אמרי שפר (לנדא)· רבי נפתלי הירץ לנדא מז'לחוב
חלק אורח חיים · שאלה א
נשאלתי אחד שכח למכור קודם פסח כמה חביות דבש מבושל וספק אם היה בדם שמרי שכר ועבר עליהם הפסח מה דינם.
תשובה לכאורה נראה מדברי מג"א סי' תמ"ב ס"ק ט' שמסכים לדעת הרמב"ן אף בהחמיץ הדבש בשמרי דבש שבישל כל השנה כיון שדבש הראשון שבישל היה משמרי שכר אע"ג שזה שבישל היה חמישי לו אפ"ה אסור להשהותו מטעם דדבר המעמיד חשוב כאילו הוא בעין ומשמע דחשבינן לדבש כאילו הוא איסור חמץ עצמו שהועמד משמרי שכר הראשון ואסור להשהותו, ולפ"ז אף אם היה ביד המבשל ג"כ שמרי דבש כשרים שמחזיק משנה לשנה לפסח ולא ידע מאיזה שמרים נטל אפ"ה לא מיקרי ספק כלל כיון שלא היה מכין דבש זה לפסח נטל מן המצוי שמרי דבש של כל השנה או שמרי שכר ודבר המצוי חשבינן כודאי ולא מצרפינן לס"ס כמו שכ' המג"א סי' תס"ז ס"ק י"ו, וגדולה מזו כתב המג"א סי' תמ"ז ס"ק פ"ג דמשו"ה בחמץ לא אמרינן סתם כלי אינו ב"י ואפילו אמר ברי לי שלא הי' בן יומא אסור דמלתא דלא רמיא על אינשי לאו אדעתיה. אמנם אחר העיון מותר דבש זה למכור לגוים לדעת או"ה שמביא מג"א סי' תמ"ב סק"ט דמדאורייתא בטיל דבר המעמיד אלא מדרבנן אסור וא"כ בדיעבד שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כמו חמץ נוקשה בסי' תמ"ז סעיף י"ב דאפילו בעיני' מותר והטעם כתב מג"א סי' תמ"ב סק"א משום דאין עובר על ב"י וב"י לא קניס ר"ש. ולפע"ד מוכח דגם דעת הראב"ד ותוס' מסכימים לדעת או"ה ואציע לשון תורת הבית הארוך דף פ"ו וז"ל גבינות של עכו"ם אסור כו' אמר שמואל מפני שמעמידים אותם בעור קיבת נבילה והקשה הר"י בן מיגא"ש מ"ש נבילה דנקט אפי' עור קיבת שחוטה נמי משום בשר בחלב ועוד היכי מתסרא בכל שהוא ליבעי ב"ט וכדתנן בחולין המעמיד בעור קיבה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. וניחא לי' דאי משום בשר בחלב לא הוה מתסרא אלא בנ"ט משום כיון דתרווייהו דהיתרא נינהו ואינה נאסרת אלא ע"י תערובות בעינן נ"ט אבל נבילה דאסורה כיון דאוקמי' קא מוקים חשיב ליה כאילו בעיניה ולא בטיל. והראב"ד ז"ל תירץ דלבשר בחלב לא חיישינן דאפי' ודאי דרבנן הוא דצונן בצונן מדאוריתא שרי ורבנן גזרו והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ואם יקשה לך מ"ט לא אזלינן ביה בנ"ט לא קשה מידי דכל דבר של נכרים לא הלכו בו חכמים אחר נ"ט ואין מטעימין אותם לקפילא אלא כיון דשכיח ביה טעמא אוסרים לעולם כדי שלא יפרצו עכ"ל. וקשה ל"ל לראב"ד טעם קלוש שלא יפרצו מדוע לא ניחא ליה בטעם דהוה דבר המעמיד ואפי' באלף לא בטיל א"ו דסבירא ליה כאו"ה דמדאורייתא בטל דבר המעמיד אלא מדרבנן אסור וא"כ הי' מועיל טעימת קפילא דהוי ספק דרבנן אם הועמד בעור קיבת נבילה משו"ה הוכרח לתירוצו שלא יפרצו ולפ"ז מוכח שגם דעת תוס' כאו"ה דהא בחולין דף קי"ו בתוס' ד"ה המעמיד כו' תירצו שם כתירוץ הראב"ד וקשה מדוע לא ניחא להו תירוץ הר"י מיגא"ש דבקיבת נבילה א"צ נ"ט א"ו דס"ל דבר המעמיד אסור רק מדרבנן וא"כ גם בנבילה אין אוסר אלא בנ"ט דספק דרבנן לקולא ולפ"ז ז"כ התוס' ג"כ במס' ע"ז דף ל"ה בד"ה מפני שמעמידים כו' וסיימו שם אע"ג דאוקמי קא מוקים אין אסור אלא מדרבנן וסוברים העולם דקאי על בשר בחלב ותמוה פשיטא מה"ת יהיה מדאוריתא שכיון שהמעמיד נעשה בצונן ולפי מ"ש קאי על מעמיד דנבילה דג"כ מדרבנן וכוונתם שלא תקשה מדוע לא תירצו דנ"מ בטעימת קפילא בליכא נ"ט א"כ בב"ח כל אחד לחודי' קאי ולא שייך מעמיד אבל בנבלה אסור משום מעמיד לזה כתבו דגם בנבילה מותר ע"י טעימת קפילא דמעמיד רק מדרבנן אסור וספק דרבנן לקולא. ולכאורה היה נ"ל טעם אחר מדוע לא ניחא לתוס' תירוץ הר"י מיגא"ש דגם בב"ח אף שאין העור הקיבה כשרה נ"ט בגבינה מ"מ העור נעשה נבילה שנבלע בה טעם הגבינה ע"י כבישה וא"כ נאסר הגבינה מטעם מעמיד אף אם בטעימת קפילא ליכא נ"ט. אבל לאחר העיון בש"ך סי' פ"ז ס"ק כ"ט כתב שם דוקא דבר המעמיד שאסור מעצמו כנבילה לא בטיל משא"כ היכא שאין המעמיד אסור מעצמו אלא משום תערובות בב"ח בטיל שפיר ע"ש. היוצא מדברינו דתוס' וראב"ד מסכימים לדעת או"ה. וגם מדברי הרב הר"י מיגא"ש אין מוכרח שיסבור מעמיד אסור מד"ת אדחיישינן אף בליכא נ"ט מספק די"ל דס"ל כיון דשכיח שמעמידים בעור קיבת שחיטתן שהיא נבילה לא הוי ספק כלל כמ"ש בשם מג"א בסי' תס"ז דדבר המצוי לא הוי ספק ולעולם דמעמיד מדרבנן. ואין להקשות אמאי לא מקשה הש"ס על שמואל דליתסר בהנאה ג"כ דהא שמואל ס"ל בחולין דף קי"ג גדי לרבות את המתה א"כ אף שמעמיד בעור קיבת נבילה הוה איסור בב"ח ע"י כבישה ואם נ"ט אסור גם בהנאה מדרבנן בשלמא אם גם הר"י מיגא"ש מודה הכא דספק דרבנן לקולא לא אסור כלל משום בשר בחלב אבל לפי מ"ש כיון דמצוי לא הוה ספק הו"ל להש"ס להקשות דליתסר גם בהנאה כמו שמקשה בע"ז דף ל"ה ע"ב על ר"נ ור"ח דאמרי טעם איסור גבינה שמעמידים בחומץ יין נסך ובשרף ערלה ומקשה דליתסר בהנאה ה"נ לשמואל הו"ל להקשות הכי. ז"א דרוב הפוסקים ס"ל דבשר בחלב שאסור מדרבנן מותר בהנאה כדאית' בש"ע ברמ"א סי' פ"ז סעיף א' ואפשר מדברי הר"י מיגא"ש שהי' רבו של הרמב"ם למדו כל הפוסקים דין זה דסבירא להו מעמיד מדרבנן וא"כ ע"כ טעם הר"י מיגא"ש כיון דשכיח לא נחשב לספק וממילא מוכח דבב"ח מדרבנן מותר בהנאה כפי שהוכחתי ודו"ק. ולפמ"ש דברי הטור בטילים נגד כל הני רבוותא או"ה וראב"ד ותוס' דס"ל דמעמיד רק מדרבנן אסור בפרט באיסור דרבנן חמץ שעבר עליו הפסח דקיי"ל כר"ש דמותר אחר זמנו מן התורה רק מדרבנן גזרו וקנסו לפי"ז לא מיבעיא אם העמיד הדבש בשמרי דבש דמותר למוכרו לנכרים אף דהוה תולדה דשמרי שכר כיון דלא עבר בבל יראה והוה ספק השקול דהא כך שכיח לפניו שמרי דבש כשמרי שכר אלא אפי' היה ודאי שמרי שכר מותר הדבש למכור דאע"ג דעבר על השמרים בבל יראה שהם יורדים למטה בחביות על דבש גופי' לא עבר כלום, וא"ל דליתסר הדבש שבא מכח מעמיד דשמרי שכר שעבר עליו הפסח דהא המעמיד נעשה קודם פסח ואף שנתחזק הדבש בעודן השמרים בתוכם לא הוה אלא נ"ט בעלמא ובטל בששים. ולא דמי למ"ש בתשו' מהר"מ לובלין סי' קכ"א שמרי שכר שעבר עליו הפסח וחימץ בהם עיסה אסורה, שאני התם דהחימוץ היה אחר שנעשה ש"ש חתיכה דאיסורא משא"כ הכא דלא הוי אלא נ"ט בעלמא ולא גרע מזה וזה גורם דמותר. ועוד נ"ל דגם לדעת הטור דס"ל מעמיד אסור מד"ת היינו להפוסקים דס"ל דחמץ כל ימי השנה איסור מיקרי כמ"ש מג"א סי' תנ"א ס"ק י"ד בשם הרשב"א אבל לדעת או"ה דחמץ מיקרי התירא בלע א"כ בשעה שנעשה המעמיד הי' היתר ודמיא למעמיד בעור קיבה כשרה דלא שייך בה מעמיד. ואע"ג שהט"ז כתב בסי' תמ"ב סק"ד דבחמץ חמיר טפי כיון שיש בה כח של מעמיד בתוך הפסח ע"ש לשיטתיה אזיל שכ' בסי' תנ"א ס"ק ח' ובס"ק כ"ה דאנן קיי"ל חמץ מיקרי התירא בלע משו"ה הוכרח לסברתו אבל הב"י שכתב דרוב הפוסקים ס"ל דלא אמרינן טענה זו דחמץ מיקרי התירא בלע א"כ אין ראי' מש"ע שאוסר גבינות שהועמדו בשמרי שכר שהוא לכ"ע אלא יש לומר לאותם פוסקים דס"ל מיקרי התירא בטל. ולכאורה הי' נ"ל לומר דהוכחות הט"ז מדברי האו"ה שאפשר כתב על דין דגבינות שהועמד בשמרי שכר דמדאוריתא בטל אלא מדרבנן אסור כדמשמע מלשון המג"א בסי' תמ"ב סק"ט וא"כ קשה ממ"נ אם מיירי שהועמד קודם פסח גם מדרבנן מותר כיון דס"ל לאו"ה דחמץ כל השנה היתר' מיקרי ואי מיירי שהועמד בפסח בלא"ה חמץ בפסח במשהו א"ו דסבירא ליה לאו"ה אף שהועמד קודם פסח כיון דכח המעמיד תוך הפסח חמיר טפי אבל אין זה מוכרח די"ל דאו"ה ס"ל כדעת הרמב"ם דמשו"ה חמץ במשהו בפסח דהוי דבר שיש לו מתירין שיוכל להשהות לאחר הפסח כמ"ש הט"ז בסי' תמ"ז וא"כ נ"מ דמשום מעמיד אסור להשהות בפסח וחייב לבער מדרבנן עכ"פ ולעולם דמיירי האו"ה מגבינות שהועמד בפסח. וגוף הספר של האו"ה אינו בידי ואפשר לא כתב דינו בגבינות של פסח אלא בגבינות של עכו"ם אבל בגבינות שהועמד בשמרי שכר קודם פסח מודה דמותר אפילו להשהות. ותו דגם מדברי הטו"ז אין ראי' דאותם פוסקים דס"ל חמץ מיקרי היתרא אם עבר עליהן הפסח דעבר בבל יראה אלא שאסור להשהות דחוזר וניער אבל אין עובר בבל יראה כיון דבשעת העמדה הוי היתר ועכשיו אין האיסור לפנינו. וסוף דבר לפע"ד מותר למוכרו רק שיסנן הדבש מן השמרים ויבער השמרים וגם הנאת השמרים ישליך לים המלח וכ"ז בדאיכא ס' בדבש נגד השמרים וגם לא נתודע לבעליו תוך הפסח דאל"כ הי' קל עליו חובת ביעור בפסח ואם עבר במזיד ראוי לקונסו אף שמצד הדין ג"כ מותר בהנאה:
שוב מצאתי בבאר היטב סי' תמ"ב כתב אם לקח הדבש קודם הפסח מן השמרים יש להקל וע"כ כוונתו בדיעבד דאי לכתחלה גם לאו"ה אסור להשהות וא"כ מוכח כדברי ג"כ דגם להטור דס"ל מעמיד מדאורייתא אפ"ה מותר בדיעבד למכור דאי לאו"ה כתב כן אפי' עדיין על השמרים מותר כיון דמד"ת בטיל וכבר נעשה המעמיד קודם פסח. וסניף לכל הראיות נוכל לצרף להיתר כיון שביטל בע"פ שבשו"ת שערי אפרים סי' ד' בהגה"ה רוצה בנו של המחבר להתיר לסמוך בדיעבד בהפסד מרובה על ביטול דכל חמירא ובפרט אם ביטל בפני עדים ס"ל לשו"ת מנחת יעקב לסמוך על פסק מהר"מ ראקנטי סי' קכ"ז וכנסת הגדולה סי' תמ"ח דבמקום דליכא למיחש להערמה כגון שהפקיר בפני עדים מהני הביטול ואף דרוב השו"ת חולקים עליהם מ"מ סניף לראיות הנ"ל יש לסמוך עליהם. כנלפע"ד ואם שגיתי ה' יכפר ודו"ק היטב:
ומצאתי בס' אליהו רבה סי' תמ"ב ס"ק י"א שכתב שם שמצא בס' אמרכל בשם ראבי"ה דבר שנתחמץ בשמרי שכר אסור להשהותו ואם עבר ושהה אסור אחר הפסח דבאכילתו יש איסור דאוריתא כמו כותח עכ"ל אלמא ס"ל לראבי"ה דמעמיד הוה ד"ת וגם מיקרי איסורא בלע קודם פסח וגם המחבר חק יעקב בסי' תמ"ב ס"ק ט"ז אוסר שלא בהפסד מרובה ובהפסד מרובה מותר בהנאה ע"י השלכת הנאת המעמיד לים המלח. וכתב שם דאפי' דדבר המעמיד הוא רק מדרבנן כמו שכ' תוספות פ' כל הזבחים והאו"ה מ"מ כיון דדבר המעמיד הוי כמו בעין לכן נאסר אפילו בדיעבד אם השהה אותו עד לאחר הפסח אך אם הוא שלישי או רביעי מדבש שחמצו בשמרי שכר מקיל באליהו רבה בדיעבד: