אמרי נועם· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
מסכת ברכות · דף ל:
יתיב ר"ח קרא וכו' פי' שהיה קורא בתורה לפניהם כמנהגנו:
תוס' ד"ה אין הלכה כו' דלהכי מייתי ר' אמי ור' אסי כו' מכאן ראיה לר"י שפסק לעיל שאפי' ביחיד יתפלל באותו מקום שלומד ודלא כהרמב"ם דהא הכא מביא ראיה מהם שתפלת המוספים אפילו ביחיד (ופי' ברבינו יונה פ"ק על הא דרב אמי ורב אסי כו' (דף ח') ועי' ביאור הגר"א סי' צ' ס"ק כ"ה וס"ק כ"ו):
כמה ישהה בין תפלה לתפלה פי' דאמרינן לקמן (דף ל"ד) ג' ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו כו' אחרונות דומה לעבד שקיבל פרס מרבו וכו' נמצא על אחרונות צריך כונה אחרת ועל הראשונות צריך כונה אחרת ע"כ ישהה כשרוצה להתפלל עוד הפעם:
והתניא טעה ולא הזכיר ר"ח כו' עי' בתוס' וברא"ש
בציבור שנו וכו' העיקר הוא כמו שכתב רש"י בשם בה"ג:
כתב המגן אברהם (סי' קכ"ו סק"ג) אם לאחר שהתפלל היחיד מוסף נזכר שלא הזכיר ר"ח שחרית א"צ לחזור דלא גרע דיעבד דיחיד מלכתחלה דש"ץ לפי' בה"ג:
אמר אמימר מסתברא מילתא דרב בחודש מלא כו' פירש"י בחודש מלא אין צריך לחזור דערבית של מחר ר"ח גמור יותר מן הראשון עכ"ל והוא תמוה א"כ אמאי אמר דוקא ערבית הא אף בכל התפלות אין צריך לחזור לפי' דיום ב' הוא ר"ח גמור ע"כ נראה לרבינו כגירסת של קצת הגאונים מסתברא מילתא דרב בחודש חסר אבל בחודש מלא וכו' דבזמן שהיו מקדשין את החודש על פי עדות היה כך אם לא באו ביום למ"ד אז היו מקדשין את החודש יום ל"א דודאי הוא ר"ח אבל בחודש חסר אז הוא ספק שמא לא יבואו העדים ביום מחר ואם יבואו שמא יבואו בלילה ואין מקדשין את החדש בלילה וזהו פי' הגמ' היכא אמר רב שאין צריך לחזור ה"מ בחודש חסר דאז אינו ידוע שהיום יהיה ר"ח כלל כו' אבל בחודש מלא דאז ודאי ביום מחר הוא ר"ח דא"א לעשות יום ל"ב ר"ח אז צריך לחזור וכו' והשתא פריך שפיר מכדי רב טעמא קאמר משים דאין מקדשין בלילה א"כ מאי נ"מ לחודש מלא או חסר דאם היה אומר מחמת שאין יודע שהיום הוא ר"ח אז יכול לחלק בין ר"ח מלא שהוא ידוע שהוא ר"ח מחר ובין חודש חסר אבל השתא דאמר טעמא משום שאין מקדשין את החורש בלילה מאי נ"מ בין חודש מלא לחודש חסר והשתא תו ליכא לאקשוייא אמאי נקט דוקא ערבית הא אפי' בשחרית ובמנחה כ"ז שלא באו עדים יש להסתפק שמא לא יבואו עדים עד למחר די"ל דנקט מילתא דפסיקא דבערבית לעולם יש להסתפק אבל בשחרית ובמנחה פעמים שבאו עדים קודם התפלה ואז היה צריך לחזור לכך לא רצה למינקט שחרית ומנחה:
פרק ה
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. הוא היפוך מקלות ראש:
ואפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק אתי לאשמועינן ב' דברים המלך שואל כו' היינו שלא יפסיק אפי' בדיבור ונחש כרוך היינו שלא יפסיק ע"י הילוך דמה יועיל דיבור לגבי נחש ודלא כרמ"א (בסימן ק"ד סעיף ג' יע"ש בביאור הגר"א סק"ד וסק"ה ועי"ש בט"ז ועי' שו"ע תרכ"ד סעיף ד' ברמ"א ובט"ז סי' ח' ס"ק י"א). שכתב דהליכה לא הוי הפסק והוא מדברי ר' יונה שכתב דלא מצינו דהליכה הוי הפסק והוא תמוה דכאן מוכח הוא להדיא ההיפוך:
לעולם אימא לך הדרת ממש כי הא וכו' וקודש פירוש שילבש בגדים נאים של קודש וכמו שכתב (שבת קי"ד ע"א) בגדים שבישל בהן הקדירה לרבו אל ימזוג וכו':
עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה וכו' כתבו התוס' ופשוטו של מקרא כו' צריך להבין מאי בעי התוס' בזה וי"ל דהכי קשה דמביא הפסוק דעבדו את ה' ביראה וכו' להורות על הכנעה ואח"כ פריך מאי וגילו ברעדה מאי שייכות הקושיא לדרש הזה דדרש בגמ' וי"ל משום דע"פ פשוט לא היה קשה מאי וגילו ברעדה דה"פ עבדו את ה' ביראה פי' מחמת יראת העונש ומחמת זה כשתבוא יום רעדה תגילו וז"ש וגילו ברעדה פי' ביום רעדה אבל עתה דדרשינן עבדו כו' שהעבודה תהיה ביראה ע"כ וגילו וגו' נמי פירושו שהגילה יהיה ברעדה פריך שפיר מאי וגילו ברעדה ומשני דבאמת ה"פ במקום גילה שם תהא רעדה וזהו שכתבו התוס' ופשוטו של מקרא שכיונו לתרץ בזה שיהיה הקושיא של הגמ' דוקא השתא ולא כפי פשוטו ומה שכתבו ובירושלמי הוא דבר בפ"ע: