אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן לח · ג)
עוד י"ל באופן אחר קצת בדין המשמוש כפי משמעות לשון הרשב"ם בכ"ד והרמב"ן דהמת זוכה בקבר. ואף בנכד הירושה באה להנכד ע"י אביו בקבר. וז"ל הרמב"ן (ד' קי"ז) באמצע דבריו גבי בנות צלפחד דלהכי נוטל בן הבכור פ"ש בנכסי זקנו ולא מקרי ראוי וז"ל ואם הי' אביו בכור נוטל פ"ש בנכסי אבי אביו פי' כשבא הוא ואחיו לחלק עם אחי אביהן נוטלין הן פ"ש דחזינן לאבוהן כאילו הוא קיים וירית פ"ש מנכסיו דהא אבוה מוחזק הוא והבכור יורש את אביו בקבר להנחיל לבניו שהן יורשין בראוי עכ"ל. ומתבאר דהבכור יורש בקבר חלק בכורתו, וקשה לכאורה דא"כ כשהבכור הי' בע"ח יגבה חובו עכ"פ מחלק בכורתו שנוטלין בניו והיא קושית הגמ' בדקנ"ט אבל מה הוא התירוץ ע"ז דמאדא"ק ובמקום אב קאימנא, כיון דע"כ חלק הבכורה שנוטלין הנכדים הוא מכת אביהם וכמ"ש הרמב"ן דחזינן לאבוהן כאילו קיים. וא"כ יסלקו להבע"ח ובודאי דוחק לחדש דבאמת מחלק הבכורה צריכים לשלם ורק מחלק הפשוט א"צ לסלק ומהטעם שנתבאר (באות א') דיש לו הזכות לירש מכח אד"א ג"כ, דלא משמע כן סתימת הפוסקים, וע"כ צ"ל דהגמ' מחדש עתה דעיקר דין המשמוש הוא לא כפי הס"ד דקשה בד"מ דהוי ס"ל דצריך לסלק החוב ומשום דדין המשמוש הוא דהמת זכה בקבר לכל דבר, היינו שיקרא שלו גם לענין זה שיחול שעבוד החוב כאילו הגיע הנכסים לידי' מחיים וחל השעבוד בדכתב דאקנה, ועדיף שעבוד מקנין לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל דשם ל"מ בנפלו כשהוא גוסס ומשום דבעינן שיהי' בידו להקנות כשבא לעולם דאז חל הקנין וגוסס א"ל דעת להקנות אבל שעבוד דא"צ הקנאת הבעלים דממילא נכסי דאינש ערבין על החוב ומהני כשנפלו כשהוא גוסס (וצל"ע להשו"ע בסי' רי"א דמפרשים הגמרא דבן שמכר (בדף קנ"ט) דאיירי לענין המכירה עצמה וכשהוא גוסס ומכר הבן לצורך קבורה דחל המכר מה יענו לקושית התוס' מהך דגוסס) וע"ז דחי הגמרא דמכת אד"א, וחידש הגמ' דבאמת דין משמוש אין הכונה דהמת זכי בקבר לכל דבר ורק דהוא חידוש דין בהנחלת נחלה לחוד דמשמשת ע"י המת בקבר כאילו חי וזוכה הנכד מכח אד"א הנכסים ולא מאביו בקבר ורק דהזכי' היא כאילו חי האב וזכה ממנו אח"כ וע"כ נוטל גם חלק בכורת אביו משום דכך הוא הדין דמשמוש דזוכה הירושה ע"י המת בקבר כאילו הי' חי, אבל המת בקבר לא זכה כלל מעולם בנכסים וע"כ אין בע"ח של אביו גובה. וזה הוא שכתב הרמב"ן הנ"ל דחזינן כאילו חי והבכור יורש אביו בקבר להנחיל. היינו לענין זה לחוד הוא יורש בקבר להנחיל לבניו, וניחא גם לפי זה קושית הרמ"א הנ"ל דלולא הדין דאין בכור נוטל בראוי הי' הנכד הבכור נוטל פ"ש בנכסי זקנו דגם אי מאד"א הוא יורש ע"י אביו בקבר להנחיל לבניו, ואצל אביו הוא בכור והו"א דנוטל פ"ש וכמו בשאביו הוא בכור יורשים הבנים חלק בכורתו כנ"ל מה"ט דזוכה בקבר חלק בכורתו ה"נ הוא דכשהנכד בכור זוכה עתה בחלק בכורה נגד הנכדים הפשוטים, ולהכי קתני דאין נוטל דזה הוא ראוי ואף דעתה כבר באו הנכסים לאביו בקבר בכ"ז מקרי ראוי דבעינן ימצא לו בשעת מיתתו ולא מה שבא לו לאח"מ, ובלא דברינו ע"כ צ"ל כן דזה מקרי ראוי לפי"מ דמפרשים דהגמרא דבכורות קאי להס"ד דל"א מכח אד"א וכמ"ש הרמ"א ובמ"ל (פ"ה מנחלות) וע"כ דזה שהוא יורש בקבר להנחיל מקרי ראוי, ולפי דברינו גם להמסקנא דמאד"א ג"כ הוא ע"י המת בקבר וזה הוא דאמרי' ובמקום אבא קאימנא. היינו דהירושה בא לאביו להנחיל אותו וע"כ נוטל הבן בכור פ"ש של אביו אבל לסלק הבע"ח אינו מחויב דלענין זה לא זכה כלל המת בקבר שיפול ע"ז שיעבוד הבע"ח, ורק לענין דין המשמוש הוא זוכה ע"י אביו וכן יתישב עפ"ז מה שהקשינו מבת הבן ומנכד היחיד שנוטל כמו הנכדים הרבים מבן השני ומשום דהירושה באה להנכדים ע"י אביהם שזוכים בקבר להנחיל, ושאח"ז ראיתי בש"מ דקכ"ה שהקשה גם כן קושית הרמ"א הנ"ל ותירוצו אינו מובן לכאורה וכנראה שכונתו כעין שבארנו.
ועפ"י הנ"ל יתישב ג"כ מה שהקשה המ"ל פ"ה מנחלות בהא דלא הביא הרמב"ם הדין דמתני' דבכורות דאין כתובה גובה בראוי וכתב בשם מהר"ם לישב דס"ל להרמב"ם דכתובה גובה ממלוה. וירושה שנפל להבעל לאח"מ בלא ראוי אין גובה דהיורשים יאמרו מאד"א. והגמרא דקחשיב שם כתובה הוא אגב בכור דמשכחת ראוי מלוה ושבת, והגמרא שם בבכורות דקאמר לאתוי' נכסי דאד"א קאי להס"ד דל"א מכח אד"א. וע"ז הקשה המ"ל דהא הרמב"ם עצמו הביא הא דאין הבכור נוטל בראוי הוא כשנפלה ירושה לאביו לאחר מיתתו ול"ל טעמא דראוי הא בל"ז אין נוטל דמכח אד"א קאתי, ע"ש שהניח בצ"ע. (ואי ס"ל דרק בנכד אמרי' מאד"א ולא בשאר יורשים א"כ הו"ל להביא ג"כ הדין דאין כתובה גובה בראוי לענין שנפלה לו ירושה משאר מורשים דל"א מכח אד"א) ואולם לפמ"ש מיושב שפיר דס"ל להרמב"ם דגם בשאר יורשים אמרי' מכח אד"א. אך לענין בכור בלא טעמא דראוי הי' נוטל פ"ש דגם כשאמרי' מכח אד"א הירושה בא להנכד ע"י משמוש, או כפי האופן הראשון שכתבנו דזוכה מאביו כשמת זכות הירושה, וא"כ אי הוי בכור נוטל בראוי הי' נוטל הנכד פי שנים בנכסי זקנו לגבי' אחיו וכשם שזכה בנכסים שהי' מוחזקי' לאביו פ"ש כן זכה בזכות הירושה של אביו פ"ש. וכמו שהי' זוכה במלוה פ"ש אילו הי' בכור נוטל בראוי ולהכי כתב הרמב"ם דאין נוטל פ"ש משום ראוי וזה הזכות ירושה מקרי ראוי וכמש"ל והגמ' דבכורות דאמר לאתוי' נכסי אד"א דאין נוטל משום ראוי קאי גם להמסקנא דב"ב דאמרי' מכח אד"א וא"צ לדחוק דהגמ' דבכורות קאי רק להס"ד דל"א מכח אד"א קאתינא וכפי שישבנו קושית הרמ"א מיושב שפיר גם הרמב"ם כנ"ל, דרק לענין בע"ח אמרי' דל"מ גבי משום מכח אד"א והיינו כמש"ל דהמת לא זכה בנכסים שיגבה הבע"ח מדין שעבוד נכסים, וע"כ לא הביא הרמב"ם לענין כתובה הדין דאין גובה בראוי דמלוה באמת גובה, וירושה שנפל לו לאחר מיתתו בל"ז אין גובה דלענין חוב אמרי' מכח אד"א. והתם תני כחובה אגב בכור וכנ"ל, אבל בבכור ע"כ הטעם גם להמסקנא משום ראוי וכמש"ל וכן לפי אופן השני דהמת זוכה בקבר לענין להנתיל ג"כ ניחא הרמב"ם הנ"ל דלענין בכור הא דאין נוטל פ"ש בנכסי זקנו ע"כ הוא משום ראוי דאילו הי' נוטל בראוי הי' נוטל פ"ש לגבי אחיו הפשוטים, ואין יכולים הפשוטים לומר מכח אד"א אתינא. ולגבי הזקן אין אתה בכור, דהרי האב קודם לירש אביו מהנכדים כשהוא חי. וה"נ כשהוא בקבר הדין דמשמוש עושה אותו כאילו הי' חי להנחיל לבניו, וכשם שיורש בקבר חלק בכורתו להנחיל לבניו חלק בכורתו לגבי אחי אביהם וכמבואר בירושלמי המובא ברי"ף מה משפט האמור לענין פשוטה אתה רואה הבן כאילו אביו קיים ליטול פשיטתו (והיינו דזה הוא הדין דמשמוש דזוכה בקבר להנחיל לבניו) אף משפט האמור לענין כפילא אתה רואה הבן כאילו אביו קיים ליטול בכורתו ע"ש, וע"כ הו"א דגם הנכד הבכור נוטל פ"ש לגבי אחיו הפשוטים כיון דע"כ האב זוכה בקבר, ולכן הוצרך הטעם דאינו נוטל פ"ש משום ראוי דכל שזוכה לאחר מיתתו מקרי ראוי דכל אשר ימצא לו משמע מה שימצא לו בחיים אבל לא מה שיורש בקבר, דהרי באמת אינו זוכה בקבר בקנין כחי. דהרי לענין בע"ח לא חל שעבוד נכסים מה"ט וכנ"ל והוא רק דין לענין משמוש כנ"ל וע"כ מקרי זה ראוי.