אור ברסלב
אמרי שפר (לנדא) חלק אורח חיים

אמרי שפר (לנדא)· רבי נפתלי הירץ לנדא מז'לחוב

חלק אורח חיים

שאלה א

נשאלתי אחד שכח למכור קודם פסח כמה חביות דבש מבושל וספק אם היה בדם שמרי שכר ועבר עליהם הפסח מה דינם.

תשובה לכאורה נראה מדברי מג"א סי' תמ"ב ס"ק ט' שמסכים לדעת הרמב"ן אף בהחמיץ הדבש בשמרי דבש שבישל כל השנה כיון שדבש הראשון שבישל היה משמרי שכר אע"ג שזה שבישל היה חמישי לו אפ"ה אסור להשהותו מטעם דדבר המעמיד חשוב כאילו הוא בעין ומשמע דחשבינן לדבש כאילו הוא איסור חמץ עצמו שהועמד משמרי שכר הראשון ואסור להשהותו, ולפ"ז אף אם היה ביד המבשל ג"כ שמרי דבש כשרים שמחזיק משנה לשנה לפסח ולא ידע מאיזה שמרים נטל אפ"ה לא מיקרי ספק כלל כיון שלא היה מכין דבש זה לפסח נטל מן המצוי שמרי דבש של כל השנה או שמרי שכר ודבר המצוי חשבינן כודאי ולא מצרפינן לס"ס כמו שכ' המג"א סי' תס"ז ס"ק י"ו, וגדולה מזו כתב המג"א סי' תמ"ז ס"ק פ"ג דמשו"ה בחמץ לא אמרינן סתם כלי אינו ב"י ואפילו אמר ברי לי שלא הי' בן יומא אסור דמלתא דלא רמיא על אינשי לאו אדעתיה. אמנם אחר העיון מותר דבש זה למכור לגוים לדעת או"ה שמביא מג"א סי' תמ"ב סק"ט דמדאורייתא בטיל דבר המעמיד אלא מדרבנן אסור וא"כ בדיעבד שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כמו חמץ נוקשה בסי' תמ"ז סעיף י"ב דאפילו בעיני' מותר והטעם כתב מג"א סי' תמ"ב סק"א משום דאין עובר על ב"י וב"י לא קניס ר"ש. ולפע"ד מוכח דגם דעת הראב"ד ותוס' מסכימים לדעת או"ה ואציע לשון תורת הבית הארוך דף פ"ו וז"ל גבינות של עכו"ם אסור כו' אמר שמואל מפני שמעמידים אותם בעור קיבת נבילה והקשה הר"י בן מיגא"ש מ"ש נבילה דנקט אפי' עור קיבת שחוטה נמי משום בשר בחלב ועוד היכי מתסרא בכל שהוא ליבעי ב"ט וכדתנן בחולין המעמיד בעור קיבה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. וניחא לי' דאי משום בשר בחלב לא הוה מתסרא אלא בנ"ט משום כיון דתרווייהו דהיתרא נינהו ואינה נאסרת אלא ע"י תערובות בעינן נ"ט אבל נבילה דאסורה כיון דאוקמי' קא מוקים חשיב ליה כאילו בעיניה ולא בטיל. והראב"ד ז"ל תירץ דלבשר בחלב לא חיישינן דאפי' ודאי דרבנן הוא דצונן בצונן מדאוריתא שרי ורבנן גזרו והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ואם יקשה לך מ"ט לא אזלינן ביה בנ"ט לא קשה מידי דכל דבר של נכרים לא הלכו בו חכמים אחר נ"ט ואין מטעימין אותם לקפילא אלא כיון דשכיח ביה טעמא אוסרים לעולם כדי שלא יפרצו עכ"ל. וקשה ל"ל לראב"ד טעם קלוש שלא יפרצו מדוע לא ניחא ליה בטעם דהוה דבר המעמיד ואפי' באלף לא בטיל א"ו דסבירא ליה כאו"ה דמדאורייתא בטל דבר המעמיד אלא מדרבנן אסור וא"כ הי' מועיל טעימת קפילא דהוי ספק דרבנן אם הועמד בעור קיבת נבילה משו"ה הוכרח לתירוצו שלא יפרצו ולפ"ז מוכח שגם דעת תוס' כאו"ה דהא בחולין דף קי"ו בתוס' ד"ה המעמיד כו' תירצו שם כתירוץ הראב"ד וקשה מדוע לא ניחא להו תירוץ הר"י מיגא"ש דבקיבת נבילה א"צ נ"ט א"ו דס"ל דבר המעמיד אסור רק מדרבנן וא"כ גם בנבילה אין אוסר אלא בנ"ט דספק דרבנן לקולא ולפ"ז ז"כ התוס' ג"כ במס' ע"ז דף ל"ה בד"ה מפני שמעמידים כו' וסיימו שם אע"ג דאוקמי קא מוקים אין אסור אלא מדרבנן וסוברים העולם דקאי על בשר בחלב ותמוה פשיטא מה"ת יהיה מדאוריתא שכיון שהמעמיד נעשה בצונן ולפי מ"ש קאי על מעמיד דנבילה דג"כ מדרבנן וכוונתם שלא תקשה מדוע לא תירצו דנ"מ בטעימת קפילא בליכא נ"ט א"כ בב"ח כל אחד לחודי' קאי ולא שייך מעמיד אבל בנבלה אסור משום מעמיד לזה כתבו דגם בנבילה מותר ע"י טעימת קפילא דמעמיד רק מדרבנן אסור וספק דרבנן לקולא. ולכאורה היה נ"ל טעם אחר מדוע לא ניחא לתוס' תירוץ הר"י מיגא"ש דגם בב"ח אף שאין העור הקיבה כשרה נ"ט בגבינה מ"מ העור נעשה נבילה שנבלע בה טעם הגבינה ע"י כבישה וא"כ נאסר הגבינה מטעם מעמיד אף אם בטעימת קפילא ליכא נ"ט. אבל לאחר העיון בש"ך סי' פ"ז ס"ק כ"ט כתב שם דוקא דבר המעמיד שאסור מעצמו כנבילה לא בטיל משא"כ היכא שאין המעמיד אסור מעצמו אלא משום תערובות בב"ח בטיל שפיר ע"ש. היוצא מדברינו דתוס' וראב"ד מסכימים לדעת או"ה. וגם מדברי הרב הר"י מיגא"ש אין מוכרח שיסבור מעמיד אסור מד"ת אדחיישינן אף בליכא נ"ט מספק די"ל דס"ל כיון דשכיח שמעמידים בעור קיבת שחיטתן שהיא נבילה לא הוי ספק כלל כמ"ש בשם מג"א בסי' תס"ז דדבר המצוי לא הוי ספק ולעולם דמעמיד מדרבנן. ואין להקשות אמאי לא מקשה הש"ס על שמואל דליתסר בהנאה ג"כ דהא שמואל ס"ל בחולין דף קי"ג גדי לרבות את המתה א"כ אף שמעמיד בעור קיבת נבילה הוה איסור בב"ח ע"י כבישה ואם נ"ט אסור גם בהנאה מדרבנן בשלמא אם גם הר"י מיגא"ש מודה הכא דספק דרבנן לקולא לא אסור כלל משום בשר בחלב אבל לפי מ"ש כיון דמצוי לא הוה ספק הו"ל להש"ס להקשות דליתסר גם בהנאה כמו שמקשה בע"ז דף ל"ה ע"ב על ר"נ ור"ח דאמרי טעם איסור גבינה שמעמידים בחומץ יין נסך ובשרף ערלה ומקשה דליתסר בהנאה ה"נ לשמואל הו"ל להקשות הכי. ז"א דרוב הפוסקים ס"ל דבשר בחלב שאסור מדרבנן מותר בהנאה כדאית' בש"ע ברמ"א סי' פ"ז סעיף א' ואפשר מדברי הר"י מיגא"ש שהי' רבו של הרמב"ם למדו כל הפוסקים דין זה דסבירא להו מעמיד מדרבנן וא"כ ע"כ טעם הר"י מיגא"ש כיון דשכיח לא נחשב לספק וממילא מוכח דבב"ח מדרבנן מותר בהנאה כפי שהוכחתי ודו"ק. ולפמ"ש דברי הטור בטילים נגד כל הני רבוותא או"ה וראב"ד ותוס' דס"ל דמעמיד רק מדרבנן אסור בפרט באיסור דרבנן חמץ שעבר עליו הפסח דקיי"ל כר"ש דמותר אחר זמנו מן התורה רק מדרבנן גזרו וקנסו לפי"ז לא מיבעיא אם העמיד הדבש בשמרי דבש דמותר למוכרו לנכרים אף דהוה תולדה דשמרי שכר כיון דלא עבר בבל יראה והוה ספק השקול דהא כך שכיח לפניו שמרי דבש כשמרי שכר אלא אפי' היה ודאי שמרי שכר מותר הדבש למכור דאע"ג דעבר על השמרים בבל יראה שהם יורדים למטה בחביות על דבש גופי' לא עבר כלום, וא"ל דליתסר הדבש שבא מכח מעמיד דשמרי שכר שעבר עליו הפסח דהא המעמיד נעשה קודם פסח ואף שנתחזק הדבש בעודן השמרים בתוכם לא הוה אלא נ"ט בעלמא ובטל בששים. ולא דמי למ"ש בתשו' מהר"מ לובלין סי' קכ"א שמרי שכר שעבר עליו הפסח וחימץ בהם עיסה אסורה, שאני התם דהחימוץ היה אחר שנעשה ש"ש חתיכה דאיסורא משא"כ הכא דלא הוי אלא נ"ט בעלמא ולא גרע מזה וזה גורם דמותר. ועוד נ"ל דגם לדעת הטור דס"ל מעמיד אסור מד"ת היינו להפוסקים דס"ל דחמץ כל ימי השנה איסור מיקרי כמ"ש מג"א סי' תנ"א ס"ק י"ד בשם הרשב"א אבל לדעת או"ה דחמץ מיקרי התירא בלע א"כ בשעה שנעשה המעמיד הי' היתר ודמיא למעמיד בעור קיבה כשרה דלא שייך בה מעמיד. ואע"ג שהט"ז כתב בסי' תמ"ב סק"ד דבחמץ חמיר טפי כיון שיש בה כח של מעמיד בתוך הפסח ע"ש לשיטתיה אזיל שכ' בסי' תנ"א ס"ק ח' ובס"ק כ"ה דאנן קיי"ל חמץ מיקרי התירא בלע משו"ה הוכרח לסברתו אבל הב"י שכתב דרוב הפוסקים ס"ל דלא אמרינן טענה זו דחמץ מיקרי התירא בלע א"כ אין ראי' מש"ע שאוסר גבינות שהועמדו בשמרי שכר שהוא לכ"ע אלא יש לומר לאותם פוסקים דס"ל מיקרי התירא בטל. ולכאורה הי' נ"ל לומר דהוכחות הט"ז מדברי האו"ה שאפשר כתב על דין דגבינות שהועמד בשמרי שכר דמדאוריתא בטל אלא מדרבנן אסור כדמשמע מלשון המג"א בסי' תמ"ב סק"ט וא"כ קשה ממ"נ אם מיירי שהועמד קודם פסח גם מדרבנן מותר כיון דס"ל לאו"ה דחמץ כל השנה היתר' מיקרי ואי מיירי שהועמד בפסח בלא"ה חמץ בפסח במשהו א"ו דסבירא ליה לאו"ה אף שהועמד קודם פסח כיון דכח המעמיד תוך הפסח חמיר טפי אבל אין זה מוכרח די"ל דאו"ה ס"ל כדעת הרמב"ם דמשו"ה חמץ במשהו בפסח דהוי דבר שיש לו מתירין שיוכל להשהות לאחר הפסח כמ"ש הט"ז בסי' תמ"ז וא"כ נ"מ דמשום מעמיד אסור להשהות בפסח וחייב לבער מדרבנן עכ"פ ולעולם דמיירי האו"ה מגבינות שהועמד בפסח. וגוף הספר של האו"ה אינו בידי ואפשר לא כתב דינו בגבינות של פסח אלא בגבינות של עכו"ם אבל בגבינות שהועמד בשמרי שכר קודם פסח מודה דמותר אפילו להשהות. ותו דגם מדברי הטו"ז אין ראי' דאותם פוסקים דס"ל חמץ מיקרי היתרא אם עבר עליהן הפסח דעבר בבל יראה אלא שאסור להשהות דחוזר וניער אבל אין עובר בבל יראה כיון דבשעת העמדה הוי היתר ועכשיו אין האיסור לפנינו. וסוף דבר לפע"ד מותר למוכרו רק שיסנן הדבש מן השמרים ויבער השמרים וגם הנאת השמרים ישליך לים המלח וכ"ז בדאיכא ס' בדבש נגד השמרים וגם לא נתודע לבעליו תוך הפסח דאל"כ הי' קל עליו חובת ביעור בפסח ואם עבר במזיד ראוי לקונסו אף שמצד הדין ג"כ מותר בהנאה:

שוב מצאתי בבאר היטב סי' תמ"ב כתב אם לקח הדבש קודם הפסח מן השמרים יש להקל וע"כ כוונתו בדיעבד דאי לכתחלה גם לאו"ה אסור להשהות וא"כ מוכח כדברי ג"כ דגם להטור דס"ל מעמיד מדאורייתא אפ"ה מותר בדיעבד למכור דאי לאו"ה כתב כן אפי' עדיין על השמרים מותר כיון דמד"ת בטיל וכבר נעשה המעמיד קודם פסח. וסניף לכל הראיות נוכל לצרף להיתר כיון שביטל בע"פ שבשו"ת שערי אפרים סי' ד' בהגה"ה רוצה בנו של המחבר להתיר לסמוך בדיעבד בהפסד מרובה על ביטול דכל חמירא ובפרט אם ביטל בפני עדים ס"ל לשו"ת מנחת יעקב לסמוך על פסק מהר"מ ראקנטי סי' קכ"ז וכנסת הגדולה סי' תמ"ח דבמקום דליכא למיחש להערמה כגון שהפקיר בפני עדים מהני הביטול ואף דרוב השו"ת חולקים עליהם מ"מ סניף לראיות הנ"ל יש לסמוך עליהם. כנלפע"ד ואם שגיתי ה' יכפר ודו"ק היטב:

ומצאתי בס' אליהו רבה סי' תמ"ב ס"ק י"א שכתב שם שמצא בס' אמרכל בשם ראבי"ה דבר שנתחמץ בשמרי שכר אסור להשהותו ואם עבר ושהה אסור אחר הפסח דבאכילתו יש איסור דאוריתא כמו כותח עכ"ל אלמא ס"ל לראבי"ה דמעמיד הוה ד"ת וגם מיקרי איסורא בלע קודם פסח וגם המחבר חק יעקב בסי' תמ"ב ס"ק ט"ז אוסר שלא בהפסד מרובה ובהפסד מרובה מותר בהנאה ע"י השלכת הנאת המעמיד לים המלח. וכתב שם דאפי' דדבר המעמיד הוא רק מדרבנן כמו שכ' תוספות פ' כל הזבחים והאו"ה מ"מ כיון דדבר המעמיד הוי כמו בעין לכן נאסר אפילו בדיעבד אם השהה אותו עד לאחר הפסח אך אם הוא שלישי או רביעי מדבש שחמצו בשמרי שכר מקיל באליהו רבה בדיעבד:

שאלה ב

שאלה אחד הפקיד חמץ אצל חבירו בעיר אחרת ונשתהה החמץ עד פסח ולא מכר הנפקד החמץ ההוא לעכו"ם ונגנב ממנו אח"כ החמץ על מי מוטל ההפסד:

תשובה אחר העיון בפוסקים יש כאן ג' חלוקי דיעות בדין זה. בעל מחבר שו"ת שער אפרים שאלה כ"ח הבין מתוך דברי מהרש"ל ביש"ש בהגוזל קמא סי' ך' דאפי' אם החמץ בעין תחת יד השומר אין יכול לומר הרי שלך לפניך וצריך לשלם דשומר גרע מגזלן דבגזלן כתיב והשיב את הגזילה אשר גזל יחזיר כעין שגזל בין לקולא בין לחומרא וכיון שהוא היזק שאינו ניכר הוה כעין שגזל אבל שומר שפשע רחמנא חייביה. ובמג"א סי' תמ"ג סק"ה פסק דיכול השומר לומר הרי שלך לפניך ודוקא כשביערו חייב לשלם או אם אין החמץ בעין ת"י. ובס' חק יעקב באו"ח סי' תמ"ג דעתו נוטה דבשומר חנם פטור לשלם אף אם אין החמץ בעין. וחל עלינו חובת ביאור איזה דרך ישכון אור. ומקודם אבאר סתירה דע"כ אם החמץ בעין יוכל השומר ג"כ לומר הרי שלך לפניך כמו גזלן ונ"ל להוכיח מכח קושיות מהרש"ל ביש"ש סי' מ"ה ושם הביא גמ' דב"ק דף ק"ה בעי רבא גזל חמץ ועבר עליו הפסח ונשבע מהו מי אמרינן כיון דאי מיגנב בעי לשלומי לי' ממונא קא כפר ליה או דילמא השתא מיהת הא מנח ועפרא בעלמא הוא מלתא דאיבעי ליה לרבא פשיטא ליה לרבה דאמר רבה שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך ש"ח אני עליו חייב שהרי פטר עצמו מגניבה ואבדה כו' אלמא אע"ג דהא קאים כיון דאי מיגנב ממונא קא כפר השתא נמי ממונא כפר ה"נ אע"ג דעפרא בעלמא הוא כיון דאי מיגנב ממונא קא כפר השתא נמי ממון קא כפר לי' וכ' הרא"ש בפסקיו כיון דאילו מיגנב בעי שלומי לי' א"כ ממונא מעלי' קא כפר לי' ולא מכפר לי' עד דמשלם לי' דמי חמץ מעליא וטעמי' דכיון דחייב חומש ע"י השבועה כ"ש שישלם קרן ולא ישלם לי' עפרא בעלמא דאי קרן אין כאן חומש אין כאן והקשה רש"ל וז"ל תמה אני עליו הלא לקמן בסוף פרק הגוזל קמא בעי רבא כהנים בגזל הגר יורשין הוה או מקבלי מתנה הוה למאי נ"מ כגון שגזל חמץ שעבר עליו הפסח אי אמרת יורשין הוה היינו האי דירתי מורית ואי אמרת מקבלי מתנה הוה ממונא בעי שלומי דהא החמץ עפרא בעלמא הוא א"כ מוכח להדיא דלגר אי הוה חי אומר לו הרי שלך לפניך בקרן ולא פשטינן לי' מרבה אלא לענין חומש ואשם דאין לומר דהכא מיירי שלא נשבע דמשמע מלישנא דקרא דאין גזל הגר לכהנים אלא בנשבע וכן משמעות הש"ס וברמב"ם והניח קושיא זו בצ"ע ובמשנה למלך בפ"ג מה"ל גזילה דין ה' מרחיב ומגדיל מדורה בקושיא הנ"ל באריכות דמוכח דאפי' את"ל דבעי' דרבא הכא בגזל הגר היא בדרך את"ל בבעי' שניה בנשבע עליו מהו וה"ק את"ל דאף בנשבע ליכא חיוב חומש ואשם בחמץ שעבר עליו הפסח וא"כ מצי אמר לי' הרי שלך לפניך גבי גזל הגר מהו אכתי קשה דבכל מקום שאין חומש ואשם אין גזל הגר לכהנים כלל ולא שייך האיבעי' אם יורשים הם או מקבלי מתנה אלא באיכא אשם וחומש ולפמ"ש שם ננעלו כל שערי תירוצים. ולפעד"נ לישב בטוב טעם דהא יש לדקדק כפי הבנת מהרש"ל דכוונת הש"ס למאי נ"מ כגון שגזל חמץ כו' היינו שאח"כ עבר עליו הפסח אצל הגזלן לא יתכן דקאמר שגזל חמץ שעבר עליו הפסח דמשמע שכבר עבר עליו הפסח לכן נ"ל דבאמת מיירי שעבר עליו הפסח אצל הגר וא"ל א"כ עפרא בעלמא גזל ולא שייך שבועה וחומש ואשם והשבה לכהנים י"ל כגון שהגר היה שומר על החמץ של אחרים ואצלו עבר עליו הפסח והי' יכול להחזירו לבעליו לומר הרי שלך לפניך ומחמת הגזילה יהי' צריך לשלם הגר לבעליו של החמץ דמי מעליא וא"כ איכא דררא דממונא בין הגר לגזלן וכה"ג משני רבא בב"ק דף ע"א ע"ב שור הנסקל אסורי הנאה נינהו ולאו דמרא קא טבח אמר רבא הב"ע שמסרו לשומר והזיק בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר ור"מ ס"ל כר' יעקב וס"ל כר"ש ס"ל כר"י דאמר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר וס"ל כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי כו' והכא אצ"ל דבעי רבא אליבא דר' יעקב דהא בחמץ גם חכמים מודים בגזלן דהחזירו מוחזר כדמסיק רבה בב"ק דף ע"ה ודף צ"ח וגם אצ"ל דרבא בעי דוקא אליבא דר"ש דמוכח דגם רבנן דס"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי מודים בגזל הגר אם נשבע דחייב קרבן וחומש וצריך השבה לכהנים אחר מיתת הגר דהא ק"ו הוא מגזל חמץ מעליא ועבר עליו הפסח אצל הגזלן ונשבע דליכא דררא דממונא כלל כיון דאף אם יודה עפרא בעלמא הוא אפ"ה פשיטא ליה לרבה דחייב חומש ואשם כיון דאי מיגנב הי' בעי לשלם ממונא כ"ש כאן אם הגר שומר על חמץ ועבר אצל הגר הפסח דיש נ"מ בחזרה שלא יצטרך להפסיד הגר מכיסו דמי החמץ דמודים חכמים לר"ש דחייב חומש ואשם וחזרה לכהנים אחר מיתת הגר וא"כ לכ"ע נ"מ לדינא אם כהנים יורשים הם בגזל הגר יוכל להחזיר להם החמץ בעין כמו שהי' יכול להחזיר לגר עצמו אם הי' חי דמיקרי השבה מעליא דאותו קרן שגזל הוא מחזיר לגר כדי שיוכל להשיב החמץ לבעלי' ולומר הרי שלך לפניך, ודוקא אם גזל חמץ מעליא ס"ל להרא"ש כיון דחייב חומש ע"י השבועה כ"ש שצריך להחזיר דמי חמץ מעליא דאי קרן אין כאן חומש אין כאן משא"כ אם גזל חמץ שעבר עליו הפסח אצל הגר שפיר מיקרי קרן דאין נ"מ להגר בשבועתו כי אם להחזיר לבעלי' וא"כ אם הכהנים יורשים הוו אין להם כח יותר מהגר עצמו ומחזיר להם החמץ שעבר עליו הפסח אבל אם מקבלי מתנה הוו דמי מעליא בעי לשלומי להם דצריכי לשרוף החמץ ועפרא בעלמא הוא לכ"ע רק להגר הי' נ"מ כשהי' חי בחזרה שלא יפסיד דבכה"ג לא קניס ר"ש בחמץ שעבר עליו הפסח כמ"ש המג"א בהלכות פסח סי' ת"ט ס"א ע"ש וגם אם כבר הי' משלם הגר אחר שבועת הגזלן מעות לבעלים הי' יכול הגזלן להחזיר אח"כ החמץ לגר שיחזיר לבעלים ויקבל המעות שנתן לבעלים וה"ה לכהנים יכול להחזיר אם נקראו יורשין אבל אם הם מקבלי מתנה אין נ"מ להם בחמץ דאין יכולין להחזיר לבעלי' במקום הגר ולקבל המעות דכבר זכו הבעלים כמעט בשעת מיתת הגר וגם לאו בע"ד דידי' הכהנים כלל. וא"כ לשינוי' דידי מוכח ממילא דשומר יכול ג"כ לומר הש"ל דאל"כ אין שום נ"מ בחזרת החמץ להגר.

ואפשר לומר דמשו"ה הניח המהרש"ל הקושיא בצ"ע על הרא"ש דס"ל דשומר גרע מגזלן עדיף לן ליישב שלא יהיה הרא"ש כקטלי קניא באגמא ומוכח דהרא"ש ס"ל דשומר לא גרע מגזלן. גם מצאתי בס' חק יעקב סי' תמ"ג שכתב דמהרש"ל לא כתב להכריע שם דגבי שומר לא אמרינן הש"ל דהלכה כרבנן אלא גבי שומר שנגמר דינו דאמר הוה מעריקנא לאגמא אבל בחמץ בפסח דאיסורי' ממילא כ"ע מודים דאמרינן הש"ל דאל"כ נפלגו בחמץ בפסח. ואין דבריו מוכרחין דדוקא בגזל חמץ מוכח דכ"ע מודים שיכול לומר הש"ל מדלא פליגי בחמץ אבל בשומר י"ל איפכא דר' יעקב מודה בש"ח דכיון שפשע במה שלא מכר החמץ דרחמנא חייבי' ואין יכול לומר הש"ל ודוקא בשור ס"ל לר"י אם המית אדם שלא ע"י פשיעת השומר יכול לומר הש"ל מטעם דגומרין דינו של שור שלא בפניו ולא הי' יכול השומר להצילו להבריחו בשום ענין, ועיקר פלוגתת ר' יעקב ורבנן בשור הנסקל דלרבנן הוה פשיעה שלא הי' השומר מעריקו לאגמא וא"כ אע"ג שהרג אדם שלא ע"י פשיעת השומר חייב מחמת שלא היה מבריחו ור"י ס"ל דלא הוה פשיעה כיון דגומרין דינו של שור שלא בפניו ומש"ה החזירו מוחזר אע"ג דשומר אינו יכול לומר הש"ל דוקא אם פשע כגון בחמץ שלא מכרו וא"כ בחנם השיג החק יעקב על שו"ת שערי אפרים וכן משמעות הרש"ל שכתב בסי' ך' וז"ל בתחלת דבריו וסוף דבריו בכל איסורים שבעולם שהן בעין אומרים הש"ל גבי גזל ולא גבי שומרים אבל לפמש"ל שדיתי נרגא דמוכח דהרא"ש ס"ל דשומר לא גרע מגזלן. ומעתה אבאר דין שכתב המג"א דאם אין החמץ בעין צריך השומר לשלם והשיג החק יעקב עליו דמשמע מפירש"י דב"ק דף צ"ח דפי' אדמפלגי בשור לגבי שומר ליפלגי נמי גבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח ומדנקט גבי חמץ גזל ולא נקט שומר א"ו שומר פטור אף בלא הש"ל דאין הנפקד חייב למוכרו רק משום השבת אבידה לבעליו עכ"ל אבל אין ממש בדבריו דרש"י לשיטתי' אזיל שפי' בב"ק דף מ"ה ד"ה ליפלגי רבנן בחמץ בפסח ולימרו דחייב ואנן קיי"ל בהגוזל עצים דלרבנן אומר לו הש"ל דקתני גזל חמץ ועבר עליו הפסח והחזירו וכן שור עד שלא נגמר דינו אומר לו הש"ל אבל משנגמר דינו לא והא סברת רבנן היא דשמיע להו וקתני דבחמץ בפסח מודו דאמרינן באיסורי הנאה הש"ל עכ"ל וא"כ משו"ה פירש"י בדף צ"ח ליפלגי גבי גזל חמץ דהברייתא שהביא רבה בר שמואל מיירי בגזל וכוונת רבה שהשיב לר"ח ליפלגו בחמץ הוא מברייתא דרבה בר שמואל דאפ"ה מודו חכמים דיכול לומר הגזלן בחמץ הש"ל אלא ר"ח לא הבין כוונתו וסובר דכוונת רבה אי ס"ד טעם דרבנן דאין אומרי' באיסורי הנאה הש"ל עדיף לפלוג בחמץ דהא בשור י"ל מטעם דהוה מעריקנא לאגמא ס"ל לרבנן אין יכול להחזיר משא"כ בחמץ וכמ"ש תוס' בדף מ"ה ד"ה דא"כ בסוף הדיבור ע"ש. אח"כ מצאתי שבעצמו חזר מדבריו ומפרש כתירוצי דרש"י לשיטתו אזיל. אמנם קשה לי על מג"א שפסק בש"ח שצריך לשלם אם אין החמץ בעין מחמת שפשע קשה כיון שהחמץ צריך ביעור מחמת שהמפקיד לא מכרו וקניס ר"ש שיהא אסור בהנאה וא"כ איך יקבל המעות מן הנפקד עבור החמץ והפוכי מטרתא למה לן שתשרף החמץ ויקבל מעות הלא עדיפא לי' מעות שיקבל מיהו הביעור צריך בפסח כדי שלא יעבור המפקיד בב"י וב"י אבל אמאי ישלם לו הא קניס ר"ש בשלמא בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דתנן אומר לו הש"ל כיון דהוה היזק שאינו ניכר אבל באין החמץ בעין צריך הגזלן לשלם אע"ג דבעלי' עברו ג"כ בב"י וב"י, יש לומר משני טעמים חדא דהא גם הגזלן עובר בב"י שחייב באחריות אפי' באונס משא"כ ש"ח שאין עובר בב"י מדינא דמיירי שלא קיבל עליו אחריות כלל כמשמעות הש"ע סי' תמ"ג סעיף ב' ובמג"א שם ותו דהנגזל אין עובר במה שלא ביטל החמץ שת"י הגזלן דהא כיון דמטי עידן איסורא ודאי מייאש כסברת הש"ס בב"ק דף. ס"ו ע"ש ומשעת עידן איסורא אין דעתו על החמץ (והוה הפקר ע"י היאוש אע"ג דאין הגזלן רוצה לקנות החמץ כדי שלא יצטרך לשלם וכשנוי' דש"ס שם האי זה מתיאש וזה אין רוצה לקנות הוה הפקר גמור אף שלא בא ליד הזוכה כמ"ש החק יעקב בסי' תל"ד סק"י ע"ש) דממ"נ אם יהי' בעין ת"י הגזלן והי' נאסר אף אם יבטל מחמת שהגזלן עובר בב"י וב"י ואם לאו הוא בעין מה יבטל משא"כ בש"ח עבר רק המפקיד ולא הנפקד אמאי יקבל המפקיד תשלומין בשלמא מה שפוטר עצמו הגזלן כשהחמץ בעין שאמר לי' הש"ל י"ל כמ"ש המג"א סי' ת"מ סעיף א' דבכה"ג לא קניס ר"ש פי' כיון שאין הגזלן מוכר החמץ אלא שפוטר נפשיה במה שמחזירו ובזה לא קניס ר"ש משא"כ אם המפקיד מקבל מעות עבור החמץ אין לך הנאה גדולה מזו:

ולכאורה היה נ"ל לומר דס"ל להמג"א דבכה"ג שסבר המפקיד שהנפקד מכרו לא קניס ר"ש וכמ"ש החק יעקב סי' תמ"ח ס"ק ך' אם יש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי פסח הי' סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר כיון שהיה אנוס כל כך אונס ידוע ואמר שביטל אע"ג דליכא עדים לא חיישינן להערמה וא"כ א"צ לבערו אחר פסח אלא בתוך פסח בזמן איסורו חייב הנפקד לבערו כדי שלא יעבור המפקיד על ב"י וב"י דאע"ג שמסתמא מבטל החמץ אין דעתו לבטל חמץ זה שת"י הנפקד ולהפקירו כיון שאין נוח לו להפקירו אלא סומך על הנפקד שימכור. אבל זה אינו כיון שלא הי' דעת המפקיד לבטל זה החמץ ומההוא טעמא צריך הנפקד לשרוף את החמץ תוך הפסח מודה המחבר חק יעקב דקניס ר"ש כיון שעבר בב"י ודוקא אם ביטל סתם כל החמץ כנוסחא של הביטול לא קנסינן לי' משום הערמה בכה"ג שסבר שנמכר משא"כ אם ודאי הי' דעתו שלא לבטלו עובר בב"י וקנסינן ליה וכן משמעות הש"ע סי' תמ"ח חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס ופי' המג"א משום דעבר בב"י הרי דלא מחלק הש"ע בין אונס קטן לגדול, אלא בביטל החמץ דחיישינן להערמה אז דעת חק יעקב לחלק בין אונס קטן לגדול כיון דלא עבר בב"י וזה ברור וא"כ הק"ל האיך רשאי המפקיד לקבל תשלומין עבור החמץ. ומכח קושיא זו הי' נ"ל לומר דהמג"א מיירי שביערו תיכף בשעה ששית או אח"כ עד הלילה של ע"פ טרם שהבעלים עוברים על ב"י ומש"ה צריך לשלם ולא קנסינן להמפקיד משום שלא עבר בב"י עדיין אבל אי ביערו תוך הפסח אפשר מודה המג"א דאסור להמפקיד לקבל תשלומין כיון שעבר בב"י וא"כ בנידן דידן אם היה נגנב החמץ תוך הפסח וכ"ש אח"כ א"צ הנפקד לשלם אף אם היה הגניבה ע"י פשיעת הנפקד אבל המחבר חק יעקב כתב להדיא אף אם נגנב תוך המועד חייב אם היה נגנב ע"י פשיעת הנפקד אלא דוקא אם נגנב שלא ע"י פשיעה פסק שא"צ לשלם כיון דאין זה פשיעה בש"ח בונה שלא מכר החמץ וא"כ לא הוי אפי' תחילתו בפשיעה, ואע"ג שלא מזכיר שם בפי' אם נגנב בפשיעה בתוך המועד שצריך לשלם אלא כתב אם הי' מיקרי פשיעה במה שלא מכרו היה צריך לשלם, אף בנגנב תוך המועד שלא ע"י פשיעה אעפ"כ קשה כיון דהגניבה נעשה תוך המועד כבר עברו הבעלים בב"י והאיך יקבל תשלומין. וצ"ל הטעם כיון דאם הי' נקרא פשיעה במה שלא מכר נתחייב תיכף בתשלומין אף קודם ביעור החמץ כיון דתוך זמן איסור לא יוכל לומר הש"ל כמ"ש החק יעקב שם דבכ"מ אמרינן דוקא חמץ שעבר עליו הפסח אומר לו הש"ל משא"כ תוך הפסח כיון שהכל מצווים עליו לבערו באותו פעם כאילו שרוף ועומד דמי וא"כ כיון שנתחייב בתשלומין בשעה ששית שוב לא נפטר מחיובו אח"כ בשביל שעבר המפקיד בב"י דבכה"ג לא קניס ר"ש שיפטור הש"ח אח"כ במה שכבר נתחייב לשלם קודם לכן. ולפ"ז לפי מ"ש הח"י דזה לא מיקרי פשיעה בש"ח במה שלא מכר החמץ הי' פטור אף אם נגנב בתוך המועד ע"י פשיעת הנפקד כיון שהמפקיד עובר על ב"י טרם שפשע הנפקד ואפשר גם המג"א מודה סברא זו דר"ש לא קניס לפטור הנפקד מתשלומין שנתחייב כבר טרם שעבר המפקיד בב"י וא"כ אף בנגנב בתוך המועד או אח"כ חייב השומר לשלם. איברא אחר העיון נ"ל דהמג"א פוטר בכל ענין אם נגנב אפילו שנגנב תיכף אחר שש בע"פ ולא מיירי המג"א מנגנב אלא מביעור שביער החמץ בידים, וכדי להוכיח דין זה אציע לשון השואל בס' חק יעקב סי' תמ"ג וז"ל נ"ל פשוט דאף אם זה מקרי פשיעה שלא מכר החמץ מ"מ כשנגנב תוך הפסח פטור כיון דעל מה שלא מכר החמץ פטור דהיזק שאינו ניכר הוא ואגניבה פטור כיון דלא פשע בנניבה והוא ש"ח עכ"ל והשיב לו החק יעקב וז"ל דז"א דאם זו פשיעה היא על שלא מכר וא"כ אם הי' תובעו תוך הפסח דאז לא הי' יכול לומר לו הש"ל לפי שהכל מצווים עליו לבערו באותו פעם וכאילו שרוף ועומד דמי נמצא שאין מחזיר לו כלום וכדאי' בב"ק דף צ"ח גזל חמץ קודם פסח ובתוך המועד בא אחר ושרפו פטור דהכל מצווין עליו לבערו וא"כ אף שנגנב או נאנס תוך המועד הוה כתחילתו בפשיעה וסופו באונס שחייב דנוכל לתלות האונס ע"י הפשיעה דאילו מכר לעכו"ם שחוץ לבית היה נשמר ע"י יותר עכ"ל ומשמע מדבריו דגם מג"א מסכים לסברתו דבנגנב תוך המועד חייב לשלם מטעם שאין יכול לומר תוך המועד הש"ל. ולפע"ד לא דק ובחנם מדחה את השואל דע"כ המג"א ס"ל דיכול לומר גם תוך המועד הש"ל מדכתב המג"א ס"ק ה' אפי' אם אינו חייב באחריותו אע"ג דהוא אינו עובר עליו מ"מ יבערו כדי שלא יעבור עליו המפקיד כו' וקשה הא גם הש"ח עובר על ב"י אחר שנאסר החמץ מחמת שלא מכרו חייב באחריותו דאם יגנב החמץ יהי' צריך לשלם מעות להמפקיד מטעם דהוה תחילתו בפשיעה וכו' ונהי דאחר הפסח שוב אין נ"מ דאף אם תגנוב החמץ יפטור כיון שתיכף אחר הפסח יכול לומר הש"ל אבל כל ימי המועד החמץ באחריותו דכיון שלא יוכל לומר הש"ל תוך המועד יהי' חייב לשלם אם תגנוב החמץ אף שלא יהי' הגניבה ע"י פשיעה כיון דתחילתו בפשיעה כו' ואם תשאר החמץ ת"י הנפקד יפטור מתשלומין אחר המועד שיאמר אח"כ הש"ל ואם כן כל ימי המועד עובר הש"ח משום ב"י, א"ו דס"ל למג"א דגם תוך המועד יכול לומר הש"ל וא"כ אף אם תגנוב יפטור כסברת השואל הנ"ל ולא מיירי המג"א כלל מדין גניבה אלא אם ביערו בידים. ומה שמביא החק יעקב ראיה מגמר' דב"ק מגזל חמץ קודם פסח ובתוך המועד בא אחר ושורפו פטור כו'. שותא דידי' לא ידענא דמה ענין זה לזה דאע"ג דהשורף פטור משום דאיהו נמי מצווה לבערו ומצוה קא עביד בשריפתו אעפ"כ יכול הנפקד לומר להמפקיד הש"ל ולכבדו במצות ביעור חמץ משל המפקיד דמצוה בו יותר מאחר כיון שהמפקיד עובר על ב"י וב"י ומתקן הלאו ע"י הביעור משא"כ הש"ח לא עבר מידי לדוב הפוסקים בסי' ת"מ ואם פי' שלא מקבל עליו אחריות לכ"ע אין עובר על ב"י הש"ח וא"כ מצוה בו יותר מבשלוחו ומהיכי תיתי לא יוכל הנפקד לומר לו הש"ל, ותו דבש"ח אם אחר הי' בא ושורף לחמץ תוך הפסח אפשר דהי' חייב כיון שהש"ח אינו עובר בב"י ועי"ז ששורף גורם שישלם הש"ח מחמת שהניחו לזה לשרוף אם הי' באופן שהי' יכול להציל שלא ישרוף ודווקא בגזלן כיון שהגזלן עצמו עובר בב"י מצילו מן העבירה ורשאי לשרוף משא"כ בש"ח כנ"ל:

וגם ראי' השני' של החק יעקב דדייק מלשון המתני' חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל משא"כ תוך פסח נדחה די"ל דוקא בגזלן כיון דהנגזל אין עובר ב"י דאייאש בעידן זמן איסורא אבל הגזלן עובר משו"ה מחויב הגזלן לשורפו בפסח ואינו יכול להוציאו מת"י משא"כ ש"ח עדיף שיחזיר להמפקיד שיקיים מצות ביעור כנ"ל וכן משמע במג"א סימן ת"מ סעיף א' שכתב ואפשר דאפילו בא העכו"ם מותר להניח ליטלו דאומרי' באיסורי הנאה הש"ל וע"כ מיירי תוך הפסח דאי קא מיירי אחר הפסח כבר כתב קודם זה דכ"מ שישראל חייב לבערו ועבר עליו ולא ביערו אם בא העכו"ם אחר הפסח רשאי ליתן לו החמץ כו' ול"ל לכפול דין זה א"ו דאף תוך הפסח מיירי וא"כ כ"ש בישראל שיוכל לומר לו הש"ל שיקיים המפקיד מצות ביעור בחמץ שלו, מיהו התם לא כתב המג"א שימסור לו בידים אלא אם בא הנכרי ליטלו אין מחויב למחות אבל לפי הוכחה שלי הנ"ל מוכח דגם תוך הפסח יוכל הש"ח למסור להמפקיד החמץ בע"כ ולומר לו הש"ל.

הכלל העולה דבש"ח לא משכחת שיהי' חייב לשלם אם נגנב אלא בפשיעה ובע"פ קודם שיעברו בעלים ב"י דהא עיקר התשלומין נולד מכח הגניבה ע"י פשיעה ולא מכח מניעת המכירה דהוי היזק שאינו ניכר כסברת השואל הנ"ל וה"ה בש"ש ושואל דינא הכי דכיון דיכולין לומר הש"ל נולד עיקר התשלומין בשעת הגניבה בש"ש ובשואל אפי' באונסים וא"כ אם נולד ההיזק תוך מועד אסורים הבעלים לקבל תשלומין. ובזה א"ש ג"כ כוונת רש"י בב"ק דף צ"ח הנז' לעיל שפי' לפלגו בחמץ בפסח בגזל חמץ ולא פי' בשומר דהא כל השומרים פטורים לשלם בחמץ שעבר עליו הפסח אף למ"ד שאין יכול לומר הש"ל דכיון דעברו הבעלים על ב"י וב"י קנסינן להו משא"כ בגזלן דאין הנגזל עובר מאומה כנז"ל. ואין להקשות על המג"א ממ"נ אם פטור על הגניבה יפטור גם אם ביערו בידים דהא אונס הוא שמכריחי' אותו לבער החמץ כדי שלא יעבור המפקיד בב"י וא"כ כיון דקודם הביעור אין חל עליו חיוב תשלומין כיון דהוה היזק שאינו ניכר גם על הביעור יפטור, וצ"ל כיון שכופין אותו לבער חייב תיכף כשלא מכרו קודם דמטי זמן איסורו דחשבינן כשרוף דמי כיון דלא סגי בלא"ה ואע"ג דאם היו הבעלים תובעין אותו תוך הפסח הי' יכול לומר לו הש"ל כמש"ל אפ"ה כל זמן שאין הבעלים לפנינו אין תקנה כלל להחמץ ולהנפקד להפטר דאסור להשהותו אף רגע אחד וכל העומד לשרוף כשרוף דמי ולפ"ז ה"ה בנגנב לחייב כיון דאף בלא הגניבה הי' הכרח לבערו וכ"ת ה"נ דס"ל למג"א דחייב א"כ הק"ל למה כתב המג"א דש"ח אין עובר בב"י בשהיית החמץ הא עובר כל ז' כיון דניחא לי' בקיומו שאם תגנב יהי' חייב לשלם אחר הפסח ג"כ ואם יהי' קיים יוכל לומר אחר הפסח הש"ל, ז"א די"ל ודאי דאין יכול לפטור עצמו אם ביערו בידים משום הטעם שהוא אנוס לבערו דא"כ מטעם זה מחייב עצמו במה שפשע ולא מכרו דכשרוף דמי אבל אם נגנב יכול לומר הייתי מכסה הדבר ולקיימו באיסור כדי לפטור אחר פסח מתשלומין וכיון שאין הש"ח עובר בב"י אלא משום לפני עור לא תתן מכשול היה יכול לומר שהי' מקיים החמץ וא"כ גם על הגניבה פטור כיון שהוא ש"ח ודוקא אם נגנבה בפשיעה בע"פ חייב בתשלומין כנ"ל כיון שעדיין לא עברו הבעלים ב"י לא קניס ר"ש כנ"ל וש"ש ושואל חייבים בע"פ אפי' שלא בפשיעה. כל זה כתבתי להצדיק דעת השואל הנזכר בחק יעקב אבל להלכה חוכך אני לומר בנגנב תוך הפסח שיפטור מטעם שהי' יכול לקיים החמץ באיסור ועל הוכחה הנ"ל מכח שכתב המג"א דהש"ח אינו עובר עליו ב"י כנ"ל יש להשיב דמיירי שלא קיבל עליו הש"ח אחריות כלל אפי' ע"י פשיעה וכן משמעות הש"ע שכתב אפי' אם אינו חייב באחריותו ואי מיירי באחריות גניבה ואבדה שלא ע"י פשיעה לא הול"ל אם אינו חייב כו' דהא כל ש"ח פטור א"ו מיירי גם ע"י פשיעה שהי' תנאי מפורש ביניהם שיפטור וע"ז קאי דברי המג"א אע"ג דהוא אינו עובר עליו אפי' על מה שלא מכרו דהוה פשיעה פטור כפי התנאי שהי' ביניהם מ"מ מחויב לבערו כדי שלא יעבור המפקיד ב"י ומה שמסיים המג"א שם ונראה דהנפקד חייב לשלם דמי הפקדון להמפקיד כו' לא קאי אדלעיל מיני' דהא פטור מכח התנאי שהי' ביניהם אלא מיירי בש"ח דעלמא בלא שום תנאי. ואע"ג שכתבתי לדינא יש לפטור אפי' נגנב תוך הפסח מטעם דהמפקיד עבר על ב"י נ"מ אם נגנב בע"פ אפי' שלא ע"י פשיעה דחייב הש"ח לשלם כיון שעדיין לא עבר המפקיד בב"י ועוד דגם בתוך הפסח מסתבר דכיון שכבר נתחייב בתשלומין טרם שעבר המפקיד ב"י חייב השומר לשלם דר"ש לא קניס בכה"ג כמש"ל. אמנם אם המפקיד בעיר של הנפקד שבא אחר שש שמה ונגנב מן הנפקד פטור הנפקד כסברת השואל הנ"ל מכיון דהי' יכול להחזיר החמץ ליד המפקיד לומר לו הש"ל פטור אף על הגניבה שלא על ידי פשיעה בע"פ ותוך הפסח אפי' ע"י פשיעה כיון שלא חל עליו חיוב תשלומין עד שנגנב וכבר עבר המפקיד בב"י וב"י טרם שחל על הנפקד חיוב תשלומין ואם נגנב אחר הפסח שלא ע"י פשיעה כ"ע מודים דפטור הנפקד כסברת השואל הנ"ל ובזה גם הח"י מודה כיון שהי' יכול לומר הש"ל אחר הפסח אע"ג דכל ימי המועד הי' חל עליו חיוב תשלומין כיון שנתחייב בתשלומין טרם שעובר המפקיד ב"י אם לא היו הבעלים בעיר אחד עם הנפקד חוזר ונפטר אחר הפסח כיון שעתה יוכל לומר הש"ל וכן נלע"ד להורות להלכה ודוק היטב.

עוד נראה לי ראי' לסברת הח"י דלא כמג"א דלא מיקרי פשיעה משום שלא מכר החמץ עפ"י גמרא דב"ק דף ק"ה ע"א אמר רבא גזל שלש אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על שתים והחזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחרת ותנא תונא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל טעמא דאיתא בעיניה הא ליתיה בעיני' אע"ג דהשתא לאו ממונא הוא בתר מעיקרא אזלינן ה"נ אע"ג דהשתא לא שוי' פרוטה בעי שלומי וקשה אי קרי פושע במה שלא מכר החמץ לא דמי' להוזלו דלא גרם הגזלן הזול אבל הפסד איסור הנאה דחמץ גרם הגזלן ע"י שלא מכרו קודם זמן איסורו והוי כשורפו בידים (ואין לומר דרבא ס"ל כר' יהודה ואסור לנגזל לקבל תשלומי חמץ דאסור מה"ת א"ו כיון דפשע נתחייב מיד ובתר מעיקרא אזלינן טרם שנתחמץ הא ליתא דהא רבא כר"ש ס"ל בפסחים דף כ"ט דקנסא קא קניס וא"כ הכא לגזלן קנסינן ולא לנגזל שלא יהא חוטא נשכר] וא"ל אי בתר השתא אזלינן נימא כיון דלא חייבי' רחמנא לשלם אלא מצי אמר הש"ל עפרא בעלמא נאבד או נגנב ולפטור א"ו בתר מעיקרא אזלינן. הא ליתא דהא רק לענין השבה חשבי' רחמנא השבה כשהוא בעינא ואי לא מקיים ההשבה וממילא חייב הגזילה לשלם מאי אמרת דהשבה אין מעכב א"כ תפשוט אידך איבעיא דרבא שם בעי רבא גזל ב' אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן מי אמרינן השתא ליכא גזילה או דילמא הא לא הדר גזילה דהוה גבי' הדר פשטא אע"ג דגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן ופי' תוס' דלא מעכב מצות השבה כו' וא"כ קשה היאך מייתי רבא ראי' ותנא תונא מגזל חמץ כו' והדר בעי אם השבה מעכב או לא הא ע"כ מדקאמר ותנא תונא ע"כ ש"מ דהשבה לא מעכב דאי מעכב נסתר הראי' דרבא דבתר מעיקרא אזלינן מדתנן חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל די"ל דמשו"ה חייב שפשע בגוף הדבר שלא מכר החמץ כאילו שרפו בידים ואע"ג דכתיב והשיב את הגזילה כעין שגזל מעכב ההשבה אם נגנב דהגזילה קיימת וחייב לשלם כיון דליכא השבה ולא פטרי' רחמנא לגמרי מתשלומין א"ו השבה לא מעכבא ואי הוי אזלינן בתר השתא הוה פטור אף שפשע כיון דפטרי' רחמנא לשלם ושפיר הוכיח דבתר מעיקרא אזלינן וא"כ מאי איבעי' לי' לרבא א"ו דלא מיקרי פשיעה מה שלא מכר החמץ אלא השבת אבידה בעלמא הוה כמ"ש החק יעקב הנ"ל. וזה ברור ודו"ק:

שאלה ג

שאלה חטין נטחנו ברחיים לפסח התחלת הטחינה ביום ו' סמוך לערב ואח"כ בליל אור ליום ג' נמצא שנתלחלח הפשתן שבו הקמח בתיבה ונתלחלח מעבר לעבר ותחת הפשתן הן בצדדים הן למטה נמצא עיסה מה דינן של הקמחין שנטחנו קודם מציאות הריעותא הנ"ל:

תשובה נ"ל להתיר עכ"פ מה שנטחן בשבת או במוצאי שבת ע"י רקידה מכמה טעמים חדא שאומרים מחמת חום האבנים שברחיים הזיע התיבה שבו הקמח והלבוש ס"ל כהפוסקים דזיעת החומה אינו מחמיץ ולדעת ב"ח אפי' מי פירות לא הוה אלא תולדה בפ"ע ואין ממהר להחמיץ ותו דמעט אין גורם מהירות של חמץ ומוכח ממ"ש חק יעקב סי' תס"ו ס"ק י"ג ע"ש ודו"ק וכן פסק פרי חדש סי' תס"ב וכן פסק באליהו רבה ופר"ח דלא כמג"א בסי' תס"ו ומביא ראי' ממ"ש האמרכל מעשה אחד שם השק קמחא דפסחא במרתף ומחמת הלחלוחית מצא כמה טיפות לחות על השק והכשירו מדתנן פ"ב דמכשירין זיעת בתים ובורות כו' טהורה שאין מכשירין וא"כ ה"ה מה שנתלחלח התיבה לא מעצמה של עץ יצא הזיעה אלא ע"י חום האבנים והרמב"ם כתב שם בפי' המשנה דזיעת בתים אשר הם במקומות השפלים מן הקרקע אפי' בתים של עץ הלחלוח בא מן הקרקע וטהור וה"ה מה שנתלחלח עץ התיבה מחום האבנים דינא הכי כמו בבתים השפלים. ותו הא טעם של האוסרים דמסתמא מזיע מחמת לחלוחית מים שיש בו שקיבל בעודו מחובר אבל כאן חזינן דחום האבנים גורמין הזיע ומודים דלא חיישינן כנ"ל כיון דאין מזיע שלא בשעת טחינה ועי' בחק יעקב סי' תס"ו. ואף אם ניחוש לדעת מג"א הכשרתי ע"י הנסיון שצויתי להסיר הפשתן ישן ולקנח ולנקר היטב התיבה ולשום פשתן חדש ולא נתלחלח מעבר לעבר אף אחר מעל"ע ומסתמא גם מן התחלה קמייתא הכי הוה, ואף דהוה ספק הא כתב המחבר חק יעקב סי' תנ"ג ס"ק י"ז בשם הכלבו והתניא דהיכי דאיכא ספק פרורין סמכינן על ריקוד דנפה קולטתו ופסק שם להלכה כן. ותו הא הלבוש והפר"ח בסי' תס"ו כתבו דגם פירורין שנתייבשו ונפרכו עד שהנפה אינו קולטתו הוה כקמח גמור ובטלים בס', וכ' הפר"ח שם דהש"ע מיירי שאסור לאפות בפסח אבל קודם פסח שרי ע"ש וכדאי המה לסמוך עליהם בשעת הדחק בצירוף ספיקות הנ"ל אך למצות יקחו קמח אחר. ותו דמעמידים קמחין בחזקת טהרה ולא דמי למקוה שנמצא חסר שאסרינן כל הטהרות שנטבלו למפרע דשם תרתי לריעותא דמעמידין בחזקת טומאה כמו שהיו וגם חסר לפניך וגם לא דמי למעל"ע שבנדה דספק למפרע ס"ל לב"ה תולה דטהרות חמירא ותו דאשה טומאתה מגופה כדאמרי ב"ה מש"ה איתרע חזקת טהרה דאשה וחיישינן הגס הגס חזית משא"כ הכא כנלע"ד להקל במשהו דרבנן:

והואיל ואתא לידן מ"ש חק יעקב סי' תנ"ג היכא דאיכא ספק פרורין סמכינן על ריקוד של הנפה אמינא דקשה ממ"ש הח"י סי' תס"ו ס"ק י"ג בשם גיסו א"ז בשם הדרישה היכא דאיכא ספיקא אם נתלחלח ממי פירות או מדברים המחמיצים יש להקל לאוכלו בפסח אף אם נתייבש מכח ס"ס שמא ממי פירות נתלחלח ואת"ל מדברים אחרים נתחמץ דלמא לא נתערב בו כלום וקשה כיון דספק אם נתערב גם בודאי לחלוחית ממים אהני הרקדה דהא מיירי שם מהרקדה ודוחק לומר כוונתו ע"ש דילמא לא נתערב היינו שיצא ע"י הרקדה דא"כ הול"ל שמא יצא כו' א"ו כוונתו דמספק מחמרינן בנתייבש שמא נתערב א"כ אמאי לא יועיל הרקדה ואם קרוב לודאי שנתערב לא חשיב ס"ס כיון דלאו ספק שקול הוא. ודוחק לומר דמ"ש בסי' תנ"ג אין שעת הדחק וספיקא בעלמא ראי' לודאי נתערב דדוקא בספק ושעת הדחק מקילין דא"כ לא הוי לי' לסיים לודאי נתערב הול"ל לשלא בשעת הדחק א"ו עיקר תליא בספק או ודאי וצ"ע. ואם נפרש כוונתו ע"י הרקדה יצא כמש"ל ה"ה לענין דידן כיון דספק פלוגתא הוה כמו ספק דבר המחמץ ואהני הרקדה לפמש"ל דהוה זיעת אבנים ואצ"ל ספק זמן הנ"ל ודו"ק:

שאלה ד

שאלה דפנות של סוכה ב' כהלכתן ששיעורן ז' על ח' טפחים אם מודדין טפחים שוחקות או עצבות:

תשובה לע"ד נחלקו בה גדולי עולם הרמב"ם ורש"י דבעירובין דף ג' אמרינן אמר אביי אמות סוכה ומבוי בת ה' טפחים ואמות כלאים בת ו' טפחים פירש"י דהכא לחומרא והכא לחומרא בגובה הסוכה פסולה יותר מכ' אמות קטנות וכתב הרמב"ם בפי' המשנה משנה א' דערובין וז"ל בענינים אלו הולכים ב"ה לחומרא דגבי מבוי וסוכה שלא יהיו גבוהי' מך' אמה מודדים באמה בת חמשה טפחים ובטפחים עצבות לחומרא ובמקום שיש חומרא במדידת טפחים שוחקות כגון שיהי' גבוה עשרה טפחים מודדים בטפחים שוחקות לחומרא וכיון דתולה בטעם דלחומרא ה"ה ז' טפחים שיעור דפנות בעינן ג"כ שוחקות. אבל שיטת רש"י מוכח דהם עצבות דאיתא דף ז' בסוכה ברש"י בד"ה טפח שוחק מודדים בד' אצבעות שאין נוגעים זו בזו דהו"ל טפח ומשהו ומעמידו בפחות מג"ט סמוך לא' מדפנות ופחות מג' כלבוד והו"ל כמחיצה של ד' טפחים ומשך סוכה ז' טפחים נמצא רובו של דופן עשוי עכ"ל וא"כ מוכח דשיעורן דדפנות עצבות. אבל קשה להרמב"ם הנ"ל שהם שוחקות ממ"נ כיון דליכא ד' טפחים בשלימות משום דגם שיעורן בשוחקות וע"כ עיקר קפידא שיהי' רוב דופן וקשה סגי בטפח עצב נמי יהי' רוב דופן דחשיב ולא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא כו' ומבטל ליה ודוקא בקנה בפחות מג"ט כתבו תוס' בד"ה עושה כו' דאתי אויר' ומבטל לי' כו' משא"כ בטפח. ומכח קושיא זו הי' נ"ל דמודה הרמב"ם בשיעור טפחים דדפנות שהם עצבות דעיקר טעם שיחזיק ראשו וריבו ושלחנו תוך הסוכה וקים להו דסגי בעצב ודוקא עשרה טפחים גובהה י"ל הטעם דילפינן מכרובים סוככים בכנפיהם גו' וטפחים דמקדש היו שוחקות כדאיתא בביאורי מהר"ן פ' בהעלותך ע"ש. אבל אחר עיוני במג"א סי' תר"מ מק"ט נ"ל להוכיח דבעינן ז"ט שוחקות דהוי שפיר תשבו כעין תדורו שיוכל לישן בפישוט רגלים באלכסונו ועכ"פ יהי' ראשו ורובו בסוכה אע"ג דשיעור ראשו ורובו יותר מי' טפחים וכמ"ש המג"א שם דאלכסון הוה י"ט פחות חומש וא"א לישן אלא בכפיפה בצער במ"ש הטו"ז שם היינו אם הטפחים עצבים כמו טפחים דאדם אבל אם טפחים דדפנות שוחקות א"צ לכפוף באלכסון דהיתרון דטפח שוחק על העצב חצי אצבע כמ"ש הבאר שבע נמצא אורך הסוכה ח' טפחים פחות חצי אצבע עצב והוה באלכסון יותר מי"א טפחים וא"כ מסתבר יותר דנימא ז"ט דדפנות הם שוחקות. לכן נ"ל ליישב קושיא הנ"ל דהרמב"ם ס"ל הלבוד דסוכה לא חשבינן שוחקות אלא עצבות לחומרא כלבוד דעלמא וא"כ אם יהי' טפח עוצב לא יהי' רוב דופן דהיינו ג"ט ומחצה ומשהו דהא נחסר ב' אצבעות כפי גרעון ד"ט עצבים משוחקות כל טפח חצי אצבע ואם נעשה מהם שוחקות ליכא אלא ג"ט ושני אצבעות פחות משהו ומשו"ה בעינן טפח שוחק דהוה עם ג"ט עצבות שיעור ג"ט ושלשה אצבעות דהמה יותר מג"ט ומחצה ומשהו שוחקות והוה רוב דופן:

ועפי"ז נ"ל ליישב מה שיש לדקדק שם בברייתא דופן סוכה כדופן שבת ובלבד שלא יהי' בין קנה לחבירו ג"ט וקשה הא פירש"י שם דגבי שבת תנן בהדיא שלא יהי' בין קנה לחבירו ג"ט ול"ל לשנויא בסוכה ולפמ"ש הכונה דגבי שבת חשבינן טפחים עצבות דקילא דמהני לחי וגם ליכא כ"כ חומרא בשנוי רשות דממ"נ חייב המוציא מרשות לרשות וא"כ קמ"ל אע"ג דגבי סוכה שוחקות לא יהי' בסוכה בין קנה לחבירו ג"ט עצבות שהם פחות מג"ט שוחקות דלא אמרינן לבוד שהיא לקולא אלא תוך ג"ט עצבות. ובזה מיושב דמייתי לשפת יתר רישא דברייתא שא"צ אביי לקושיתו שם אלא מסיפא יתירה דופן שבת על סוכה כו' ע"ש ולפמ"ש נ"ל דמקשה על רבא דאמר מגו דהוה דופן לסוכה הוה דופן לשבת מאי נ"מ כיון דבעי טפח שוחק וגם צורת הפתח הוה ג' דפנות הכשרים בשבת ד"ת וא"צ מגו וכקושית הר"ן והרא"ש ע"ש. וכדי שלא תימא הכוונה דאהני מגו אם הטפח סמוך לדופן תוך ג"ט שוחקים דאמרינן אהני לבוד כה"ג בסוכה דחשבינן לבוד דידיה דשוחקות ולא דעלמא משא"כ בשבת דעלמא ובשבת דסוכה אמרינן מגו דאהני לבוד לסוכה אהני גם לשבת לזה מקשה מלשון הברייתא ובלבד שלא יהי' בין קנה לחבירו ג"ט דמוכח דגם בסוכה לא אהני לבוד דשוחקות כנלע"ד:

אך קשה קושיות מהרש"א שם על לשון הש"ס דאילו סוכה דעלמא בעי טפח שוחק כו' הך בעי פס ד"ט ומשהו לשיטת הרמב"ם דמפרש במבוי מפולש שם כפירש"י ולא כתוס' והר"ן שם בשלמא לפירש"י הנ"ל דטפחים דדפנות עצבות אהני טפח שוחק אף בשתי דפנות זה נגד זה להעמיד באמצע בסוכה קטנה ששיעורה ז"ט והוה לבוד משני הצדדים והא דבעי ריב"ל פס דוקא בסוכה ארוכה ורחבה דא"א להכשירה ע"י לבוד אז לא סגי ברוב דופן אלא בפס ד' ומשהו תוך ג"ט והוה דופן שלם וכמ"ש המג"א סי' תר"ל סק"ג דאף כה"ג אם הסוכה גדולה שהשלישית יותר רחוקה יותר מג' טפחים פסול ע"ש. אבל לשיטת הרמב"ם דטפחים דסיכה שוחקות וא"א להכשירה אף כשהיא קטנה ז"ט ע"י לבוד משני צדדים כיון דחשבינן לבוד דעלמא פחות מג"ט עצבות והיא רחוקה יותר מג"ט מצד השני וכיון דאינה נכשרת ע"י רוב דופן כמו ב' דפנות דעריבן ע"כ בעינן פס ד' ומשהו כריב"ל והיאך קאמר טפח שוחק בדפנות מפולשים וצ"ע:

ומצאתי להר"ן שכתב על מימרא דר' אסי דף י"ו פס ד' מתיר בסוכה משום דופן מוקי בפחות מג' סמוך לדופן פי' הר"ן בסוכה העשויה כמבוי מיירי דאי בשתי דפנות דעריבן אפי' טפח שוחק וצורת הפתח מהני וכו' ודוקא פס ד' ומשהו דאיכא בהעומד שיעור ראוי אבל בטפח אי מוקים ליה באמצע בפחות מג' טפחים מתרי גיסא לא מהני כיון דליכא בעומד שיעור ראוי עכ"ל היינו הר"ן לשיטתיה אזיל דבשתי דפנות דעריבן בעי הקרנות שלמים ולא אהני לבוד וע"כ מיירי בעשוי' כמבוי אבל רש"י לא ס"ל הכי ומיירי ר' אסי בשתי דפנות דעריבן אז בעינן שיעור עומד אבל במפולש אהני בדופן ג' טפח שוחק בי מצעי והוה לבוד ודו"ק ועיין מ"ש פ' האזינו בסופו:

שאלה ה

שאלה מי שאין לו שמן כי אם להדליק גר ליל א' של דחנוכה ואם יחלוק השמן לח' חלקים לא יגיע ללילה א' כשיעור חצי שעה שהיא משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק מי אמרינן דעדיף שידליק ליל א' כל השמן כשיעור משידליק כל לילה ולילה שלא כשיעור או איפכא עדיף שיחלק לד' חלקים וידליק מעט מעט:

תשובה מצאתי ראיתי שכתב אא"ז ז"ל הרב הגאון מוה' מנחם מענדל אבד"ק קראטשין שרוצה לפשוט שאלה זו מקושית הב"י וז"ל ואיכא למידק למה קבעו ח' ימים הא שמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה א' ולא נעשה הנס אלא בשבעה לילות וי"ל שחילקו השמן שבפך לח' חלקים ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק א והי' דולק עד בוקר ונמצא שבכל לילה נעשה הנס ועי"ל לאחר שנתנו שמן בנרות המנורה כשיעור נשאר הפך מלא כבתחלה וניכר הנס אף בלילה א' א"נ שבלילה א' נתנו כל השמן בנרות ודולק כל הלילה ובבוקר מצאו הנרות מלאים שמן וכן כל לילה ולילה עכ"ל ורוצה אא"ז הגאון ז"ל לפשוט מתירוץ א' של הב"י הנ"ל דעדיף לחלוק לח' חלקים כמו שהיו חולקים אז לח' חלקים אע"ג דבעינן מדתה שתהא דולקת מערב עד בוקר שהוא חצי לוג ולא הי' מגיע כשיעור לכל לילה כנ"ל. ויש לי להשיב על דבריו דע"כ המסקנא כאינך ב' תירוצין של הב"י חדא ועוד קאמינא ונקדים מה שכתב הב"י הטעם שהוצרכו להדליק ח' ימים מאותו הפך מפני שכל ישראל היו בחזקת טמאי מתים וא"א להתקין שמן טהור עד שיעברו עליהם ז' ימים מיום טומאתם ויום א' לכתישת הזתים והקשה בביאורי מהרא"ם על הסמ"ג ה"ל חנוכה הא קיי"ל הדלקת נרות דוחה טומאה כדנפקא לן מלהעלות נר תמיד ותירץ שמן שהוא מכשירי הדלקה לא כמו גבי מילה דאין מכשירין דוחה שבת והשיב הגאון חכם צבי בשו"ת פ"ז עליו מה שייך שבת לכאן בשלמא במילה הוא דוחה ומחלל שבת באיסור תורה או דרבנן וזה אסור שהי' אפשר לעשות מע"ש אבל בטומאה כיון שהותרה בצבור מה איסור יש בעשיות השמן בטומאה ומסיק דעיקר קושיות מהרא"ם מעיקרא ליתא דאף שדוחה את הטומאה רצה להראות חיבתן לפניו ועשה להם נס זה עכ"ל וקשה לתירוץ א' של הב"י אין תירוץ של החכם צבי נכון דאכתי קשה על שחילקו השמן שבפך לח' חלקים ללא צורך רק לטורח כיון שדוחה טומאה היה להם להדליק לילה ראשונה כל השמן שבפך, וא"ל דוקא היכא דליכא שמן לגמרי אז דוחה טומאה משא"כ אם יש שמן טהור אפי' פחות מכשיעור אין דוחה טומאה והוכרחו לחלק השמן לח' חלקים ז"א דא"כ קושיות מהרא"ם מעיקרא ליתא דהנס הי' מצד ההכרח שידלק כשיעור מערב עד בקר ומי הכריחו להחכם צבי לדחוק שרצה הקב"ה להראות חיבתן א"ו דאין חילוק ובכל ענין דוחה טומאה וא"כ הדק"ל דלא משני הח"צ מידי לתירוץ א' של הב"י וכיון דקושית ח"צ על מהרא"ם אין להשיב עליו ודבריו כנים ואמיתים דאפי' מכשירים דוחה טומאה מוכח כאינך ב' תירוצים של הב"י הנ"ל והי' הנס תיכף בשעת הנתינה בפך או בקני המנורה והם לא הי' בדעתם למעט השיעור והנס היה להראות חיבתן כנ"ל ודו"ק:

ולכאורה היה נלפע"ד להביא ראי' דתירוץ א' של הב"י אמת מלשון הש"ס במס' שבת דף כ"ג ע"א מאי ממעט בלילה שני' זמן ונמעט נס ומשני נס כל יומא איתי' ופירש"י כל שמונה הדליקו מן הפך וא"כ אי ס"ד כאינך ב' תירוצים של הב"י לא הי' בליל שמיני נס חדש שהרי הי' שמן בפך כשיעור ליל ח' מן הנס שנעשה ביום ז' או בקני המנורה א"ו שחילקו שמן שבפך לח' חלקים ושפיר מברכינן אף בליל ח' שעשה נסים וכו'. אבל אין זה מוכרח דיש לבעל דין לחלוק דאע"ג שלא הי' נס חדש אעפ"כ כיון שהשמן של ליל ח' הי' נולד ע"י נס שפיר מברכינן על הנסים. ועי"ל לתירוץ ג' של הב"י שהיו מוצאים קנים של המנורה מלאים כנ"ל י"ל שהיו דולקים והולכים בלי הפסק וא"כ גם בליל ח' היה נס בכל רגע וכמו שאכתוב לקמן סברא זו בשם ז"ר ודו"ק. ויותר מסתבר לומר שהיו דולקים בלי הפסק כדי שלא יצטרך הכהן שיכנס בטומאה להיכל משא"כ לאינך ב' תירוצים הוי ניסא לשיקרא כיון שהוצרך לכנוס להטיב הנרות בטומאה ואע"ג שהי' מטיב ומדליק ע"י פשוטי כלי עץ עכ"פ הי' הוא נכנס בטומאה. עוד נלע"ד לסתור ראיות אא"ז הנ"ל דשאני הכא דחיישינן שמא ימות כדאיתא בשו"ת ח"צ בשם רדב"ז מי שהי' חבוש בבית האסורין ינתנו לו רשות לצאת פעם אחת בשנה א"צ להמתין עד יוה"כ ויעשה מצוה קלה המוקדם דחיישינן שמא ימות וה"ה הכא חיישינן שמא ימות ולא יקיים אף מצוה א' כתיקנה משא"כ במנורה שפיר חלקו לח' חלקים דברבים לא שייך חשש זה וק"ל. עוד נלע"ד להביא ראי' דע"כ נדחה תירוץ א' של הב"י דאיתא בשבת שם אמר רבא פשיטא לי נר חנוכה ונר שבת נר שבת עדיף משום שלום בית וקשה ממ"נ אם יש לו שמן כשיעור הדלקת נ"ח שהיא חצי שעה מה אריא משום שלום בית הלא אפי' אם שווים הם יתכן שיחלק לחצאין השיעור ויקיים גם מצות נר שבת דכ"ש הוא מדחלקו הפך לח' חלקים אע"פ שלא יעשו שום מצוה כתיקנה כמאמר הכתוב מערב עד בוקר ואפ"ה חלקו לח' חלקים ש"מ שמוטב שיעשה כמה מצות שלא כתיקונם משיעשה מצוה א' כתיקנה לבדה ולא ישאר מאומה שמן לשאר לילות וא"כ כ"ש בנידן דידן אם יחלוק שמן לחצאין יקיים מצות נ"ש כתיקנה דא"צ שיעור כי אם עד הלילה ואם מיירי שאין לעני שמן כשיעור ובענין שא"א לחלוק לחצאין ולא סגי אלא למצוה אחת קשה פשיטא מוטב שידליק מעט השמן שיש לו לנר שבת ויעשה כתיקנה דע"כ מיירי שיש לו שמן שידליק עד הלילה מדקתני משום שלום בית ש"מ דמספיק השמן לתשמיש ולהצטרכות שלו עד תחלת הלילה וא"צ נר אשבת שיעור יותר כדאיתא בש"ע או"ח סי' רס"ד וא"כ מאי ארי' משום שלום בית בלא"ה נמי מוטב שידליק נ"ש כתיקונה שא"צ שיעור רק עד רביעית שעה דהיינו מקודם בין השמשות עד תחילת הלילה משידליק נ"ח פחות מכשיעור חצי שעה שלא כתיקונה א"ו דרבא לא ס"ל תירוץ א' של הב"י:

ולכאורה הי' נ"ל ליישב קושיא זו דמיירי דעני זה יש לו פחות מכשיעור שמן דהיינו מותר משמן נ"ח מאתמול שכבתה תוך זמן השיעור אתמול ואין זקוק לה ואינו רשאי להסתפק משמן זה כי אם למצות נר חנוכה בלבד כדאית' בשאלתות דר' אחאי וא"כ אי לאו משום שלום בית לא הי' רשאי להסתפק משמן זה לנר ביתו אף שמצוה זו כתיקונה. אמנם תירוץ זה נסתר לשיטת הר"ן דס"ל אפי' כבתה מעצמה תוך השיעור מותר להסתפק ממנה וטעמא דמלתא שלא הקצה אותו אלא למצותו כ"ז שהיא דולקת והולכת תוך זמן מצותו הא כבתה מותר הק"ל דהא קיי"ל בסנהדרין הזמנה לאו מלתא היא וא"כ ממ"נ אם לא הדליק מאתמול כלל מותר לו להשתמש לצרכו דאין חל עליה קדושת מצוה נ"ח כלל ואם הודלקה וכבתה מותר ג"כ להר"ן א"ו כאינך תירוצין של הב"י, מיהו לסברת רדב"ז הנ"ל דאין מעבירין על המצות י"ל דהכא מיירי מנ"ח דהאידנא ונר ביתו דלמחר הי מיניהו עדיף וא"ש דאי לאו משום שלום בית ה"א נ"ח דהאידנא עדיף אף שאין לו שמן כשיעור נ"ח מטעם דאין מעבירין על המצות. אבל הגאון ח"צ שהשיב שם על הרדב"ז דלא אמרינן אין מעבירין על המצות אלא בששתיהן שווים אבל לא בחד מינייהו עדיף ע"ש הק"ל א"ו שאין רבא סובר כתירוץ א' של הב"י. ולעיל בפ' מקץ כתבתי עוד כמה תשו' על תירוץ א' של הב"י ודו"ק היטב:

והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא ואיל ליישב גמרא דשבת אומר ר' יהודה יום א' המדליק מברך ג' והרואה מברך ב' מכאן ואילך המדליק מברך ב' כו' מאי ממעט זימן ונמעט נס ומשני נס כל יומא איתא מאי מברך להדליק נר של חנוכה. ותמוה מה חיבור השאלה מאי מברך להא דמשני נס כל יומא איתא ותו מה הי' כוונת השואל. ונלע"ד ליישב דתו צריך ביאור מדוע בש"ע הלכות חנוכה פסק דמברך להדליק נר חנוכה וכן הי' הגירסא בסידור מהרי"ל ובש"ס קאמר להדליק נר של חנוכה, ונלע"ד ליישב דכבר כתבתי לעיל סברא לר"י מדקאמר נס כל יומא איתא ש"מ דס"ל לאמיתיות כתירוץ א' של הב"י וא"כ מדלא פליג בהדיא על רבא דיחלוק לחצאין כנ"ל ש"מ דס"ל לר' יהודה הזמנה מילתא היא ומודה לרבא בעיקר הדין אם נותר שמן נ"ח מאתמול רק בהא קמיפלגי לרבא ס"ל הזמנה לאו מלתא היא כדאמר בסנהדרין פ' נגמר הדין וממ"נ אסור לחלוק כנ"ל דלא סבירא לי' כתירוץ א' של הב"י אבל ר"י ס"ל מטעם אחר אין רשאי לחלוק דהזמנה מילתא היא והוקצה למצותו ומיירי ביש לעני נ"ח שהכין לצורך חנוכה ולכך אסור לשבת אם לא משום שלום בית ולכך לא פליג בעיקר הדין על רבא והנפקותא לרבא דסבירא לי' הזמנה לאו מלתא היא לא שייך לברך נר של חנוכה דקודם הדלקה אין חל מצות שם חנוכה על הנר ומשמעות נר של חנוכה משמע שכבר הנר של חנוכה א"כ צריך לברך נ"ח אבל לר"י דע"כ סבירא לי' הזמנה מלתא היא עדיף לברך של חנוכה דת"ח צריך להשמיענו חידוש בברכותיו כדאיתא בברכות. וא"כ שייך שפיר חיבור מאי מברך של חנוכה להא דקאמר נס כל יומא איתי' וא"כ לדידן דאנן קיי"ל כרבא דהזמנא לאו מילתא היא שייך שפיר לברך נר חנוכה כדאיתא בש"ע ודו"ק היטב:

עוד נראה לפע"ד לדחות דברי אא"ז הנ"ל ונקדים מ"ש המהרש"א במס' חולין פרק א"ט וז"ל מהיכן למדו לומר בנרות חנוכה שהי' נס גם ביום ראשון מימי חנוכה ותירץ לפי שהמנורה היתה טמאה וא"ל שעשו מנורה של עץ דהא בשעת עשייה היו מטמאין אותה וגם א"ל שהביאו מנורה מוכנת של עץ ע"י פשוטי כלי עץ דהא אסור לעשות דמות מנורה שבמקדש אלא צ"ל בשברי כלי חרס שהן טהורין דהיינו הבאים מסתם כלים היותר גדולים ששבריהם נטהרו בפחות מחצי לוג והשתא ע"כ בלילה ראשונה ג"כ לא נתנו אלא בפחות מחצי לוג לכל נר ונר ואעפ"כ הי' דולק כל הלילה בימי חנוכה שהם לילי טבת ארוכים דצריך חצי לוג לכל נר וא"כ הי' נס גם ביום הראשון עכ"ל ולפ"ז נסתר ראיות אא"ז דודאי עדיף לעשות מצוה אחת כתיקונה מלעשות כמה מצות שלא כתיקונם אך מה שחילקו השמן שבפך לח' חלקים א"א הי' להדליק כל השמן שבפך בפעם א' כיון ששברי כלי חרס לא היתה מחזקת חצי לוג לא הי' באפשרי לקיים אפי' לילה א' כתיקונה ולסברת מהרש"א ע"כ אם יש שמן טהור אפי' פחות מכשיעור אין דוחה טומאה מדלא הדליקו תיכף שמן טמא כשיעור וא"ל שאח"כ שהי' דולק קצת היו משלימים מן המותר שמן שבפך והי' כשיעור ז"א דא"כ נסתר סברת מהרש"א לגמרי דילמא לא הי' נס בלילה א' והיו משלימין אח"כ א"ו דאין מועיל השלמה אח"כ וטעמא דמלתא למ"ד הדלקה עושה מצוה צריך שיעור דוקא בשעת הדלקה כדאי' בש"ע או"ח סי' תרע"ה סעיף ב' ע"ש וא"כ הדין נותן שיחלקו לח' חלקים כיון שגם בלילה א' א"א לקיים מצוה כתיקונה. ולפ"ז מיושב כל הקושיות על התירוץ א' של הב"י שכתבתי לעיל וגם רבא ס"ל תירוץ א' שחלקו לח' חלקים כיון שהי' א"א בענין אחר ודו"ק:

אך יש לפקפק על סברת מהרש"א דלמא דוקא לילי טבת ארוכים צריך חצי לוג שיעור לכל הלילה משא"כ בכ"ה בכסליו סגי בפחות מחצי לוג והיה כשיעור ולא הי' נס. ונלפע"ד דלסברת המהרש"א אעפ"כ הי' נס בענין אחר דאיתא בספרי פ' תצוה להעלות נר תמיד נר מערבי קרוי תמיד שהי' דולק כל היום וכתב הזית רענן שהציווי הי' ליתן לוג שלם קודם הנס או אחר שמת שמעון הצדיק ולפי"ז בימי חשמונאי שהי' אחר שמת שמעון הצדיק ולא הי' נס בנר מערבי וא"כ הי' הכרח ליתן בנר מערבי לוג שלם וכאן הי' א"א מכיון ששברי כלי חרס לא היו מחזיקים חצי לוג ואח"כ א"א להשלים דבעינן בשעת הדלקה וא"כ הי' נס ניכר בליל א' ע"י נר מערבי שאעפ"כ היה דולק כל היום ולסברא זו ג"כ א"ש תירוץ של הב"י שע"כ היו חולקים לח' חלקים כיון שלא יקיימו מצוה כתיקונה אף בלילה א' שלא יהי' שיעור שלם בנר מערבי ודו"ק היטב:

ואכתי פש גבן לברורי שיש להקשות על המהרש"א הנ"ל מהא דאיתא במס' מנחות דף פ"ט ע"א מערב עד בוקר שיערו חכמים חצי לוג לכל נר איכא דאמרי מלמעלה למטה שיערו אין עניות במקום עשירות וא"ד מלמטה למעלה שיערו התורה חסה על ממונם של ישראל ופירש"י מתחלה הי' נותן מעט ואם היה רואה הכהן שיכבה קודם היום הי' מוסיף והולך וא"כ מוכח דלא בעינן שיעור בשעת הדלקה וא"ל דס"ל הנחה עושה מצוה דא"כ מאי דוחקי' דש"ס דמוקי פלוגתייהו אם התורה חסה על ממונם של ישראל כו' אמאי לא מוקי דפליגי אם הדלקה עושה מצוה או הנחה א"ו דלכ"ע הדלקה עושה מצוה ואפ"ה אין מעכב אלא מצוה מן המובחר היא באפשר ליתן כשיעור בשעת הדלקה בלי שום נזק וחסרון כיס ולפ"ז קשה על המהרש"א דלמא גם הכא לא הי' נם והשלימו. וא"ל דלא כתב המהרש"א דרך הוכחה אלא המעשה כך הי' שלא השלימו שהי' ניכר תיכף הנס אחר הדלקה ולא הוצרכו להוסיף ז"א דא"כ מי הכריחו למהרש"א לגמרי לסברא דידי' דהא י"ל ג' תירוצי' של הב"י שהיו הקנים מלאים שמן כו' כנזכר לעיל אלא ע"כ דכוונת מהרש"א להוכיח סברא מוכרחת שע"כ הי' נס וזה נסתר. ולכאורה הי' נראה לפע"ד ליישב קושיא זו דלעולם דבעינן כשיעור בשעת הדלקה ואעפ"כ עדיף לשער מלמטה למעלה דאם נשער מלמעלה למטה חיישינן שמא יהי' שמן מרובה שידליק כל היום וא"כ לא יקיימו הטבת נרות במועדו ובזמנו קודם התמיד של שחר דלכבות הנרות אין רשאי כדאיתא בספרי בפ' בהעלותך, אבל ז"א דג' תשובות בדבר חדא דלמא הצווי דהטבת נרות קודם התמיד הוא דוקא אם יהי' צריך הטבה אחר שהיו כבים הנרות אבל אם לא היו כבים א"צ הטבה כמו נר מערבי שהי' דולק כל היום והיה מטיב אחר התמיד של בין הערבים. ותו דהי' אפשר ליטול הפתילה עם השמן ויהי' זריז שלא יכבם כמו שהי' עושה בנר מערבי. ותו דע"כ מוכח דהטבה בכל יום קאי אפתילות לעשות חדשים ולא על קינוח אפר הפתילה מן קני המנורה כהבנת העולם דהא איתא בספרי פ' תצוה יאירו ז' הנרות יכול לעולם ת"ל מערב ועד בקר ופי' הז"ר דה"א שיתן שמן שיהי' דולק מעת לעת ת"ל מערב עד בוקר וקשה הא כתיב בפסוק בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ודרשינן שיהי' הטבת הנרות קודם התמיד ש"ש וא"כ ממילא מוכח שלא יהי' שמן יותר מערב עד בוקר וצ"ל דהטבה שייך אף בשעת הדלקת נרות או אפתילה חדשה או לקנח מעט אפר מפתילות ישנות שנשרפו וא"כ הדק"ל. וי"ל עפ"י מ"ש התוס' שם שהיו משערים בפתילה בינונית וא"כ היו נותנים רביעית שמן מתחלה והיו נותנין לתוכו פתילה בינונית וא"כ אע"ג שלא הי' דולק עד היום הי' מחמת שהפתילה עבה ואילו הי' הפתילה דקה מאוד הי' די בחודש ניסן שבו הוקם המשכן או בחדש תשרי שהוקם המקדש הי' די ברביעית שמן וא"כ קרינן ביה מערב עד בוקר דעיקר תליא בשמן שהוא כשיעורו וא"כ מותר אח"כ להשלים ולהוסיף עד חצי לוג ובודאי לא טעו בזה שיתנו כ"כ מעט שלא יהי' דולק עד בוקר אפי' בפתילה דקה וזה היו יכולין לשער אלא לכך היו נותנים פתילה בינונית כדי שלעולם יהי' שיעור השמן שוה חצי לוג בין לילות ארוכים וקצרים אלא הפתילות ישתנו, אבל הש"ע והמהרש"א הנ"ל מיירי שאין בשמן כשיעור אפי' בפתילה דקה שבדקה שידלקו עד בוקר בלילי טבת ארוכים ולכך אסור להוסיף אח"כ וה"ה בנר חנוכה ג"כ מיירי הש"ע שאין בשמן שידליק חצי שעה אף בפתילה דקה שבדקות ולכך אין מועיל הוספה אח"כ ודו"ק היטב:

תו קשה לי על המהרש"א הנ"ל הא איתא סוף מס' חגיגה הכריזו הזהרו שלא תגעו בשלחן תנא הזהרו שמא תגעו בשלחן ובמנורה ותנא דידן מ"ט לא תני מנורה משום דלא כתיב בי' תמיד ואידך כיון דכתיב נוכח השלחן כמאן דכתיב בי' תמיד כו', ותיפוק לי' דכלי עץ עשוי לנחת הוא ואין מקבל טומאה ופירש"י דעל השלחן מקשה שהי' של עץ ואתקש לשק דבשלמא המנורה שהיתה של זהב מקבל טומאה אע"ג שהיתה עשויה לנחת דכלי מתכת לא אתקש לשק אבל מן השלחן קשה ומשני כדר' יהושיע בן לוי דאמר שהיו מגביהין לעולי רגלים השלחן ראו חבתכם כו' ולפ"ז ממ"נ נסתר סברת מהרש"א הנ"ל דהא גמרא ערוכה היא במס' מנחות דף כ"ח ע"ב לא יעשה אדם בית תבנית היכל שלחן נגד שלחן מנורה נגד מנורה אבל עושה של חמשה וששה קנים ושל שבעה לא יעשה אף משאר מיני מתכות ר' יוסי בר' יהודה אומר אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו מלכות בית חשמונאי ולפ"ז ממ"נ אם הי' אז מלכות בית חשמונאי גם קודם שנכנסו יוונים להיכל מנורה של עץ לא הי' מקבל טומאה כלל דכלי עץ העשוי לנחת הי' ואם הי' להם מנורה של זהב מקדם א"כ הי' מותר להביא מנורה מוכנת של עץ [וי"ל כיון שכשרה במקדש אסור לעשות של עץ אף שלא היתה ממש במקדש] דדוקא אח"כ נולד האיסור לעשות המנורה של עץ כתבנית שהי' להם לבית חשמונאי במקדש אבל קודם לכן הי' מותר לכל אדם לעשות מנורה של עץ והי' באפשרות להביא מנורה מוכנת ע"י פשוטי כל עץ וא"ל כיון שהאויבים שבאו להיכל טלטלו המנורה ממקום למקום לא הי' שוב כלי עץ העשוי לנחת ז"א כיון דאין עשוי' מתחילה לטלטל לא איכפת לן במה שע"י סבה ניתק ממקומה ותדע דהא ע"כ טלטלו השולחן אחר גמר מלאכה לבית המקדש ומדוע לא הי' מקבל טומאה א"ו דדוקא אם העשיה היה לטלטל והא שהקשו תוס' סוף מס' חגיגה דכל שנים שהיו ישראל במדבר היו מטלטלין אותם כו' כוונתם דע"כ הי' נעשה מתחלה במדבר לטלטל במסעות הדגלים אבל במקדש אם המנורה היא של עץ כיון דלא הי' העשיה לטלטל אותה ודאי הוה עשוי' לנחת וא"כ ממ"נ מיושב קושיות מהרש"א וזה א"צ לפנים ודו"ק היטב. ונ"ל ליישב עפ"י דאיתא במס' מנחות פ' ב' מידות כיצד עושה מסלקן ומניחן באוהל ומקנחן ונותן בהן שמן כו' שהיו פרקים שלהן בפ"ע וחכמים אומרים לא היו זזים ממקומם וא"כ לת"ק הוה עשוי' מתחלה לטלטל ומקבל טומאה אבל לחכמים קשה. ובזה אפשר ליישב הגמרא מאי חנוכה דתנו רבנן כו' ע"ד שכתבתי בפ' מקץ יעו"ש ודו"ק היטב:

שאלה ו

בשו"ת שערי אפרים שאלה ל'"ח חמאה שבישלו בקדרה של בשר ב"י וליכא ס' אי שרי להדליק בחמאה במנורה של חנוכה לצאת ידי חובת כר חנוכה ונוטה להתיר ותוכן דבריו דמצות לאו ליהנות ניתנו ואפי' מצות דרבנן ולא שייך למימר הכא כתותי מיכתת שיעוריה דבשר בחלב מן הנקברין ואע"ג דתנן בתמורה הנקברים לא ישרפו א"כ אסור לשרוף בש"בח וכ"ש שאסור לשרוף ולהדליק במקום נר חנוכה ז"א דעיקר הטעם דאסור לשנות ולשרוף דנקברים אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר ובנידן דידן לא שייך האי טעמא כי מה אפר שייך בנ"ח אע"ג דיש אפר מעט מן הפתילה מ"מ הפתילה עצמה אינה אסורה בהנאה רק החמאה ומן החמאה אין כאן אפר עכ"ל. ולפע"ד אין דבריו מבוררין דהא בזה גופא שדולק החמאה עובר על לאו דלא תבשל וכן איתא להדיא בש"ע או"ח סי' שי"ח סעיף ד' תבשיל שנתבשל כל צרכו יש בו משום בישול אם נצטנן ויש בישול אחר בישול בתבשיל שיש בו מרק לכ"ע וחייב חטאת וא"כ ה"ה לענין בשר בחלב מדוע לא נימא דיש בישול אחר בישול ואפי' הרא"ש דחולק גבי שבת וס"ל דאין בישול אחר בישול בשבת נלע"ד מודה הכא כיון דטעם כעיקר בתוך חמאה עובר בכל פעם וראי' לזה נלע"ד מן המכילתא בפ' משפטים דדרשינן מלא תבשל למעוטי שאר אסורים דמותרים בבישול ומאידך לא תבשל דרשינן דרך בישול אסרה תורה כמש"ל בפ' משפטים וקשה מנא להו לחז"ל לדרוש קולא דלמא לחומרא לכך כתיב ב' פעמים לא תבשל לאסור בישול אחר בישול ולסתור סברא חיצונה א"ו מסתברא איפכא דהי' סברא חיצונה לאסור בבשר וחלב בישול אחר בישול ואין צריך שום לימוד לזה. ותו קשה מנ"ל לחז"ל דבשר שנתבשל בפ"ע וחלב בפני עצמה ואח"כ בשלם בהדדי דאסור באכילה והנאה להערה זו דאין בישול אחר בישול דעיקר הראי' מדכתיב לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל או מדכתיב בפסח ובשל מבושל יש לך בישול אחר שהוא כזה כדאיתא בחולין דף קט"ו שמא דוקא בשניהם חי שייך שם בישול עלי' אבל לא במבושלים מקדם כל אחד בפני עצמו. וא"ל דהתורה הקפידה על הטעם משא"כ הכא בחמאה שכבר נתערב הטעם זה אינו דהא חזינן דהתורה הקפידה על הבישול דהא אי תרו לי' כולא יומא בחלבא או בישל בחמי טברי' מותר אע"ג דאיכא טעם כעיקר ואם כן נימא דעיקר קפידא על הבישול משא"כ אם היו מבושלים בפ"ע מקדם אין שם בישול חל עליהם א"ו דזה סברא חיצונה דיש בישול אחר בישול בבשר וחלב. וניהו בשורף בשר וחלב דרך כליון ואבוד מן העולם אין עובר משום לא תבשל ויש הוכחה לזה מדאיצטרך לא תבשל למעט שאר איסורין דמותרין בבישול קשה תיפוק לי' מדחמץ בפסח וערלה וכלאי הכרם דהם בשריפה וילפינן מקרא מוכח דא אסורים בבישול א"ו דמה שהוא דרך ביעור מן העולם אין בהם משום לא תבשל אעפי"כ הכא בחמאה שדולק לטובתו לשם מצות חנוכה פשיטא שעובר משום לא תבשל. וגם מול שיש בישול אחר בישול בבשר וחלב מדאיתא בש"ע י"ד סי' פ"ז סעיף ו' ברמ"א י"ו דאסור לחתות אש תחת קדירה של נכרים לפי שהם מבשלים בהם פעמים חלב ופעמים בשר והמחתה תחת קדירה שלהם בא לידי בישול בשר בחלב הרי לפנינו אע"ג שמבשל בישולי' אחרים של היתר אעפ"כ אסור לחתות מפני הבליעה שבקדרה אע"ג שכבר נתבשל הבליעה ונתערב הטעם אסור לחתות:

עוד נלע"ד להביא הוכחה עצומה דאפילו שאר איסורי הנאה אסור להדליקן למצות נ"ח או שאר מצות דרבנן ולא אמרינן בהו מצות לאו ליהנות ניתנו בהקדים לשון הש"ס בשבת דף כ"ג ע"ב ולא בשמן שריפה מאי שמן שריפה אמר רבא שמן של תרומה שנטמאת ואמאי קרי לי' שמן שריפה הואיל ולשריפה עומדת ובשבת מ"ט לא מתוך שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה וביו"ט גזרינן אטו שבת ר"ח אומר הכא ביו"ט שחל להיות ערב שבת עסקינן כו' וקשה מדוע דחקו האמוראים לפרש פשט המשנה בדוחק ולא משני דשמן שריפה פי' שמן של איסורי הנאה ואשמועינן אפי' אין אוכל ומשתמש אצל הנרות אלא מדליקן למצות שבת כגון הרבה בעלי בתים שדרים יחד ואפ"ה צריך כל אחד להדליק בפ"ע וה"ה ביו"כ שחל להיות בשבת או ההולכים ללמוד חוץ לביתם צריכים להדליק נ"ש בחדרם כדאיתא בש"ע סי' רס"ג וא"כ אשמעינן אע"ג שאין משתמש אצלם ואין מדליקן אלא לשם מצות שבת אסור אע"ג דמצות לאו ליהנות נתנו אסור ומטעם דכתותי מכתת שיעורי' כנ"ל דנרות של שבת צריך שיעורא שיהו דולקין עד הלילה וגם ב' נרות א' כנגד זכור ואחד כנגד שמור וכדאי' בש"ע סי' רס"ג ולכך פסולים נרות של איסורי הנאה להדלקה וא"ל אמאי לא קתני ולא בשמן של איסורי הנאה בהדיא ז"א דה"א אפי' הנקברים פסולים וז"א דהנקברים לא מכתת שיעורי' כנ"ל ואין לאסור מטעם הנקברים לא ישרפו דעיקר הטעם משום אפרן ובשמן לא שייך האי טעמא כנ"ל. ובזה א"ש שמדייק ולא בשמן שריפה ולא מזכיר פתילה של איסורי הנאה דבפתילה גם הנקברים אסור מטעם שהנשרפין לא יקברו והנקברים לא ישרפו וכנ"ל ואמאי דחיק לאוקמי' בשמן תרומה טמאה א"ו דקושטא הוא דלא אמרינן במצוה דרבנן מצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ ה"ה נקברין פסולין ומקשה הש"ס שפיר מדוע קאמר בשמן שריפה ולא קאמר סתם בשמן של איסורי הנאה א"ו דמיירי בתרומה טמאה שהיא מותרת בהנאה דאפ"ה אסור. ולכאורה הי' נ"ל לומר דלהכי לא משני ולא בשמן שריפה של איסורי הנאה דא"כ בסיפא מיותר דקתני אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט פשיטא ומ"ש שבת ומ"ש יו"ט בשלמא בשמן תרומה טמאה דמותר בהנאה ועיקר החשש שמא יטה איצטרך סיפא לאורויי אע"ג דביו"ט ליכא החשש שמא יטה גזרינן יו"ט אטו שבת אבל בשמן של איסורי הנאה פשיטא דשוין הם לאיסורא וא"כ כיון דסיפא ע"כ מיירי בתרומה טמאה ממילא ע"כ גם הרישא מיירי בענין זה דיו"ט גזירה היא אטו שבת. אבל לאחר העיון ז"א דגם לסברא דידי דשמן שריפה של איסורי הנאה א"ש דאיצטרך סיפא דה"א דמותר ביו"ט דעיקר הטעם דכתותי מכתת שיעורא דנרות של שבת צריך שיעור שיהי' דולקים עד הלילה וא"כ ביו"ט ליכא שיעורא דמותר להדליקן בלילה וא"כ אפי' כבתו תיכף אין זקוק להדליקן כיון שהתחלת הדלקה הי' בלילה לא שייך בהן שום שיעורא וה"א דמותר להדליק נר של יו"ט בשמן של איסורי הנאה אפי' הנשרפין לכך קתני בסיפא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט דגזרינן יו"ט אטו שבת א"ו דה"ה נקברים פסולין או מטעם דהנקברים לא ישרפו אע"ג דבשמן ליכא אפר די"ל כ"מ דבטיל טעמא לא בטיל דינא או דלא אמרינן במצות דרבנן מצות לאו ליהנות ניתנו כנ"ל:

ולכאורה הי' נ"ל להביא ראיה דמדליקין באיסורי הנאה מדאמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת אין מדליקין בהם בחנוכה בין בשבת בין בחול אמר רבא מ"ט קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה וקשה ל"ל לרב הונא ב' טעמים הלא טעם דכבתה זקוק לה סגי אף לשבת. ולכאורה היה נ"ל דאיכא נפקותא בחצר שיש לה ב' פתחים צריכה ב' נירות מפני החשד וכת' הח"צ בשו"ת צ"א דעיקר החשד הוא מפני הטועים בדין, שסברו מצד החיוב להדליק מב' רוחותיו יסברו כי היכא דבהאי פיתחא לא אדליק באידך נמי לא אדליק אבל היודעין הדין דבחדא פתחא סגי בודאי לא יחשדו דומיא דבה"כנ שיש לה ב' פתחים נמצא לסברא זו בודאי א"צ להדר אחרי שמן ופתילה כשירים להדליק בפתח ב' דאף אם תכבה אין זקוק כיון שלא מדליק אלא מפני הטועים, והא ראי' שאינו מברך על הדלקה זו כדאיתא בהר"ן והובא ברמ"א סי' תרע"א ס"ח אבל בשבת צריך להדר אחר שמן כשר משום דמותר להשתמש לאורה וחיישינן שמה יטה אבל זה ליתא דכיון שיש ג"כ נר של שמן כשר באידך פיתחא לא חיישינן שמא יטה כדאית' בש"ע א"ח סי' רס"ד בשאר שבתות ג"כ אם יש נר כשר בין הפסולין מותר להשתמש אף לפסולים אפי' הם בשני חדרים. איברא י"ל דנ"מ אם הנר כשר שבאידך פתחא הוא מאיסורי הנאה דחיישינן שמא ישתמש אצל נר הפסול שהוא מהיתר הנאה וא"כ מוכח דמדליקין נ"ח מאיסורי הנאה, אבל לאחר העיון זה ליתא דנ"מ אחריתי אם היה מהדר דלא מצא שמן כשר לטעם דכבתה זקוק לה ודאי מוטב שידליק שמן פסול משלא ידליק כלל משא"כ לטעם שמא יטה אסור וצריך שלא ידליק כלל וא"ל אמאי לא ידליק הא יש לו נר של שבת משמן כשר ולא חיישינן שמא יטה ז"א דהשיעורין של זמן הדלקה אינם שוים דנר של שבת א"צ שיעור אלא עד הלילה ונ"ח צריך שיעור חצי שעה וחיישינן שמא יטה אחר כיבוי נר של שבת והארכתי בזה בחידושי מס' שבת. ונלע"ד להביא ראי' לזה דלטעם שמא יטה צריך לישב בחושך בשבת אף אה לא מצא שמן כשר בהקדים דאיתא בשבת דף כ"א ע"א בעי מיני' אביי מרבה שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מהו שיתן לתוכו שמן כשר מי גזרינן שמא אתא לאדלוקי בעיני' או לא אמר לי' אין מדליקין מ"ט לפי שאין מדליקין ופירש"י לפי שאין מדליקין בעיניה וגזרינן הא אטו הא עכ"ל והפליאה נראה לעין כל מה חידש בזה שאמר מפני שאין מדליקין הלא גם אביי ידע מזה דיש ליגזור והי' מסתפק ושואל הטעם אם יש הכרעה וע"ז לא השיב שום הכרעה. ונלע"ד דה"פ דאביי הי' מסופק אם גזרינן גזירה לגזירה או לא כמו בכ"מ ולזה השיב רבה דע"כ אין כאן גזירה לגזירה לפי שאין מדליקין בשמן פסול בעין בכל ענין אף בא"א בשמן כשר ואי ס"ד דחשש הוא שמא ידליק ויטה א"כ אמאי ישב בחושך ולא יקיים מצות הדלקת נרות ושלום בית משום חשש בעלמא שיבא לידי הטיה א"ו דזה ודאי שיטה אם ידליק בשמן פסול וא"כ ליכא אלא חדא גזירה ולכך אסור לערב שמן כשר כ"ש בפסול וא"כ הרי לפנינו דבכל ענין אסור להדליק בשמן פסול אף בא"א בשמן כשר וא"כ נסתר הוכחה הנ"ל וז"ב ודו"ק. ואחר זה מצאתי סברא זו באשר"י מס' שבת דף הנ"ל והנאני שכוונתי לדעת הגדול אך אין הרא"ש מסביר הכוונה לפי שאין מדליקין כמש"ל ע"ש. ועוד אפשר לפרש לפי שאין מדליקין בכל ענין אפי' שנים דמדכרי אהדדי כדאמרינן בנר כשר שאחד אין רשאי בשבת לבדו להשתמש לאור הנר שמא יטה ושנים מותרין משא"כ בשמן פסול ש"מ דודאי יטה. ודו"ק

שאלה ז

שאלה ט"ב שחל להיות בשבת אם מותר ללבוש כתונת לבן לשבת או לא.

תשובה באו"ח סי' תקנ"א כתב המג"א ס"ק ד' דמותר ללבוש כתונת לבן בט"ב שחל בשבת, אבל הט"ז שם סק"ד מתמיה על מ"ש רש"ל דמה ששייך לכבוד השבת אין לשנות כגון כתונת כו' וצ"ע דהא מחמרינן באבל ממש אף הכתונת לשבת ביו"ד סי' שפ"ט כו'. ונלע"ד להוכיח כדעת המג"א עפ"י דאיתא בש"ע יו"ד סי' ת"ב סעיף ז' השומע שמועה קרובה בשבת השבת עולה לו ליום אחד ולמחר קורע והו"ל יום ששי שביעי לאבילות ובסי' שצ"ט סעיף א' כתב הש"ע וז"ל השומע שמועה קרובה ברגל אין הרגל מבטל השבעה אלא נוהג ברגל דברים שבצנעה ומונה שבעה אחר הרגל כו' ורגל עולה למנין שלשים שהרי דין שלשים דהיינו גיהוץ ותספורת נוהגים ברגל ולא מתורת רגל בלבד אסור בהם אלא אף מתורת אבל שהרי מתורת הרגל מותר ללבוש כלים מגוהצים חדשים ולבנים ונוטל צפרניו במספרים ושמא שמחת מריעות והבא ממדינת הים ומשביה מותרים לספר ולכבס ומדין אבילות אסור בכולם כמו בחול עכ"ל. וכתב הט"ז וז"ל זה סברת הרמב"ן והוכיח מדאיבעי' לן אי רגל עולה למנין שלשים או לאו ולענין שבעה לא מבעי' לן דבודאי אינו עולה כיון דלא נהגא מצות שבעה ברגל כגון נעילת סנדל וכפית המטה כי קא מבעיא לן לענין ל' דקא נהגא מצות ל' ברגל כגון גיהוץ וגם תספורת דאסור נמי ברגל והקשה הרמב"ן דהא מקצת דין שבעה נמי נוהג ברגל דהא אין מכבס כסותו אפי' במים לחוד ורבים מתעסקים לנחמו כדין אבל א"ו במנין ל' צ"ל דכל דין ל' אף מה שאינו אסור מחמת הרגל נוהג בו משא"כ בדין שבעה שאין נוהג בו אלא מעט כו'. אבל הטור כתב בשם הרא"ש אע"פ שאין הוספת איסור מחמת אבילות טפי מרגל מ"מ עולה הרגל למנין שלשים ופסק ב"י כרמב"ן דמסתבר טעמי' כו' ע"ש וקשה לי מדשתק רמ"א בשני דינים הנ"ל בסי' ת"ב ובסי' שצ"ט הנ"ל ש"מ שמסכים עם הב"י וקשה לי הא פסק הרמ"א באו"ח סי' תקנ"ד סעיף י"ט אם חל ט"ב בשבת אסור תשמיש המטה וכ' הט"ז שם ס"ק ט' דס"ל דהוה שבת זה כמו קובר מתו ברגל דנוהג ברגל דברים שבצנעה ולפי"ז ג"כ אסור לרחוץ ידיך בחמין שגם זה קרוי צנעה עכ"ל ולפי"ז קשה האיך סתם בסי' ת"ב דלעולם השומע שמועה קרובה בשבת השבת עולה לו למנין ז' הא משכחת בט"ב שחל בשבת ושמע בשבת זה שמועה קרובה דאין עולה למנין ז' לסברת הרמב"ן הנ"ל דבעינן הוספת איסור משום אבילות טפי מרגל ואז עילה הרגל למנין שלשים וה"נ לענין מנין שבעה כיון דט"ב שחל בשבת אסור דבר שבצנעה בלא"ה הדין נותן דאין עולה למנין ז', ודוחק לחלק בין איסור מחמת רגל בין איסור מחמת ט"ב דהוה לתא דאבילות דרבים דסוף כל סוף אין ניכר אבילות דידיה כלל בשבת א"ו דט"ב קל לענין לבישת כתונת לבן בשבת מאבילות דיחיד והוה הוספת איסור משום אבילות דידי' ושפיר מצטרף. וא"ת הא גם בשמע שמועה קרובה ברגל דהוה הוספת איסור כיבוס כסותו משום אבילות ואפ"ה אין עולה י"ל בהא פליג רמ"א דס"ל כסברת הלק"מ בפ"י מה"ל אבל דהקשה להרמב"ן דס"ל דברים שבצנעה נוהג ברגל אמאי לא יפסיק האבילות שמיני חג עצרת ומ"ש משבת ערב הרגל בשמע שמועה קרובה דהרגל מפסיק האבילות משום שנהג בשבת דברים שבצנעה כו' וי"ל שאני שבת שא"א לשבעה בלא שבת משו"ה עולה משא"כ רגל אין ראי' שיעלה ולכך אין ש"ע מפסיק. ואף דלפ"ז בטלה הוכחת הרמב"ן הנ"ל י"ל דרמ"א פסק כסברת של הרמב"ן מסברא ולאו מטעמיה והוכחה של הרמב"ן הנ"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

אמרי שפר (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה