו מוחזר כדמסיק רבה בב"ק דף ע"ה ודף צ"ח וגם אצ"ל דרבא בעי דוקא אליבא דר"ש דמוכח דגם רבנן דס"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי מודים בגזל הגר אם נשבע דחייב קרבן וחומש וצריך השבה לכהנים אחר מיתת הגר דהא ק"ו הוא מגזל חמץ מעליא ועבר עליו הפסח אצל הגזלן ונשבע דליכא דררא דממונא כלל כיון דאף אם יודה עפרא בעלמא הוא אפ"ה פשיטא ליה לרבה דחייב חומש ואשם כיון דאי מיגנב הי' בעי לשלם ממונא כ"ש כאן אם הגר שומר על חמץ ועבר אצל הגר הפסח דיש נ"מ בחזרה שלא יצטרך להפסיד הגר מכיסו דמי החמץ דמודים חכמים לר"ש דחייב חומש ואשם וחזרה לכהנים אחר מיתת הגר וא"כ לכ"ע נ"מ לדינא אם כהנים יורשים הם בגזל הגר יוכל להחזיר להם החמץ בעין כמו שהי' יכול להחזיר לגר עצמו אם הי' חי דמיקרי השבה מעליא דאותו קרן שגזל הוא מחזיר לגר כדי שיוכל להשיב החמץ לבעלי' ולומר הרי שלך לפניך, ודוקא אם גזל חמץ מעליא ס"ל להרא"ש כיון דחייב חומש ע"י השבועה כ"ש שצריך להחזיר דמי חמץ מעליא דאי קרן אין כאן חומש אין כאן משא"כ אם גזל חמץ שעבר עליו הפסח אצל הגר שפיר מיקרי קרן דאין נ"מ להגר בשבועתו כי אם להחזיר לבעלי' וא"כ אם הכהנים יורשים הוו אין להם כח יותר מהגר עצמו ומחזיר להם החמץ שעבר עליו הפסח אבל אם מקבלי מתנה הוו דמי מעליא בעי לשלומי להם דצריכי לשרוף החמץ ועפרא בעלמא הוא לכ"ע רק להגר הי' נ"מ כשהי' חי בחזרה שלא יפסיד דבכה"ג לא קניס ר"ש בחמץ שעבר עליו הפסח כמ"ש המג"א בהלכות פסח סי' ת"ט ס"א ע"ש וגם אם כבר הי' משלם הגר אחר שבועת הגזלן מעות לבעלים הי' יכול הגזלן להחזיר אח"כ החמץ לגר שיחזיר לבעלים ויקבל המעות שנתן לבעלים וה"ה לכהנים יכול להחזיר אם נקראו יורשין אבל אם הם מקבלי מתנה אין נ"מ להם בחמץ דאין יכולין להחזיר לבעלי' במקום הגר ולקבל המעות דכבר זכו הבעלים כמעט בשעת מיתת הגר וגם לאו בע"ד דידי' הכהנים כלל. וא"כ לשינוי' דידי מוכח ממילא דשומר יכול ג"כ לומר הש"ל דאל"כ אין שום נ"מ בחזרת החמץ להגר.
ואפשר לומר דמשו"ה הניח המהרש"ל הקושיא בצ"ע על הרא"ש דס"ל דשומר גרע מגזלן עדיף לן ליישב שלא יהיה הרא"ש כקטלי קניא באגמא ומוכח דהרא"ש ס"ל דשומר לא גרע מגזלן. גם מצאתי בס' חק יעקב סי' תמ"ג שכתב דמהרש"ל לא כתב להכריע שם דגבי שומר לא אמרינן הש"ל דהלכה כרבנן אלא גבי שומר שנגמר דינו דאמר הוה מעריקנא לאגמא אבל בחמץ בפסח דאיסורי' ממילא כ"ע מודים דאמרינן הש"ל דאל"כ נפלגו בחמץ בפסח. ואין דבריו מוכרחין דדוקא בגזל חמץ מוכח דכ"ע מודים שיכול לומר הש"ל מדלא פליגי בחמץ אבל בשומר י"ל איפכא דר' יעקב מודה בש"ח דכיון שפשע במה שלא מכר החמץ דרחמנא חייבי' ואין יכול לומר הש"ל ודוקא בשור ס"ל לר"י אם המית אדם שלא ע"י פשיעת השומר יכול לומר הש"ל מטעם דגומרין דינו של שור שלא בפניו ולא הי' יכול השומר להצילו להבריחו בשום ענין, ועיקר פלוגתת ר' יעקב ורבנן בשור הנסקל דלרבנן הוה פשיעה שלא הי' השומר מעריקו לאגמא וא"כ אע"ג שהרג אדם שלא ע"י פשיעת השומר חייב מחמת שלא היה מבריחו ור"י ס"ל דלא הוה פשיעה כיון דגומרין דינו של שור שלא בפניו ומש"ה החזירו מוחזר אע"ג דשומר אינו יכול לומר הש"ל דוקא אם פשע כגון בחמץ שלא מכרו וא"כ בחנם השיג החק יעקב על שו"ת שערי אפרים וכן משמעות הרש"ל שכתב בסי' ך' וז"ל בתחלת דבריו וסוף דבריו בכל איסורים שבעולם שהן בעין אומרים הש"ל גבי גזל ולא גבי שומרים אבל לפמש"ל שדיתי נרגא דמוכח דהרא"ש ס"ל דשומר לא גרע מגזלן. ומעתה אבאר דין שכתב המג"א דאם אין החמץ בעין צריך השומר לשלם והשיג החק יעקב עליו דמשמע מפירש"י דב"ק דף צ"ח דפי' אדמפלגי בשור לגבי שומר ליפלגי נמי גבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח ומדנקט גבי חמץ גזל ולא נקט שומר א"ו שומר פטור אף בלא הש"ל דאין הנפקד חייב למוכרו רק משום השבת אבידה לבעליו עכ"ל אבל אין ממש בדבריו דרש"י לשיטתי' אזיל שפי' בב"ק דף מ"ה ד"ה ליפלגי רבנן בחמץ בפסח ולימרו דחייב ואנן קיי"ל בהגוזל עצים דלרבנן אומר לו הש"ל דקתני גזל חמץ ועבר עליו הפסח והחזירו וכן שור עד שלא נגמר דינו אומר לו הש"ל אבל משנגמר דינו לא והא סברת רבנן היא דשמיע להו וקתני דבחמץ בפסח מודו דאמרינן באיסורי הנאה הש"ל עכ"ל וא"כ משו"ה פירש"י בדף צ"ח ליפלגי גבי גזל חמץ דהברייתא שהביא רבה בר שמואל מיירי בגזל וכוונת רבה שהשיב לר"ח ליפלגו בחמץ הוא מברייתא דרבה בר שמואל דאפ"ה מודו חכמים דיכול לומר הגזלן בחמץ הש"ל אלא ר"ח לא הבין כוונתו וסובר דכוונת רבה אי ס"ד טעם דרבנן דאין אומרי' באיסורי הנאה הש"ל עדיף לפלוג בחמץ דהא בשור י"ל מטעם דהוה מעריקנא לאגמא ס"ל לרבנן אין יכול להחזיר משא"כ בחמץ וכמ"ש תוס' בדף מ"ה ד"ה דא"כ בסוף הדיבור ע"ש. אח"כ מצאתי שבעצמו חזר מדבריו ומפרש כתירוצי דרש"י לשיטתו אזיל. אמנם קשה לי על מג"א שפסק בש"ח שצריך לשלם אם אין החמץ בעין מחמת שפשע קשה כיון שהחמץ צריך ביעור מחמת שהמפקיד לא מכרו וקניס ר"ש שיהא אסור בהנאה וא"כ איך יקבל המעות מן הנפקד עבור החמץ והפוכי מטרתא למה לן שתשרף החמץ ויקבל מעות הלא עדיפא לי' מעות שיקבל מיהו הביעור צריך בפסח כדי שלא יעבור המפקיד בב"י וב"י אבל אמאי ישלם לו הא קניס ר"ש בשלמא בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דתנן אומר לו הש"ל כיון דהוה היזק שאינו ניכר אבל באין החמץ בעין צריך הגזלן לשלם אע"ג דבעלי' עברו ג"כ בב"י וב"י, יש לומר משני טעמים חדא דהא גם הגזלן עובר בב"י שחייב באחריות אפי' באונס משא"כ ש"ח שאין עובר בב"י מדינא דמיירי שלא קיבל עליו אחריות כלל כמשמעות הש"ע סי' תמ"ג סעיף ב' ובמג"א שם ותו דהנגזל אין עובר במה שלא ביטל החמץ שת"י הגזלן דהא כיון דמטי עידן איסורא ודאי מייאש כסברת הש"ס בב"ק דף. ס"ו ע"ש ומשעת עידן איסורא אין דעתו על החמץ (והוה הפקר ע"י היאוש אע"ג דאין הגזלן רוצה לקנות החמץ כדי שלא יצטרך לשלם וכשנוי' דש"ס שם האי זה מתיאש וזה אין רוצה לקנות הוה הפקר גמור אף שלא בא ליד הזוכה כמ"ש החק יעקב בסי' תל"ד סק"י ע"ש) דממ"נ אם יהי' בעין ת"י הגזלן והי' נאסר אף אם יבטל מחמת שהגזלן עובר בב"י וב"י ואם לאו הוא בעין מה יבטל משא"כ בש"ח עבר רק המפקיד ולא הנפקד אמאי יקבל המפקיד תשלומין בשלמא מה שפוטר עצמו הגזלן כשהחמץ בעין שאמר לי' הש"ל י"ל כמ"ש המג"א סי' ת"מ סעיף א' דבכה"ג לא קניס ר"ש פי' כיון שאין הגזלן מוכר החמץ אלא שפוטר נפשיה במה שמחזירו ובזה לא קניס ר"ש משא"כ אם המפקיד מקבל מעות עבור החמץ אין לך הנאה גדולה מזו:
ולכאורה היה נ"ל לומר דס"ל להמג"א דבכה"ג שסבר המפקיד שהנפקד מכרו לא קניס ר"ש וכמ"ש החק יעקב סי' תמ"ח ס"ק ך' אם יש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי פסח הי' סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר כיון שהיה אנוס כל כך אונס ידוע ואמר שביטל אע"ג דליכא עדים לא חיישינן להערמה וא"כ א"צ לבערו אחר פסח אלא בתוך פסח בזמן איסורו חייב הנפקד לבערו כדי שלא יעבור המפקיד על ב"י וב"י דאע"ג שמסתמא מבטל החמץ אין דעתו לבטל חמץ זה שת"י הנפקד ולהפקירו כיון שאין נוח לו להפקירו אלא סומך על הנפקד שימכור. אבל זה אינו כיון שלא הי' דעת המפקיד לבטל זה החמץ ומההוא טעמא צריך הנפקד לשרוף את החמץ תוך הפסח מודה המחבר חק יעקב דקניס ר"ש כיון שעבר בב"י ודוקא אם ביטל סתם כל החמץ כנוסחא של הביטול לא קנסינן לי' משום הערמה בכה"ג שסבר שנמכר משא"כ אם ודאי הי' דעתו שלא לבטלו עובר בב"י וקנסינן ליה וכן משמעות הש"ע סי' תמ"ח חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס ופי' המג"א משום דעבר בב"י הרי דלא מחלק הש"ע בין אונס קטן לגדול, אלא בביטל החמץ דחיישינן להערמה אז דעת חק יעקב לחלק בין אונס קטן לגדול כיון דלא עבר בב"י וזה ברור וא"כ הק"ל האיך רשאי המפקיד לקבל תשלומין עבור החמץ. ומכח קושיא זו הי' נ"ל לומר דהמג"א מיירי שביערו תיכף בשעה ששית או אח"כ עד הלילה של ע"פ טרם שהבעלים עוברים על ב"י ומש"ה צריך לשלם ולא קנסינן להמפקיד משום שלא עבר בב"י עדיין אבל אי ביערו תוך הפסח אפשר מודה המג"א דאסור להמפקיד לקבל תשלומין כיון שעבר בב"י וא"כ בנידן דידן אם היה נגנב החמץ תוך הפסח וכ"ש אח"כ א"צ הנפקד לשלם אף אם היה הגניבה ע"י פשיעת הנפקד אבל המחבר חק יעקב כתב להדיא אף אם נגנב תוך המועד חייב אם היה נגנב ע"י פשיעת הנפקד אלא דוקא אם נגנב שלא ע"י פשיעה פסק שא"צ לשלם כיון דאין זה פשיעה בש"ח בונה שלא מכר החמץ וא"כ לא הוי אפי' תחילתו בפשיעה, ואע"ג שלא מזכיר שם בפי' אם נגנב בפשיעה בתוך המועד שצריך לשלם אלא כתב אם הי' מיקרי פשיעה במה שלא מכרו היה צריך לשלם, אף בנגנב תוך המועד שלא ע"י פשיעה אעפ"כ קשה כיון דהגניבה נעשה תוך המועד כבר עברו הבעלים בב"י והאיך יקבל תשלומין. וצ"ל הטעם כיון דאם הי' נקרא פשיעה במה שלא מכר נתחייב תיכף בתשלומין אף קודם ביעור החמץ כיון דתוך זמן איסור לא יוכל לומר הש"ל כמ"ש החק יעקב שם דבכ"מ אמרינן דוקא חמץ שעבר עליו הפסח אומר לו הש"ל משא"כ תוך הפסח כיון שהכל מצווים עליו לבערו באותו פעם כאילו שרוף ועומד דמי וא"כ כיון שנתחייב בתשלומין בשעה ששית שוב לא נפטר מחיובו אח"כ בשביל שעבר המפקיד בב"י דבכה"ג לא קניס ר"ש שיפטור הש"ח אח"כ במה שכבר נתחייב לשלם קודם לכן. ולפ"ז לפי מ"ש הח"י דזה לא מיקרי פשיעה בש"ח במה שלא מכר החמץ הי' פטור אף אם נגנב בתוך המועד ע"י פשיעת הנפקד כיון שהמפקיד עובר על ב"י טרם שפשע הנפקד ואפשר גם המג"א מודה סברא זו דר"ש לא קניס לפטור הנפקד מתשלומין שנתחייב כבר טרם שעבר המפקיד בב"י וא"כ אף בנגנב בתוך המועד או אח"כ חייב השומר לשלם. איברא אחר העיון נ"ל דהמג"א פוטר בכל ענין אם נגנב אפילו שנגנב תיכף אחר שש בע"פ ולא מיירי המג"א מנגנב אלא מביעור שביער החמץ בידים, וכדי להוכיח דין זה אציע לשון השואל בס' חק יעקב סי' תמ"ג וז"ל נ"ל פשוט דאף אם זה מקרי פשיעה שלא מכר החמץ מ"מ כשנגנב תוך הפסח פטור כיון דעל מה שלא מכר החמץ פטור דהיזק שאינו ניכר הוא ואגניבה פטור כיון דלא פשע בנניבה והוא ש"ח עכ"ל והשיב לו החק יעקב וז"ל דז"א דאם זו פשיעה היא על שלא מכר וא"כ אם הי' תובעו תוך הפסח דאז לא הי' יכול לומר לו הש"ל לפי שהכל מצווים עליו לבערו באותו פעם וכאילו שרוף ועומד דמי נמצא שאין מחזיר לו כלום וכדאי' בב"ק דף צ"ח גזל חמץ קודם פסח ובתוך המועד בא אחר ושרפו פטור דהכל מצווין עליו לבערו וא"כ אף שנגנב או נאנס תוך המועד הוה כתחילתו בפשיעה וסופו באונס שחייב דנוכל לתלות האונס ע"י הפשיעה דאילו מכר לעכו"ם שחוץ לבית היה נשמר ע"י יותר עכ"ל ומשמע מדבריו דגם מג"א מסכים לסברתו דבנגנב תוך המועד חייב לשלם מטעם שאין יכול לומר תוך המועד הש"ל. ולפע"ד לא דק ובחנם מדחה את השואל דע"כ המג"א ס"ל דיכול לומר גם תוך המועד הש"ל מדכתב המג"א ס"ק ה' אפי' אם אינו חייב באחריותו אע"ג דהוא אינו עובר עליו מ"מ יבערו כדי שלא יעבור עליו המפקיד כו' וקשה הא גם הש"ח עובר על ב"י אחר שנאסר החמץ מחמת שלא מכרו חייב באחריותו דאם יגנב החמץ יהי' צריך לשלם מעות להמפקיד מטעם דהוה תחילתו בפשיעה וכו' ונהי דאחר הפסח שוב אין נ"מ דאף אם תגנוב החמץ יפטור כיון שתיכף אחר הפסח יכול לומר הש"ל אבל כל ימי המועד החמץ באחריותו דכיון שלא יוכל לומר הש"ל תוך המועד יהי' חייב לשלם אם תגנוב החמץ אף שלא יהי' הגניבה ע"י פשיעה כיון דתחילתו בפשיעה כו' ואם תשאר החמץ ת"י הנפקד יפטור מתשלומין אחר המועד שיאמר אח"כ הש"ל ואם כן כל ימי המועד עובר הש"ח משום ב"י, א"ו דס"ל למג"א דגם תוך המועד יכול לומר הש"ל וא"כ אף אם תגנוב יפטור כסברת השואל הנ"ל ולא מיירי המג"א כלל מדין גניבה אלא אם ביערו בידים. ומה שמביא החק יעקב ראיה מגמר' דב"ק מגזל חמץ קודם פסח ובתוך המועד בא אחר ושורפו פטור כו'. שותא דידי' לא ידענא דמה ענין זה לזה דאע"ג דהשורף פטור משום דאיהו נמי מצווה לבערו ומצוה קא עביד בשריפתו אעפ"כ יכול הנפקד לומר להמפקיד הש"ל ולכבדו במצות ביעור חמץ משל המפקיד דמצוה בו יותר מאחר כיון שהמפקיד עובר על ב"י וב"י ומתקן הלאו ע"י הביעור משא"כ הש"ח לא עבר מידי לדוב הפוסקים בסי' ת"מ ואם פי' שלא מקבל עליו אחריות לכ"ע אין עובר על ב"י הש"ח וא"כ מצוה בו יותר מבשלוחו ומהיכי תיתי לא יוכל הנפקד לומר לו הש"ל, ותו דבש"ח אם אחר הי' בא ושורף לחמץ תוך הפסח אפשר דהי' חייב כיון שהש"ח אינו עובר בב"י ועי"ז ששורף גורם שישלם הש"ח מחמת שהניחו לזה לשרוף אם הי' באופן שהי' יכול להציל שלא ישרוף ודווקא בגזלן כיון שהגזלן עצמו עובר בב"י מצילו מן העבירה ורשאי לשרוף משא"כ בש"ח כנ"ל:
וגם ראי' השני' של החק יעקב דדייק מלשון המתני' חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל משא"כ תוך פסח נדחה די"ל דוקא בגזלן כיון דהנגזל אין עובר ב"י דאייאש בעידן זמן איסורא אבל הגזלן עובר משו"ה מחויב הגזלן לשורפו בפסח ואינו יכול להוציאו מת"י משא"כ ש"ח עדיף שיחזיר להמפקיד שיקיים מצות ביעור כנ"ל וכן משמע במג"א סימן ת"מ סעיף א' שכתב ואפשר דאפילו בא העכו"ם מותר להניח ליטלו דאומרי' באיסורי הנאה הש"ל וע"כ מיירי תוך הפסח דאי קא מיירי אחר הפסח כבר כתב קודם זה דכ"מ שישראל חייב לבערו ועבר עליו ולא ביערו אם בא העכו"ם אחר הפסח רשאי ליתן לו החמץ כו' ול"ל לכפול דין זה א"ו דאף תוך הפסח מיירי וא"כ כ"ש בישראל שיוכל לומר לו הש"ל שיקיים המפקיד מצות ביעור בחמץ שלו, מיהו התם לא כתב המג"א שימסור לו בידים אלא אם בא הנכרי ליטלו אין מחויב למחות אבל לפי הוכחה שלי הנ"ל מוכח דגם תוך הפסח יוכל הש"ח למסור להמפקיד החמץ בע"כ ולומר לו הש"ל.
הכלל העולה דבש"ח לא משכחת שיהי' חייב לשלם אם נגנב אלא בפשיעה ובע"פ קודם שיעברו בעלים ב"י דהא עיקר התשלומין נולד מכח הגניבה ע"י פשיעה ולא מכח מניעת המכירה דהוי היזק שאינו ניכר כסברת השואל הנ"ל וה"ה בש"ש ושואל דינא הכי דכיון דיכולין לומר הש"ל נולד עיקר התשלומין בשעת הגניבה בש"ש ובשואל אפי' באונסים וא"כ אם נולד ההיזק תוך מועד אסורים הבעלים לקבל תשלומין. ובזה א"ש ג"כ כוונת רש"י בב"ק דף צ"ח הנז' לעיל שפי' לפלגו בחמץ בפסח בגזל חמץ ולא פי' בשומר דהא כל השומרים פטורים לשלם בחמץ שעבר עליו הפסח אף למ"ד שאין יכול לומר הש"ל דכיון דעברו הבעלים על ב"י וב"י קנסינן להו משא"כ בגזלן דאין הנגזל עובר מאומה כנז"ל. ואין להקשות על המג"א ממ"נ אם פטור על הגניבה יפטור גם אם ביערו בידים דהא אונס הוא שמכריחי' אותו לבער החמץ כדי שלא יעבור המפקיד בב"י וא"כ כיון דקודם הביעור אין חל עליו חיוב תשלומין כיון דהוה היזק שאינו ניכר גם על הביעור יפטור, וצ"ל כיון שכופין אותו לבער חייב תיכף כשלא מכרו קודם דמטי זמן איסורו דחשבינן כשרוף דמי כיון דלא סגי בלא"ה ואע"ג דאם היו הבעלים תובעין אותו תוך הפסח הי' יכול לומר לו הש"ל כמש"ל אפ"ה כל זמן שאין הבעלים לפנינו אין תקנה כלל להחמץ ולהנפקד להפטר דאסור להשהותו אף רגע אחד וכל העומד לשרוף כשרוף דמי ולפ"ז ה"ה בנגנב לחייב כיון דאף בלא הגניבה הי' הכרח לבערו וכ"ת ה"נ דס"ל למג"א דחייב א"כ הק"ל למה כתב המג"א דש"ח אין עובר בב"י בשהיית החמץ הא עובר כל ז' כיון דניחא לי' בקיומו שאם תגנב יהי' חייב לשלם אחר הפסח ג"כ ואם יהי' קיים יוכל לומר אחר הפסח הש"ל, ז"א די"ל ודאי דאין יכול לפטור עצמו אם ביערו בידים משום הטעם שהוא אנוס לבערו דא"כ מטעם זה מחייב עצמו במה שפשע ולא מכרו דכשרוף דמי אבל אם נגנב יכול לומר הייתי מכסה הדבר ולקיימו באיסור כדי לפטור אחר פסח מתשלומין וכיון שאין הש"ח עובר בב"י אלא משום לפני עור לא תתן מכשול היה יכול לומר שהי' מקיים החמץ וא"כ גם על הגניבה פטור כיון שהוא ש"ח ודוקא אם נגנבה בפשיעה בע"פ חייב בתשלומין כנ"ל כיון שעדיין לא עברו הבעלים ב"י לא קניס ר"ש כנ"ל וש"ש ושואל חייבים בע"פ אפי' שלא בפשיעה. כל זה כתבתי להצדיק דעת השואל הנזכר בחק יעקב אבל להלכה חוכך אני לומר בנגנב תוך הפסח שיפטור מטעם שהי' יכול לקיים החמץ באיסור ועל הוכחה הנ"ל מכח שכתב המג"א דהש"ח אינו עובר עליו ב"י כנ"ל יש להשיב דמיירי שלא קיבל עליו הש"ח אחריות כלל אפי' ע"י פשיעה וכן משמעות הש"ע שכתב אפי' אם אינו חייב באחריותו ואי מיירי באחריות גניבה ואבדה שלא ע"י פשיעה לא הול"ל אם אינו חייב כו' דהא כל ש"ח פטור א"ו מיירי גם ע"י פשיעה שהי' תנאי מפורש ביניהם שיפטור וע"ז קאי דברי המג"א אע"ג דהוא אינו עובר עליו אפי' על מה שלא מכרו דהוה פשיעה פטור כפי התנאי שהי' ביניהם מ"מ מחויב לבערו כדי שלא יעבור המפקיד ב"י ומה שמסיים המג"א שם ונראה דהנפקד חייב לשלם דמי הפקדון להמפקיד כו' לא קאי אדלעיל מיני' דהא פטור מכח התנאי שהי' ביניהם אלא מיירי בש"ח דעלמא בלא שום תנאי. ואע"ג שכתבתי לדינא יש לפטור אפי' נגנב תוך הפסח מטעם דהמפקיד עבר על ב"י נ"מ אם נגנב בע"פ אפי' שלא ע"י פשיעה דחייב הש"ח לשלם כיון שעדיין לא עבר המפקיד בב"י ועוד דגם בתוך הפסח מסתבר דכיון שכבר נתחייב בתשלומין טרם שעבר המפקיד ב"י חייב השומר לשלם דר"ש לא קניס בכה"ג כמש"ל. אמנם אם המפקיד בעיר של הנפקד שבא אחר שש שמה ונגנב מן הנפקד פטור הנפקד כסברת השואל הנ"ל מכיון דהי' יכול להחזיר החמץ ליד המפקיד לומר לו הש"ל פטור אף על הגניבה שלא על ידי פשיעה בע"פ ותוך הפסח אפי' ע"י פשיעה כיון שלא חל עליו חיוב תשלומין עד שנגנב וכבר עבר המפקיד בב"י וב"י טרם שחל על הנפקד חיוב תשלומין ואם נגנב אחר הפסח שלא ע"י פשיעה כ"ע מודים דפטור הנפקד כסברת השואל הנ"ל ובזה גם הח"י מודה כיון שהי' יכול לומר הש"ל אחר הפסח אע"ג דכל ימי המועד הי' חל עליו חיוב תשלומין כיון שנתחייב בתשלומין טרם שעובר המפקיד ב"י אם לא היו הבעלים בעיר אחד עם הנפקד חוזר ונפטר אחר הפסח כיון שעתה יוכל לומר הש"ל וכן נלע"ד להורות להלכה ודוק היטב.
עוד נראה לי ראי' לסברת הח"י דלא כמג"א דלא מיקרי פשיעה משום שלא מכר החמץ עפ"י גמרא דב"ק דף ק"ה ע"א אמר רבא גזל שלש אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על שתים והחזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחרת ותנא תונא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל טעמא דאיתא בעיניה הא ליתיה בעיני' אע"ג דהשתא לאו ממונא הוא בתר מעיקרא אזלינן ה"נ אע"ג דהשתא לא שוי' פרוטה בעי שלומי וקשה אי קרי פושע במה שלא מכר החמץ לא דמי' להוזלו דלא גרם הגזלן הזול אבל הפסד איסור הנאה דחמץ גרם הגזלן ע"י שלא מכרו קודם זמן איסורו והוי כשורפו בידים (ואין לומר דרבא ס"ל כר' יהודה ואסור לנגזל לקבל תשלומי חמץ דאסור מה"ת א"ו כיון דפשע נתחייב מיד ובתר מעיקרא אזלינן טרם שנתחמץ הא ליתא דהא רבא כר"ש ס"ל בפסחים דף כ"ט דקנסא קא קניס וא"כ הכא לגזלן קנסינן ולא לנגזל שלא יהא חוטא נשכר] וא"ל אי בתר השתא אזלינן נימא כיון דלא חייבי' רחמנא לשלם אלא מצי אמר הש"ל עפרא בעלמא נאבד או נגנב ולפטור א"ו בתר מעיקרא אזלינן. הא ליתא דהא רק לענין השבה חשבי' רחמנא השבה כשהוא בעינא ואי לא מקיים ההשבה וממילא חייב הגזילה לשלם מאי אמרת דהשבה אין מעכב א"כ תפשוט אידך איבעיא דרבא שם בעי רבא גזל ב' אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן מי אמרינן השתא ליכא גזילה או דילמא הא לא הדר גזילה דהוה גבי' הדר פשטא אע"ג דגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן ופי' תוס' דלא מעכב מצות השבה כו' וא"כ קשה היאך מייתי רבא ראי' ותנא תונא מגזל חמץ כו' והדר בעי אם השבה מעכב או לא הא ע"כ מדקאמר ותנא תונא ע"כ ש"מ דהשבה לא מעכב דאי מעכב נסתר הראי' דרבא דבתר מעיקרא אזלינן מדתנן חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל די"ל דמשו"ה חייב שפשע בגוף הדבר שלא מכר החמץ כאילו שרפו בידים ואע"ג דכתיב והשיב את הגזילה כעין שגזל מעכב ההשבה אם נגנב דהגזילה קיימת וחייב לשלם כיון דליכא השבה ולא פטרי' רחמנא לגמרי מתשלומין א"ו השבה לא מעכבא ואי הוי אזלינן בתר השתא הוה פטור אף שפשע כיון דפטרי' רחמנא לשלם ושפיר הוכיח דבתר מעיקרא אזלינן וא"כ מאי איבעי' לי' לרבא א"ו דלא מיקרי פשיעה מה שלא מכר החמץ אלא השבת אבידה בעלמא הוה כמ"ש החק יעקב הנ"ל. וזה ברור ודו"ק: