אמרי שפר (לנדא)· רבי נפתלי הירץ לנדא מז'לחוב
חלק אבן עזר · תשובה ב'.
עוד נ"ל בגוף הענין מה שמחולק הב"ש עם הגאון מהר"ל מפראג בהרוג שנמצא סימן אמצעי בגוף וסימן מובהק בכליו דס"ל להגאון מהר"ל דמהני ממ"נ והב"ש חולק דחששא דשאלה משוה לסי' מובהק שבכליו וסימן אמצעי ונ"ל שבזה מחולקים רש"י ותוס' במס' ב"מ דף כ"ז ע"ב שם איבעי' להו סימנין דאוריתא או דרבנן כו' ת"ש חמור בסימני אוכף אימא בעידי אוכף ופירש"י בד"ה ת"ש דאוקמינן לעיל חמור לסימני אוכף אתי עכ"ל פי' מימרא דרבא שם ע"א ל"ל דכתב רחמנא שור וחמור שה ושמלה צריכא דאי כתב רחמנא שמלה ה"א ה"מ בעדים דגופי' וסימנין דגופי' אבל חמור בעידי אוכף וסימנין דאוכף אימא לא מהדרינן לי' כתב רחמנא חמור דאפי' חמור בסימני אוכף כו' ופירש"י מהכא מקשה הש"ס ת"ש כו' אבל התוס' כתבו שם ד"ה ת"ש חמור בסימני אוכף וברייתא היא ופי' מהרש"א הטעם של תוס' בד"ה בעידי אוכף שכתבו תוס' שם פי' אי וסימנין לאו דאוריתא כוונתם דאי סימנים דאוריתא א"צ לרבויי עידי אוכף דליכא לאשכוחי עדים בלא סימנים כמ"ש תוס' לעיל ומש"ה כתבו תוס' בד"ה ת"ש חמור בסימני אוכף ברייתא היא ואבל רבא הכא ע"כ מספקא לי' עכ"ל מהרש"א. וצריך ביאור דא"כ היאך פירש"י דהש"ס מקשה ת"ש מן מימרא דרבא הא רבא ע"כ מספקא לי' מדמזכיר עדים גם כן דאף אם נאמר דרש"י ס"ל דאפשר לאשכוחי עדים בלא סימנים ולא נתיאשו הבעלים שסומכים שיכירו עדים בט"ע בלא סימנים וכדמשמע מפירש"י ד"ה אימא בעידי אוכף שמכירים עדים בט"ע שהוא שלו כו' וא"כ קמ"ל רבא דעדים בלא סימנים וסימנים בלא עדים מהני אכתי קשה למה לי' להזכיר עדים הא כ"ש הוא מסימנים דהא בסימנים מסופק הש"ס אם דאוריתא או דרבנן ובט"ע פשיטא דלכ"ע מדאוריתא מהני. ולכאורה הי' נ"ל לומר דזה גופי' אשמעינן רבא במה שמזכיר עדים שאפשר לעדים בלא סימנים ומשו"ה מסיים כתב רחמנא חמור דאפי' חמור בסימני אוכף ולא מזכיר עדים לבסוף כדי שלא נטעה דכוונתו משום דמספקא לי' אם סימנים דאוריתא או דרבנן כמ"ש תוס' ולעולם דלא משכחת עדים בלא סימנים משו"ה מסיים סימני אוכף לבד דודאי מהני אלא אשמעינן דאפשר לעדים בלא סימנים. אבל לאחר עיון אין צריך רבא להשמיענו דמחזירין בט"ע בלא סימנים דלשיטתי' בלא"ה שמעינן ממתני' דריש אלו מציאות שם רשב"א אומר כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז ואמרי' (דף כ"ג ע"ב) מאי אנפוריא אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין ה"ד אי דאית בה סי' כי לא שבעתן עין מאי הוה ואי דלית בה סימן כי שבעתן עין מאי הוה ומשני לעולם דלית בה סימן ונ"מ לאהדורי לצורבא מרבנן בט"ע אלמא לא מייאש בדבר שיש בה ט"ע אע"ג דלית בה סימן, מיהו על תוס' הנ"ל לק"מ די"ל דכוונת הש"ס נ"מ לאהדורי לצורבא מרבנן היינו בייאוש שלא מדעת דקיי"ל באביי דלא הוי יאוש ובאופן זה מהדרינן לת"ח אבל בסתמא לא מהדרינן לי' כיון דמסתמא מייאש כסברת התוס' בד"ה מה שמלה כו' אבל לרבא דס"ל ייאוש שלא מדעת הוי יאוש מוכח אליבי' ממשנה ערוכה דכלי אנפוריא הנ"ל דמהני ט"ע בלא סימנים וא"צ רבא להשמיענו דין זה וא"כ הק"ל למה לי' להזכיר עדים הא קו"ח הוא מסימנים א"ו דמספקא לי' אם סימנים דאורייתא או דרבנן והאיך רוצה המקשה לפשוט איבעיא ממימרא דרבא לכן נ"ל דהמקשה הי' סובר דבמכווין נקט רבא בלישני' מעיקרא עדים וסימנים ולבסוף סימנים גרידא דדוקא טרם דידעינן מריבוי' דחמור לסימני' או עידי אוכף איכא לספוקי אם סימני' אמצעים דאוריתא או דרבנן דשמא אמרינן כי היכי דאתרמי להאי סימנא כהאי אתרמי נמי לאחרינא וכמ"ש הריטב"א טעם זה ע"ש אבל השתא דכתב רחמנא חמור לרבויי דמהדרינן ע"י האוכף קשה ניחוש לשאלה ומדלא חיישינן לשאלה ה"ה דלא חיישינן שמא כהאי סימנא אתרמי לאחריני, ולכאורה צד כ"ש הוא ומשו"ה מסיים בסימנים גרידא דמהני. זה היה סברת המקשה והשיב התרצן אימא בעידי אוכף כלומר לעולם דס"א דרבנן ובעינן דוקא עידי אוכף דחשש דשמא אתרמי כהאי סימנא לאחרינא גרע טפי מחשש דשאלה דא"ל דכוונת התרצן דאוכף לא מושלי אינשי דא"כ עיקר חסר מן הספר ותו דאכתי לא ס"ד סברא זו להמקשה והו"ל להשיב להתרצן דמשני בעידי אוכף אכתי ניחוש לשאלה וכי היכי דלא חיישינן לשאלה ג"כ לא ניחוש שמא אתרמי האי סימנא לאחריני ומדקיבלה מיני' ש"מ דגרע חשש דשמא אתרמי כו' מחשש דשאלה וא"כ מוכח לפירש"י כדעת הגאון מהר"ל כשיש ס"א בגופו וגם ס"מ בכליו מהני ממ"נ דאם סימנים דרבנן מהני ס"מ שבכליו דלא חיישינן לשאלה ואין החשש משוה לסי' מובהק שבכלי ס"א דא"כ בעידי אוכף נמי נימא הכי דחשש דשאלה משוה לאוכף ס"א דהא סי' מובהק הוה כמו עדים לכל מילי והאיך משני אימא בעידי אוכף כנ"ל. אמנם לשיטת תוס' נסתר הוכחה זו די"ל המקשה והתרצן לא אסקו אדעתיהו כלל מחשש דשאלה ומשו"ה הוכרחו תוס' לפרש בד"ה ת"ש חמור בסימני אוכף ברייתא היא כנ"ל ולא ניחא להו כתירוצי לפירש"י דא"כ לא הוה משני התרצן מידי דס"ל כשיטת בית שמואל דחשש דשאלה משוה לסי' מובהק סי' אמצעי א"ו דלא ס"ד כלל השתא מחשש שאלה ולמסקנא לק"מ מברייתא חמור בעידי אוכף דהא מסקינן דאוכף לא מושלי אינשי והדברים ברורים כשמלה ודו"ק היטב:
ובנידן אם שני ס"א מצטרפין להיות סי' מובהק נ"ל להוכיח מדברי תוס' דלא מהני שכתבו במס' גיטין דף כ"ז ע"ב ד"ה סימנים דאוריתא כו' הא דמהדרינן אבידה מן התורה היינו בעדים כו' והקשה מהרש"א אימא בסי' מובהק דהוה מן התורה וכמ"ש תוס' בהדיא בב"מ דף י"ט ד"ה אי סימנים כו' דסי' מובהק מועיל ד"ת ומהני אפי' בגט כדאמרינן ודוקא בצד אות פלוני ובהך דמייתי לקמן מצאו קשור בכיס או בארנקי דמדקדק מיני' בפ"ב דיבמות דסימנין דאוריתא קשה אימא דהיינו סי' מובהק ויש לישב דבכלים כי הני לא שייך סי' מובהק כמו בגט בצד אות פ' עכ"ל ולפ"ז צ"ל דגם בשמלה לא שייך סי' מובהק דאל"כ קיימא קושיא ראשונה של מהרש"א מנ"ל להתוס' דהתורה מיירי בעדים וכ"כ בשו"ת כנסת יחזקאל סי' נ' דדוקא בשור וחמור ושה שייך סי' מובהק נברא חסר או יתיר ע"ש וא"כ אי ס"ד דשני ס"א מצטרפין לס"מ הק"ל קושית מהרש"א הנ"ל דלא הקשו תוס' בגיטין כלום דשמא התורה מיירי החזרת אבידה ע"י ס"מ דאפי' בשמלה שייך ס"מ בשני ס"א דמצטרפין א"ו דלא מצטרפין. מיהו מכח קושיא שני' של מהרש"א אין להוכיח מגמרא גופי' דיבמות מדמקשה מכיס וארנקי דסי' דאוריתא ש"מ דלא משכחת לעולם ס"מ אף ע"י צירוף דלאו קושיא אלימתא היא מה שמקשה מהרש"א דהא כתבו תוס' במס' ב"מ דף כ"ז בד"ה וניחוש כו' דהוה מצי לשנויי התם ג"כ דמיירי בט"ע ובאופן שמצאו בעצמו ואפ"ה לא משני כן אביי ע"ש אבל מדברי תוס' דגיטין הנ"ל מוכח דס"ל לא מצטרפין ב' ס"א לס"מ. וא"כ כיון דהרמב"ם ותוס' מסכימים לדעה אחת חוכך אני לסמוך על סברת מהרא"ם וטו"ז שהביא הב"ש. ודו"ק: