אמרי שפר (לנדא)· רבי נפתלי הירץ לנדא מז'לחוב
חלק אבן עזר · שאלה א
שאלה איש אחד הנקוב בשמו כ' ליב גניוושעבר הלך לדרכו לבקש לחמו לעסוק במלאכת כובעים ובחזירתו לביתו פגע בו איש אחד ושאלו לאן אתה הולך והשיב לביתי ואחר כמה ימים יצא קול שנהרג איש אחד ומונח ביער במקום שפגע בו יהודי הנ"ל ושלחנו ומצאו מונח על פניו ולא היה ניכר שלא הי' לו שום פ"פ ולא פדחת ונרקב הכל ותולעים רבים היו עליו ולא היה ניכר כלל כי אם היו סימנים מובהקים בבגדיו מכף ראשו ועד רגלו כל הבגדים היו ניכרים בס"מ גם הי' לו פצע והגידה אשתו ובניו הסי' בגופו שהפצע על ידו וצמצמו המקום אך לאזיידעו באיזה יד ימין או שמאל גם לפ"ד אשתו אמרה אחרי שהגידה הסימנים והיא ראתה אותו קודם קבורה אמרה שהיא מכירו בט"ע מה דינה של אשה זו:
תשובה אחר העיון בסוגיא דיבמות דף ק"ך מתניתין אין מעידין אלא על פ"פ כו' עד סוף הסוגיא ע"ב ואבע"א בחיורי וסומקי עם כל התוס' השייכים לענין זה ומסקנת כל הפוסקים חוץ הר"ן ונ"י דחיישינן לשאלה וכ"כ בש"ע א"עז סי' י"ז סעיף כ"ד וכתב הב"ש בשם הגאון מהר"ל מפראג דלהך אוקימתא דסימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה ולפ"ז הרוג שיש לו סימן אמצעי בגוף וס"מ בכליו מהני ממ"נ אם סימנים דאוריתא לא בעינן ס"מ ומהני סימן אמצעי שבגוף ואם סימנין דרבנן מהני סימנין שבכליו דלא חיישינן לשאלה. וחולק עליו הב"ש דאף דלא חיישינן לשאלה עכ"פ חששא הואי ומשוה לסי' מובהק ביותר סימן אמצעי. ונלע"ד כמה ראיות כב"ש דהא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל דחיישינן לשאלה ולא הביאו כלל האוקימת' דסי' דאוריתא. ותו מדקתני במתניתין אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו קשה ובכליו מיותר דכ"ש הוא מגופו דלא מהני סימן אמצעי אלא ודאי הכוונה דאפי' ס"ע לא מהני בכליו דחיישינן לשאלה, וא"ל דרבותא אשמעינן אפי' ב' סימנין סימן א' בגופו וסי' אחד בכליו לא מהני ז"א דהא כתב הרמב"ם אפילו מאה ס"א לא מהני לצרף להיות ס"מ בגוף וא"כ ליתני רק אפילו שיש סימנין בגוף משמע אפילו הרבה סימנים וכ"ש בכליו דלא מהני. וגם א"ל להכי קתני בכליו לדיוקא דס"מ מהני אפי' בכליו כמו בגוף ולאשמועונן שלא חיישינן לשאלה, או זה גופא אשמעינן דכליו שהוא רק טפל לבשרו וה"א שאין חשוב כגופו דהא עינינו רואות דכתוב חמור לרבות סימני אוכף אע"ג דאוכף לא קא מושלי אינשי ומהיכי תיתי לא מהדרינן א"ו דה"א דטפל אין נידון כגופו וכמ"ש הרמב"ם פי"ג מה"ל אבידה חמור בא לרבות הטפל לבשרו. ז"א דזה כבר שמעינן דטפל כעיקר ממתני' דמצאו קשור בכיס וארנקי דמחזירין בסימנין שבכיס אע"ג שאין סי' בגוף הגט וא"ל דה"א דוקא כיס וארנקי דלא מושלי אינשי ז"א דהא ע"כ להערה זו דלא חיישינן לשאלה ע"כ לית ליה דכיס לא מושלי אינשי דאל"כ אמאי נקט הנך כלים דוקא וגם המתני' דמצאו קשור בכיס כו' מיותר דכ"ש הוא ממתני' דהכא דקתני ובכליו אפי' כלים דמושלי אינשי כ"ש דלא מושלי דהוה סי' א"ו כב"ש הנ"ל דגם לאוקומתי' סימנין דרבנן חשש דשאלה משוה לי' לס"א וא"כ ובכליו אשמעינן דאפי' ס"מ בכלים לא מהני. אמנם אחר העיון אין הוכחה זו מכרעת שהרי לאוקומתי' דמסיק ובכליו בחיורי וסומקי ע"כ לא חיישינן לשאלה וא"כ קשה ובכליו מיותר וצ"ל הכוונה לדיוקא דס"מ מהני בכלים כמו בגוף וא"כ ה"ה הכא לאוקומתי' סימנין דרבנן צ"ל לדיוקא כנ"ל ומתני' דמצאו קשור בכיס איצטרך דלא תטעה כאוקמתא ראשונה דחיישינן לשאלה וגם ובכליו איצטרך דלא תימא דוקא כיס לא מושלי ומש"ה הוה ס"מ אבל לא שאר כלים להכי קתני ובכליו דשאר כלים ג"כ שוים לגוף:
ועוד י"ל כסברת מהרא"מ והט"ז שהביא הב"ש דס"ל ב' ס"א מצטרפין לסי' מובהק וא"כ זה כוונת המתני' דוקא סימן אמצעי בגוף וס"א בכליו אין מצטרפין אבל שני ס"א בגוף מצטרפין לס"מ וה"ה ב' סימנים גרועים לאוקימתא סימנים דאורייתא מצטרפין לס"א ודלא כהרמב"ם הנ"ל וא"כ י"ל לעולם דלא חיישינן לשאלה לאוקימתא דסימנין דרבנן והטעם דעדיף סימנים שבגוף וכמש"ל דמוכח מקרא דחמור וכמ"ש הרמב"ם דכלים הם טפל לבשרו. ויש הוכחה עצומה דגם הרא"ם והט"ז מודים דס"א שבכליו לא מצטרף לס"א שבגוף להיות סימן מובהק דאל"כ קשה על הס"ד דמקשה דלא חיישינן לשאלה הוה ליה להקשות גם על האוקימתא סימנין דרבנן מדוע לא תהי' מועיל סימנים בגופו ובכליו שניהם יחד יצטרפו להיות ס"א א"ו דגם הרא"ם מודה בכלים דהם טפל לא מצטרפין:
ובשו"ת ח"צ סי' קל"ד מסכים כדעת הגאון מהר"ל הנ"ל אבל לא מטעמו אלא משום דס"ל לשאלה דיחיד לא חיישינן ומביא ראי' מהא דאיתא פרק גט פשוט דף קע"ב דאף דחייש אביי לנפילה דרבים לנפילה דיחיד לא חייש ופירשב"ם דלא חיישינן שמא מיב"ש נפל ויב"ש מצא וה"ה לא חיישינן מי שיש לו פצע השאיל כליו לאיש מיוחד שיש לו פצע כמותו עכ"ל. ולפ"ז בנידן דידן דאיכא ס"מ בכלים והפצע הנ"ל אע"ג דנימא שהוא רק ס"א מהני דלא חיישינן לשאלה דיחיד. אבל לאחר העיון כמה תשובות על סברת ח"צ חדא מסוגיא דידן מוכח דחיישינן לשאלה דיחיד באיסורא מדמשני כיס וארנקי לא מושלי אינשי קשה אכתי ניחוש לנפילה דלמא נפל ממנו הכיס והארנקי ומצאו אחר וקשר הגט בו וצ"ל לנפילה לא חיישינן וכמ"ש בתשו' צ"צ סי' ק"ו דדייק מהכא אפילו היכא דאיכא ריעותא כגון הכא שנאבד כבר הגט לא חיישינן שמצא אחר הכיס וארנקי וקשר בו הגט ואבדו ומצאו זה הע"ש וקשה הא אפי' בממונא חיישינן לנפילה דרבים וכ"ש באיסורא וצ"ל דהכא נמי הוי כפילה דיחיד דנימא זה שמצאו הי' לו ג"כ בתבנית גט זה שנאבד וקשרו בכיס זה שנאבד ולפ"ז קשה מאי מקשה הש"ס קשור בכיס וארנקי היכי מהדרינן הא לשאלה דיחיד לא חיישינן א"ו דלא ילפינן שאלה מנפילה שאין מדעת ב"א וזה ברור. ותו קשה דמוכח איפכא מסוגיא דיבמות דף קי"ו דקאמר התם ואביי למאי ניחוש לה אי לנפילה מזהר זהיר אי לפקדון כיון דשמי' כשמיה לא מפקיד גבי' אי למסירה אותיות ניקנות במסירה וקשה אמאי לא משני בכולהו בנפילה ופקדון ומסירה דיחיד לא חיישינן כסברת התוס' שם ד"ה למאי ניחוש לה כו' שכתבו הא אמר אביי בפ' ג"פ דחייש לנפילה וחלקו בין נפילה דרבים חייש אבל הכא נפילה דיחיד לא חיישינן וא"כ הו"ל למימר בכולהו חד טעמא, מיהו במסירה לא שייך סברא זו דאדרבא כיון ששמו כשמו חיישינן שמכרו השטר ליב"ש אחר ששמו כשמו ויגבה בו בקל. אבל בנפילה ופקדון קשה דהו"ל למימר חד טעמא בהו דלנפילה ופקדון דיחיד לא חיישינן א"ד בנפילה דאיכא תרי חששא רחוקים חשש דנפילה דמסתמא מזהר זהיר וחשש ב' דנימא יב"ש מצאו ולהכי לא חיישינן אבל פקדון דשכיח רק למי ששמו כשמו לא מפקיד גביה וא"כ מוכח בשאלה דשכיח חיישינן אף לשאלה דיחיד שהשאיל למי שיש לו פצע כמותו כיון דרק חשש א' חיישינן.
אמנם קושיא זו נלע"ד ליישב בטוב טעם דכוונת הש"ס באופן אחר דלכאורה קשה הא כתב הרשב"ם בפ' ג"פ נפילה דיחיד לא חיישינן דחשש רחוק דיב"ש אבדו ויב"ש מצאו וקשה ניחוש שמא רבים מבני העיר מצאו וזה שמצא סבר שזה בעל השטר והחזירו וא"כ לא הוה נפילה ומציאה דיחיד ולזה קאמר מזהר זהיר כלומר זה שמצא בודאי מזהר זהיר שלא להחזיר מאחר ששני יב"ש בעיר אחד ומדייק וחוקר של מי הוא ומחזיר וא"כ כיון שבודאי החזיר בפרסום וזה אין עומד וצווח מוכח דשל זה הוא שהחזיר לידו ואי לפקדון כלומר שמא זה שמצאו מפקיד גבי' ושכח או אזיל לעלמא לזה קאמר כיון דשמו כשמי' של בעל השטר לא מפקיד זה המוצאו גבי' דהאי וא"כ י"ל לעולם דלא חיישינן לשאלה ופקדון דיחיד וכוונת הש"ס דלא חיישינן אפי' שמא אחר מצאו והחזיר או הפקיד ודו"ק:
ולפ"ז מיושב נמי מה שיש להקשות לפי' ראשון הנ"ל דבנפילה הטעם דאיכא ב' חששות רחוקות קשה מה מקשה הש"ס גט שקשור בכיס וארנקי היכי מהדרינן כו' הא כאן איכא ג' חששות רחוקות שאלה דיחיד שהשאיל הכיס למי שיש לו גט כמו זה וחשש שכחה של השואל בשעת החזרה ואחר החזרה אבד זה הגט קשור ומצאו אחר דא"ל שלא החזיר כלל אלא זה השואל אבד הגט שלו קשור בכיס דא"כ איך ידע זה המשאיל הכיס לבד שהוא קשור בגט כיון שאחר מצאו. ולפירוש ראשון של תוס' שזה עצמו מצאו אכתי איכא ג' חששות שאלה דיחיד ונפילה ומציאה דיחיד ואפי' אם ניחוש שלא אבדו כלל השואל אלא החזיר ושכח בו הגט וזה משקר שמצאו איכא ב' חששות שאלה דיחיד ושכחה, ואם נאמר שיש חילוק בין אדם אחד לשני בני אדם דדוקא באדם א' לא חיישינן שאבדו יב"ש ומצאו יב"ש אחר אבל הכא החששא בשני בני אדם ולזמנים חלוקים זה משכח וזה אבדו חיישינן, דא"כ קשה מאי משני הש"ס כיס וארנקי לא מושלי האינשי אכתי ניחוש שמא אבד הכיס דהא כאן לא שייך מזהיר זהיר כיון שיש עדים שמצא זה או אחר הגט קשור בכיס וא"כ עינינו רואות שנפל מא' מהם וא"כ ניחוש שמצא אחר וקשר בו גט שלו וחזר ואבדו וא"כ אם אחר מצאו לא הוה מציאה דיחיד, וא"כ לגבי השליח שבודאי אבד הגט קשור בכיס ולא שייך מזהר זהיר, א"כ אע"ג דהוי נפילה דיחיד דנימא זה מצאו שהי' לו גט כתבניתו אקשינן ולגבי האי דמצאו אע"ג דסברא חיצונה דמזהר זהיר לנגד זה לא הוי נפילה דיחיד כיון שאחר מצאו א"ו דאין חילוק בין אדם אחד לשני בני אדם ולעולם ב' חששות לא חיישינן וא"כ הק"ל וצ"ל שעיקר החילוק בין נפילה לשאלה דשאלה מדעת ב"א משא"כ מציאה אינו מדעת ב"א והוה כמו נס וסברא דמזהר זהיר לא מעלה ומוריד כלל וזה ברור. אבל מ"מ דברי ח"צ הנ"ל דחוים מעיקרם הם דלדידי' אין חילוק בין נפילה לשאלה דיחיד וא"כ לא משני הש"ס מידי כיס וארנקי לא מושלי ניחוש למציאה ואם לא חיישינן לנפילה דיחיד אע"ג שאפשר לכתוב גט אחר א"כ גם לשאלה לא ניחוש תו קשה לי על ח"צ הנ"ל לשיטתי' עדיף טפי סימן אמצעי למ"ד סימנין דרבנן מסימן גרוע למ"ד סימנין דאוריתא דהא בארוך וגוץ חיישינן לשאלה ולא הוה שאלה דיחיד. ולפ"ז קשה מדוע לא הביאו הרמב"ם והרא"ש תירוץ הש"ס דסימנים דאוריתא כיון שיצא חומרא מזה דשומא הוה ס"ג למ"ד סימנים דאוריתא משום שמצוי' בבן גילו וגם עשויה להשתנות לאחר מיתה כתירוץ הש"ס משא"כ לאוקימתא דסי' דרבנן הוה שומא ס"א עכ"פ ונ"מ אם יש שומא בגופו וט"ע או סימן מובהק בבגדיו לאוקימתא סימנין דאוריתא לא מהני דחיישינן לשאלה דהוי שאלה דרבים מה שאין כן לאוקימתא סי' דרבנן הוי שאלה דיחיד. ומיהו על מהרא"ם וסייעתו לא קשה מידי דכיון דאיכא נפקותא בשני שומא דלאוקימתא סימנין דרבנן מצרפין דהוי ב' ס"א משא"כ לאוקימתא סימנין דאורייתא אפי' מאה ס"ג לא מהני לצרף וא"כ הו"ל להרא"ש להביא אוקימתא סי' דאורייתא ג"כ, די"ל דס"ל להרא"ם דוקא ב' מינים ס"א מהני להצטרף אבל ב' שומא וכדומה לא מצטרפין אבל על הרמב"ם והרא"ש קשה לשיטת ח"צ כנ"ל. וא"ל הרמב"ם והרא"ש לא מספקא להו דפשיטא להו דסי' דרבנן בין לקולא בין לחומרא ז"א דהא הטור פוסק כאביו הרא"ש ז"ל דסי' דרבנן ואפ"ה כתב בשומא דלא סמכינן טעמא דעשוי' להשתנות וזה הוה דוקא לאוקימתא דסימנין דאוריתא הוה שומא ס"ג אבל למ"ד סי' דרבנן הוה שומא עכ"פ ס"א ונ"מ דלא חיישינן לשאלה בס"א כמ"ש הח"צ וא"כ אוחז הטור החבל בשני ראשים א"ו דמספקא ליה אי סימנין דאוריתא או דרבנן והק"ל מדוע לא הביא הרא"ש ג"כ אוקימתי' סי' דאוריתא כיון דנ"מ לחומרא א"ו דשניהם שווים ס"א לאוקמתי' סי' דרבנן כמו ס"ג לדיעה דסי' דאוריתא ולא הוה שאלה דיחיד. ואין להקשות לפ"ז מדוע נקט הטור הטעם דעשויה להשתנות ולא נקט כלשון הרא"ש אביו דלא הוי ס"ב כיון דליכא נפקותא י"ל כוונת הטור דשומא גרע משאר ס"א דכתב הב"י דאם נשאת לא תצא מטעם דמספקא לן דילמא סימנין דאוריתא אבל שומא ממ"נ לא הוה סי' כלל דאם סימנים דאוריתא הוה סי' גרוע ואם מדרבנן הוי ס"א ואף אם נישאת תצא. וזה ג"כ כוונת הרמב"ם בסוף ה"ל גרושין שכתב וז"ל אע"פ שיש לו סימנים בגופו ובכליו אפי' שומא אין מעידין עליו שמא אחר הוא והקשה הב"ח בשו"ת פ"א כיון שכתב בתחלה בסתם אע"פ שיש לו סימנים בגופו כו' דמשמע כל סתם סימנים שאינם מובהקים ושומא נמי בכלל וא"כ למה הוציא מן הכלל וכתב אפי' שומא ולפמ"ש לק"מ די"ל שומא אין מועיל כלל ואפי' אם נישאת תצא כנ"ל. והא דכתב אפי' שלא תימא כר"א דשומא הוי סימן מובהק לזה כתב דאין מעידין עליו ולכך פרט בפני עצמו והוציאו מן הכלל אע"ג דפשיטא דהלכה כחכמים אתא לאשמעינן דגרע טפי ואף אם ניסת תצא:
ומעתה נבאר אם הרושם שע"י הפצע הוי סימן מובהק או לא בש"ע אע"ז סי' י"ז סעיף כ"ד כתב רמ"א גבשושית גדולה על חוטמו או שחוטמו עקומה הרבה הוה ס"מ אבל מעט עקומה לא וה"ה לרושם בגופו או באחד מאבריו כו' וכ' הב"ש שיש מחלוקת לדעת הלבוש הוי רושם ס"מ ובמ"ב פי' הגה"ה זו וה"ה דרושם לא הוי ס"מ ועיקר נראה דה"ק ה"ה רושם איכא לאפלוגי כמו בגבשושית אם הרושם גדול דוקא הוי ס"מ ולפ"ז לשיט' הלבוש וב"ש הוה כאן ס"מ כשיש רושם גדול ע"י הפצע ואפי' להמ"ב יש לחלק כמ"ש הח"צ בשו"ת קל"ד דאם נמצמו הרושם באיזה מקום הוי ס"מ וזה כוונת הש"ע שכתב או באחד מאבריו דוקא לא הוה ס"מ אבל אם צמצמו האבר והמקום הוי ס"מ כמו נקב בצד אות פלוני וכ"כ הרד"ך בשומא אם פרט וצמצם השומא שאמר שיש שומא במקום פלוני מאבר פלוני הוה ס"מ וה"ה הכא שאשתו ובנו צמצמו ואמרו הרושם ביד סמוך לאצבעותיו והראו המקום על ידו איה הרושם וכן הי'.
אך אני מסופק בזה שלא ידעו בין ימין לשמאל אי הוה סימן מובהק או לא הלא כתב הב"ש בשם הט"ז ואם העד מעיד על צלקת ורושם בצמצום מקום ואינו יודע תחת איזה עין לא מהני כו' ולפע"ד מוכח מלשון הש"ס בגיטין דף כ"ז ע"ב אמר רב אשי כגון דקאמר נקב בצד אות פלוני דהוי ס"מ ולא קאמר ג"כ במקום פלוני א"ו אם צמצם הנקב באות פלוני מתיבה פלוני אע"ג שלא ידע מקומו הוי ס"מ ה"ה הכא. וא"ל לפי"ז נימא מדלא קתני ג"כ בצד תיבה פלוני ובאות פלוני נימא דאות פלוני לבד סגי אע"ג שלא ידע מאיזה תיבה וזה היפך האמת דהא הב"ח כתב בשם בעל העיטור דאפילו בצד תיבה פלונית ושורה פלונית לא מהני וכ"ש בצד אות פלוני ולא ידע מאיזה תיבה ושורה ועכ"פ שווים הם י"ל דמוכח מדקאמר שם ודווקא בגד אות פלוני הוי ס"מ אבל נקב בעלמא לא משום דמספקא לי' סימנים אי דאוריתא אי דרבנן וא"כ אי ס"ד דהכוונה בצד אות פלוני לבד סגי אפי' לא ידע מאיזה תיבה ע"כ מאי דקאמר אבל נקב בעלמא פי' נקב סתם בגט וקשה הא הב"ח כתב בשו"ת פ"א דיותר שכיח נקבים בגט משומא בגוף שכתב שם דשומא סתם גם ר"א ב"מ מודה דאין מעידין עליו דהוי סי' גרוע ואפי' אם סימנים דאוריתא א"כ כ"ש בנקב סתם בגט וא"כ לא יתכן דקאמר משום דמספקא לי' אי סימנים דאוריתא אי דרבנן הא אפי' סי' דאוריתא לא מהני נקב סתם דהוי סימן גרוע א"ו דבצד אות פלוני ר"ל מתיבה פלוני הוי ס"מ אבל נקב בעלמא היינו בצד תיבה ושורה אע"ג דהוי ס"א לא מהני משום דמספקא לי' כו'.
ובזה ניחא דלא קאמר אבל נקב סתם כו' ודקדק ואמר נקב בעלמא הכוונה לפמ"ש וזה ברור. אבל הוכחה שלי הנ"ל מדלא קאמר ג"כ במקום פלוני ש"מ דלא בעינן וה"ה אעפ"י שלא ידעו באיזה יד ימין או שמאל מהני.
ולכאורה היה נראה להוכיח מלשון של הב"ח בשו"ת פ"א כמר פעמים וז"ל ע"כ לא פליגי ת"ק וראב"ע אלא בשומא באבר פלוני לחוד אבל באבר פלוני ובמקום פלוני גם לת"ק הוי סימן מובהק משמע מדחזר ושונה אבל באבר פלוני ובמקום פלוני ולא קתני אבל במקום פלוני בלבד אז נכלל ממילא גם האבר א"ו הכוונה אם צמצם המקום ולא האבר כגון גיד או ברגל ועין וצמצם המקום ולא ידע איזה אבר ימין או שמאל לא הוי ס"מ אבל הוכחה זו לאו דסמכא הוא ששגרא דלישנא נקט דהמעשה כך היה שהביא שם הי' השומא במצחו במקום העין ימין למעלה מן העין אבל באמת לא בעינן שידע ימין או שמאל ולפ"ז לדעתי כ"ש הוא משומא שעשוי' להשתנות ואפ"ה בצמצם מקום מהני כ"ש רושם ע"י הפצוע דעכ"פ הוי ס"א דמהני בצמצם וא"כ נראה לפע"ד דאפי' החולקים על הרד"ך בשומא הסמוך לדד כמו שכתב הב"ש בסי' ק"ע דוקא בשומא דהוא סימן גרוע למ"ד סי' דאוריתא לא מהני צמצם אבל רושם דהוה סימן אמצעי דמהני בצמצם: