אור ברסלב

אמרי שפר (לנדא)· רבי נפתלי הירץ לנדא מז'לחוב

יורה דעה

חלק אורח חיים

שאלה א

שאלה בוקא דאטמא דאעכול ניביה ולא שף מדוכתי' שפסק רמ"א סי' נ"ה סעיף ב' בהגה"ה דכשר והפר"ח חולק עליו להטריף על מי נסמוך הלכה למעשה.

תשובה נפלע"ד להוכיח כדעת רמ"א מדברי תוס' מס' חולין דף מ"ג ע"א ד"ה הנך דאפקת לא תיפוק וא"ת למאן דלית ליה לקמן (דף נ"ד ע"ב) האי דר' מתנא דבוקא דאטמא מאי נינהו י"ח טריפות וי"ל דבאיעכול ניביה הוי טריפה לכ"ע. ולפ"ד נ"ל להוכיח כדעת רמ"א ונניע לשון הגמרא דף נ"ד אמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף דוכתי' טריפה ורבא אמר כשרה ואי אפסיק ניבי' טריפה והלכתא איפסק נמי כשירה עד דמתעכלי אתעכולי וקשה לרבא דס"ל אפסיק נמי טריפה ואי ס"ד דלא בעי שף מדוכתי' א"כ מאי נינהו י"ח טריפות לרבא דהא ס"ל שף מדוכתי' כשר וא"ל איפסוק ניביה משלים י"ח טריפות דהא אמרינן פסוקי משווינן להו כחד כמו שפירש"י לעיל פסוקת הגרגרת וחוט חשבינן כחד וא"כ ה"ה פסוקת הניבים בכללן ובציר חד מן י"ח טריפות ואע"ג דאעכול ניבי' ג"כ טריפה לרבא הוה בכלל פסוקה כמ"ש הש"ך בשם רש"ל סי' נ"ה ס"ק ג' כל שנעכל ודאי איפסק וכן כתב הפר"ח בעצמו בשם רשב"א בס"ק ד' ע"ש ודלא כט"ז שכתב ס"ק ב' דמשכחת נתעכלו והם מחוברין עדיין והוה נתעכל רבותא טפי מפסוקה ע"ש וא"כ כיון דפר"ח בעצמו כתב דליכא עיכול בלא פסוקה א"כ הוה פסיקות הניבים בכלל שאר פסוקת גרגרת וחוט. א"ו לרבא בעינן שף מדוכתי' בהדי פסיקת הניבים אז טריפה אבל פסיקת ניבים גרידא כשר וא"כ לא הוי פסיקת ניבים בכלל שאר פסוקי דגרגרת וחוט שהם טריפה מחמת פסוקה לבד והכא עיקר הטריפות מחמת צירוף שף מדוכתי'. וא"ל דלמא רבא משלים י"ח טריפות כמו שתירצו תוס' שם לעולא דלית ליה דרכיש חשיב ניטלה צומת הגידין בפ"ע דלא הוי בכלל נחתכו רגליה וה"ה לרבא דאכתי קשה למה מקשים בעלי תוס' לעולא הו"ל להקשות על רבא דפתחו בי' דלית ליה דרב מתנא בציר מי"ח טריפות. בשלמא על ר' מתנא גופי' לק"מ דס"ל שף מדוכתי' בפני עצמו טריפה וכ"ש איעכול ניביה לחודי' דטרפה לפר"ח הנ"ל וא"כ איכא טפי מי"ח טריפות די"ל דהטעם משום שסוף הירך להשמט זהו בכלל בוקא דאטמא דשף מדוכתי' וכמ"ש הפר"ח סוף סק"י אבל על רבא קשה. ולכאורה הי' נ"ל ליישב כיון דעיקר הטעם דפסיקת ניבי' טריפה משום שסוף ירך להשמט ולא מצד עצמו משו"ה לא הוה בכלל שאר פסוקי ונ"מ אם נפסקו רוב הניבים ומיעוט קיים דאם הוה הטריפות מחמת עצמו רובא בכולו כמו בפסוקת הגרגרת אבל משום שסופו להשמט אפשר אם עדיין מחובר במיעוטו לאו ברור שסופו להשמט אבל ז"א דהא הפר"ח הביא ראי' לדינו מדברי הרשב"א שנשאל על עצם הירך שניטל ממנו קורטי' ולא נשמט ממקום חבורו ונתעכלו מיעוט ניבי' מהו והשיב דאי משום דנתעכלו מעט מן הניבים אין בכך כלום שע"י השאר שלא נתעכלו הדרי ברי עכ"ל וכתב הפר"ח הרי לך בהדיא שאעפ"י שלא היתה שמוטה הירך אינה כשירה אלא משום שנתעכלו מיעוט ניבים והדרא בריא הא אם נתעכלו רוב ניבים אע"פ שאינה שמוטת הירך טריפה עכ"ל אלמא ס"ל להפר"ח אפי' עדיין קיים מיעוט ניבים טריפה וא"כ ליכא נפקותא כלל אם הטריפות מחמת עצמן או מחמת שסוף הירך להשמט והק"ל. ומה שמביא הפר"ח ראי' מדברי רשב"א כבר דחה בס' בכור שור במס' חולין דף נ"ד ע"ב דמפורש ברשב"א דהמעשה היה שנשברה הקולי' ולהכי הרשב"א חשיב לי' כנשמט דקיי"ל נשבר סמוך לגוף דינו כנשמט ע"ש.

ולכאורה הי' נ"ל ליישב קושיא הנ"ל דיש נפקותא אם הטריפות מחמת שסוף ירך להשמט ע"פ דאיתא במס' בכורות דף מ' ע"א במשנה גבי בכור נשמטה יריכו הוה מום וכתבו התוס' פי' רש"י כגון דלא אעכול ניבי' דאי איעכול ניבי' טריפה נמי הוה כו' וקשיא לפירושו דהא טריף ר' מתנא אפי' בלא איעכול ובלא נפסק א"כ לר' מתנא תקשי מתני' אלא יש לפרש דנשמטה כן מתחילת ברייתה וכן קיי"ל להלכה דשמוטה מתחלת ברייתה כשר כמ"ש הפר"ח וא"כ נ"מ לרבא אם נשמטה מתחילת ברייתה ואח"כ איפסקי ניבי' דכשר דהא אין הטריפות מחמת עצמו אלא שסופו של ירך להשמט והכא שנברא בשמוטת ירך לא איכפת לן כמו לר' מתנה אע"ג דטריף שף מדוכתי' גרידא מכשיר בנברא כך וה"ה לרבא. אכן לאחר העיון זה ליתא דהא קי"ל בסי' נ' בש"ע כל שאמרנו בו אם ניטל טריפה ה"ה אם נברא חסר ופסק הפר"ח כן אפי' בהפסד מרובה דבה"ג והרא"ש והר"ן הסכימו כן וא"כ מה יתרצו על קושיות התוס' לר' מתנא הנ"ל ממתני' דבכורות. לכן נ"ל דטעם של ר' מתנא דשף מדוכתי' טריפה משום שסוף הניבים להפסק ולא מחמת עצמו ומשו"ה בנבראת שמוטת ירך לא אמרינן שסוף ניבים להשמט ולפ"ז אם נפסקו הניבים לרבא אע"ג שנבראת שמוטת ירך טריפה כיון דהוי תרתי לגריעותא אין חילוק בין שף מדוכתי' ואפסיק ניבי' אח"כ או נבראת כך דטריפה לרבא. ואין לומר דאיכא נ"מ להיפך אם נבראת בפסיקת ניבי' לא אמרינן שסופו של ירך לשמוט וכשר דזה לא משכחת דמי יודע אם נבראת בלא ניבים או נפסקו אח"כ דדוקא שף מדוכתי' אפשר לדעת שניכר לרבים מבחוץ משא"כ הניבים מכוסים מעין כל באסיתא וא"כ הק"ל:

ועפ"ז נדחה הוכחת הפר"ח בסי' כ"ע סק"ה שמביא ראי' לדעת הרמב"ם דבמקום שאמרו ניטל טריפה אם נברא כך כשר מדברי תוס' בבכורות הנ"ל אבל לפי מ"ש אין כוונת התוס' כלל שיהי' הפרש בטריפות שמחמת עצמו בין נברא לניטל אלא בטריפות מחמת דבר אחר שעתיד להיות יש חילוק דבנברא לא אמרינן שדי תיכלא בכולא כו':

ואין להקשות אם הטעם של ר' מתנא דסוף הניבין להפסק אמאי לא מזכיר ר' מתנא הטריפות של פסיקת ניבים. י"ל דעיקר הטריפות בשף מדוכתי' שגורם פסיקת ניבים אבל פסיקת ניבים גרידא כשר לר' מתנא ולא אמרינן דסוף הירך להשמט וא"כ עיקר הטריפות שף מדוכתי'. ואח"כ מצאתי בס' תבואות שור בסי' כ"ט שכתב ג"כ דכוונת ר' מתנא הוא מטעם שסוף ניבים להפסק והנאני שכוונתי לדעתו ובהיות כן מוכח כדעת הרמ"א. כנלע"ד ודו"ק:

שאלה ב

שאלה הא דאיתא בכמה מקומות בש"ס טריפה אינה יולדת אם הכוונה שאינה מתעברת כלל או מתעברת אלא שאי אפשר שתלד:

תשובה דבר זה הובא בפר"ח ביו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ז לדעת הר"ן אין הטריפה מתעברת כלל והרש"ל חולק עליו וכתב דדוקא תלוי בלידה אבל לא בעיבור לחוד דאפשר שתתעבר עיבור שלא תבא לידי לידה אלא תמות בו. ונלע"ד להוכיח כדעת רש"ל בהקדים גמ' דחולין דף ע"ד בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה והא תניא בת"כ בן שמונה חי יוכיח שאף ע"פ שיש במינו שחיטה אין שחיטתו מטהרתו אמר רב כהנא יש במינו שחיטה אגב אמו ותנא דידן מינא דאימא לא פריך ולהאי תנא דפריך טריפה דשחיטתו מטהרתו מנא לי' נפקא לי' מדר"י א"ר א"ק וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמא' וזו טריפה ששחטה. וקשה קושיא עצומה על הת"כ א"כ ממ"נ ל"ל מן הבהמה הא יש להשיב מה לטמאים שכן לא היתה להם שעת הכושר כדפריך במתני' ובת"כ דאין להשיב נולדה טריפה מן הבטן מנין דהא לשיטת ת"כ היה לה שעת הכושר במעי אמה שניתרת ע"י שחיטת אמה כמו דקחשיב יש במינו שחיטה בבן ח' חי אגב אמו. ואם בעובר תליא מלתא שלא היתה לה שעת הכושר בשחיטה כיון שהיא טריפה א"כ אין במינה שחיטה ג"כ בבן ח' חי ויש להשיב מה לטמאים שאין במינן שחיטה תאמר בטריפה שיש במינה שחיטה וממ"נ קרא מיותר. וא"ל דאיצטריך קרא מן הבהמה לולד טריפה שהולד ג"כ טריפה מן הבטן וא"כ כיון שאמה ג"כ טריפה לא היתה לה שעת הכושר כלל ע"י שחיטת אמה דהא איתא בחולין דף ע"ה אמר רב חסדא השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה להתירו דבשחיטת אמה טריפה אין ניתר דא"כ הוה לי' כאחד מן האברים וע"י שחיטת עצמו א"א שהוא טריפה וה"א דאין שחיטתה מטהרתה מידי נבילה לכך איצטריך קרא ומן הבהמה. ז"א דהא סתם ת"כ ר' יהודה ותוס' כתבו להדיא בחולין דף נ"ז ע"ב ד"ה ודילמא סבר טריפה יולדת כו' דלא גרסינן יולדת דר' יהודה ס"ל במס' ע"ז דף ט"ו דאין טריפה יולדת וא"כ הק"ל כיון דע"כ נתעברה קודם שנטרפה היה לה שעת הכושר ע"י שחיטת אמה בשעה שנתעברה דאז היתה בודאי כשרה. א"ו כדעת רש"ל דטריפה מתעברת רק שא"א שתלד וא"כ איצטרך קרא בנטרפה ולבסוף נתעברה ונמצא בה בן ט' חי דאין ניתר ע"י שחיטת אמה ואם העובר טריפה ה"א שאין שחיטה של העובר תטהר מידי נבילה כיון שלא הי' לה שעת הכושר אבל לשיטת הר"ן קשה. וניהי די"ל דהר"ן ס"ל כמסקנת התוס' דיש לחלק בין חתוכת רגלי' לשאר טריפות וכ"כ התוס' בע"ז דף ט"ו די"ל ר"י ס"ל טריפה יולדת אבל מ"מ מוכח מדמספקא להו לתוס' בחולין דף נ"ז ע"ב אם ר"י ס"ל טריפה אינה יולדת ש"מ דס"ל כדעת הרש"ל דטריפה מתעברת אפי' למ"ד אינה יולדת דאל"כ מוכח דר"י ס"ל טריפה יולדת מת"כ הנ"ל ומאי מספקא להו:

ולכאורה הי' נ"ל להביא ראי' כדעת הר"ן מסוגיא דחולין דף י"א מנ"ל דאזלינן בתר רובא אמר רבינא אתיא מעדים זוממים דאמר רחמנא ועשיתם לו כאשר זמם ליחוש דלמא הך דאסהידו ביה טריפה הוה אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא והקשו תוס' שם וא"ת דלמא דחובשין אותו י"ב חודש ואם יחי' לאו טריפה היה ומקשים העולם א"כ מעולם לא משכחת נערה המאורסה בסקילה דהא קיי"ל אין בין נערה לבוגרת אלא ששה חדשים בלבד ואיתא במס' כתובות דף מ"ה ע"א סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק ופירש"י כי היכא דאילו זנאי השתא לאו סקילה איכא אלא חנק השתא נמי בחנק כיון דאשתני גופה בין חטא להעמדת בדין אשתני קטלא כדהשתא וא"כ אי ס"ד דמשהינן הנידון י"ב חודש וא"כ אי אפשר לומר שגומרין תיכף הדין ואח"כ משהין דא"כ הוה עינוי הדין ואפילו מעל"ע לא משהינן כ"ש י"ב חודש וצ"ל דאין גומרין הדין עד אחר י"ב חודש א"כ גבי נערה המאורסה אשתני גופה בין חטא להעמדת הדין ודינה בחנק. ונ"ל לישב על קושיא זו דמשכחת כשהנערה מעוברת ונתעברה אחר שהעידו וקיי"ל אין ממתינין עד שתלד אפי' בנשואה כדאיתא בעירוכין וא"כ ראי' גדולה היא שאינה טריפה דטריפה אינה יולדת וא"כ אין צריכין להמתין עד י"ב חודש אבל לדעת הרש"ל דטריפה מתעברת אלא אינה יולדת הק"ל דהא בשית ירחא א"א שתלד וקטנה א"א שתתעבר וא"כ צריכין להמתין עד שתלד ואז היא בגרה ולפ"ז יהי' תוס' סתרי אהדדי דלעיל כתבתי דמוכח מדבריהם כדעת רש"ל וכאן יהי' הוכחה כהר"ן. אמנם קושית העולם מעיקרא ליתא ומהגים ואינם יודעין מה מהגי' דודאי אין כוונת תוס' להמתין הנידון עד י"ב חודש קודם שיבואו זוממי' דודאי א"צ כיון שהוה עדות שאתה יכול להזימה דהיינו אם יבואו זוממין אז נמתין י"ב חודש לברר שהנידון הוא כשר כדי להמית העדים וזה כוונת התוס' דלמא חובשין י"ב חודש אח"כ אבל כ"ז שלא באו עדים מזימין ממיתין הנידון מיד דהא קיי"ל הרגו אין נהרגין וא"כ אין נ"מ שנמתין. ואין לומר דקושית העולם דא"כ למה לי כאשר זמם ולא כאשר עשה זה טעות הוא דניהו דהוה ידעינן דלא הרגו ג"כ נהרגין אבל אכתי ה"א דהרגו כ"ש שנהרגין לכך כתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה וזה ברור שאין להוכיח שום ראי' מכח קושית העולם ודו"ק. ועוד נ"ל ראי' כדעת הר"ן ממתני' דמס' ביצה עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט שמוכן הוא אגב אמו כפירש"י שם ובחולין דף נ"א ע"ב וקשה כיון דלא מזכיר בפירוש הטעם שמוכן כו' אמאי לא מחלק במקום שהטריפות שכיח יותר מחמת סרכות הריאה דאסור לשחוט ביו"ט בהמה כדאיתא באו"ח סי' תצ"ח וכ"ש לרשב"א דס"ל מיעוט השכיח כמחצה על מחצה דמי וי"א היכא דשכיח טריפות כמו כשרות ג"כ אסור ולפ"ז דוקא האם אסור לשחוט דשכיח בה סרכות הריאה ולא העגל כדאיתא בי"ד סי' ל"ח בגדיים וטלאים שנאבד' הריאה כשרה וכה"ג אין העגל מוכן אגב אמו ולתסר. וצ"ל כיון דטריפה אינה יולדת ש"מ דכשרה האם שיולדה היום ואי ס"ד טריפה מתעברת הק"ל הא טרם שהולידה העגל גם האם אין לה חזקת כשרות ואסור לשוחטה אף שהיא יותר מבת שנתה אין החזקה מבוררת כמ"ש תוס' בחולין דף י"א והק"ל ה"ל לחלק א"ו כהר"ן דטריפה אינה מתעברת ודו"ק:

שאלה ג

שאלה בשר שנמלח והודח ואח"כ נמצא באמצעיתו קרח מה דינו.

תשובה בעל מחבר לוית חן פסק בפ' אחרי דלא מהני לבשר זה שיחזור וימלחנו אחר שיפשר כיון דבשר סביביו כבר הי' נפשר בשעת מליחה ופלט כל דמו שום לא יפליט המליחה לדם בשר שבפנים כמו דאיתא סי' ע"ה גבי מליחת בני מעיים שאין מחזיקין דם בבני מעיים אלא בצד חיצון ששם השומן וצריכים למולחם מבחוץ ואם מולחן רק בפנים הוה כאילו לא נמלחו כלל הרי דלא מהני מליחה מצד עבר שאין מחזיקין בו דם אל עבר אחר שיש בו דם ה"נ המליחה של צד חוץ שכבר פלט דמו לא מהני לבשר שבאמצע עכ"ל. אבל נ"ל להוכיח ממ"ש האחרונים בסי' ס"ט בשם רש"ל וז"ל אם נמלח ואחר כך נקרש קודם ששהה שיעור מליחה אם נפשר אח"כ טוב למלחו פעם אחרת ולהשהותו שיעור מליחה ואם לא מלחו פעם אחרת ושהה שיעור מליחה אחר ההפשר ונתבשל מותר בדיעבד אלמא לא מחלק אף שנחסר זמן מועט לתשלום שיעור מליחה ונקרש והיה בקרישתו כמה שעות ונפשר אפ"ה מהני מליחה שנית עכ"פ ולא אמרינן כיון שא"א שיפשר בשר שבפנים מהרה כמו בשר שבצד חוץ א"כ פלט בשר שבצד חוץ כל דמו טרם שנפשר צד פנימי ושוב לא יפליט המליחה אחר שנפשר צד פנימי דם שבפנים שמפסיק צד חוץ שכבר פלט כל דמו א"ו דהא ליתא וניהי דס"ל לרש"ל דלא מצרפינן שיעור מליחה שקודם קרישה כלל לאחר שנפשר אכתי קשה במ"ש אם לא מלחו פעם אחרת ושהה שיעור מליחה אחר ההפשר מותר בדיעבד דע"כ מיירי ששהה שיעור מליחה אחר שנפשר גם מה שבפנים דאל"כ לא הי' שיעור מליחה לבשר שבפנים וא"כ קשה לא יועיל כלל לבשר שבפנים כיון שכבר פלט צד חיצון כל דמו טרם בשר שבפנים א"ו דהא ליתא וכ"ש לדעת פר"ח סי' ס"ט דפסק ס"ק י"ב דמצרפינן זמן שקודם הקרישה לאחר שנפשר ואין הקרישה מגרע לבטל קצת דם שנפלט קודם לכן ומשמעות דבריו דגם רש"ל מודה ע"ש קשה פשיטא דלא יועיל מליחה שנית ג"כ מטעם הנ"ל א"ו דלא דמיא לבני מעיים דשם השומן שנדבק בצד חוץ לא נחשב לחתיכה אחת עם הדקין ושפיר מפסיקין הדקין בין המלח לשומן משא"כ הכא הוה חתיכה אחת עבה ואינו מפסיק:

שאלה ד

נשאלתי אותן אווזות שחרטומיהן שחור וערלים מסל"ת שנולדו מאווז הבר וכן הקול כפעמון נשמע קלא דלא פסיק מה דינם. ובקצת קהלות אסרו.

תשובה הא גמרא ערוכה במס' ב"ק סוף פ' הפרה אמר שמואל אווז ואווז הבר כלאים זה בזה מתקיף לי' רבא בר רב חנן מ"ט אילימא משום דהאי ארוך קועי' והאי זוטר קועי' אלא מעתה גמלא פרסא וגמלא טייעא דהאי אלים קועי' והאי קטין קועי' ה"נ דהוי כלאים זה בזה אלא אמר אביי זה בציו מבחוץ וזה בציו בפנים ר"פ אמר ההיא טעונה חדא ביעותא בשחלא והא טעונה כמה ביעות בשחלא וא"כ אחד זכר ואחד נקבה אפשר לבדוק אותם אם זכר יכולים לבדוק אם ביעיו מבפנים ודאי לאו אווז הבר הוא ונקיבה בשחלא כנ"ל. ועוד הי' נ"ל אף אם בדק ומצא סימני אווז הבר הי' נ"ל להתיר מטעם ס"ס דהא אווז הבר גופי' לא אסרינן אלא מספק שמא דורס כדאי' בטור יו"ד סי' פ"ב וגם בש"ע סעיף ג' יש אומרים שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אות בידוע שאינו דורס ומותר באכילה אם יש לו ג' סימנים בגופו וזה דעת הרז"ה והרא"ש ובעל המאור וכתב בשו"ת צמח צדק שאלה כ"ט דלדידהו אווז הבר מותר באכילה אלא אנן קיי"ל כרמ"א שכתב בהגה"ה שם וי"א שאין לסמוך אפי' על זה ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור וזה דעת או"ה וכתב הטו"ז הטעם דחיישינן שמא דורס כמו תרנגולת' דאגמא שהיו מחזיקין אותה בטהורה ואחר זמן ראו שדורסת ולפ"ז איכא ספק שמא אווז הבר גופי' טהור ואת"ל שהוא טמא איכא ספק שמא לאו מביצת אווז הבר נולדה האווז שחרטומה שחור אלא ע"י רביעה שרבעו אווז הבר עם אווז וא"כ מותרת דהו"ל זוז"ג כמו הנולד מן הטריפה דמותר כדאי' בש"ע יו"ד סי' ע"ט סעיף ח' וגם טהורה שילדה כמין טמאה מותרת דכל היוצא מטהור טהור אע"ג שנתעברה מטמאה וכר"א דסבירא לי' הכי במס' בכורות דף ז' ע"א והכי איתא בש"ע י"ד סי' ע"ט ע"ש. ותו דהא הגאון מהרש"ק ובעל מחבר פר"ח סי' פ"ו ס"ק ו' הסכימו שניהם לדעת אחת להתיר אווז הבר אותן שביציהן ראש אחד חד וראש אחד כד והוכחתם מגמרא דב"ק הנ"ל דאי הוי מין טמא מאי קמספקא להו הא אפי' אי הוו שוות הוה כלאים דעיקר כלאים דאוריתא הוא טהור וטמא להרמב"ם דומיא דשור וחמור דכתיב' ומה שהשיג בצ"צ דזה דוקא לענין מלאכה אבל לענין הרבעה מין טהור וטמא אם שוים בתבניתם בבריאה הוי מין אחד כבר דחה הפר"ח שם ע"ש וזה פשוט דהאיך יתכן שיהי' טמא וטהור מין אחד הלא טמא דורס ואוכל וטהור אינו דורס ואין שווים בנדמה וא"כ אם אותן אווזו' שחרטוניהן שחור ביציהן ראש א' חד וראש אחד כד כדאי בעל פר"ח לסמוך עליו בכה"ג ואף שבאווז הבר גופי' לא נהגו כוותי' הבו דלא להוסיף עליה כנלע"ד:

אמנם נ"ל להוכיח דעוף טהור א"א להתעבר מעוף טמא כמו בבהמות וראי' מגמרא דבכורות דף ו' ומה הם באכילה בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותרת באכילה וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור למה לי' למתני שהיוצא כו' סימנא בעלמא שלא תחליף לך כו' וקשה ל"ל לשנוי' דוחק זה הו"ל לשנויי דקמ"ל דלא תימא משו"ה לא חיישינן שנתעברה מן הטמא היא או אמה משום שא"א להתעבר בהמה טהורה מן הטמאה אלא הטעם שכל היוצא מן הטהור טהור ואף נתעברה מן הטמא טהור דאזלינן בתר האם לעולם ונ"מ בעופות אף שיכולים להתעבר טהורים מטמאים טהור מין טמא שיצא מן הביצה של הטהורה א"ו דגם בעופות א"א שיתעברו טהורים מטמאים וליכא נ"מ כלל. ולפ"ז אם ראינו שרבצה על ביצה טהורה לא חיישינן שמא האם של הביצה נרבעת ממין טמא ומותר בודאי אך בלא ראינו נולד חומרא דליכא ס"ס הנ"ל אך זה יכולין לעמוד בנסיון שאם הביצה טמאה תחת עוף טהור יצא מן הביצה ממש כמין הטמא בלי שום שינוי כאשר ראינו באם תרנגולת רובצת על ביצי אווז יצא אווזות ממש כמין הביצה וא"כ אין חשש שמא רבצה האווז על ביצת טמא אלא עיקר החשש של האוסרים שמא נרבעו זה מזה ונתעברו ולפי מ"ש מוכח שא"א שיתעברו גם בעופות הטהור מן הטמא כנ"ל. ודו"ק:

שאלה ה

שאלה סופר שכתב שם אלקינו ומשך מאוד רגל התחתון של נו"ן וכתב הוא"ו בעד ד"ג ולמעלה רחוק מן הנו"ן שכתב המג"א סי' ל"ב ס"ק ל"ג שיש להחמיר בשאר אותיות ואם נראית כשתי תיבות פסולה איזה תקנה יש בשם הנ"ל שאינו נמחק אף הטפל לאחריו מדרבנן ואסור לגרור.

תשובה נראה אם נראית לתינוק דלא חכים ודלא טפש כשתי תיבות מותר למחוק הוא"ו לכתחילה דאין לו שייכות להיות נטפל להשם ולא אזלינן בתר כוונת הסופר שצירף להשם כיון דמ"מ רחוק כשתי תיבות והוי כמו דין של שו"ת משאת בנימין שהביא הטו"ז ביו"ד סי' רע"ו בענין שם אלקינו ששכח היו"ד דמותר לגרור נ"ו ויכתוב היו"ד שאין אומרים כבר קדשו השם כיון שלא נכתב כהלכתו, וקצת כ"ש כאן. ואע"ג שהט"ז משיג שם על המ"ב מפלוגתא דברייתא דמס' סופרים כ"ם של אלקיכם דלת"ק נמחק ולאחרים אינו נמחק דכל מחיקה ע"כ נכתב שלא כדין ואפ"ה סבירא להו לאחרים שאינו נמחק שגג בזה וכבר השיגו כבוד אא"ז הגאון מוה' מנחם מענדיל ז"ל אבד"ק קראטשין דשאני טעות דאלקיכם דמיירי שהי' רוצה לכתוב אלהינו וכתב אלקיכם או להיפך וא"כ עיקר השם נכתב כדין אלא שסיים שלא כצורך משו"ה אסור למחוק משא"כ כשהי' צריך לכתוב אלקינו וכתב בלא יו"ד שאז עיקר השם נכתב שלא כתיקונו ואין להתעקש דכוונת המ"א במ"ש אם נראית כשתי תיבות פסולה לאו דמחליט אף דלמטה סמוך מאוד הוא"ו לנון אפ"ה פסולה אלא מיירי דגם למטה רחוק קצת בענין שאפשר לכתוב ביניהם כמלא אות קטנה דמחמת זה נראית כשתי תיבות אע"ג דבעלמא אינו פוסל בהפסק כמלוא אות קטנה היינו דשוה למעלה כלמטה אבל כאן דלמעלה רחוק מאוד ולמטה כמלא אות אחת ומכח זה נראית כשתי תיבות ומשו"ה פסולה אבל בסמוכה ממש למטה מידי ספק לא נפיק ולפ"ז בנידן דידן הוה ספיקא ואסור למחוק, דזה דחוק דהא המג"א שם מיירי שנדבקה למטה כו' א"ו פשוט דמיירי שבשביל שרחוק מאוד למעלה עד שנראית כשתי תיבות פסולה וממילא אין קדושת השם על העומד ברחוק משם דאפי' מגוף השם אם ה"א אחרונה של שם הוי"ה רחוק מאוד מגוף השם מותר למחוק לצורך תקונו.

ולכאורה הי' נ"ל להמציא תקון אף אם לא נראית כשתי תיבות כמ"ש בשו"ת עבוה"ג סי' צ"ה אם טעה בשם אלקים וכתב אלקיכם יתקן כך שיעשה מן הכ"ף מ"ם סתומה ואח"כ ימחוק המ"ם אחרונה, וי"ל דשאני התם כי מעלין בקודש לעשות מהנטפל שרשיות ואח"ז תו לא שייך הוצ' סתומה להשם כלל וגם נכתב בטעות משא"כ כאן שמא כשר השם ואסור לדחות בידים הטפל מהקדושה דהיינו הוא"ו ישנה ולהכניס וא"ו חדשה. עוד נ"ל אף אם לא נראי' כשתי תיבות אם הוא"ו ארוכה כ"כ אף אם ינטל ממנה הסמוך אצל רגל התחתון של נ' כפופה ישאר כשיעור לא מעלה ולא מוריד מה שהוא"ו ארוכה למטה וסמוכה לנו"ן וראי' מהירושלמי שהביא הב"י סי' ל"ב וז"ל עירב האותיות אית תניא פסול ואית תני' כשר מ"ד כשר למטה מ"ד פסול מלמעלה כגון ארצינו תפארתינו אבל ארציך תפארתיך צריכא ופי' רשב"א דה"ק מלמעלה פסול לפי עד שלא נעשית אות נפסלה צורתה והלכך אם בא לגרור ה"ז כחק תוכות שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא גורדו אבל כשנדבקה למטה נ"ו של תפארתינו וארצינו אחר שנגמרה צורת האות הוא שנדבקה ומתחלתה כשרה היתה ואם בא עכשיו לגורדה אין זה חק תוכות הלכך אפי' אינו גורד כ"ש יכול לגרוד כשר וכדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אבל ארצך שה"ך דבוקה באמצעות רגלה צריכה תיקון כו' וא"כ אף לדידן אזלינן בתר למעלה כיון שגוף הוא"ו רחוקה לא נ"מ מה שסופו קרוב לנו"ן למטה כיון דלמעלה רחוק ונחשבת כשתי תיבות אף שאין נראית ממש כשתי תיבות צריך לתקנו בודאי בלתי ספק ולא מעלה מה שלמטה סמוך וממילא בשם לא נתקדש הוא"ו של אלקינו כדין טפילה להשם ומותר למחוק הוא"ו אלא דוקא כשאמצעית של וא"ו נגד רגל הנו"ן כפופה אסור למחוק:

שאלה ו

שאלה ש"ת שנשתנה צורת האלפי"ן היינו יו"דין שע"ג האלפי"ן שדרכן להיות דבוק לגג בצד ימין דבקן בצד שמאל ואף גם זאת שבקצת אלפי"ן לא ניכר כלל הירך של היו"ד שע"ג האלפי"ן שנדבק ונבלע בגג שתחתיו עד עד העב של ימין מה דינה:

תשובה מלשון הטור יו"ד סי' רע"ד משמע דכשר שכתב וז"ל האל"ף צריך ליזהר בנקודה שעליו שהיא כמין יו"ד שתגע בה כו' משמע שא"צ תבנית יו"ד גמורה אלא נקודה בעלמא כמין יו"ד וכן מוכח מדברי תוס' במנחות דף כ"ט בד"ה קוצו של יו"ד כו' וא"ת דאמרינן בהגדת חלק ונער יכתבם דהיינו יו"ד שאם השליך נער אבן בקיר ועושה רושם עושה יו"ד וי"ל דכעין יו"ד קאמר ולא יו"ד ממש עכ"ל אלמא הלשון כמין יו"ד סגי בלא קוצי כלל ובלי ירך הי"ודין שע"ג האלפין רק שיהי' ניכר קצת נקודה בצד שמאל וכן לשון הגהת מיימוני בפ"א מה"ל תפילין וז"ל באלפא ביתא דר"ע מפני מה יו"ד של אל"ף זקוף למעלה מצדו מפני שמעיד בו וצופה להקב"ה שהוא אמת משמע שעשוי קצת כמין יו"ד כו' ע"ש. וכן לשון הטור או"ח סי' ל"ו ובש"ע שם ס"ב כל אות צ"ל עולם אחד לכך צריך ליזהר בנקודה שע"ג האל"ף שיהא כמין יו"ד ובנקודה שתחתיו שיהיו נוגעי' כו'. ולפ"ז צ"ל מ"ש הש"ע סי' ל"ב סעיף י"ח אם נגע רגל האל"ף או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיו פסול היינו שנדבק בפנים לגמרי בגג עד שאין ניכר שום פירוד נקודה:

אמנם מדברי מג"א שם לא משמע הכי שכתב וז"ל דוקא שנגעה היו"ד עצמה באל"ף אבל אם קוצי השמאלית של יו"ד נגעה באל"ף כשר כמ"ש בא"ע סי' קכ"ה דהא אפי' בלא הקיצוי מיקרי יו"ד משמע דוקא הקיצוי שנגעה כשר אבל אם קצת מגוף היו"ד נגעה פסול וכ"ש אם נחסר הירך לגמרי וכן הסכים הב"ש בא"ע סי' קכ"ה ע"ש וכן משמע לשון מג"א בס"ק כ"ח בגג האל"ף דאין להם ליגע אלא בדקות שבהם משמע אף שיהי' ניכר הנקודה פסול בשביל שנגע במקום העב. וכן מצאתי בשו"ת הגאון מהר"י הלוי אחיו של הטו"ז בשו"ת ל"ח שהסופר צריך לעשות היו"ד שע"ג אל"ף כהוגן עם הרגל הימין אבל אם לא עשה היו"ד שע"ג האל"ף עם העוקץ בימין ומתוך כך נתדבקו יחד היו"ד והקו העקום א"כ שניהם נעשו בפסול וצריך לגרוד היו"ד וקו העקום ולכותבם מחדש אבל בלא תיקון אסור לקרות בציבור עכ"ל מיהו על שו"ת זו לק"מ מלשון הטור והגמ"י הנ"ל שעשוי כמין יו"ד היינו שא"צ קוצין למעלה ולמטה בצד שמאל וסגי בנקודה אבל ירך בעי לדבק בקו העקום אבל על המג"א קשה דמשמע אם נחסר מגוף היו"ד קצת פסול ולשון הטור משמע נקודה בעלמא למעלה ודוחק לומר דגם כוונת מג"א לאו דוקא הקוצי אלא כל זמן שנשאר קצת פירוד כשר אמנם כולם מסכימים דאם נחסר ירך הימין של היו"ד שעל גבי האל"ף פסול אך אם לא נחסר אלא דבוק בקו העקום בצד שמאל נ"ל דכשר וכמ"ש הטור והלבוש. וז"ל הטור יו"ד סי' רע"ד כתב א"א הרא"ש בתשובה צורת האותיות אינם שווים בכל המדינות הרבה משונות זה מזה ואין פסול בזה השינוי רק שלא יעשה ההי"ן חתי"ן ביתי"ן כפי"ן כמו שמפורש בגמרא וכ"כ הלבוש באו"ח סי' ל"ב. ועוד נ"ל ראי' ממ"ש הגהת מיי' בהלכ' תפילין וז"ל וכתב רא"ם שצ"ל הקו האמצעי מעט עקומה לצד ימין מדתניא פ' הבונה שלא יעשה אלפי"ן עייני"ן פי' שלא יעשה ממש עקומה לצד ימין כעי"ן לצד שמאל מכלל שדומה קצת עומק לצד אל"ף ימין לעומק עי"ן לצד שמאל עכ"ל מוכח מזה שמותר לדבק היודי"ן שע"ג האלפי"ן לצד שמאל דאל"כ אף אם יהי' עומק קו האמצעי עמוקה כמו בעי"ן אעפ"כ לא דמי לעי"ן שפני היו"ד המחובר בעי"ן נוטה לחוץ ובאל"ף פני היו"ד שע"ג הקו נוטה לפנים. ותו מנ"ל שלא יהי' עמוק לגמרי דלמא יכולה להיות עמוקה כמו בעי"ן וכוונת הש"ס שלא יעשה אלפי"ן עייני"ן שלא ידבק היו"ד שע"ג הקו בצד שמאל שאז תהי' בצורת עי"ן הפוכה למעלה א"ו דמותר לדבק בצד שמאל הן באלפי"ן הן בעייני"ן. וגם משמעות לשון הטור הנ"ל שקורא יו"ד עליונה נקודה דלא איכפת לן באיזה צד נדבקת דמ"מ היא כעין יו"ד. ומצאתי בספר נחלת אוריאל על מס' סופרים שכתב דף י"ד בגליון וז"ל ואם נגע היוד"ין בגג לצד שמאל או שהדביק גוף היו"ד בגוף האל"ף פסולין ואין די להם במחיקת הדבק דהוה כחק תוכות אלא צריך לגרר כל היו"ד שנדבק כו' וכתב המג"א סי' ל"ב דוקא שנגעה היו"ד עצמה בגוף האל"ף אבל אם קוצה השמאל של י' נוגעת באל"ף כשר כו' וצ"ע וריב לי עם סופרי הזמן שדובקין קוצה השמאלית להאל"ף ועתידין ליתן הדין עכ"ל וע"כ כוונתו בהתחלת דבריו במ"ש ואם נגע היו"ד בגג לצד שמאל היינו גם בצד שמאל כאשר מוכיח סופו על תחלתו שמסיים בשם מג"א דוקא שנגעה היוד עצמה אבל קוצה כשר אבל סיום דבריו וריב לי עם סופרי הזמן וכו' ע"כ פי' קוצי שמאלית לבד דאטו ברשיעי עסקינן שדבקי' במכוון שתי הקצוות כי אם בשגגה והאיך מסיים עתידין ליתן את הדין א"ו שכוונתו שמדבקי' הירך של היו"ד בצד שמאל לבד יש לו ריב עמהם ולפמ"ש אין להמחבר הנ"ל שום יסוד לחלוק. עוד הי' נ"ל לפרש כוונתו במ"ש ואם נגע היודי"ן בגג לצד שמאל כלומ' שהדביק היו"ד למעלה בקו העקום בהתחלתו לצד שמאל דפסול אבל גם זה לא נזכר בשום פוסק רק למצוה כתב המג"א שיהי' באמצע הקו, ואפשר דאם היו"ד בקצה עליונה לאו צורת אל"ף עלי' כלל. גם לא דק המחבר הנ"ל במ"ש צריך לגרר כל היו"ד שנדבק דממ"נ אם עשה היו"ד עם הירך כהוגן ואח"כ כשמשך קו העקום נתדבקו שניהם א"כ קו העקום בלבד נעשה בפסול וא"צ לגרור רק קו העקום ולעשות ירך בימין של היו"ד מחדש למשוך קו עקום אחר תחתי' אבל היו"ד עצמה א"צ גרידה ואם לא עשה גם הירך ביו"ד ומתוך כך נתדבקו יחד היו"ד והקו שניהם נעשו בפסול וצריך לגרור היו"ד וגם הקו העקום כמבואר כל זה בשו"ת הגאון מהר"י הלוי הנ"ל ולדעת מג"א צריך גם היו"ד דלמטה גרידה כי כל מה שנכתב אחר הדיבוק פסול כמ"ש בסי' ל"ב סק"ל והמחבר הנ"ל לא הזכיר אלא היו"ד עליונה ואדרבה לפעמים א"צ גרידה כנ"ל. סוף דבר שאין הס"ת הנ"ל נפסל בשביל היפוך היודי"ן שדבקן בצד שמאל כי אם בשביל חסרון הירך של היו"ד כנ"ל. גם העידו לפני בעלי מגיהים ומופלגים מפורסמים שראו הלכה למעשה במדינות אשכנז ס"ת ותפילין באלפי"ן הפוכים כנ"ל והכשירו חכמי הדור כנלע"ד ודו"ק. וגם מצינו כמה אותיות הפוכות למ"ד של לנכרי תשיך ונו"ן של בנסוע ואם לא הפכן ג"כ כשרה ודו"ק. אח"כ מצאתי בשו"ת פנים מאירות שמכשיר ג"כ ע"ש:

בשו"ת שערי אפרים שאלה פ"א בס"ת שכל הממי"ן פתוחים לא נגעו הוי"ו במ"ם כלומר שצ"ל כמין ב' אותיות כמו כ"ף וא"ו וצ"ל מחוברין ולא היו מחוברין ונושא ונותן שם ולפענד"נ להוכיח דפסולה מדאי' בשבת דף ק"ד ע"ב תנא נתכווין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב והתנן פטור ל"ק הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני וכתבו תוס' בד"ה תניא פטור אין נראה לר"י לגרוס והתניא דאמאי לא הוה פריך ממתני' מיהו י"ל דממתני' ל"ק מדקתני וכתב שני זיינין ולא נקט שתי אותיות אחרות דלא בעי זיוני משמע דמשום זיון פטר לי' אבל מברייתא דקתני סתמא פריך שפיר כו' וא"כ אי ס"ד דאין מעכב חיבור וא"ו לכ"ף בממי"ן פתוחים קשה מברייתא פשיטא דל"ק די"ל דברייתא מיירי שנתכווין לכתוב אות אחת דהיינו מ"ם פתוחה בחיבור וא"ו לכ"ף כראוי ועלה בידו שני אותיות שלא חברן ממש אלא סמוך לה ומשו"ה פטור דמ"מ עכשיו שלא במחובר אות אחת מיקרי מ"ם פתוחה ולא איכפת לן במה שנראה ב' אותיות כ"ף וא"ו א"ו דקושטא דהחיבור מעכב וקשה שפיר מברייתא אמאי פטור כנלע"ד ברור ודו"ק:

שאלה ז

שאלה המשלח האם והבנים אם קיים מצות שלוח הקן מי נימא קרא דוקא כתיב דצריך ליקח הבנים או רשות ואם הי' משלח שניהם גם כן קיים מצות שלוח.

תשובה דבר זה הביא הגאון ח"צ בשו"ת סי' פ"ג שחכמי לובלין נסתפקו בדבר ולפעד"נ הוכחה עצומה דהוא רשות בהקדים גמרא דחולין דף קמ"א מתני' שלחה וחזרה אפי' מאה פעמים חייב שנא' שלח תשלח כו' אמר לי' ההוא מרבנן לרבא אימא שלח חדא זימנא תשלח תרי זימני אמר לי' שלח אפי' מאה פעמים תשלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מניין כגון לטהר מצורע ת"ל תשלח מ"מ כו' אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי ה"א לדבר מצוה לא עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשה בס' בית יהודה שמא סד"א לטהר מצורע דמשולחת וא"כ מקיים שניהם שלוח הקן ושלוח דמצורע ולהכי איצטרך תשלח דאפ"ה אסור והוכיח מזה מדלא משני הש"ס הכי ש"מ דבכה"ג הוה שלוח, ולפ"ז אם נימא דהבנים תקח לך הוא חובה אם לקח הבנים לטהר מצורע דמשולחת לא קיים המצוה דזה לא הוה קיחה כיון שנטלה ע"מ לשלוח השדה בשביל מצורע אע"ג דהי' לו הנאה אעפ"כ לא הוה קיחה ולפ"ז נתעורר קושיא עצומה דאיתא בחולין שם דף ק"מ עוף טהור' רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח בשלמא עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור בעינן ציפור וליכא אלא עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא הא ציפור הוא ומשני כדאמר ר' כהנא תקח לך ולא לכלבך ה"נ תקח לך ולא לכלבך וקשה מנא לי' לר' כהנא לדרוש ולא לכלבך דלמא התורה רוצה להראות דין של בית יהודה הנ"ל דבעינן שיהא הלקיחה לעצמו אבל אם נטלה לטהרת מצורע דמשולחת אעפ"י שנטל מתחלה בני' להנאתו ולטובתו אפ"ה לא הוי לקיחה כיון שנטל הבנים על מנת לשלוח ולהכי כתיב תקח לך לחלוטין א"ו דתקח לך רשות ומותר לשלוח שניהם וא"כ ע"כ תקח לך אתא לך ולא לכלבך דאם הבנים או הבצים טמאים פטור מלשלח. אמנם לאחר העיון בתוס' במס' חולין דף ס"ד ע"א ד"ה שאם ריקמה כו' יש להשיב על הוכחה זו דאיתא שם מניין לביצת עוף טמא שהיא אסורה מדאוריתא שנא' ובת היענה וכי בת יש לה יענה אלא זו ביצה טמאה והקשו התוס' שם דל"ל קרא הא קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא ותירצו דה"א כיון דביצת עוף טהור שרי' אע"ג דליכא מידי דאתי מחי ושרי' רחמנא והך ביצה כאמ"ה ושרי' רחמנא וה"א ה"ה ביצת עוף טמא שרי'. ולפ"ז נסתר הוכחה הנ"ל דהא זה גופי' לא ידעינן דביצת עוף טהור דשרי אלא מדכתיב לך ולא לכלבך וכמ"ש התוס' שם וא"כ אי ס"ד דתקח לך אתא כמש"ל למעט שילוח דמצורע א"כ אין הוכחה כלל דביצת עוף טהור שרי' ואסור מסברא חיצונה משום אמ"ה וא"כ ל"ל בת היענה דמה"ת יהי' ביצת עוף טמא שריא א"ו דלך אתי למעוטי ולא לכלבך ולעולם י"ל דתקח לך חיוב הוא.

איברא למסקנא דתוס' שם דלכך איצטרך בת היענה דה"א כיון דמשכבת זרע קאתי ומהאי טעמא איתא בבכורות דמותר אפרוח ביצת טריפה דפירשא בעלמא הוא גם שרינן חלא דחומרתא לפי שהוא זרע הואיל ונקרש ה"ה ביצת עוף טמא ה"א דמותר לכך איצטרך בת היענה וא"כ לתירוצם השני הוכחה הנ"ל נצבה כמו נד. ואפילו לתירוץ ראשון של תוס' י"ל דבת היענה איצטרך לדיוקא דביצת עוף טהור שריא וכמ"ש התוס' שם דמשמע בפ' גיד הנשה דלא איצטרך קרא דבת היענה לגופי' אלא למידק מיני' דביצת עוף טהור שריא אלא דלא ניחא להו לפרש הכי דאין לשון הש"ס משמע כן מדקאמר מניין לביצת טמאה שהיא אסורה כו' ולכך מפרשים דביצת טהור ידעינן מדכתיב תקח לך וכו' וה"א דגם ביצת טמאה שריא וזה אליבא דאמת אבל אכתי קשה מנ"ל לרב כהנא לדרוש לך ולא לכלביך להערה זו דשניהם חובה דלמא לך אתי כמש"ל שיקח לחלוטין ובת היענה איצטרך לדיוקא א"ו דתקח לך רשות כנ"ל. וא"ל דאף אם לך אתי שיקח לחלוטין ממילא אימעט אפרוחים ובצים טמאים דהקיחה הוא למכור ז"א דבכה"ג שפיר הוה לחלוטין דעושה בה מה שירצה משא"כ בלקחה לשלוח השדה דמצות לאו ליהנות ניתנו וזה ברור.

ואין להקשות היאך אפשר לומר דאם לקח האם ע"מ לשילוח דמצורע הוה שילוח דא"כ המתני' דקתני לא יקח אם על הבנים אפי' לטהר מצורע אין לו שחר כלל דממ"נ אם יש לו עוף אחר מה"ת יעבור בחנם על לאו דשלוח שאפשר לשחוט אותו עוף שיש לו וישלח האם ואם אין לו עוף אחר א"א לטהר מצורע כלל דהא כתיב ולקח לו שתי צפרים, ז"א די"ל שיש לו שתי עופות דהיינו האם משני קינים שאסור לשחוט אחד מהם ומיירי שהיו רובצים על ביצים או הבנים אפרוחים היו בעל מום או מחוסר אבר שאי אפשר לצרף האפרוחים. ומה שרוצה להוכיח בס' בית יהודה דלא הוי שילוח מדקתני במתני' לטהר המצורע ולא קתני קן יולדת א"ו דרבותא אשמעינן דאפילו לשילוח דמצורע אסור ליקח האם זה טעות הוא דמסקנת הש"ס דווקא במצורע ה"א דאולמי' עשה דמצורע משילוח דאמר מר גדול שלום בית כו' ומצורע כיון דלא מיטהר אסור בתשמיש המטה כו' אבל ביולדת ליכא ה"א כלל וא"צ לאשמועינן ולעולם דהוה שילוח. וזה ברור ודו"ק היטב.

עוד נ"ל הוכחה דתקח לך רשות דאל"כ מנא לי' לר' כהנא למעט מדכתיב לך דאם אפרוחים טריפות או טמאים פטור לגמרי מלשלח דילמא המיעוט רק דאין צריך ליקח האפרוחים רק כשהם כשרים אבל טמאות וטריפות מותר לשלוח שניהם דהא המיעוט לא כתיב בשילוח אלא בקיחה א"ו דתקח לך רשות וא"כ ע"כ המיעוט דפטור משילוח לגמרי.

ולפ"ז מיושב מה שיש להקשות בחולין דף ק"מ ע"א עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור בשלמא עוף טמא רובץ כו' בעינן צפור וליכא אלא עוף טהור רובץ על ביצים טמאים והא צפור הוא כדרב כהנא תקח לך ולא לכלבך והיכא איתמר דרב כהנא אהא דתני' אם טריפה חייב בשילוח אפרוחים טריפות פטור משילוח מנה"מ א"ר כהנא דאמר קרא והבנים תקח לך ולא לכלבך ומקשה ולקיש אם טריפה לאפרוחי' וכו' ומשני א"כ ציפור ל"ל ויפלא מאוד מה מקשה עוף טהור רובץ על ביצי' טמאים מנ"ל דלמא ילפינן בהקישא ונאם כמו שמקשה לבסוף וניקש כו' ולפמש"ל מיושב די"ל דהמקשה ידע ממיעוט' דלך אך עיקר הקושיא דנימא באפרוחים ובצים טמאים פטור מליקח אבל ישלח שניהם והי' הוכחה למקשה דע"כ תקח לך חובה הוא דאל"כ לך מיותר דנקיש אפרוחים ובצים לאם מה אם טמא פטור משילוח אף אפרוחים ובצים טמאים פטור משילוח לגמרי א"ו דלך אתא דישלח שניהם וממילא מוכח דתקח לך חובה ולזה משני כדרב כהנא והיכא איתמר אהא אפרוחים טריפה כו' ור"ל לעולם דתקח לך רשות ויתורא דלך איצטרך לטריפה דלא אימעט מציפור וליכא הקישא ואם כן שפיר ילפינן מדכתיב לך דפטור לגמרי משילוח ודו"ק:

עוד נל"עד הוכחה דתקח לך רשות מהא דאיתא בחולין דף קט"ו ע"א שילוח הקן ליתסר ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה ופירש"י כגון נטל האם מעל הבנים ובא לפנינו וחייבנוהו לשלוח כדתנן לקמן משלח ואינו לוקה יהי' אסור באכילה עולמית דהא נעבדה בו עבירה לא אמרה תורה שלח לתקלה וכאן הרי אמרה שלח דכתיב לא תקח האם והדר שלח תשלח דאם לקחת אותה חזור ושלחה ואם היתה אסורה לא הי' אומר לך שלחנה ויכשלו בה בני אדם עכ"ל א"כ אי ס"ד דתקח לך חובה אכתי קשה אמאי לא מקשה הש"ס שילוח הקן ליתסר דהיינו אם שלח הבנים ועובר על עשה דתקח לך יהי' אסור באכילה דהא נעבדה בהם עבירה וכאן לא שייך תירוץ הש"ס לא אמרה תורה כו'. וי"ל דק"ו הוא מה אם לא שלח האם דעובר על לאו אפ"ה מותר באכילה כ"ש אפרוחים דעבר על עשה דמותרין באכילה:

והואיל ואתא לידן פי' רש"י הנ"ל אמינא מאי דקשיא לי על פירש"י חדא מנ"ל דאם לא שלח האם תוך כדי דיבור דיחזור וישלח דלמא קרא מיירי דוקא תוך כדי דיבור דאין חייב מלקות ולא עבר שום עבירה עדיין דהוה לאו הניתק לעשה ולא לקי אפי' למ"ד קיימו ולא קיימו וכמו שפירש"י לקמן דף קמ"א אבל אחר כדי דיבור כיון דלקי אסור האם ולא ישלח כיון דלא אמרה תורה שלח לתקלה. וא"ל דזה סברא חיצונה דתוך כדי דיבור אין לוקה ויכול לחזור ולשלוח כיון דלא קיבל התראה עליו וע"כ קרא דשלח אתא לאחר כ"ד אע"ג דלוקה ישלח ז"א דא"כ קשה ממתני' דלקמן דף קמ"א הנוטל אם על הבנים ר"י אומר לוקה ואינו משלח וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה כו' קשה במאי פליגי אם תוך כ"ד כ"ע מודי דאינו לוקה כנ"ל ואם לאחר כ"ד גם רבנן מודים דלוקה כמו שפירש"י במתני' ד"ה זה הכלל ע"ש א"ו דפליגי תוך כ"ד וטעם דרבנן דהוי לאו הניתק לעשה וכמו שפירש"י כל מצות ל"ת שיש בה קום עשה אין לוקין עלי' אא"כ לא קיימו תוך כ"ד למ"ד קיימו ולא קיימו כו' וא"כ מוכח כל היכא דליכא קום ועשה חייב תוך כ"ד מלקות וא"כ הק"ל דלמא קרא מיירי דוקא תוך כ"ד, תו קשה למ"ד ביטלו ולא ביטלו אין חייב מלקות עד שישחוט א"כ קושית הש"ס במקומה עומדת שילוח הקן ליתסר דהיינו בשעת שחיטה. ולכאורה הי' נ"ל ליישב כוונת הש"ס לא אמרה תורה שלח לתקלה ר"ל דכתיב כל ציפור טהורה תאכלו וע"כ אתא לרבות להתיר האם דא"ל להתיר משולחת דמצורע תיפוק לי' מסברא חיצונה לא אמרה תורה כו' מיהו במס' קידושין לא משמע כן בסוגיא דהאיש מקדש מבואר שם בהדיא דלגופי' איצטרך כל ציפור טהורה תאכלו לרבות משולחת וכ"כ התוס' הכא בד"ה לא אמרה תורה דה"א דאתקש צפרים אהדדי כו' יעו"ש ודו"ק היטב ועיי' ישוב נכון ע"ז בפ' דברים:

עוד נלע"ד הוכחה עצומה דתקח לך רשות מלישנא בתרא של רש"י אלא מעתה שילוח הקן ליתסר לעולם האם אפי' שלחה דהא כל שתעבתי לך הוא שהרי אסרתי לך באותה שעה כו' ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה וקשה לי לפ"ז על סוגיא דחולין פרק שילוח הקן דף קמ"א ע"א שלחה וחזרה אפי' מאה פעמים חייב לשלחה שנא' שלח תשלח כו' אמר ליה ההוא מרבנן לרבא אימא שלח חדא זימנא תשלח תרי זימנא אמר ליה שלח אפי' מאה פעמים תשלח אפי' לדבר מצוה וקשה מנ"ל אפילו לדבר מצוה דלמא אי לאו תשלח ה"א דשלח רשות הוא שרשאי לשלח דלא תימא שאסור באכילה משום כל תועבה ולא אמרה תורה שלח לתקלה לכך כתיב שלח לאורויי דמותר באכילה ורשות הוא לכך כתיב תשלח לאורויי דחובה הוא אפי' חזרה חייב לשלחה ומנ"ל לדבר מצוה. וצ"ל דהא בלא"ה מוכח דשלח חובה הוא מדכתיב ואת הבנים תקח לך ל"ל מה"ת יהיו הבנים אסורים בשלמא אם שלח חובה ה"א דגם הבנים לא יקח והא דכתיב שלח תשלח האם היינו דהאם צריך ג"כ לשלח ואיכא ל"ת ועשה אבל הבנים א"צ לשלח אלא ל"ת גרידא איכא לכך איצטרך ואת הבנים תקח לך אבל אם נאמר דשלח רשות ממילא מוכח דהבנים מותר ליקח מדלא כתיב שלח האם והבנים לאורויי דשניהם מותר באכילה. וא"ל לעולם שלח רשות וקרא הבנים תקח לך איצטרך להא דרב כהנא לך ולא לכלבך דאם האפרוחים טמאים או טרפ' פטור משילוח ומותר ליקח האם ז"א דא"כ לך מיותר דמקרא דתקח גרידא יהי' הוכחה דטמאים או טרפ'] אינו נוהג בהם שילוח הקן ונידרוש מיתורא דתקח לעצמך ולא לכלבים וכל זה אם תקח לך הוא רשות אבל אם נימא דחובא הוא הק"ל מנ"ל דתשלח לדבר מצוה דילמא לאורויי דהשילוח חובה דה"א שלח רשות והבנים תקח לך איצטרך דחוב ליקח הבנים א"ו דתקח לך באמת רשות וזה ברור ודו"ק היטב:

עוד נלפע"ד הוכחה דתקח לך רשות בהקדים לשון המשנה סוף חולין לא יקח האם על בנים אפילו לטהר המצורע ומה מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען יטב והארכת ימים ק"ו על מצות חמורות שבתורה וקשה דלמא כאן שהוא מצות עשה ול"ת לכך שכרם גדול אבל שאר מצות עשה או ל"ת גרידא אע"ג שהם חמורות אין שכרם רב כ"כ וצ"ל דמשמעות הכתוב מדכתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך כו' משמע דגם על העשה גרידא כגון אם כבר קיים הלאו דהיינו שנטלה על מנת לשלוח רק העשה לא קיים וע"ז קאמר קרא דאם לא ישלח יעבור על עשה גרידא ואפ"ה השכר מפורש עליה שיאריך ימים ולפ"ז אי ס"ד דתקח לך חובה א"כ גם על הלקיחה קאי השכר דאריכת ימים ואמאי תני במתני' מה מצוה קלה שהיא כאיסר וכו' הו"ל למתני רבותא טפי מה מצות קיחת בנים שהוא לטובתו כתיב למען יטב לך כ"ש שאר מצות שהיא חסרון כיס דא"ל דהשכר קאי דוקא על שניהם דהיינו אם שלח האם ולקח הבנים דא"כ הק"ל דלמא קאי השכר אדלעיל מיני' גם על הלאו ותו דלמא הכא איכא שני עשה שילוח האם וקיחת הבנים לכך שכרם רב אבל בעלמא בעשה גרידא אין שכרם רב א"ו דתקח לך רשות. ועפי"ז יובן התמיה מה שייכת הק"ו דקתני במתניתין לדלעיל מיני' ולפמ"ש דסברא חיצונה הוא אם נטלה ע"מ לשלוח ואח"כ חזר דלא קיים גם הלאו וא"כ הק"ל דלמא הכא איכא עשה ול"ת דלעולם לא משכחת עשה גרידא ולזה מייתי מקודם לא יטול האם על הבנים אפי' לטהר המצורע וקשה מנה רבותא כקושיות הש"ס הא אין עשה גרידא דמצורע דוחה עשה ול"ת דשלוח הקן איזו משכחת עשה גרידא בנטלה ע"מ לשלוח וא"כ גם על העשה גרידא קאי השכר ושפיר ק"ר הוא ודו"ק:

שאלה ח

הב"ח פסק ביו"ד סי' ת"ב במי שמת לו מת באחד בשבת דיום ז' בשבת אסור כל היום דברים שבצנעה ואסור לעלות לתורה במנחה דבכל יום מז' ימים צריך שיעשה מעשה הניכר משום אבילות כמ"ש הרמב"ן בשמע שמועה רחוקה כגון ששמע ביום שלושי' בשבת דלמוצאי שבת נעשה רחוקה דנוהג דברים שבצנעה כל היום ואפ"ה אין עולה לו עד שיעשה מעשה אבילות הניכר במוצאי שבת וכ"ש באבילות שבעה דחמירא וצריך לנהוג אבילות במוצאי שבת בחל ז' שלו בשבת כו' ע"ש והש"ך השיג עליו שם ולפעד"נ להוכיח כדעת הב"ח מכח קושיא של הריטב"א במ"ק דף י"ט ע"ב שם בגמרא שלשים יום מנלן יליף פרע פרע מנזיר כתיב הכא ראשיכם אל תפרעו וכתיב התם גדל פרע שער ראשו מה להלן שלשים יום אף כאן שלשים יום ופירש"י מנלן דשלשים יום אסור בגלוח דכתיב ראשיכם אל תפרעו הא שאר אבלים חייבים משמע. וכתב הריטב"א וז"ל יש מקשים מנ"ל דאסור תספורת שלשים יום והלא מבני אהרן למדנו והי' אבלותם יום שמיני למילואים שהוא שמיני להקמת המשכן והוא שמיני בניסן והם ז' ימים קודם הפסח וקיי"ל דבכה"ג הרגל מבטל גזירת שלשים ומותר לגלח ערב הרגל וכיון שכן אפי' אם תרצה ללמוד פרע פרע מנזיר שהוא שלשים יום דכיון דאיסור תספורת נפקא לן מכלל המקרא הזה הא קיי"ל דדבר היוצא מן הכלל אין דנין אותו בגז"ש לסתור הדין היוצא מן הכלל וי"ל דאפי' למ"ד איסור תספורת מד"ת הני מילי ז' ימים אבל שלשים מדרבנן אסמכתא בעלמא למילף פרע מנזיר עכ"ל ותירוצו דחוק מאוד ולדעת הב"ח הנ"ל נ"ל מיושב היטב קושית הריטב"א הנ"ל דאף דהלכה כאבא שאול דס"ל (דף י"ט ע"ב) מקצת יום ז' ככולו לפני הרגל לענין דיום ז' עולה לכאן ולכאן דחשיב נמי שמיני לבטל ממנו גזירת שלשים היינו דוקא בחול אבל בשבת לדעת הב"ח אסור כל היום וצריך בליל מוצאי שבת להשלים במעשה אבילות הניכר כנ"ל וא"כ כיון דשמיני בניסן היה חל אז ביום א' דהא ר"ח היה ביום ראשון דעשר עטרות נטל אותו יום שהוקם המשכן כו' ולפ"ז הי' אבילות יום ז' על נדב ואביהוא בע"פ שחל להיות בשבת דהי' אבילות דידהו כל היום והוה כפגע הרגל תוך שבעה שאין מבטל שלשים ואסור בגילוח כל שלשים. ומכח זה מוכח ג"כ דלא כרמ"א בסי' שצ"ט סעיף ג' שפסק ביום ז' של אבילות בע"פ מותר לגלח מיד אחר חצות בזמן עשיית הפסח דהוה כמו יום טוב והשיג עליו הש"ך שם ולפמ"ש מוכח ג"כ כדעת הש"ך ז"ל דאי ס"ד דאחר חצות הוה כמו יו"ט נחשב כמו יום שמיני מחצות ואילך לענין שיבטל הרגל גזירת שלשים והק"ל קושית הריטב"א. מיהו י"ל דהוה שם רגל אחד לתא דחג הפסח מאחר חצות ואילך והוה פגע רגל תוך שבעה כיון דהוה אסור מדינא כל היום אי לאו לי ודו"ק:

אכתי למ"ד יום שמיני היה בר"ח

וא"ת ניסן וכפירש"י בחומש קושיא של הריטב"א הנ"ל קיימת ובאמת צריך טעם למה נדחק הריטב"א להקשות אליבא דאבא שאול לבד ולא לכ"ע למ"ד ר"ח ניסן היה מיתת נדב ואביהוא דמותרים היו בודאי לגלח יום י"ג ע"ש גם לחכמים דאבא שאול דמודים בחל שמיני שלו להיות בשבת בערב הרגל שמותר לגלח בערב שבת ע"ש. ונלע"ד טעם נכון דעיקר ראיות הש"ס באיסור גילוח מראשיכם לא תפרעו דוקא למ"ד שהי' בשמונה בניסן דהמזרחי מתמיה דמנ"ל מדיוקא דלא תפרעו דכ"ע אסירי בגילוח דילמא לכ"ע שריא ואינהו באזהרה ונדחק מדכתיב ולא תמותו ש"מ דכולי עלמא אסירי ויטעו דהם שריא אבל לא' באזהרה משו"ה כפל אזהרה לא תמותו תה דוחק לפרש הלאו בלשון א"צ דלא משכחת' בכל התורה כי אם לא יבדיל בחטאת העוף לכן נ"ל ליישב ע"פ דאיתא במדרש רבה פ' נשא דגילוח של הלוים הי' בז' בניסן במקום הזייה וגורס הלוית חן פ' נשא ביום ח' דהא יום ז' היה אז בשבת ולפ"ז מוכח שפיר דלכו"ע אסור גילוח דאל"כ היה האזהרה אך למותר כיון שכל הלוים היו צריכים גילוח באותו יום ונכללו הם ג"כ א"ו שלא יטער' דהם אסירי משום אבילות הי' הכרח להזהיר אותם אבל למ"ד מיתת נדב ואביהו הי' בר"ח ניסן בטל הוכחת הש"ס הנ"ל מעיקרא מה"ט גרס הריטב"א ח' בניסן דוקא. כנלע"ד ודו"ק היטב:

אמנם אחר העיון בטל התירוץ דידי הנ"ל על קושית הריטב"א דהא גמרא ערוכה (דף י"ז ע"ב) במ"ק תנא האבל מגלח כו' ומוקמינן לא צריכא שחל שבוע שלו בשבת ערב הרגל תנא ברא ס"ל כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו ויום ז' עולה לכאן ולכאן דכיון דשבת הוה אנוס הוא כו' אלמא גם בשבת שהוא יום ז' של אבילות ס"ל לאבא שאול דיום ז' עולה לכאן ולכאן. והא דלא השיגו הפוסקים מהכא על הב"ח הנ"ל י"ל בטוב טעם דעיקר הטעם של הב"ח דס"ל דאסור כל היום ז' בדברים שבצנעה בשבת כיון שחל עליו להשלים במוצאי שבת במעשה הניכר משום אבלות וכמ"ש הרמב"ן הביאו הטו"ז והש"ך בשמע ביום ל' שחל בשבת משו"ה אסור כל היום דלא אמרינן בזה מקצתו ככולו כיון שיש עליו חוב ליום שאחריו שעה אחת האיך נאמר שיפסיק אבילות ויחזור לו ע"ש ולפ"ז כשחל יום ז' בשבת ערב הרגל כיון שהרגל מבטל ז' ושוב א"צ להשלים כלל לכ"ע מכח זה אמרינן מקצת יום ככולו כמו בחול וזה ברור וא"כ קושית הריטב"א קיימת ובטל הוכחת דין הב"ח שכתבתי לעיל ודו"ק.

לכן נ"ל ליישב עפ"י מ"ש הט"ז בסי' שצ"ט ס"ק ו' שם בשעה אחת לפני הרגל כו' אין שמיני עצרת מבטל שלשים והקשה הטו"ז כיון דש"ע רגל בפני עצמו לבטל שלשים כיון דכבר נתבטל שבעה קודם החג ומתרץ בשם הרא"ש שלא נהג דין שלשים כלל ואע"ג דנהג גיהוץ ותספורת מ"מ הרי בלאו אבילות נמי אסור באלו מחמת הרגל וכתב שם אפי' להרמב"ן דאיכא תוס' באבילות על איסור הרגל כדלעיל סעיף א' כו' מ"מ אין היכר אלא בתוספת ודי בזה שיהי' עולה למנין שלשים אבל לא לענין דלהוי כנהג מקצת שלשים ממש לענין שיבא ש"ע ויבטל לגמרי שאר השלשים עכ"ל ולפ"ד כ"ש כשחל יום ז' בשבת ערב הרגל דלא שייך תוספת האיסור כגון נוטל צפרניו במספרים והבא ממדינת הים דמגלח דהא בשבת אסור מאיסור שבת וכ"ש שלא יבטל הרגל שלשים והוה מיושב קושיות הריטב"א הנ"ל. אך תומה איך נעלם הגמרא הנ"ל מן הרא"ש ומן הט"ז דבדף י"ז ע"ב מוקמינן ל"צ שחל ז' בשבת ערב הרגל לאבא שאול מקצת היום ככולו ועולה לכאן ולכאן וכיון דשבת הוה אנוס הוא ומגלח במועד הא לסברת הרא"ש והט"ז כיון דמקצת היום דשבת הוה כלא נהג שלשים לענין שיבטל הרגל גזירת שלשים. כמו ש"ע שאין מבטל שלשים שהתחיל ברגל מה"ט ואמאי יגלח, במועד, והוי קשיא דרבינא אדרבינא דבדף כ"ד ע"ב אמר רבינא יום א' לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כ"א אלמא אין מבטל ש"ע שלשים ובדף י"ז ע"ב מתרץ שם ל"צ גם לרבינא דמקשה שם הא אמרי רבינא וכו' מיהו התם רבינא בר' שילא דלאו רבינא סתם, ונ"ל דשני סוגיות, פליגי אהדדי. אבל אכתי קשה, מה יעשה רבינא בקושית הש"ס על הברייתא האבל מגלח ה"ד כו' דהא לרבינא נסתר תירוץ לאב שחל ז' בשבת כו' וצע"ג ודו"ק.

ונ"ל לישב דכוונת הט"ז תרתי לא אמרינן שיועיל הרגל שיעלה לחשבון שלשי' וגם הרגל שאחריו יפסיקו אבל חדא מינייהו אמרינן והיינו זיקה הראשונה מועיל כגון שעה אחת לפני הרגל דכל החג עולה לשלשים. שנב און ש"ע אח"כ מפסיק השלשים אבל בשבת של יום ז' לאבילות של קודם הרגל דאף דאמרינן מקצת יום ככולו ועולה לכאן ולכאן. מ"מ לא אמרינן שיהי' נחשב יום ז' לשני ימים לענין שלשים יום כדמסקי תוס' בדף י"ט ע"ב בד"ה אתיא כו' משו"ה מיד הרגל הסמוך לו מפסיק השלשים. וא"ת להח"ר י"ט שהביאו תוס' שם דיום ז' עולה לשני ימים ויכול לגלח ביום כ"ט קשה כנ"ל. ונ"ל דס"ל להררי"ט כסברת התוס' בדף כ"ד ע"ב ד"ה דר"א כו' דתרתי הפסקות בהדי הדדי בחדא אבילות לא עבדינן כיון דלא הוה ז' ימי אבלות כאורחייהו ובין בר"ה ויוה"כ הסמוכים ובין בחג וש"ע לא אמרינן ב' הפסקות וכ"כ הראב"ד הביאו הכ"מ בה"א פ"י, והא דלא מתרץ הט"ז הכי דהש"ע לא ס"ל להלכה סברא זו ופסק גם בר"ה ויוה"כ מפסיקין זא"ז והוה כ"ש חג וש"ע אי לאו טעמי' דטו"ז דלא ניכר האבילות שלו ברגל ולכל התירוצים קושית הריטב"א קיימת ודו"ק:

ודע דההרי"ט הנ"ל ע"כ ס"ל סברת הב"ח הנ"ל דאל"כ קשה הא איכא גז"ש פרע פרע מנזיר ובנזיר איכא ל' יום ובאבל סגי כ"ט יום אלא ודאי לפעמים בעינן שלשים יום כשחל יום ז' בשבת דלא אמרי' מקצת היום ככולו אבל אין לומר דמשכחת לר' יחיאל כשחל יום א' בשבת שאין עולה למנין ז' דהא אכתי לשלשים עולה כמו רגלים ודו"ק:

תוכן העניינים

אמרי שפר (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה