אמרי נועם· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
מסכת ברכות · דף מז.
תוס' בד"ה אין המסובין וכו' ר' בון בשם רב שזקוק לכוס אחד פי' דכך היה מנהגם שאחר שפשה הבעה"ב קידוש הי' נותן לכל אחד מעט מכוסו וכיון שהם זקוקים לכוס אחד דהיינו לכוס של בעה"ב אע"פ שיש לכל אחד כוס מיוחד שהוא פגום אינן רשאין לשתות קודם בעה"ב (עי' בביאורו סי' רע"א ס"ק מ"א מ"ב וסי' קפ"ב ס"ק י"ד (ובשו"ע סי' ק"צ סעיף א'):
שנים ממתינין זה לזה בקערה פי' אם אחד הפסיק מלאכול דרך ארץ הוא שיפסיק גם השני [נראה כונתו כיון ששניהם לוקחים מקערה אחת. ואחד רוצה להנפש באמצע אכילה או לשתות דרך ארץ שימתין גם השני למען לא יאכל הוא הכל ולא ישאר עבור המפסיק וע"ע ברבינו יונה כאן ובשו"ע סי' ק"ע סעיף ב']:
יתיב וקמתני ליה לבריה וכו' מכאן משמע שהחתן הוא הבוצע:
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים ואיתא בירושלמי כשם שהמברך צריך לכוין להוציא את אחרים כך העונה אמן צריך לכוין להוציא את המברך וכן המברך צריך לכוין לצאת:
אמן חטופה וכו' עין פירש"י אבל הערוך פי' אמן חטופה שעונה קודם שסיים הברכה. אמן קטופה שפונה במהירות ולפ"ז א"ש מ"ש וכל המאריך באמן וכו' דקטיפה פי' במהירות ועל זה מסיים הגמ' וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. אמן יתומה שאינו עונה אמן תיכף אחר סיום הברכה נמצא שהוא אמן יתומה בלא ברכה כמו בן בלא אב:
ולא יזרוק ברכה מפיו פי' שאומר הברכה עם המברך בלא צורך והוי כזורק ברכה מפיו:
דמאי הא לא חזי ליה וכו' בירושלמי (דמאי פ"ג) מפרש מאכילין את העניים דמאי פי' עניים חברים ומותר להאכיל אפי' בדקה דהדין הוא שהחנווני אינו רשאי למכור בדמאי אלא במדה גסה אבל במדה דקה אסור אבל עניים חברים הקילו ליתן להם אפי' בדקה ואכסניא פי' ג"כ אכסניא חברים ודוקא כשלא לנו דאז לא הוקבע למעשר אבל אם לנו הוי כביתם וקובע למעשר וקאמר בירושלמי שצריך להודיעם שהוא דמאי ויש מי שאומר שם בירושלמי דעניים אפי' ע"ה. משום שלא תנעול דלת בפני ע"ה דאם לא יתנו אלא לעניים חברים יהיו עניים ע"ה מתים ברעב אבל מכל מקום מחוייב הבעה"ב להודיעם דשמא יש אחד מהם שיתן מעשר כי אע"פ שהם עניים מ"מ אסורים לאכול דמאי ואכסנאי פי' עכו"ם נמצא מוכח מירושלמי בין לפי' א' ובין לפי' ב' דגם העני צריך לעשר דמאי אלא שהבעה"ב מותר להאכילן ואעפ"כ צריך להודיעם אבל הגמ' שלנו סובר דאין צריך לעשר דקאמר דאיבעי מפקר לנכסיה וחזי ליה נמצא אנו רואין דבעניים מחולק הגמ' שלנו עם הירושלמי ובאכסנאי מחולק נמי הגמ' שלנו עם הירושלמי דאיתא בגמ' עירובין (דף י"ז) ד' דברים פטרו במחנה וכו' וחד מינייהו הוא דמאי ומפרש שם בגמ' דתנן מאכילין את העניים ואת אכסנאי דמאי א"כ משמע דאכסנאי אין חייב לעשר וא"כ יש להפליא על מ"ש התוס' בד"ה ומאכילין את האכסניא וכו' מיירי באכסניא ישראל וכו' ואי נמי באכסניא עכו"ם כו' דזהו דוקא לירושלמי אבל לגמ' דידן אין צריך לזה [דלגמ' דילן שהתירו להם לא הוצרך על טבל לישראל דקספו להו איסור מיתה. רק שאיסור דאורייתא לא התירו חכמים להאכסנאי לאכול ועי' תוס' עירובין י"ז ע"ב ד"ה ואת] (אך על הירושלמי גופא קשה דממתני' דעירובין מוכח דפטורים לגמרי ואפשר דלהירושלמי מחנה ואכסניא תרי מילי נינהו מחנה מקרי כשהולכים למלחמה ואז הקילו עליהם אבל אכסנאי הוי בשובם מן המלחמה ואז לא רצו להקל עליהם כ"כ ועוד אפשר לומר דהירושלמי מפרש דאכסנאי היינו אורחים ולא חיל של מלך והכי מוכח ממעשה דר' יהושע ור' יוחנן ב"ז שהובא בספר שנות אליהו פ"ג דדמאי מ"א ע"ש והכי נמי משמע שם מלשון שנות אליהו שכתב באכסנאי של נכרים מפני דרכי שלום):
הא קמ"ל דאין החומש מעכב פי' שיכול לאכול המעשר שני אע"פ שלא נתן עדיין החומש אבל באמת צריך ליתן החומש אלא שאין מעכב את האכילה:
והני כותאי עישורי מעשרי וכו' פי' כשהן אוכלין בעצמן אבל כשהן מוכרים לאחרים אין מעשרים דלית להו לפני עור לא תתן מכשול אלא דוקא שלא יתן אבן לפני עור שלא יפול (כמ"ש בחולין ג' ע"א ופירש"י שם ד"ה אבל ותוס' עירובין ל"ז ע"א]:
דתנא ספרא וספרי והלכתא פי' דכך היה סדר לימודם מעיקרא ספרא והיינו תורת כהנים ואח"כ ספרי דהיינו במדבר ואח"כ הלכתא דהיינו משניות ואח"כ תוספתא ואח"כ גמ':
תוס' בד"ה אמר רב הונא הלכה כאחרים והאידנא אין אנו מדקדקין וכו' אבל עכ"פ צריך שיהיה מוחזק בכשרות (ועי' חושן משפט סי' ל"ד סעיף י"ז ובביאור הגר"א שם ס"ק ל"ח ל"ט וברא"ש סוף פרק שלישי דפסחים סי' יו"ד) [עי' מ"א סי' קצ"ט ס"ק ב']:
כגון שהקדימו בכרי עי' ברבינו יונה הובא בתוספות יו"ט:
מ"ש שפדאו ע"ג אסימון וכו' והקדש שחיללו ע"ג קרקע וכו' הא דנקט דוקא גבי מעשר שפדאו ע"ג אסימון וגבי הקדש שחיללו ע"ג קרקע היינו משום דמעשר שני אין מתחלל אלא ע"ג מעות לכך קאמר שאפי' במעות יכול להיות שלא יהיה מחולל כגון אסימון אבל בהקדש יכול לחללו על כל דבר חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות לכך קאמר בהקדש קרקע וה"ה לכל דדמי לה ומ"ש לעיל דף ל"ה בתוס' ד"ה ולמאן כו' מח לי' על שוה פרוטה הוא ט"ס וצ"ל פרוטה ועל זה שייך שפיר לשון ושוחקו כו' וכן הגיה בביאורו ליו"ד סי' רצ"ד ס"ק כ"א וע"ש בשו"ע ובתוס' בכורות למ"ד ע"א ד"ה באתריה וברבינו יונה ריש פ' כיצד מברכין. ובגליון הש"ס לרע"א ז"ל שם:
אלא תשעה נראין כעשרה מצטרפין וקשה דלמה אמר מתחלה ט' וארון ואח"כ אמר ט' נראין כעשרה וכי מה ענין זה לזה ונראה לתרץ דאמרינן (בבא בתרא צ"ט ומגילה יו"ד ע"ב) מקום ארון אינו מן המדה דהא ק"ק היה אורך כ' אמה ואורך הארון היה שני אמות וחצי נמצא היה קרוב לט' אמות מכאן וט' אמות מכאן והכרובים היה עשרה אמות מכאן ועשרה מכאן ובאמת לא היה אלא ט' אמות אלא שהיו נראין כעשרה ור"ה מעיקרא נמי הכי קאמר תשעה וארון מצטרפין כלומר ט' נראין כעשרה כמו בארון אלא שאמר בלשון ערומים כדי לחבב הדבר בעיני השומעים וכמ"ש (עירובין נ"ג) ר"א אשתעי בלשון חכמה כו' ור' נחמן לא הבין כונתו ע"כ הקשה לו וארון גברא הוא (וכה"ג יש לפרש מ"ש שנים ושבת מצטרפין [אולי היה דרכם בשבת להתאסף ולפלפל בחידודים ביותר לפי שאז פנויים יותר וכ"ש בשבתא דרגלא ולכן אמר בלשון חכמה שנים ושבת מצטרפין היינו שני ת"ח המחדדין זה לזה כמו בשבתא דרגלא ועי' פירש"י שבת קט"ו על המתני' שם]: