אור ברסלב
אמרי משה סימן לח

אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי

סימן לח

סימן לז

מבאר דיני ירושה ע"י משמוש.

בב"ב דף קנ"ט אתמר בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות וזו שקשה בד"מ ולימרו אבוך זבין ואת מפקת ומאי קושיא דילמא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא, וע"ש בתוס' דכל השקלא וטריא הוא על הדמים שלקח אביו, אבל המכירה בודאי בטל ורק החוב שמגיע מאביו יגבה מהירושה ע"ש ובתשובת רמ"א (סי' ג') הקשה מבכורות (דנ"ב) דקתני דאין הבכור נוטל בראוי ולא האשה בכתובתה וכולם אין נוטלין בראוי כבמוחזק ומפרש בגמ' שם דוכולם אין נוטלין בראוי לאתוי' נכסי דאבוה דאבא ול"ל הטעם דראוי הא הפשוטים יכולים לומר מכח אד"א ואצל הזקן אינו בכור.

א)

והנלע"ד עפ"מ דיש להבין הא דאמרי' שם להלן בבן בכור שמכר דמצי מדחי לבע"ח של אביו ומשום דמכת אבד"א קאתינא ובמקום אב קאימנא דמה סברא היא זו דהרי הבע"ח של אביו יוכל לטעון על חלק הבכורה שנוטל, דע"כ הוא נוטל מכח אביו דאצל זקנו אינו בכור. ומה שנוטל מכח אביו צריך לפרוע החוב של אביו, ועוד קשה לפי המובן הפשוט דאם מכת אבד"א הוא יורש מזקנו שלא ע"י משמוש מאביו כלל. רק כשם שהבן יורש אביו מעצמו כן יורש הנכד את זקנו. א"כ כשיש לבן אחד בנים הרבה ולאחד בן אחד יטלו הנכדים הרבים בנכסי זקנם כל אחד חלק כהנכד האחד מבן השני כיון דהנכדים יורשים זקנם מצד עצמם, הרי הם שוין בנכסי זקנם, ועוד בת הבן שיורשת עם הבנים או עם בני הבן השני בשוה, וכבנות צלפחד שירשו בנכסי חפר חלק צלפחד אביהם ואם הנכד אין יורש מכח אביו רק מזקנו א"כ לא יטול בת הבן במקום שיש בנים או נכדים זכרים, דבכל הירושות אין לבנות במקום זכרים אם לא שיורשים מכח אביהם וכמבואר ברמב"ם פ"א מנחלות וכמו שנתבאר בגמ' דבני אחות קודמין לבנות אחות בנכסי אחי אמם או אבי אמם, וע"כ הא דבת הבן יורשת זקנם הוא מכח אביהם, ואמאי הא הנכדים הזכרים מבן השני יאמרו דיורשים זקנם מצד עצמם משום אבד"א קאתינא וכמו דמצי לדחות הבע"ת מה"ט, כן ידחו את בת הבן.

והי' אפ"ל בכ"ז דאף דיש להנכדים הזכות בירושת זקנם מצד עצמם, בכ"ז יש להם הזכות לירש מכח אביהם ג"כ, וע"כ בת הבן יורשת וכן בן הבן היחיד יורש חלק שוה כהבנים הרבים מבן השני משום דמצי לומר דיש להם הזכות לירש מכח אביהם ג"כ. וכזה ראיתי בתשובת רע"א (סי' קל"ב) שהקשה דאמאי לא פריך הגמ' בפשיטות דאמאי בן הבכור יורש חלק בכורה בנכסי זקנם היכא דגם הפשוטים מתו בחי' אביהם ובאים לירש בני הפשוטים ובן הבכור ויאמרו בני הפשוטים מכח אד"א ואין לבן הבכור פ"ש בנכסי זקנם, וכתב משום דיש לבן הבכור לומר דיש לו הזכות לירש גם מכח אביו לא מכח אד"א, ובזה מתרץ ג"כ קושית הרמ"א הנ"ל דל"ל הטעם דראוי הא בלא"ה יאמרו מאד"א קאתינא ולהנ"ל ניחא דבזה אין יכולים לגרוע כחו דיאמר הבכור מכח אבא בקבר קאתינא עשה"ט, אבל אינו מובן לענ"ד במה יפה כח הבכור או בן הבכור לומר שיזכה מכח אביו בקבר הרי הנכדים מבני הפשוטים יכולים לדחותו שהם יורשים מאד"א וכמו שמדחים היורשים לבע"ח של אביו מה"ט דמאד"א קאתינא. וע"כ משום דהאב לא זכה בקבר את הנכסים דאף כשהאב בחיים הוא קודם בנכסי אביו מהנכדים, בכ"ז כשהוא בקבר, בנו (דהיינו הנכד של הזקן קודם בנכסי זקנו מהאב בקבר, וא"כ מה"ט ידחו גם לבן הבכור דיאמרו מאד"א קאתינא ולא ירש אביו כלל בקבר, ואם יוכל הבכור לזכות מכח אביו בקבר, משום דכשם שאביו בחייו קודם להנכד, ה"נ בקבר קודם להנכד וזוכה חלק בכורה בקבר להנחיל לבן הבכור. א"כ איך יוכלו לדחות הבע"ח, הרי גם הבע"ח יטעון דאביו בקבר קודם להנכד לזכות בקבר בהנכסים, ויגבה הבע"ח שעבודו וצ"ע לכאורה. והאומנם כי ראיתי בש"מ בדף (קל"ט) בב"ב מכח אד"א קאתינא ובמקום אב קאמינא בשם הראב"ד וז"ל כלומר אחר מיתת אבי שני מורישים יש לי כי אני יורש את אבי האב שלא תבא נחלתי ע"י אבי כ"א מיד זקני שאני כבנו וגם אני יורש את אבי ונוטל חלק בכורתו עכ"ל הנצרך לעניננו ע"ש וג"ז קשה לענ"ד כמו שהקשינו על הגרע"א וביותר קשה דעכ"פ על חלק הבכורה שנוטל בן הבכור איך יוכל לדחות מזה החלק את הבע"ח של אביו הרי ממ"נ אם זכה ע"י אביו חלק הבכורה ישלם מזה להבע"ח וצ"ע.

ב)

והנלע"ד עפמ"ש הבעה"ת שני שיטות בהך מאד"א קאתינא ומדחה להבע"ח. די"א דבכל היורשים אמרי' מאד"א ולא רק בנכד, וכגון חנוך בן ראובן שיורש דודו שמעון ג"כ מדחה לבע"ח של אביו. והשיטה השני' דרך בנכד אמרי' מאד"א. והנה להשיטה דבכל היורשים אמרי' מאד"א א"א לפרש דיורש חנוך את דודו שלא ע"י משמוש מאביו בקבר וכן בכל היורשין. דא"כ בטל לגמרי דין משמוש ובדף קי"א בהא דתנן דבני אחות קודמים לבנות אחות ואס"ד כר"ז הא אמר דבן ובת שוים בנכסי האם, ואי נימא דיורש דודתו שלא ע"י משמוש מאמו מאי קושיא דאף דבנכסי האם שוין בכ"ז י"ל דלירש דודתו בן קודם לבת, ועוד דלפ"ז נצטרך לדחוק דהא דילפינן מבן אין לו עיין עליו דנחלה משמשת. היינו לענין לעשות את הנכד עד סוף העולם ליורש מצד עצמו את זקנם. ולא בא הירושה ע"י אביו וכן בבן אחיו שיורש דודו. הוא יורש מעצמו את דודו. מנ"ל זה, דבשלמא אי נימא דהמשמוש הוא ע"י אביו שזוכה המת בקבר להנחיל לבניו עד העולם י"ל דממילא ידעינן כן בכל בא בקבר מנחיל לבנו. וממילא דגם בן אחיו יורש דודו ע"י אביו בקבר, אבל אי הדין דמשמוש הוא לעשות יורש מצד עצמו מנ"ל למילף בכל היורשים שיהי' ב"א עד סוף העולם יורש מצד עצמו לדודו זקנו. ואולי דילפינן זה מאין לו אחים דדרישנן ג"כ עיין עליו. עוד אפ"ל דגם ב"א שיורש דודו ילפינן מתחת אבותיך, והיינו דמפרשים דלא כהרשב"ם דמפרש תחת אבותיך דהיינו יעקב. והם מפרשים תחת אבותיך היינו ראובן דכל מה שהי' ראובן יורש אילו חי יהי' בניך דחנוך יורש כל מה שהאב הי' יורש אילו חי, וע"כ יורש חנוך גם משמעון כל מה שהי' יורש ראובן, וכ"ז דוחק.

ולזה נראה דלמאי דאמר מכח אד"א אין הכונה דהוא יורש שלא ע"י משמוש כלל רק דלס"ד דקשה בד"מ הוי ס"ל דיורש האב בקבר הנכסים, ומש"ה ס"ל דהבע"ח של אביו גובה החוב מדין שעבוד נכסים ובדכתב לו דאקנה כמ"ש התוס' והראשונים. וע"כ דהאב זכה הנכסים בקבר והנכד יורש הנכסים מהאב בקבר, וע"ז דחי דמכת אד"א והיינו דהנכסים לא באו להאב בקבר, והנכד יורש הנכסים מזקנו, אבל איך הוי הנכד יורש זקנו ולא האב הקרוב קודם, הוא משום דתחת אבותיך יהי' בניך, וזה הוא דין משמוש דילפינן נמי מבן אין לו עיין עליו, ויש לפרש זה בשני אופנים. או דדין משמוש הוא דהאב כשמת בחי' אביו או שאר מורישיו הוא מוריש זכות הירושה לבנו כמו שמוריש שאר נכסים כן הוא מוריש זכות הירושה, שבנו יהי' יורש את המוריש שלו במקומו וע"כ הבע"ח של אביו אין גובה דזה שיורש זכות הירושה מאביו אין זה מתחייב להיורשים לפרוע החובת דל"ש ע"ז שעבודא, ואף גם המצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם כשירשו מטלטלים דליכא שעבוד ליכא בזה דאין זה כירושת מטלטלין, וזה הוא כונת הגמ' הנ"ל בבן בכור דאמרי' מאד"א קאתינא ובמקום אב קאימנא דהיינו אף דהנכסים אני זוכה מאד"א ואינו מחויב לסלק החוב של אבא, בכ"ז אני יורש חלק בכורה של אבא נגד אחי אבא הפשוטים דכשם שהוריש לי אבא חלק ירושתו הפשוט כשמת כן הוריש לי חלק ירושתו הבכורה [וזה ל"מ ראוי דנכסי זקנו שמת עתה הם מוחזקים והנכד עומד עתה במקום אביו לירש חלק בכורת אביו, וכמבואר כע"ז בראשונים] אבל בכ"ז החוב של אבי אינני מחויב לסלק אף מחלק הבכורה כנ"ל. וניחא גם מה שהקשינו מדוע נוטלת בת הבן בנכסי אד"א וכן הנכדים הרבים מבן אחד מדוע לא יטלו כ"א חלק שוה כהנכד היחיד מבן השני אי מאדא"ק, והיינו משום דזכות הירושה הוא מכח אביהם.

ועפ"ז מיושב שפיר קושית הרמ"א הנ"ל דלמה הוצרך הגמ' בבכורות הטעם דבכור הנכד אין נוטל פ"ש בנכסי אד"א משום דבכור אין נוטל בראוי, הא מאד"א קאתי ואצלו אינו בכור. ולהנ"ל ניחא דאילו הי' נוטל בראוי הי' נוטל פ"ש משום דכשמת אביו כשם שירש בנכסי אביו המוחזקין פ"ש כן ירש בזכות הירושה שהי' לאביו לירש תקנו ובזכות הזה הוא ג"כ יורש פ"ש נגד אחיו הפשוטים וע"כ הי' נוטל הנכד הבכור פ"ש בנכסי זקנו נגד אחיו הפשוטים מהחלק שהי' יורש אביו מהזקן, (או כשהי' אביו יחיד להזקן, מכל הנכסים) ולהכי קאמר הגמ' דמשום ראוי אין נוטל פ"ש, וזה מקרי ראוי היינו זכות הירושה שהי' לאביו לירש הזקן הוא כמו מלוה דלא קרינן ימצא לו, אבל אילו הי' בכור נוטל פ"ש במלוה הי' נוטל פ"ש גם בנכסי הזקן ומשום דהוא ירושה מאביהם לא מהזקן.

ג)

עוד י"ל באופן אחר קצת בדין המשמוש כפי משמעות לשון הרשב"ם בכ"ד והרמב"ן דהמת זוכה בקבר. ואף בנכד הירושה באה להנכד ע"י אביו בקבר. וז"ל הרמב"ן (ד' קי"ז) באמצע דבריו גבי בנות צלפחד דלהכי נוטל בן הבכור פ"ש בנכסי זקנו ולא מקרי ראוי וז"ל ואם הי' אביו בכור נוטל פ"ש בנכסי אבי אביו פי' כשבא הוא ואחיו לחלק עם אחי אביהן נוטלין הן פ"ש דחזינן לאבוהן כאילו הוא קיים וירית פ"ש מנכסיו דהא אבוה מוחזק הוא והבכור יורש את אביו בקבר להנחיל לבניו שהן יורשין בראוי עכ"ל. ומתבאר דהבכור יורש בקבר חלק בכורתו, וקשה לכאורה דא"כ כשהבכור הי' בע"ח יגבה חובו עכ"פ מחלק בכורתו שנוטלין בניו והיא קושית הגמ' בדקנ"ט אבל מה הוא התירוץ ע"ז דמאדא"ק ובמקום אב קאימנא, כיון דע"כ חלק הבכורה שנוטלין הנכדים הוא מכת אביהם וכמ"ש הרמב"ן דחזינן לאבוהן כאילו קיים. וא"כ יסלקו להבע"ח ובודאי דוחק לחדש דבאמת מחלק הבכורה צריכים לשלם ורק מחלק הפשוט א"צ לסלק ומהטעם שנתבאר (באות א') דיש לו הזכות לירש מכח אד"א ג"כ, דלא משמע כן סתימת הפוסקים, וע"כ צ"ל דהגמ' מחדש עתה דעיקר דין המשמוש הוא לא כפי הס"ד דקשה בד"מ דהוי ס"ל דצריך לסלק החוב ומשום דדין המשמוש הוא דהמת זכה בקבר לכל דבר, היינו שיקרא שלו גם לענין זה שיחול שעבוד החוב כאילו הגיע הנכסים לידי' מחיים וחל השעבוד בדכתב דאקנה, ועדיף שעבוד מקנין לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל דשם ל"מ בנפלו כשהוא גוסס ומשום דבעינן שיהי' בידו להקנות כשבא לעולם דאז חל הקנין וגוסס א"ל דעת להקנות אבל שעבוד דא"צ הקנאת הבעלים דממילא נכסי דאינש ערבין על החוב ומהני כשנפלו כשהוא גוסס (וצל"ע להשו"ע בסי' רי"א דמפרשים הגמרא דבן שמכר (בדף קנ"ט) דאיירי לענין המכירה עצמה וכשהוא גוסס ומכר הבן לצורך קבורה דחל המכר מה יענו לקושית התוס' מהך דגוסס) וע"ז דחי הגמרא דמכת אד"א, וחידש הגמ' דבאמת דין משמוש אין הכונה דהמת זכי בקבר לכל דבר ורק דהוא חידוש דין בהנחלת נחלה לחוד דמשמשת ע"י המת בקבר כאילו חי וזוכה הנכד מכח אד"א הנכסים ולא מאביו בקבר ורק דהזכי' היא כאילו חי האב וזכה ממנו אח"כ וע"כ נוטל גם חלק בכורת אביו משום דכך הוא הדין דמשמוש דזוכה הירושה ע"י המת בקבר כאילו הי' חי, אבל המת בקבר לא זכה כלל מעולם בנכסים וע"כ אין בע"ח של אביו גובה. וזה הוא שכתב הרמב"ן הנ"ל דחזינן כאילו חי והבכור יורש אביו בקבר להנחיל. היינו לענין זה לחוד הוא יורש בקבר להנחיל לבניו, וניחא גם לפי זה קושית הרמ"א הנ"ל דלולא הדין דאין בכור נוטל בראוי הי' הנכד הבכור נוטל פ"ש בנכסי זקנו דגם אי מאד"א הוא יורש ע"י אביו בקבר להנחיל לבניו, ואצל אביו הוא בכור והו"א דנוטל פ"ש וכמו בשאביו הוא בכור יורשים הבנים חלק בכורתו כנ"ל מה"ט דזוכה בקבר חלק בכורתו ה"נ הוא דכשהנכד בכור זוכה עתה בחלק בכורה נגד הנכדים הפשוטים, ולהכי קתני דאין נוטל דזה הוא ראוי ואף דעתה כבר באו הנכסים לאביו בקבר בכ"ז מקרי ראוי דבעינן ימצא לו בשעת מיתתו ולא מה שבא לו לאח"מ, ובלא דברינו ע"כ צ"ל כן דזה מקרי ראוי לפי"מ דמפרשים דהגמרא דבכורות קאי להס"ד דל"א מכח אד"א וכמ"ש הרמ"א ובמ"ל (פ"ה מנחלות) וע"כ דזה שהוא יורש בקבר להנחיל מקרי ראוי, ולפי דברינו גם להמסקנא דמאד"א ג"כ הוא ע"י המת בקבר וזה הוא דאמרי' ובמקום אבא קאימנא. היינו דהירושה בא לאביו להנחיל אותו וע"כ נוטל הבן בכור פ"ש של אביו אבל לסלק הבע"ח אינו מחויב דלענין זה לא זכה כלל המת בקבר שיפול ע"ז שיעבוד הבע"ח, ורק לענין דין המשמוש הוא זוכה ע"י אביו וכן יתישב עפ"ז מה שהקשינו מבת הבן ומנכד היחיד שנוטל כמו הנכדים הרבים מבן השני ומשום דהירושה באה להנכדים ע"י אביהם שזוכים בקבר להנחיל, ושאח"ז ראיתי בש"מ דקכ"ה שהקשה גם כן קושית הרמ"א הנ"ל ותירוצו אינו מובן לכאורה וכנראה שכונתו כעין שבארנו.

ועפ"י הנ"ל יתישב ג"כ מה שהקשה המ"ל פ"ה מנחלות בהא דלא הביא הרמב"ם הדין דמתני' דבכורות דאין כתובה גובה בראוי וכתב בשם מהר"ם לישב דס"ל להרמב"ם דכתובה גובה ממלוה. וירושה שנפל להבעל לאח"מ בלא ראוי אין גובה דהיורשים יאמרו מאד"א. והגמרא דקחשיב שם כתובה הוא אגב בכור דמשכחת ראוי מלוה ושבת, והגמרא שם בבכורות דקאמר לאתוי' נכסי דאד"א קאי להס"ד דל"א מכח אד"א. וע"ז הקשה המ"ל דהא הרמב"ם עצמו הביא הא דאין הבכור נוטל בראוי הוא כשנפלה ירושה לאביו לאחר מיתתו ול"ל טעמא דראוי הא בל"ז אין נוטל דמכח אד"א קאתי, ע"ש שהניח בצ"ע. (ואי ס"ל דרק בנכד אמרי' מאד"א ולא בשאר יורשים א"כ הו"ל להביא ג"כ הדין דאין כתובה גובה בראוי לענין שנפלה לו ירושה משאר מורשים דל"א מכח אד"א) ואולם לפמ"ש מיושב שפיר דס"ל להרמב"ם דגם בשאר יורשים אמרי' מכח אד"א. אך לענין בכור בלא טעמא דראוי הי' נוטל פ"ש דגם כשאמרי' מכח אד"א הירושה בא להנכד ע"י משמוש, או כפי האופן הראשון שכתבנו דזוכה מאביו כשמת זכות הירושה, וא"כ אי הוי בכור נוטל בראוי הי' נוטל הנכד פי שנים בנכסי זקנו לגבי' אחיו וכשם שזכה בנכסים שהי' מוחזקי' לאביו פ"ש כן זכה בזכות הירושה של אביו פ"ש. וכמו שהי' זוכה במלוה פ"ש אילו הי' בכור נוטל בראוי ולהכי כתב הרמב"ם דאין נוטל פ"ש משום ראוי וזה הזכות ירושה מקרי ראוי וכמש"ל והגמ' דבכורות דאמר לאתוי' נכסי אד"א דאין נוטל משום ראוי קאי גם להמסקנא דב"ב דאמרי' מכח אד"א וא"צ לדחוק דהגמ' דבכורות קאי רק להס"ד דל"א מכח אד"א קאתינא וכפי שישבנו קושית הרמ"א מיושב שפיר גם הרמב"ם כנ"ל, דרק לענין בע"ח אמרי' דל"מ גבי משום מכח אד"א והיינו כמש"ל דהמת לא זכה בנכסים שיגבה הבע"ח מדין שעבוד נכסים, וע"כ לא הביא הרמב"ם לענין כתובה הדין דאין גובה בראוי דמלוה באמת גובה, וירושה שנפל לו לאחר מיתתו בל"ז אין גובה דלענין חוב אמרי' מכח אד"א. והתם תני כחובה אגב בכור וכנ"ל, אבל בבכור ע"כ הטעם גם להמסקנא משום ראוי וכמש"ל וכן לפי אופן השני דהמת זוכה בקבר לענין להנתיל ג"כ ניחא הרמב"ם הנ"ל דלענין בכור הא דאין נוטל פ"ש בנכסי זקנו ע"כ הוא משום ראוי דאילו הי' נוטל בראוי הי' נוטל פ"ש לגבי אחיו הפשוטים, ואין יכולים הפשוטים לומר מכח אד"א אתינא. ולגבי הזקן אין אתה בכור, דהרי האב קודם לירש אביו מהנכדים כשהוא חי. וה"נ כשהוא בקבר הדין דמשמוש עושה אותו כאילו הי' חי להנחיל לבניו, וכשם שיורש בקבר חלק בכורתו להנחיל לבניו חלק בכורתו לגבי אחי אביהם וכמבואר בירושלמי המובא ברי"ף מה משפט האמור לענין פשוטה אתה רואה הבן כאילו אביו קיים ליטול פשיטתו (והיינו דזה הוא הדין דמשמוש דזוכה בקבר להנחיל לבניו) אף משפט האמור לענין כפילא אתה רואה הבן כאילו אביו קיים ליטול בכורתו ע"ש, וע"כ הו"א דגם הנכד הבכור נוטל פ"ש לגבי אחיו הפשוטים כיון דע"כ האב זוכה בקבר, ולכן הוצרך הטעם דאינו נוטל פ"ש משום ראוי דכל שזוכה לאחר מיתתו מקרי ראוי דכל אשר ימצא לו משמע מה שימצא לו בחיים אבל לא מה שיורש בקבר, דהרי באמת אינו זוכה בקבר בקנין כחי. דהרי לענין בע"ח לא חל שעבוד נכסים מה"ט וכנ"ל והוא רק דין לענין משמוש כנ"ל וע"כ מקרי זה ראוי.

ד)

ועפ"ז אפשר לישב שיטת הבה"ג שהביא הרמב"ן הנ"ל והובא בנמ"י דבכור בן בכור נוטל פ"ש לגבי אחיו בנכסי אבי אביהם ותמה ע"ז הרמב"ן דרק כפילת אביו נוטלים הנכדים לגבי אחי האב אבל לענין חלוקת עצמן ודאי ראוי הוא, ולהנ"ל י"ל דלהבה"ג הוי ק"ל ג"כ קושית הרמ"א הנ"ל דל"ל טעמא דראוי הא בל"ז מצי לומר מכח אד"א וע"כ ס"ל דבאמת נצרך לשני הטעמים דאילו ל"א מאד"א והירושה בא להנכדים ע"י האב שזכה בקבר וכדהוי ס"ד דגם הבע"ח גובה. (או גם להמסקנא כפי האופן השני שכתבנו דהמת זוכה בקבר עכ"פ להנחיל לבניו) לא הי' מקרי זה ראוי כיון דהנכדים זוכים עתה הירושה ע"י אביהם שזכה בקבר וכעת היא הירושה שלהם מאביהם וע"כ מקרי זה מוחזק, דעתה המת בקבר זכה הנכסים ומקרי מוחזק, ול"ד למלוה דמקרי ראוי דל"ש במלוה שיזכה המת בפרעון החוב כשמסלק הלוה דאין למת קנין אבל ירושה דע"כ זוכה בקבר דא"צ קנין לירושה וע"כ שייך שיורש בקבר, וכשם כשהאב קיים הוא קודם להנכד כן בקבר הוא קודם לירש מהנכד והירושה זוכה הנכד מהאב שירש בקבר וע"כ ל"מ ראוי. ורק משום דבאמת אמרי' מכת אד"א, והנכד זוכה לירש זקנו מצד עצמו שלא ע"י אביו בקבר דאף דכשהאב קיים הוא קודם, בכ"ז כשהוא בקבר הנכד קודם מהקרא דתחת אבותיך, והדין דמשמוש הוא רק לידע כמות הירושה שיורשים הנכדים מצד עצמן הוא שרואין כאילו אביהם קיים ומה"ט יורשת בת הבן וכן הנכד היחיד לגבי הנכדים הרבים. משום דמתחלקת הירושה כאילו אביהם קיים, וע"כ אין נוטל הנכד הבכור פ"ש משום דלגבי הזקן אינו בכור. והא דהוצרך לטעמא דראוי, הוא דלא נימא דבשעה שמת אביהם בחי' הזקן כשם שירש הבכור נכסים המוחזקים שהי' לאביהם כן יורש הבכור זכות הירושה שהי' לאביהם לירש הזקן ויטול הנכד הבכור פ"ש כנגד אחיו וע"ז הוצרך הטעם דראוי דזכות הירושה הוא ראוי וכמשנ"ל, ואולם כ"ז בבכור בן פשוט אבל בכור בן בכור כשיורשים הנכדים זקנם אם רוצים הנכדים לזכות בחלק בכורת אביהם לגבי אחי אביהם ע"כ צריכים לזכות ע"י שאביהם זוכה בקבר חלק בכורתו וכדילפינן זה בירושלמי הנ"ל דמה משפט האמור לענין פשיטות אתה רואה הבן כאילו אביו קיים ליטול פשיטתו. (היינו לענין כמות הירושה וההתחלקות לענין הנכדים ושיטול גם בת הבן דזה הוא הדין דמשמוש לשיטת הבה"ג כנ"ל) אף משפט האמור לענין כפילא אתה רואה הבן כאילו אביו קיים, והיינו ע"כ דהאב זוכה בקבר חלק הבכורה (דבזה ל"ל דמאד"א זכי וגם ס"ל להבה"ג דלענין בכורה ל"ש דזכו בזכות הירושה כשמת אביהם הבכור. דמתנה קריא רחמנא ול"ש ירושה ע"ז וכמ"ש להלן) וכיון דרוצים הנכדים לזכות בחלק בכורה של האב ע"כ דהיינו שהאב זכה בקבר החלק בכורה כאילו קיים וע"כ ס"ל להבה"ג דהנכד הבכור יש לו פ"ש בחלק הבכורה דזה מקרי מוחזק כנ"ל, ורק בכור בן פשוט או בחלק הפשיטות אמרי' בבכורות דאין נוטל פ"ש בנכסי אבוה דאבא, ומשום דהפשוטים יאמרו מאד"א ולא בא כלל הירושה לאביהם בקבר, ומיושב עפ"ז מה דצריך ילפותא בגז"ש משפט האמור בכפילא ממשפט האמור בפשיטות דאם נימא דגם בפשיטות המת זוכה בקבר ותמיד הנכדים זוכים מכח אביהם שזכה בקבר א"כ פשיטא דגם הבכור זכה בקבר פ"ש, ובלא גז"ש ידעינן דהנכדים נוטלים חלק בכורת אביהם שזכה בקבר, ולהנ"ל ניחא דבאמת בחלק הפשיטות לא אמרי' כלל דזוכה האב בקבר. ונכדים יורשים זקנם מצד עצמם, וע"כ הו"א דכשאביהם בכור ג"כ לא זכה בקבר חלק בכורתו, וממילא לא יטלו הנכדים פ"ש בנכסי זקנם, ולכן צריך גז"ש דמשפט דנוטלים פ"ש, ולהרמב"ן צ"ל עפמש"ל דדין משמוש שהאב זוכה בקבר הוא רק לענין הנחלת נחלה ולא לשאר דברים, דמה"ט א"צ לפרוע חוב אביו וע"כ הו"א דדין משמוש שזוכה להנחיל הוא רק לחלק פשיטות אבל לא לחלק בכורה, או י"ל דכמו דבכור הנולד אחר מיתת אביו ואין נוטל חלק בכורה דבעינן והי' ביום הנחילו שיהי' כבר ילוד, ה"נ הו"א כשמת הבכור בחי' אביו לא יזכה הבכור בקבר חלק בכורה, ולזה צריך הגז"ש דמשפט ולהבה"ג צ"ל הא דבן בכור שמכר א"צ לשלם החוב של אביו אף דס"ל דע"כ חלק בכורתו שנוטלים הנכדים הוא ע"י אביהם הבכור שזכה בקבר, דמה"ט כשהנכד ג"כ בכור נוטל פ"ש ומקרי מוחזק כנ"ל וא"כ ישלמו החוב של אביהם דל"ש מכח אד"א. י"ל דס"ל ג"כ דמה שזוכה בקבר הוא רק לענין זה שיזכה בחלק בכורתו להנחיל לבניו חלק בכורתו אבל לענין שעבוד הבע"ח לא זכה וכמש"ל או י"ל דס"ל דשעבוד לא עדיף מקנין לר"מ בדשלב"ל ובכ"ז ל"מ בנכסים שנפלו. כשהוא גוסס ומשום דבעינן שיהי' בר הקנאה בשעה שבאו הנכסים לידי' וע"כ אף שזוכה בקבר לא חל השעבוד ע"ז דאז אינו בר הקנאה.

וכבר הערותי לעיל איך ס"ד דצריך לשלם החוב של אביו לפי"מ שנראה מהתוס' וראשונים דהיינו מדין שעבוד ובדכתב דאקנה ואיך עדיף שעבוד מקנין דל"מ בנפלו כשהוא גוסס.

ה)

ועפמש"ג יתישב מה שהקשו המפרשים בהא דפסק הרמב"ם דאין הבן יורש אמו בקבר להנחיל לאחיו מהאב, והרי בדף קנ"ט יליף זה מגז"ש מבעל דאין יורש בקבר. והרי הרמב"ם פסק דירושת הבעל דרבנן וליכא הך גז"ש וא"כ מנ"ל הך דינא דאין הבן יורש בקבר. וכמעט שמבואר קושיא זו בהשגת הראב"ד (בפ"א מנחלות) יעי"ש והנה באמת יש להבין הא דהביא הגמ' בדף קנ"ט הך איבעי' אי הבן יורש בקבר אחרי דכבר הובא דין זה בפשיטות לעיל (דקי"ד) ושם לא הביא שום ילפותא מגז"ש דבעל רק בפשוט כשם שאין הבעל יורש בקבר כן אין הבן יורש בקבר ומה שייך הך איבעי' לסוגיא הקודמת ולפמש"נ דגם להמסקנא דאמרי' מכח אד"א הוא ג"כ ע"י דין משמוש. ואך לא כהס"ד דהמת זוכה באמת בקבר שיחול ג"כ שעבוד הבע"ח, רק דדין המשמוש הוא רק לענין הנחלת נחלה לעשות את הנכד ליורש והיינו שנעשה יורש ע"י האב שזוכה בקבר להנחיל לבניו, והנה פשיטא דדין המשמוש ל"ש רק לעשות קרוב ליורש מוקדם שיהי' בן הבן עד סוף העולם יורש מוקדם לאח או לאביו והיינו הדין דכל הקודם בנחלה יוצאי יריכו קודמין, ואילו הי' הבן קיים הי' קודם מאביו ואחיו וע"כ כשהוא בקבר יוצאי יריכו קודמין. אבל כ"ז כשהם שייכים להמת המוריש כעת כמו בן הבן ולהלן שהם קרובים להמוריש. אבל הבן בקבר להנחיל לאחיו מהאב שאחיו מהאב אין שייכים כלל להמוריש ואין להם שום קורבא להמוריש פשיטא דל"ש ע"ז דין משמוש לעשות איש נכרי שיהי' הוא היורש של בעל הנכסים שמת עתה ורוצים לירש נכסיו, וע"כ ל"צ שום ילפותא דאין הבן יורש בקבר להנחיל לאחיו מהאב, כיון דבאמת אין הבן זוכה כלל בקבר דמשום ה"ט א"צ לסלק להבע"ח וכמש"נ, ורק לענין הנחלת נחלה לעשות את בנו ליורש הוא דזוכה בקבר אבל לאחיו מהאב פשיטא דליכא ע"ז דין משמוש, וע"כ (בדף קי"ד) דקאי למסקנת הגמרא דאמרי' מכח אד"א וא"צ לסלק הבע"ח של אביו וע"כ דהמת לא זכה בקבר וע"כ פשוט להגמרא שם בלא ילפותא מגז"ש, אבל בדף קנ"ט אחרי דדחי שם הגמרא הך דמכת אד"א וס"ל כהס"ד דצריך לסלק את הבע"ת וע"כ דהמת זוכה בקנין בקבר דמשום ה"ט חל שעבוד הבע"ח, וע"כ י"ל כיון דהבן יורש אמו בקבר דאם הי' להבן בע"ח היה צריך לסלק הבע"ת, וע"כ מהדין הי' צריך גם להנחיל לאחיו מהאב אף שאין שייכים להמוריש אבל כיון דעכ"פ זכה הבן בקבר הנכסים (ודין ירושה הוא לאו דוקא ברגע שמת המוריש ואף אחר מיתתו איכא דין ירושה וכדחזינן בכופר שמשלם ליורשיו אף דאין כופר רק לאח"מ וכן חזינן בעובד אף למ"ד דעובר אין יורש בכ"ז כשנולד זוכה אח"כ ועוד יתבאר מזה להלן) וכיון דזכה הבן בקבר הנכסים צריך להנחיל לאחיו, ולזה בעי' שם בדף קנ"ט אחרי דדחי דל"א מאד"א וא"כ אין זה פשוט מסברא. וע"ז הביא שם הגמרא דילפינן מגז"ש מבעל, והיינו למ"ד דירושת הבעל דאורייתא, אבל הרמב"ם דפסק דאמרי' מכת אד"א וע"כ ל"צ כלל לגז"ש וכדסוגי' דדף (קי"ד), דמסברא ידעינן.

ו)

ועפמ"ש נלע"ד לישב דברי הג"א בסוף מי שמת וז"ל והיכא שנפלו לו נכסים מאבי אמו שאחיו מהאב אין יכולים לירש אם לא מכחו, בע"ח גובה מהם אי בע"ח גובה בראוי ור"י מסופק בדבר עכ"ל כן הובא דבריו בש"ך (סי' ק"ד ס"ק כ"א) והוא תמוה מאוד דהרי אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מהאב, וכן אינו יורש אבי אמו כמבואר (דף קנ"ט) ע"ב, וכבר תמהו ע"ז, ובדגול מרבבה כתב דאיירי שהאם גיורת ואין לה יורשים ולכך הבן יורש בקבר להנחיל לאחיו מהאב שלא יהי' הנכסים הפקר ע"ש והוא חידוש גדול לומר דבאמת בכה"ג שאין יורשים לאמו יורש הבן בקבר להנחיל לאחיו מהאב. ולענ"ד י"ל דכונתו פשוט. וס"ל להג"א דאם הדין דבע"ח גובה בראוי ויש צורך להמת לזכות בנכסים שיחול שעבוד הבע"ח אז באמת זכה המת בנכסים. ואם הבן זכה בנכסים ותל שעבוד הבע"ח אז הי' הדין דהבן יורש בקבר להנחיל לאחיו מהאב, דכיון דהבן זכה בנכסים בקבר ממילא יורשים אחיו מהאב לפמש"ל דלמאי דקיל"נ דירושת הבעל דרבנן וליכא ילפותא מגז"ש דבעל דאין הבן יורש בקבר, רק דידעינן זה מסברא, דדין משמוש שיורש בקבר להנחיל לבניו, ל"ש רק אם הוא קרוב להמוריש, ודין המשמוש עושה את בן הבן עד סוף העולם ליורש מוקדם, אבל להנחיל לאחיו מהאב שהאחים מהאב ל"ש כלל להמוריש ל"ש ע"ז דין משמוש, וכיון דליכא ע"ז דין משמוש וע"כ אין הבן יורש בקבר להנחיל לאחיו מהאב, דאין הבן זוכה בקבר כלל בהנכסים דאין לו צורך להבן למה לזכות הירושה בקבר, וס"ל להג"א דזה רק אי בע"ח אין גובה בראוי וע"כ הבן בקבר אין זוכה בהנכסים דכל שא"צ להמת בנכסים ל"ש שזוכה בהנכסים, וכיון שלא זכה הבן שוב א"א להנחיל לאחיו, וזה הוא קאמר דאין הבן זוכה בקבר להנחיל היינו דלא אמרי' שיזכה הבן בקבר לענין זה שינחיל לאחיו מדין משמוש ואשמועינן דזה לא אמרי דל"ש דין משמוש רק אם הוא קרוב להמוריש וכנ"ל, אבל אם הי' הדין דבע"ח גובה בראוי וא"כ יש צורך להמת לזכות בהנכסים שיחול שעבוד הבע"ח ויגבה מהנכסים, וכיון דהבן זכה בקבר שוב מנחיל גם לאחיו מהאב והיינו לענין זה שיכולים לסלק להבע"ח בזוזי ויזכו בהנכסים כפי שיעור שעבוד החוב, וזה הוא שכתב הג"א דבכה"ג שיורשים אחיו מהאב את הבן בקבר ול"ש בזה מכח אד"א דהם אין שייכים להאם, וע"כ זוכים מכת הבן ואז צרכים לסלק הבע"ח של הבן אי בע"ח גובה בראוי (דאז הי' הדין דאחיו יורשים הבן בקבר כנ"ל) ובא לתרץ הקושיא המבוארת במ"ל הנ"ל (אות ג') דלמה הוצרך בבכורות לאשמעינן דכתובה אין גובה בראוי הא ירושה הבאה לאח"מ יכולים לומר מאד"א דהדין הוא בכל היורשים ולא רק בנכד וכמ"ש בעה"ח, ומלוה באמת גובה לשיטת כמה ראשונים. וע"ז תירץ דנפ"מ לענין אחי האב שיורשים הבן בקבר אי בע"ח גובה בראוי כנ"ל והם אין יכולים לומר מכת אד"א וע"כ שיורשים מכת הבן וע"כ הי' צריכים לסלק הבע"ח, והא דמבואר בפשיטות דאין הבן יורש בקבר את אמו ואבי אמו כר"ל דמשמע אף שיש בע"ח. היינו משום דבאמת הדין דאין בע"ח גובה בראוי. וא"כ אין צורך לומר שיזכה הבן בקבר ורק לענין דין משמוש. וזה לא אמרי' שיהי' דין משמוש להנחיל לאחיו שאין להם שייכות להמוריש וכנ"ל, ומה שהזכיר הג"א מאבי אמו ולא קאמר מאמו היינו משום דבברייתא שם בס"פ מי שמת תני ג"כ כה"ג אב שנשבה ומת בן בתו במדינה דמזה מביא הגמרא ראיה דאין הבן יורש בקבר, והומ"ל נמי דהאם נשבית ומת בנה במדינה, וכמש"ש הראשונים, וי"ל בזה דבאמת לגבי אם דיליף מגז"ש מבעל דאין יורש בקבר י"ל דגזה"כ הוא ואף אי בע"ח גובה בראוי אין מוריש לאחיו, אבל בירושת אבי אמו דבא להבן הירושה ע"י משמוש מאמו. דליכא קרא ע"ז ורק מסברא ידעינן כנ"ל ובזה אי בע"ח גובה בראוי הי' באמת יורש להנחיל לאחיו כנ"ל וזה הוא דאשמעינן הברייתא דגם באבי אמו אין יורש בקבר ומשום דאין בע"ח גובה בראוי [ועפ"ז אין צריך לחדש דהיכא דליכא יורשים להאם וכמו בגיורת בזה הבן מנחיל לאחיו מהאב כמ"ש הדג"מ הנ"ל, ורק שנשארו הנכסים הפקר, וגם להדג"מ למה הוצרך הג"א לחדש דין זה, דהנפ"מ י"ל אף אי נשארו הפקר אי בע"ח גובה בראוי לא יוכל אחר לזכות מהפקר וגובה הבע"ח. ואי בע"ח אינו גובה בראוי יוכלו כל אדם לזכות כיון דא"ל יורשים]. ודברי הג"א מיושבים בפשיטות כנ"ל לפענ"ד.

ז)

ועפ"ז יתישב היטב סתירת הסוגיות דלעיל דף קי"ד הובא בפשיטות הא דאין הבן יורש אמו בקבר בלא שום ילפותא ובדף קנ"ט הובא זה באיבעי' ובילפותא מגז"ש וגם מה שייך הך דינא להסוגיא דשם, ולהנ"ל ניחא דכבר כתבו התוס' שם דכל השקלא וטריא בבן שמכר אי גובה הבע"ח הוא אי נימא דבע"ח גובה בראוי דאם בע"ת אין גובה א"כ גם בלא הסברא דמכח אד"א לא גבי הבע"ח. (והיינו דהסברא דא"ג בראוי הוא אף דהבן יורש מכח האב שזכה בקבר בכ"ז אין בע"ח יוכל לגבות דכמו דאמרינן לר"מ דמקנה דשלב"ל בכ"ז בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ל"מ והיינו משום דבעינן דבשעה שבא לעולם וחל הקנין יהי' אז בר הקנאה להקנות וגוסס אין בו דעת להקנות וכמ"ש הרשב"ם שם. וע"כ גם לענין שעבוד אף בכתב דאקנה אם באו הנכסים להאב בקבר אף אם יוכל לזכות ירושה בקבר אבל לא עדיף מגוסס אף שזוכה בהנכסים מ"מ ל"מ וע"כ גם השעבוד של בע"ח לא חל דלא עדיף שעבוד מקנין לר"מ ובאמת לא אבין שיטת הסוברים דבע"ח גובה בראוי מ"ש מהך דנפל כשהוא גוסס. וצריך לדחוק דגם לענין זה עדיף שעבוד מקנין לר"מ) וכיון דהך סוגיא ס"ל דבע"ח גובה בראוי ע"כ י"ל דבן יורש אמו להנחיל לאחיו מהאב כשיש בע"ח ויש לו צורך להירושה וכנ"ל. וע"כ צריך ילפותא, בגז"ש דאין יורש להנחיל, אף שזכה הבן בהנכסים, אבל הסוגיא דלעיל קאי לפי"מ דקי"ל דבע"ח אין גובה בראוי וכמ"ש הראשונים להוכית מכ"ד דלאו דוקא כתובה א"ג רק כל בע"ח א"ג בראוי. וע"כ ל"צ לשום ילפותא דאין הבן יורש להנחיל דלא זכה הבן כלל בהנכסים וכנ"ל.

ח)

והנה כל הנ"ל כתבנו להשיטה שבבעה"ת דבכל היורשים אמרי' מאד"א ומדחה להבע"ח, ואולם להשיטה דרק בנכד אמרי' מאד"א אבל בשאר יורשים כמו בחנוך בן ראובן שיורש דודו שמעון צריך לשלם החוב של אביו. עכצ"ל דס"ל דבאמת זכה המת בקבר וכמו אילו הי' ראובן בחיים הי' קודם לירש שמעון מחנוך בנו כן בקבר הוא קודם. וע"כ גובה הבע"ת, ורק בנכד אמרי' מאד"א מהילפותא דתחת אבותיך והיינו לומר דאף כשהי' בחיים הי' האב קודם לירש אביו מבנו שהוא נכדו של המוריש, בכ"ז כשמת הנכד, החי קודם, ולא זכה כלל המת בקבר. ועפ"ז אפ"ל במ"ש התוס' (דקי"א) ד"ה מקיש מטה האם, דר"י ס"ל דאע"ג דנפ"ל דבן קודם לבת בנכסי אבי האם היינו משום מאד"א ולא שמעינן דקודם בנכסי האם עצמה ואין נראה לרשב"א דמכת אד"א לא ירית אלא ע"י משמוש דנפלו לפני האם וירית את אמו ע"ש ולכאורה תמוה במתי פליגי דהא לקמן מבואר להדיא דאמרי' מאד"א, ולהנתבאר י"ל דפליגי בזה דהרשב"א ס"ל כהשיטה דבכל היורשים אמרי' מאד"א ולא רק בנכד, וע"כ צ"ל לפ"ז דגם אי מאד"א ע"כ הירושה בא ע"י משמוש שיורשים זכות הירושה מאביהם דאל"כ בטל לגמרי דין משמוש. ולהכי כתב הרשב"א דאי לא קדים הבן לבת בנכסי האם גם בנכסי זקנם לא יקדום הבן דאף אי מאד"א הוא ע"י משמוש והר"י ס"ל דבשאר יורשים שיורשים ע"י משמוש ל"א מאד"א וצריך לשלם להבע"ח, וע"כ דזכי המת בקבר וכדהוי ס"ד דקשה בדיני ממונות, ודחי הגמ' דבנכד אמרי' מאד"א, וע"כ דבנכד לא זכי כלל ע"י משמוש והוא יורש זקנו מצד עצמו, ולהכי קודם בנכסי זקנו הבן להבת אף דבנכסי האם שוים דלא זכי כלל ע"י משמוש, ואולם כבר נתבאר לעיל דגם בנכד ע"כ דהירושה הוא ע"י משמוש והיינו ע"י דזכה בזכות הירושה דאל"כ קשה מבת הבן ומנכד היחיד דזוכה חלק שוה כהנכדים הרבים. וע"כ דמתחלקת הירושה כאילו האב קיים, (ועיין ברשב"ם (דקט"ו) ע"ב דמה"ט כשמת יצחק מקמי עשו יעקב יורש זכותו, וזה הוא הכלל דכל הקודם בנחלה יוצאי יריכו קודם וכמשנ"ל דזה הוא דין משמוש דיורש זכות הירושה), ולפ"ז עדיין קשה שיטת הר"י דאם בן ובת שוים בנכסי האם גם בנכסי אבי האם צריך להיות בשוה.

ואולי אפ"ל עפמשכ"ל (אות א') בשם הש"מ והגרע"א בהא דאמרי' בבן בכור מאדא"ק ובמקום אב קאימנא דשני מורישים יש לי דיוכל לומר תוכה מזקנו מצד עצמו וגם יש לו הזכות לירש ע"י עביו ומה"ט נוטל חלק בכורת אביו, ומה שהקשינו ע"ז דגם הבע"ח יאמר כן ויגבה החוב, י"ל דזה ילפינן מבן אין לו עיין עליו והנא דין משמוש הנאמר גם בנכד והיינו לענין זה דיורש זכות הירושה מאביו ומה"ט נוטל חלק בכורת אביו אבל הבע"ח יוכל לדחות דלא זכה המת בקבר לענין שעבוד החוב וכמש"ל וניחא גם הא דבת הבן והנכד היחיד נוטל כהנכדים הרבים מה"ט דיש להם הזכות ירושה ע"י אביהם, אבל בהא דבן קודם לבת בנכסי אבי האם שפיר כתב הר"י די"ל דהיינו מכת אבוה דאימא דיש להבן הזכות גם לירש זקנו מצד עצמו. וע"כ לא שמעינן דבן קודם בנכסי האם עצמה אולם גם לפ"ז יקשה כיון דשוין בנכסי האם תאמר גם הבת שיש לה הזכות לירש גם אצל אבי אמה מכח אמה שיורשת הזכות בירושתה דבירושת אמה שוין הבת והבן, וי"ל דע"ז גלי קרא דהבן קודם בנכסי אבי האם ואין לה הזכות לירש ע"י אמה כשהיא בקבר. אבל בנכסי האם עצמה י"ל דשוין ולהכי צריך ילפותא דמטות. ושו"ר כי מלשון הרשב"א משמע דלא כמש"ל דהמשמוש הוא על זכות הירושה. רק כמש"ל (אות ג') באופן השני דהמשמוש הוא דהמת זכה בקבר רק לענין להנחיל ולא שיחול שעבוד החוב ולזה כתב הרשב"א דאף אי מאד"א לא ירית רק ע"י משמוש דנפלו לפני האם וירית את אמו והיינו דעכ"פ לענין הנחלת הנחלה ע"כ דהמת זכה בקבר דאל"כ קשה מבת הבן ומנכד היחיד כנ"ל, ועיין בב"ק (דק"ח ע"ב) ד"ה לבניו דהיינו לבניו של גזלן ומאד"א עשה"ט. ומתבאר מדבריהם כשיטת הר"י דמאד"א הוא שלא ע"י משמוש כלל דהא שם אביו חי הוא וע"כ צ"ל שלא יקשה לפ"ז מבת הבן ומנכד היחיד משום דיש להם שני מורישים וכמשנ"ל בשיטת הר"י.

ט)

ואפ"ל עפ"י הנ"ל במה דס"ל לרבא (בדקט"ז) דאבי האב ואחיו כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו דאברהם הוא היורש נכסי עשו ואינו מובן לכאורה דע"כ הוא זוכה ע"י יצחק, וא"כ יעקב קודם דכל הקודם בנחלה יוצאי יריכו קודמין וכמו דדחי שם באמת רמי ב"ח דאילו איתי' ליצחק יצחק קודם השתא דליתי' יעקב קודם. וע"ש בתוס' שנדחקו בזה ועפ"י הנ"ל י"ל דס"ל דהנכד יורש זקנו שלא ע"י משמוש כלל והוא יורש מצד עצמו מהילפותא דתחת אבותיך, וכמו שהנכד יורש זקנו מצד עצמו כן הזקן יורש נכדו מצד עצמו, דאילו השנוין במשנה דיש נוחלין ומנחילין אין זה רק סימנא בעלמא, רק דהוא דין בירושה דכמו שנוחל כן הוא מנחיל, זולת אלה השנוין דנוחלין ולא מנחילין דיש ילפותא לכ"א, וע"כ כמו שהנכד יורש זקנו לא ע"י אביו דאף כשהוא בחיים הבן קודם להנכד בכ"ז כשהבן בקבר הנכד קודם כן כשמת הנכד בחי' אביו הזקן קודם ולא בא כלל הירושה לאביו בקבר. וע"כ ס"ל לרבא דאברהם קודם דהוא קודם יותר מהאח. ומשום דבני בנים כבנים, והכלל דכל הקודם בנחלה יוצאי יריכו קודם הוא רק באילו היורשים ע"י משמוש וכשיטת הי"א שבבעה"ת דבשאר יורשים באמת צריך לסלק את הבע"ח. ומשום דהמת זכה בקבר. וע"כ יוצאי יריכו קודמים. אבל בנכד דכתיב תחת אבותיך גלי דלא זכה האב בקבר והבן עומד תחת אביו לירש זקנו ולא זכה האב בקבר וע"כ א"צ לשלם החוב של אביו, וכן הדין באברהם שיורש את עשו א"צ לשלם החוב של יצחק דלא ירית ע"י יצחק ויורש מצד עצמו את עשו, ואולם רמי ב"ח ס"ל דגם בנכד דאמרי' מאד"א הוא ע"י משמוש דבאו הנכסים להמת בקבר לענין הנחלת נחלה או כפי האופן הראשון שנתבאר דזוכה בזכות הירושה, וע"כ יעקב קודם מאברהם.

י)

ובש"מ (דקי"ח) הקשה בהא דאמרי' והוא לא היה בתוך העדה זו עדת מרגלים, דלמ"ד לבאי הארץ נתחלקה מאי נפ"מ הא יכולים לזכות מתפר ע"י חזרה מכח אד"א (כצ"ל בכונתו) ותירץ דנפ"מ על חלק בכורה דע"ז ל"ש מאד"א, עוד תירץ די"ל גם על הפשיטות של אחי אביהן דרק בנכד אמרי' מאד"א. ודחי זה דגם ירושת האח הוא ע"י משמוש לחפר וא"כ ג"כ שייך מאד"א. וע"כ צ"ל דהנפ"מ רק על הבכורה עשה"ט, ולכאורה מוכח דס"ל דאי מאד"א הוא לא ע"י משמוש כלל. אך יש לדחות דהמשמוש הוא שזוכים ע"י אביהם זכות הירושה. לירש הזקן. ואף דאילו הי' מהמרגלים לא הי' יורש חלק בא"י. אבל בכ"ז בנות צלפחד הי' יורשים זכות הירושה שהי' לצלפחד לירש את חפר בשאר דברים שיעמדו הבנות במקומו להיות יורשת לחפר, וממילא הם הי' זוכים ג"כ בחלק נחלה דרק להם הי' הקנס אבל לא לבניהם, וא"צ שיזכו בזכות הירושה על כל דבר בפרוטרוט, וע"כ כיון דעכ"פ ע"י משמוש עמדו הבנות להיות יורשים לחפר יוכלו לזכות גם בחלק נחלה בא"י וזה כאופן הראשון שנתבאר לעיל, ולאופן השני דהמשמוש הוא שזוכה בקבר להנחיל לבניו אאפל"כ. דאם הי' מהמרגלים לא הי' זוכה בקבר בחלק נחלה בא"י וממילא לא הי' אפשר להבנות לזכות ג"כ. ואולם במ"ש הש"מ לדחות תירוצו האחרון דכיון דאח יורש ג"כ במשמוש ע"י אביהם א"כ בא החזרה מאחי אביהם לחפר ושוב ג"כ י"ל מאד"א מבואר דס"ל דהמשמוש הוא כאופן השני דהמת זוכה בקבר להנחיל, דאם נימא דהמשמוש הוא על זכות הירושה א"כ באת שיורש אחיו הוא ג"כ ע"י משמוש מאביו, היינו שיורש זכות הירושה מאביו שהי' לו הדין לירש בנו וזה מוריש לבנו שבנו (דהיינו האת) יהי' יורש את אחיו. א"כ מה ק"ל להש"מ דיזכו מאד"א דהרי צלפחד לא הי' אפשר לירש מחפר חלק בא"י מה שבא לו בקבר מאחי צלפחד, אילו הי' מהמרגלים, ומוכח ע"כ דס"ל דאי מאד"א הוא יורש זקנו שלא ע"י משמוש כלל וע"כ ק"ל שפיר דיזכו מחפר גם חלק של אחי אביהם שבא לחפר בקבר. ולפי"מ דס"ל דגם אח שיורש אחיו הוא ע"י אביו ובן האח שיורש הוא מאד"א א"כ נפל פיתא בבירא ולא משכחת דינא של בעה"ת דבשאר יורשים ל"ח מאד"א כגון חנוך בן ראובן שיורש שמעון צריך לשלם החוב של ראובן אביו, ולהנ"ל ז"א דגם בזה אמרי' מאד"א וכן בכל היורשים לא משכחת דבכל היורשים כיון שזוכים ע"י האב י"ל מאד"א דוק ותשכח. וע"כ דהבעה"ת לא ס"ל דאח יורש ע"י אביו אך דיורש מצד עצמו, ויתבאר להלן, ולהש"מ דבאח ג"כ ע"י משמוש ע"י אביו ושייך מאד"מ בחנוך שיורש שמעון, הנה לכאורה הי' צריך לשלם החוב של אביו דהיינו החוב של יעקב, אבל לא משמע כן מסתימת הפוסקים וצ"ל דהא דזוכה האב בקבר הוא דק לענין הנחלת נחלה. אבל לא זכה בקנין שיחול ע"ז שעבוד הבע"ח וכמשנ"ל, או הטעם דאין בע"ח גובה בראוי ומהטעם שנתבאר (באות ז').

יא)

והנה התוס' (דק"ח ע"ב) ד"ה יכול הקשו אחים דכתב רחמנא ל"ל כיון דנחלה ממשמשת עד ראובן ירש האב בקבר להנחיל לבניו. ובת' רע"א סימן קל"ב הקשה דהא נפ"מ דאי מדין משמוש ע"י אביו הי' צריך לסלק החוב של אביו. ע"ש ולענ"ד תמוה דמבואר בדבריו בפשיטות דהשתא דכתיב שאח הוא יורש, הוא יורש מצד עצמו שלא ע"י משמוש. והיינו דאף כשהאב קיים הוא קודם לאח אבל כשהוא בקבר האח קודם. ויורש מעצמו, אבל תמוה לפ"ז דא"כ מה הקשו התוס' בתחלת הדבור דלמאי דס"ד דאב קודם לבן א"כ לא ירשו בן ובת ואח לעולם ותירצו דמשכחת בבן הגר. ומוכח דס"ל דכל שקודם בחיים גם כשהוא בקבר הוא קודם להבן ואח החיים. ואף לתירוצם השני דבמקום שיש בן ובת ואח ל"א דממשמשת. הוא משום דיש לזה הוכחה דא"כ כל נחלות מעברות משבט לשבט דממשמשת עד יעקב אבינו. והיינו רק להס"ד דהאב קודם גם לבן דאו הי' מגיע עד יעקב ונא עד ראובן, אבל להמסקנא דבן קודם לאב. וליכא הוכחה דהחי קודם, גם לתירוצם השני מתבאר דס"ל דכל הקודם כשהוא חי גם בקבר הוא קודם. וא"כ לענין אח שהאב קודם לאח כשהוא בחיים גם כשהאב בקבר קודם להאח, וע"כ ירושת האח גם לפי דכתיב אח שהוא יורש בכ"ז ע"כ שהוא ע"י משמוש ושפיר הקשו דל"ל לכתוב אח דהרי גם לפי האמת דכתב אח בתורה כיון דהאב קודם לאח בחיים גם בקבר קודם וירושת האח תמיד ע"י משמוש וצריך לשלם החוב של אביו ואין מקום לקושית רע"א לכאורה ועיין במ"מ (פ"א מנחלות ה"י) דמתבאר ג"כ דאת יורש מדין משמוש גם לפי האמת. וכן מתבאר מהש"מ הנ"ל (אות י') וזה סותר למש"נ בתוס' (דקי"ג) ד"ה מקיש וע"ש ברש"א, וכן (בדק"ח ע"א) ד"ה ואחין וברש"א שם דמתבאר דאת יורש מצד עצמו. וא"כ דברי התוס' עצמם סותרים למ"ש בתחלת הדיבור הנ"ל בע"ב ד"ה יכול דמשמע דס"ל דכל הקודם כשהוא חי הוא קודם גם בקבר. וא"כ אח מדין משמוש.

יב)

ומה שנלע"ד בזה דודאי אילו היורשים הכתובים להדיא בפרשה הם יורשים מצד עצמם גם שלא ע"י משמוש. דלא מסתבר כלל שהתוס' בתחלת הדיבור ס"ל דבאמת כשיורש אחיו יצטרך לשלם החוב של אביו דל"ש הכא מאד"א ואם נימא דבאמת ע"כ הירושה ע"י משמוש כדמשמע מהש"מ הנ"ל (אות י') וכן במ"מ פ"א מנחלות ה') א"כ יצטרך לשלם החוב של אביו. וע"כ נראה דקושית התוס' דלס"ד דאב קודם לבן א"כ לא ירשו בן ובת ואח לעולם היינו דס"ל דכל שקודם כשהוא חי גם בקבר הוא קודם. אבל כל זה הוא רק לענין הנחלת הנחלה ולמי לעשות יורש מוקדם אבל לא שהמת בקבר זוכה בהנכסים וכמש"ל. וע"כ הקשו דאם אב קודם לבן לא משכחת שבן יורש לעולם דהאב בקבר מוריש לאבי האב בקבר עד יעקב ויעקב מוריש לכל בניו השבטים, דאף שבנו של המוריש קיים אבל כיון דאילו הי' חי האב עד יעקב הי' קודמין להבן גם כשהם בקבר קודמין להבן. וא"כ לא משכחת שבן יורש אביו דכל ישראל יורשים ע"י יעקב שהוא יורש מוקדם ע"י משמוש לבנו של המוריש דכל שקודם בחיו גם בקבר נעשה מוקדם, וממילא אז הי' יעקב מוריש לכל ישראל וכמ"ש התוס' בתירוצם השני, ולכן כתבו דמזה הי' הוכחה דהבן החי או האח החי קודם לאביו בקבר, דאל"כ כל נחלות מעברות משבט לשבט. אבל לפי האמת דהבן קודם לאב וליכא הוכחה הנ"ל דשפיר בן יורש דהוא קודם להאב גם כששניהם בחיים. ואולם באת דגם לפי האמת האב קודם להאח כשהאב קיים. וע"כ גם כשהוא בקבר הוא קודם ולכן אח יורש גם ע"י משמוש מאביו. אבל זה אינו אומר דמצד עצמו אינו יורש.

יג)

ועפ"ז מיושב כל הסתירות בראשונים אם אח הוא ע"י משמוש. וגם צדק הגרע"א בקושיתו וס"ל דלפי האמת דכתיב אח בתורה א"צ לשלם החוב של אביו והיינו דאף דמקושית התוס' דלא משכחת בן ואח שירשו לעולם אם אב קודם לבן מוכח דס"ל דכל הקודם בחיים הוא קודם גם בקבר, אבל ע"כ אין זה כלל בכ"ד, דהרי (בדקנ"ט) דאמרי' מכח אד"א ג"כ קשה דהרי כשהאב בחיים הוא קודם לירש אביו מהנכד. ואיך אומר הנכד מאד"א הרי האב הקודם בחיים הוא קודם גם בקבר, וע"כ צ"ל דכיון דדין משמוש הוא רק לענין הנחלת נחלה ולא שהמת זוכה בקבר רק לענין לעשות את היורש ע"י משמוש ליורש מוקדם כמו נכד האח עד העולם קודם לאחות המוריש וע"כ בכל אלה היורשים שיש לומר שיורשים מצד עצמם ואין צריכים לבא לזכות ע"י משמוש שוב באמת אין זוכים כלל ע"י המת. וע"כ כדהוי ס"ד דבן הבן א"א לירש זקנו רק ע"י משמוש מאביו דנכד אין כתיב בתורה שיורש וע"כ צריך לסלק החוב של אביו. וע"ז מסיק הש"ס דיכול לומר מאד"א, והוא יורש מעצמו את זקנו, וא"צ למשמוש שוב אין המת זוכה בקבר וע"כ א"צ לסלק החוב. וא"כ באת שכתוב בהדיא שהוא יורש מעצמו וא"צ למשמוש ע"י האב וע"כ א"צ לשלם החוב ולזה הקשה הגרע"א שפיר דאם אח לא הי' כתוב בתורה והי' יורש מדין משמוש הי' צריך לשלם החוב. אבל כשכתוב שהאח יורש א"צ לשלם. דכל שא"צ להמשמוש לא זכה כלל בקבר. אבל קושית התוס' דאם אב קודם לבן לא משכחת שיורש בן לעולם א"ש דאף שבן הוא יורש מעצמו אבל הרי ע"ז נאמר דין משמוש להנחלת נחלה לעשות יורש מוקדם וכל הקודם כשהוא חי הוא זוכה בקבר להנחיל וכיון דאב קודם לבן בחיים הוא קודם ג"כ בקבר להנחיל לאביו עד יעקב. אבל אין זה כלל בכל דבר דכל הקודם כשהוא חי הוא קודם גם בקבר וע"כ באח שא"צ לבוא לדין משמוש אין האב זוכה כלל בקבר וא"ש מה שמוכח מהתוס' (דק"ח ע"א) ד"ה ואחיו וברש"א שם, וכן (בדקי"ג ע"ב) ד"ה מקיש וברש"א שם דאח הוא יורש בלא משמוש, וכמו שבארנו, ואין מזה סתירה למ"ש הש"מ הנ"ל (באות י') דבנות צלפחד יוכלו לירש אחי אביהן אף אילו הי' צלפחד מהמרגלים ע"י שבא הנחלה לחפר ויכולים לומר מאד"א. וכן הא דמבואר במ"מ הנ"ל דראובן הבכור הי' נוטל פ"ש בנכסי שמעון אחיו כשמת יעקב קודם שמעון ומשום דבאו הנכסים ליעקב בקבר. ורק משום דאין בכור נוטל בראוי עשה"ט, ומתבאר דאף כשיש אח בחיים לירש אחיו בכ"ז זוכה האב בקבר, היינו משום דכל שיש נפ"מ לענין הנחלת הנחלה אז זוכה בקבר, וע"כ הי' חפר זוכה בקבר להנחיל לבנות צלפחד מכח אד"א. וכ"כ לענין בכור אילו הי' נוטל בראוי הי' יעקב זוכה בקבר להנחיל לראובן פ"ש אף שיש אחים בחיים. דלהנחלת המשמוש הכלל הוא דכל שקודם בחיים קודם בקבר להנחיל לבניו, אבל באח שא"צ כלל לזכות ע"י אביו אז לא זכה האב בקבר כלל וא"צ לשלם החוב והכלל העולה מדברינו הוא דמה שמוזכר בראשונים דגם באח זוכה ע"י האב היינו היכא שיש נפ"מ לטובת האח או לבני האח אבל בל"ז האח הוא יורש מעצמו.

יד)

ואולם עדיין קשה בבן בכור דאמרי' מאד"א ובמקום אב קאימנא. והרי החלק בכורה ע"כ הוא ע"י משמוש מאב, ואמאי א"צ לשלם החוב. וכן בבת הבן במקום שיש נכדים זכרים מבן שני דע"כ הבת זוכה ע"י אביה כמשנ"ל וא"כ תצטרך לשלם החוב. ועכצ"ל כמשנ"ל (אות ב' ג') דכונת הגמרא (דקנ"ט) דמכח אד"א היינו דדין המשמוש שזוכה ע"י האב אין זה מתחייב לסלק החוב. ומשום דלא זכה הנכסים בקבר. והמשמוש הוא רק שזוכה ע"י האב בזכות הירושה לירש זקנו. וכאופן הראשון (באות ב') או כאופן השני שנתבאר (באות ג') דרק להנחיל לבנו הוא זכה בקבר ולא לכ"ד. וזה הוא שיטת הבעה"ת דבכל היורשים אמרי' מאד"א. אף דמתחת אבותיך לא מוכת לכאורה רק בנכד אבל ממילא ידעינן כיון דהאב זוכה בקבר להנחיל לבנו ע"כ גם בבן אח שיורש דודו זוכה האב בקבר להנחיל וא"צ לשלם החוב, וכן בכל היורשים.

ועפ"ז מיושב שפיר קושית הגרע"א הנ"ל דאף אי לא כתיב אח והי' יורש ע"י משמוש בכ"ז א"צ לשלם החוב, וכמו בכל היורשים שג"כ לא כתוב בתורה ויורשים ע"י משמוש ובכ"ז א"צ לשלם, וראיתי ברע"א שם שכתב דאף אי התוס' ס"ל דבכל היורשים א"צ לשלם החוב, היינו הטעם דבכל היורשים י"ל מאד"א דכשם שהאב והאח בחיים האב קודם. כן כששניהם בקבר האב קודם להאח וע"כ שייך בכל היורשים מאד"א, אבל באח אילו יורש מדין משמוש ע"י האב ול"ש אצלו מאד"א הי' צריך לשלם החוב של אביו ע"ש אבל תמוה לענ"ד דא"כ בכל היורשים יצטרך לשלם החוב של זקנו דהרי זוכה ע"י זקנו בקבר, ומכ"ש אם יהי' חוב לאביו ולזקנו יצטרך לשלם. ומבעה"ת מבואר דא"צ לשלם שום חוב בכל היורשים מה שמגיע להם ירושה בקבר להנחיל להבנים ואין יורשים משלמים רק החוב מהמוריש שמת עתה והם יורשים ממנו הנכסים המשועבדין אבל לא החובות מאלה שהם בקבר וזכה על ידם הירושה. וע"כ צ"ל כמ"ש בטעמא שא"צ לשלם בכל היורשים ומשום דבקבר לא זכה כלל בהנכסים שיחול ע"ז שעבוד החוב ורק להנחיל לבניו הוא זוכה לעשות את בניו ליורשים את בעל הנכסים שמת עתה. וע"כ א"צ לשלם החוב מאלה שהם בקבר. ולפ"ז א"ש קושית התוס' הנ"ל דאף אי לא כתיב אח בתורה והי' יורש ע"י משמוש בכ"ז א"צ לסלק החוב של אביו וכמו בכל היורשים ע"י משמוש דס"ל להך שיטה דא"צ לשלם החוב, וכמו שנתבאר ומיושב שפיר קושית הגרע"א.

טו)

גם במ"ש הגרע"א דכשהאב והאח בקבר האב קודם כשם שקודם כששניהם בחיים, אין זה מוכרח וכן מבואר להיפך ברש"א (דק"ח ע"א) ד"ה ואחין דאחי האב אף אי לא הי' כתוב בתורה הי' ידעינן דיורש ע"י משמוש ע"י האב שהוא אחיו בקבר ולא ע"י אבי האב. ומשום זה הגיה שם בתוס' ע"ש בשם אביו ז"ל, וכן מוכרח ע"כ להשיטה השני' שבבעה"ת דרק בנכד אמרי' מאד"א ולא בשאר יורשים. ולדבריו הרי בכל היורשים שייך מאד"א. וע"כ דס"ל דבאחי האב שיורש ב"א או בן אחיו שיורש דודו המשמוש ע"י האח ולא ע"י האב, וע"כ ל"ש מאד"א ופליגי הני שיטות בפירושא דמאד"א דשיטה זו ס"ל דבנכד אמרי' מאד"א ולא ירית כלל ע"י משמוש וע"כ א"צ לפרוע החוב של אביו. אבל בחנוך בן ראובן שיורש דודו דל"ש מאד"א וכנ"ל דיורש ע"י אביו ראובן דהיינו אחי המת שהוא יורש מעצמו ולא בא בקבר ליעקב דאף כשהם בחיים יעקב קודם לראובן כשמת שמעון בכ"ז בקבר המשמוש הוא ע"י ראובן דהוא אחי המת, ונראה דהטעם הוא משום דדרשינן נמי ואם אין לו אחים עיין עליו. וחזינן דהאח זוכה בקבר ולא האב. וע"כ ס"ל דצריך לשלם החוב של ראובן, דלא שייך מאד"א, (ומה"ט י"ל דצייר הבעה"ת בחנוך בן ראובן שיורש שמעון ולא להיפך בשמעון שיורש חנוך משום דאחי האב כתיב בתורה מפורש שהוא יורש. וע"כ הוא יורש מעצמו ולא ע"י משמוש כלל. וע"כ א"צ לשלם החוב של ראובן. ורק בחנוך שיורש שמעון דלא כתיב שהוא יורש ורק ידעינן מדין משמוש וע"כ צריך לשלם החוב. ורק בנכד אמרי' מאד"א ויורש זקנו מעצמו שלא ע"י משמוש. והשיטה השני' דבכל היורשים א"צ לשלם היינו כמש"ל דהפי' מאד"א לא לאמר דאין יורש ע"י משמוש. אלא דאף דיורש ע"י משמוש בכ"ז א"צ לשלם החוב ומשום דהנכסים לא באו להאב בקבר שיפול ע"ז שעבוד החוב. רק מאד"א היינו דהנכסים הוא יורש מאד"א ולא זכה המת בקבר. וכדכתיב תחת אבותיך יהי' בניך לומר דהבן זוכה זכות הירושה מאביו לירש זקנו או דהאב זוכה רק להנחיל לבנו דהוא נכד הזקן וכאופן השני שנתבאר (באות ג') והוא פירוש על הדין דמשמוש דילפינן מבן א"ל עיין עניו. (דמבואר דגם בנכד הוא ע"י משמוש) אך דמעיין עליו הו"א דהמת זוכה בקבר והי' צריך לשלם החוב. וע"ז גלי תחת אבותיך דהנכד נעשה יורש לזקנו ע"י אביו. וכן בכל היורשים האב בקבר עושה הבן ליורש וע"כ בחנוך שיורש דודו שמעון א"צ לשלם החוב של ראובן ומשום דהנכסים לא בא לראובן בקבר רק לעשות חנוך ליורש את שמעון וכמש"נ.

טז)

ועפ"י הנ"ל יאיר לן נתיב ליישב הרמב"ם התמוה מאוד (בפ"ב מנחלות הי"ז) שז"ל וכן הדין בבני האחין ובני אחי האב אם הי' אבי אחד מהם בכור נוטל חלק בכורתו זה היורש מחמתו. והוא תמוה מאוד דאף אם אח יורש ע"י משמוש ואצל אביו הוא בכור אבל כיון שהאב מת קודם בנו, הוי ראוי וכמבואר ברמב"ם (פ"ג ה"א) אחד ממורשי אביו שמת אחר מיתת אביו הבכור והפשוט נוטלים בשוה (דהוי ראוי) וא"כ אף אילו הי' ראובן הבכור בעצמו קיים לא הי' נוטל פ"ש ממה שבא בקבר ליעקב מבנו שמעון ואיך יטלו בני ראובן חלק בכורת ראובן מנכסי שמעון שבאו ליעקב בקבר. וכבר תמה ע"ז המ"מ ובש"ג והניח בצ"ע. והנה כבר מובא (באות ג') קושית המ"ל דלמה הוצרך הרמב"ם בפ"ג הטעם דראוי תיפ"ל משום אד"א (והיא קושית הרמ"א והש"מ על הגמרא דבכורות הנ"ל ותירצו דהגמרא קאי להס"ד דלא אמרי' מאד"א. אבל על הרמב"ם קשה) ע"ש מ"ש בישוב הרמב"ם וכעת נאמר באופן אחר דהרמב"ם אזיל בשיטת הבה"ג הנ"ל (אות ד') כפי שבארנו דס"ל בישוב קושית הרמ"א הנ"ל דבאמת צריכים לשני הטעמים הא דאין נכד בכור נוטל פ"ש משום אד"א ומשום ראוי ואילו הי' חנוך בכור ראובן יורש יעקב לא מאד"א רק ע"י משמוש מראובן והיינו שבאו הנכסים לראובן בקבר וכדהוי ס"ד דגם הבע"ח גובה. אז לא הוי ראוי כיון דעתה היא הירושה לבניו מאביהם שזכה בקבר וכעת מוחזקים הם להאב. ורק משום דאמרי' מאד"א ולא זכה כלל האב בקבר ואך אילו בכור נוטל בראוי היה אמרינן דבעת שמת ראובן זכה הבכור בזכות הירושה פ"ש כשם שהי' זוכה פ"ש במלוה ומשום דראוי לבוא. וה"נ זכות הירושה שהי' יורש אילו הי' חי כשמת אביו הי' ג"כ מוריש לבנו הבכור פ"ש וע"ז נצרך הטעם דראוי, ומיושב קושית הרמ"א וגם קושית המ"ל על הרמב"ם דהוצרך לטעמא דראוי ולא סגי בטעמא דמאד"א ועפ"ז י"ל אם באת הירושה ע"י משמוש כשמת שמעון הנכסים באו ליעקב והי' ראובן הבכור נוטל פ"ש דזה ל"מ ראוי לשיטתם כיון דעתה היא מוחזק כנ"ל, ול"ק מה שהקשה המ"מ (מפ"ג) דמה שבא להמת בקבר הוי ראוי דהתם איירי שהנכד בכור ורוצה לזכות פ"ש נגד אחיו הפשוטים, יאמרו הפשוטים מאד"א ולא באו כלל הנכסים לאביהם בקבר. והא דכתב שם הרמב"ם הטעם דראוי היינו דאילו הי' נוטל בראוי הוי אמרי' דבשעת מיתת אביהם זכה הבכור בזכות הירושה פ"ש מה שהי' האב ראוי לירש את מורישו. ולכן כתב הטעם דראוי. אבל באח שהנכסים באו ליעקב ול"ש בזה מאד"א ע"כ נוטל ראובן הבכור פ"ש ממה שבא ליעקב בקבר דזה ל"מ ראוי לשיטתם כנ"ל אך אין לנו לחדש דבר זר כזה דראובן שיורש שמעון אחיו יטול פ"ש ודי לנו במה שכתב הרמב"ם להדיא דינו בבני האחין ולא בהאחים עצמם, והיינו משום דאח שכתוב להדיא בתורה שהוא יורש א"צ לזכות ע"י משמוש מאביו ויורש מעצמו את אחיו וכל שאין צריך למשמוש לא זכה באמת האב בקבר ולא באו הנכסים ליעקב. וע"כ כשהאחים בחיים אין ראובן נוטל פ"ש בנכסי שמעון, אבל כשהאחים אינם בחיים ובני האחים באים לירש את שמעון בזה ע"כ הירושה ע"י משמוש, דבני אחין לא כתיב בתורה שהם יורשים מעצמם ורק מדין משמוש הם יורשים, וע"כ אמרי' דהנכסים משמעון באו מקודם ליעקב בקבר ולא לאביהם אחי שמעון, דכשם שאילו הי' יעקב ובניו בחיים האב קודם כן כששניהם בקבר יעקב קודם לבניו. וכיון דבאו הנכסים ליעקב שוב יעקב מנחיל לראובן הבכור חלק בכורתו בקבר שיטלו בני ראובן חלק בכורת אביהם וככל בן בכור שנוטל פ"ש מזקנו, ואין יכולים בני יתר האחים הפשוטים לומר מאד"א דהיינו מיעקב קאתינא, דהרי ע"ז יש הילפותא בירושלמי דמקיש משפט האמור בבכורה למשפט האמור בפשיטות דכשהבכור בקבר יורש בכורתו בקבר להנחיל לבניו ולא יוכלו לומר מאד"א וכמבואר (באות ד') והיינו דכל שצריך להמשמוש שוב זוכה האב בקבר להנחיל לבניו, וע"כ נוטלים בני ראובן פ"ש מנכסי שמעון משום שבאו ליעקב מקודם ומיעקב לראובן להנחיל לבניו חלק הבכורה, וראוי לא הוי כנ"ל, (ואפשר דאף כשראובן בחיים אם יתר האחים אינם בחיים וראובן בא להתחלק עם בני יתר האחים של שמעון היה נוטל ראובן עצמו ג"כ פ"ש להרמב"ם דאף דראובן עצמו יכול לירש שמעון מצד עצמו אבל כיון דהבני אחים ע"כ צריכים למשמוש שוב אמרי' דהנכסים באו מקודם ליעקב וממילא נוטל ראובן פ"ש. אך י"ל להיפך כיון דראובן יוכל לירש מעצמו שוב לא אמרי' דבאו הנכסים ליעקב. ואין ראובן נוטל פ"ש. אבל עכ"פ כשכל האחים אינם בחיים אז ע"כ בא הנחלה ליעקב שפיר ס"ל להרמב"ם דנוטל פ"ש. ועיין בב"ח שהשיא דברי הרמב"ם לכונה אחרת. ותמה הפלא ופלא על הטור וב"י שפירשו כפשוט הרמב"ם ודבריו אינם מובנים לי, ובקרית ספר להמבי"ט תפס דברי הרמב"ם כפשוטם כהטור והב"י, ולדבריו נראה דגם האח הבכור גופא נוטל פ"ש וכתב לתרץ סתירת הרמב"ם באופן אחר ע"ש תירוצו כי קשה להבין ולפמ"ש אין לנו לחדש יותר מכפי שמבואר ברמב"ם רק בבני האחין. ואם כי ג"ז דין מחודש ותמוה אחרי שיצא מהרמב"ם כתבתי הנלענ"ד.

יז)

ובדף קכ"ה ההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרא לירתא, מתבאר שם ברשב"ם דירתאי מקרי גם את ובן הבת מקרי ירתי ירתאי. ומוכח מזה תרתי דאח הוא יורש מצד עצמו ולא ע"י משמוש. וגם מוכח דנכד הוא יורש ע"י משמוש. אף דאמרי' מאד"א וכמש"ל. ולכאורה קשה מכאן על הרמב"ם דכיון דאמרי' דאילו הוי ברא לברתא ירית ע"כ הוא משום דהבת זכת בקבר וע"י הבת זוכה הברא. ובכ"ז אמרי' דהבעל אין זוכה משום ראוי וחזינן דאף שזכתה הבת בקבר מקרי ראוי. ואולם באמת ל"ק דבבעל ודאי לא נוכל לומר דמה שבא לאשתו בקבר ירש הבעל דלאחר מיתת אשתו נפקע השארות וכמ"ש התוס' (בדקי"ד) ד"ה מה והבעל לא מקרי יורש רק בשעת מיתת אשתו אבל לא לאח"כ. והא דקאמר הטעם דראוי הוא משום דאילו הי' נוטל בראוי הי' אמרי' דבשעת מיתתה זכה הבעל בהזכות שהי' לברתא לזכות אחר מיתת הסבתא ולכן קאמר דאין נוטל בראוי דזה הזכות הוא ראוי כמו מלוה, אבל בבכור דהוא יורש גם לאחר מיתת אביו וכמש"כ לעיל וע"כ ס"ל להבה"ג והרמב"ם דמה שבא לאביו בקבר ועתה הוא יורש מאביו מקרי זה מוחזק ונוטל פ"ש, ועוד י"ל דהכא לא זכתה כלל הבת בקבר והנכד זוכה מכת הנותן דכיון דירתי ואפילו ירתי ירתי כונת הנותן דאם לא תהי' הבת בחיים הוא נותן לירתי וכן מתבאר בש"מ והבעל דל"מ ירתי דאין קרוב להנותן ולא זכה מכח הנותן ואך אם הי' נוטל בראוי הי' זוכה בשעת מיתתה זכות שהי' להברתא כנ"ל וע"כ קאמר דאין נוטל בראוי.

יח)

וקצת סמוכין להנ"ל מבנות צלפחד שלקחו בכורת אביהן ע"י שבא הירושה לחפר ולמ"ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ ובא בחזרה לחפר בקבר וחזינן דמה שבא בקבר מקרי מוחזק, ואולם יש לדחות דהחזרה הוא רק לענין לידע כמות ושיעור הירושה שהיתה להם בנחלת א"י ונתברר חלקם ע"י באי הארץ כמה הוא נחלתם, ולכן ל"מ ראוי משום דא"י מוחזקת כמתבאר (בדקי"ט) ומה"ט אין להקשות להיפך להבה"ג ולהרמב"ם מאי פריך שם ואמאי ראוי הוא דהא אף אי ל"א דא"י מוחזקת הא עכ"פ למ"ד ליוצאי מצרים ע"כ דהנחלה בא אח"כ לחפר. וא"כ הוי מוחזק לשיטתם ואף ג"כ י"ל כנ"ל דלעולם לא בא הנחלה ליוצאי מצרים בקבר ורק דבאי הארץ לקחו נחלתם כפי החשבון מאביהם שהי' מיוצאי מצרים, וע"כ פריך שפיר דהוי ראוי, והוצרך לומר דא"י מוחזקת, אך קצת צ"ח לפי הס"ד מאי פריך דהוי ראוי והא לא הוי ראוי ג"כ אי א"י אין מוחזקת ולא הי' להם שום זכות בארץ קודם הכיבוש וע"כ דהקושיא למ"ד ליוצאי מצרים והנחלה בא אח"כ בקבר להיוצאים. ואולי י"ל דהיינו משום ההבטחה שהבטיח להם הקב"ה לתת הארץ.

יט)

ותמוה לי מ"ש הקצות (בסי' ר"ז) במ"ש הב"י לפרש מ"ש רש"י בכתובות (דס"ט) בהך דתנו שקל לבני בשבת ואם מתו ירשו אחרים תחתיהם דהיינו אם מתי בלא בנים, דבא ליישב הקושיא דירושה א"ל הפסק וע"כ פירש דמתו בלא בנים ואחרים הם אחי האב הנותן דיורשים מכתו ע"י משמוש. וע"כ מצי האב להנחיל לאחד מאחיו. אבל אם הי' להם בנים דהנכדים אין יורשים מכחו לא מצו להפסיק הירושה מהם, ובד"מ תמה דא"כ גם אי אחרים הם בניו דהיינו אתי הבנים שנתן להם השקל ג"כ יוכל להנחיל ופי' הקצות דהיינו משום דגם אחים יורשים ע"י משמוש ובא הירושה להנותן שעשה"ט. והנה לבד כי לפי"מ שנתבאר (באות י"ב) דאח יורש מצד עצמו ולא ע"י משמוש א"כ כמו כשיש להם בנים אמרי' דא"ל הפסק. ה"נ כשיש להם אחים. וגם בל"ז אף אי אח יורש ע"י משמוש הרי מבואר ברמב"ם ושו"ע (סי' רפ"א) דאת יוכל להוריש לאחד מהאחים וע"ש בקצות שהקשה באמת מ"ט יוכל להוריש הרי באים מכח אביהם. ותירץ כיון דעכ"פ האב יורש מכחו יוכל הוא להנחיל. (ולפמ"ש דאח יירש שלא ע"י משמוש לק"מ) וא"כ איך יוכל להפסיק הירושה כשיש להם אחים. הרי האח המוריש. וא"ל דגם האב יהי' המוריש במה שיבוא לו הירושה בקבר. דודאי ל"ש שיהי' שני מורישים להנחיל. דהאח ירצה להוריש לאח זה ואביו ירצה להוריש לאחר. וע"כ דהמורים הוא בעל הנכסים שמת עתה ולא מי שבא לו הירושה בקבר וא"ל דכיון דהאב הוא הנותן יוכל להפסיק שיזכו הבנים רק כל זמן שיהי' בחיים או שיהי' להם בנים אבל אם ימותו בלא בנים אף שיש להם אחים כיון דהירושה בא לאביהם הנותן בקבר הוא מקרי המוריש ויוכל להנחיל לאחד מבניו ואחי המקבלים השקל לא מצי להוריש לאחד מאחיהם, וכי אמרי' דאח מצו להוריש לאחד מאחיו הוא רק בנכסים שלו אבל בזה שהאב הנותן עשה לאחד מבניו יורש לאחר מיתת המקבלים השקל שוב אין יכולים המקבלים להנחיל לאחד מאחיהם, וזה גופא מה שעשה האב הנותן שלא יוכלו המקבלים להוריש למי שירצו לא מקרי הפסקת ירושה, אבל כשיש להם בנים דהירושה לא בא לאביהם אז מקרי הפסקת ירושה אם לא ירשו בני המקבלים. אף דגם בזה מבואר ברמב"ם (פ"ט מזכי' ה"ה) דהזקן יוכל להוריש לאחד מבני בניו בכ"ז מקרי הפסקת ירושה מה שמפקיע שלא יטלו בני המקבלים בשוה כיון שזכו המקבלים בהירושה וכשמתו ויש להם בנים לא בא הירושה לאב הנותן בקבר דהבנים קודמין להאב וע"כ אין יכול הנותן להפקיע הירושה שלא ירשו בניו בשוה, והא דיוכל הזקן להוריש לאחד מבני בניו היינו כשאין הבנים בחיים והנכדים הם יורשיו אז יוכל להנחיל לאחד מהנכדים שרוצה אבל כשזכה הבן בירושה שהנחיל לו האב לא מצי להפסיק שלא ירשו הנכדים בשוה אחר מיתת המקבלים דהנכסים לא באו בקבר להנותן שיהי' הוא המוריש לאחד מהנכדים אבל בא"ל בנים והאח צריך לירש ע"י משמוש ובאו הנכסים להאב הנותן בקבר וע"כ יוכל להוריש לאחד מבניו שהם אחי המקבלים. וזה ל"מ הפסקת ירושה מה שעי"ז אין המקבלים יכולים להוריש למי שירצו. כצ"ל בכונת הד"מ והקצות. אבל אין שום פליאה על הב"י דלא ס"ל כן והיינו דס"ל דגם מה שעושה דאין המקבלים יכולים להוריש למי שירצו מקרי הפסקת ירושה ויותר נראה דס"ל להב"י דאח יורש שלא ע"י משמוש וכמו שבארנו וא"כ לא בא כלל הירושה להאב בקבר. וע"כ פי' דאחרים היינו אחי האב הנותן דבזה ע"כ יורשים ע"י משמוש מהאב ובזה האב הוא המוריש לאחר מיתת המקבלים ולא הוי הפסקת ירושה מהמקבלים, ואולם ג"ז צ"ע דלכאורה גם אחי האב הם יורשים בעצמם את בן אחיהם לפמש"ל דכל אלו יורשים הכתובים להדיא בתורה הם יורשים בעצמם, וא"צ לבוא מדין משמוש ולפ"ז יהי' הדין דבני האח יוכלו להוריש אחד מאחי האב. וא"כ גם בזה מקרי הפסקת ירושה ועיין בתוס' דק"ח ע"ב ד"ה יכול שכתבו דמאחי האב ידעינן משמוש דלמעלה. דמתבאר דע"כ הם יורשים ע"י משמוש. ובכ"ז אפ"ל דיכולים בני האחין להוריש לאחד מדודם אף שהוא ע"י משמוש בכ"ז המוריש מקרי רק בעל הנכסים שמת עתה ולא מי שבא לו בקבר.

כ)

ועיין בתש' רע"א שהוכיח דאף אי אח יורש ע"י משמוש בכ"ז יוכל להנחיל לאחד מאחיו מקושית התוס' (בדק"ח) דלמה צריך לכתוב אח והא נפ"מ דאי הי' יורש מדין משמוש לא הו"מ להנחיל ולהכי כתיב אח דהוא יורש מעצמו ומצי להנחיל וע"כ דאף אי יורש ע"י משמוש מצי להנחיל, ע"ש ואח"ז הקשה דנפ"מ אם אח מדין משמוש הי' האב מצי להנחיל מה שיבוא בקבר כשימות בנו בלא בנים ותירץ דאין יוכל להנחיל דשלב"ל ע"ש והנה בדין זה יש מחלוקת הראשונים כמ"ש (בסי' י"ג) אבל לענ"ד אף אי מצי להנחיל דשלב"ל בכ"ז א"א להאב להנחיל דכיון דע"כ האח יוכל להוריש וכמ"ש הרמב"ם אא"פ שיהי' שני מורישים כנ"ל. ומהרמב"ם הנ"ל בפ"ט שכתב דיוכל להוריש לאחד מנכדיו ולאחד מאחיו וכיוצא בזה משאר יורשין ע"ש מתבאר דגם אלה היורשים ע"י משמוש בכ"ז המנחיל הוא בעל הנכסים שמת עתה, (וחידוש על הגרע"א שחקר בזה דמהא שכתב הרמב"ם דיוכל להוריש לאחד מנכדיו י"ל דהם יורשים מאד"א בלא משמוש וגם מאח י"ל דיורש שלא ע"י משמוש. וע"כ הוצרך הגרע"א להביא ראי' מקושית התוס' כנ"ל והרי מבואר ברמב"ם וכיוצא בזה משאר יורשים וביותר תמוה על הקצות (בסי' רפ"א) שחידש מעצמו דיוכל להוריש לאחד מנכדיו ולא הזכיר שמפורש כן ברמב"ם פ"ט מזכי' הנ"ל וכיון שבעל הנכסים הוא מוריש בודאי שוב אאפ"ל דגם היורש בקבר יהי' מוריש. וא"כ אף אי יוכל להוריש דשלב"ל היינו מה שבא לו בחיו אחר שהנחיל אבל מה שבא לו בקבר א"א לו להנחיל ומשום דהמוריש הוא הבעל נכסים שמת עתה ואין סברא שיהי' שני מורישים כנ"ל, וביותר לפמש"ל דאין המת זוכה בקבר רק להנחיל אבל לשלם החוב א"צ דאין למת קנין וכמ"ש בפשטות הר"נ בגיטין ספ"ק וע"כ אין שייך שיהי' האב המוריש למה שבא לו בקבר דהרי לא זכה כלל רק להנחיל לבניו אבל לא מקרי שלו שיהי' ביכלתו להנחיל למי שירצה ואף להשיטות דס"ל דרק בנכד אמרי' מאד"א אבל בשאר יורשים צריכים לשלם החוב כמ"ש (באות ח') ג"כ י"ל דאין זה מדין שעבוד נכסים וכבר הערותי (באות ד' וז') דאיך אפשר שיגבה מדין שעבוד דהרי לא עדיף מנכסים שנפלו כשהוא גוסס, ולזה אפ"ל דהא דס"ד דגבי בן שמכר וכן להשיטות דבשאר יורשים באמת גבי י"ל דאין זה מדין שעבוד רק משום מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם היכא שירשו אף מטלטלין, ומשום זה הוי ס"ד דגבי דמה שזוכים ע"י אביהם לירש זקנם הוי כירשו מטלטלין ואיכא מצוה עליהם לפרוע, וע"ז דחי דמאד"א. והיינו דאף דע"כ הם זוכים בזכות הירושה מאביהם כמ"ש (באות ב' י"ג) בכ"ז ל"ד לירשו מטלטלים. ואין עליהם גם מצוה לפרוע. והשיטה דס"ל דבשאר יורשים צריך לסלק החוב היינו ג"כ משום מצוה, אבל לא מדין שעבוד נכסים. ומשום דלא זכה המת בקבר. ואף אי זכי לא עדיף מנכסים שנפלו כשהוא גוסס וש"ר דהקצות (בסי' ק"ד סקט"ו) שהעיר ג"כ דל"ל מטעם שעבוד דהא לא עדיף מנפלו כשהוא גוסס. ורק משום מצוה, ובזה מתרץ שם מ"ש הנמ"י שני טעמים הא דאין צריך לשלם החוב משום דאין בע"ח גובה בראוי וגם מכח אד"א, דהטעם דמאד"א אין מספיק דהרי האב קודם מבנו, וע"כ צריך לטעמא דראוי דמה"ט ליכא למגבי מדין שעבוד דלא עדיף מנכסים שנפלו כשהוא גוסס ורק משום מצוה הי' צריך לפרוע וע"ז אמרי' דמאד"א ול"א מצוה על היתומים לפרוע חובת מורישהם אלא היכא דאינו בא אלא מכח מורישהם החייב אבל זה אומר מאד"א עשה"ט. ולא עמדתי על דבריו דאכתי יקשה דהרי האב קודם מהבן וא"כ ע"כ זכה מאביו ועדיין איכא מצוה אם לא שנאמר דכונתו למ"ש (באות ז') דאם צורך להמת לזכות בהנכסים שיחול שעבוד הבע"ח אז באמת זכה המת, ולכן אם בע"ח גובה בראוי הי' האב קודם מהבן ולא יכול לומר מאד"א אבל כיון דאין גובה בראוי וע"כ אין צורך להמת בהנכסים דהבע"ח לא יוכל לגבות מדין שעבוד שלו ולזה אמרי' מאד"א דהאב לא זכי כלל וע"כ ליכא מצוה ובעיקר קושיתו דהאב קודם מהבן כבר בארנו (באות י"ג) דאין זה כלל בכ"ד דכל הקודם בחיים קודם גם בקבר ע"ש, וגם מה שהקשה על הנמ"י דהרכיב שני הטעמים לא אדע מה ק"ל דכונתו כמ"ש התוס' דמה שאמר דקשה בד"מ הוא לא על המכירה עצמה דהוי דשלב"ל ורק דקשה למה לא ישלם החוב וע"ז אמר דמאבד"א ופשוט לענ"ד.

כא)

גם במ"ש הקצות ליישב קושית הר"א ששון והש"ך על הב"י דאף אם אותן אחרים אין ראוין לירש מהני לשון מתנה שאמר תנו שקל לבני ללשון ירושה לאחרים והקצות דחי זה דלשון מתנה ליורש הוא גופא לשון ירושה ע"ש. ותמהני דהרי בגמ' הביאו ראי' מזה דמהני לשון מתנה לאחד ולשון ירושה לאחר וא"כ יקשה להקצות איך מהני לשון מתנה הרי לבניו הוי לשון ירושה אף שאמר תנו, וע"כ צ"ל או כמו שפי' הרמב"ם דאמר מפורש לא משום ירושה או כמ"ש המרי"ט דלשון מתנה ליורש ארכבה אתרי רכשי ויש בה גם דין ירושה לומר שאין לה הפסק אבל גם היפוי כח שבלשון מתנה יש בה וע"כ מהני לאחרים הלשון מתנה שאמר לבניו. ועכ"פ מבואר כהש"ך בגמ' ולפ"ז קשה בעיקר תירוצו של הב"י בדעת רש"י שבא לתרץ הקושיא דא"ל הפסק דנהי דלמאי דדחי שם דאחרים איירי בראוים ליורשו וכריב"ב א"ש אבל להס"ד דהביא ראי' דמהני לשון מתנה לאחד גם להשני יקשה הקושיא דירושה א"ל הפסק וע"ז לא שייך התירוץ דמתו בלא בנים והירושה בא להנותן בקבר וע"כ יוכל להנחיל לאחרים. דהא להס"ד לא איירי דאחרים ראוים ליורשו, ואי נימא דגם בזה כיון דהירושה בא להנותן אחרי מיתת הבנים כשמתו בלא בנים לא מקרי הפסקת ירושה משום דהוי כאילו הבנים שקבלו השקל אין להם יורשים כלל והירושה בא להנותן וע"כ יוכל ליתן גם לאחרים במשכ"מ (לפי הס"ד דמשום לשון מתנה שאמר לבניו מהני לאחרים) דלפ"ז לשון הב"י תמוה במ"ש ואיכא למידק כו' תירוץ דאחרים היינו בראוין לירש כו' הרי זה הי' הנפ"מ בין הס"ד להמסקנא דלהס"ד איירי דאחרים הם נכרים ולהמסקנא דמוקים כריב"ב איירי שאחרים ראוים לירש. ומלשון הב"י נראה דעיקר התירוץ הוא משום דמצי להנחיל וע"כ לא מקרי הפסקת ירושה.

ובמ"ש הד"מ דמהפוסקים נראה שאין מחלקים בכך ואפילו באחי האב ומת הבן בלא בנים ל"מ להנחיל לאח מן האחים, ועיין בקצות מ"ש בטעם הדבר ולענ"ד נראה דס"ל להפוסקים דלא יוכל להנחיל רק הבעל הנכסים שמת עתה ולא מי שבא לו הירושה בקבר אף להשיטות דדשלב"ל יוכל להנחיל היינו מה שבא לו בחיו אבל לא מה שבא בקבר ומשום דא"א שיהי' שני מנחילים כמש"ל, וביותר לפי"מ שבארנו דאין המת זוכה בקבר רק לענין משמוש אבל אין לו קנין בהנכסים דמה"ט א"צ לשלם להבע"ח וע"כ אין בידו להנחיל מה שבא לו בקבר ולפמ"ש נראה דאף להשיטות דבשאר יורשים לא מאד"א בכ"ז יוכל בן אחיו להנחיל לאחד מאחי אביו וכן להיפך הדוד יוכל להנחיל לאחד מבני אחיו אף שיורשים ע"י משמוש בכ"ז המנחיל הוא בעל הנכסים. ובדבמ"ש כתב להיפך אבל כבר הבאנו מהרמב"ם (פ"ט) מזכי' דבכל היורשים המוריש הוא בעל הנכסים וממילא דמי שבא לו בקבר אין יוכל להנחיל דשני מנחילים א"א, ומיושב מה שהקשה הגרע"א והדב"מ על קושית התוס' דלמה כתיב אח. והקשו דנפ"מ לענין להנחיל דאם הי' יורש מדין משמוש הי' האב המנחיל ולא האח ולפמ"ש ניחא דאף אי אח מדין משמוש האח הוא המנחיל ולא האב.

כב)

וסיוע גדולה למ"ש (באות י"ג) דכל שא"צ להמשמוש שוב אין זוכה המת בקבר הוא ממה דפריך שם דקנ"ט ע"ב מנפל הבית עליו ועל אביו כו' מאי לאו יורשי האב בני' כו' ואס"ד ל"א מאד"א כו' נימא להו בע"ח ירושת אבוהון שקילנא. לא יורשי האב אחי כו'. והנה אין מובן מה משני הגמ' דאכתי יגבה הבע"ח החלק המגיע לראובן אילו הי' חי וכשמת יגבה הבע"ח וע"כ צ"ל דכיון דיורשי האב היינו אחיו של ראובן והם א"צ לירש נכסי יעקב מכח ראובן. וע"כ אמרי דלא בא כלל הירושה לראובן בקבר דאין מת יורש כלל במקום שא"צ למשמוש. ורק להס"ד דיורשי האב הוא חנוך וע"כ צריך לירש מכח ראובן את נכסי יעקב, וע"כ הקשה דיגבה הבע"ח כיון דע"כ צריך חנוך לבוא לדין משמוש מראובן והירושה בא לראובן א"כ צריך לשלם החוב ומזה הוכיח דאמרי' מאד"א וע"כ א"צ לשלם החוב, וע"ז דחי הגמ' דלעולם ל"א מאד"א ואם הי' היורש בנו של ראובן, דהיינו נכד יעקב הי' צריך לשלם החוב של ראובן כיון דע"כ הוא זוכה הנכסים של יעקב ע"י ראובן וע"כ באו הנכסים לראובן בקבר וע"כ צריך לשלם החוב. ואף הכא איירי דיורשי האב הם אחי ראובן דהיינו בני יעקב והם א"צ לירש ע"י ראובן וע"כ א"צ לשלם החוב דלא זכה כלל ראובן בקבר בהנכסים של יעקב דבקבר אין יורש כלל רק היכא דצריך לדין משמוש להנחיל לבניו. וזה הוא כונת הש"מ על קושית התוס' לעיל ע"א שהקשו דמאי פריך ולימא אביך זבין ואת מפקת דילמא הטעם דאין בע"ת נוטל בראוי כמבואר בבכורות ותירץ בש"מ דשם בבכורות דאין האשה נוטלת כתובתה בראוי איירי שאין לבעלה בן והיורש של אבי הבעל הוא אחי הבעל דהיינו בנו של אבי הבעל שהי' ראוי לבעלה לירש חלקו אבל כשהבעל מת אחיו יורש הכל והבעל אין יורש כלל בקבר דכל שהיורש החי א"צ לבוא לדין משמוש לא זכה כלל המת בקבר. וזה הוא דאמרי' דאין גובה כתובה בראוי היינו משום דהבעל לא זכה כלל בקבר. אבל אם הי' לבעל בן והבן הי' בא לירש דאז ע"כ צריך לבא לזכות ע"י משמוש מאביו דהוא בעלה הי' צריך לשלם הכתובה דאף מה שזוכה בקבר צריך לשלם החוב וזה הוא הס"ד דקשה בד"מ דכיון דהנכד זוכה ע"י משמוש מאביו צריך לשלם החוב ומשום דשעבוד עדיף מקנין לר"מ דל"מ שנפלו כשהוא גוסס, ותמהני על הקצות (בסי' ק"ד) הנ"ל שהקשה על המ"ל שהביא בשם מהר"ם דאם תפס הבע"ת יוכל לומר קים לי דל"א מאד"א וגם קי"ל דבע"ח גובה. בראוי ותמה הקצות דזה א"א שני הדינים דהמשנה מכחשתו דנפל הבית עליו ועל אביו דאם הבן מת תחלה אין הבע"ח גובה ויש ע"ז שני טעמים או דבע"ח אין גובה בראוי או מאד"א אבל לומר שני הדינים דגובה בראוי וגם דל"א מאד"א הרי המשנה מכחשתו ע"ש והוא תמוה לענ"ד דהרי הגמ' מתרץ דיורשי האב היינו אחי וכמו שבארנו דבזה דוקא א"צ לשלם החוב ומשום דהמת לא זכה כלל אבל כשהיורש הוא הנכד וע"כ צריך לזכות ע"י משמוש ובאו הנכסים לאביו וע"כ צריך לשלם החוב ובע"ת גובה בראוי כה"ג שע"כ באו הנכסים לאביו בקבר ועדיף שעבוד מקנין כנ"ל וא"כ שפיר כתב המ"ל דיוכל לומר קי"ל דבע"ח גובה בראוי ול"א מאד"א דהרי כן הוא הדין לפי"מ דדחי הגמ' דל"א מאד"א ובנכד צריך לשלם החוב ואין המשנה מכחשתו דשם היורש הוא אחיו ולא זכו המת כלל. וגם מה שכתב הקצות שם דטעמא דמאד"א לחוד אין מספיק דהרי האב הוא יורש מוקדם להנכד כנ"ל לק"מ דכיון דאמרי' מאד"א וא"צ למשמוש שוב אין המת זוכה כלל דרק היכא דצריך למשמוש זוכה המת וכמש"ל (אות י"ג) וכן מתבאר מהתוס' ובעה"ת וכל הראשונים דלהס"ד דקשה בד"מ הוא גובה מדין שעבוד נכסים. ובדכתב דאקנה דלהקצות דמדין מצוה על היתומים לפרוע א"כ גם בלא דאקנה איכא מצוה.

כג)

ועפ"י הנתבאר יובן שפיר כונת התוס' בגיטין (די"ג) ד"ה הא מ"ש לחלק בדין מצוה לקיים דה"מ דלא אמרי' בגר ומשום דפסק כחו מהממון דגר ליתי' בירושה ורק ביורשים דלא פסק כחו מהממון ומכחו יורשים אמרי' מלדה"מ והיינו דכיון דמצינו בדין משמוש דזוכה בקבר להנחיל לפי הנתבאר (באות ג') וחזינן דיש למת זכי' לענין להוריש ומכ"ש בנכסים שלו שעוד לא פסק כחו מהממון ומכחו הם יורשים, היינו דאם היינו אומרים דדין ירושת הקרובים הוא לגבי' הפקר כלומר דכשמת פקע כחו לגמרי מהממון והי' צריך להיות נכסיו הפקר וגזרה התורה שלא יהי' הפקר רק קרוביו זוכים אז לא הי' שייך מלד"ה כמו בגר דאין לו שום זכות לצוות על נכסיו לאח"מ דאינם שלו כלל. וע"ז כתבו התוס' דאינו כן דלא פסק כחו מהממון דגם לאח"מ יש לו כח להנחיל כנ"ל ורואים כאילו קיים כמש״כ לעיל ומכחו הם יורשים וע״כ שייך מלד״ה. ובגר דליכא יורשים פסק כחו לגמרי מהממון דכל דאינו נוגע לירושת קרוביו אין למת שום זכי׳ וקנין דאין קנין לאח״מ כנ״׳ל וגם מנכסים שלו נפקע כחו לגמרי וע״כ ל׳״ש בגר מלדה״מ ואולם גם כשיש יורשים אין לו כח להקנות שיחול הקנין לאח״מ וכמו דאמרי' בכ״ד דאין שטר וקנין לאח״מ והיינו דדין וזכות הירושה שיש להיורשים מפקיע מנו כחו שלא יהי' שולט על ממונו להקנות לאחרים ולהפקיע הירושה ורק במתנת שכ״מ תיקון חכמים דאף דמשכ״מ חל לאח״מ בכ״ז דוחה הירושה ומה״ט גם כשיצוה ליתן זמן רב לאח״מ חל משכ״מ וכמ״׳ש בסימן הבא.

ובזה יתישב לי קצת מה דק״ל מכבר (בדקכ״ו) במשנה דהאומר פלוני בני לא ירשני ל״א כלום שהתנה עמש״ב ובגמ' פריך לימא דלא כר״י דבדבר שבממון תנאו קיים. ומשני דלא ידע ומחיל, ותמוה לכאורה מה שייך זה לפלוגתא דר״י דשם הוא רק תנאי לאיזה מעשה שעושה, אבל איך שייך לומר להפקיע ירושה. דהרי נפקע כחו וגם לפי״מ דמשני דלא ידע דמחיל דהמובן הוא דאין יכול להפקיע זכותם. וא"כ בגר אם יאמר דאחרי מותו לא יהי' נכסיו הפקר ויזכה לאח״מ רק פלוני יהי' מועיל ובאמת ל״מ כדמוכח מאיסור גיורא דבזה ל״ש דכ״ע יש להם זכות בנכסיו ולא ידעו ומחלו וע״כ דכיון דלאח״מ נפקע כוחו ואין שולט על נכסיו לצוות. וא"כ איך ס״ד דמיורשיו יוכל להפקיע, ובקצות סי' כ' הקשה דמשמע דאילו ידע ומחיל מהני וכן ס"ל לאיזה ראשונים והא אין מועיל סילוק בנחלת אבותיו ע"ש (ובסי' רע״ח) ולהנ"ל י״ל דהוי ס״ד דכיון דלא נפקע כח המת מנכסיו לענין ירושה. וע״׳כ מהני מה שיאמר שלא ירש זה וע״ז משני דלא ידע ומחיל ואין לו כח להפקיע זכות הירושה מיורשיו ובגר בל״ז ל״מ דפקע כחו כנ״׳ל, אבל כשידע ומחיל מהני להנך שיטות ואף דאין מועיל סילוק בנחלת אבותיו, היינו אם הוא מצד היורש לחוד דהמחילה על הנכסים הוא דשלב״ל ועל מה שהוא יורש ל״ש סילוק דע״כ הוא יורש, ואין זה זכות לחוד, (ורק לענין בכור דהוי זכות לזכות בכורה י״׳ל דמהני כמש״ל בסימן הבא) אבל כשהאב אומר שלא ירש בני י״ל דמהני כיון שלא פסק כחו והבן מסכים לזה ואין מפקיע זכותו בע״כ רק מדעתו בזה י"ל דמהני.

תוכן העניינים

אמרי משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה