אור ברסלב
אמרי נועם מסכת ברכות › דף ח.

אמרי נועם· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

מסכת ברכות · דף ח.

דף ז:

אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. משום דלא יתכן אצל הקב"ה עת רצון דמשמע שעתים משתנים אלא שהכל תלוי בנו. בעת שאנחנו עושים מצוה אז עת רצון לכך אמר הש"ס. מכיון שהקרא השמיענו שיש עת רצון. ודאי היא בעת התפלה שהציבור מתפללין ועושים מצוה בכנופיא. דגם מפסוק בכל קראינו אליו מוכח שכשהצבור מתפללים תפלה חשובה הא מכח רומיא דקראי (כמ"ש יבמות דף מ"ט):

הן אל כביר לא ימאס. פירש אפילו יש בהם אדם אחד רשע מכל מקום אינו מואס תפלתן ותפלתו כמו שכתב על חלבנה שהיא באה בתוך סממני הקטורת כו' [כריתות דף ו' ע"ב]. אבל תפלת היחיד כשאינו הגון ממאס הקב"ה תפלתו:

כל הפוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור מעלה עליו הכתוב כאילו פדאני כו'. לפי שעל ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח [כמ"ש אבות פ"א] ובזמן שבהמ"ק קיים היו כל הג' ועכשיו בגלות לא נשאר רק א' שהוא גמ"ח. וז"ש עולם חסד יבנה שאין נבנה אלא על חסד כי עמוד העבודה אבדנו וכן התורה כמ"ש איכה ב' ט'] מלכה ושריה בגוים אין תורה. וזהו שאנו אומרים אחר התפלה שיבנה בהמ"ק ותן חלקינו בתורתך. כי עכשיו התפלה הוא במקום עבודה ומתפללים שיהא עיקר העבודה אצלינו. וכן מ"ש ותן חלקינו בתורתך לפי שבגלות אין תורה וכנ"ל לכך אחר גמר התפלה מתפללים על העבודה על התורה. ולכך כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור שתפלתו שלמה כנ"ל מעלה כו' כאלו פדאני מבין או"ה:

מי שיש לו בהכ"נ בעירו כו' נקרא שכן רע. צריך ליתן טעם למה נקרא שכן רע. לפי שידוע שיש לאדם ד' מצבים הליכה ישיבה שכיבה וקימה. וגם היום נחלק לד' חלקים קודם חצי היום הוא זמן קימה ואחר חצי היום הוא זמן הליכה וקודם חצי הלילה הוא זמן שכיבה ואחר חצי הלילה הוא זמן ישיבה. וכנגדן נתקנו התפלות אברהם תיקן תפלת שחרית שנא' (פ' וירא) וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם וזהו כנגד קימה. יצחק תיקן תפלת מנחה שנאמר (פ' חיי) ויצא יצחק וכו' והוא זמן הליכה. ויעקב תיקן תפלת ערבית שנא' (פ' ויצא) וישכב במקום ההוא. ודוד הוא נגד תורה אחר חצות לילה כמ"ש (תהלים קי"ט) חצות לילה אקום להודות לך אלא שבדוד הי' מדרגת קימה כידוע. וז"ש בשבתך בביתך כו' ובשכבך ובקומך וכו' נמצא שמפורש בקרא הד' זמנים. ונגד זה יש ד' עולמות דהיינו עוה"ז הוא נגד הליכה כמ"ש משלי ו' פסוק כ"ב ובאבות פרק ששי] בהתהלכך תנחה אותך כו' זהו בעוה"ז ובשכבך תשמור עליך בקבר והקיצות היא תשיחך זה תחיית המתים וימות המשיח דהיינו קימה. וישיבה היינו העוה"ב כמ"ש (ברכות י"ז) צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן כו' ואיתא במקובלים שכנגד ד' אלו יש ד' כלים וסימנך משכן. דהיינו מטה שלחן כסא. מנורה. ואלו הג' דהיינו שכן כנ"ל שהם נגד ג' תפלות הם בבהכ"נ במקום שמתפללים והד' דהיינו המטה שהוא נגד תורה אחר חצות הוא בביתו. ולכך מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל ומעכב השכן להיות בביתו נקרא שכן רע [עי' משלי ג' פסוקי כ"ג כ"ד וקפ' ו' פסוק כ"ב. ועיין עוד מה שכתוב לקמן ר"פ תפלת השחר גבי תפלות אבות תקנום]:

כיון דחמרי ליה דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו. וקשה דמ"מ על האדמה כתיב. ויתורץ ע"ד מ"ש (מגילה כ"ט ע"א) עתידין בתי כנסיות שבבבל לקבוע בא"י לכך הוי כמו אל האדמה:

שני פתחים. יש בזה מחלוקת הקדמונים בפי' שני פתחים ואמר רבינו שהוא מרומז על שני דברים שצריכים לתפלה יראה ואהבה. והם כמו שני פתחים שבפלטרין של מלך. וז"ש יכנס שני פתחים ר"ל שיתן אל לבו שיהיה לו השני פתחים הנ"ל:

מצא או מוצא. לפי פשוטו לפי שדרך בני אדם כשטוב לאדם אין אומר טוב לי אלא בתחלה אבל אח"כ שוב אין אומר כן אבל ח"ו כשרע לאדם אומר תמיד בכל פעם ובכל עת רע לי. לכך באשה טובה הוא אומר מצא שהוא לשון עבר שבפעם אחד מצא טוב אבל אשה רעה בכל עת מוצא רעתה יותר. ולא שדעתם היה לומר בלשון הפסוק דא"כ הול"ל כל הפסוק:

דמר זוטרא עדיפא מכולהו. ח"ו שיאמרו על חיי שעה שעדיפא מחיי עולם דהיינו תורה. אלא הענין הוא כמו שאמרו הקדמונים שכל דבר שהאדם עושה הן שאוכל ושותה ואפי' אם לומד צריך שיתן אל לבו אח"כ שמא ח"ו יש בדבר שעשה איזה פניה או מחשבה רעה וצריך שיעבירנה או יסירנה. והוא ממש דומה כמו ביהכ"ס שהוא מסיר המותרות כך יהי לו ביהכ"ס שינקה מחשבתו בעת עשיית המצוה. וז"ש הא דמר זוטרא עדיפא מכולהו שאפי' לתורה צריך לפנות המחשבות הרעות שחישב [ועיין ביאורו למשלי כ"ד פסוק ל"א] (ועיין ספר אבן שלמה סי' מ"ז):

גדול הנהנה מיגיעו כו'. קשה איך יתכן שהנהנה מיגיעו והוא איש בור וריק יהיה גדול יותר מירא שמים. ועוד קשה מ"ש דאלו התם כתיב אשריך בעוה"ז וטוב לך בעוה"ב נמצא אשרי הוא העוה"ז ואלו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה' שהוא העוה"ז ואלו וטוב לך לא כתיב ביה שהוא העוה"ב היתכן לומר שירא שמים לא יהיה לו עוה"ב רק העוה"ז דהא אנחנו רואים כמה פעמים שהירא שמים אין לו עוה"ז כלל. וי"ל שבימי הקדמונים נשאלה לפניהם שאלה זו מי טוב יותר אם מי שאין לו כלל יצה"ר ועוסק בתורה ובמצות ונהנה מעשיית המצוה או האיש אשר יש לו יצה"ר ומשבר תאותו תמיד ועוסק בתורה בצער ובדאגה גדולה מפני התגברות היצה"ר [ועיין רמב"ם בשמונה פרקים פרק ששי]. והשיבו שמי שנהנה מהתורה יותר טוב דאל"כ איך יתכן שנהיה אנחנו טובים מהאבות שאמרו רבותינו (בבא בתרא י"ז) שלא שלט בהם יצה"ר כלל אלא ע"כ שיותר טוב מי שאין לו יצה"ר כלל. וזה פי' הגמ' גדול הנהנה מיגיעו ר"ל שיש לו הנאה ממה שייגע בתורה יותר מירא שמים שעוסק רק מחמת יראה שלזה שנהנה יש לו דבר גדול יותר ממי שיש לו יראת שמים ע"ד שאמרו (ברכות י"ז פ"א) עולמך תראה בחייך פי' מקצת העוה"ב תראה בחייך שהוא הפירות והפירות של זה האדם גדול כ"כ בעוה"ב של האדם האחר. וז"ש כאן גדול הנהנה מיגיעו כמש"ל יותר מירא שמים כו' ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב כי הטוב שיש לו להנהנה בעוה"ז הוא שוה לעוה"ב של זה הירא שמים אבל העוה"ב של הנהנה אין לו כלל לירא שמים דוגמתו] אלא האשרי דהיינו מה שיש לו לזה בעוה"ז שהוא האשרי יש לזה בעוה"ב. (ועיין בשנות אליהו דבר נחמד בזה בסוף ברכות):

בין פסוקא לפסוקא מאי פי' מפני שהיו מתרגמין כל פסוק ולכך היה להם פנאי לצאת:

תוס' ד"ה רב ששת כו' וי"ל התם איירי בקול רם כו'. אבל הוא דוחק דהיכא מרומז לחלק בין בלחש לקול רם וגם זה שכתבו דמ"ש מהדר אפיה לרבותא נקט ג"כ הוא דוחק. ועוד קשה מאי ענין זה לכאן הו"ל להש"ס למימר זה במקום שדרשו הפסוק הזה השייך להא דרב ששת (עזרא) ובפתחו עמדו כל העם כמ"ש (סוטה ל"ט) והנכון כפי' רבינו יונה דהא דמהדר אפיה היינו שהתחיל ללמוד קודם שהתחילו לקרות וזהו כמו שיצא בין גברא לגברא וכ"ש קודם שהתחילו לקרות והשתא ח"ש דמייתי הכא משום דמקודם מייתי הא דר' אבהו (דנפיק בין גברא לגברא]. לכך מיית נמי הך דר' ששת ובאמת לענין דינא צריך לכל הפרטים הנזכרים כאן בתוס'. דהיינו שישארו עשרה וגם שיהיה תורתו אומנתו וגם דוקא בלחש ולא בקול רם. ובעל הלכות גדולות לא כתב זה אלא לענין דינא אבל הפי' הנכון כפי' רבינו יונה:

תוכן העניינים

אמרי נועם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה