אמרי נועם· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
מסכת ברכות · דף לא.
וי לן דמיתנן וי לן דמיתנן וכו' פי' שיש לנו לדאוג על שני מיתות אחת בעוה"ז והשני לעוה"ב דהיינו מיתת הנפש לכך אמרו תרי זימנא ונענו ע"ז ג"כ הי תורה שתהיה מגינה בעוה"ב מאותה מיתה והי מצוה שאין לנו מצות שיגינו אפי' מאותה מיתה של עוה"ז כי המצוה מגינה לפי שעה כמ"ש בסוטה (דף כ' ע"א ודף כ"א ע"א):
אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז כו' פי' בעוה"ז אף בזמן הבית אסור כמו שמוכח מהפסוק דמייתי על זה אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם א לה כו'. וה"פ הפסוק כי העני ודאי יש לו שמחה גדולה בטוב שתהיה לו אף בדבר מועט אבל לעתיד לבא תהיה כ"כ גדולה לישראל עד שאף האומות יאמרו אלו הגדיל ה' לעשות עמנו היינו גם כן שמחים אף שהאומות היה להם רוב גדולה גם קודם לכן אעפ"כ יקנאו לישראל מחמת שגדולתם תהיה הרבה מאד וזה לא היה עדיין אף בזמן הבית כי לא היה להם רב טוב כל כך:
ומכניסה במוץ שלה כו' פירש"י שבין לאדם ובין לבהמה צריך תרוייהו מירוח לראות פני הבית לכך מכנים במוץ שלה דהיינו קודם מירוח ולאחר ראית פני הבית ממרח נמצא שלא נתחייב במעשר בראית פני הבית והקשה רבינו דמאי הערמה איכא שמכנים לבהמתו ומאכיל לבהמתו ע"כ אמר רבינו דודאי לבהמתו לא צריך ראית פני הבית אלא במירוח לחוד מתחייב במעשר וזה היא ההערמה שבודאי האדם לא יאכל במוץ ולמה מכניסה במוץ ע"כ ודאי כדי לפוטרה מן המעשר אך שלא יהיה ניכר שרוצה לפוטרה מן המעשר אומר שהוא מכניס לפני בהמתו שדרך הבהמה לאכול במוץ ואח"כ ממרח ואוכל הוא בעצמו אבל לפני בהמתו אסור ליתן לאחר מירוח (עי' שנות אליהו פאה פ"א מ"ו):
שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין זה קאי אתפלה (על אין עומדין להתפלל כו'):
וכן תני מרי כו' קאי על לא יפטור אדם מחבירו לא מתוך כו' (כוונתו שכן מצינו כו' קאי על הקודם אין עומדין להתפלל כו' ולא על הסיפא וכן לא יפטור כו' ומה שאמר אח"כ וכן תני מרי כו' זה קאי על הסיפא דברייתא וכן לא יפטור אדם מחבירו לא מתוך שיחה כו'):
שמתוך כך זוכריהו פי' ע"ד מה שכתב לעיל דף ו' פ"א תרי מכתבי מילייהו בספר הזכרונות ואמרינן לעיל דה"פ מתוך שמכתבי מילייהו בספר הזכרונות לכך הם זוכרים וכמ"ש לקמן דף ס"ג חרב אל הבדים כו' ולא עוד אלא שמטפשין דחד משכח אבל תרי לא משכחי והכא נמי מתוך שנפטר מחברו מתוך דבר הלכה והוי שנים מתוך כך זוכריהו פי' את ההלכה:
תוס' ד"ה שכן מצינו כו' ומקשה בירושלמי והא קינות מסיים בכי מאוס מאסתנו ותירץ בירושלמי דהכא הוא הסיום בהשיבנו ה' אליך כאילו סיים בהשיבינו וה"פ הפסוק כי אם מאוס מאסתנו פי' עד הנה מאסתנו וקצפת עלינו עד מאד עתה השיבנו אליך והוי כאילו סיים בהשיבנו דכונת המדבר כן הוא:
אדם מניחו בזויות זו ומוציאו כו' עי' תוס' והרא"ש פי' דקאי אתחנונים שאחר י"ח דאם בתפלה האיך הפסיק ר"ע בהילוך ורבינו אמר דהאי הילוך לאו הפסק הוא דר"ע בעצמו לא ידע שהלך דמחמתת כריעות והשתחויות האיך הי' אפשר לעמוד מכל כריעה על מקומו הראשון מכוון לכך לא הוי הפסק (עי' ביאור הגר"א סי' ק"ד ס"ק ד' ה'):
צריך שיכוין לבו לשמים פי' שיכוין דברי שמים ול דברים אחרים ולבו פירושו כונת הלב דהיינו פי' המלות וב' דברים אמר לנו התנא א' שיהיה כונתו לשמים והב' שיכוין פי' המלות (אפשר דכונתו במ"ש שיכוין דברי שמים כמ"ש בס' שנות אליהו פ"ה מ"א שהתפלה לא תהיה לצורך עצמי רק בשביל עניני שמים ע"ש וכמ"ש לא לנו ה' כו' כי לשמך תן כבוד כו' ועי' נפש החיים שער שני באריכות):
לעולם יתפלל אדם בבית שיש שם חלונות פי' שאם יתבטל מחשבתו יביט לשמים ויכנס בלבו יראת שמים (וזהו יראת שמים) שמחמת ראית שמים הוא ירא מהשם] כי החדם המביט אל השמים יכנס בלבו יראת שמים דהיינו יראת הרוממות [ועי' רמב"ם פ"ב ה"ב מה' יסודי התורה ופ"ד ה"ב וכמו שכתוב תהלים ח' כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך כו' מה אנוש כי תזכרנו כו']:
רינה זו תפלה וכו' פי' רינה שבקרא היינו תפלה שהוא הג' ראשונות והאחרונות שהוא שבח המקום ב"ה ותפלה שבקרא הוא בקשה שהוא האמצעות כדאמרינן לעיל שמוכח מקרא שצריך שנים שבח ובקשה (עי' מ"ש לעיל כ"ח ע"ב על מתני' תפלתו קבע כו'):