אמרי נועם· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
מסכת ברכות
דף ב.
מאימתי הא דלא קתני אימתי. כי אימתי משמע שקאי על כל הזמן מרישיה עד סופיה. וא"כ הוה משמע דר' אליעזר קאי על כל המתני' גם על משעה כו' ורישא וסיפא הכל חד תנא היא והכל מדר' אליעזר. ולכן קתני מאימתי וקאי רק על התחלת הזמן. מאימתי התחלת זמן ק"ש ומפרש משעה כו'. ומה שאמר אח"כ עד סוף כו' הוא מילתא בפ"ע וא"כ ר"א לא קאי רק על עד סוף האשמורה הראשונה ולא על משעה כו' ורישא לאו ר"א הוא. ואפילו ללישנא קמא [לקמן דף ב' סוף פ"ב] דגם רישא ר"א מ"מ גם חכמים מודו ליה ברישא להכי קתני מאימתי דקאי על התחלת הזמן. וה"ק מאימתי וכו' משעה וכו' פי' התחלת הזמן הוא לדברי הכל עד סוף כו' בזה פליגי (ומטעם זה קתני גם בק"ש של שחרית מאימתי [לקמן דף ט' ע"ב] משום דבההתחלה הוה פלוגתא בפ"ע. ובסוף פלוגתא בפ"ע וכמ"ש לקמן שם):
קורין לשון רבים דכל אחד חייב לקרות ואין הש"ץ יכול להוציא וכמ"ש סוטה כ"ז כיצד אמרו שירה על הים כו' ור' נחמיה אמר כקורא את שמע שכל אחד קורא את שמע כדי שיקבלו עליהם עול מלכות שמים ביחד אלמא דאין אחר יכול להוציא את חבירו בק"ש (וכ"כ הר"ן בסוף ראש. השנה בשם הירושלמי ע"ש וע"ע סוטה ל' ע"ב ברש"י ותוס' שם ובתענית כ"ח פ"א וכ"ה בשנות אלי' ופי' במג"א סי' מ"ט ובביאורי הגר"א ז"ל שם סק"ב) אבל בברכת ק"ש קאמר לקמן (דף י"א ע"א) בשחר מברך וכו' לשון יחיד דבברכות יכול להוציא הש"ץ את כולם. וזה הכלל בדברים שאחד מוציא את חברו. בברכת הנהנין. בפת ויין דוקא בהסיבה ולדידן ישיבה ביחד. הוה כמו הסיבה ואחד מוציא את כולם בברכה שלפניה פ' שו"ע סי' רי"ג ואפילו יחיד את היחיד. אבל בברכה אחרונה. בפת. אחד מוציא את כולם ודוקא בשלשה מ"י זימון אבל בשנים כל אחד מברר לעצמו. ודוקא היכא דאפשר. אבל היכא דלא אפשר כגון אחד סופר ואחד בור. אפי' בשנים אחד מוציא את חברו וכמ"ש באו"ח פי' קצ"ג סעיף א' וביין אפי' בשלשה אינו יכול להוציא. ובשאר דברים שאינו פת ויין בברכה שלפניה יש ב' דעות. הב"י ז"ל בסי' רי"ג ס"א פסק דאין צריכין הסיבה אלא אחר מוציא את כולם. ורמ"א ז"ל פסק דלא מהני הסיבה וכל אחד ואחד מברך לעצמו. וזהו אליבא דשני לשונות בגמ' לקמן דף מ"ג [ע"ש ברא"ש סי' ל"ג] וברכה אחרונה ודאי אינו מוציא מטעם דאין זימון לפירות וכל זה דוקא דאותו שמוציא נהנה ג"כ והוא בעצמו חייב לברך אזי יכול להוציא. אבל אם אינו מחוייב אינו יכול להוציא. אבל בברכת המצות יכול להוציא אפי' אם אינו עושה המצוה כלל כגון שא' מתעטף בציצית יכול חברו לברך ולהוציא אפי' אם הוא אינו מתעטף (עי' מג"א סי' ח' סק"ח ובביאור הגר"א ז"ל שם ס"ק י"ב) ובתפלה בכל השנה אינו מוציא אלא אותו שאינו בקי ודוקא בעשרה. ובר"ה אפי' את הבקי ודוקא ט' ברכות. וכן בברכת ק"ש יכול להוציא בפשרה ובק"ש כלל לא (עי' מג"א סי' קכ"ד ס"ק א' ור"ס תקצ"א וביאור הגר"א ז"ל סי' קכ"ד סק"כ וסי' תקצ"א סק"א וסי' נ"ט ס"ק י' וסי' ס"ט ס"ק ג') [ועי' סי' רצ"ח סעיף י"ד ובמג"א סי' רי"ג סק"ז ובסי' תרפ"ט סעיף ה' ובמג"א שם ובסי' תרי"ט סק"ג] [א"ה ומה דקתני לקמן י"א. בשחר חברך לשון יחיד יש לומר עוד דרבותא קמ"ל לפי שמצינו לענין ברכה לאחריה לפעמים נ"מ בין רבים ליחיד כמו בברכת המגילה לאחריה כמ"ש הרמ"א סי' תרצ"ב שמברכין לאחריה רק בצבור ולא ביחיד לכן אשמעינן כאן דגם יחיד מברך בשחר אחת לאחריה. ובערב שתים לאחריה כו']:
בערבין לשון רבים משום שיש שני ערבין דהיינו תחלת שקיעה וסוף שקיעה דהיינו צאת הכוכבים להכי קאמר בערבין דזמן ק"ש הוא לאחר ערב השני דהיינו צאת הכוכבים [א"ה כונתו דלקמן כ"ו א' במתני' תנן תפלת המנחה עד הערב שפירושו עד הלילה כמ"ש בגמ' כ"ו ע"ב וא"כ למה לא קתני גם כאן מאימתי כו' בערב ולכן תירץ דערב לפעמים פירושו מיד אחר השקיעה והגר"א לשיטתו בסי' רס"א ס"ק י"ב דאחר שקיעת החמה אין להתפלל מנחה ולכן קתני כאן בערבין שני ערבין עד צאת הכוכבים דוקא משום דקודם לזה לאו זמן שכיבה הוא או משום דספיקו לחומרא. ומה דקתני לקמן י"א ובערב מברך כו' יש לומר דבאמת ברכות דרבנן ס"ל דמותר אחר השקיעה או יש לומר דסמך על מה שכבר פירש ברישא בערבין. ועי' בשנות אליהו שכתב בסגנון אחר והנוסח שבכאן נראה יותר נכון למה ששייך לפי' המשנה שבכאן. כי מוכרח ממקומות הרבה שסתם ערב פירושי' הלילה כמו בהתחלת התורה ויהי ערב ויהי בוקר. ובפ' בא בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחודש בערב ובפ' אמור ביו"כ בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם ובפ' מצורע וטמא עד הערב וכן בפ' אמור וטמא עד הערב וכן בפ' חקת וטמא עד הערב. וע"ע ברכות י"א א' לימא קרא בבוקר ובערב ושם על זמן ק"ש קאי ובגמ' דף ל"א ע"א כבר מפורש ע"י דוד ערב ובוקר וצהרים כו' ושם לענין תפלה קאי וכן הוא בתוספתא ברכות פ"ג ה"ט ערב זו תפלת ערבית כו' צהרים זו תפלת מנחה וכן במתני' לקמן י"א א' בערב מברך כו' ולקמן כ"ו א' תפלת מנחה עד הערב וכנ"ל. ולכן אם היה קתני בערב סתם ג"כ היינו יודעין שאינו ביום. ואע"ג שפי' רש"י בפ' בא דגם אחר חצות היום נקרא קצת ערב ולכן כתיב בין הערבים ח"מ לא מצינו כן במקרא רק אם יש איזה שינוי לשון או הוספת תיבה או שסמך עצמו על מה שמפורש במקום אחר. כמו בין הערבים שנא' גבי תמיד. ובפ' תצא והיה לפנות ערב ירחץ במים הוסיף תיבת לפנות. וכתיב פזרא ט' ובמנחת הערב היינו המנחה הקרובה לערב וכן בירמיה ו' ד'. צללי ערב הצללים הקרובים לערב. ומה שכתב בפ' ראה אשר תזבח בערב ומה שכתוב שם תזבח את הפסח בערב מתורץ ג"כ בדברי הרמב"ן על התורה שם וגם מה שדרשו לקמן פ' א' בערב אתה זובח ג"כ יש לומר דסמך הקרא על מה שמפורש במקומו פ' בא בין הערבים ועי' פסחים נ"ט דאיצטרך לדרשא וכמו שסמך הקרא שם במה שכתוב ובשלת ואכלת על מה שכתב בפ' בא כי אם צלי אש. ובמה שכתוב שם וזבחת פסח צאן ובקר על מה שמפורש בפ' בא מן הכבשים ומן העזים כו' ותי' בפרשת המן ונראה דביום שהתלוננו בא להם הבשר בה חלת הלילה או מטעם שנמשך תלונתם עד קרוב לערב או מטעם שרק ביום הראשון ניתן להם שלא כהוגן כמ"ש ביומא דף ע"ה ועוד שהיה יום השבת כמפורש בגמ' שבת (פ"ז ב') ולא ירד עד הלילה במוצש"ק כמו שלא ירד המן בשבת ולכן אמר שם בפ' בשלח ערב וידעתם כי ה' כו' בתת ה' לכם בערב בשר כו' ואמר שם ויהי בערב ותעל השלו כו' אבל ביתר הימים בא להם בקביעות בין הערבים קודם השקיעה לכן אמר שם איך שיהיה להם בקביעות אמור להם בין הערבים תאכלו בשר כו' ומה שכתב (בעזרא ג' ג') ויכינו המזבח כו' עליו עולות לבוקר ולערב וכ"כ בדה"י (א' ט"ז מ') ובדה"י (ב' ב' ג') היינו שהאברים היו מקריבים על המזבח גם בלילה וכדתנן במתניתן הקטר חלבים ואברים כו' וע"ע ברמב"ן ובאבן עזרא בפ' בא על פסוק בין הערבים ובהנ"ל הכל מתורץ. ומכל הנ"ל למדנו שאם היה קתני בערב ג"כ היינו יודעין שלפחות הוא אחר השקיעה לכן הנוסח הכתוב כאן הוא הנכון]:
משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. דאסור לאכול קודם ק"ש ולהכי לא אמר אוכלין. ועי' תוס' פ"ב ד"ה משעה שהעני כו' ובמהרש"א שם:
שהכהנים נכנסין כו' הא דנקט כהנים ולא קאמר סתם צאת הכוכבים משום דכל המשנה אלישנא דקרא קאי ולא מצינו בקרא צאת הכוכבים רק בתרומה דכתיב ובא השמש וטהר להכי נקט כהנים כלישנא דקרא (וכ"כ בשנות אליהו ומה שאמר בגמ' מילתא אגב אורחא קמ"ל הנה משום הא לחוד לא ה"ל למנקט כהנים רק בצירוף הטעם של רבינו). [א"ה לכאורה יותר נכון לומר שהגר"א ז"ל אמר לתלמידיו שטעם הזה הוא לשיטת הירושלמי. אבל לשיטת גמ' דילן לא נוכל לתרץ כן ולכן תירץ הגמ' תירוץ אחר מילתא אגב אורחא קמ"ל. דבירושלמי כאן בעי ספק קרא ק"ש מה דינו ופשיט מדקתני בברייתא הקורא קודם לכן (קודם משעה שהכהנים כו') לא יצא ידי חובתו יקודם לכן הוה ספק דהא הוה בהשמ"ש ספק יום ספק לילה. וש"מ דספק קרא צריך לקרות. ומוכח מזה דהירושלמי מפרש דטעם התנא דקודם צאת הכוכבים לא יצא משום דק"ש תלי מתי הוה לילה. וצאת הכוכבים הוה התחלת לילה וקודם לכן בביאת השמש הוה ספק לילה. ולכאורה הוא תמוה איך פושט מזה דלמא טעמא דמתני' דתלי בזמן שכיבה וקודם לכן ס"ל דלא הוה זמן שכיבה ואין כאן ספק כמו הרבה תנאים בברייתא בגמ' טעמם ע"כ דק"ש לא תלי בזמן הלילה רק בזמן שכיבה ור"מ אמר משעה שהכהנים סובלים לאכול בתרומתן והטבילה צ"ל בודאי יום. ומסוף זמן נלמוד להתחלמו דר"א ס"ל סוף האשמורה הראשונה שהוא עדיין לילה. וע"כ הטעם משום דתלי בזמן שכיבה וא"כ דלמא גם תנא דמתני' טעמו כן. והנה תרומה ודאי תלוי בזמן לילה כמ"ש כאן בגמ' ואידכי יומא ובשבת ל"ה ב' הלכה כר' יוסי לענין תרומה כו' ע"ש וכן מוכח עוד בכמה מקומות. ואם זמן ק"ש בצאת הכוכבים הטעם ג"כ משום שק"ש תלוי בזמן הלילה אז נכון מאוד טעם הגר"א ז"ל דנקט שהכהנים כו' דמצינן בקרא צאת הכוכבים בתרומה כיון שהם טעם א' וענין א' וילפינן ק"ש מתרומה לכן נקט גם הזמן משעה שהכהנים כו' דמשם יליף כנ"ל. אבל אם בק"ש לא תלי בזמן לילה כלל רק משום דכתיב בשכבך ובצאת הכוכבים הוה זמן שכיבה א"כ אינו שייך זאת כלל לתרומה שהוא ענין אחר ולא ילפינן ק"ש מתרומה כלל א"כ לא שייך כלל לתרץ תי' הגר"א ז"ל הנ"ל. ונהפוך הדבר שלא היה לו לתלות כלל בתרומה כדי שלא נטעה דטעם אחד להם. וע"פ הנ"ל מתורץ הירושלמי יפה דהירושלמי קשה ליה קושית הגמ' ליתני מצאת הכוכבים ומתרץ כתירוץ הגר"א ז"ל הנ"ל וא"כ מוכח דטעם מתני' צאת הכוכבים משום שס"ל ק"ש תלוי בזמן התחלת לילה כנ"ל וא"כ קודם לכן הוה ספק ופשיט יפה דבספק צריך לקרות וכנ"ל. ולפ"ז נצטרך לומר דהירושלמי ס"ל להלכה דסוף זמן ק"ש הוא עד עמוד השחר שאז הוה סוף לילה לענין כל הדברים כדתנן במגילה דף כ' ע"ש. וגם צ"ל דס"ל להירושלמי כלישנא בתרא בגמ' דילן דרישא לאו ר"א היא דהוא ס"ל עד סוף האשמורה הראשונה ולא תלי בזמן הלילה כלל וכנ"ל:
אבל הגמ' דילן לשיטתו דפסק לקמן דף ט' ע"א שהקורא ק"ש של ערבית אחר עמוד השחר בשעת הדחק יצא משום דאיכא אינשי דגני בהאי שעתא אע"ג דאחר עמוד השחר הוה יום לכל הדברים כדאיתא במגילה שם הרי דס"ל דק"ש לא פלי בזמן הלילה רק בזמן שכיבה. וכן מוקי למד לישנא לקמן רישא ר"א היא. וגם יש מ"ד לקמן דף כ"א א' דספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא א"כ צ"ל לדידיה דקודם לכן לאו ספק הוה ומשום דתלי בזמן שכיבה כנ"ל. ולכן משום כל הטעמים הנ"ל לא יכול גמ' דילן לתרץ דלהכי לא קתני צאת הכוכבים משום טעם הגר"א ז"ל הנ"ל שאם הטעם משום זמן שכיבה לא שייך תירוצו כלל ולכן הוצרך גמ' דילן לתירוץ אחר מילתא אגב אורחיה קמ"ל. וע"פ כל הנ"ל מתורץ יפה דברי תלמידי הגר"א ז"ל כאן ובשנות אליהו הנ"ל. (ויש בזה לבאר ולהוסיף עוד ובעיקר קושיתינו על הירושלמי הנ"ל יש לתרץ עוד דהירושלמי סומך על הברייתא המובא בגמ' דילן כאן והוא מהתחלת התוספתא דברכות משעה שהכהנים כו' סימן לדבר צאת הכוכבים ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' כו' הלילה משמר והיום מלאכה. ואם נאמר דטעם דק"ש בצה"כ אינו תלי כלל בזמן הלילה רק מתי נקרא זמן שכיבה דכתיב בשכבך. א"כ אין משם אפי' שום רמז כלל. דמשם מוכח רק שהלילה תתחיל מצאת הכוכבים אכל אינו ענין כלל וכלל לזמן שכיבה ועל זה סומך הירושלמי דהך תנא ס"ל באמת דזמן ק"ש תלי בזמן התחלת הלילה. ורק באשר זה אינו מוכרח מהקרא. שהרי יש מקום לבעל הדין לחלוק דלא תלי בזמן לילה לכן אמר שאינה ראיה רק זכר לדבר לפי מה דס"ל להך תנא. אכל אם גם באמת לא תלי בזמן הלילה פשיטא שאין כאן אפי' שום רמז כלל כיון שאין שייכות זה לזה כלל. ולכן מוכיח הירושלמי שפיר]:
בתרומתן דיש שאר מיני תרומה. חזה ושוק המורם משלמים. כמ"ש (פ' צו) ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן כו' ואת שוק התרומה לקחתי כו' ובפ' תצוה את חזה התנופה ואת שוק התרומה כו' כי תרומה היא ותרומה יהיה מאת בני ישראל תרומתם לה'. והמורם מאיל נזיר ומתודה וזה נקרא ג"כ תרומה (וכמ"ש פ' צו אחד מכל קרבן תרומה לה'). ובהם צריך כפרה דוקא להכי קאמר בתרומתן פי' בתרומה שלהם להורות דלא קאי רק על תרומה גדולה ותרומת מעשר וביכורים דזה הוא תרומתן שהוא ממון כהן. [וכדתנן רפ"ב דביכורים הביכורים והתרומה כו' והן נכסי כהן כו'] אבל המורם מקדשים קלים לא הוו ממון כהן אלא משלחן גבוה קא זכו. וכדתנן בקדושין נ"ב ב' המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת (ע"ש בגמ'). וכמ"ש בגמ' מילתא אגב אורחיה קמ"ל דאע"ג דהוה מחוסר כפרה אין הכפרה מעכבתן מלאכול בתרומה. אבל בקדשים אסורים. להכי קאמר בתרומתן פי' בתרומה שהוא שלהם אבל בתרומה שאינה שלהם דהיינו המורם משלמים דזהו קדשים בהא אסורים עד שיביאו כפרתן:
שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן והיינו צאת הכוכבים. [א"ה ועי' מה שכתב בשנות אליהו כאן בענין צאת הכוכבים ועי' בזה יותר באריכות בביאור הגר"א ז"ל סי' רס"א ס"ק י"ב וביו"ד סי' רס"ב ס"ק י"א. ומה שכתב בשנות אליהו כאן בזה"ל. והתוס' כתבו (בשבת ל"ה א' ד"ה תרי ופסחים צ"ד א' ד"ה ר"י וזבחים נ"ו א' ד"ה מנין) שמתחלת השקיעה עד צאת הכוכבים הוא ד' מילין כו' ולפ"ז יהיה שיעור השקיעה קרוב לשעה ובימים הארוכים יהיה כמו שלש שעות ועינינו רואות שאפי' בימים הארוכים אין השקיפה יותר מרבע שעה כו' עכ"ל. פירוש דבריו. דלהתוס' שם משקיעת גוף השמש מעל הארץ עד שעה שפני מזרח מאדימין כו' הוא שלשה מיל ורביע ע"ש בשבת ל"ה ב'. ולפי מה שכתב כאן בשנות אליהו בענין עמוד השחר עולה שלשה מיל ורביע שעה פחות מינוט וחצי. ולפי שמקורו חן הגמ' דפסחים צ"ד א' שאמר שם דעד צאת הכוכבים הוה ד' מילין וכנ"ל. ושיעור הגמ' שם על יום בינוני תקופת ניסן ותשרי כדמוכח ממה שכתב שם א' מעשרה ביום וע"ש פירש"י צ"ג ב' ד"ה כמה וכמו שכתב הגר"א ז"ל בסי' רס"א סקי"ב שם שבימים בינונים הנ"ל הכל משתער. א"כ בימים הארוכים יעלה יותר ושיעור הגמ' הוא על אופן שלהם ובמדינתינו שנוטה יותר לצפון מתארך יותר. כמו שכתב הגר"א ז"ל בסי' רס"א שם ובסי' תנ"ט סק"ה שם ע"ש. ולפי חשבונות התכונה והאלכסונות ע"פ לוח הבקיאים עולה אם בא"י ביום בינוני שעה עולה באופק ווילנא מקומו של הגר"א ז"ל ביום הארוך שלש שעות. וזהו שכתב כאן ובימים הארוכים יהיה כמו שלש שעות. ועל זה כתב שעינינו רואות פי' באופק ווילנא מתי הוה מתחיל פני רקיע להאדים שהוא קודם שהכסיף העליון שזהו אינו מתארך אחר שקיעת גוף השמש מעל הארץ יותר מרבע שעה. ואז מתחיל הרקיע להאדים שהוא גמר שקיעת אדמימות השמש וכנ"ל. ודרך החשבון בזה כי סיבת הדבר מה שמתארך במדינת הנוטין לצפון יותר. א' מהם הוא יען לסילוק האור צריך ירידת השמש תחת האופק שיעור ידוע. וכל מה שהמקום נוטה יותר לצפון סיבוב השמש עליהם וירידתה תחת האופק שלהם לפי עמידתם הוא יותר באלכסין. ומתארך יותר לפי שיעור שמתארך האלכסון על קו היורד בשוה. ואם בא"י שהוא בערך ל"ב מעלות לצפון כמו שכתב הרמב"ם סוף פרק י"א מה' קידוש החודש. אם שם כשיעור נ"ח מינוט עולה באופק ווילנא שהוא בערך נ"ד מעלות ושני שלישי מעלה ביום בינוני בערך שעה עם כ"ו מינוט וביום הארוך בווילנא בערך שלש שעות ואכ"מ לבאר דרכי החשבון בזה אך דברי השנות אליהו מבואר יפה]:
רש"י ד"ה עד סוף האשמורה הראשונה כו' ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה כו'. מה שלא כ' רש"י תיכף בתחלת המשנה הך ומקמי הכי נמי כו' ונטר עד הכא. משום דמהרא מוכח דאפי' בדיעבד לא יצא מקמי הכי. כמו דהכא בסוף הזמן אפי' בדיעבד לא יצא אם קורא אח"כ דהא מעשה דבניו של ר"ג היה בדיעבד ואמר להם ר"ג אם לא עלה עמוד השחר חייבים משמע דחכמים ור"א סברי דאפי' בדיעבד לא יצא ועוד דמקרא הוא דיליף דלאו זמן שכיבה הוא לאחר אשמורה הראשונה ובמה שמפורש בקרא לית לן למימר דדוקא לכתחלה הוא אלא ודאי דאפי' בדיעבד לא יצא א"כ רישא נמי בהתחלת הזמן משמע דאפי' בדיעבד לא יצא אם קורא קודם וזהו כונת רש"י ז"ל שכתב כאן ומקמי הכי נמי לא יצא ידי חובתו דר"ל דאפי' בדיעבד לא יצא וכמו בעד סוף האשמורה הראשונה וכמו שמפורש בירושלמי דהקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. ואיתא בירושלמי שאם קרא בין השמשות לא יצא דהא זמן ק"ש הוא צאת הכוכבים דהיינו שלשה כוכבים בינונים [כמ"ש שבת ל"ה ב'] ושני כוכבים הוה בין השמשות א"כ אם קורא בין השמשות לא יצא. [וע"ע ביאורו לאו"ח סי' רל"ה סק"ד]:
רש"י שם. א"כ למה קורין בבית הכנסת כו' ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא והתוס' כתבו דאנן קי"ל כר' יהודה שאמר דתפלת המנחה אינה אלא עד פלג המנחה ומכאן ואילך הוה לילה גם לענין ק"ש וזהו לשיטת ר"ת. והקשו עליו בתוס' לפ"ז איך מתפללין מנחה אחר פלג המנחה ותירץ הרא"ש דבתפלה הקילו, פי' דודאי לאחר פלג המנחה חשבינן ליה לילה לכל דבר גם לענין ק"ש של ערבית ומה שמתפללין מנחה אחר פלג המנחה בתפלה הקילו. פי' בתפלת המנחה הקילו. והרא"ש הקשה על זה הא תפלות כנגד תמידים תקנום וא"כ אינו ענין לק"ש דתלי בזמן שכיבה. וע"כ הוא מסכים לשיטת ר"י שבתוס' דפסקינן כאידך תנאי ומסקנת הרא"ש דאינה אלא בשעת הדחק אבל הפוסקים הסכימו לדעת רש"י ותירצו את קושית התוס' [וע"ע ביאורו לאו"ח סי' רל"ה סק"א]:
עד שעלה עמוד השחר. פי' ג' דברים הם אחד כוכב השחר הוא המוקדם בזמן. ויש עוד אילת השחר והוא שני בזמן ונקרא איל השחר לפי שנראה במזרח שני קרני האור כדמות קרני האיל ועמוד השחר הוא המאוחר לכל והוא כשיאיר כל המזרח ולא אילת השחר [א"ה וכ"ה בירושלמי א"ר ייסא בר בון אילת השחר מי שאומר שהוא כוכב הוא טועה כו' רק הוא כשני קרנין דנהורא שיוצאין מן המזרח כו' ע"ש. אך מה שאמר שם מקודם בירושלמי א"ר חנינא מאילת השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ד' מילין ומשיאיר המזרח עד שתנץ החמה ארבעה מיל כו' עכ"ל הנה אילת השחר שהזכיר בכאן בודאי הכונה על כוכב השחר דמן שני קרני אור עד שיאיר המזרח אינו מתאחר כ"כ. וכתב הגר"א בפי' לספר יצירה סוף פ"א משנה י"ד שכוכב נוגה הוא לפעמים כוכב השחר והוא ג"כ לפעמים כוכב הערב ע"ש. פי' שכוכב הנ"ל הוא קרוב להשמש והוא מסבב להשמש ולפעמים הוא למזרחו של השמש ואז הולך לפני השמש ועולה בבוקר קודם עלות השמש ונראה אז ונקרא אז כוכב השחר אכל בערב שוקע אז ביום ההוא לפני השמש ואינו נראה בערב כלל מפני תוקף השמש. ולפעמים הוא למערבה של שמש והולך לאחר השמש ועולה בבוקר אחר עלות השמש ואינו נראה בבוקר כלל מפני תוקף השמש. רק בערב שוקע אז לאחר השמש ונראה אז אחר שקיעת השמש ונקרא אז כוכב הערב וע"ש בדברי הגר"א ז"ל שם:
ועי' בשנות אליהו כאן מה שכתב על דברי הרמב"ם בפי' המשנה כאן שכתב שעמוד השחר שעה וחומש. ומן הגמ' משמע שעה ומחצה ומתרץ את הגמ' לפי' הרמב"ם וכ"כ בארוכה בביאור הגר"א ז"ל על או"ח בהלכות פסח סי' תנ"ט סק"ה ע"ש. מבואר דס"ל דדברי הרמב"ם הנ"ל הוא על אופק א"י. אך בביאורו לאו"ח סי' רס"א ס"ק י"ב אחר שכתב דזמן עמוד השחר אינו שוה בכל מקום ומקום שנוטה יותר לצפון מתארך יותר הביא דברי הרמב"ם וכ' דהרמב"ם דיבר על קו השוה יעו"ש וביו"ד סי' רס"ב ס"ק י"א. ועוד סתירה דשם הביא בשם הרמב"ם שעה ושליש ואולי מה שכתב שם הרמב"ם הוא ט"ס]:
אם כן למה אמרו חכמים עד חצות כו' פירש"י בק"ש ובאכילת קדשים אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל. וראיה ממה שכתב מגילה דף כ' כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברים. ויש לדקדק דא"כ דמאי דחשיב במתני' הוא להודיע שדבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה ה"ל להתנא לחשוב עוד דברים השנויים במס' מגילה שם ע"ש (לכאורה כונתו על קצירת העומר] אבל להרמב"ם שיטה אחרת [בפ"ד מה' מעשה הקרבנות ה"ב. ובפי' המשנה כאן] דגם בהקטר חלבים אמרו חכמים עד חצות כמו דתנן זבחים דף פ"ו איברים שפקעו מעל המזבח קודם חצות יחזיר לאחר חצות לא יחזיר (ע"ש בפי' המשנה להרמב"ם) אלמא שגם בהקטר חלבים אמרו עד חצות. ומה שהביא רש"י ראיה ממה דתנן (במגילה שם) כל הלילה כשר כו' אינה ראיה ואדרבא משם משמע כשיטת הרמב"ם ז"ל וכמו שאמרו במגילה שם (כ"א ע"א) זה הכלל דבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה לאתויי מאי. לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע דיליף דאינו נאכל אלא עד חצות ובזבחים דף נ"ז ע"ב אמרינן דמתניתין דקתני ואינו נאכל אלא עד חצות ראב"ע היא. ופריך אביי שם וממאי דראב"ע ודאורייתא דלמא דרבנן ולהרחיק את האדם מן העבירה ומתרץ הגמ' א"כ מאי אלא עד חצות אלא כי התם מה התם דאורייתא אף כאן נמי דאורייתא עכ"ל הגמ' שם. ש"מ משם דגם ר"פ דפליג על ראב"ע ס"ל דמדרבנן אינו אלא פד חצות. ובגמ' דמגילה שם מוקי שם הא דקאמר שם כל לילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלביה ואיברים כר"ע דפליג על ראב"ע. שהרי מפרש שם הסיפא דזה הכלל דכשר כל הלילה לאתויי אכילת פסחים כר"ע ודלא כראב"ע. א"כ גם רישא כר"ע. ומה שאמר בסיפא דבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה דמרבה אכילת פסחים ע"כ פירושו היינו רק מדאורייתא כשר ולא מדרבנן וכנ"ל. וא"כ גם ברישא דקתני אותו לשון כשר כל הלילה] גם כן פירושו דמדאורייתא כל הלילה אבל מדרבנן אינו אלא עד חצות והיינו כפירוש הרמב"ם (ועי' צל"ח מה שכתב לתרץ פירש"י]:
תוס' ד"ה מברך שתים לפניה כו' יראו עינינו רבינו הוכיח שהיחיד אינו אומר יראי עינינו ממה שכתב התוס' דיראו עינינו לא תקנוהו אלא כדי להמתין לחביריהם בבית הכנסת פי' מי שמאחר לבוא וכדי שלא ישאר יחידי בבית הכנסת תיקנו ברכה דיראו עינינו כדי להמתין לו וא"כ אם גם הוא יצטרך לומר יראו עינינו מה הועילו חכמים בתקנתם הלא גם הוא צריך לומר יראו עינינו ומה המתנה יש כאן אלא שהיחיד א"צ לומר [ועי' ביאור הגר"א ז"ל או"ח סי' רל"ו סק"א. ועי' ספר מעשה רב סי' ס"ז]:
וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש כו' עי' תוס'. ובבעל המאור יותר מפורש [א"ה עי' ביאור הגר"א ז"ל או"ח סי' רס"א סוף ס"ק י"ב. מה שכתב בביאור הסוגיא שבכאן. וכ' הגר"א ז"ל שם על דברי תוס' אלו בזה הלשון. דהתוס' דחקו שם לומר דביאת אורו הוא קודם ביאת השמש והוא דחוק מאד עכ"ל פי' דמתחלה שוקע גוף השמש. ועדיין האור רב. ואח"כ שוקע גם האור. והתוס' מפרשים שקיעת גוף השמש שהוא מתחלה נקרא ביאת אורו. וצאת הכוכבים שאח"כ נקרא ביאת שמשו ולכן הוא דחוק. אבל הבעל המאור מפרש ג"כ פי' הגמ' כפי' התוס'. וגרס באמת בהיפך וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא פי' צאת הכוכבים שהוא אח"כ. דלמא ביאת שמשו הוא פי' מיד כששוקע גוף השמש מעל הארץ והוא נכון כנ"ל וע"ש שכתב שכן הוא גירסת הגאונים. וע"ש בביאור הגר"א שפירש הגמ' באופן אחר ע"ש]:
דף ב:
משהעני נכנס לאכול פתו במלח. פירש"י שאין לו נר. אמר רבינו ע"ד הלצה משום דאמרינן יומא דף ע"ד הסומים אוכלים ואינם שבעים. לפי שאינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל ואמרו שם הלכך מאן דאית ליה סעודתא לא ליכליה אלא ביממא ומפרש שם דף ע"ה ע"ב שפירושו כעין יממא [פי' לפני נר] ע"כ עני שאין לו נר יש לו להקדים ולאכול שלא יאכל בחושך:
רש"י ד"ה קס"ד רוב בני אדם היינו עניים. ט"ס הוא וצ"ל רוב בני אדם שאינם עניים. לפי שאין דרך הלשון לומר עני ובני אדם (שהרי גם עני בכלל בני אדם) לכך פירש"י ובני אדם פירושו רוב בני אדם שאינם עניים. (וכן הגיה בהגהותיו על הש"ס]. ואח"כ פירש"י כלומר בני אדם בערבי שבתות ועניים בימות החול. משום דהגמ' אמר קס"ד ובני אדם כו' ומסיק דעני ובני אדם לאו חד שיעורא. ואי ס"ד דעני נמי פירושו בע"ש היכי מצי לומר דלאו חד שיעורא הוא הא בשבתות גם עני מחוייב בנר שבת. וא"כ ע"כ צ"ל דעניים בימות החול הוא:
רש"י ד"ה ר' יהודה לטעמיה כו' חצי מיל. ט"ס וצ"ל יותר מחצי מיל. היינו לרב יוסף אליבא דר' יהודה תרי תילתי מיל ולרבה אליבא דר' יהודה תלתא רבעי מיל כמבואר שבת דף ל"ד ע"ב (וכן הגיה בהגהותיו על הש"ס. ועי' רש"י נדה דף נ"ג ע"א ד"ה בה"ש. שגם שם הגירסא ברש"י כמו שהוא לפנינו כאן. וע"ש בהגהות בן אריה שם מה שתירץ את נוסחתינו ברש"י שם וכאן]:
תוס' ד"ה א"ל ר"י והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים. תימא תקשי ליה לנפשיה כו' קושי' זו אינה אלא לשיטת ר"ח בתוס' [לעיל ע"א]. דאמר דמפלג המנחה ואילך הוה לילה לענין ק"ש לר' יהודה. אבל לשיטת שאר פוסקים דר' יהודה נמי סבר דזמן ק"ש הוא בצאת הכוכבים גם לר' יהודה לא קשי' כלל:
דף ג.
דאיכא משמורת ברקיע ואיכא משמורת בארעא. פי' חדא דאתא לאשמעינן דאיכא משמורת ברקיע ועוד אתא לאשמעינן דאיכא סימנין בארעא לידע המשמורת שברקיע (ועי' במהרש"א בחידושי אגדות):
כולהו סוף משמורת קחשיב. ר"ל המשמר הראשון והאחרון [חושב הסוף שלהם] אבל משמר האמצעי קאי כדאמר בתחלה אמצעית דאמצעיתא. ומשום דחצות לילה שהוא עת רצון] הוא מפורסם בכל ספרי הקבלה ובזוהר על כן צריך לפרש כן [עי' מגן אברהם סי' א' סק"ד ובביאור הגר"א ז"ל שם ס"ק י"ח] והשתא כולהו משמורת צריך. לר"א סוף משמורה הראשונה לחכמים אמצעית דאמצעיתא היינו חצות הלילה] לר"ג סוף משמורת האחרון שהוא עמוד השחר:
יש אומרים דחשבינן י"ב שעות היום מעמוד השחר עד צאת הכוכבים תוס' כאן ד"ה למאן ותוס' פסחים י"א פ"ב ד"ה אחד. ותרומת הדשן סי' א']. ולהרמב"ם חשבינן להו מנץ החמה עד שקיעת החמה (כונתו לדברי הרמב"ם בפי' המשנה פ"ג דפסחים על המתני' דשם בצק החרש בענין שיעור מיל וכמו שפירש דבריו במעדני יו"ט על הרא"ש פ"א דברכות סי' ט' אות ט'. וכ"כ ביאור הגר"א ז"ל סי' תנ"ט סק"ה] ורבינו הסכים כהרמב"ם. [ע"ש ביאורו סי' תנ"ט סק"ה בארוכה] ולפי דעה קמייתא קשה קושי' תוס' כאן ד"ה למאן דגני. ותירוצם הוא דחוק דצריך לאוקמא דמיירי דוקא במי שישן בלא בגדים או שהבהכנ"ס רחוק ממנו מאד שיהיה צריך הכנה כ"כ [היינו מן עלות השחר עד שיכיר בין תכלת לכרתי). והיינו משום דס"ל דשעות היום חשבינן מעמוד השחר וע"כ גם המשמורת מסיימים נמי בעמוד השחר (כונתו כיון שהקשה בגמ' אי ס"ל שלש משמורת הוה לילה לימא ארבע שעות ואי ארבע משמורת לימא שלש שעות מוכח מזה דשיעור השעות ושיעור אשמורות נחשב על זמן אחד ואם השעות מן צאת הכוכבים עד עמוד השחר גם המשמורות כן המה] ואמר בגמ' ליקום וליקרי משמע שבסוף המשמורה שהוא עמוד השחר כבר הגיע זמן ק"ש. ועל זה מקשי התוס' שפיר והא ר"א סבר כדי שיכיר בין תכלת לכרתי. ותירצו בדוחק כנ"ל. אבל לפי פי' הרמב"ם דסבר דשעות היום מתחיל מהנץ החמה. [ע"כ גם שעות ולילה מסיימין עד הנץ החמה וע"כ המשמורות של הלילה מסיימין נמי עד הנץ החמה והסימן הוה קרוב לסופו] ונץ החמה הוה שפיר זמן ק"ש לכל הדיעות [א"ה ונראה לכאורה שלפי' הגר"א ז"ל צ"ל שהסימן אינו על רגע אחרונה של המשמר רק על קרוב לסוף האשמורה והסימן מודיע שסוף האשמורה הוא קרוב לבוא (וגם שיעור שהתינוק יונק משדי אמו יש לו איזה משך). וכשימהר אז לקום ולקרוא ק"ש וכלשון הגמ' ליקום ולקרי עדיין לא יהיה עובר זמן ק"ש גם לר"א. ונראה עוד מה שכתב כיון שאשה מספרת עם בעלה ליקום כו' היינו שהבעל כבר קם וקרא ק"ש ורק קרוב לסוף המשמר גם האשה נעורה ואז היא מספרת עם בעלה שהם בחדר אחד והשוכב בחדר השני שומע שהם מספרים זה עם זה בעניני צורך הבית הנצרך לדבר בעת הקימה ופי' זה נכון לכאורה ועפירש"י ולפירש"י נראה שמפרש כפי' התוס' שאל"כ יקשה הא הבעל צריך ג"כ לקרוא ק"ש כיון שקרוב לסוף זמנו. ועי' באריכות בענין זה אם נחשב השעות מנץ החמה או מעמוד השחר בביאור הגר"א ז"ל סי' תנ"ט סק"ה. ובלבוש סי' רל"ג וסי' רס"ז. ובמג"א סי' נ"ח סק"א ובסי' רל"ג סק"ג וסק"ד ובסי' תמ"ג סק"ג ובסי' תנ"ט סק"ג וע"ע במעדני יו"ט שם פ"ק דברכות סי' ט' אות ט']:
שבעונותיהם כו' לפי שאיתא במדרש איכה א' ה' על פסוק היו צריה לראש] שלא יכלו לשרוף כותל מערבי של הר הבית אלא החריבו אותו. אבל ההיכל שרפו את כולו. וז"ש החרבתי את ביתי זה הר הבית ושרפתי את היכלי זה ההיכל שנשרף כולי:
ושמר על הפתח. והמתין לי. פי' ושמר שלא נכנס לחורבא. והמתין לי פי' שלא דיבר עמי [וראה כונתו לפי שפירש"י ושמר ג"כ פירושו והמתין וא"כ הוה כפל לשון לכן פי' ושמר שהמתין עד שיצא ר' יוסי מן החורבה. והמתין מלדבר לו בקול באופן שישמע ר' יוסי בעודנו בחורבה):
תוס' ד"ה ועונין יהא שמיה הגדול מבורך. כו' וגם מה שאומרים העולם לכך אומרים קדיש בלשון ארמית כו' יש לומר הסמיכות של וגם כו' דגם בזה רצו לדחות את הפי' של מחזור וויטרי. דמה שאומרים העולם שלכך תקנו הקדיש כדי שלא יבינו המלאכים אינו נראה פירושם. שאם היינו אומרים כפי' העולם שתיקנו תרגום כדי שלא יתקנאו המלאכים א"כ היינו יכולים לומר כפי) המחזור וויטרי שהוא שם יה ואף שתיבת שם הוא לשון הקודש מ"מ משום תיבה אחת לבד לא יבינו המלאכים. אבל באמת אינו נראה פירושם אלא לכך נתקן בלשון תרגום כדי שיבינו העמי הארץ והשתא אם נאמר כפי' המחזור וויטרי שמיה פירושו שם יה הא לא יבינו העמי הארץ. אפי' אם יהיה תיבה אחת בלשון קודש. אלא ע"כ דלא כמחזור ויטרי אלא פירושו שמיה כפשוטו שמו של הקב"ה ושמיה הוא לשון תרגום והשתא יבינו עמי הארץ ג"כ (וכ"כ בביאור הגר"א ז"ל סי' נ"ו סק"א וע"ע מה שנדפס בזה בשנות אליהו סוף ברכות):
דף ג:
בחדתא ותיפוק ליה משום מזיקין. מכאן מוכח דאפי' בחדתא אם נפלה ואין דרים בה בני אדם שכיחי מזיקין:
תנא אין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה. תיבת תנא הוא ט"ס. שכל זה הוא מדברי ר' נתן. ובתוספתא לא גרסינן לה:
עד שלש שעות פי' רש"י בתחלת שעה ג' וכל הפוסקים כתבו עד סוף שעה ג' (עי' ביאור הגר"א או"ח סי' נ"ח ס"ק ד') וי"ל דהזמן הוא בודאי עד סוף שלש כיון שהתורה אמרה בשכבך כל זמן שכיבה אפילו אם הוא זמן שכיבה לאחד כגון לאחד מבני מלכים זמן שכיבה מיקרי ובאמת מקצת מלכים קמים בתחלת ג' ודוד שאמר קדמו עיני אשמורות. היינו שהיה מקדים לקום אפילו לאותן המלכים העומדים מתחלת שעה ג'. שאין סברא לומר דדוד יהיה משבח עצמו שהיה קם קודם המאחרים לקום. ולכך שפיר קאמר ותרתי דיממא לענין שבחא דדוד:
תרי נשפי הוו וכו' וקודם לכן הוכיח בגמ' שנשף הוא לילה שנא' בנשף בערב יום וגו'. ואמר רבינו שנשף הוא באמת דומה ללילה. והוא הזמן שמעמוד השחר עד הנץ החמה ומשקיעת החמה עד צאת הכוכבים. והכי פירושו תרי נשפי הוו נשף יממא ואתי לילה פי' שיבא הלילה ועדיין לא בא ונשף לילה ואתא יממא נמי הכי פירושו שיבא היום ועדיין לא בא:
רש"י בד"ה כינור היה תלוי כו' ארבע רוחות מנשבות בכל יום וזה סדרן לפי' רש"י מזרח דרום מעריב צפון. ואמר הגאון שחלקו עליו כל הקדמונים ואמרו שכך הוא סדרן מזרח מעריב דרום צפון (וכ"כ בביאורו לזהר ח"ג ד' קנ"ו ב' ד"ה ת"ח כד איתער רוח וכו') וז"ש לקמן כל הנותן מפתו בין צפון לדרום כי' וכמ"ש המקובלים שהזיווג יהיה בחצות הלילה והיינו בין רוח צפון לדרום (ע"ש סד"ה כדין אתקבלא) אמר רבינו בשם הזוהר שמרומז בקרא שהכינור היה תלוי בצפון. כתיב הכא עורה כבודי וכו' וכתיב התם עורי צפון:
תוס' ד"ה אין הבור מתמלא מחוליתו פירש"י וכו'. לפי פרש"י שלפנינו שכתוב העוקר חוליא מבור כרוי וכו' אתי שפיר. דהם אמרו לו עמך ישראל וכו' פי' כלל ישראל בין עשירים בין עניים ונמצא דהם דומים בכלל כבור כרויה שאינו מלא מהם והוא השיב להם לכו והתפרנסו זה מזה. והם השיבו לו אין הבור מתמלא מחוליתו. ר"ל כמו שאם תעקר חוליא מבור כרויה ותחזר בו עפרו אינו מלא כמו מקוד' שהיה חסר כן ישראל שהם צריכין כולם פרנסה איך יתמלא חסרונם במה שיתפרנסו זמ"ז (אך לקמן נ"ט משמע דלא קאי אבור כרויה רק כמו שאמרו התוס' בשם רש"י כאן וכמו שנכתב בצדו כאן בגמ' בשם הערוך):
כאשר ישאל איש כו'. תיבת איש הוא קרי ולא כתיב מפני שהיו דבריו ממש כדברי נבואה לכך אין כתוב אלא קרי:
למה נקוד על לולא וכו'. בכ"מ שנקוד על התיבה ממעט מקצת משמעות ולא כולו וכן כאן יודע אני שיש שכר לצדיקים לעוה"ב כמשמעות הכתוב אבל הנקודה ממעט שאינו מאמין אם יש לו שכר:
שמא יגרום החטא כדתניא כו' שיש לדאוג כו' שבאמת גרם:
מכאן אמרו חכמים ראוים היו ישראל שיעשה להם נס וכו'. אמר הגאון דז"ש כששאל ר' יהושע ב"ח להתינוק מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. והשיבו הלא ה' זו חטאנו לו (גיטין נח) וכו' דלכאור' אינו מובן במה היתה התשובה הזאת כ"כ גדולה בעיניו עד שהבין מזה שיהיה מורה הוראה בישראל. וי"ל דה"פ שהוא שאלו מי נתן למשיסה יעקב ר"ל שהם במדריגה שפלה כשהיו בגלות בבל (דיעקב מורה על מדריגה שפלה) וישראל לבוזים ר"ל אף לאחר שהיו במדריגה העליונה דהיינו כשנגאלו מפני מה לא נגאלו גאולה שלמה והשיבו הלא ה' זו פי' שגאולה ראשונה שנכתב בה עד יעבור עמך ה' היתה גאולה שלמה אבל גאולה שניה שנכתב בה תיבת זו חטאנו לו ולכך לא היתה גאולה שלמה:
רש"י ד"ה לולא וכו' מתחלה פירש"י כבר טרדוני מן יראתך כו' ולבסוף פרש"י לולא לשון אם לא לכאורה דברי רש"י תמוה דבשלמא מתחילה פרש"י שפיר שמחמת זה לא דבר ברור היה לו. אבל לפי מה שפירש כאן סותר דרשא דגמ'. אך כונת רש"י הוא שלעולם אין הנקודה ממעט משמעות הכתוב לגמרי אלא מעט שדרשינן הא והא. שפשוטו של מקרא הוא אם לא האמנתי כו' כמו פרש"י בתהלים. אלא שדרשינן הכא תרוייהו והכי אמר דוד רבש"ע מובטח אני בך וכו' וז"ש אם לא האמנתי משמע שבאמת האמין ומ"ש אבל אינו יודע אם יש לי חלק ביניהם. היינו לפי הנקודה ופירושו לולא כמו לא. שאינו מאמין אם יש לו חלק ביניהם:
רש"י ד"ה זה הסומך וכו'. ומצאו שהפליג וכו' פי' הרחיק:
מסייע ליה לר"י וכו'. והקשו המפרשים למה לא עשו חכמים סייג בתפלה כמו בק"ש. ועוד ק' דהיכי מוכח מכאן שצריך לסמוך גאולה לתפלה דלמא כפשוטו ק"ש ואח"כ תפלה אבל לסמוך א"צ. אך בקושיא הראשונה יש לתרץ קושיא הב' דאי ס"ד דלא צריך לסמוך אמאי לא עשו חכמים סייג גם לתפלה אלא ש"מ דצריך לסמוך גאולה לתפלה לכך בחד סייג סגי. אלא דקשה לכאורה דלמא לעולם אין צריך לסמוך והא דלא עשו סייג משום דס"ל כריב"ל דתפלה ואח"כ ק"ש וא"כ כיון שעשו סייג לק"ש א"כ ממילא אין צריך סייג לתפלה והא דקתני ק"ש מקודם היינו כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת זה נמי אינו דהא קתני אם רגיל לקרות קורא וכו' נמצא שכבר עסק בד"ת ואפילו הכי קתני וקורא ק"ש ומתפלל אלא ע"כ ש"מ כר"י. ואי תימא דלמא לעולם א"צ לסמוך והא דלא עשו סייג לתפלה משום דתפלת ערבית רשות זה נמי א"א לומר מדקאמר לאפוקי ממ"ד תפלת ערבית רשות וכו' וא"כ אי תימא דאין צריך לסמוך למה לא עשו סייג לתפלה כמו לק"ש אנא ש"מ מסייע ליה לר"י דצריך לסמוך גאולה לתפלה. ומתורץ נמי הא דהביא מקודם האי אב"א ואח"כ אמר מסייע דאי לא"ה לא הוי סיוע כלל:
ולבסוף אמר יהיו לרצון וכו'. אמר רבינו הגאון שיפה עושין מה שאומרים אלהי נצור וכו' ושאר תחנונים קודם יהיו לרצון דאחר יהיו לרצון כבר נגמרה התפלה וכמאן דעקר רגליו דמי והכי מוכח לקמן י"ז מר בריה דרבינא בתר צלותיה אמר הכי אלהי נצור וכו' עד יהיו לרצון וכו' (ועי' בר' יונה פ"ד ד"ה לא אמרן אלא כשהוא רגיל לומר תתנונים אחר תפלתו כו' דלא כיש שנוהגין לומר יהיו לרצון מקודם והוכיח רבינו הגאון ממה שכתב לקמן ל"א ואם בא לאמר אחר תפלתו אפי' כסדר יוהכ"פ אומר ואם יאמר יהיו לרצון מקודם פשיטא דמותר לומר כל מה שירצה דכמאן דעקר דמי אלא דמיירי קודם יהיו לרצון והא קמ"ל דאע"ג דבשומע תפלה אע"פ שמותר לומר ג"כ אפי' שלא מענין הברכה מ"מ אסור להאריך אבל קודם יהיו לרצון מותר להאריך. אבל קדיש וקדושה אסור לענות דלאו מענין התפלה הוא דהא גם בשומע תפלה מותר להתפלל כל צרכיו ואפי' הכי אסור לומר קדיש וקדושה ודלא כרמ"א (וכ"כ בביאורו סי' קכ"ב ס"א) ואם יאמר הסדר של יום כיפור ביום הכיפורים לאחר יהיו לרצון ודאי לא יצא כלל דכמאן דעקר רגליו דמי וחכמים תיקנו לומר הוידוי ביום הכפורים דוקא בתוך התפלה:
אלא משום דאית ביה תרתי לפי שמזון הגוף הוא לחם ומזון הנשמה הוא תורה. ותורה ניתנה באלפא ביתא. והאדם צריך לעבוד השי"ת ביצ"ט וביצה"ר וע"כ זוכה לחיי העולם הבא. וז"ש דאית ביה תרתי היינו מזון הגוף והנשמה שהוא נגד יצה"ר ויצה"ט:
במערבא מתרצי לה הכי לא תוסיף כו'. וקשה האיך מתרצים לה על ברכה כיון דכתיב בין הקללות. ותירץ רבינו דתרתי משמע קללה וברכה דה"פ נפלה ולא תוסיף לנפול עוד פי' שתהא נפילה כ"כ גדולה שא"א לנפול עוד. שיהיו בדיוטא התחתונה אז סימן קום בתולת ישראל. וז"ש י"ח קללות קלל ישעיה ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער בזקן. וק' וכי היה שונא לישראל כ"כ אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר דמקודם לא נתקררה דעתו דלא צפה עדיין לישועה כ"ז שיכול להיות נפילה יותר גדילה. וכיון שאמר ירהבו וכו' אז צפה לישועה שהוא בדיוטא התחתונה (וכמ"ש בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגי. וכמ"ש כי שחה לעפר כו' קומה עזרתה לנו ועי' בביאור הגר"א ישעיה שם):
לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע לפי שדרך מלחמה הוא שיהיה רודף את השונא עד שיכניעהו לגמרי ואם לא יעשה כן ויעמוד מלרדוף יתחזק השונא ויתחיל לרדוף את הראשון אבל כשרואה שהשונא נכנע לגמרי אז יפסוק מלהלחם עמו אבל במלחמת היצה"ר אינו כן אלא אע"פ שנראה שכבר הכניעו לגמרי אעפ"כ לא יתיאש מלהלחם עמו וז"ש לעולם ירגיז אדם וכו' שנא' רגזו רגזו תמיד ואז אל תחטאו:
והמצוה זו משנה שבה כל מצוה כתובה בפ"פ בכל פרטיה כגון סוכה לולב וכיוצא בזה:
אשר כתבתי אילו נביאים וכתובים שכולם היו כתובים למשה מסיני ונתנו כ"א בשעתו (נראה שצריך לומר להיפוך שכולם נתנו למשה ונכתבו כ"א כו') ואפי' מגילת אסתר אמרו חז"ל שקבל משה. ואמר רבינו רמז נפלא במ"ש וקבל היהודים. קיבל לשון יחיד והיהודים לשון רבים והוא רמז על מרע"ה שהיה שקול כנגד כל ישראל כמ"ש וילדה אשה אחת ששים ריבוא בכרס אחד:
כאילו אוחז חרב של שני פיות כו'. והיינו א' לעוה"ז שמגין עליו והשכר מצוה מגין עליו לעוה"ב ושמעתי מר' זלמן דפיפיות הוא להרוג המזיקין של ימין ושל שמאל כמ"ש יפול מצדך אלף וגו' (וז"ש והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. אפרים הוא מימין ומנשה הוא משמאל):
ואין עוף אלא תורה שנא' התעיף כו'. אמר רבינו שמרישא דקרא אינו מוכח כלל. שפירושו כך אם תסגור עיניך וכו' (וא"כ קאי התעיף על המינים ולא על התורה) אלא מסיפא דקרא מוכח דכתיב כנשר יעוף השמים. וזה קאי אתורה שהיא תעוף השמים:
שנא' ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך כו'. בפסוק זה כלל כל חלקי התורה אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך. זו תורה שבכתב. והאזנת. זו תורה שבע"פ שצריך האזנה שהיא גדולה משמיעה (כמ"ש האזינו השמים מפני שהם מרחוק) והישר בעיניו תפשה זו מצות פשה. ושמרת זו מצות ל"ת שהשמירה אינו אלא מל"ת:
כל שאפשר לו לפסוק בתורה ואינו עוסק. הקב"ה מביא עליו יסורין כו' מקשים העולם שאין זה סוגית הש"ס בכל מקום שמפרש לו דבר אחר ומפסוק אחר וי"ל שזה ג"כ מוכח באמת מפסוק ראשון והכי פירושו ובני רשף יגביהו עוף. פי' על מי באין הבני רשף על מי שיגביה העוף ממנו דהיינו התורה ומביא ראיה לזה מקרא האחר ובאמת זה מוכח גם כן מקרא דלעיל:
אבל הקב"ה אינו כן כו' פי' מפני שהתורה היא בידינו כמ"ש לא בשמים היא (לפי שמדת ב"ו אף המוכר שמקבל מעות אעפ"כ עצב והקב"ה נתן מתנה ומ"מ שמח ומ"ש נותן בעין יפה נותן היינו מפני שמסתמא קבל הנותן ג"כ ממנו איזה טובה וזה לא שייך בהקב"ה:
יתלה בביטול תורה וזה תמוה וכי זה לא נקרא פון. אלא ה"פ פשפש ולא מצא יתלה שמחמת ביטול תורה דהיינו שלא למד מחמת זה אינו יודע אם יש לו עון כמ"ש ששגגת תלמוד עולה זדון:
אילו ואילו. פי' אפי' יש בהן ביטול תורה וביטול תפלה מ"מ הוי יסורין של אהבה:
ק"ו משן ועין. דהטעם שהעבד יוצא בשן ועין משום שהעבדות בא מכח קללת חם. ושם היה שני דברים אחת וירא חם שהוא בעין. והשני הוא ויגד לאחיו שגמר הדיבור הוא בשן. ולכך מן הדין שהעבד יוצא בשן ועין דוקא בתרווייהו. אלא שהקב"ה עושה חסד שהעבד יוצא באחד מהן ויסורין שממרקין כל גופו עאכ"ו:
מה מלח ממתקת כו'. לכאורה אין זה דומה שהמלח ממתק והיסורין אינן אלא ממרקין. ונראה שבתחילה ממרק ואח"כ שב מאהבה שהזדונות נפשי כזכיות לכך גם ביסורין הוי ממתק:
עוה"ב שנאמר כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. פי' כי לעוה"ב צריך ג"כ ב' דברים הנזכרים כאן תורה וא"י. ומרומז בפסוק זה כי נר מצוה זו א"י שכמה מצות א"א לקיים כ"א בארץ ישראל שלכך בקש משה לכנס לארץ כדי לקיים המצות. והב' ע"י תורה וז"ש ותורה אור. והשלישי ע"י המוסר. כמ"ש ודרך חיים תוכחות מוסר וכו':
אתיא עון עון. לכאורה אמאי צריך למילף בג"ש דהא הכא גופא כתיב ומשלם עון אבות. ונראה דאי לא הוי יליף מהתם הו"א דה"פ דמשלם אל חיק בניהם ובאמת בזה לא יכופר עדיין לכך אתיא ג"ש דכתיב בחסד ואמת יכופר עון מה התם יכופר לגמרי אף הכא לגמרי:
על האי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא. פי' שר"י משופרי דירושלים הוי כמ"ש (ב"מ פ"ד) ובראותו נזכר הריגת הצדיקים השוכנים בעפר וחורבן בית המקדש. עוד פי' יותר שזה מרמז על גלות השכינה השחה לעפר:
תוס' ד"ה דינא בלא דינא כו' נראה שדברי התוס' מרומז בויכוח שלו עמהם שהם אמרו לו לעיין מר במיליה וא"ל מי חשידנא. שהיה סבור שהם אינם יודעים מאומה עליו רק שהם אומרים כן בדרך עצה טובה וכו' ואמרו לו מי חשיד הקב"ה דעביד דינא בלא דינא והבין שהם יודעין מאומה עליו כיון שאומרים כך דהא איכא כמה צדיקים מעונים ביסורין וכו' ואמר להו אי איכא מאן דשמע עלי כו':
הא קא גניב ליה כוליה פירש"י יותר מחלקו. דאי ס"ד כפשוטו מהיכי יהיב ליה אע"כ צ"ל דפירושו יותר מחלקו:
אלא אימא סמוך למטתו וכו' אמר רבינו דמחלוקת רש"י ותוס' הוא דוקא להתחיל ללמוד בדמטא זמן ק"ש אבל בדלא מטא זמן ק"ש אף לרש"י מותר להתחיל וכשיגיע זמן תפלה אם תורתו אומנתו אין צריך להפסיק. אפי' אם יעבור הזמן ואם אין תורתו אומנתו צריך להפסיק. אם יעבור הזמן ובלא יעבור הזמן אפי' אין תורתו אומנתו אין צריך להפסיק דלא גרע מאכילה דקתני אם התחילו אין מפסיקין ואפי' אם התחילו באיסור צריך להפסיק ולק"ש אם התחילו באיסור צריכין להפסיק אפי' יש שהות לקרוא ואם התחילו בהיתר א"צ להפסיק אם יש שהות (ומ"ש התוס' בסה"ד כי מטא זמן ק"ש וכו' קאי על הלימוד שלמדו כי מטא זמן ק"ש ומזה הביאו ראיה שלא כדעת רש"י (עי' מהרש"א ורש"ל שנדחקו בזה) והוכיחו כן מס"ד דגמ' דקאמר וכי תימא בדלא מטא זמן כו' אלא ע"כ בדמטא זמן ואפ"ה למד מקודם. ועי' בביאורו סי' פ"ט ס"ק כ"ב ומ"א שם ס"ק ט"ו):
ואם המתין לו מה שכרו וכו' שנאמר לו הקשבתי למצותי. דלא יתכן לפרש כפשוטו שימתין בעשיית המצוה דהא אמרינן מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה אלא פירושו שיקשיב וישמע וימתין ובהמתנה זו יעשה מצוה:
וצאצאי מעיך וגו' האי וגו' קאי על סיפא דקרא וצאצאי מעיך כמעותיו לא יכרת וגו':
במקום רינה שם תהא תפלה. צריך להבין אמאי קרי לבה"כ. מקום רינה ומה שפירש"י הוא דוחק גדול דא"כ בכל מקום שאומרים שבחים יהיו מתפללים שם ולמה צריך דוקא בבה"כ. ואמר רבינו ע"ד מ"ש (משלי א') חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר. וצריך להבין למה תלה רינה בחוץ וקולה ברחובות (ע"ש בביאור הגר"א) ואמר רבינו כי יש ד' דברים השייכים לעיר שנים הן בדרך שבאים בה אל העיר א' הוא הדרך ממש. והב' הוא הסרטיא הגדולה שלפני העיר והוא אצל העיר ממש. ומשנכנסים לעיר יש ג"כ ב' דברים א' הוא תיכף בפתח השער ששם כסאות למשפט כמו שהיה המנהג בימים הקדמונים כמ"ש ובועז עלה השער. אל זקני העיר השערה. והב' בעיר ממש ויש עוד ד' דברים כנגדן הקורא לחברו כשהוא רחוק ממנו אין נשמע אלא קול הברה וכשהוא מתקרב אליו שומע הקול אבל לא הדיבור ממש. ואח"כ כשרוצה לומר לו איזה דבר צריך שיקרא לו תחלה כמ"ש חז"ל לא יאמר אדם דבר לחברו אלא א"כ יקראנו תחלה מנ"ל ממשה ויקרא אל משה. ואח"כ וידבר ה' אליו דהיינו כשיתקרב אליו. וכנגדן יש ד' דברים בתורה והם פשט דרוש רמז סוד. פשט הוא כמו קול הברה והוא תורה שבכתב שאין כתוב בו כלל שום מצוה בפרטיה ודקדוקיה אלא סתם סוכה תעשה לך גדילים תעשה לך וכן בכולם ואין אנו יודעין כמה דפנות בסוכה וכמה חוטין בציצית. ודרוש הוא כנגד הקול והוא תורה שבע"פ ששם הוא מפרש כל דבר איך לעשות בפרטיה. ורמז הוא כנגד קול הקריאה שהוא קרוב לקבלה וסוד הוא כנגד הדיבור ממש. היוצא לנו מזה שרינה הוא נגד מקרא ואמרו שתי"ו בתי כנסיות של מקרא היו בירושלים ות' בתי מדרשות של משנה. ואמרינן לעיל שמקרא הוא נגד רינה. והשתא א"ש במקום רינה דהיינו בבהכ"נ ששם היו לומדין מקרא שם תהי' תפלה (מפני ששם הבל שאין בו חטא כמ"ש הגר"א בשיר השירים ו' ע"ש) ופירוש הפסוק כך הוא. חכמות בחוץ תרונה. חכמות היינו התורה. בחוץ היינו הדרך שהוא רחוק מן העיר. תרונה היינו מקרא שאינו אלא כקול הברה. ברחובות תתן קולה היינו הגמרא. ורחוב הוא יותר קרוב לעיר. והסוד הוא נגד העיר ממש והיא אמירה שכתוב בקרא בעיר אמריה תאמר:
תרי מכתבי מילייה בספר הזכרונות פירוש שע"י שלומדים שנים ביחד הם זוכרים אבל אחד הלומד לבדו הוא משכח. וז"ש לקמן ס"ג חרב על הבדים ולא עוד אלא שמטפשים. פי' כשלומד לבדו הוא משכח:
וכולהו כתיבא באדרעיה. פי' בשלמא בשל ראש דאיתא ד' בתים ותרתי דדמיין להדדי בחד ביתא. אבל בשל יד דאינו אלא חד בית ה"א דלא כתיבי שם כל הנך פרשיות קמ"ל:
מי בכם ירא ה' שמע בקול עבדו. פירוש ירא ה' היינו תפלה. כמ"ש לקמן ייראוך עם שמש וכו'. שומע בקול עבדו היינו תפלה שתקנו האבות שהם עבדיו של הקב"ה:
אשר הלך חשכים ואין נוגה לו וכו'. אמר רבינו דדייק מכפל לשון חשכים ואין נוגה לו. ואיתא בזוהר שהבהכ"נ נקרא אשנגה ומשם בא לאדם נוגה וסביבותיה חשכים. והשתא הכי קאמר אשר הלך חשכים ואין נוגה לו. שאין לו הנוגה של בהכ"נ ואפ"ה אם לדבר מצוה הלך יש לו הנוגה של המצוה כמ"ש כי נר מצוה:
מאי טעמא משום דהוי ליה לבטוח בה' ולא בטח. פי' אולי תאמר שהלך לפרנסתו שגם זה נקרא מצוה. זה אינו שבזמן התפלה לא הוי מצוה דהא צריך לילך להתפלל שיתן לו הקב"ה פרנסתו והוא לא הלך להתפלל א"כ לא בטח בה':
מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. לפי שיו"ד קדמה שכינה ואתיא לפיכך צריכין שיבואו כל העשרה ביחד ואם אדם אחד נתאחר הקב"ה כועס. וז"ש ואין איש לשון יחיד וזהו בבהכ"נ. וקראתי קאי אבית המדרש וכמ"ש לעיל ע"פ בראש הומיות תקרא וגו'. ואין עונה שאין שם אפי' אחד שיענה ד"ת (פי' ביאור הגר"א משלי י"ד פ' כ"ח):
הקובע מקום לתפלתו וכו' אי עניו אי חסיד לפי שאילו המעלות שמנה ר' פנחס בן יאיר (ע"ז כ') שיכול האדם להשיג. ושאר מעלות האחרונים דהיינו רוח הקודש ותחיית המתים אינם ביד אדם להשיגם כי אם ברצון השי"ת ולפי שיש שם מחלוקת אי ענוה עדיפא מכולם אי חסידות עדיפא. לכך אמר כאן תרווייהו דבין למר ובין למר יש לו המדה המעולה שבכולם. והטעם שאומרים עליו כן מבואר בתר"י:
לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למירהט כו'. פי' למיפק לגמרי אבל למיעל פי' מבהכ"נ לבהמ"ד מצוה למירהט. דאל"כ לא שייך לשון אבל למיעל דהא גם מתחלה לא אמר אלא היוצא מבהכ"נ (וזהו דמפיק ליה מקרא דנרדפה לדעת את ה' דהיינו תורה):
לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה אפי' בשבת שנא' אחרי ה' ילכו כאריה ישאג כו'. קשה למה לא דייק מפסוק הקודם שהוא ונדעה נרדפה לדעת את ה'. ומכח זה גורסין הרי"ף והרא"ש ז"ל לדבר מצוה דזה לא מוכח מפסוק ראשון אלא דבר הלכה שהוא מרומז בלדעת את ה'. אבל אמר הגאון שאין צריך לכל זה ומה שמביא פסוק אחר משום דמפסוק ראשון לא מוכח דאפי' בשבת מצוה למירהט ולכך מביא דוקא האי קרא דמוכח מיניה דאפי' בשבת דכמו שמותר לברוח מן הארי אפי' בשבת מפני שהוא סכנה כן מותר לברוח מן היצה"ר ולילך אחרי ה' אפי' בשבת (פי' שהיצה"ר נקרא אריה. ובהולך אחרי ה' בירח מן היצה"ר וכמ"ש בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין):
כל המתפלל אחורי בהכ"נ נקרא רשע. פירש"י והא דר"ה מוקי לה אביי בדלא מהדר אפי' לבי כנישתא. לכאורה שפת יתר הוא עי' בתוס' ע"א ד"ה אחורי בהכ"נ כו' שמחולק עם רש"י. דלפירש"י כל שאינו מחזיר פניו מבהכ"נ אפי' ישתחוה לרוח אחר לית לן בה. ולדעת התוס' עיקר הקפידה שלא ישתחוה לרוח אחר. ושני הדעות תלוים בסוגית הגמ' אי אחורי בהכ"נ פירושו אחורי בהכ"נ ממש שהוא למערב או פירושו אחורי העם כדעת התוס'. ורצה רש"י להוכיח כפירושו דזה ודאי דאחור הוא מעריב וקדם הוא מזרח כמ"ש אחרי המשכן ימה לפני המשכן קדמה. וע"כ כשאמרו כל המתפלל אחורי בהכ"נ פירושו דוקא במערב שהוא אחורי בהכ"נ ולא אחורי העם וזהו שפירש"י דהא דר"ה מוקי לה אביי בדלא מהדר אפי' לבי כנישתא ואי עיקר הקפידה שלא ישתחוה לרוח אחרת כפי' התוס' למה ליה לר"ה למימר כל המתפלל אחורי בהכ"נ לימא המתפלל בבית הכנסת גופא ואינו משתחוה לרוח שהצבור משתחוים. אלא ע"כ כפירש"י שהקפידה שלא יחזיר פנים מבהכ"נ ואי מתפלל בבהכ"נ אפי' מתפלל לרוח אחרת לית לן בה כיון שאין מחזר פניו מבהכ"נ. ועוד אי כפירוש התוס' מאי קאמר אביי בדלא מהדר אפי' הא לפעמים יותר טוב בדלא מהדר אפי' כגון שעומד במעריב ושם אי מהדר אפי' נראה ככופר לפירוש התוס' ע"כ צ"ל שאחורי בהכ"נ אין פירושו אחורי העם (פי' ביאור הגר"א סי' צ' ס"ק י"א):
כיון שחמה זורחת מתהפך לכמה גוונים. אמר רבינו שמתהפך לששה עשר גוונים (עי' מ"א סי' תע"ג ס"ק כ"ט):
כאילו נדון באש ובמים. הוא הלבנת פנים שאמרו ז"ל אזיל סומקא ואתי חיוורא חיוורא הוא נגד מים. וסומקא הוא נגד אש:
לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה וכו'. וקשה דלמא אם היה מתפלל בזמן אחר ג"כ היה נענה ומה שהמתין כל היום היה לפרסם קלונם של נביאי הבעל. ואמר רבינו דה"פ כי ידוע שבעת המנחה הוא זמן שליטת הכשפים כדאיתא בזוהר. ולמה התפלל בזה העת ומחמת זה הוצרך להתפלל שלא יאמרו מעשה כשפים הם ע"כ משום חשיבותא דתפילת המנחה. וזהו שסיים בגמרא עננו ה' וכו':
אף בתפלת ערבית שנאמר תכון תפלתי קטורת לפניך. קטורת היינו הקטרת אברים שהוא כל הלילה שכנגד זה תקנו תפלת ערבית (כמ"ש לקמן כ"ו):
כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. שקול זה כנגד כל העולם כולו. לצוות לזה. לא נברא. היינו שכל הדורות שהיו מקודם לא נבראו אלא בשביל זה. ושקול זה. היינו שקול ולא נברא ולצוות לזה. אינו אלא שדורו נבראו לצוות לזה (והוא כנגד ג' זמנים היה הוה ויהיה):
גזלת העני בבתיכם. פי' גזלת העניה שאינם עונים לו שלום:
יהר"מ שיכבשו רחמי את כעסי. פי' שמצד המשפיע אין שום מניעה רק מצד המקבלים לכך אמר שיכבשו רחמי (וכיון שנכבש את מדת הדין ממילא יהיה ברכה עד בלי די עי' ספר נפש החיים):
וכמה זעמו רגע כו'. רגע כמימריה. מעקרא פי' רגע כמה חלק משעה ועכשיו שואל כמה שוהה אותו הרגע דהיינו החלק משעה שפי' לעיל. כמימרי' כמו שאמר רגע:
אמר ש"מ לאו אורח ארעא הוא ורחמיו על כל מעשיו כתיב. ולא טוב שיהרג אדם ע"י ועוד גם ענוש לצדיק כו':
רש"י ד"ה תחת גערת במבין כו' תחת הטעם למעלה תחת התי"ו כו'. פי' כי כלל גדול בדיקדוק שתיבה בת שתי נקודות ונקודה אחרונה תנועה קטנה ואחרי נח נראה אזי תבא הנגינה מלעיל אם הוא שם דבר:
דף ז:
ראובן אמר ר' אלעזר אמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי כו' [א"ה עי' מ"ש בזה בליקוטי הגר"א ז"ל שנדפס סוף ספר דבר אלי' על איוב. וז"ל שם. קשה הלא מפורש בקרא הטעם לקריאת שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעני כי עתה יאהבני איש ולמה לו לר' אלעזר לבקש טעם אחר כו' ואמר הגאון ז"ל כי הנה בכל שאר הבנים הזכיר הכתוב תחלה את הסיבה ואח"כ את המסובב כי כן ראוי להזכיר את הסיבה קודם אל המסובב ממנו כמ"ש (גבי שמעון) כי שמע ה' כי שנואה אנכי כו' ותקרא את שמו שמעון. הפעם ילוה אישי אלי כו' ויקרא שמו לוי וכן כולם לא כן בראובן הזכיר הכתוב את המסובב ואח"כ את הסיבה ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי אם לא כי היה עוד סיבה אחרת שעל כן קראה אותו ראובן גם בלא טעם זה שהזכיר הכתוב ועל זה בא ר' אלעזר וביאר כי באה לרמוז ולומר ראו מה בין בני לבן חמי כו' עכ"ל שם]:
משל למה הדבר דומה לאחד שהיה לו שטר חוב על חברו קודם שפרעו עצב כו'
לכאורה אין המשל דומה לנמשל. ועוד קשה דאדרבה כשבנו רודפו ואינו חס עליו הצער יותר גדול. ונראה דהפי' כך. דוד קודם שפרעו היה עצב שהיה סבור שיעמוד עליו איש נכרי וירדפנו כל ימי חייו דומיא דהלוה דסבור שיהיה נרדף תמיד מהמלוה שלא יהיה לו כדי פרעון. אך כשראה שבני קם עליו שמח אמר ודאי יהיה קץ להרדיפה שיש בזה כדי לפרוע כל חובו:
צדיק ממנו בולע. והטעם הוא פ"ד שאמרו הפירות בעוה"ז והקרן קיימת לעולם הבא אבל לרשע משלם הקב"ה כל שכרו בעוה"ז דהיינו הקרן לכך יכול להרע להצדיק אפי' יש בידו כמה מע"ט לפי שאין לו רק הפירות. אבל צדיק גמור מדרגתו גבוה מאד ואין להרשע שום אחיזה בו:
גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה מפני שלא המדרש עיקר אלא המעשה (כמ"ש באבות פ"א) וכאשר משמש את הגדולים הוא רואה הלכה למעשה משא"כ בלימוד קודם שיבא לפסוק הלכה צריך ללמוד בכל הש"ס ולחכמה בינה דעה להבין ולהכריע:
דף ח.
אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. משום דלא יתכן אצל הקב"ה עת רצון דמשמע שעתים משתנים אלא שהכל תלוי בנו. בעת שאנחנו עושים מצוה אז עת רצון לכך אמר הש"ס. מכיון שהקרא השמיענו שיש עת רצון. ודאי היא בעת התפלה שהציבור מתפללין ועושים מצוה בכנופיא. דגם מפסוק בכל קראינו אליו מוכח שכשהצבור מתפללים תפלה חשובה הא מכח רומיא דקראי (כמ"ש יבמות דף מ"ט):
הן אל כביר לא ימאס. פירש אפילו יש בהם אדם אחד רשע מכל מקום אינו מואס תפלתן ותפלתו כמו שכתב על חלבנה שהיא באה בתוך סממני הקטורת כו' [כריתות דף ו' ע"ב]. אבל תפלת היחיד כשאינו הגון ממאס הקב"ה תפלתו:
כל הפוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור מעלה עליו הכתוב כאילו פדאני כו'. לפי שעל ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח [כמ"ש אבות פ"א] ובזמן שבהמ"ק קיים היו כל הג' ועכשיו בגלות לא נשאר רק א' שהוא גמ"ח. וז"ש עולם חסד יבנה שאין נבנה אלא על חסד כי עמוד העבודה אבדנו וכן התורה כמ"ש איכה ב' ט'] מלכה ושריה בגוים אין תורה. וזהו שאנו אומרים אחר התפלה שיבנה בהמ"ק ותן חלקינו בתורתך. כי עכשיו התפלה הוא במקום עבודה ומתפללים שיהא עיקר העבודה אצלינו. וכן מ"ש ותן חלקינו בתורתך לפי שבגלות אין תורה וכנ"ל לכך אחר גמר התפלה מתפללים על העבודה על התורה. ולכך כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור שתפלתו שלמה כנ"ל מעלה כו' כאלו פדאני מבין או"ה:
מי שיש לו בהכ"נ בעירו כו' נקרא שכן רע. צריך ליתן טעם למה נקרא שכן רע. לפי שידוע שיש לאדם ד' מצבים הליכה ישיבה שכיבה וקימה. וגם היום נחלק לד' חלקים קודם חצי היום הוא זמן קימה ואחר חצי היום הוא זמן הליכה וקודם חצי הלילה הוא זמן שכיבה ואחר חצי הלילה הוא זמן ישיבה. וכנגדן נתקנו התפלות אברהם תיקן תפלת שחרית שנא' (פ' וירא) וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם וזהו כנגד קימה. יצחק תיקן תפלת מנחה שנאמר (פ' חיי) ויצא יצחק וכו' והוא זמן הליכה. ויעקב תיקן תפלת ערבית שנא' (פ' ויצא) וישכב במקום ההוא. ודוד הוא נגד תורה אחר חצות לילה כמ"ש (תהלים קי"ט) חצות לילה אקום להודות לך אלא שבדוד הי' מדרגת קימה כידוע. וז"ש בשבתך בביתך כו' ובשכבך ובקומך וכו' נמצא שמפורש בקרא הד' זמנים. ונגד זה יש ד' עולמות דהיינו עוה"ז הוא נגד הליכה כמ"ש משלי ו' פסוק כ"ב ובאבות פרק ששי] בהתהלכך תנחה אותך כו' זהו בעוה"ז ובשכבך תשמור עליך בקבר והקיצות היא תשיחך זה תחיית המתים וימות המשיח דהיינו קימה. וישיבה היינו העוה"ב כמ"ש (ברכות י"ז) צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן כו' ואיתא במקובלים שכנגד ד' אלו יש ד' כלים וסימנך משכן. דהיינו מטה שלחן כסא. מנורה. ואלו הג' דהיינו שכן כנ"ל שהם נגד ג' תפלות הם בבהכ"נ במקום שמתפללים והד' דהיינו המטה שהוא נגד תורה אחר חצות הוא בביתו. ולכך מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל ומעכב השכן להיות בביתו נקרא שכן רע [עי' משלי ג' פסוקי כ"ג כ"ד וקפ' ו' פסוק כ"ב. ועיין עוד מה שכתוב לקמן ר"פ תפלת השחר גבי תפלות אבות תקנום]:
כיון דחמרי ליה דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו. וקשה דמ"מ על האדמה כתיב. ויתורץ ע"ד מ"ש (מגילה כ"ט ע"א) עתידין בתי כנסיות שבבבל לקבוע בא"י לכך הוי כמו אל האדמה:
שני פתחים. יש בזה מחלוקת הקדמונים בפי' שני פתחים ואמר רבינו שהוא מרומז על שני דברים שצריכים לתפלה יראה ואהבה. והם כמו שני פתחים שבפלטרין של מלך. וז"ש יכנס שני פתחים ר"ל שיתן אל לבו שיהיה לו השני פתחים הנ"ל:
מצא או מוצא. לפי פשוטו לפי שדרך בני אדם כשטוב לאדם אין אומר טוב לי אלא בתחלה אבל אח"כ שוב אין אומר כן אבל ח"ו כשרע לאדם אומר תמיד בכל פעם ובכל עת רע לי. לכך באשה טובה הוא אומר מצא שהוא לשון עבר שבפעם אחד מצא טוב אבל אשה רעה בכל עת מוצא רעתה יותר. ולא שדעתם היה לומר בלשון הפסוק דא"כ הול"ל כל הפסוק:
דמר זוטרא עדיפא מכולהו. ח"ו שיאמרו על חיי שעה שעדיפא מחיי עולם דהיינו תורה. אלא הענין הוא כמו שאמרו הקדמונים שכל דבר שהאדם עושה הן שאוכל ושותה ואפי' אם לומד צריך שיתן אל לבו אח"כ שמא ח"ו יש בדבר שעשה איזה פניה או מחשבה רעה וצריך שיעבירנה או יסירנה. והוא ממש דומה כמו ביהכ"ס שהוא מסיר המותרות כך יהי לו ביהכ"ס שינקה מחשבתו בעת עשיית המצוה. וז"ש הא דמר זוטרא עדיפא מכולהו שאפי' לתורה צריך לפנות המחשבות הרעות שחישב [ועיין ביאורו למשלי כ"ד פסוק ל"א] (ועיין ספר אבן שלמה סי' מ"ז):
גדול הנהנה מיגיעו כו'. קשה איך יתכן שהנהנה מיגיעו והוא איש בור וריק יהיה גדול יותר מירא שמים. ועוד קשה מ"ש דאלו התם כתיב אשריך בעוה"ז וטוב לך בעוה"ב נמצא אשרי הוא העוה"ז ואלו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה' שהוא העוה"ז ואלו וטוב לך לא כתיב ביה שהוא העוה"ב היתכן לומר שירא שמים לא יהיה לו עוה"ב רק העוה"ז דהא אנחנו רואים כמה פעמים שהירא שמים אין לו עוה"ז כלל. וי"ל שבימי הקדמונים נשאלה לפניהם שאלה זו מי טוב יותר אם מי שאין לו כלל יצה"ר ועוסק בתורה ובמצות ונהנה מעשיית המצוה או האיש אשר יש לו יצה"ר ומשבר תאותו תמיד ועוסק בתורה בצער ובדאגה גדולה מפני התגברות היצה"ר [ועיין רמב"ם בשמונה פרקים פרק ששי]. והשיבו שמי שנהנה מהתורה יותר טוב דאל"כ איך יתכן שנהיה אנחנו טובים מהאבות שאמרו רבותינו (בבא בתרא י"ז) שלא שלט בהם יצה"ר כלל אלא ע"כ שיותר טוב מי שאין לו יצה"ר כלל. וזה פי' הגמ' גדול הנהנה מיגיעו ר"ל שיש לו הנאה ממה שייגע בתורה יותר מירא שמים שעוסק רק מחמת יראה שלזה שנהנה יש לו דבר גדול יותר ממי שיש לו יראת שמים ע"ד שאמרו (ברכות י"ז פ"א) עולמך תראה בחייך פי' מקצת העוה"ב תראה בחייך שהוא הפירות והפירות של זה האדם גדול כ"כ בעוה"ב של האדם האחר. וז"ש כאן גדול הנהנה מיגיעו כמש"ל יותר מירא שמים כו' ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב כי הטוב שיש לו להנהנה בעוה"ז הוא שוה לעוה"ב של זה הירא שמים אבל העוה"ב של הנהנה אין לו כלל לירא שמים דוגמתו] אלא האשרי דהיינו מה שיש לו לזה בעוה"ז שהוא האשרי יש לזה בעוה"ב. (ועיין בשנות אליהו דבר נחמד בזה בסוף ברכות):
בין פסוקא לפסוקא מאי פי' מפני שהיו מתרגמין כל פסוק ולכך היה להם פנאי לצאת:
תוס' ד"ה רב ששת כו' וי"ל התם איירי בקול רם כו'. אבל הוא דוחק דהיכא מרומז לחלק בין בלחש לקול רם וגם זה שכתבו דמ"ש מהדר אפיה לרבותא נקט ג"כ הוא דוחק. ועוד קשה מאי ענין זה לכאן הו"ל להש"ס למימר זה במקום שדרשו הפסוק הזה השייך להא דרב ששת (עזרא) ובפתחו עמדו כל העם כמ"ש (סוטה ל"ט) והנכון כפי' רבינו יונה דהא דמהדר אפיה היינו שהתחיל ללמוד קודם שהתחילו לקרות וזהו כמו שיצא בין גברא לגברא וכ"ש קודם שהתחילו לקרות והשתא ח"ש דמייתי הכא משום דמקודם מייתי הא דר' אבהו (דנפיק בין גברא לגברא]. לכך מיית נמי הך דר' ששת ובאמת לענין דינא צריך לכל הפרטים הנזכרים כאן בתוס'. דהיינו שישארו עשרה וגם שיהיה תורתו אומנתו וגם דוקא בלחש ולא בקול רם. ובעל הלכות גדולות לא כתב זה אלא לענין דינא אבל הפי' הנכון כפי' רבינו יונה:
דף ח:
ואפילו עטרות ודיבון. עי' ברא"ש דמסיק שאינו יוצא בלע"ז במקום תרגום אבל בפירש"י יוצא. ויש אומרים דאין יוצאים בשום פי' אלא דוקא תרגום שהוא מסיני. וגם מה שמחולקים רש"י ותוס' בעטרות ודיבון שלפי' רש"י צריך לקרות ג' פעמים העברי ולפי' תוספות צריך תרגום ירושלמי ואנן עבדינן כתרוייהו לומר תרגום ירושלמי וגם ג' פעמים העברי. (ועי' בליקוטים):
משום מעשה דרב פפא. עיין רש"י פסחים קי"ב סותר הגמ' דכאן:
אני צויתי למקודשי אני ר"י אלו הפרסיים כו' נקט ליה הכא לפי שר"ג היה משבח כמה מדות שלהם וה"א שיש להם עוה"ב לכך השמיענו כו' דלא תימא הכי אלא הם מקודשים ומזומנים לגיהנם ולא משבחינן להו אלא בהנך מדות ותו לא:
תניא רשב"י אומר פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים בלילה וכו'. הרי"ף פסק כשני הלשונות דהא דקאמר ק"ש של שחרית לאחר עה"ש היינו דוקא בדיעבד או בשעת הדחק כגון שצריך לצאת לדרך ומ"ש שקורא ק"ש של ערבית לאחר עה"ש היינו נמי בדיעבד כגון שהיה שיכור או חולה. והפוסקים הקשו על הא דפסק שיוצא בק"ש של שחרית לאחר עה"ש ממ"ש הקורא עם אנשי המשמר ועם אנשי מעמד לא יצא (יומא ל"ז ע"ב ע"ש תוס'). ועוד דהא אמרינן לקמן דף ל' דאבוה דשמואל ולוי כשהיו רוצים לצאת לדרך היו מקדימין להתפלל ואח"כ קוראים ק"ש בזמנו אלמא חזינן דאפי' בשעת הדחק לא יצא. (ועוד דילמא מ"ש בגמרא שיוצא בק"ש של שחרית לאחר עמוד השחר הוא לאו דוקא תיכף אחר עמוד השחר אלא קודם נץ החמה (ועל דרך שכתבו תוס' ח' ע"ב ד"ה לא] והא דנקט עה"ש הוא משום ק"ש של ערבית שאינו יוצא אח"כ):
ואמר רבינו שהרי"ף סמך על הירושלמי דאמרינן התם אמר ר"י הלכה כר"ג ואתיא כרשב"י פעמים שאדם קורא בלילה כו' ובעי התם אי פליג ר"ג אסיפא וסבר דאין יוצא בק"ש של שחרית לאחר עה"ש משום דקסבר כברייתא הנ"ל (יומא ל"ז ע"ב) הקורא עם אנשי משמר כו' מבואר מירושלמי דס"ל דרשב"י פליג על ברייתא הנ"ל דהקורא עם אנשי משמר] ולכן כיון דחזי הרי"ף לגמרא דילן דפסק הלכה כרשב"י אלמא דהגמ' מדחי לברייתא הנ"ל דהקורא עם אנשי משמר כו' מקמי הא דרשב"י לכך שפיר פסק הרי"ף כותיה דיוצא בק"ש של שחרית לאחר עמה"ש [וע"ע ביאורו סי' נ"ח ס"ק יו"ד. וע"ע בשנות אליהו] וגם זה מוכח מהירושלמי דהא דאמר בגמ' שיוצא בק"ש של שחרית לאחר עה"ש דוקא קאמר מדאמר אי פליג ר"ג אסיפא משום דס"ל כברייתא דהקורא עם אנשי משמר כו':
ועוד מקשים הפוסקים על מה שפסק הרי"ף שיוצא בק"ש של ערבית עד עה"ש דהיינו דוקא בדיעבד הא הגמ' (ח' ע"ב) פסק בהדיא כר"ג משמע אפי' לכתחלה. ומתרצים שהרי"ף מפרש דהא דקאמר הגמ' דהלכה כר"ג ר"ל כמו שהוא מפרש לחכמים דאמרי עד חצות דהיינו דוקא משום סייג. וזהו דוחק גדול. ע"כ נראה כמ"ש הפוסקים דר"ג גופיה שאמר עד שיעלה עמוד השחר היינו דוקא בדיעבד דהא האי מעשה דר"ג ובניו הוי בדיעבד ואמר להו חייבים אתם לקרות. אלמא חזינן דדוקא בדיעבד יוצא ולא לכתחילה ובזה פליגי דחכמים סברי דאפי' בדיעבד אין יוצא וחכמים יכולים לעקור דבר תורה משום סייג והגמ' דפסק הלכה כר"ג היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אין יכול לקרות אלא עד חצות כמו הסייג שעשו חכמים (וע"ע ביאורו לאו"ח סי' רל"ה ס"ק י"ג ע"ש]:
דף ט.
ור"ג מי אמר עד חצות דקתני ולא זו בלבד. לכאורה הוא תמוה דהא מתחלה אמר חכמים כוותי סבירא להו וכו'. ונראה לפי שהמקשה היה סבור שזו דברי רבי שסתם המשנה כך לכך פריך מאי קאמר ולא זו בלבד אמאן קאי. ודאי ארבנן ליכא למימר ולא זו בלבד דהא לא אמרו כלל דמצותה עד שיעלה עמוד השחר אלא שעשו סייג והאיך שייך לומר אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן כו' אלא ודאי אר"ג קאי שהזכיר בדבריו עמוד השחר אעפ"כ קשה. דהא ר"ג לא קאמר כלל עד חצות ואם כן היאך שייך לומר ולא זו בלבד אמרו. ומשני דמ"ש ולא זו בלבד אמרו הוא דברי ר"ג אליבא דחכמים ולא דברי רבי:
שרא יאמר אותו צדיק כו'. ק"ק דהא גם בלא אמירת הצדיק צריך הקב"ה לקיים הבטחתו ואח"כ יצאו ברכוש גדול ועוד כמה דקדוקים יש כאן. והפי' הנכון דודאי היו עתידין להיות בוזזין את המצרים אצל הים כמ"ש גדול ביזת הים וכו' רק כדי שלא יאמר אותו צדיק תיכף כשיצאו ממצרים שלא קיים בהם ח"ו הבטחתו. ולפ"ז מתורץ מ"ש מאן דאמר בעל כרחן דישראל משום משאוי. פי' פי שישראל היו יודעים שודאי יהיה להם ביזת הים גדול מאד ולכך היו אומרים למה לנו למשאוי הזה אלא המצרים בעצמם ישאו אותם לים ושם יהיו בוזזים אותם *):
דף ט:
כמצודה שאין בה דגן וח"א כמצולה שאין בה דגים. והחילוק שבין ב' הפירושים הוא ע"פ מ"ש רש"י שאין עוף פונה אליה. פי' לפי שה ה שאר האומות נותנין מם למצרים ועכשיו שראו שיש אל יצאו משם לא יתנו להם עוד מס. וז"ש שאין עוף פונה אליה (וזהו החילוק שבין ב' הלשונות דמ"ד כמצולה קאי על העבר שריקנו אותה ממה שהיה **(הגה"ה שם בגמ' ולואי שיצא בעצמנו משל כו' ואומרים לו בני אדם למחר מוציאין כו' [בביאור הגר"א ז"ל על אגדת ברכות כתב ע"ז וז"ל ודומה לנמשל שהיו יראים מרדיפת מצרים אחריהם ולא רצו ליקח כסף וזהב ולא הנס עכ"ל].)** בה עד כה. ומ"ד כמצודה קאי אלהבא שגרמו שלא יתנו להם עוד מס. נ"ל):
מאימתי קורין את שמע בשחרית. נקט כאן מאימת משום דכאן איכא פלוגתא בהתחלת הזמן לרבנן משיכיר כו' ולר"א בין תכלת לכרתי. ובסוף הזמן לרבנן עד הנץ ולר' יהושע עד ג' שעות. ואי הוי נקיט אימתי דמשמע דקאי על כל הזמן מתחלה עד סוף היה צריך להאריך טובא דהיינו להזכיר לכ"א מתחילת הזמן עד סופו. לכך תפס תחיל הזמן בפ"ע וסוף הזמן בפ"ע:
וגומרה עד הנץ. היינו שצריך לגמור כל הפרשיות קודם הנץ:
תוס' ד"ה אלא בין תכלת שבה כו' וגם ב' חוטין לבן ועושין בו חוליא של תכלת כו'. והפוסקים חולקים על זה וס"ל שלא היו עושים אלא חוט א' של תכלת וגם בזה מחולק הרמב"ם ז"ל על התוספות דס"ל שלא היה חוליא א' לבן וא' תכלת אלא שהכל היה תכלת ולא היה לבן אלא כריכה א' למטה וא' למעלה. וז"ש ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. פי' שיהיה פתיל תכלת על כל הציצית ולא יהיה מחוט הלבן אלא כריכה א' למטה וא' למעלה [ועי' רמב"ם פ"א מה' ציצית ה"ב וה"ו והלכה ז' ותוס' מנחות ל"ח ע"א ד"ה התכלת ושם בגמ' דף ל"ט]:
ייראוך עם שמש. הוא תפלה שיהי' ממש עם הנץ החמה וכן גבי מנחה צריך לגומרה תיכף בתחלת השקיעה ולא לייטי עליה במערבא (כמש"ל ד' כ"ט) אלא דלמא מטרפא ליה שעתא אבל באמת עיקר המצוה הוא עם דמדומי חמה:
תוס' ד"ה כל הסומך וכו' ונ"ל דהכי קאמר כל הסומך גאולה לתפלה כותיקין כו' לכאורה הוא תמוה דהא לא קאמר בגמ' כותיקין אלא סתם כל הסומך כו' ועיקר חסר מן הספר. ונראה משום דא"א לומר דאביי דאמר לק"ש כותיקין פליג על אחרים דאמרו משיראה את חברו ברחוק ד' אמות. דהא אמרינן בירושלמי דמ"ש במתניתין בין תכלת ללבן אתיא כאחרים. וכן מ"ש בין תכלת לכרתי הוא כת"ק דאחרים. וא"כ איך אפשר דאביי פליג על כל הני תנאי. אלא ודאי דאביי נמי מודה דתחלת הזמן הוא משיראה את חברו ברחוק ד' אמות. אלא שהותיקין היו מאחרין לקרותה כדי לסמוך גאולה לתפלה ותפלה עיקר הזמן הוא מהנץ החמה. אבל שאר בני אדם היו קורין ק"ש תיכף משיראה את חברו ברחוק ד' אמות ולא היו סומכין גאולה לתפלה. לכך שפיר כתבו התוס' דמ"ש כל הסומך גאולה לתפלה היינו כותיקין משום שא"א לסמוך בענין אחר (וכענין זה כ' הרמב"ן במלחמות על מה שכתב פעמים שאדם קורא ק"ש ב' פעמים בלילה כו' ע"ש בד"ה אמר הכותב ותמה על עצמך) ויו"ד זמנים יש גבי ק"ש. (א) אחר שיעלה עמוד השחר בדיעבד או בשפת הדחק. (ב) משיראה את חברו ברחוק ד' אמות. (ג) כותיקין. (ד) מעט זמן קודם הנץ (אע"פ שאינו מסיים פעם הנץ ממש) כדעת הרי"ף כאן. והם ד' זמנים קודם הנץ. (ה) אחר הנץ כמ"ש (יומא דף ז' ע"ב) מהילני המלכה שעשתה נברשת של זהב. (ו) שימהר ויקרא אם לא קרא בהנץ כמ"ש תר"י [ובשו"ע סי' נ"ח סעיף ב']. (ז) ג' שעות כר' יהושע. (ח) שעה ד' בברכות לרב האי גאון. (ט) כל היום בלא ברכות. (י) תשלומין לדעת הי"א (עי' שו"ע או"ח סי' נ"ח):
ולבסוף אומר יהיו לרצון. קשה למה לו לסיים מ"ש ולבסוף אומר יהיו לרצון הא גם בלא זה קשה. ונ"ל דבלא זה הוה אמינא דתרויהו אמרינן בתחלה (וכמ"ש לקמן בסמוך) ואם כן כיון דקרא מסיים ה' צורי וגואלי הוי שפיר סומך גאולה לתפלה כשמתחיל אח"כ להתפלל תיכף:
דף י.
מכדי האי יהיו לרצון כו' מ"ט תקנוהו לאחר י"ח ברכות פי' והול"ל תרויהו בתחלה וכן הוא בירושלמי:
רש"י ד"ה חטאים כתיב קרי ביה חטאים כו'. ר"ל דחטאים בחטף פתח תחת החית משמע דקאי אחטאים ועונות. פ"כ פירש"י קרי ביה חטאים ר"ל בפתח תחת החי"ת והט' הוא בדג"ש והוא מבנין פיעל וקאי על יצה"ר שמחטיא את האדם שהוא יכלה:
שלא ילדה בנים לגיהנם. קשה למה לא הקשה הצדוקי מרישא דקרא גופיה משום דעקרה רני. וגם מ"ש אלא מאי עקרה לא ילדה שלא ילדה בנים לגיהנם כותייכו. משמע שבנים רשעים לא ילדה אבל בנים טובים ילדה וא"כ קשה למה נקראת עקרה. ונ"ל מ"פ מה שכתב (עירובין מ"ט ע"ש) דאברהם יושב על פתחו של גיהנם ואין מניח לישראל לכנס לגיהנם. וקשה במה כוחו יפה שלא יניחם. וי"ל ע"פ מ"ש במדרש רבה פ' לך פרשה מ"ד שהקב"ה שאל לאברהם מה אתה רוצה גיהנם או שעבוד מלכיות והשיב לו שעבוד מלכיות. וע"כ יש לו טענה שלא להניחם לגיהנם. וז"ש כי צורם מכרם וה' הסגירם. צורם הוא אברהם כמ"ש הביטו אל צור חוצבתם והיינו שמכרם לשעבוד מלכיות. וה' הסגירם שגם הקב"ה הסכים לזה וכ"ה במדרש שם] והשתא א"ש שהוא לא שאל מרישא דקרא משום דעקרה רני דהא שהיתה עקרה מתחלה בגלות אבל השתא אינה עקרה לכך שפיר שייך רינה אבל הוא שאל כיון דכתיב לא ילדה משמע שהיא נתינה טעם על מ"ש רני וע"כ הקשה שפיר. והשיב לו מה אתה שואל שעכשיו אנו בגלות אבל רבים יהיה בני שוממה וגו' אלא שהשתא היא עקרה. ומאי רני עקרה לא ילדה שלא ילדה בנים לגיהנם כותייכו לכך אפי' השתא שהיא בגלות מ"מ רינה יש לה שלא ילדה בנים לגיהנם וזהו הפעולה שעשה הגלות:
מה הקב"ה מלא כל העולם וכו'. נמצא יש בנשמה מעין מעלות של הקב"ה אבל לערך הקב"ה ודאי לא תשיג לעולם כי מי יערוך לה'. והיינו דכתיב בהבראם בה' זעירא שהחמשה דברים שבנשמה הן זעירא לערך הקב"ה וזהו לפי מה שאמרו מנחות כ"ט ע"ב) בהי בראם. וגם לפי מה שאמרו (בראשית רבה פרשה י"ב) שבהבראם הוא אותיות באברהם ור"ל בשביל אברהם נמי אתי שפיר. שהחמשה דברים לא היו אלא באברהם כמ"ש רבינו במקום אחר. אבל הה' של הלה' תגמלו זאת [פ' האזינו] בה'. רבתא. לפי שהחמשה דברים שבהקב"ה הם גדולים בערך שאין החוש משיג:
בן אמוץ כלה נבואתך וצא. פי' כלה נבואתך בבית ואל תפרסם בחוץ כי דבר המפורסם א"א לבטלו כי אם בקושי גדול:
כך מקובלני מבית אבי אבא שאפי' חרב חדה וכו' אבי אבא היינו יהושפט שכתוב בו (מלכים א' כ"ב ודברי הימים ב' י"ח ל"א) ויזעק יהושפט. ואמרו שהיה חרב מונח על צוארו ולא היה חסר אלא חיתוך הראש (ילקוט מלכים שם וירושלמי פ' הרואה) ואעפ"כ התפלל לה' יתב' ודלא כפי' רש"י דקאי על דוד המלך ע"ה. דהא שם לא היה החרב מונח על צוארו כי אם על ירושלים (עין מדרש רות החדש דף ט"ו ע"ד שכך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו וכו' ע"ש בביאורי):
דף י:
אפילו בעל החלומות אומר לאדם למחר הוא מת כו' פי' לפי שהחלומות באים ע"י מלאך או פ"י שד (כמש"ל דף נ"ה) ומה שע"פ שד אינו רק כשאומר שיהיה זה למחר או לזמן קרוב] יכול להיות אמת כי שמע כן מאחורי הפרגוד. אבל אם אמר לזמן אחר מאוחר ודאי שקר הוא אבל ע"י מלאך אפילו אם אומר שיהיה לאחר זמן הוא אמת. ולפ"ז יפה אמרו אפי' בעל החלומות אומר למחר הוא מת וא"כ אפי' אם נאמר שהוא ע"י שד מ"מ יכול להיות שהוא אמת ואעפ"כ אל ימנע עצמו מן הרחמים:
הטוב בעינך עשיתי שסמך גאולה לתפלה. פי' כותיקין:
ממעמקים קראתיך ה' פי' משני מעמקים היינו שיהיה לבו שפל ושיהיה המקום אשר עומד שם נמוך:
לא יעמוד לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה. הוכיחו הפוסקים דעל גבי כלי אסור לעמוד אפי' אינו גבוה ג' אבל על גבי קרקע דוקא בגבוה שלשה אסור. דאי ס"ד דגם על גבי כלי אינו אסור אלא בגבוה ג' לאשמעינן קרקע וכ"ש כלי. אלא ע"כ דבכלי אסור אפי' אינו גבוה ג' [וע"ע ביאור הגר"א או"ח סי' צ' ס"ק ה']:
אל תקרא גויך אלא גאיך פסק אבי העזרי דמים מותר לשתות. ונראה להוכיח זה מדאמר אל תקרא ולא קאמר כפשוטו. אלא להורות דמים מותר משום דלא שייך בזה גאוה וע"ע ביאור הגר"א סי' פ"ט ת"ק ט"ז]:
א"ר טרפון אני הייתי בא בדרך כו' א"ל כדאי היית לחוב בעצמך כו'. לכאורה תיבת בעצמך מיותר ואמר רבינו ע"פ דאיתא בגמ' עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום כו' חייב מיתה דתנן א"ר טרפון כו' ולכאורה ראי' חלושה הוא דהתם בלא"ה היה בסכנה ומנ"ל דחייב מיתה לכתחלה. אבל ענין פלוגתתם הוא מ"ד לא עשה ולא כלום ר"ל דעבר אעשה דרבנן שקבעו הלכה כב"ה ועונשו הוא בעידן ריתחא (כמ"ש מנחות מ"א ע"א). ומ"ד חייב מיתה על דעבר אלאו דלא תסור (כמ"ש לקמן י"ט) וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. וזהו גופא פלוגתא דר"ט וחכמים. דר"ט ס"ל דלא עבר רק אעשה ולכן אמר וסכנתי בעידן ריתחא וא"ל כדאי היית לחוב בעצמך גם בלא ריתחא דס"ל דעבר אל"ת וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ועיקר ההוכחה הוא מדברי חכמים כנ"ל: