אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן לז
המוצא מציאה בחצירו אם יוכל לזכות בו אחר יאוש.
א)
בב"מ דכ"ו מצא בגל כו' הקשו התוס' דליקני לי' חצירו לבעל הגל, ותירצו הראשונים דלא עדיפא חצירו מידו וכמו דבידו אם מצא קודם יאוש, ל"מ היאוש שאח"כ לזכות משום דבאיסורא בא לידו ה"נ בחצירו כיון דנפל לחצר קודם יאוש, ויאוש של"מ ל"ה יאוש וע"כ גם אחר היאוש א"א לזכות, עיין רש"ל ורש"א והשגות הראב"ד (פט"ז ה"ד) מגזו"א, וק"ל דהא בכ"ד דבאיסורא בא לידי' גם אחר אין יכול לזכות אחר היאוש, וכמ"ש הריטב"א בסוגיא דישל"מ וז"ל ואפילו בא אדם אחר והחזיק בה אחר יאוש מיד המוצא קודם לאו כלום הוא דכיון שהמוצא נתחייב להחזירה משום דבאיסורא בא לידי' גם מאן דמחזק מידא דמוצא לאו כלום הוא עכ"ל. וא"כ גם הכא בחצרו כיון דבאיסורא בא לידי' איך יוכל המוצא לזכות ובנתיבות תמה ממה שנתבאר בתוס' ובפוסקים במעות הנמצא בפירות דבלוקח שהוא תגר בשהה כדי לערב בפירות אחרים דמתיאשים הבעלים דאז המעות שנמצא שלו והרי בא לרשותו קודם היאוש. ותירץ דרק כשרוצה לזכות ע"י חצירו מקרי באיסורא אבל הכא שאומר שאין רצונו לקנות ע"י החצר וע"כ יוכל לזכות ע"י הגבהה אחר היאוש ע"ש ותירוצו לא יעלה ארוכה לקושיתנו דאיך יוכל אתר לזכות דילמא ניחא לי' לבעל החצר לזכות ע"י חצירו, גם לא אבין עיקר תירוצו אם תליא ברצונו הלא בודאי לא ניחא לי' שיקנה לי' חצירו קודם היאוש ול"ש בזה דחצירו קונה שלא מדעתו דא"ל שום זכות בזה ובודאי הוא רוצה יותר שחצירו יזכה לי' אחר היאוש כדי שיהי' שלו ולא יהי' באיסורא בא לידי', וכמו דמצי לזכות ע"י הגבהה שיאמר דאין רצונו לזכות ע"י חצר כן האומדנא בודאי דא"ר לקנות ע"י החצר קודם היאוש רק אחר היאוש, וביותר קשה במ"ש הרא"ש ג"כ תירץ הנ"ל דל"ק חצירו משום דבאיסורא בא והוסיף דאף אם בא החצר אח"כ לבנו ולב"ב (וכן אם מכר לאחר אחר היאוש מקרי באיסורא ואמאי לא מצי זכה האחר לאחד יאוש דאצלו לא בא באיסורא.
ב)
והנלע"ד דיש להבין איך שייך כלל בחצר באיסורא בא לידי' בין לשיטת התוס' בב"ק (דס"ו) דהטעם משום דנתחייב בהשבה, ובין להרמב"ן משום דנעשה שומר. ל"ש כ"ז בחצר דלא ידע כלל שנפל בחצירו. וצ"ל דזה הוא דין מיוחד בקנין חצר דלא עדיפא מידו דכל היכא דאילו הי' בידו לא מצי זכה גם תצירו ל"ק אף דל"ש כלל הטעמים בחצר וכמו דפריך הגמ' (ובדי"א) מחצר דגנבה דנימא אשלד"ע אף דידע המקשה דל"ש כלל בחצר הטעמים דאשלד"ע. והגמ' משני דמצינו שלית ג"כ בדבר עבירה היכא דלאו בר חיובא או היכא דבע"כ מותיב דגם בשליח יצוייר בע"כ וזה הוא שהזכירו כל הראשונים דלא עדיפא מידו, ועפ"ז א"ש קושית הנתיבות הנ"ל מתגר דרק ע"י החצר לא אפשר לקנות לאחר יאוש כיון שבא להחצר קודם יאוש וכה"ג בידו לא מצי לזכות. וע"כ גם חצר א"ק ולא תליא ברצונו דאף אם יאמר שא"ר לקנות קודם היאוש רק אח"כ ל"מ וכמו אילו הגביה בידו דאין נפ"מ אם רוצה לקנות כיון דהגביה נתחייב בהשבה. ומובן לפ"ז גם מ"ש הרא"ש הנ"ל דאף דבא אחר היאוש החצר לבנו ולב"ב וללוקח ל"מ זכו ע"י החצר כיון דבא להחצר קודם היאוש ובכה"ג בידו כשמצא קודם היאוש תו גם אחר א"א לזכות אף כשנתיאש וכמ"ש הריטב"א הנ"ל. וע"כ גם החצר א"א לזכות ואין נפ"מ אם הוא אצל הבעלים הראשונים או שבא לרשות אחר לאחר היאוש. דגם אצל הראשון לא שייך חיוב השבה בחצר וגם א"ר לקנות כלל דחוב הוא לו כנ"ל ורק דכן הוא קנין חצר דא"א להיות עדיף מידו וע"כ גם אצל השני והשלישי א"א לזכות. וכ"ז הוא אי דנינן על קנין החצר אבל בשאר קנין שפיר מצי לזכות גם בעל החצר וכהך דמצא מעות בפירות בלוקח תגר ומכ"ש דהמוצא יוכל לזכות אף דבא לחצר קודם יאוש וניחא קושיתינו על הריטב"א דרק בישל"מ שמצא בעצמו ונתחייב בהשבה הדין דגם אחר ל"י לזכות ועיין בש"מ (דף כ"ז) בשם גליון תוס' דתגר עצמו הי' חייב להחזיר דבאיסורא בא לידי' כו' ומבואר דפליג על תוס' דילן דס"ל דגם בלוקח שהוא תגר יוכל לזכות שלא ע"י קנין החצר וכמש"כ ומשמע דהגליון ס"ל דשייך בחצר באיסורא כמו שהמוצא עצמו הגביה קודם יאוש ולפ"ז לכאורה פליג על הריטב"א הנ"ל דהרי חזינן דהלוקח מהתגר הוא שלו אף דהתגר עצמו באיסורא בא לידי' ובכ"ז הלוקח ממנו יוכל לזכות ולהגליון הנ"ל אין נפ"מ בין חצר ובין הגביה בעצמו וכמו דבחצר יוכל אחר לזכות כן כשהגביה בעצמו יכול אחר לזכות אחר יאוש.
ג)
ובעיקר דינו של הריטב"א הנ"ל. הנה להרמב"ן דס"ל דבאיסורא בא לידי' הוא משום דנעשה שומר ולא מועיל היאוש כלל דהוי יאוש ברשותו או דלא מקרי אבוד כלל כיון דמשומר הוא, ויאוש א"מ רק בדבר שהוא באמת אבוד ממנו אבל בזה אף שהוא לא ידע שכבר נמצא האבדה וע"כ נתיאש זה מקרי יאוש בטעות, ול"ד לשור הנסקל שהוזמו עדיו דכל הקודם זכה דשם כ"ז שלא באו המזימים הוא באמת אבוד מהבעלים ואין כמ"ל. ועכ"פ כיון דאין מועיל היאוש כלל פשיטא דגם אחר א"י לזכות לאחר היאוש וכהריטב"א הנ"ל, אולם להתוס' דלא ס"ל כהרמב"ן כדמוכח ממ"ש בב"ק דלמ"ד יאוש קני בגזלן א"כ אמאי ל"ק גם באבדה היכא דבאיסורא אתי לידי' ותירצו דבאמת קנה גוף החפץ גם באבדה ע"ש ומוכח דס"ל דמועיל היאוש ול"א דנעשה שומר דידו כיד הבעלים וכן מוכח מהתוס' ב"מ (דכ"ו) ד"ה אינו ע"ש. ולפ"ז אפ"ל דאף דהמוצא א"א לזכות משום דנתחייב בהשבה אבל אחר יוכל לזכות אחר היאוש דאצלו הוא בהיתרא. אולם לפי"מ שהוכחנו (סי' ל"ב) דהא דבגזל קונה הלוקח ביאוש וש"ר לא משום דבהיתרא בא ליד הלוקח רק משום הצטרפות היאוש וש"ר דהוי כשינוי השם ע"ש. אבל לא מקרי בהיתרא לגבי הלוקח דכל דיש חיוב השבה לגבי' הגזלן לא יוכל אחר לזכות דצריכה לגזלן לקיים השבה. ורק כשקונה בהצטרפות היאוש וש"ר ומפטר הגזלן מהשבת גוף החפץ וע"כ קונה הלוקח אבל באבדה ל"ש הקנין בהצטרפות דרק בגזלן דיש לו קניני גזלה וקונה בשינוי שייך בו יאוש וש"ר אבל באבדה ל"ש זה. וע"כ גם להתוס' י"ל כהריטב"א דגם אחר א"א לזכות.
ד)
ועפימ"ש ישי להעיר במ"ש הקצה"ח (בסי' ר') בהמשנה דהמוצא מעות בהר הבית חולין, ואמאי ל"ק החצר להקדש להרמב"ן שכתב בב"ב (ע"ט) בהקדיש בור ואח"כ נתמלא מים דאין מועלין במה שבתוכן דהרשב"ם פי' משום דחצר ליכא בהקדש משום דמידו אתרבאי ואין יד להקדש והרמב"ן כתב וז"ל א"נ קני לה אין מעילה בזכיתה, וכיון דס"ל דחצר קונה להקדש מ"ט ל"ק הר הבית להקדש, ותירץ עפמ"ש הראשונים בהך דמצא בגל דבאיסורא בא להחצר ל"ק, וה"נ באיסורא בא להר הבית ע"ש והנה לבד מה דק"ל ע"ז דאכתי יקשה לרבא דס"ל דיאוש של"מ הוי יאוש וא"כ במעות דא"ב סימן הוי יאוש מיד כשאבד ול"מ באיסורא, ועל המשנה דמצא בגל צ"ל לרבא כשארי תירוצים משום דאין רגיל להמצא וכמ"ש הש"ך בסי' ובמצא מעות בהר הבית ל"ש תירץ זה אך בל"ז ק"ל דבהקדש דל"ש חיוב השבה ולא שייך ג"כ דנעשה שומר, וא"כ ל"ש כלל הטעם דבאיסורא בא להחצר דהיינו לפימש"כ דחצר לא עדיפא מידו ובהקדש דל"ש חיוב השבה גם ביד הי' קונה אילו יצוייר יד להקדש. וכן נראה בקטן שהגביה מציאה קודם יאוש, ואח"כ נתיאשו הבעלים קודם שהגדיל דל"ש בזה באיסורא בא לידו בין להתוס' דהוא משום חיוב השבה ובין להרמב"ן משום דנעשה שומר והוי כמונח בקרקע אף להש"ך (בסי' רמ"ג) דבהגיע לעונת הפעוטת קונה מציאה מה"ת אבל כיון דליכא עליו חיוב השבה ושמירה קונה ביאוש שאח"כ, ושו"ר במנ"ח (מתקל"ט) שכ"כ ע"ש. ולפ"ז גם בהקדש ל"ש תירוצו של הקצות דבאיסורא בא להחצר.
ה)
אמנם לענ"ד יש לדון בזה עפי"מ שראיתי בר"נ (בדכ"ה) וז"ל נמצא כלל אבדה דבר שהוא דרך נפילה וא"ב סימן כל שי"ל שידעו הבעלים דאיכא יאוש מדעת הוא שלו ואם לאו לא יטול כדמוכח ר"פ. ולהלן שם בר"נ ספק הינוח לא יטול משום דאי דרך נפילה אין זה אבדה שמוזהרין עליה ע"ש ומתבאר מלשונו דבר חדש דבא"ב סימן ליכא כלל מצוה להגביה ואין זה אבדה שמוזהרין עליה ולכאורה תמוה דא"כ אמאי ס"ל דיאוש של"מ ל"ה יאוש וגם אח"כ שנתיאש ל""מ משום דבאיסורא בא לידי' כדמוכח מהא דפריך שם לאביי מכמה בבות דמשנתינו דא"מ שלו והא לא ידע דנפל מיני' דמשמע דעיקר הקושיא דאף אחר שנתיאש אמאי הוא שלו דהרי באיסורא בא לידי' ולהר"נ דליכא חיוב השבה באב"ס א"כ לאחר יאוש שפיר יוכל לזכות גם לאביי בין להרמב"ן משום דנעשה שומר הרי להר"נ לא נעשה שומר בבי"ס וכן להתוס' משום דנתחייב בהשבה הרי להר"נ אין זה אבדה שמוזהרין עליה ואפשר לדחוק דקושית הגמ' מכל הני בבות דמשנתינו משום דמשמע דמיד הוא שלו אף קודם שידע דנפל ורשאי לאכול ולכלות המציאה ולאביי דישל"מ לה"י. אין רשאי לכלות קודם היאוש. אבל לרבא דישל"מ הוי יאוש, אף קודם היאוש יוכל לזכות ולכלות וכמבואר בש"מ דלרבא אף שלא יודע לעולם מהנפילה הוי יאוש, אבל כ"ז דוחק וגם מלשון הר"נ הנ"ל ואם לאו לא יטול כדמוכח ר"פ משמע דאסור לו ליטול ולא שאין מחויב ליטול ואף אם יטול שלא לכלות קודם היאוש ורק לזכות לאחר היאוש אסור לו ליטול דאם נפרש כונתו דלא יטול היינו דאינו מחויב ליטול מה הוא שכתב כדמוכח ר"פ ואיזה הוכחה יש לזה. וע"כ דכונתו דלא יטול היינו דאסור לו ליטול אף שאין דעתו לכלותו קודם היאוש רק להחזיקה על אחר היאוש בכ"ז אסור וע"ז כתב כדמוכח מר"פ היינו ממה דפריך והא ל"י דנפל מיני' דמשמע דהקושיא אמאי הוא שלו גם לאחר היאוש דגם זה מקרי באיסורא בא לידי' דאף דחיוב השבה ליכא באב"ס בכ"ז מקרי באיסורא כיון דקודם היאוש בא לידי' והי' אסור אז להחזיקה ולכלותו דאכתי הוא של בעל האבדה. ואולי יש בה אז דין גזל על האבדה שוב לא מועיל היאוש שאח"כ דיאוש אין מועיל רק כשבא לרשותו לאחר היאוש, אבל לא כשבא לרשותו מקודם היאוש והנה כ"ז לא יתכן להרמב"ן שכתב דלהכי ל"מ בישל"מ משום שנעשה שומר ומוכח דס"ל דלולא דנעשה שומר הי' מועיל היאוש שאחר כך אף שבאיסורא בא לידי' וכמ"ש באמת דבנטלה ע"מ לגוזלה מועיל היאוש שאח"כ. וא"כ להרמב"ן ע"כ צריך לפרש קושית הגמ' והא ל"י דנפל היינו משום דמשמע דמיד הוא שלו אף קודם היאוש, או דצ"ל דהרמב"ן סובר דגם באב""ס יש חיוב השבה ומחויב להגביה דבר שאב"ס על צד הספק דילמא יבררו הבעלים ע"י עדים או שיבא צורבא מרבנן ויכיר ע"י טב"ע ועיין בחידושי רע"א דכתב שם הא דלא תירצו התוס' בב"ק שהקשו למ"ד דיאוש קני הרי באבדה גופא ל"מ יאוש באתי לידיה באיסורא, ולהרמב"ן ל"ק דבאבדה אין מועיל משום דנעש' שומר ותירץ עפי"מ שחידש מעצמו דאב"ס ליכא חיוב השבה (ונתכוין מעצמו כהר"נ הנ"ל) ומהסוגיא משמע דל"מ היאוש שאח"כ אף באב"ס ובזה לא נעשה שומר, ומוכח דכל שבאיסורא ל"מ היאוש ע"ש. וקיצר הגרע"א הרבה במקום שאמרו להאריך דאיך יפרש הרמב"ן הסוגי' דישל"מ. וגם איך ניחא להתוס' מ"ט ל"מ היאוש שאחר כך כיון דליכא חיוב השבה אבל ע"כ צ"ל כמו שבארנו דלהתוס' אף במקום דליכא חיוב להגביה בכ"ז מקרי באיסורא דכל דבא לידי' קודם היאוש ואילו באו אז הבעלים וביררו בעדים ששלהם היא הי' מחויב להחזיר תו מקרי באיסורא ול"מ היאוש שאח"כ.
ו)
ועפ"ז י"ל במ"ש הראשונים הנ"ל דבחצר ג"כ מקרי באיסורא ול"מ היאוש שאח"כ אף דל"ש חיוב השבה דהא לא ידע כלל בכ"ז מקרי באיסורא דעכ"פ אילו באו הבעלים קודם היאוש הי' מחויב להחזיר הוי כדשאב"ס דאף דליכא חיוב השבה מקרי באיסורא כנ"ל וזה הוא שיטת הגליון תוס' הנ"ל דבלוקח תגר א"א לזכות לאחר יאוש דבאיסורא בא לידי' ואף שלא ע"י החצר א"א לזכות דמקרי באיסורא כל שבא לרשותו קודם היאוש אף דאין שייך חיוב השבה, ולפ"ז י"ל דהגליון ס"ל ג"כ כהריטב"א הנ"ל דגם אחר א"י לזכות אחר היאוש אבל זה הוא רק היכא דאיכא חיוב השבת אבדה והוי כמו בגזלה דגם אחר א"א לזכות משום דבהיתרא רק ע"י יאוש וש"ר וכנ"ל (אות ג') ומשום דיש על הגזלן חיוב השבה, וה"נ כל שיש על המוצא חיוב השבה דהוא מחויב לקיים מצות השבת אבדה גם לאחר יאוש דבא לידי' קודם היאוש. וע"כ גם אחר א"י לזכות לאחה"י אבל בתגר דלא נתחייב במצות השבה דלא ידע כלל קודם היאוש דנמצא מעות בהפירות ואך בכ"ז הוא עצמו א"א לזכות לאח"י דעכ"פ בא לרשותי' קודם היאוש וכמו בדשאב"ס דמקרי באיסורא אף דליכא חיוב השבה אבל אחר שפיר יוכל לזכות כיון דליכא מצות השבת אבדה על הראשון.
ז)
ועתה נבוא לענין השאלה הנצב בראש במציאה שנפל לחצר חבירו אם רשאי בעה"ח לזכות לאחר יאוש הנה להגליון תוס' הנ"ל דבלוקח שהוא תגר לא יוכל לזכות משום דבאיסורא בא לידי' הרי מבואר דס"ל דגם דלא ידע קודם היאוש שיש מעות בהפירות ולא חל עליו חיוב השבה בכ"ז אסור לזכות לאח"י משום דבאיסורא בא לידי' ומשום דאילו באו הבעלים קודם היאוש הי' מחויב להחזיר שוב א"י לזכות וא"כ ה"נ בכל מציאה שנפל לחצר א"י בעה"ח לזכות אח"י אולם איש אחר שאינו בעה"ח יוכל לזכות ול"ד להריטב"א הנ"ל דשם הוא משום חיוב השבה שחל על הראשון וע"כ גם אחר א"י לזכות וכנ"ל אבל בחצר דלא ידע ולא חל עליו חיוב השבה אף דהוא עצמו א"י לזכות אבל אחר יוכל לזכות וכמו בלוקח מהתגר דשלו הוא אף דאצל התגר הוא באיסורא, (ומה"ט א"א לדחוק דהגליון תוס' איירי שהתגר מצא המעות קודם יאוש דא"כ גם הלוקח מהתגר איך זוכה ובל"ז לא משמע כלל מלשונו דאיירי בכה"ג ולכאורה גם לשיטת הר"נ הנ"ל דבאב"ס ליכא חיוב להגביה ולא נעשה שומר ובכל זה אסור לזכות גם לאח"י וכדמשמע מכל הקושיות והא ל"י דנפל מיני' כנ"ל וע"כ משום דגם זה מקרי באיסורא, כיון דעכ"פ סי' מחויב להחזיר להבעלים קודם היאוש וכמשנ"ל וא"כ גם בחצר יהי' הדין כן דבעה"ח אסור לזכות אחה"י. אולם יש לדחות דשם שנטל בעצמו יש עליו דין גזלן אם נטלם להחזיק לעצמו. קודם היאוש הם של הבעלים (וזה דלא כמ"ש (בסימן ל"ב אות מ"א דכל דליכא חיוב להגביה ולהשיב ליכא על אבדה דין גזל ועוד יתבאר להלן) וכיון דמחויב בהשבה מדין גזלן קודם היאוש שוב א"א לזכות אחה"י. וזה דלא כדעת הרמב"ן דבאבדה שנטל ע"מ לגוזלה זוכה אחר היאוש דהוי כמונחת בקרקע) ואם נטל ע"מ להחזירה אפ"ל דגם להר"נ שוב מתחייב בהשבה, היינו דמחויב להחזיקה עד שיבררו הבעלים ולולא דברי הגרע"א הנ"ל הי' נלע"ד דנעשה ג"כ שומר דאף דאין מחויב להגביה דבר שאב"ס אבל כשנטלה דמי להכישה נתחייב בה, ואף דשם הוא רק בבע"ח דאנקטא נגרי ברייתא י"ל כמ"ש התוס' (דף כ"ה) ע"ב ד"ה ואם נטל דהיינו דוקא בזקן דאין מחויב בהשבה כלל אפילו ביש ב"ס ויודע למי להשיב אבל באב"ס אף דג"כ אין מחויב להגביה היינו משום דלא יוכל לברר הבעלים אבל אם הי' יודע למי להשיב הי' מחויב להגביה, וע"כ י"ל דכשהגביה שוב מתחייב גם בשמירה האמנם מהתוס' הנ"ל מתבאר דפליגי על הר"נ וס"ל דגם באב"ס מחויב להגביה וחידוש על הגרע"א שלא הביא התוס' אבל גם להר"נ י"ל דבנטלה שוב יש עליו חיוב השבה ושמירה וגם אחר אסור לזכות לאה"י, ולפ"ז אין ראי' מהר"נ לענין מציאה בחצר דבעה"ח אסור לזכות דשם לא נעשה עליו שום חיוב כשמונח בחצירו ואינו יודע כלל מזה. ואם נימא דלהר"נ ליכא חיוב שמירה באב"ס ובכ"ז ל"מ זכי בישל"מ אף אחה"י וא"כ דמי זה לחצר דמקרי באיסורא משום שבא להחצר קודם היאוש אף דל"ש חיוב השבה ושמירה, וא"כ כמו דבחצר יוכל אחר לזכות אף דבעה"ח גופא אסור לזכות להגליון הנ"ל, ה"נ באב"ס יוכל אחר לזכות ודינו של הריטב"א דגם אחר אסור לזכות הוא רק בדבר שיש בו סימן וכדמשמע מלשונו שכתב דינו רק על יש בו סימן והיינו כשמצא בעצמו ונתחייב בהשבה אבל ע"י חצר אף ביש בו סימן מצי לזכות אחה"י וזה הוא בכופרא במעצרתא אף דיב"ס מקום וכתבו הראשונים דל"ק החצר משום באיסורא ובכ"ז אחר יוכל לזכות כיון דלא ידע מזה קודם היאוש ולא נתחייב בהשבה. ואולם כפי"מ שמבואר בשו"ע (סי' רס"ב סעי' י"ז) דהתגר עצמו יוכל לזכות אחה"י ועיין ריטב"א גבי כופרא במעצרתא דאיירי שבעל המעצרתא עצמו מצא וזה דלא כהגליון הנ"ל לפ"ז בכל מציאה בחצרו יוכל בעה"ח לזכות אחר היאוש ורק החצר א"א לזכות אחה"י דלא עדיפא מידו וכמשנ"ל.
ח)
ואם מצא בחצירו קודם שידעו הבעלים שנפל. נראה דגם אם לא הגביה שוב א"י לזכות גם אחר היאוש דהרי קשה לכאורה לפמ"ש הרמב"ם בפי"א דאם ראה אבדה ולא נטלה עובר משום השב תשיבם. וא"כ איך אמרי' בהמתין לה עד שנתיאשו הבעלים עובר משום ל"ת להתעלם, ומבואר דהיאוש מועיל ויכול לזכות אחר היאוש, והרי כיון דנתחייב בהשבה גם קודם שנטלה א"כ כמו באתי לידי' קודם היאוש ל"מ היאוש שאח"כ משום שנתחייב בהשבה א"כ גם בראה לחוד ג"כ נתחייב בהשבה ומ"ט מועיל היאוש. דבשלמא להרמב"ן דהטעם משום שנעשה שומר ניחא דכ"ז שלא הגביה לא נעשה שומר. אבל להתוס' דהטעם משום חיוב השבה א"כ גם בראה איכא חיוב השבה וכבר נתעורר בזה בס' ב"א להגר"א מטשעכנאווי זצ"ל, והוכיח דהתוס' לא ס"ל כהרמב"ם הנ"ל וס"ל דליכא עשה דהשבה קודם שהגביה והא דפריך הגמרא בכהן והוא בבה"ק דנימא עדל"ת היינו דאף דאינו עובר אבל כיון דאם נוטל האבדה מקיים מצוה גם בזה עדל"ת וכמו בציצית דג"כ אינו מחויב לילך בטלית של ד' כנפות עי"ש והדמיון מציצית כמובן דיש לדחות דשם כשלובש הטלית כבר הוא מחויב ועובר ועיין תוס' כתובות (ד"מ) ובעיקר קושיתו נראה דאף דהתוס' ג"כ ס"ל כהרמב"ם דברואה ואינו נוטל עובר בעשה היינו דלא קיים מצוה אבל ל"מ נתחייב בהשבה רק בהגביה ונעשה שומר ואיכא עליו חיוב השבת ממון וכמו עשה דוהשיב בגזלה דאין מועיל היאוש משום דנתחייב בהשבה דהוא עשה מחיוב ממון. אבל העשה דאבדה קודם שהגביה הוא רק מצוה לחוד. וע"כ אין מעכב מה שלא נטל ועבר על קיום המצוה שלא יועיל היאוש שאח"כ, ועפ"ז נראה דבראה מציאה בחצרו שוב מקרי נתחייב בהשבה וחל עליו חיוב שמירה ג"כ כיון דהחצר ראוי לקנין הוי כמו שהגביה בידו. דמ"ל חצר ומ"ל ידו. ועיין בקצות ונתיבות (סי' רנ"ט) דמוקי הך דישל"מ דבאיסורא בא לידי' דע"כ לא איירי שנטל ע"מ לגוזלה דבכה"ג להרמב"ן מהני באמת היאוש. וגם לא איירי שנטל ע"מ להחזירה דא"כ גם לרבא לא יועיל היאוש רק איירי שנטל כפי שהדין יטיל עליו ולרבא דישל"מ הוי יאוש יוכל לזכות לעצמו, ולאביי דל"ה יאוש ומתחייב להשיב ונעשה גם שומר (אי נימא דגם באב"ס נעשה שומר ומקרי באיסורא בא לידי' ותו ל"מ היאוש, וא"כ בכה"ג בראה המציאה בחצירו והוא רוצה לעשות כפי הדין כבר נתתייב בהשבה ושמירה כמו שהגביה. דכיון דמונח בחצרו הראוי לקנין הוא כמונח בידו.
ט)
ובס' הנ"ל הקשה עוד לפמ"ש הנ"י דהא דהמתין לה עד שנתיאשו הבעלים א"ע אלא משום ל"ת להתעלם היינו בעומד אצל האבדה ושומרה דאל"כ עובר גם על עשה דהשבה וכשיטת הרמב"ם הנ"ל. והקש' דלהתוס' דשומר נתחייב בשמירה אף בלא משיכה א"כ כבר נעשה שומר ג"כ בלא הגבהה ונתחייב בהשבה ושוב איך מועיל היאוש שאח"כ ומזה הוכיח דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס' דמשום חיוב השבה מקרי באיסורא, רק כהרמב"ן משום שנעשה שומר וידו כיד הבעלים. וא"כ הרמב"ם לשיטתו דס"ל דשומר אין מתחייב בשמירה בלא משיכה י"ל כהנ"י דאיירי שעומד ושומרה וע"כ אין עובר בעשה דהשבה. ובכ"ז מועיל היאוש שאח"כ אף ששומרה אבל כיון דלא מחויב בשמירה בלא משיכה לא הוי ידו כיד הבעלים. אבל לשיטת התוס' דגם בלא משיכה נתחייב בשמירה אאפ"ל כהנ"י דאיירי בעומד ושומרה דא"כ כבר נתחייב בהשבה ושמירה ג"כ, ומ"ט מועיל היאוש שאח"כ דהרי כבר נתחייב בהשבה ושמירה. וע"כ להתוס' איירי שלא עמד לשמור רק הלך מהמציאה לגמרי. ובכ"ז א"ע בעשה דהשבה דלא כשיטת הרמב"ם ע"ש ולענ"ד אף להתוס' דשומרים ל"ב משיכה היינו היכא דאמר הנח לפני דהבעלים סמכו עליו שישמור והבעלים מסתלקים משמירת החפץ וע"כ נתחייב השומר בתשלומין גם בלא משיכה אבל באבדה אף דמחויב במצות השבה גם קודם שהגביה להרמב"ם אבל להתחייב בתשלומין אם לא שמר לא נתחייב כ"ז שלא הגביה דל"ש בזה דהבעלים סמכו עליו וכבר כתבנו דמשום המצוה לחוד ל"מ באיסורא בא לידי' רק היכא דהגביה דאז נתחייב בשמירה ואיכא חיוב השבה בדררא דממונא מקרי באיסורא וא"כ לא מוכח דהתוס' פליגי על הרמב"ם.
י)
ולענ"ד אדרבה להרמב"ן א"א לפרש כהנמ"י דאיירי הכא בעומד ושומר המציאה דא"כ לא הי' מועיל היאוש דהרי הקצות הקשה לפי המובן לכאורה בטעמא דהרמב"ן דל"מ היאוש כשנעשה שומר משום דל"מ יאוש ברשותו, והקשה מכ"ד דמוכח דמועיל יאוש ברשותו ע"ש, וכן מוכח מהתוס' (דף כ"ו) ד"ה וניזל ע"ש ולזה נראה דטעמא דהרמב"ן דל"מ יאוש רק באבד' שהוא באמת אבוד מהבעלים אבל כשכבר הגביה אחד המציאה ע"מ להחזירה ושומרה בעד הבעלים שוב ל"מ אבדה דאינה אבוד מהם אף דהבעלים אינם יודעים שנמצא ומתיאשים הוי זה יאוש בטעות, ול"ד לשור הנסקל שהוזמו עדיו דכל הקודם זכה דשם כ"ז שלא הוזמו הוא אבוד מהם וע"כ ל"מ יאוש בטעות ובקצות תירץ באופן אחר ע"ש ולפ"ז אם איירי כהנ"י שעומד ומשמרה כדי שלא יעבור בעשה דהשבה כשיזיז משם. א"כ שוב אינה אבודה מהבעלים ומ"ט מועיל היאוש ומה נפ"מ אם משמרה משום שיתחייב לשלם או שמשמרה כדי שלא יעבור בעשה וע"כ דהנמ"י הנ"ל לא ס"ל כהרמב"ן הנ"ל וגם כשנעשה שומר מועיל היאוש וכשיטת התוס' הנ"ל (באות ג') והרמב"ן אינו מפרש הך דהמתין שנתיאשו כהנמ"י דעומד ושומר. רק דהלך ממנה ואף אי ס"ל כהרמב"ם דאיכא עשה דהשבה קודם שנטלה בכ"ז ל"מ דעבר רק דלא קיים מצוה בשוא"ת ועל הלאו דל"ת להתעלם מקרי דעבר וכ"ה להדיא בלשון המלחמות שם בויכוחו עם המאור שכתב הך דלאח"י נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם דמהשב ולמטה קאמר ועובר גם על ל"ת להתעלם מדלא קאמר הכא בלבד כדאמר לגבי המתין כו' בלבד וע"ז השיב הרמב"ן דבשלמא בהמתין עד שנתיאשו שלא קיים מצות השבה הוצרך לומר שלא עבר אע"פ שלא קיים כו' ע"ש הכלל הוא דכ"ז דלא הגביה מקרי שלא קיים מצוה וכשנטלה ולא החזיר מקרי דמבטל מ"ע בקו"ע (ועמ"ש בסי' י"ד) ולהכי גם לענין באיסורא בא לידי' שלא יועיל היאוש שאח"כ הוא רק כשנטלה ונתחייב בהשבה ושמירה וגם מקרי קו"ע אבל כ"ז שלא הגביה ל"מ באיסורא כנ"ל.
יא)
עוד הקשה בס' הנ"ל להרמב"ן מהא דנטלה לפנ"י ע"מ להחזירה ולאח"י נתכוין לגוזלה אמאי אינו עובר על לא תגזול ואטו בפקדון שמתכוין לגוזלה לא יעבור בלא תגזול ובשלמא להתוס' דחל היאוש א"ש דליכא ל"ת אחה"י אבל להרמב"ן דלא חל היאוש דנעשה שומר יעבור בלא תגזול ונשאר בצע"ג ותמהני והרי רש"י הרגיש בזה וכתב דליכא ל"ת רק כעין ויגזל החנית ומה דהקשה מפקדון כבר הקשה כן הריטב"א והובא בש"מ ע"ש שכתב דכפירה בב"ד הוי כגוזל מידו ע"ש ואולם באמת דמלשון ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה משמע דחל היאוש ובאמת ניחא שפיר דרק כל זמן שאינו רוצה לגזול ומחזיקה בעד הבעלים ס"ל להרמב"ן דל"מ היאוש משום שנעשה שומר אבל כשמכוין לגוזלה שוב שפיר חל היאוש אז דתו אינו שומר וכיון דבשעה שרוצה לגוזלה חל אז היאוש. תו אינו עובר בלא תגזול דכמו דלאחר יאוש ליכא לא תגזול וכמ"ש התוס' שם ה"נ להרמב"ן אף בב"א ליכא ל"ת ול"ד לכל גזלה אף דסתם גזלה יאוש בעלים התם חל היאוש אחר הגזלה אבל בזה דנתיאש מקודם רק דכ"ז שמחזיק לשומרה בעד הבעלים אין חל היאוש אבל כיון שרוצה לגוזלה שוב חל מיד היאוש ועוד דבכל גזלן הוא גורם היאוש, אבל בכאן באבדה לא גרם הוא היאוש וע"כ ליכא הכא לא תגזול ובזה נסתר ג"כ מ"ש בס' הנ"ל הנפ"מ בין התוס' להרמב"ן לענין באתי לידי' קודם יאוש אם מועיל שינוי רשות דלהתוס' דחל היאוש ודאי מועיל הש"ר דלא גרע מגזלן דאף דנתחייב בהשבה מ"מ הלוקח ממנו קנה, ולהרמב"ן ל"ק דל"מ היאוש כלל ולפמ"ש ליתא דכיון דהמוצא מכרה או נתנה לאחר להחזיקה ותו אינו שומר חל היאוש ונעשה ש"ר לפי דבריו דגם באבדה איכא הדין דיאוש וש"ר ואולם לענ"ד כבר כתבתי (באות ג') דבאבדה ל"ש ש"ר ורק בגזילה די"ל קנין גזלה לקנות בשינוי שייך ההצטרפות דיאוש וש"ר לקנות לגמרי אבל באבדה דא"ל קנינים ל"ק הלוקח בש"ר אף להתוס' וכמ"ש הריטב"א דגם אחר אסור לזכות לאת"י כשבא להמוצא קודם היאוש.
ולענ"ד יהי' הנפ"מ להיפוך דלהרמב"ן בנטלה לפ"י ע"מ להחזירה ולאח"י נתכוין לגוזלה קונה הוא עצמו גם בלא ש"ר. דכיון דלא ס"ל כהתוס' דמשום דנתחייב בהשבה מקרי באיסורא ורק משום דנעשה שומר ומה"ט בנוטל ע"מ לגוזלה מועיל באמת היאוש וא"צ לשלם דמים ג"כ. וא"כ גם בנטל ע"מ להחזירה ואח"י רוצה לגוזלה ואז חל היאוש והגזלה בב"א דתו אינו שומר וכדמוכח מהא דאינו עובר בלא תגזול בלאח"י נתכוין לגוזלה וכנ"ל והיינו משום דלא גרם הוא היאוש. וע"כ יוכל לזכות בעצמו מדין יאוש דאבדה. ואף דבודאי אסור לו ליטול לגוזלה משום דעובר עי"ז בעשה דהשב תשיבם. ומשום זה גופא דחל היאוש ועי"ז נתבטל ההשבה דתו א"א לקיימה אף אם יחזירה להבעלים דכמתנה בעלמא יהיב וכמ"ש הרמב"ן בנטלה מתחלה לגוזלה דקונה אחר כך מדין יאוש דאבדה ורק באין רצונו לגוזלה ורוצה לעשות כדין אז ל"מ היאוש שנימא דיהי' רשאי לזכות בדין אחה"י ע"ז אמרי' דבאיסורא בא לידי' ואין חל כלל היאוש, אבל אם הוא רשע ורוצה לגוזלה אחה"י ונסתלק השמירה ואז חל היאוש והגזלה כאחת והוי כגוזל אחר היאוש דאינו עובר בלא תגזול ואז קונה הוא מדין יאוש דאבדה כיון דהוא לא גרם היאוש דזה הוא הטעם בנטלה מתחלה ע"מ לגוזלה דקונה ביאוש להרמב"ן משום דלא גרם הוא היאוש. ועוד עדיפא נראה דאף אם יטלנה ע"מ להחזירה וקודם היאוש יתכוין לגוזלה אף דעבר אז בלא תגזול ג"כ יקנה להרמב"ן כשנתיאש אח"כ, כיון דלא גרם הוא היאוש. איברא דיש לפקפק דגם להרמב"ן ל"מ היאוש שאח"כ רק בנטל מתחלה ע"מ לגוזלה דלא נעשה מעולם שומר להבעלים וע"כ הוי כמונחת ע"ג קרקע כמו שהזכיר הרמב"ן שם אבל כשנטל ע"מ להחזירה ונעשה שומר לבעלים תו הוי כאילו הוחזר האבדה לבעליו וכשנוטלו אח"כ לגוזלו הוי כגוזל מבעליו מתחלה. ואף דלא גרם הוא היאוש בעצם וראשונה, בכ"ז אחרי שכבר נחשב כהוחזר לבעליו חשוב כגוזל מבעליו. אבל עכ"פ בלאחר יאוש נתכוין לגוזלה דבאה הגזלה והיאוש כאחת והוי כגוזלה לאחר יאוש דמה"ט לא עבר השתא על לא תגזול וכנ"ל בזה נראה דקונה להרמב"ן משום יאוש דאבדה. [ואף אם נחשוב שהוא כגוזל עתה מבית בעליו כנ"ל כיון דחשיב כגוזל אחר יאוש גם בגזלן ממש אילו יצוייר שגזל אחר יאוש הי' קונה, ודוקא בגזל ולא נתיאשו הבעלים רמ"ג ורמ"ג אבל אחר היאוש לכ"ע אין על השני לא דין גזלן לענין חיוב אונסין ולא דין מזיק. ורק באיתא בעין א"א לזכות בהגזלה עצמה באופן דליכא ש"ר להסוברים דבע"כ של גזלן ל"מ ש"ר והיינו משום דיש חיוב השבה על הראשון וכמו שהארכתי (בסימן ל"ב) אבל בליכא חיוב השבה לשום אדם, ל"ש גזלה לאחר יאוש וע"כ להרמב"ן בנתכוין לגוזלה לאחר יאוש קונה] והא דאמר דעובר בהשב תשיבם, היינו דכבר עבר וליתא תקנתא בחזרה דכבר קנה ומתנה הוא דיהיב. ואם כן להרמב"ן ל"צ כלל ש"ר אחר יאוש באבדה דגם בלא ש"ר קונה אבל להתוס' דס"ל דהטעם באיסורא בא לידיה דאבדה הוא משום דנתחייב בהשבה ותו ל"מ היאוש. וע"כ אף בנתכוין לגוזלה אחר היאוש ל"מ קני לה וכן מבואר בש"מ דעובר בהשב היינו דמחויב להשיב והיינו כשיטת התוס' אבל הרמב"ן דלא ס"ל דמשום חיוב השבת אבדה מקרי באיסורא שלא יועיל היאוש שאח"כ ומשום דלא גרם היאוש וכמשכ"ל. וע"כ קונה לאח"י כשנתכוין לגוזלה.
יב)
ועפ"ז מ"ש הריטב"א הנ"ל דגם אחר א"י לזכות אח"י היכא שבא להמוצא קודם יאוש להרמב"ן אין הדברים אמורים אלא שאין רשאי לזכות ומשום דלא חל כלל היאוש דנעשה שומר. אבל אם ירצה לגוזלה שלא כדין שפיר קונה דגזלתו והיאוש בכ"א וכמו המוציא עצמו שקונה אח"י כשרוצה לגוזלה כנ"ל אבל להתוס' לא יוכל השני לקנות אח"י אף כשירצה לגוזלה מהמוצא ומשום דהראשון נתחייב בהשבה. ויאוש וש"ר ל"ש באבדה ורק בגזלן שייך יאוש וש"ר משום דיש לו קניני גזלה, וכנ"ל. ואפשר דאף אם המוצא יתכוין לגוזלה אח"י ואחר כך ימכרנו לאחר ג"כ לא יקנו בש"ר, דלפמ"ש התוס' דאינו עובר על לא תגזול לאח"י נראה דלא יתחייב באונסין ג"כ ושוב י"ל דא"ל קניני גזלה ול"ש יאוש וש"ר כנ"ל.
יג)
ואולם בסוכה (דף ל"א מתבאר דאין קונה היכא דנעשה הגזלה והיאוש כאחת מהא דאמרי' שם ל"צ בהושענא דאוונכרי גופייהו, אף דשם נתיאשו הבעלים כשהשדה אצל העכו"ם ואך דאין יאוש לקרקע אבל כשגוזזים האוונכרי חל אז הגזלה והיאוש כאחת וע"ש בתוס' דזה ל"מ ישל"מ כיון דהי' יאוש מקודם אלא דאין יאוש לקרקע וא"כ אף בהושענא דאונכרי כיון שקוצצים נעשה הלקיחה והיאוש כאחת, ויקנו גם בלא ש"ר ועפ"ז נדחה מ"ש הד"ח ליישב קושית הקצות (בסימן נ"ט) להרמב"ן הנ"ל דל"מ יאוש משום דנעשה שומר לפי המובן דאין מועיל יאוש ברשות הבעלים, והקש' מתאנה הנוטה לדרך דהוי ברשותו וממצא מעות בבתי כנסיות דהוי חצר השותפים ומבואר דמועיל יאוש ברשות הבעלים וע"ז תירץ דנהי דכ"ז שברשותו ל"מ היאוש, אבל כשנטל המוצא ושוב אינו ברשות הבעלים חל היאוש ולקיחתו כאחת והוי כנוטל אחר יאוש. ולפי"מ המבואר בסוכה משמע דאינו מועיל כאחת שיחשב כלוקח אחר היאוש ואולי יש לחלק בין גזלה לאבדה ואמנם שמעתי בשם מו"ר הגר"ח זצ"ל בהא דפרש"י שם בסוכה סתם עכו"ם גזלני ארעתא מישראל דלמה הוצרך רש"י לפרש מישראל דהא ר"ה עצמו ס"ל דגזל עכו"ם אסור וכן פסקינן לדינא וכבר הקשה כן הפ"י ואמר מו"ר דגבי הלוקח מעכו"ם תו הוי זה כאבדת עכו"ם דכיון שגזל העכו"ם השדה תו הוי אבוד מהבעלים ולגבי השני הוי כאבדת עכו"ם דמותרת וע"כ פרש"י דגזלי מישראל כן שמעתי משמו ולפ"ז מוכח דגם באבדה ל"מ לקיחתו ויאושו כאחת, דהא אצל הנכרי הוא כאבדה ובאמת קשה לי להרמב"ן דכל דלא גרם הוא היאוש מועיל היאוש שאח"כ ומה"ט אבדה שנטלה ע"מ לגוזלה מועיל היאוש שאח"כ. וא"כ גם הכא באוונכרי יועיל היאוש לקנות גם בלא ש"ר ומה משני הגמ' ל"צ בהושענא דאוונכרי גופייהו, דגם הם עצמם יקנו ביאוש לחוד כיון דלא גרמו הם היאוש, וישל"מ לא הוי כמ"ש התוס' הנ"ל, ועמ"ש (בסימן ל"ב אות ל"ט) דבכל ש"ר ואח"כ יאוש י"ל דיקני מה"ט דלא גרם הוא היאוש, ואך משום דכ"ז דאיכא חיוב השבה על הראשון א"א לקנות משום חיוב השבה של הגזלן. אבל הכא דהגוזלים הם עכו"ם דא"ל מצות השבה וכמבואר בעירובין (דס"ב) דב"נ נהרג ע"פ מש"פ ולא ניתן להישבון עי"ש בפרש"י ואם כן יקנו האוונכרי ביאוש לחוד ואולי דגם בעכו"ם אף דליכא מצות השבה בכ"ז כיון דכשהגזלה בעין מחויב להשיב וכמתבאר בסוגיא זו ועיין בתוס' ע"ז (דע"א) וע"כ א"א לקנות ביאוש לחוד. אבל אי הי' גזלי מעכו"ם ואבדת עכו"ם מותרת בלא יאוש לא הי' מעכב מה שהעכו"ם שגזל מחויב להחזיר דעכ"פ לגבי הישראל הגוזז היא אבדת עכו"ם ולהכי פרש"י דגזלי מישראל ואבדת ישראל דאינה נתרת רק ביאוש. ולהכי אם גזזו אוונכרי מקרי באיסורא בא לידם קודם היאוש דקרקע אינה נגזלת ול"מ יאוש בקרקע. ורק לאחר שגזזו חל היאוש ותו א"א לאוונכרי עצמם לצאת בזה דל"ק ביאוש דבאיסורא בא לידם. ואף דלא גרמו היאוש כיון דעכו"ם מחויבים להחזיר כנ"ל. עוד אפ"ל דלגבי' האוונכרי עצמם מקרי דהם גרמו היאוש דכיון דאין יאוש לקרקע וע"י שגזזו חל היאוש, וע"כ אין יכולים לזכות ביאוש לחוד. ואף לפי המתבאר מהתוס' הנ"ל דהא דאין יאוש לקרקע לא משום דאין מתיאש באמת, דאל"כ ודאי דמקרי ישל"מ כ"ז שלא ידעו הבעלים שקצצו וע"כ דס"ל דאף דמיאשו מהקרקע אין מועיל היאוש משום דקרקע אינה נגזלת וא"ל קניני גזלה בקרקע וע"כ אין מועיל אף שמתיאש, וע"כ כשקצצו ל"מ ישל"מ. ובכ"ז י"ל דמקרי דהוא גרם היאוש דלולא שגזזו ל"מ היאוש.
יד)
ועפמ"ש (באות י') בטעמא דל"מ יאוש כשהוא אצל שומר משום דל"מ יאוש רק אם הדבר אבוד באמת. אפשר ליישב קושית הש"ך המובא בסימ' (ל"ג אות ה') דמאי פריך מגנב שנטל מזה ונתן לזה להרמב"ם דס"ל דש"ר ואח"כ יאוש מהני א"כ אף דישל"מ לה"י וליכא יאוש אצל הגנב אבל בלוקח דאיכא יאוש שוב הוי ש"ר ואח"כ יאוש דמהני ועפ"י הנ"ל י"ל דהקושיא הוא משום דמשמע דבכל ענין הוא שלו אף שהלוקח לא ידע שהוא גנובה, ואילו ידע לא הי' רוצה לעשות שלא כדין וא"כ מקרי דאינה אבודה מהבעלים, דהלוקח שומרה, ואף שהוא שומרה לעצמה ומשום שחושב ששלו הוא ואינו גנובה אבל עכ"פ מקרי אינה אבודה דאילו ידע שגנובה הי' מחזיר לבעלים וע"כ ל"מ היאוש שאצל הלוקח, וע"כ דישל"מ הוי יאוש ותיכף אצל הגנב הוי יאוש. עוד י"ל בישוב הקושיא הנ"ל עפי"מ שצדדנו לעיל דבאב"ס ליכא חיוב להגביה ולא נעשה שומר והא דאמרי' דישל"מ לה"י באב"ס היינו לענין דלא יכול לכלות הדבר קודם שנתודע להבעלים, וכל הקושיות שהקשו בגמ' ממשנתינו הוא משום דמשמע דמיד הם שלו וע"ז פריך והא ל"י דנפל מיני' ואמאי רשאי לאכול ולכלות הדבר מיד והא כ"ז של"י ליכא יאוש ולפ"ז י"ל דגם כאן הקושיא מהא דמשמע דמיד הם של הלוקח אף קודם שידע שנגנב ממנו וכמו כל הקושיות שהקשה הגמ' קודם ממשנתנו.
ועפ"ז אפ"ל במה שכתב הרמב"ם דספק הינוח בשאב"ס אם נטל זכה בו. ובהשגות ומ"מ הקשו מ"ט הוא שלו והא באיסורא בא לידי' ועפ"י הנ"ל באמת באב"ס מועיל היאוש שאח"כ ובאמת לא מצאתי ברמב"ם בישל"מ שלא יועיל היאוש שאח"כ, ומשמע לכאורה דבאמת מועיל היאוש שאח"כ, ומטעם דליכא חיוב השבה לא נעשה שומר באב"ס, וע"כ כתב הרמב"ם דבאב"ס הרי הוא שלו והיינו אחה"י ואולם מהמ"מ משמע דעיקר הקושיא על הרמב"ם הוא על הספק דילמא הנות הוא, ונטל באיסור ותו ל"מ היאוש, דבאיסורא בא לידי' וע"ז ל"ש התירץ דאב"ס ליכא חיוב השבה, דזה רק אם הוא דרך נפילה והיא אבדה. אבל בהצד דהניח הרי הוא גזל. ואולי דאיירי שלא לקח לעצמו רק שיעשה כפי הדין דאם יבואו הבעלים ויבררו שהוא שלהם יחזירם. ובכה"ג אפשר דאין עליו חיוב השבה אף בהצד דהניח דאין עליו דין גזלן ועל הצד דנפילה ג"כ אין עליו חיוב השבה משום דאב""ס ואולם כבר כתבנו דלא משמע בכל הסוגיא דבישל"מ יועיל היאוש שאח"כ. ומה דלא הזכיר זה הרמב"ם, הרי גם בדבר שיב"ס דמפורש בגמ' דל"מ היאוש שאח"כ ג"כ לא הזכיר הרמב"ם וצ"ע באמת ואמנם י"ל דהרמב"ם שכתב דבאב"ס הוא שלו איירי באופן דאם נפילה כבר ידעו מקודם שלקח דיקירי או חשיבי ועה"צ דהנוח וליכא יאוש מקודם שנטל הרי ג"כ לא מקרי באיסורא דלא נטל ע"מ לגוזלו רק שיעשה כפי הדין וכשנתיאשו הבעלים מהני היאוש ואך דעדיין י"ל דהוי הנוח ושכח דתו הוי אבדה והוא ישל"מ. י"ל כמ"ש הרש"א דבהנוח הוי יאוש מדעת והגרע"א תמה עליו דהא כששכח כל כמה דלא נזכר הוי ישל"מ. ואולם בש"מ מתבאר ג"כ כהרש"א דלכן לא הקשו בגמ' על אביי מכריכות בר"ה דלא ידע דנפל והוי ישל"מ משום דאיירי דרך הנוח הוי יאוש מדעת ע"ש, ומוכח דס"ל דבהנוח אם שכח נזכר מיד ששכח ומתיאש מיד וכ"ז שלא שח כשלקח אז לא מקרי באיסורא דאין עליו חיוב השבה דלא נטל ע"מ לגוזלה ואף דהי' צריך להשיב קודם היאוש אבל כיון דליכא מצות השבה דמי לבא המציאה לחצרו קודם יאוש דנתבאר דגם בעל החצר יוכל לזכות ע"י הגבהה ול"מ באיסורא ועיין בהגר"א שהביא בשם הדרישה בישוב הרמב"ם דל"ד לדאביי (בדכ"א) דשם נטל לעצמו בתחלה אבל כאן מיירי שנטל להחזיר ואמרי' (דכ"ו) נטלה לפ"י ע"מ להחזירה ולאח"י כו' וכאן ל"ל משום השב תשיבם כיון דליכא סימן וא"י למי להחזיר ע"ש וצ"ע לענ"ד דהא מהרמב"ם משמע דבנטל ע"מ לגוזלה אע"ג דאהדרי' עובר בכולן דלא כשיטת התוס' וע"כ דס"ל כהרמב"ן הנ"ל וא"כ ל"ל דבאביי איירי שנטלה ע"מ לגוזלה דבכה"ג מועיל היאוש שאח"כ וגם מ"ש דהרמב"ם איירי שנטל ע"מ להחזיר, הרי בכה"ג ל"מ כלל היאוש שאח"כ דידו כיד הבעלים, וגם להתוס' קשה כיון דנטל ע"מ להחזיר ונתחייב בהשבה שוב ל"מ היאוש ומ"ש הגר"א דאינו עובר בהשב דא"י למי להחזיר א"כ איך חל עליו העשה בתחלה להגביה וליטלו ע"מ להחזיר הא א"י למי להחזיר וע"כ דיש עשה להגביה דשאב"ס אולי יתברר ע"י עדים. וא"כ איך יוכל לזכות גם אחר היאוש הא נתחייב בהשבה אם לא דנימא דס"ל כהר"נ הנ"ל דבאב"ס באמת ליכא חיוב להגביה וכמשנ"ל. ואין זה במשמעות דבריו ועוד לפי"מ המבואר במ"מ הקושיא על הרמב"ם הוא מצד דילמא הינוח כנ"ל. וצריך לפרש כונתו כמש"ל דגם ע"צ הנוח ל"מ באיסרא כה"ג שנטל ע"מ להחזיר ובכ"ז צ"ע.
טו)
ובמש"ל דלהר"נ באב""ס אין מחויב להגביה. יש לעיין מהא דילפינן משמלה דין יאוש כמבואר בתוס' (דכ"ז) והנה שם הילפותא דהיאוש מתיר לגמרי להיות שלו לאח"י ומנ"ל זה דילמא הלימוד משמלה הוא רק באב"ס אין מחויב להגביה אבל מנ"ל דאחה"י הוא שלו לגמרי אף אי הבעלים מבררים בעדים שהיא שלהם. ולכאורה נראה דזה ידעינן מסברא דאין מחויב להגביה דשאב"ס גם קודם היאוש כיון שא"י להכריז ולברר מי הבעלים ולא חיבתו תורה להגביה על הספק הרחוק דילמא יבררו הבעלים בעדים ואף שהתוס' (דכ"ג) כתבו דאף ברוב עכו"ם כיון דאפשר לברר ע"י הכרזה מתקנינן וכ"כ בב"ב (דכ"ג) ועיין בדב"מ שהוכיח דאף לפי"מ דקיל"נ כרשב"א דברוב עכו"ם הוא שלו היינו מפני שהבעלים מתיאשים. אבל אם מצא קודם שידעו הבעלים שנפל דהוי ישל"מ אף ברוב נכרים חייב להכריז כיון דיכול להברר בכ"ז י"ל דבשאב"ס רחוק יותר שיתברר הדבר ע"י עדים ול"ד לרוב עכו"ם ועוד דשם איירי שכבר הגביה ודנינן אם מחויב להכריז או שיחזיק לעצמו לתלות בעכו"ם, ע"ז אמרינן דמחויב להכריז ואין הולכין אחר הרוב במקום דיוכל להתברר וכמ"ש הפוסקים בכ"ד אבל בנידן דידן בדבר שאב"ס י"ל דפשוט מסברא דלא חייבה תורה להגביה דשאב"ס דרחוק הדבר שיתברר ע"י עדים וע"כ הלימוד דשמלה הוא לגלות דבאב"ס שמתיאש הוא שלו לגמרי ואין מחויב להחזיר וכן י"ל באבדת עכו"ם דממעטינן מאחיך דמותרת לגמרי והקשינו דילמא המיעוט דאין מחויב להגביה ולהשיב ג"כ י"ל דזה פשוט מסברא דמצות השבת אבדה נאמרה רק באבדת ישראל דהתורה לישראל נאמרה וכמו במצות טעינה ופריקה דנאמרה רק לישראל ורק בפריקה משום צער בע"ח וכמבואר בסוגיא שם וע"כ דהמיעוט דלאחיך הוא להתיר לגמרי שיהי' שלו וזה דלא כמ"ש (בסי' ל"ב אות מ"א) דהא דאיכא לא תגזול באבדה היינו משום דאיכא חיוב השבה וכל דליכא חיוב השבה ליכא איסור גזלה ואולם ז"א דהרי הרמב"ם (בפי"א הי"א) כתב דאבידה מדעת אין בה חיוב השבה ובכ"ז אינה שלו ואסור להחזיקה לעצמו וכן מוכח מדשאב"ס דאף דליכא חיוב להגביה בכ"ז אסור להחזיקה לעצמו קודם יאוש.
טז)
ומכבר אמרתי במ"ש הרא"ש בהמשנה דשנים אוחזין דאיירי ברוב עכו"ם, ולמה לא פירש דאיירי אחר יאוש במציאת ישראל, והיינו לתרץ קושית התוס' שם בגמ' דבראי' בעלמא ל"ק והא הבטה בהפקר קני והנה זה ודאי דאף אי הבטה קני היינו דוקא בהפקר אבל לקנות דבר מחבירו ודאי דליכא מ"ד דקני ומשום דלהוציא חפץ מרשות אחר בענין קנין חשוב יותר מלקנות דבר הפקר. וע"כ אי איירי מתני' אחר יאוש דכבר נפיק מרשות בעלים כהפקר יקשה קושית התוס' דיקנה בראי' לחוד וע"כ כתב דאיירי במציאת עכו"ם קודם היאוש דצריך להפקיע החפץ מרשות העכו"ם בזה לכ"ע ל"ק בראי' לחוד וחכ"א העיר דכיון דאבדת עכו"ם מותרת הוא מופקע מהבעלים כמו לאחר יאוש אבל ז"א דכמו למ"ד דגזל עכו"ם מותר אטו פקע קניני' וה"נ באבדתו כ"ז שלא זכה המוצא הוא ברשותו והב"ח ביו"ד (סי' קמ"ו) כתב דאבדת עכו"ם אף שמותרת ל"ק להיות שלו לגמרי ויוכל אחר לחטוף ממנו וקשה הרי מבואר שם (ד"ז) אי דצווח מאי הו"ל למעבד ומוציאין מיד החוטף ולהרא"ש הא איירי קודם יאוש ואמאי מוציאין מהחוטף להב"ח, וכבר הקשה בדבר"מ ותירץ דגם להרא"ש איירי שנתיאש אח"כ ואך דטלית הוא דבר שיב"ס ומסתמא מצא קודם היאוש ול"מ היאוש שאח"כ, וע"כ מוקי באבדת עכו"ם אבל מיירי שאח"כ נתיאש ע"ש ולכאורה תמוהין דבריו דאם קודם היאוש יכול לחטוף. א"כ בשנים אוחזין דכ"א אומר שהוא הגביה תחלה אבל כיון דבשעה שהגביהו הי' קודם היאוש ואז הדין דיכול לחטוף וא"כ אח"כ שנתיאש העכו"ם הרי שניהם זוכים בשוה דשניהם אוחזין בשעת היאוש, ואפ"ל עפמ"ש התוס' בב"ק (דס"ט) ד"ה כל דיאוש גבי גזלן למ"ד דקונה לא הוי רק כלפי דידי' וקונה אף אם אין הגזלה ברשותו בשעת היאוש ואחר אין יכול להחזיק אחה"י. וה"נ י"ל דהיאוש הוי רק כלפי המגביה תחלה, וע"כ לאחה"י קונה מי שהגביה תחלה אמנם יש לדחות דשם בגזלן משום דיש לו קניני גזלה, ועיין בס' יד אלי' שנתוכח עם הדבר"מ וס"ל דגם להב"ח אין אחר יוכל לחטוף מהמוצא דזכה בזכות זה להנות ממנה ולמוכרו ע"ש בכתבים סי' כ"ט*).
*) הג"ה ובעיקר דברי הב"ח הנ"ל כונתו נראה עפימ"ש היראים בגזל עכו"ם למ"ד דמותר מ"מ לא מקרי לכם והיינו דלהפקיע קנין חפץ מהבעלים שיהי' קנוי לו לחלוטין לא מועיל רק ע"י הקנאת הבעלים. וע"כ אף דגזל עכו"ם מותר היינו דאין בזה איסור גזל ומותר לאוכלו ולכלותו אבל שיהי' קנוי לי' א"א בלא הקנאת הבעלים וע"כ גם אחר יוכל לחטוף ממנו. (ובזה יתישב מה שמפורסם הקושיא דאיך יכול עכו"ם לקנות בכסף כיון דגזלו מותר א"כ ליכא על המוכר התחייבות על החפץ. ולהנ"ל א"ש דעי"ז שמקנה לו המעות שאין אחרים יכולים לחטוף ממנו ושיהי' שלו לגמרי גם לענין לכם עי"ז קונה החפץ ואולם גם בל"ז ניחא דכל שאינו רוצה ליטול המעות בתורת גזל שפיר יכול לקנות עי"ז ואכמ"ל וכזה דעת הב"ח באבדת עכו"ם אף שמותרת בכ"ז כל דליכא הקנאת בעל החפץ א"א לקנותו לחלוטין שלא יהי' אחרים יכולים לחטוף ממנו. [ומזה ק"ל על הנתיבות דביאוש כ"ז שלא זכה אחר לא נפיק מרשות בעלים דא"כ מנ"ל דאחה"י זוכה להיות שלו לחלוטין בלא הקנאת הבעלים כיון דעדיין הוא בעלים ודילמא הוא כאבדת עכו"ם דלא נעשה שלו לחלוטין ועוד יתבאר] ועפ"ז יתישב מה שהקשה הא"מ (סי' כ"ח) בהך דב"מ בההוא גברא דהוי דרי פתכא דאופי דפריך הגמ' ומי הוי הפקר כה"ג, והוכיח הנו"ב (בסי' נ"ח) דגם בדבר שאין מקפיד אם מקפיד לשום אדם הוי גזל לכ"ע, והא"מ תמה ע"ז דבשלמא לענין הפקר להפקיע הדבר מהבעלים בעינן שיפקיר לכ"ע. אבל לענין איסור גזל כיון שאינו מקפיד לזה הוי כמתנה לזה. ומה שייך גזל באומר שאינו מקפיד אם יטול. וק"ט הגמ' דהול"ל דלכ"ע אינו מקפיד ולזה האיש דהוי דרי הוא מקפיד, ע"ש ולהנ"ל ניחא דנהי ודאי דאם אין מקפיד ליכא איסור גזל היינו שיוכל לאכל ולכלות הדבר. אבל אין יוכל לזכות שיהי' שלו לחלוטין כיון דמקפיד לאדם אחד לא הוי כהפקר וצריך הקנאת הבעלים ולהכי לא יכול לומר דלכ"ע אינו מקפיד ולזה מקפיד דיצא מזה תקלה דהמוצא יחשוב שהוא של הפקר או שנאבד ונתיאשו הבעלים והוא שלו לחלוטין שאין אחר יכול לחטוף ממנו. ואם יקדש החוטף אשה יאמרו שאינה מקודשת משום שהוא גזל ובאמת אינו גזל או אם יקדש המוצא אשה בזה בחזקת שהוא שלו לחלוטין ובאמת אינו שלו לחלוטין והוי קדושי טעות. ועוד כמה תקלות שיוכל לבוא עי"ז אבל לענין איסור גזל ודאי הי' יכול לומר שאינו מפקיד לכ"ע ולזה מקפיד.
ובזה יתיישב ג"כ מ"ש הרמב"ן בחידושיו בקידושין (ד"ו) בהאומר דו"ד אין לי על שדה זו וא"ל עסק ל"א כלום. וז"ל וא"ת כיון דסילק זכותו ממנה נימא כל המחזיק זכה בה וי"ל דאיהו לאו אדעתא דהפקרא אלא אדעתא דחברי' וכיון דחברי' לא זכה לא יצאה מרשותו כלל שלא ע"מ כן הוציאה מרשותו ע"ש ואינו מובן לכאורה נהי דאחרים ל"מ לזכות אבל מדוע ל"מ לזכות הלוקח שרצה למוכרו אף אם יעשה חזקה בהשדה ולהנ"ל ניחא דלשון דו"ד א"ל בשדה לא הוי לשון הקנאה לחבירו רק הוא לשון סילוק רשות וע"כ אין יכול לזכות אף כשיעשה קנין חזקה בלא הקנאת הבעלים והרמב"ן ק"ל דכיון דסילק רשותו הוי כהפקר או כיאוש ונימא כל המחזיק זכה דתו ליכא בעלים וע"ז תירץ דאיהו לאו אדעתא דהפקרא אלא אדעתא דחברי' וכיון דהוא בעלים על השדה שאין אחרים יכולים לזכות שוב גם הלוקח א"א לזכות דליכא בלשון זה הקנאה וצ"ע לכאורה מב"ב דף נ"ד נכסי עכו"ם ה"ה כמדבר וכל המחזיק זכה וי"ל ואכמ"ל.
ויתישב עפ"ז מה שראיתי מקשים עפי"מ שהחליטו האחרונים בענין קנין דרבנן אי מהני לענין תורה וכתבו דקנין דרבנן מדין הפקר ב"ד ולהפקיר להפקיע מהבעלים זה הוא מה"ת וע"כ כל שעושה קנין המועיל בהפקר שוב הוי קנין מה"ת אבל להקנות ע"י קנין דרבנן כמו מעמד ג' ואגב זה אין מועיל מה"ת וכמ"ש בת' רע"א (סי' רכ"א) לפ"ז קשה בהא דלא ליקני לוליבא לינוקא דינוקי מקני קני אקנוי' לא מקנה דמשמע גם בהגיע לעונת הפעוטות דמכרן ממכר מדרבנן אך משום דקונה מה"ת בדא"מ והקנאתו להגדול רק מדרבנן, וקשה דכיון דמשום הפקר ב"ד וא"כ כשלוקח הגדול הלולב ועושה קנין משיכה והגבהה הרי שוב קונה מה"ת מהפקר. ולהנ"ל י"ל דהפקר ב"ד לא הוי ככל הפקר דעלמא להפקיע לגמרי הדבר מהבעלים. רק דהפקירו לסלק איסור גזל מהדבר שיהי' הזוכה יכול להשתמש. אבל להיות שלו לגמרי לענין הצריך לכם ל"מ משום דמחוסר הקנאת הבעלים. וע"כ לא יוכל הגדול לזכות מה"ת בהגבהה ע"י ההפקר ב"ד ונשאר רק שלו ע"י הקנין דרבנן דקטן ממכרו ממכר. וע"כ לא יצא מה"ת. (ועפ"ז יש לדון באיזה דברים בתשובת רע"א הנ"ל דלענין קידש בגזל אחר יאוש שכתב היש"ש דהוי קידושי מה"ת מדין הפקר ב"ד זה א"ש גם לדברנו כיון דעכ"פ מותרת להשתמש מה"ת משום הפקר ב"ד וכן על קושית הב"ש להרמב"ם דיאוש וש"ר צריך להחזיר הדמים ותקנת השוק הוא רק מדרבנן. וא"כ מה"ת אינה מקודשת כמו בקידש ע"י מעמד ג' זה מיושב דעכ"פ זה מהני מה"ת דא"צ ליתן דמים מפני תקה"ש ואך מש"ש לישב בהא דגיטין דאפטרופס משחרר ע"י הפקר ב"ד משום דעושה קנין בהעבד אחרי ההפקר ע"ש היטב זה לא יתישב לפי דברינו וקצרתי) ובזה יתישב מה שהקשה המריט"א בקה"י בהא דאפטרופסים תורמין ומעשרין להשיטות דהפקר פוטר גם לאחר מירוח א"כ כיון דהא דתורמין הוא משום הפקר ב"ד א"כ נפטר לגמרי מתרומה ע"י ההפקר ולמ"ש א"ש דזה לא הוי ככל הפקר להפקיע מהבעלים רק להתיר איסור גזל, וסמוכין לזה מב"ק (ד' כ"ט) כי קתני אסורין משום גזל לאותו שקדם וזכה ומאי קמל"נ דכיון דתנן כל הקודם זכה פשיטא דאסור לגוזלו. ולהנ"ל ניחא דכיון דקנס חכמים הוא ומשום הפקר ב"ד הו"א דאין בזה גזל, משום דליכא הקנאת הבעלים קמ"ל דהכא עשו חכמים הקנס דכל הזוכה זוכה בקנין גמור כזוכה מהפקר דעלמא.
ונראה דחכמים עשו תקנתם בדין הפקר ב"ד לא בכל מקום בשוה רק כפי הצורך לתקנתם באותו הדבר שתיקנו ועיין ר"נ נדרים (דמ"ד ע"ב) דנהי דמדינא לר"י יכול לחזור ולא הוי הפקר תקנו רבנן דלהוי הפקר ובודאי שחייבהו במעשר כיון דמה"ת לא הוי הפקר דנהי שהי' יכולים לפוטרו משום דהפקר ב"ד הוי הפקר אפ"ה לא באו חכמים להקל לפוטרו מהמעשר ע"ש דמתבאר דבאמת היכא דהי' צריך לתקנתם להפקיע ע"י ההפקר גם ממעשר הי' יכולים וזה כמ"ש הגרע"א דדין הפקר ב"ד הוא מה"ת לכ"ע להפקיע הדבר מהבעלים וממילא דפטור ממעשר ככל הפקר ורק דלא עשו שם בנדרים ההפקר ב"ד לכ"ד כהפקר דעלמא ורק לענין זה תקנו שיזכה הזוכה ולא יכול לחזור וזה הקנין הוא באמת רק דרבנן כיון דלא הפקירו הפקר גמור ואין מופקע לגמרי מהבעלים וא"כ מחוסר הקנאת הבעלים. ורק דרבנן תקנו שיזכה (וההפקר ב"ד הי' בזה רק לסלק איסור גזל) והקנין שזוכה זה והבעלים אין יכולים לחזור וגם אין אחר יוכל לחטוף ממנו הוא רק דרבנן ולא יועיל לדבר הצריך לכם מה"ת אף שעושה קנין המועיל בהפקר, דבזה לא הפקירו ב"ד הפקר גמור שלא יצטרך להקנאת הבעלים, דא"כ הי' פטור גם ממעשר וזה לא הי' צורך לתקנתם בהך דנדרים, אבל בדבר שצריך לתקנתם שיזכה הזוכה מה"ת וכמו בהך דגיטין (ד"מ) דאוקמי אפטרופס לשחרר דע"כ צריך שיהי' שלו מה"ת. בזה ע"כ הי' ההפקר ב"ד לגמרי ככל הפקר דעלמא להפקיע לגמרי מהבעלים. בכדי שיקנה האפטרופס ע"י קנינו בהעבד מה"ת שיוכל לשחרר וכן בחטאת הגזולה שלא נודעה שמכפרת דע"כ הוצרכו לתקן שיהי' קנוי לי' מה"ת ואמנם שם י"ל בל"ז דכיון דנתיאשו הבעלים ורק דיאוש כדי ל"ק הפקיעו חכמים חיוב השבה מהגזלן וממילא קנה ע"י היאוש מה"ת) אבל בהך דתקינו דהגיעו לעונת הפעוטת ממכרן ממכר משום כדי חיו גיטין (נ"ט) לא הוצרכו לתקן שיהי' הקנין מה"ת וסגי שמדרבנן קונה, וע"כ לא הי' בזה ההפקר ב"ד להפקיע לגמרי וע"ב ניחא הגמ' דסוכה דלא ליקני לוליבא לינוקא אף אי איירי בהגיע לעונת הפעוטות וכמ"ש המחנ"א (בה' משיכה סי' ב') דכן מתבאר מלשון הרמב"ם ול"ק כיון דממכרן ממכר מדרבנן ע"כ דהפקירו ב"ד וא"כ יקנה מה"ת בהגבהה ומשיכה כנ"ל דבזה לא הוצרכו חכמי' לעשות ההפקר לגמרי דמשום כדי חייו די שיהי' הקנין דרבנן ולא הוי ההפקר ב"ד רק לסלק איסור גזל כדי שיוכלו לחול קנין דרבנן ולא יהי' בזה איסור גזל, וכיון דלא הוי הפקר גמור שוב א"א להגדול לקנות הלולב מה"ת דמחסר הקנאת הבעלים כנ"ל. ובהך דאפטרופס תורם שכתבנו דלא עשו ההפקר גמור דאל"כ יפטור לגמרי להשיטות דהפקר פוטר אחר מירוח, ול"ק דכיון דלא הוי הפקר גמור ואין יוכל לזכות מה"ת דמחוסר הקנאת הבעלים וא"כ איך יוכל לתרום, י"ל עפי"מ דמבואר בירושלמי (פ"א מתרומת) עפי"מ שפירש הגר"א שם דיוכל לתרום הפקר גם כשאינו זוכה דדוקא דבר שהוא של חבירו אין יוכל לתרום שלא מדעתו רק ע"י שליחות מהבעלים. אבל לא בעינן שיהי' דוקא שלו וע"כ יוכל להפריש ולתרום הפקר גם כשאינו זוכה מקודם ועפ"ז גם בהפקר שאינו גמור כיון דהפקיעו חכמים איסור גזל שיוכל כ"א לזכות ולאכל ולכלות הדבר, ע"כ יוכל האפטרופס להפריש אף דל"ק מה"ת דא"צ להיות שלו רק שלא יעכב רשות וקניני של הבעלים וכיון דהפקירו וליכא גזל שוב יוכל לתרום ואולם לדעת הרשב"א בגיטין (דס"ה) דכתב בהך דסוכה דלא ליקני לוליבא לינוקא איירי בלא הגיע לעונת הפעוטת אבל בהגיע לעוה"פ כיון דיוכל להקנות מדרבנן שפיר דמי, ע"כ דס"ל דההפקר ב"ד היא בכ"ד לגמרי וע"כ זוכה הגדול מה"ת בהקנין שעושה אח"כ, וי"ל בכ"ז ואכ"מ.
ועיין בר"נ בכתובות (דק"ב) גבי' מאן שם לך כתב דאם עשה שליח למכור איזה דבר אין יכול השליח לקנות לעצמו. ועיין בחו"מ (סי' קע"ה בסמ"ע ס"ק כ"ו) וכיוצא בזה כתב הש"ך (סי' קפ"ה) דאין שליח המקנה יוכל להיות שליח של הקונה דבעינן מקנה קונה וחזינן בזה דאף שידעינן בודאי דהבעלים רוצים להקנות החפץ דהא עשה שלית למכור ובכ"ז אין יוכל השליח לקנות החפץ לעצמו ומשום דבעינן הקנאת הבעלים ולכאורה קשה מפסחים (די"ג) גבי יוחנן חקוקאה דפריק ולישקלי' לנפשי' דמשמע דיוכל לקנות לעצמו בלא הקנאת הבעלים, וכן מתבאר בחו"מ (סשנ"ט) בדבר העומד למכור רשאי לזכות המעות ע"י אחר ויקח החפץ כבר כתב שם בהגהת אמרי ברוך דאין הכונה שיהי' שלו לחלוטין רק דליכא בזה גזל וחמס כן משמע מרש"י בפסחים שם דכתב ואין בו גזל וש"י בפקדון והיינו שיאכל קודם הפסח ובהגר"א שם הביא מב"מ (דכ"ט) תפילין שם דמיהן והא שכתבו הפוסקים דאם יש לאחד חמץ בפקדון ערב הפסח והבעלים אינם כאן יראה למוכרם לעכו"ם צ"ל דהיינו מדין שליחות דכיון דהמכירה זכות להבעלים נעשה הנפקד כשליח של הבעלים ואיכא הקנאת המקנה ולכאורה ק"ל בשינוי דקונה דנתבאר בסוכה (ד"ל) דקונה קנין גמור שיקרא לכם דפריך שם גבי אוונכרי וליקנינהו בשינוי מעשה והרי קנין השינוי הוא משום קנין הגזלה דכיון דמפטר מהשבה דאינו כאשר גזל שוב קונה בקנין הגזלה. וכן מתבאר בתמורה דפריך למ"ד כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד מהני ל"ל כאשר גזל דשינוי קונה והיינו דזה ידעינן מאתנן דהם ולא שינוייהם דאין מחויב להשיב דאינו כאשר גזל וממילא דקני בקנין הגזלה אף דעבר בל"ת כיון דאי עביד מהני אבל קשה איך קונה דבר של חבירו להיות שלו לגמרי לענין לכם ע"י קנין הגזלה בלא הקנאת הבעלים, וא"ל דילפינן זה מיתורא דאשר גזל דא"כ מאי פריך בתמורה ל"ל כאשר גזל למ"ד אע"מ, וא"נ דכיון דאינו ברשות הבעלים להקנות דגזל ול"י שניהם א"י להקדיש. וע"כ א"צ להקנאתו דהרי לכמה שיטות להגזלן עצמו יוכל להקנות וא"כ קשה מ"ש גזל עכו"ם ל"מ לכם משום דמחסר הקנאת הבעלים. ומ"ש ע"י שינוי מקרי לכם ואולי דבגזלה שנתחייב באונסן וע"כ אי"ל קנין גזלה ומקרי שלו לענין שפטור לשלם בעד מה שמשתמש בהגזלה וע"כ א"צ בזה הקנאת בעלים. ועדיין צ"ע. אבל עכ"פ זה נתבאר דבלא הקנאת הבעלים א"א לקנות להיות שלו לחלוטין אף דידעינן דהבעלים רוצים למכור.
ועפי"ז יש לדון במבכרת שמכר לעכו"ם והקנין לא הי' כדין שמכר ע"י מלוה שהי' לו לעכו"ם עליו וגם בל"ז קנין כסף לחוד הוי ספק והבעלים סברו דהקנין הי' כדין, ואח"כ משך העכו"ם לביתו ואיכא גם קנין חצר (אי יש לעכו"ם חצר לקנות) די"ל דל"מ הקנינים שעשה העכו"ם אח"כ אף אם יתכוין לקנות ומשום דליכא אז הקנאת הבעלים, דהם [ע"כ ההג"ה, חסר הסוף].**
ובמחנ"א (ה' חצר ס"ה) כתב דהא דבלוקח תגר אם שהה בידו עד שנתיאשו הבעלים הרי אילו שלו ול"א דבאיסורא בא לידי' קודם יאוש משום דמעות כיון דאין עתיד להמצא חצירו לא קנה לי' ולא הוי חצירו כידו נמצא דלא בא עדיין לידי' של זה דנימא באיסורא בא לידי' עשה"ט והנתבאר לפי דבריו דבמצא מציאה בחצירו דבר העתיד להמצא לא יכול לזכות המוצא אף אח"כ שנתיאשו הבעלים וזוכה בקנין הגבהה או משיכה. וזה תמוה לענ"ד ועוד להריטב"א הנ"ל גם אחר לא יכול לזכות וכנ"ל, וע"כ דרק לענין קנין חצר לחוד כתבו הראשונים דמקרי באיסורא אבל כשמצא וזוכה אח"כ בקנין אחר שפיר יכול גם המוצא לזכות אחר יאוש וכמש"נ: