אור ברסלב
אמרי שפר (לנדא) חלק אבן עזר

אמרי שפר (לנדא)· רבי נפתלי הירץ לנדא מז'לחוב

חלק אבן עזר

יורה דעה

שאלה א

שאלה איש אחד הנקוב בשמו כ' ליב גניוושעבר הלך לדרכו לבקש לחמו לעסוק במלאכת כובעים ובחזירתו לביתו פגע בו איש אחד ושאלו לאן אתה הולך והשיב לביתי ואחר כמה ימים יצא קול שנהרג איש אחד ומונח ביער במקום שפגע בו יהודי הנ"ל ושלחנו ומצאו מונח על פניו ולא היה ניכר שלא הי' לו שום פ"פ ולא פדחת ונרקב הכל ותולעים רבים היו עליו ולא היה ניכר כלל כי אם היו סימנים מובהקים בבגדיו מכף ראשו ועד רגלו כל הבגדים היו ניכרים בס"מ גם הי' לו פצע והגידה אשתו ובניו הסי' בגופו שהפצע על ידו וצמצמו המקום אך לאזיידעו באיזה יד ימין או שמאל גם לפ"ד אשתו אמרה אחרי שהגידה הסימנים והיא ראתה אותו קודם קבורה אמרה שהיא מכירו בט"ע מה דינה של אשה זו:

תשובה אחר העיון בסוגיא דיבמות דף ק"ך מתניתין אין מעידין אלא על פ"פ כו' עד סוף הסוגיא ע"ב ואבע"א בחיורי וסומקי עם כל התוס' השייכים לענין זה ומסקנת כל הפוסקים חוץ הר"ן ונ"י דחיישינן לשאלה וכ"כ בש"ע א"עז סי' י"ז סעיף כ"ד וכתב הב"ש בשם הגאון מהר"ל מפראג דלהך אוקימתא דסימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה ולפ"ז הרוג שיש לו סימן אמצעי בגוף וס"מ בכליו מהני ממ"נ אם סימנים דאוריתא לא בעינן ס"מ ומהני סימן אמצעי שבגוף ואם סימנין דרבנן מהני סימנין שבכליו דלא חיישינן לשאלה. וחולק עליו הב"ש דאף דלא חיישינן לשאלה עכ"פ חששא הואי ומשוה לסי' מובהק ביותר סימן אמצעי. ונלע"ד כמה ראיות כב"ש דהא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל דחיישינן לשאלה ולא הביאו כלל האוקימת' דסי' דאוריתא. ותו מדקתני במתניתין אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו קשה ובכליו מיותר דכ"ש הוא מגופו דלא מהני סימן אמצעי אלא ודאי הכוונה דאפי' ס"ע לא מהני בכליו דחיישינן לשאלה, וא"ל דרבותא אשמעינן אפי' ב' סימנין סימן א' בגופו וסי' אחד בכליו לא מהני ז"א דהא כתב הרמב"ם אפילו מאה ס"א לא מהני לצרף להיות ס"מ בגוף וא"כ ליתני רק אפילו שיש סימנין בגוף משמע אפילו הרבה סימנים וכ"ש בכליו דלא מהני. וגם א"ל להכי קתני בכליו לדיוקא דס"מ מהני אפי' בכליו כמו בגוף ולאשמועונן שלא חיישינן לשאלה, או זה גופא אשמעינן דכליו שהוא רק טפל לבשרו וה"א שאין חשוב כגופו דהא עינינו רואות דכתוב חמור לרבות סימני אוכף אע"ג דאוכף לא קא מושלי אינשי ומהיכי תיתי לא מהדרינן א"ו דה"א דטפל אין נידון כגופו וכמ"ש הרמב"ם פי"ג מה"ל אבידה חמור בא לרבות הטפל לבשרו. ז"א דזה כבר שמעינן דטפל כעיקר ממתני' דמצאו קשור בכיס וארנקי דמחזירין בסימנין שבכיס אע"ג שאין סי' בגוף הגט וא"ל דה"א דוקא כיס וארנקי דלא מושלי אינשי ז"א דהא ע"כ להערה זו דלא חיישינן לשאלה ע"כ לית ליה דכיס לא מושלי אינשי דאל"כ אמאי נקט הנך כלים דוקא וגם המתני' דמצאו קשור בכיס כו' מיותר דכ"ש הוא ממתני' דהכא דקתני ובכליו אפי' כלים דמושלי אינשי כ"ש דלא מושלי דהוה סי' א"ו כב"ש הנ"ל דגם לאוקומתי' סימנין דרבנן חשש דשאלה משוה לי' לס"א וא"כ ובכליו אשמעינן דאפי' ס"מ בכלים לא מהני. אמנם אחר העיון אין הוכחה זו מכרעת שהרי לאוקומתי' דמסיק ובכליו בחיורי וסומקי ע"כ לא חיישינן לשאלה וא"כ קשה ובכליו מיותר וצ"ל הכוונה לדיוקא דס"מ מהני בכלים כמו בגוף וא"כ ה"ה הכא לאוקומתי' סימנין דרבנן צ"ל לדיוקא כנ"ל ומתני' דמצאו קשור בכיס איצטרך דלא תטעה כאוקמתא ראשונה דחיישינן לשאלה וגם ובכליו איצטרך דלא תימא דוקא כיס לא מושלי ומש"ה הוה ס"מ אבל לא שאר כלים להכי קתני ובכליו דשאר כלים ג"כ שוים לגוף:

ועוד י"ל כסברת מהרא"מ והט"ז שהביא הב"ש דס"ל ב' ס"א מצטרפין לסי' מובהק וא"כ זה כוונת המתני' דוקא סימן אמצעי בגוף וס"א בכליו אין מצטרפין אבל שני ס"א בגוף מצטרפין לס"מ וה"ה ב' סימנים גרועים לאוקימתא סימנים דאורייתא מצטרפין לס"א ודלא כהרמב"ם הנ"ל וא"כ י"ל לעולם דלא חיישינן לשאלה לאוקימתא דסימנין דרבנן והטעם דעדיף סימנים שבגוף וכמש"ל דמוכח מקרא דחמור וכמ"ש הרמב"ם דכלים הם טפל לבשרו. ויש הוכחה עצומה דגם הרא"ם והט"ז מודים דס"א שבכליו לא מצטרף לס"א שבגוף להיות סימן מובהק דאל"כ קשה על הס"ד דמקשה דלא חיישינן לשאלה הוה ליה להקשות גם על האוקימתא סימנין דרבנן מדוע לא תהי' מועיל סימנים בגופו ובכליו שניהם יחד יצטרפו להיות ס"א א"ו דגם הרא"ם מודה בכלים דהם טפל לא מצטרפין:

ובשו"ת ח"צ סי' קל"ד מסכים כדעת הגאון מהר"ל הנ"ל אבל לא מטעמו אלא משום דס"ל לשאלה דיחיד לא חיישינן ומביא ראי' מהא דאיתא פרק גט פשוט דף קע"ב דאף דחייש אביי לנפילה דרבים לנפילה דיחיד לא חייש ופירשב"ם דלא חיישינן שמא מיב"ש נפל ויב"ש מצא וה"ה לא חיישינן מי שיש לו פצע השאיל כליו לאיש מיוחד שיש לו פצע כמותו עכ"ל. ולפ"ז בנידן דידן דאיכא ס"מ בכלים והפצע הנ"ל אע"ג דנימא שהוא רק ס"א מהני דלא חיישינן לשאלה דיחיד. אבל לאחר העיון כמה תשובות על סברת ח"צ חדא מסוגיא דידן מוכח דחיישינן לשאלה דיחיד באיסורא מדמשני כיס וארנקי לא מושלי אינשי קשה אכתי ניחוש לנפילה דלמא נפל ממנו הכיס והארנקי ומצאו אחר וקשר הגט בו וצ"ל לנפילה לא חיישינן וכמ"ש בתשו' צ"צ סי' ק"ו דדייק מהכא אפילו היכא דאיכא ריעותא כגון הכא שנאבד כבר הגט לא חיישינן שמצא אחר הכיס וארנקי וקשר בו הגט ואבדו ומצאו זה הע"ש וקשה הא אפי' בממונא חיישינן לנפילה דרבים וכ"ש באיסורא וצ"ל דהכא נמי הוי כפילה דיחיד דנימא זה שמצאו הי' לו ג"כ בתבנית גט זה שנאבד וקשרו בכיס זה שנאבד ולפ"ז קשה מאי מקשה הש"ס קשור בכיס וארנקי היכי מהדרינן הא לשאלה דיחיד לא חיישינן א"ו דלא ילפינן שאלה מנפילה שאין מדעת ב"א וזה ברור. ותו קשה דמוכח איפכא מסוגיא דיבמות דף קי"ו דקאמר התם ואביי למאי ניחוש לה אי לנפילה מזהר זהיר אי לפקדון כיון דשמי' כשמיה לא מפקיד גבי' אי למסירה אותיות ניקנות במסירה וקשה אמאי לא משני בכולהו בנפילה ופקדון ומסירה דיחיד לא חיישינן כסברת התוס' שם ד"ה למאי ניחוש לה כו' שכתבו הא אמר אביי בפ' ג"פ דחייש לנפילה וחלקו בין נפילה דרבים חייש אבל הכא נפילה דיחיד לא חיישינן וא"כ הו"ל למימר בכולהו חד טעמא, מיהו במסירה לא שייך סברא זו דאדרבא כיון ששמו כשמו חיישינן שמכרו השטר ליב"ש אחר ששמו כשמו ויגבה בו בקל. אבל בנפילה ופקדון קשה דהו"ל למימר חד טעמא בהו דלנפילה ופקדון דיחיד לא חיישינן א"ד בנפילה דאיכא תרי חששא רחוקים חשש דנפילה דמסתמא מזהר זהיר וחשש ב' דנימא יב"ש מצאו ולהכי לא חיישינן אבל פקדון דשכיח רק למי ששמו כשמו לא מפקיד גביה וא"כ מוכח בשאלה דשכיח חיישינן אף לשאלה דיחיד שהשאיל למי שיש לו פצע כמותו כיון דרק חשש א' חיישינן.

אמנם קושיא זו נלע"ד ליישב בטוב טעם דכוונת הש"ס באופן אחר דלכאורה קשה הא כתב הרשב"ם בפ' ג"פ נפילה דיחיד לא חיישינן דחשש רחוק דיב"ש אבדו ויב"ש מצאו וקשה ניחוש שמא רבים מבני העיר מצאו וזה שמצא סבר שזה בעל השטר והחזירו וא"כ לא הוה נפילה ומציאה דיחיד ולזה קאמר מזהר זהיר כלומר זה שמצא בודאי מזהר זהיר שלא להחזיר מאחר ששני יב"ש בעיר אחד ומדייק וחוקר של מי הוא ומחזיר וא"כ כיון שבודאי החזיר בפרסום וזה אין עומד וצווח מוכח דשל זה הוא שהחזיר לידו ואי לפקדון כלומר שמא זה שמצאו מפקיד גבי' ושכח או אזיל לעלמא לזה קאמר כיון דשמו כשמי' של בעל השטר לא מפקיד זה המוצאו גבי' דהאי וא"כ י"ל לעולם דלא חיישינן לשאלה ופקדון דיחיד וכוונת הש"ס דלא חיישינן אפי' שמא אחר מצאו והחזיר או הפקיד ודו"ק:

ולפ"ז מיושב נמי מה שיש להקשות לפי' ראשון הנ"ל דבנפילה הטעם דאיכא ב' חששות רחוקות קשה מה מקשה הש"ס גט שקשור בכיס וארנקי היכי מהדרינן כו' הא כאן איכא ג' חששות רחוקות שאלה דיחיד שהשאיל הכיס למי שיש לו גט כמו זה וחשש שכחה של השואל בשעת החזרה ואחר החזרה אבד זה הגט קשור ומצאו אחר דא"ל שלא החזיר כלל אלא זה השואל אבד הגט שלו קשור בכיס דא"כ איך ידע זה המשאיל הכיס לבד שהוא קשור בגט כיון שאחר מצאו. ולפירוש ראשון של תוס' שזה עצמו מצאו אכתי איכא ג' חששות שאלה דיחיד ונפילה ומציאה דיחיד ואפי' אם ניחוש שלא אבדו כלל השואל אלא החזיר ושכח בו הגט וזה משקר שמצאו איכא ב' חששות שאלה דיחיד ושכחה, ואם נאמר שיש חילוק בין אדם אחד לשני בני אדם דדוקא באדם א' לא חיישינן שאבדו יב"ש ומצאו יב"ש אחר אבל הכא החששא בשני בני אדם ולזמנים חלוקים זה משכח וזה אבדו חיישינן, דא"כ קשה מאי משני הש"ס כיס וארנקי לא מושלי האינשי אכתי ניחוש שמא אבד הכיס דהא כאן לא שייך מזהיר זהיר כיון שיש עדים שמצא זה או אחר הגט קשור בכיס וא"כ עינינו רואות שנפל מא' מהם וא"כ ניחוש שמצא אחר וקשר בו גט שלו וחזר ואבדו וא"כ אם אחר מצאו לא הוה מציאה דיחיד, וא"כ לגבי השליח שבודאי אבד הגט קשור בכיס ולא שייך מזהר זהיר, א"כ אע"ג דהוי נפילה דיחיד דנימא זה מצאו שהי' לו גט כתבניתו אקשינן ולגבי האי דמצאו אע"ג דסברא חיצונה דמזהר זהיר לנגד זה לא הוי נפילה דיחיד כיון שאחר מצאו א"ו דאין חילוק בין אדם אחד לשני בני אדם ולעולם ב' חששות לא חיישינן וא"כ הק"ל וצ"ל שעיקר החילוק בין נפילה לשאלה דשאלה מדעת ב"א משא"כ מציאה אינו מדעת ב"א והוה כמו נס וסברא דמזהר זהיר לא מעלה ומוריד כלל וזה ברור. אבל מ"מ דברי ח"צ הנ"ל דחוים מעיקרם הם דלדידי' אין חילוק בין נפילה לשאלה דיחיד וא"כ לא משני הש"ס מידי כיס וארנקי לא מושלי ניחוש למציאה ואם לא חיישינן לנפילה דיחיד אע"ג שאפשר לכתוב גט אחר א"כ גם לשאלה לא ניחוש תו קשה לי על ח"צ הנ"ל לשיטתי' עדיף טפי סימן אמצעי למ"ד סימנין דרבנן מסימן גרוע למ"ד סימנין דאוריתא דהא בארוך וגוץ חיישינן לשאלה ולא הוה שאלה דיחיד. ולפ"ז קשה מדוע לא הביאו הרמב"ם והרא"ש תירוץ הש"ס דסימנים דאוריתא כיון שיצא חומרא מזה דשומא הוה ס"ג למ"ד סימנים דאוריתא משום שמצוי' בבן גילו וגם עשויה להשתנות לאחר מיתה כתירוץ הש"ס משא"כ לאוקימתא דסי' דרבנן הוה שומא ס"א עכ"פ ונ"מ אם יש שומא בגופו וט"ע או סימן מובהק בבגדיו לאוקימתא סימנין דאוריתא לא מהני דחיישינן לשאלה דהוי שאלה דרבים מה שאין כן לאוקימתא סי' דרבנן הוי שאלה דיחיד. ומיהו על מהרא"ם וסייעתו לא קשה מידי דכיון דאיכא נפקותא בשני שומא דלאוקימתא סימנין דרבנן מצרפין דהוי ב' ס"א משא"כ לאוקימתא סימנין דאורייתא אפי' מאה ס"ג לא מהני לצרף וא"כ הו"ל להרא"ש להביא אוקימתא סי' דאורייתא ג"כ, די"ל דס"ל להרא"ם דוקא ב' מינים ס"א מהני להצטרף אבל ב' שומא וכדומה לא מצטרפין אבל על הרמב"ם והרא"ש קשה לשיטת ח"צ כנ"ל. וא"ל הרמב"ם והרא"ש לא מספקא להו דפשיטא להו דסי' דרבנן בין לקולא בין לחומרא ז"א דהא הטור פוסק כאביו הרא"ש ז"ל דסי' דרבנן ואפ"ה כתב בשומא דלא סמכינן טעמא דעשוי' להשתנות וזה הוה דוקא לאוקימתא דסימנין דאוריתא הוה שומא ס"ג אבל למ"ד סי' דרבנן הוה שומא עכ"פ ס"א ונ"מ דלא חיישינן לשאלה בס"א כמ"ש הח"צ וא"כ אוחז הטור החבל בשני ראשים א"ו דמספקא ליה אי סימנין דאוריתא או דרבנן והק"ל מדוע לא הביא הרא"ש ג"כ אוקימתי' סי' דאוריתא כיון דנ"מ לחומרא א"ו דשניהם שווים ס"א לאוקמתי' סי' דרבנן כמו ס"ג לדיעה דסי' דאוריתא ולא הוה שאלה דיחיד. ואין להקשות לפ"ז מדוע נקט הטור הטעם דעשויה להשתנות ולא נקט כלשון הרא"ש אביו דלא הוי ס"ב כיון דליכא נפקותא י"ל כוונת הטור דשומא גרע משאר ס"א דכתב הב"י דאם נשאת לא תצא מטעם דמספקא לן דילמא סימנין דאוריתא אבל שומא ממ"נ לא הוה סי' כלל דאם סימנים דאוריתא הוה סי' גרוע ואם מדרבנן הוי ס"א ואף אם נישאת תצא. וזה ג"כ כוונת הרמב"ם בסוף ה"ל גרושין שכתב וז"ל אע"פ שיש לו סימנים בגופו ובכליו אפי' שומא אין מעידין עליו שמא אחר הוא והקשה הב"ח בשו"ת פ"א כיון שכתב בתחלה בסתם אע"פ שיש לו סימנים בגופו כו' דמשמע כל סתם סימנים שאינם מובהקים ושומא נמי בכלל וא"כ למה הוציא מן הכלל וכתב אפי' שומא ולפמ"ש לק"מ די"ל שומא אין מועיל כלל ואפי' אם נישאת תצא כנ"ל. והא דכתב אפי' שלא תימא כר"א דשומא הוי סימן מובהק לזה כתב דאין מעידין עליו ולכך פרט בפני עצמו והוציאו מן הכלל אע"ג דפשיטא דהלכה כחכמים אתא לאשמעינן דגרע טפי ואף אם ניסת תצא:

ומעתה נבאר אם הרושם שע"י הפצע הוי סימן מובהק או לא בש"ע אע"ז סי' י"ז סעיף כ"ד כתב רמ"א גבשושית גדולה על חוטמו או שחוטמו עקומה הרבה הוה ס"מ אבל מעט עקומה לא וה"ה לרושם בגופו או באחד מאבריו כו' וכ' הב"ש שיש מחלוקת לדעת הלבוש הוי רושם ס"מ ובמ"ב פי' הגה"ה זו וה"ה דרושם לא הוי ס"מ ועיקר נראה דה"ק ה"ה רושם איכא לאפלוגי כמו בגבשושית אם הרושם גדול דוקא הוי ס"מ ולפ"ז לשיט' הלבוש וב"ש הוה כאן ס"מ כשיש רושם גדול ע"י הפצע ואפי' להמ"ב יש לחלק כמ"ש הח"צ בשו"ת קל"ד דאם נמצמו הרושם באיזה מקום הוי ס"מ וזה כוונת הש"ע שכתב או באחד מאבריו דוקא לא הוה ס"מ אבל אם צמצמו האבר והמקום הוי ס"מ כמו נקב בצד אות פלוני וכ"כ הרד"ך בשומא אם פרט וצמצם השומא שאמר שיש שומא במקום פלוני מאבר פלוני הוה ס"מ וה"ה הכא שאשתו ובנו צמצמו ואמרו הרושם ביד סמוך לאצבעותיו והראו המקום על ידו איה הרושם וכן הי'.

אך אני מסופק בזה שלא ידעו בין ימין לשמאל אי הוה סימן מובהק או לא הלא כתב הב"ש בשם הט"ז ואם העד מעיד על צלקת ורושם בצמצום מקום ואינו יודע תחת איזה עין לא מהני כו' ולפע"ד מוכח מלשון הש"ס בגיטין דף כ"ז ע"ב אמר רב אשי כגון דקאמר נקב בצד אות פלוני דהוי ס"מ ולא קאמר ג"כ במקום פלוני א"ו אם צמצם הנקב באות פלוני מתיבה פלוני אע"ג שלא ידע מקומו הוי ס"מ ה"ה הכא. וא"ל לפי"ז נימא מדלא קתני ג"כ בצד תיבה פלוני ובאות פלוני נימא דאות פלוני לבד סגי אע"ג שלא ידע מאיזה תיבה וזה היפך האמת דהא הב"ח כתב בשם בעל העיטור דאפילו בצד תיבה פלונית ושורה פלונית לא מהני וכ"ש בצד אות פלוני ולא ידע מאיזה תיבה ושורה ועכ"פ שווים הם י"ל דמוכח מדקאמר שם ודווקא בגד אות פלוני הוי ס"מ אבל נקב בעלמא לא משום דמספקא לי' סימנים אי דאוריתא אי דרבנן וא"כ אי ס"ד דהכוונה בצד אות פלוני לבד סגי אפי' לא ידע מאיזה תיבה ע"כ מאי דקאמר אבל נקב בעלמא פי' נקב סתם בגט וקשה הא הב"ח כתב בשו"ת פ"א דיותר שכיח נקבים בגט משומא בגוף שכתב שם דשומא סתם גם ר"א ב"מ מודה דאין מעידין עליו דהוי סי' גרוע ואפי' אם סימנים דאוריתא א"כ כ"ש בנקב סתם בגט וא"כ לא יתכן דקאמר משום דמספקא לי' אי סימנים דאוריתא אי דרבנן הא אפי' סי' דאוריתא לא מהני נקב סתם דהוי סימן גרוע א"ו דבצד אות פלוני ר"ל מתיבה פלוני הוי ס"מ אבל נקב בעלמא היינו בצד תיבה ושורה אע"ג דהוי ס"א לא מהני משום דמספקא לי' כו'.

ובזה ניחא דלא קאמר אבל נקב סתם כו' ודקדק ואמר נקב בעלמא הכוונה לפמ"ש וזה ברור. אבל הוכחה שלי הנ"ל מדלא קאמר ג"כ במקום פלוני ש"מ דלא בעינן וה"ה אעפ"י שלא ידעו באיזה יד ימין או שמאל מהני.

ולכאורה היה נראה להוכיח מלשון של הב"ח בשו"ת פ"א כמר פעמים וז"ל ע"כ לא פליגי ת"ק וראב"ע אלא בשומא באבר פלוני לחוד אבל באבר פלוני ובמקום פלוני גם לת"ק הוי סימן מובהק משמע מדחזר ושונה אבל באבר פלוני ובמקום פלוני ולא קתני אבל במקום פלוני בלבד אז נכלל ממילא גם האבר א"ו הכוונה אם צמצם המקום ולא האבר כגון גיד או ברגל ועין וצמצם המקום ולא ידע איזה אבר ימין או שמאל לא הוי ס"מ אבל הוכחה זו לאו דסמכא הוא ששגרא דלישנא נקט דהמעשה כך היה שהביא שם הי' השומא במצחו במקום העין ימין למעלה מן העין אבל באמת לא בעינן שידע ימין או שמאל ולפ"ז לדעתי כ"ש הוא משומא שעשוי' להשתנות ואפ"ה בצמצם מקום מהני כ"ש רושם ע"י הפצוע דעכ"פ הוי ס"א דמהני בצמצם וא"כ נראה לפע"ד דאפי' החולקים על הרד"ך בשומא הסמוך לדד כמו שכתב הב"ש בסי' ק"ע דוקא בשומא דהוא סימן גרוע למ"ד סי' דאוריתא לא מהני צמצם אבל רושם דהוה סימן אמצעי דמהני בצמצם:

תשובה ב'.

עוד נ"ל בגוף הענין מה שמחולק הב"ש עם הגאון מהר"ל מפראג בהרוג שנמצא סימן אמצעי בגוף וסימן מובהק בכליו דס"ל להגאון מהר"ל דמהני ממ"נ והב"ש חולק דחששא דשאלה משוה לסי' מובהק שבכליו וסימן אמצעי ונ"ל שבזה מחולקים רש"י ותוס' במס' ב"מ דף כ"ז ע"ב שם איבעי' להו סימנין דאוריתא או דרבנן כו' ת"ש חמור בסימני אוכף אימא בעידי אוכף ופירש"י בד"ה ת"ש דאוקמינן לעיל חמור לסימני אוכף אתי עכ"ל פי' מימרא דרבא שם ע"א ל"ל דכתב רחמנא שור וחמור שה ושמלה צריכא דאי כתב רחמנא שמלה ה"א ה"מ בעדים דגופי' וסימנין דגופי' אבל חמור בעידי אוכף וסימנין דאוכף אימא לא מהדרינן לי' כתב רחמנא חמור דאפי' חמור בסימני אוכף כו' ופירש"י מהכא מקשה הש"ס ת"ש כו' אבל התוס' כתבו שם ד"ה ת"ש חמור בסימני אוכף וברייתא היא ופי' מהרש"א הטעם של תוס' בד"ה בעידי אוכף שכתבו תוס' שם פי' אי וסימנין לאו דאוריתא כוונתם דאי סימנים דאוריתא א"צ לרבויי עידי אוכף דליכא לאשכוחי עדים בלא סימנים כמ"ש תוס' לעיל ומש"ה כתבו תוס' בד"ה ת"ש חמור בסימני אוכף ברייתא היא ואבל רבא הכא ע"כ מספקא לי' עכ"ל מהרש"א. וצריך ביאור דא"כ היאך פירש"י דהש"ס מקשה ת"ש מן מימרא דרבא הא רבא ע"כ מספקא לי' מדמזכיר עדים גם כן דאף אם נאמר דרש"י ס"ל דאפשר לאשכוחי עדים בלא סימנים ולא נתיאשו הבעלים שסומכים שיכירו עדים בט"ע בלא סימנים וכדמשמע מפירש"י ד"ה אימא בעידי אוכף שמכירים עדים בט"ע שהוא שלו כו' וא"כ קמ"ל רבא דעדים בלא סימנים וסימנים בלא עדים מהני אכתי קשה למה לי' להזכיר עדים הא כ"ש הוא מסימנים דהא בסימנים מסופק הש"ס אם דאוריתא או דרבנן ובט"ע פשיטא דלכ"ע מדאוריתא מהני. ולכאורה הי' נ"ל לומר דזה גופי' אשמעינן רבא במה שמזכיר עדים שאפשר לעדים בלא סימנים ומשו"ה מסיים כתב רחמנא חמור דאפי' חמור בסימני אוכף ולא מזכיר עדים לבסוף כדי שלא נטעה דכוונתו משום דמספקא לי' אם סימנים דאוריתא או דרבנן כמ"ש תוס' ולעולם דלא משכחת עדים בלא סימנים משו"ה מסיים סימני אוכף לבד דודאי מהני אלא אשמעינן דאפשר לעדים בלא סימנים. אבל לאחר עיון אין צריך רבא להשמיענו דמחזירין בט"ע בלא סימנים דלשיטתי' בלא"ה שמעינן ממתני' דריש אלו מציאות שם רשב"א אומר כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז ואמרי' (דף כ"ג ע"ב) מאי אנפוריא אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין ה"ד אי דאית בה סי' כי לא שבעתן עין מאי הוה ואי דלית בה סימן כי שבעתן עין מאי הוה ומשני לעולם דלית בה סימן ונ"מ לאהדורי לצורבא מרבנן בט"ע אלמא לא מייאש בדבר שיש בה ט"ע אע"ג דלית בה סימן, מיהו על תוס' הנ"ל לק"מ די"ל דכוונת הש"ס נ"מ לאהדורי לצורבא מרבנן היינו בייאוש שלא מדעת דקיי"ל באביי דלא הוי יאוש ובאופן זה מהדרינן לת"ח אבל בסתמא לא מהדרינן לי' כיון דמסתמא מייאש כסברת התוס' בד"ה מה שמלה כו' אבל לרבא דס"ל ייאוש שלא מדעת הוי יאוש מוכח אליבי' ממשנה ערוכה דכלי אנפוריא הנ"ל דמהני ט"ע בלא סימנים וא"צ רבא להשמיענו דין זה וא"כ הק"ל למה לי' להזכיר עדים הא קו"ח הוא מסימנים א"ו דמספקא לי' אם סימנים דאורייתא או דרבנן והאיך רוצה המקשה לפשוט איבעיא ממימרא דרבא לכן נ"ל דהמקשה הי' סובר דבמכווין נקט רבא בלישני' מעיקרא עדים וסימנים ולבסוף סימנים גרידא דדוקא טרם דידעינן מריבוי' דחמור לסימני' או עידי אוכף איכא לספוקי אם סימני' אמצעים דאוריתא או דרבנן דשמא אמרינן כי היכי דאתרמי להאי סימנא כהאי אתרמי נמי לאחרינא וכמ"ש הריטב"א טעם זה ע"ש אבל השתא דכתב רחמנא חמור לרבויי דמהדרינן ע"י האוכף קשה ניחוש לשאלה ומדלא חיישינן לשאלה ה"ה דלא חיישינן שמא כהאי סימנא אתרמי לאחריני, ולכאורה צד כ"ש הוא ומשו"ה מסיים בסימנים גרידא דמהני. זה היה סברת המקשה והשיב התרצן אימא בעידי אוכף כלומר לעולם דס"א דרבנן ובעינן דוקא עידי אוכף דחשש דשמא אתרמי כהאי סימנא לאחרינא גרע טפי מחשש דשאלה דא"ל דכוונת התרצן דאוכף לא מושלי אינשי דא"כ עיקר חסר מן הספר ותו דאכתי לא ס"ד סברא זו להמקשה והו"ל להשיב להתרצן דמשני בעידי אוכף אכתי ניחוש לשאלה וכי היכי דלא חיישינן לשאלה ג"כ לא ניחוש שמא אתרמי האי סימנא לאחריני ומדקיבלה מיני' ש"מ דגרע חשש דשמא אתרמי כו' מחשש דשאלה וא"כ מוכח לפירש"י כדעת הגאון מהר"ל כשיש ס"א בגופו וגם ס"מ בכליו מהני ממ"נ דאם סימנים דרבנן מהני ס"מ שבכליו דלא חיישינן לשאלה ואין החשש משוה לסי' מובהק שבכלי ס"א דא"כ בעידי אוכף נמי נימא הכי דחשש דשאלה משוה לאוכף ס"א דהא סי' מובהק הוה כמו עדים לכל מילי והאיך משני אימא בעידי אוכף כנ"ל. אמנם לשיטת תוס' נסתר הוכחה זו די"ל המקשה והתרצן לא אסקו אדעתיהו כלל מחשש דשאלה ומשו"ה הוכרחו תוס' לפרש בד"ה ת"ש חמור בסימני אוכף ברייתא היא כנ"ל ולא ניחא להו כתירוצי לפירש"י דא"כ לא הוה משני התרצן מידי דס"ל כשיטת בית שמואל דחשש דשאלה משוה לסי' מובהק סי' אמצעי א"ו דלא ס"ד כלל השתא מחשש שאלה ולמסקנא לק"מ מברייתא חמור בעידי אוכף דהא מסקינן דאוכף לא מושלי אינשי והדברים ברורים כשמלה ודו"ק היטב:

ובנידן אם שני ס"א מצטרפין להיות סי' מובהק נ"ל להוכיח מדברי תוס' דלא מהני שכתבו במס' גיטין דף כ"ז ע"ב ד"ה סימנים דאוריתא כו' הא דמהדרינן אבידה מן התורה היינו בעדים כו' והקשה מהרש"א אימא בסי' מובהק דהוה מן התורה וכמ"ש תוס' בהדיא בב"מ דף י"ט ד"ה אי סימנים כו' דסי' מובהק מועיל ד"ת ומהני אפי' בגט כדאמרינן ודוקא בצד אות פלוני ובהך דמייתי לקמן מצאו קשור בכיס או בארנקי דמדקדק מיני' בפ"ב דיבמות דסימנין דאוריתא קשה אימא דהיינו סי' מובהק ויש לישב דבכלים כי הני לא שייך סי' מובהק כמו בגט בצד אות פ' עכ"ל ולפ"ז צ"ל דגם בשמלה לא שייך סי' מובהק דאל"כ קיימא קושיא ראשונה של מהרש"א מנ"ל להתוס' דהתורה מיירי בעדים וכ"כ בשו"ת כנסת יחזקאל סי' נ' דדוקא בשור וחמור ושה שייך סי' מובהק נברא חסר או יתיר ע"ש וא"כ אי ס"ד דשני ס"א מצטרפין לס"מ הק"ל קושית מהרש"א הנ"ל דלא הקשו תוס' בגיטין כלום דשמא התורה מיירי החזרת אבידה ע"י ס"מ דאפי' בשמלה שייך ס"מ בשני ס"א דמצטרפין א"ו דלא מצטרפין. מיהו מכח קושיא שני' של מהרש"א אין להוכיח מגמרא גופי' דיבמות מדמקשה מכיס וארנקי דסי' דאוריתא ש"מ דלא משכחת לעולם ס"מ אף ע"י צירוף דלאו קושיא אלימתא היא מה שמקשה מהרש"א דהא כתבו תוס' במס' ב"מ דף כ"ז בד"ה וניחוש כו' דהוה מצי לשנויי התם ג"כ דמיירי בט"ע ובאופן שמצאו בעצמו ואפ"ה לא משני כן אביי ע"ש אבל מדברי תוס' דגיטין הנ"ל מוכח דס"ל לא מצטרפין ב' ס"א לס"מ. וא"כ כיון דהרמב"ם ותוס' מסכימים לדעה אחת חוכך אני לסמוך על סברת מהרא"ם וטו"ז שהביא הב"ש. ודו"ק:

שאלה ג

שאלה איש אחד שלח גט לאשתו ע"י שליח בהרשאה בידו כדינא מב"ד אך הבעל הגיד בפני הב"ד שאשתו תתגרש מרצונה הטוב והערים עם השליח לגרשה בע"כ והטמין הגט בשעוה ומכר לאשה המתגרשת ותיכף כשנטלה השעוה אמר השליח לה בעלך שלח לך גט זה הטמון בשעוה ועוד אחד היה עם השליח בשעת מסירת הגט מה דין גט זה:

תשובה לפעד"נ דאין כאן ריח גירושין מכמה טעמי' חדא כיון שעבר על חרם רגמ"ה אין שליח לדבר עבירה ודוקא כשהבעל עבר וגרשה בעצמו מתגרשת כדאי' בש"ע א"ע סי' קי"ט בהגה"ה שאם ניסת אין האיש נקרא עבריין ומכל מקום לכתחילה לא תנשא כמ"ש הב"ש שם ס"ק י"ב להי"א בנשתטית שיודעת לשמור את גיטה ואינה יודעת לשמור א"ע דאף בדיעבד אינה מתגרשת ואם חרם רגמ"ה דמיא לתקנות חז"ל אפי' בדיעבד אינה מתגרשת עכ"ל ולפ"ז אם אלים חרגמ"ה כתקנת חז"ל ודאי לא מהני שליחות דאין שליח לדבר עבירה אפי' באיסור דרבנן. ומנא אמינא לה מהא דאיתא ביו"ד סי' ק"ס בהגהת רמ"א יש אומרים דמותר לישראל לומר לחבירו ישראל לך והלוה לי מעות מפלוני ישראל בריבית ומותר לתת אח"כ הריבית לשליח להביאו לו דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה והשליח אין עושה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא ואי משום ששלוחו של אדם כמותו אין שליח לדבר עבירה והוכיח הש"ך שם דאם הלוה בעצמו לוה מן המלוה אלא שהשליח נותן הרבית אסור וכ"כ המרדכי וראייתו שהרי משנה שלימה שנינו נתן בו עיניו ללות ממנו דהוא משלח לו ואומר בשביל שתלוני זו היא רבית מוקדמת אלמא אפי' ע"י שליח אסור א"ו היינו כשהלוה בעצמו לוקח המעות וכן מתרץ מהר"י כהן בביאוריו למרדכי עכ"ל ולפי"ז אי ס"ד דבאיסור דרבנן לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה נסתר הוכחתם דריבית מוקדמת גרע אפי' ע"י שליח דשלוחו כמותו ולעולם דאין חילוק בין אם הלוה בעצמו לוה מן המלוה או לא, א"ו גם בריבית מוקדמת שהוא דרבנן אמרינן אין שליח לדבר עבירה וה"נ בחרגמ"ה לפמ"ש הב"ש דאלים כמו תקנות חז"ל דאשל"ע לגרשה בע"כ, וכן מוכח מדברי הט"ז בי"ד שם ס"ק י"א שמקשה שם מריבית מאוחרת שאסור ע"י שליח מוכח ג"כ כנ"ל ע"ש. ועוד נ"ל כיון דקיי"ל בסי' קמ"א סעיף י"א ששליח הולכה צריך עדים וכיון דהב"ד לא עשאו שליח לגרשה בע"כ רק בהרשאת הבעל הוה כעשאו שליח שלא בעדים. ולשני טעמים הנ"ל אם תתרצה האשה אח"כ בזמן שהגט עדיין שלם ת"י הוה גט למפרע וא"צ לחזור לקבל הגט מיד השליח ודמיא להא דאיתא בש"ע א"ע סי' קל"ד סעיף י' גט שמסר הבעל מודעא על נתינתו ונתנו לה ואח"כ ביטל מרצונו ואמר לה תתגרשי בגט שנתתי לך כבר א"צ לחזור וליטול ממנה. ואפשר מה"ט פסק רמ"א הנ"ל בסי' קי"ט שאם ניסת שוב אין האיש נקרא עבריין הן המגרש הן זה שקדשה דחשבינן כאילו למפרע נתגרשה ברצון, מיהו לא יתכן משנקרע הגט שיועיל הרצוי למפרע ומדלא מחלק בהא ש"מ טעם אחר יש שם. אמנם מטעם אחר לא יועיל הרצוי דבלא"ה צריכה לחזור ולקבל הגט בפני עידי מסירה שצריכים להיות שנים זולת השליח לדעת הרא"ש בא"ע סי' קמ"א כמ"ש הב"ש ס"ק יו"ד דהשליח במקום בעל קאי וכאן הי' רק אחד בהדי שליח בשעת מסירה. כנלע"ד:

שאלה ד

שאלה איש אחד שלח גט ד לאשתו והתנה עם השליח בת"כ שלא ימסור הגט רק בק"ק ליסא ואם יתן הגט במקום אחר יהי' הגט בטל והשליחות בטל והשליח נתן הגט בגלונא להאשה דהיינו שמסדרי הגט נתנו הגט להאשה בתורת פקדון עד שיביא הכתב מן הבעל שיאמר להוי גיטא בלי תנאי וכן הוה שהביא כתב מן הבעל שאמר להוי גיטא בלי תנאי ואח"כ לא נטל השליח את הגט מן האשה לחזור ולתנו לה אלא הגט נשאר ביד האשה מה דינה:

תשובה מחו' הרב הגאון מוה' דוב בעריש אבד"ק גלוגא כ' וז"ל כיון שבשעת נתינת השליח הגט ליד האשה כאן בק' גלוגא לא היה שליח כיון שבפירוש התנה דוקא בליסא ולא במקום אחר ואח"כ אף את"ל אמירת להוי גיטא מהני כה"ג מ"מ ונתן בידה בעינן והכא לא נתן הבעל ולא השליח מאחר שהי' שליח דוקא בליסא ולא בגלוגא, ותו כיון שאמר שאם יתן הגט בעיר זולתו יהי' הגט בטל תו אין חוזר ומגרש בגט זה כמ"ש ש"ע סי' קמ"א סעיף ס"ו. גם צווח הבעל שמבטל השליחות מכאן ולהבא וכל מה שעשה מחמת אונס הי' שהוכרח לומר להוי גיטא ואפי' ריח גט אין כאן עכ"ל:

ולפע"ד מ"ש ותו כיון שאמר אם יתן הגט במקום אחר יהי' הגט בטל תו אין חוזר ומגרש בגט זה י"ל שלא עבר השליח כיון שנתן לה בתורת פקדון ולכאורה היה נ"ל להביא ראי' דגם בפקדון עובר מש"ס גיטין דף ס"ה מתני' התקבל לי גט במקום פלוני אוכלת בתרומה עד שיגיע גט למקום פלוני ומקשה הש"ס וגיטא מיהו הוה הא תנן לא הוה גיטא ומשני לא צריכא דאמרה לי' התקבל לי גיטא במתא מחסיא וזמנין דמשכחת לי' בבבל כו' כל היכא דמשכחת לי' שקלי' מיני' וגיטא לא הוי עד דמטית למתא מחסיא ופירש"י כיון דהדר אמרה ליה זמנין דמשכחת ליה בבבל מכלל דלא קפדא אי מקבל ליה בדוכתא אחרינא והא דקבעת לי' עיקר במתא מחסיא הכי קאמרה ליה לא תהי' שלוחי לקבלה להתגרש אני על ידך עד דמטית התם עכ"ל אלמא אע"ג שהי' הגט בתורת פקדון ביד שליח בבבל אפ"ה דוקא הואיל ופירשה זמנין דמשכחת בבבל רשאי לקבל אבל בלא"ה מסתמא קפדה והוי שינוי וכ"ש בנידן דידן שפי' בת"כ שלא ימסור הגט במקום אחר ואם יתן הגט במקום אחר יהי' הגט בטל דגם פקדון בכלל ואפי' באופן דליכא בסופא הוה שינוי שליחות כמו באמר אל תתנהו אלא בעליה ונתן בבית דבטל השליחות אף דלא נ"מ בכסופא כמ"ש הב"ש סי' קמ"א ס"ק ס"ב. אבל אין זה מוכרח דאין כן כוונת רש"י במ"ש ה"ק לי' לא תהי' שלוחי לקבלה לגמרי עד דמטית התם דהא התוס' שם כתבו בד"ה גטא לא הוה עד דמטית למתא מחסיא וא"ת כו' דהוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע כו' ותירצו בתירוץ בתרא מבבל ועד מתא מחסיא הוה הכל שליח לקבלה והוה כאומר לאשה ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו עד לאחר שלשים יום וכ"כ הר"ן והטור והש"ע סי' קמ"א סעיף נ' וכן משמעות רש"י דלא ס"ל כתירוץ קמא דתוס' דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית להתם וכי מטית התם שוי' שליח להולכה וקבלי' כיון דסתם רש"י דמהני אלא כוונת רש"י שלא תתגרש מיד בבבל אבל מ"מ יהי' התחלות שליחות קבלת הגט שתתגרש אח"ז במתא מחסיא ונ"מ בקבלתו אע"ג דמצי למהדר ביה הבעל ולבטל הגט כל זמן שלא נגמר הגרושין מ"מ ממילא נגמר הגט במתא מחסיא כיון שהגט ברשותה וא"צ לומר להוי גיטא וכ"ש שאין צריך שיחזור ויטול הבעל וימסור לש"ק אם הגט שלם ברשותה כדאית' בא"ע סי' קמ"ו ס"ב אבל בפקדון גמור שלא להתגרש אחר זה או אפי' סתמא שלא לשם גרושין לא שמיה נתינה והוי כטלי גיטך מע"ג קרקע כמ"ש הב"ש סי' קמ"ו סק"א בשם תוס' בהכותב וז"ל אע"ג בעת הנתינה לא היתה מגורשת לא הוה כטלי גיטך מע"ג קרקע כיון שנתן לה בתורת גרושין אלא שמגביל זמן אימת תתגרש הוה נתינה גמורה עכ"ל משמע אבל פקדון סתם הוה כטלי גיטך מע"ג קרקע ומה"ט לא ניחא לי' הש"ס לשנויי הכא דמיירי שקבל הגט בפקדון בבבל דממ"נ אם היה הקבלה לשם פקדון לגמרי הוה כטלי גיטך מע"ג קרקע ולא הוה גיטא כלל ואם הי' קבלתו לשם גרושין שתתגרש במתא מחסיא עבר השליח על תנאה התקבל לי גיטי במתא מחסיא ולא הוה שליחות ומשו"ה הוכרח לשנוי שפירשה זמנין דמשכחת לי' בבבל ונתנה לי רשות שיהי' התחלת הקבלה בבבל לשם גרושין ומ"ש רש"י ה"ק ליה לא תהי' שלוחי לקבלה להתגרש אני ע"י כו' כוונתו שלא יהי' כמעכשיו ולאחר שלשים יום דכה"ג אסורה לאכול בתרומה מיד כמו בבת כהן שקדשה ישראל מעכשיו ולאחר שלשים יום דאסורה ג"כ מיד בתרומה כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה"ל תרומה. ולפ"ז נידן דידן אי הוה הגט קיים כשר שיחזור ויטול השליח מידה וליתן לה אם יבטל הבעל המודעא אף דבעלמא סגי בביטול מודעא גרידא וא"צ לחזור וליטול כדאי' בש"ע אע"ז סי' קל"ד סעיף י' מ"מ הכא שנמסר לפקדון אם לא יחזור השליח ליטול הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע ואם היה כוונת קבלתה לשם גרושין כשתהי' בליסא לאח"ז בטל הגט והשליחות לגמרי כיון דמועיל התחלת קבלתה בגלוגא לענין שאין צריך לאמירת הבעל להוי גיטל ולא לשליח כשתהי' בליסא הוי כעובר על תנאי הבעל שלא יהי' המסירה במקום אחר וכדמוכח מפירש"י הנ"ל דהוה שינוי. ונ"ל להוכיח מדברי הרמב"ם דחולק על רש"י דלא הוי שינוי כה"ג מדכתב בפ"י מהלכות תרומות אם אמרה קבל לי גיטי במקום פ' אינה אסורה בתרומה עד שיגיע השליח לאותו מקום ומתמי' התיו"ט מ"ט לא מפרש דאמרה זמנין דמשכחת לי' במקום פ' כו' כשנויא דש"ס. ולפע"ד נראה דס"ל דיוכל לקבל במקום אחר לשם גרושין שיהי' אח"ז במקום פ' שהתנה האשה אלא שלא יתחיל מעכשיו כלל (דכה"ג מיירי הרמב"ם ולא בפקדון גמור מדלא כתב עכ"פ שיאמר הבעל להוי גיטא) כמו במגרש לאחר ל' יום דא"צ הבעל לומר להוי גיטא וזה יוכל לעשות בלי הרשאה. והא דלא ניחא לי' לש"ס לשנויי הכי דפשיטא דמותרת בתרומה וגם פשיטא דגיטא הוה אח"ז. ובזה יומתק לשון שנוייא דש"ס לא צריכא דאמרה ליה זמנין כו' דקשה דהול"ל הב"ע כיון דמקשה סתירה ולדעת הרמב"ם א"ש דעיקר הקושיא אם קבל שלא תתגרש אלא לאחר זמן פשיטא דמשני ל"צ דאמרה זמנין כו' וקמ"ל דלא תימא כוונתה היה דשני המקומות שווים הן בבל הן מתא מחסיא או כוונתה מעכשיו יתחיל הגט בבבל ויגמור במתא מחסיא ותאסר מיד בתרומה קמ"ל דהעיקר במתא מחסיא. ולפ"ז נ"ל לדעת הרמב"ם אם היה כוונת קבלתה בגלוגא אם יעקש הבעל תלך לק"ק ליסא לא עבר השליח על התנאי וכיון שהיה הרשאה ביד השליח ידו כיד בעל הוה כמסר בעל עצמו בתנאי ויכול לבטל התנאי וא"צ לחזור וליטול ממנה הגט כמ"ש ב"ש סי' קמ"ג ס"ק א' דמצי לבטל התנאי שיחול הגט מיד וכיון דבשעת שהסכים הבעל להוי גיטא בכל מקום היה הגט שלם חל הגט מיד כיון שביטל הבעל התנאי בפני ב"ד ותו לא אהני מודעא לבטל אח"כ הגט אבל אם לא היה בדעתה כלל לבוא כלימא וקיבלה לשם פקדון מיד השליח הוי כטלי גטך מע"ג קרקע כיון שבפירוש התנה עם השליח שיהי' הגט בליסא ואף אם הגט עדיין קיים אהני מודעא דבעל ותו לא מצי שליח ליטלו מידה ולחזור וליתן לה. אך מסתפינא לסמוך על הרמב"ם דלא כרש"י שלא נזכר בפי' ברמב"ם דין זה ושערי תירוצים לא ננעלו:

והנה מצאתי שכתב הב"ש בסי' קל"ט ס"ק ב' בשם הר"ן והטור אפי נתן הבעל לידה בתורת פקדון ואח"כ אמר לה ה"ז גיטך מגורשת וא"צ ליטול ממנה ולפ"ז ע"כ מ"ש הב"ש סי' קמ"ו סק"א בשם תוס' בפ' הכותב אע"ג בעת הנתינה לא היתה מגורשת לא הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע כיון שנתן לה בתורת גירושין כו' לאו למידק הא אם נתן לה בפקדון הוי ממש כטלי גטך מע"ג קרקע דהא בטלי גטך מע"ג קרקע צריך לחזור וליטול ממנה ובפקדון סגי באומר לה להוי גיטך וגם לא מצאתי בתוס' בפרק הכותב כלשון הב"ש. ולפ"ז הי' מקום לומר גם ע"י שליח כיון שכתב לו בהרשאה ידך כידי כו' אהני ג"כ בפקדון כשאמר אח"כ להוי גיטא והא דלא מוקי הש"ס הכי בגיטין דף ס"ה מדסתים במתני' אוכלת בתרומה עד שיגיע גט למקום פ' משמע אצ"ל להוי גיטך וכ' דא"ל קיבל שיהי' הגרושין במתא מחסיא ואצ"ל להוי גיטא דא"כ עובר על התנאי לשיטת רש"י כנ"ל ומשו"ה מוקי דאמרה זמנין כו'. אבל אין זה מוכרח דשאני כשהבעל בעצמו נתן לה הגט בפקדון כיון דהיכולת בידו לגרשה מיד ומסתמא מסר לידה אימת שיקליט דעתו לגרשה יגרשה בגט זה הוה נתינה משא"כ נידן דידן כיון שהתנה הבעל בת"כ שלא יגרש השליח רק בליסא והפקדון הי' עד שישוב שיהי' לו רשות לשליח מך הבעל לא חשיב נתינה מיד הבעל וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת. מיהו נ"ל אם הי' כתוב בהרשאה בכל מקום שתמצאנה כו' הוה ממש כדינא דש"ס דאמרה לי' זמנין דמשכחת לי' בבבל ואע"ג דפירש לא תגרשה אלא בליסא הקפידא היה על גמר הגירוש שלא תתגרש עד דמטית לליסא וקצת כ"ש הוא כיון שמפורש בהרשאה בכ"מ שתמצאנה ולפ"ז גם לרש"י אהני אם קבלה הגט שתסע לליסא אם יתעקש הבעל דלא עבר השליח על התנאי ואהני מחילת התנאי וא"צ לחזור וליטול ממנה וכמ"ש הב"ש סי' קמ"ג כנ"ל, כנלע"ד אם לא שפי' אחר מסירת הרשאה דהדר ביה לגמרי אז לרש"י לא אהני וכ"ש אם לא הי' דעתה שתסע לליסא. ואיך להתעקש דהוי רק גילוי מילתא כשיסכים הבעל שיהי' גט בגלוגא יחול למפרע כיון שלא נתבטל השליחות דכיון דאינו ביד שליח לגרשה הוה כמח"מ כמ"ש בס' מרכבת המשנה בה"ל גירושין וז"ל כל שלא יכול השתא לגרש לא מצי לגרשה שיחול לכשתשתפה, ולא דמי לנתנו בידה כשהיא ישנה ואמר לה אחר שנערה ה"ז גיטך מגורשת דהתם חשיב בידו דאפשר לנעור אותה חשיב נתינה דאילו לא הי' חשיב נתינה לא הי' מהני ג"כ ה"ז גטך כשתנער דהו"ל כמו טלי גיטך מעל גבי קרקע עיי' בגיטין דף ע"ח וברא"ש שם עכ"ל ומשו"ה גם בנידן דידן לא הוי נתינה. וכן משמעות הש"ע סי' קמ"א בעובר השליח כגון שצוהו לגרשה בבית וגירשה בעליה לא עשה כלום משמע אף אם אח"כ נתרצה בעל לא אהני ה"ז גטך וצריך לקבל ולחזור ולגרשה אף שהי' הברירה ביד שליח לגרשה בבית לא אמרינן גלויי מילתא הוא וכ"ש כאן שלא הי' הברירה בידו. גם חוכך אני דמסתמא קפיד הבעל משום כסופא אף בפקדון שלא תהי' מראה גיטה בידה לעין כל ותאמר שגירשה ושאני בשליח לקבלה דבטוחה בו שלא יעבור על צווי דידה ולא מקפדת בקבלתו לשם פקדון כ"כ וכן יש לדייק משפת יתר דבעל שלא ימסור ולא יתן כו' וביותר בפני ב"ד הוה זלזול טפי שמסר לה על עיסקי גירושין כשיתרצה בעל. גלל כן מיראי הוראה אני להתיר אשה זו:

שאלה ה

שאלה בסדר חליצה (סי' קס"ט סעיף ל') יעמוד אצל כותל או אצל עמוד וישען בו וידחוק דגלו בקרקע ותתיר קשרי המנעל ואח"כ הקרסים ותתפוס רגלו בידה השמאלית ותהיה שומטת המנעל מן העקב בידה הימנית ותחלוץ וכו' ואירע מעשה שעשתה להיפך שתפסה רגלו קודם התרת קשרי המנעל והי' רגלו תלוי באויר בשעת חליצת המנעל אם הוה חליצה פסולה או לא.

תשובה בש"ע שם סעיף ל"ב כתב י"א שאם לא דחק רגלו בקרקע חליצתו פסולה וזה דעת הרי"ף והרמב"ם וש"ג אבל הרא"ש חולק והביאו הטור והב"ש הביאו בסדר חליצה בקצרה ס"ק ס"ט אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחפי' לכרעי' וכתב הרא"ש הטעם כדי שיהי' ניכר שהיא טורחת לחלוץ מנעלו דלפעמים מנעל ב"ד גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאליו אם לא שידחוק רגלו בקרקע מעט. ולדבריו בודאי במעשה שלפנינו שהי' מנעל כמדתו לא מזיק להרא"ש מה שלא דחף רגלו בשעת חליצה ואפי' לאינך דס"ל דהוה חליצה פסולה היינו בלא דחף כלל אבל כאן שדחף רגלו קודם התרת הקשרים הוה כשעת מעשה כיון דהתרת לולאות וקרסים מעכב להרמב"ם כדאי' בש"ע סי' קס"ט סעיף ל"ג התיר הוא הקשר ושמטה היא המנעל מרגלו חליצתו פסולה וגם א"א לחלוץ המנעל טרם התרת הקרסים הוה כשעת חליצה, ולא שייך כאן הפסק אף אם שהתה היא בהתרת הרצועות יותר מכדי הילוך כ"ב אמה לא הוי הפסק כיון שעסקה באותו ענין כמו בשח בין ברכה לנטילה או בין ברכה לתקיעת שופר לצורך המצוה דלא הוה הפסק כדאית' בסי' תקצ"ב באו"ח במג"א סק"ה ע"ש והגע עצמך דאטו אם תטריח בחליצת המנעל זמן מה ולא תזיז המנעל עד איזה זמן אחר הגבהת הרגל תהי' הפסק וה"ה בענין הנ"ל. ואם ירצה בעל דין לחלוק דלהרי"ף בעינן דוקא דחיפת רגל בשעת חליצה ולא ניכר המעשה אלא בכה"ג אביא ראי' עצומה מן הש"ס כדברינו מברייתא דאית' ביבמות דף ק"ב שמט הוא רוב הרגל חליצתו פסולה וקשה ממימרא דאמימר שם דף ק"ג ע"א אמר אמימר האי מאן דמסגי על ליחתא דכרעא לא חליץ ופי' ר"ח שם בתוס' ד"ה מאן דמסגי כו' טעמא דלא חליץ דלא מצי שפיר למדחסיא לכולי' כרעא אארעא וזה ג"כ דעת הרי"ף הנ"ל כמ"ש הרא"ש ע"ש ולפ"ז קשה על ברייתא הנ"ל ממ"נ אם שמט הוא רוב הרגל מן המנעל קודם הגבהת רגלו תיפוק לי' דבלא"ה פסולה משום דלא דחיס כולי' כרעא אארעא דרוב הרגל הוא חוץ למנעל באויר ואפילו המיעוט בחוץ פסול דבעינן כולי' כרעא אארעא ואם שמט אח"כ הוה הפסק בין הגבהת הרגל ובין חליצתה במה שהוא חולץ רוב המנעל מן הרגל וא"כ למה לי' למיתני כלל הברייתא הנ"ל ואי משום דתידוק הא שמטה היא חליצתה כשרה כדמסיק הש"ס קשה הו"ל למתני בהדיא חלצה היא רוב המנעל חליצתה כשרה ול"ל למתני בדידי' דבלא"ה לא משכחת גבי', וא"ל דבאמת טעם ברייתא הנ"ל משום טעמא דאמימר או משום הפסק דעיקר חסר מן הספר א"ו דאין הפסק במה שהוא שמט רוב הרגל בין הגבהת רגל לחליצתה וכ"ש במה שהוא עוסק' בהתרת קשרים ורצועות דלא הוה הפסק ולא בעינן בשעת מעשה דוקא:

ולכאורה היה נ"ל להוכיח להיפך מדאמר לי' רב אשי לאמימר והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה ומוטה לאו אורחי' למדחסי' אימא לעולם דדחיס לכרעי' וקשה ודילמא בין מוטה איירי בשעת חליצת המנעל ובשעת הגבהת הרגל לצורך חליצה היה על הארץ קודם התרת הלולאות (ואשמעינן כמ"ש התוס' בד"ה בין עומד כו' דה"א דהוה כגמר דין ובעינן בעמידה) ובשעת חליצת גוף המנעל אחר התרת לולאות היה מוטה א"ו דעיקר דחיפת הרגל הוא בשעת חליצת גוף הנעל. אבל זה אינו דאכתי תקשי דלמא מיירי בשעת שתפסה רגלו היה על הארץ רק בשעת התעסקות טורח שלה לחלוץ זמן מה ועדיין לא זז המנעל וביני ביני היה מוטה ובכה"ג ודאי לא איכפת לן מה שרגלו הוא באויר כיון שמתחלת תיכף בחליצת גוף המנעל כמש"ל. א"ו י"ל דבאמת כוונת הש"ס כן הוא דמשני אימא לעולם דדחיס לכרעי' ר"ל בשעת שתפסה רגלו לצורך חליצת גוף הנעל אע"ג שבשעת חליצה ממש לא היה על הארץ אלא הוא מוטה לא איכפת לן וא"כ ה"ה בשעת התרת לולאות וכמו שהוכחתי לעיל. כנלע"ד להלכה ומה גם שהראב"ד ונ"י סוברים כהרא"ש ורש"ל כתב דגם רמב"ם ס"ל כן דדחיפת הרגל אינו מעכב כיון דראוי לבילה כו' וכדאי המה לסמוך עליהם במקום שאי אפשר לחזור ולחלוץ מכל האחין כדין חליצה פסולה ותו דגם הרמב"ם ס"ל דדוקא למפטר צרתה צריכה לחזור על כל האחין אבל היא גופה למיפטר נפשה אין צריך חיזור הובא בב"י וגם בב"ח וא"כ כיון דדין זה דתחזור על כל האחין הוא מדרבנן אזלינן בתר רוב דיעות ואינה צריכה לחזור אף לכתחלה על כל האחין ובחד מן האחין סגי שיחזור ויחלוץ אם אפשר. ואם שגיתי ה' יכפר ודו"ק:

שאלה ו

בשו"ת שבות יעקב סי' קכ"ו וז"ל לפי מה דאיתא בסדר חליצה סעיף א' דצריכין ליזהר שלא יהי' אחד מן הדיינים סומא אפילו באחת מעיניו ומקורו הוא מש"ס דיבמות מדכתיב וירקה לעיני הזקנים וע"ש אי מותר להיות אחד מן הדיינים שעיניו כהות ולא יוכל לראות אם לא ע"י בתי עינים שקורין ברילין א"ד דלא הוי עיני הזקנים ממש כיון שאין יכול לראות אלא ע"י בתי עינים:

תשובה לכאורה משמעות הברייתא ריש פ' מצות חליצה לעיני פרט לסומין ולא קאמר רבותא טפי פרטן למי שעיניו כהות ואין רואה רק ע"י בתי עינים א"ו דכשר, אבל מהא ליכא למשמע מינה דהא הכוונה פרט לסומא אפילו באחד מעיניו מיירי כמ"ש הרש"ל ביש"ש בשם ירושלמי דע"כ באחת מעיניו מיירי דאי בשתי עיניו למה לי מיעוטא דלא גרע מדיני ממונות דפסול סומא בשתי עיניו וא"כ הוה רבותא טפי אף דעין אחד נהיר ואין כהה כלל ויוכל היטב לראות הרוק אפ"ה פסליה רחמנא וכ"ש כהות בשתי עיניו דאינו יכול לראות אלא ע"י דבר אחר. אך נ"ל להוכיח מדקאמר שם ור' יהודה הדיוטות מנ"ל נפקא לי' מלעיני דאמר מר לעיני פרט למומין כו' אי ס"ד סנהדרין בעינן ל"ל למעוטי סומין מדתני ר' יוסף נפקא דתני ר' יוסף כשם שב"ד מנוקים בצדק כך ב"ד מנוקים מכל מום שנא' כלך יפה רעיתי ומום אין בך ואי ס"ד מי שעיניו כהות לא קרינן בי' לעיני כיון דצריך לראות ע"י דבר אחר נ"מ אע"ג דכה"ג לאו מום הוה במה דבעי בתי עינים אפ"ה פסולים א"ו דקרינן בי' לעיני. מיהו יש לפקפק דממ"נ התרצן דמסיק שם דמודה ר' יהודה דמבעי' קרא לעיני לכדרבא דצריכי דייני למחזי רוקא דנפיק מפומא דיבמה והדיוטים נפקא לי' מבישראל עדיפא קא משני דאין ראי' כלל מלעיני, ולס"ד דלא ידע מדרבא דחיקא לי' למעט מלעיני מי שעיניו כהות כיון דלס"ד א"צ ראיית הרוק לב"ד וע"כ קפידא דלעיני משום מום הוה ומה"ת נמעט מי שעיניו כהות כיון דלאו מומא הוה. ולכאורה היה נראה להוכיח להיפך מדאיתא בספרי או אל אחד מבניו לרבות בעל מום וקשה ל"ל ריבויא לב"מ תיפוק לי' מדאיצטרך לכל מראה עיני הכהן למעט סומא באחד מעיניו ש"מ בעל מום כשר בנגעים א"ו דאימעט ג"כ מלשון לכל מראה עיני הכהן אף מי שעיניו כהות וצריך לראות ע"י בתי עינים אף שאינו בעל מום כה"ג ומשו"ה סד"א דבע"מ פסול ואיצטרך מבניו לרבות בע"מ. אבל כמה תשובות בדבר חדא דנ"מ אם יעצים עינו אחת בשעת ראיית הנגע דאסור מדכתיב לכל מראה עיני הכהן ולא נשמע דבע"מ כשר בנגעים ומשו"ה אצטריך מבניו ולעולם ראייה ע"י ד"א הוה ראייה. ותו דעיקר קרא מבניו א"צ לרבות בע"מ שרואה הנגעים דהא אפי' זר רואה הנגע כדיליף בספרי מקרא אל אחד אלא לאמירת טהור דתליא בכהן בעי קרא מבניו לרבות בע"מ דאומר טהור וא"כ לא נשמע מלכל מראה עיני הכהן דבע"מ כשר לאמירת טהור אלא לראיה. ותו י"ל דוקא בנגעים דכתיב לכל מראה עיני הכהן ממעטינן ראי' ע"י דבר אחר משא"כ בחליצה דכתיב רק לעיני הזקנים די דממעטינן סומא בא' מעיניו. מיהו ליכא ראי' מוכרחת מדאיצטרך לכל מראה גו' דכל מקום דכתיב לעיני הוי' ראי' אפי' על ידי דבר אחר די"ל כמ"ש מהרש"ל ביש"ש ריש פרק מצות חליצה דהתם מראה עיני לגופי' דקרא קאתי שהכל תלוי בראיית הכהן משו"ה אי' לאו כל לא הוה ממעטינן סומא באחד מעיניו אבל הכא דלעיני מיותר הוא מדכתיב ועלתה יבמתו אל הזקנים ואח"כ כתיב ונגשה יבמתו לעיני הזקנים ל"ל דלפני זקנים הוא והם יראו ויתקנו הכל וממילא סומא בשתי עינים פסול אלא ע"כ למעוטי סומא באחד מעיניו בא עכ"ל ולפ"ז י"ל לעולם מי שעיניו כהות לא קרינן ביה לעיניו דראי' ע"י דבר אחר לא שמיה ראי':

אמנם משמעות התוס' נ"ל דס"ל דשמי' ראייה מדכתבו במס' מ"ק דף ח' ע"א בד"ה נפקא לי' מכנגע נ"ל בבית לי ולא לאורי תימא דהא לעיל אמר רבא לר' יהודה חידוש הוא ולא גמרינן מיני' כו' ועי"ל כיון דלאורו אינו יכול לראות בלא נר א"כ פוסלו מטעם ראי' יש לנו ללמוד הימנו כיון דחזינן דמקפיד הכא בראי' טפי מעולי רגלים דבעינן שתי עיניו והכא בעינן נמי שלא יהי' יום המעונן עכ"ל אלמא דוקא מיתורא כנגע נראה לי ממעטינן גם בנגעי אדם ראיה ע"י נר אבל לא ממראה עיני הכהן, ואף דנאמר דוקא בלילה לא מסתבר למעט מלעיני כיון דלאו המניעה מעינים גופיהו דנהירין ומצהירין אלא מחמת חשכת לילה דלכו"ע לילה מחשכי להו אבל מי שעיניו כהות גרע טפי דהמניעה מכח גריעת עיני' אכתי קשה ל"ל להתוס' כיון דאין רואין ביום המעונן הול"ל כיון דקפדינן טפי על מי שעיניו כהות דבעולי רגלים לא אמעיט אלא ודאי דקושטא דגם בנגעים לא אימעט מעיני הכהן אלא בתר דילפינן נגעי אדם מנגעי בתים מכנגע נראה לי אפשר אמעט ג"כ ראיה ע"י דבר אחד מדכתיב לי דשקולים הם לילה וראי' ע"י ד"א. אך מאוד תמהני דלא נזכר בשום מקום לר"ע דמקיש ריבים לנגעים לפסול זקנים שעיניהם כהות לדין. מיהו א"ל לסברת התוס' הנ"ל דנגעי בתים חידוש הוא ולא גמרינן מיני' אלא דוקא נגעים דקפדינן אף על יום המעונן גמרינן משא"כ דיני ממונות דכשר ביום המעונן מדכתיב ושפטו בכל עת לא מקשינן למעט' עי שעיניו כהות דא"כ גם בלילה לא נמעט מהקישא כיון דגם בנגעי אדם גופיהו לא ילפינן פסול לילה אלא מנגעי בתים מכנגע. נראה לי. וא"ל כיון דממשמעותי' דביום הראות בו אימעט לילה כמ"ש תוס' שם דאי לא כתיב כנגע הוה מוקמינן ביום למעט לילה ע"ש דא"כ אכתי מנ"ל למעט מביום הראות בו יש יום שאי אתה רואה דהיינו רגל וז' ימי משתה לחתן הא לגופי' איצטריך ביום כדי דנילף ריבים ביום ולא בלילה ומכח קושיא זו נ"ל דאפילו בנגעים לא אימעט מנראה לי ע"י דבר אחר אלא דוקא נר משא"כ בתי עינים שהם בעצמם אין בהם אור אלא חיזוק הראייה וכ"ש חליצה דלא כתיב בה אלא לעיני דלא אימעט ע"י דבר אחר:

אבל לפי"ז נסתר ב' תירוצים דידי הנ"ל על קושי' ל"ל מבניו לרבות בע"מ תיפוק לי' מדאיצטריך לכל מראה עיני הכהן למעט סומא באחד מעיניו דא"ל כתירוץ קמא דנ"מ אם יעצים עינו אחת כו' דא"כ לר"מ גם בדיני ממונות יפסול במעצים עינו אחת מהקישא כמו יום המעונן דהוה פסלינן בד"מ מהקישא אי לאו רבויא דושפטו העם בכל עת א"ו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וגם תירוץ בתרא הנ"ל נסתר דהא קושטא דראי' ע"י ד"א גם בנגעים הוי ראיה וצ"ל כתירוץ אמצעי הנ"ל ועפי"ז כתבתי בפ' בהעלותך ביאור נכון על מאמר הש"ס בזבחים מרים מי הסגירה ע"ש:

ולפמ"ש דראי' ע"י ד"א שמי' ראי' נולד חומרא אם רקקה בפני היבם בפני ב"ד אף שראו ע"י בתי עינים שקורין ברילין אפ"ה הוי חליצה פסולה וצריכה לחזור על כל האחין. ובשו"ת שבית יעקב הנ"ל רוצה לפשוט מדאיתא בברכות דף כ"ה ע"ב ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה ולא יראה בך ערות דבר א"ר והא קא מתחזו" אבל יש לפקפק ודאי היכא דכתיב לעיני משמע בלי שום תיקון ע"י ד"א אף דהוה ראי' ותו דהמניעה ע"י עינים גופיהו גרע טפי וגם מלשון יראה משמע בכל גוונא מדלא כתיב ולא תראה וגו':

תוכן העניינים

אמרי שפר (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה