אור ברסלב
אמרי משה סימן לו

אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי

סימן לו

סימן לה

א)

הרמב"ם (פ"ב מניז"מ הלי"ח) דאם נא שמר אשו בעל האש חייב על שרפת הגדיש ובעל הכלב חייב על מקומה. ובהשגות בעל האש נמי חייב. וכנראה דהשיג על שני הדינים דעל הגדיש חייב נמי בעל הכלב וגם על מקומה חייב בעל האש נמי. ועיין בטוש"ע סי' שצ"ב בהג"ה וי"א וזה דעת הראב"ד והננע"ד בשיטת הרמב"ם במה דפטר את בעל הכלב על הגדיש היינו דלכאורה קשה בכל אש דהאש הולך ע"י רוח מצוי' וא"כ יש עוד מזיק המסייעו דהיינו הרוח וא"כ לרבנן דל"א כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי לא יתחייב רק החצי דגם באין בעלים כלל על המזיק השני פטור לרבנן. ושו"ר בש"מ שהרגיש בזה ע"ש בדף י"ט דפריך אי דלא אצנעי' פושע הוא וז"ל ועי"ל דאפילו לרבנן דפליגי על ר"נ הכא דבעל הדליל הוי פושע ביותר וכו' והו"ל כאבנו סכינו ומשאו שנפלו ברות מצוי' דמשלם נ"ש אף דהרוח מסייעו ול"א כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי ודוחק לפרש משום דהרוח לאו בר תשלומין עכ"ל וע"כ הטעם כיון דכן הוא החיוב דאש דהיינו מה שהאש הולך ע"י רוח מצוי' ובאופן זה חייבתו תורה וחשבינן כאילו עשה כל ההיזק ולא כשני מזיקים. וע"כ גם באבנו סכינו שהונחו בראש גגו אף שהאבן בעצמו אינו מזיק כלל במקום שהניח על הגג בכ"ז כיון דע"י רוח מצוי' הולך ומזיק חשבינן זה ככל אש ולא חשיבנן הרו"מ כמסייע לההיזק. וע"כ ס"ל להרמב"ם דגם כשהרו"מ יש לו בעלים וכמו בכלב שנטל חררה דהכלב הוא המוליך את הגחלת כרו"מ ג"כ אין לחייב את בעל הכלב דחשבינן כל ההיזק על בעל האש כמו בכ"מ דלא חשבינן הרו"מ כמסייע להאש שלח יתחייב רק ח"נ לרבנן דר"נ. וכמו בדליל דפריך ואי לא אצנעיה פושע הוא ומחויב בעל הדליל נ"ש וכמ"ש הש"מ הנ"ל הלכך ס"ל להרמב"ם בגחלת לגבי הגדיש דאף דיש לחייב ג"כ בעה"כ ח"נ משום צרורות דכלב דאשו משום חציו. ולא יתחייב בעל הגחלת רק ח"נ אבל הרי חזינן בכל אש דלא פטרינן לבעל האש מח"נ משום דיש לו שיתף המסייעו דהיינו הרו"מ לרבנן דר"נ וע"כ גם כשיש להרו"מ בעלים חשבינן כל ההיזק על בעל הגחלת, והש"מ הנ"ל ס"ל עוד דל"ד באש אלא אף בדליל בתר דנייח דהוי בור ג"כ אין חושבים לבעל התרנגול כשותף להבור דיפטר בעל הדליל מהחצי לרבנן דר"נ. דהוי רק כרוח מצוי ודמי לאבנו שהניח בראש גגו ונפל ברו"מ והזיק לבתר דנח דהוי בור וחייב נ"ש. ולא חשבינן הרו"מ כשותף לפוטרו מהחצי לרבנן כיון דבתקלתו נעשה ההיזה דהיינו אבנו דכיון דילפינן בור שנעשה ע"י כח אחר דהיינו רוח מצוי חייב בעל בור במה הצד מאש ולא אמרינן דהרוח מצוי הוא שותף לפטור את בעל הבור מהחצי לרבנן דר"נ הכי נמי כשיש בעלים להרו"מ ג"כ חייב בעל הבור נ"ש וזה ג"כ ילפינן במה הצד מאש דשם ג"כ יש לו שותף דהיינו הרוח מצוי' וחייב כל ההיזק ואין חילוק בין יש להרוח מצוי' בעלים או אין לו בעלים כנ"ל. וכן בהזיק בהדי דאזלי דחייב משום אש ובכל אש ממש לא חשבינן הרו"מ כשותף. וע"כ ס"ל להרמב"ם דגם כשיש בעלים להרוח מצוי' מתחשב ההיזק רק על בעל הגחלת.

ב)

והראב"ד ס"ל דנהי דבכל אש לא חשבינן הרו"מ כשותף להאש לפוטרו מח"נ לרבנן דר"נ היינו משום דגזה"כ הוא באש דגם הרוח מצוי' נחשב על בעל האש והוי כבעלים גם על הרוח מצוי. אבל כשיש בעלים להרו"מ כמו הכא בכלב שנטל חררה דיש לחייב גם בעה"כ על הגדיש מדין חציו דכלב ע"כ חייב גם בעל הכלב דכיון דיש להרוח מצוי' בעלים הרי הוא ג"כ מזיק ומהיכי תיתי לפוטרו.

וכן מוכרחים לחלק בשיטת הרא"ש שכתב בסוגיא דדליל דהא דצרורות משלם ח"נ היינו בצרורות דהפקר אבל כשיש בעלים להצרורות חייב בעל הצרורות נ"ש כשהתרנגול הפקר, וכשיש בעלים להתרנגול חייב רביע נזק בעל התרנגול ובעל הדליל ג' חלקים כר"נ. ולפ"ז קשה לכאורה איך משכחת לרבנן דר"נ דין צרורות שישלם ח"נ הרי יש לו שותף דהיינו הצרורות ואף דהם של הפקר ואין ממי לגבות בכ"ז ל"א לרבנן כי ליכא לאשתלומי גם בכה"ג וכמו בשור ושור פסה"מ שנגחו דלרבנן אין משלם רק מחצה אף דשור ההקדש הוי כא"ל בעלים ועכצ"ל דבצרורות דהפקר כן היא ההלכה דנחשב כבעלים גם על הצרורות לחייבו ח"נ מדין צרורות אבל כשיש להצרורות בעלים ויש לחייב גם בעל הצרורות מדין אש מהיכי תיתי לפוטרו וע"כ בעל הבהמה משלם רק רביע וכמ"ש הרא"ש. וכן הדין באש להראב"ד דכשיש בעלים להרו"מ וכמו בכלב שנטל חררה חייב גם בעל הכלב וכ"ה שיטת התוס' דף כ"ג ואצ"ל דהראב"ד יחלק בדין דליכא לאשתלומי מהאי לרבנן דר"נ בין יש בעלים להשותף או אין לו בעלים כמו שכתב הש"מ ודוחק לחלק כנ"ל דגם בשור ושור הפקר שנגחו ג"כ לא ישלם רק חצי אף דאין בעלים להשותף משום דשם לא שייך לומר שבעל השור נחשב בעלים גם על שור ההפקר שיהי' חשיב כמזיק בכולו אבל באש ובצרורות הרי גלתה התורה דבעל האש הוי כבעלים על הרו"מ דזה הוא דין אש ובעל הבהמה הוי כבעלים גם על הצרורות לענין חיוב נזקין דכן הוא ההלכה דצרורות. וכשמזדמנים יחד דין צרורות ודין אש דיינו שיש בעלים לשניהם כמו בכלב שנטל חררה מתחייבים שניהם וכנ"ל.

ג)

ובדין השני שכתב הרמב"ם דעל מקום הגחלת חייב רק בעה"כ ולא בעל הגחלת י"ל הטעם עפ"מ שהיקשיתי מכבר דבכל שליף שעליה דהוי תולד' דרגל ופטור בר"ה, ואמאי לא יתחייב על השליף מטעם אש גם בר"ה וכמו בדליל דחייב בעל הדליל כשהיזיק בהדי דאזיל התרנגול וכמ"ש התוס' והרא"ש וכ"ה בטור דחייב מטעם אש דהתרנגול הוי כרוח מצויה והוי כאבנו שהניח בראש גגו ונפל ברו"מ, וכן קשה בכל רגל גופא דיתחייב ג"כ מטעם אש דמה נפ"מ אם היזיקה בהדליל בהדי דאזיל דחשיב אש או שהזיקה בגופא ממש, וע"כ צ"ל דרגל מפקיע מדין אש, וכן חילקה התורה האבות דכשהוא רגל לא הוי אש, וכן חזינן לענין קרן ושו"ר, דלכאורה נראה הא דיש חומר בקרן לחייב בר"ה היינו משום דכוונתו להזיק ושו"ר אין כוונתו להזיק וזה דגורם הפטר בשו"ר בר"ה ובאמת דאינו כן דהכא בכלבא דאכל אימרא דמשונה הוא והוי תולדה דקרן אף דאין כוונתו להזיק וע"ש (דט"ו) בתוס' ד"ה והשתא וברא"ש (פ"ב ס"ג) דזה לא הוי כוונתו להזיק ועושה בשביל הנאתו ובכ"ז חייב בר"ה דהוי תולדה דקרן ומשום דמשונה הוא, וכן להיפך מצינו ברגל דאף היכא דכוונתו להזיק וכמו בנחש וכמבואר בהרא"ש ספ"ק מהגמר' תענית (ד"ח) כיון דאורחיה הוי רגל ופטור בד"ה ולא אמרינן דיהי' לו גם חומרת דקרן ויתחייב בר"ה דכיון דהוא רגל מפקיע דין קרן, ובזה פרשתי כוונת האלפס בריש מכילתין דכתב דשו"ר פטורים בר"ה דאורחייהו ותמה עליו הרא"ש למה הוצרך ליתן טעם ע"ז הא קרא כתיב וביער בשדה אחר ולא בר"ה, ולהנ"ל י"ל דבזה אשמעינן הר' אלפס הגדר מה נקרא שו"ר דלא נטעי לומר דהפטור בשו"ר בר"ה הוא משום דאין כוונתו להזיק דז"א כדמוכח מנחש וגם לא נטעי מה דקרן חייב בר"ה הוא מטעם דכוונתו להזיק דז"א כדמוכח מכלבא דאכל אימרא וע"כ גדר השו"ר הוא משום דאורחיה הוא אף דכוונתו להזיק וכן קרן חייב בר"ה כל דמשונה הוא אף דאין כוונתו להזיק (וקצת צ"ע דאמאי לא קאמר דהצד השוה אתי לאתוי' כלבא דאכל אימרא דא"א למילף מקרן לחוד דיש למיפרה מה לקרן שכן כוונתו להזיק וצריך למה הצד וצ"ע) ועכ"פ מוכרחים אנו לומר דדין רגל מפקיע מאש כנ"ל וס"ל להרמב"ם דגם היכא דיש בעלים אחרים על השליף ג"כ דין רגל מפקיע מדין אש שלא יתחייב בעל השליף, וע"כ גם הכא בכלב שנטל חררה דמתחייב בעל הכלב משום רגל תו א"א לחייב גם את בעל הגחלת דרגל מפקיע מאש ע"כ מחויב רק בעל הכלב, אבל בדין הראשון של הרמב"ם על כל הגדיש דחייב בעה"ג ול"א דיתחייב בעה"כ מדין צרורות ונימא ג"כ דצרורות יפקיע מדין אש לפטור את בעל הגחלת משום דבצרורות לא מוכח שמפקיע מדין אש, דבכל צרורות ל"ק כמו שהיקשינו לגבי רגל שיתחייב מדין אש משום שהצרורות אינו שלו ועל הכח אין לחייבו מדין אש שהכח עדיין אינו בעולם ולא שייך ע"ז דין אש וכמש"כ התוס' כה"ג בפ' הכונס דף נ"ו ד"ה אילימא ע"ש, ולהראב"ד יעלה לנו דין חדש דבשליף אם יש לו בעלים אחרים יתחייב בעל השליף מדין אש דנהי דדין רגל מפקיע מדין אש היינו כשאין בעלים אחרים על השליף כמו בכל שליף שעליה דפטור בר"ה ואינו חייב מדין אש, אבל כשיש להשליף בעלים אחרים דאין עליהם חיוב רגל אז מתחייבים מדין אש. וזה קצת כשיטתו בדין הראשון כמו שביארנו (עוי"ל בכוונת האלפס הנ"ל דק"ל קושיא הנ"ל מדוע לא יתחייב בשליף שעליה וכן ברגל גופא מטעם אש כנ"ל וע"ז כתב דשו"ר פטור בר"ה דאורחיה הוא היינו לציין הגדר מה תולדה דרגל היינו מה דאורחיה להיות על הבהמה, אבל דליל דלאו אורחיה להיות על התרנגול לא הוי רגל אלא אש וחייב בר"ה, ולא לחנם ציירו חז"ל שליף שעליה פרומביא שבפיה וכו' ועגלה מושכת בקרון וחמור במשאו הכל מה שהדרך להתחבר על הבהמה).

ד)

הרמב"ם (פ"ב מנזק"מ ה"ו) היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם ח"נ בד"א כשקשרו אדם אבל אם נקשר מאליו בעל התרנגולים פטורים, ואם היה לחוט בעלים בעל החוט חייב ח"נ שהוא כבור המתגלגל, הצניע בעל החוט את החוט והתרנגולים הוציאו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלים אף בעל החוט פטור שאנוס הוא והראב"ד השיג ע"ז דאמאי פטור בעל התרנגול כשנקשר מאליו הא הוי צרורות דתרנגול, וגם מה שייך ח"נ על בעל החוט דחייב משום בור המתגלגל ולא מצינו ח"נ בבור וגם מ"ש דאף על החוט פטור דאנוס הוא דמשמע דגם בעל התרנגול פטור ובהדי דאזלי (דאיירי הרמב"ם) אמאי פטור ע"ש, והתמיהות עצומות מאד, ובאמת קשה עוד ביותר דהרמב"ם צייר ששבר כלים ואיך אפשר לחייב משום בור על כלים.

והנלע"ד דהרמב"ם מפרש הגמ' דלא כפי' רש"י ותוס' ויתר הראשונים דאיירי הסוגיא שהיזיק הדליל בתר דנת ומשום בור, ומשום קושיא הנ"ל דלס"ד דרב הונא קאי אמתני' ובמשנה איירי ששיבר כלים וא"כ היכא אמר ר"ה ל"ש אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב נ"ש משום בור והרי בור פטור על כלים וכבר מוזכר קושיא זו בש"מ ורצה לדחוק דר"ה ס"ל כרב דבלא אפקרינהו משורו למדנו, וגם רש"י הרגיש בזה וכתב דנתקל בו אדם וכ"ז נראה להרמב"ם דוחק, ונקדים הקדמה אחת דהרי חזינן דשליף שעליה ועגלה מושכת בקרון הוי רגל ולא צרורות אף שלא הזיקה בגופה, וע"כ דכל שמחבר דבר לגוף הבהמה הוי כמו שהגדיל גוף הבהמה, וס"ל להרמב"ם דאם איש אחר יחבר השליף או הקרון לבהמת חבירו והבהמה הזיקה ע"י השליף והקרון ג"כ יתחייב האחר מדין רגל אף שהבהמה אינה שלו, דהרי הוי כהגדיל גוף הבהמה. ועדיף יותר ממעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו דחייב מטעם שו"ר לשיטת (התוס' בדף נ"ח ע"ב) דהכא הוא נעשה על השליף כבעל הבהמה עצמו דבשליף שלו הוזק, ועפ"ז יתפרש הא דאמר ר"ה ל"ש אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב הקושר נ"ש לא כפי' התוס' בתר דנח משום בור [דא"כ לא יתחייב על הכלים וכנ"ל] רק בהזיק דרך הילוכו ומטעם רגל דכיון דחיבר הדליל להתרנגול ובדליל שלו הוזק הכלי חייב מטעם רגל כנ"ל, וע"ז פריך הגמ' נקשר מאליו מאן חייב וכו' ואי דלא אצנעי' פושע הוא, היינו דגם בכה"ג שלא שמר הדליל ונקשר מאליו חייב משום רגל, דכמו שצריך לשמור ממונו, שלא יתעביד בור וכמו שיתבאר להלן. ה"נ צריך לשמור ממונו שלא יתעביד רגל, ואלא על התרנגל מ"ש כולה נזק דלא, איש בור ולא שור בור, היינו כמו דפטור משור בור, ה"נ פטור כשעושה השור אב אחר כמו הכא דנרצה לחייבו כשהתרנגול קשר הדליל בעצמו משום רגל וזה אין לחייבו דרק בשליף שקשרן הבעלים מתחייב משום רגל דהוי כהגדיל גוף הבהמה כנ"ל אבל כשנקשר השליף מעצמו פטור משום איש בור, והוא כלל לכל המזיקים שעשה הבהמה דפטור וכמו דפריך (בדף כ"ב) האי אש לאו ממונו דבעל כלב דעל אש של כלבו לא חייבתו תורה וכמ"ש רש"י שם דילפינן מבור לכל המזיקין, וע"כ גם הכא פטור כשנקשר מאליו וגם צרורות לא הוי דצרורות הוא רק ע"י כח, ומקרי שגוף הבהמה הזיקה ע"י כח, אבל בגווני שצייר הרמב"ם דנסתבך כלי בהדליל, דלא ניזק ע"י כח התרנגל רק דהתרנגל הביא הדליל להכלי ועי"ז נסתבך, וס"ל להרמב"ם דזה לא הוי כבור אף דהוי כהוזק ולא כהזיק בכ"ז כיון דהמזיק הולך להניזק הוי כרגל ולא כבור, אבל כ"ז כשנסתבך בהדליל שקשרו אדם או הבעלים כנ"ל דהוי כהגדיל הבהמה, אבל כשנקשר מאליו לא הוי הדליל כגוף הבהמה דאיש בור וכנ"ל, [והא דחייב בכלב שנטל חררה והלך לגדיש על מקום הגחלת משום רגל וכן במסכסכת, י"ל דבאש שהוא מזיק בעצם והכלב אוחז האש הוי כאילו הכלב מושך ברגלו הכלי להאש דרך הילוכו דחשיב רגל וכמו בשור שדחף לבור דחייב כופר ולא הוי כצרורות ואין נפ"מ אם מקרב הכלי להאש, או האש להכלי, אבל הכא בדליל דאין הדליל מזיק בעצם, ואם נרצה לחייב את בעל התרנגל ע"כ אנו צריכים לומר דהדליל חשיב כגוף התרנגל, וזה ל"ש בנקשר מאליו דאיש בור ולא שור בור וה"ה דאין שור עושה רגל כנ"ל] וע"ז משני דמתני' באדי' אדוי' דהיינו שזרק התרנגל הדליל ובכח הזריקה הזיק הכל, וחייב ח"נ ככל צרורות דעלמא, [דין זה לא העתיק הרמב"ם דהוא פשוט ככל צרורות] אלא דר"ה בעלמא איתמר דליל הפקר נקשר מאליו פטור דלא הוי הדליל כרגל משום איש בור כנ"ל אבל קשרו אדם והוא הדין בלא אצנעי' חייב, משום בור המתגלגל והיינו כמו דחזינן בבור המתגלגל דחייב בעל הבור ולא חשבינן דהמגלגל הוא המזיק דעל בעל הבהמה מוטל לשמור שלא יגלגל את הבור ופטור בעל הבור, אלא אמרי' דהחיוב על בעל הבור לשמור את בורו שהוא המזיק, וע"כ גם בדליל שלא שמרו הבעלים והתרנגל הזיק בהדי דאזיל מתחייב בעל הדליל משום רגל כנ"ל, וע"כ כתב הרמב"ם שהוא כבור המתגלגל על הך דלא אצנעי', ולא על קשרו אדם, דבזה פשיטא יותר דחייב משום רגל דקשרו בידים אבל בלא אצנעי' הי' אפשר לומר דחיוב שמירה מוטל יותר על בעל התרנגל לשומרו שלא יקשר בדליל, וע"ז הביא הדמיון כבור המתגלגל דחייב בעל הבור שהוא החזיק, ועפ"ז מבוארים כל דברי הרמב"ם בדין זה בסוגיות הגמ' והכל קאי בהזיק בהדי דאזיל מדין רגל ולא בתר דנייח מדין בור כמו שפירשו התוס', דהמשנה קאי שהזיק כלים וכקושית הש"מ הנ"ל, והא דצייר הרמב"ם שנסתבך הכלי ונתגלגל דחייב ח"נ ולא כתב הדין שהזיק בדרך הילוכו וחייב נ"ש משום באופן זה יש לחייב בעל הדליל גם מדין אש כמו שכתבו התוס' דהתרנגל הוי כרוח מצוי' וע"ז לא צריך הגמ' להביא מבור המתגלגל ולכן כתב הרמב"ם דנסתבך ונתגלגל הכלי דאז חייב ח"נ מדין צרורות דרגל.

ה)

ויש להסתפק אי מחויב לשמור ממונו שלא יתעביד בור ובאופן שיתבאר להלן והנה בדף י' לאתוי' אס"מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברו"מ מוקי הגמ' לעולם דאפקירנהו ול"ד לבור שאין כח אחר מ"ב וכו' והנה הא דצריך לאוקמא דאפקרינהו ולא מוקי גם בלא אפקירנהו לשמואל דמבורו למדנו היינו דעיקר מה דהוצרך ללמד בהצד השוה מבור ואש הוא לענין דיחשב ככורה בעצמו וע"כ ל"מ למילף מבור לחוד משום הפירכא דבהני כח אחר מעורב בו, אבל בלא אפקיר חייב על ממונו גם בלא כריתו, וכמבואר בדף כ"ט דגם לאחר נפילת אונס דוקא באפקירנהו פטור, אבל בלא הפקיר חייב אף שנפל באונס ולא חשיב כורה בור ומשום דצריך לשמור ממונו שלא יזיק ע"י בור והיינו כשיש לו פנאי לסלק, וביותר מבואר בתוס' שם דגם כשאחר הניח אבן שלו בר"ה חייב וע"כ בלא מפקיר א"צ להצד השוה ול"ש הפירכא דהכא כת אחר מעורב בו, דהרי גם בלא כריתו לגמרי מתחייב ואף אם יניח אחר בראש גגו יתחייב ואולם עדיין קשה דמשום ממונו לחוד לא היה חייב רק כשיש לו פנאי לסלק לאחר שנפל מהגג, ולזה צריך למילף בהצד השוה דחשיב ככורה עי"מ שהניח בראש גגו וע"כ חייב גם באין לו פנאי וכמו בכל כורה בור דחייב אף שאחר הכריה א"ל פנאי לסלק, וע"כ צ"ל דגם באין לו פנאי מתחייב כשלא הפקיר ומשום דמחויב לשמור ממונו שלא יתעביד בור וכיון דיודע דהאבן שלו יפול ברו"מ חייב לשומרו שלא יתעביד בור אף אם אחר היה מניח על הגג ומכ"ש כשהניח בעצמו חייב אף אי לא חשיב ככורה. וא"צ להצד השוה כנ"ל, (ומהא דפריך בדף י"ט ואי לא אצניעי' פושע הוא אין ראיה דיש לפרש דהיינו שהוא הניח הדליל במקום שמצוי תרנגו' דהוי כרו"מ וע"כ חייב לפירוש התוס' משום בור בתר דנייח דהוי כאבנו שהניח בראש גגו דילפינן במה הצד דחייב, והספק דידן היכא שא"א לחייב משום מעשיו וכגון שאחר הניח על הגג אם חייב אף כשא"ל פנאי לסלק אחר שנפל].

ו)

אולם ק"ל להשיטות דס"ל דמפקיר נזקיו לאח"נ אונס כשהי' לו פנאי לסלק חייב ומשום דכיון דנתחייב משום ממונו נעשה ככורה בור דל"מ ההפקר וכמש"ל (בסי' כ"ט) א"כ קשה למה צריך גם באפקרינהו למה הצד הרי כיון דנתחייב מיד כשנפל משום ממונו אף שא"ל פנאי ומשום דפשע במה שידע שיפול ברו"מ וכנ"ל א"כ שוב חייב אף שהפקיר אח"כ גם בלא מה הצד דחשוב ככורה בור משום מעשיו שהניח דהרי משום ממונו לחוד נעשה ככורה, וכן קשה בכותל ואילן לפמ"ש התוס' שם בד"ה אי, דכיון דהזהירו לקוץ ולסתור חשיב כמפקיר לאח"נ פשיעה והיינו גם כסברא הנ"ל דמחויב לשמור ממונו שלא יתעביד בור. וא"כ למה צריך להצד השוה, וגם בל"ז קשה כיון דחשיב כנפילת פשיעה למה הוצרך למה הצד ומאי שייך הפירכא מה לבור שכן תחילת עשיתו לנזק, הרי גם הכא בנפילת הכותל שפשע בזה שלא סתר, הוא תחילת עשיתו לנזק, ואם הכונה הוא דאכתי מחסר מעשה כרי' דלא חשיב כורה רק על ידי מעשה א"כ אמאי חייב באמת, ודוחק לומר דנטיעת האילן הוי מעשה דא"כ כשירש האילן ולא עשה הנטיעה לא יתחייב] וביותר קשה לפמ"ש בסימן הנ"ל (אות ט"ו) לסתור מ"ש הדמ"ש ראי' מהתוס' הנ"ל דס"ל דבהי' לו פנאי לסלק חייב אף האפקיר לאח"נ, דמהתוס' (דף מ"ח) מתבאר דס"ל דפטור בכה"ג, ואך בזה דוקא כשכבר הי' בור ע"י נפילת האונס ע"כ א"א לחייבו אף שהי' לו פנאי, אבל בכותל ואילן שע"י פשיעתו שלא קצץ נתחדש הבור ע"כ חייב גם בשהפקיר דחשיב ממש ככורה בור ע"י פשיעתו שלא שמר ממונו ע"ש א"כ קשה לכל השיטות למה צריך למה הצד כיון דמשום ממונו נעשה בעל הבור ככורה א"כ גם באפקיר אח"כ יתחייב גם בלא מעשיו וכנ"ל, ואול י"ל דאיירי באפקרינהו לאבנו סו"מ בעת שנפלו טרם שנעשה בור. דאז לא נעשה כלל בעל הבור משום ממונו, ואך דקשה לפ"ז מה דנקיט אבנו, ובל"ז קשה מדוע נקיט אבנו דגם באבן של אחר יתחייב.

ז)

עוד יש להביא ראי' (מדף ל"ב) דפריך טעמא דבעטה הא הוזקה ממילא פטור והא מתני' דממילא וקתני חייב מתני' דפסקא לאורחי' כשלדא הכא כגון דרבעה בחד גיסא דמבואר דאם הפרה שרבוצה פסקא לאורחי' כשלדא חייב משום בור ול"ק דהוי שור בור, ומשום דהכא אין החיוב משום דהוי ככורה בור, רק משום ממונו, דאם ממונו נעשה בור חייב אף בלא מעשיו וכמו לאח"נ אונס דחייב כנ"ל, אך קשה דמאי פריך טעמא דבעטה, הא י"ל דבעטה חייב בכל גווני אף שהבעלים אינם יודעים, אבל הוזקה ממילא דהוי בור וחייב משום ממונו, אינו חייב רק כשהבעלים ידעו שהפרה שלהם נרבצה בר"ה ונעשה בור, ומוכח מזה דעל הבעלים מוטל לשמור ממונם שלא יתעביד בור, וכיון דזה אורחי' דבהמה לרבוץ מחויב לשמור בהמתו שלא תרבוץ ויתעביד בור.

עוד ראי' לכאורה מהא דאמרי' (דף כ"ט) כגון דעברה במיא דרך שרעתא דנהרא דפריך אי דאיכא דרכא אחרינא פושע הוא, ושם קאי על שעת נפילה אף דאין פנאי לסלק, ואמאי יתחייב אף שפושע הוא לא עשה הוא הבור רק הגמל נתקל עם פשיעתו. ומוכח דמחויב לשמור ממונו שלא יתעביד בור, וכיון דפשע בשמירת הגמל שלא יתקל ע"י שרעתא דנהרא ויתעביד בור חייב.

אמנם לכאורה י"ל דכשפשע מקרי עושה בור וחייב גם כשאינו ממונו, והיינו עפ"מ שהקשיתי (בסי' כ"ט) על הש"ג דהראשון חייב על משאוי של שני ואפילו הן אלף, והקשיתי דהא הוי בור בור, ולזה י"ל דכיון שהראשון חייב אף דנתקל אנוס מ"מ חייב שהי"ל לעמוד, וזה חשיב לפשיעה אף דלא חשיב אדם המזיק שיתחייב על כלים, היינו דלחייב משום אדם המזיק בעינן דוקא ע"י מעשה וכמש"נ שם בהג"ה, אבל להתחייב על עשיית הבור להחשב ככורה חייב גם בלא מעשה כרי' בעצמו רק כל שפשע וע"י פשיעתו נעשה בור חשיב ככורה, וע"כ כל הנכשלים ע"י האדם הראשון שהי"ל לעמוד, ונעשו בור ע"י פשיעתו שהי"ל לעמוד חשיב כורה על כל הבורות שנעשו ככורה בור, ואף שהבורות אינם שלו, והא דמפקיר נזקיו לאח"נ אונס להשיטות אף דהי' לו פנאי לסלק, פטור ולא חשבינן לו' לפושע במה שלא סילק, היינו דשם כבר נעשה הבור ובאונס דא"א לחייבו משום כורה, ורק משום ממונו הי' חייב וע"כ כשהפקיר פטור, דמשום חיוב בור דממונו לא נחשב ככורה, אבל האדם שעצמו פשע שהי"ל לעמוד חשיב כעשה בידים הבור, ועל כן חייב על כל המשאות שנפלו ודוקא על משאוי של ראשון אם הפקיר פטור כיון דנפל ביחד עם משאוי ובאונס ליכא לחייבו על משאוי משום כורה רק משום ממונו וע"כ פטור כשהפקיר, אבל על משאות של השני והשלישי שנתקלו ע"י הראשון ע"י פשיעתו שהי"ל לעמוד חשיב עי"ז ככורה ממש וכשנתקל השני במשאו של ראשון אף בלא הפקיר פטור על משאו של שני משום דהוי בור, דהכלל הוא דכל שממונו עושה מזיק פטור אבל הוא עצמו שהי"ל לעמוד וע"י נתקלו חשיב ככורה על כל המשאות דפושע הוי ככורה, וכן מתבאר בתוס' (דף מ"ח) ד"ה וטינפו ע"ש בסוף דבריהם, והא דלא חייב השני על משאו של ג' משום בור כשהוזק בו רביעי, והשני ג"כ הי"ל לעמוד ויהי' ג"כ ככורה בור על משאו של ג', צ"ל דהשני לא חשיב כפושע כ"כ, ודי שהוא יחשב בור, וכמו שחילקו התוס' לפר"ח ע"ש [ולפרש"י שם דרבא ס"ל דנתקל פושע ק"ל דא"כ יתחייב הראשון על משאו של שני משום בור כשהוזק בו שלישי, דכמו דחשיב אדם המזיק להתחייב בנזקי כלים ה"נ יהי' ככורה בור על משאוי של שני, דהוי כהשכיב עצמו במתכוין שיפלו עליו, דודאי היה חשיב כאילו עשה בידים כל הבורות, דהרי יש גם מעשה במה שהשכיב וה"נ בנתקל שפושע הוא יתחייב, ודוחק לומר דלענין כרי' בעינן מעשה יותר מלהתחייב משום אדם המזיק וצ"ע] ועכ"פ כיון דמוכח דמשום פשיעה חשיב ככורה להש"ג הנ"ל נימא ג"כ הך דעברה במיא דרך שרעתא דחשיב פושע וחייב, ולא מוכח דמחויב לשמור ממונו שלא יתעביד בור היכא דהוא לא פשע, וכמו בנידון הספק הנ"ל דאחר הניח אבן שלו בראש גגו שיהי' מוטל על בעל האבן לשומרו שלא יפול, וכן מוכח מהך דאבנו סו"מ שהניח בראש גגו דיליף במה הצד מבור ואש דחייב, ולמה צריך לילפותא הרי פשע במה שהניח ודוחק לומר דבאמת מזה המה הצד ילפינן לכל פושע דהכא משמע דרק בכה"ג שנעשה הבור ע"י מעשיו שהניח באופן שיפול ברו"ח וזה ילפינן מאש דכמו דחשיב מזיק באש ע"י רו"מ ה"נ חשיב בעל הבור ע"י רו"מ ול"ק דהוי כאש בור, וכמו דשור בור פטור ה"נ יפטור כשהאש עושה הבור, ובפרט לפמ"ש (בסי' הנ"ל אות כ"א) דהכא קאי למ"ד אשו משום ממונו דהילפותא הוא דחשיב כאילו הוא עשה הבור דכל שעשה דבר שהרוו"מ יוליך אותו חייב בין בדרך הילוכו משום אש ובין בתר דנייח משום בור, עוד יש להעיר מהא דפריך (דף נ"א) בור של שני שותפין היכא משכחת אי דשוו שליח אשלד"ע, ואי אמרי' דמקרי כורה ע"י פשיעה, א"כ אף דאשלד"ע אבל פשיעה ודאי מקרי אם רואים שהשליח עושה שליחותם וכורה הבור, ואי משום דהשליח הכורה חייב, הא יש לאוקמי דהשליח חשו"ק ואף דלאו בר שליחות הוא אבל פושע מקרי ואף אי נימא דבכל שליח בר דעת לא מקרי פושע דלא הי' לשמוע לו אבל בקטן ושוטה הרי דמי ממש להך דעברה במיא דרך שרעתא דחייב אף שהגמל עשה הבור אי נימא דשם הטעם משום פשיעה וא"כ גם הכא כשכרה השוטה והקטן ע"י שליחותו הוי פושע, וע"כ שם הטעם לא משום פשיעה, דק משום שצריך לשמור ממונו שלא יתעביד בור אבל משום פשיעה לחוד לא מתחייב.

ח)

ובאמת פשטות הגמ' בדף כ"ג דפריך ולחייב בעל הגחלת ומוקי כששימר גחלתו משמע דמחויב לשמור גחלתו שלא יתעביד אש אף אם לא עשה הוא בעצמו האש. דאל"כ מאי דחיק שם לאוקמי' דאיירי בשחתר והוכיח דסתם דלתות חתורות הן אצל כלב. הא יש לאוקמי' שלא הניח הוא עצמו האש בביתו רק הי' שם הגחלת ע"י קטן או עכו"ם משרת בביתו. ואין לחייבו על עשיתם האש, וע"כ כיון דהגחלת שלו הוא מחויב לשומרו שלא יזיק אף אם הא לא עשה, וכן מהא דפריך (דף י"ט) אי דלא אצניעי' פושע הוא משמע ג"כ אף אם הוא לא הניח הדליל בעצמו במקום שהתרנגולים מצוים רק אחר הניח שם בכ"ז חייבים הבעלים דעליהם לשמור ממונם שלא יתעביד, אש. [וכמש"ל (אות ד') לדעת הרמב"ם דמחויב לשמור ממונו שלא יתעביד רגל] וכן מוכח ג"כ מכותל ואילן שכתבו התוס' שם דחשיב מפקיר נזקיו לאח"נ פשיעה כיון שהזהירו לו לקוץ ולסתור, ועדיין קשה דחסר מעשה הכרי' דזה דוחק לומר דהנטיעה שנטע האילן חשיב מעשה. וגם אי נדחוק דזה חשיב מעשה כרי' יקשה דא"כ כשירש האילן יפטור, ועכצ"ל דהחיוב הוא משום דעליו לשמור ממונו שלא יתעביד בור, וכשלא שמר ונפלו חייב גם באפקיר אח"כ ומשום דנעשה ככורה בור וכמש"ל דאף להשיטות דס"ל במפקיר נזקיו לאח"נ אונס גם בהי' לו פנאי לסלק פטור, היינו משום דכבר הי' הבור ע"י האונס. וע"כ לא חשיב ככורה עי"מ שהי"ל לסלק. אבל בכה"ג שהבור נעשה ע"י פשיעתו שהי"ל לשמור ממונו שלא יתעביד בור. חייב גם כשהפקיר אח"כ דאף דתחלת חיובו הוא משום ממונו, בכ"ז חשיב ככורה דל"מ ההפקר ואם נפלו תוך הזמן אף שהי' לו פנאי לסלק אם הפקיר אח"כ פטור כמ"ש הרא"ש כיון שהנפילה הי' באונס. וע"כ דהנטיעה לא חשיב מעשה כרי' דא"כ כשהי' לו פנאי לסלק יתחייב גם כשהפקיר אח"כ אף בנפלו תוך הזמן, וע"כ הא דחייב בנפלו אחר הזמן אף דליכא מעשה כרי' היינו משום דצריך לשמור ממונו שלא יתעביד בור כשהזהירו לו לקוץ, ואפשר דזה ילפינן במה הצד מבור ושור ויתישב בזה מה דק"ל טובא בהא דקאמר לעולם דאפקרינהו ול"ד לבור מה לבור שכן תחלת עשיתו לנזק שור יוכיח מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק. ואמאי לא פריך עדיפא מה לשור שכן ממונו ובהפקיר השור באמת פטור. והכא איירי דאפקרינהו וא"כ איך אפשר ללמוד משור לחוד. ולהנ"ל י"ל דבאמת קאי הגמ' הילפותא דמה הצד על קודם ההפקר דגם קודם ההפקר א"א ללמוד מבור לחוד שכן תחלת עשיתו לנזק היינו דיש מעשה כרי' ועביד מזיק בידים וע"ז קאמר שור יוכיח. וע"כ א"א למפרך מה לשור שכן ממונו, והא דחייב גם כשהפקיר אח"כ. היינו משום דכיון דנעשה עליו חיוב בור משום ממונו ע"י שפשע שלא שמר ממונו תו חייב אף שהפקיר אח"כ וכמש"ל דבכה"ג חייב אף להשיטות דבמפקיר נזקיו לאח"נ אונס גם כשהי' לו פנאי לסלק פטור, ואם הפקיר קודם הנפילה אפ"ל דבאמת פטור וצ"ע, ובבור המתגלגל ג"כ צ"ל הא דפריך מה לשור שכן דרכו לילך, ולא פריך שכן ממונו, היינו דגם על קודם ההפקר צריך למה הצד וא"א למילף מבור לחוד, והתוס' שכתבו (בדף כ"ט) דבלא אפקרינהו אף בנפלו ברוח שאינה מצוי' חייב כשיש לו פנאי לסלק. היינו דילפינן זה במה הצד מבור ושור. דמבור לחוד א"א ללמוד שכן מעשיו גרמו וצ"ל שור יוכיח. ובזה יתישב מה שהקשה הג"ר הענאך שי' מפה בהא דפרש"י (דף י"ט) קשרו אדם חייב דקני' בהגבהה וא"כ למה צ"ל דחייב משום בור המתגלגל דכיון דממונו הוא חייב אף בלא מעשה כרי' ולהנ"ל ניחא דגם בלא אפקרינהו צריך למה"צ מבור ואש. וביותר דעכצ"ל הא דהוצרך רש"י לומר דקני' בהגבהה משום דמשמע דהדליל הי' מונח מקודם בר"ה והוא קשר הדליל, וע"כ ס"ל דבלא קני' אין לחייבו ול"ד לבור המתגלגל דחייב אף כשאינו שלו דשם עשה הבור בר"ה וחל עליו חיוב שמירה, וע"כ חייב גם כשנתגלגל למק"א, אבל הכא כבר הי' הדליל בר"ה ולא סילק מעשה ראשון דלא הגביה ג"ט. וע"כ פרש"י דקניא בהגבהה ומחויב לשמור ממונו שלא יתעביד בור ע"י גלגול. וכ"ז ילפינן במה"צ כנ"ל עוי"ל הא דהביא משום בור המתגלגל דלא נימא דיש לו שותף והיינו בעל התרנגל ולרבנן דר"נ דל"א כי ליכא לאישתלומי לא יתחייב הקושר רק ח"נ. וע"כ הביא מבור המתגלגל דגם שם לא חשבינן המגלגל לשותף בהנזק. ועמש"ל (אות ד').

הנה היה"ת הקשה במאי דאמרי' ד"נ דהו"א דפותח פטור והא לר"ע דהחיוב הוא רק בבור ברשותו גם בלא כרי' לגמרי חייב משום ממונו ע"ש. והי' אפ"ל דמשום ממונו לא הי' חייב בא"ל פנאי לסלק לאחר שפתח הבור, ורק ע"י כרי' מתחייב אף שאח"כ א"ל פנאי לסלק, אבל לפמ"ש דמחויב לשמור ממונו שלא יתעביד בור קשה דפשיטא דחייב.

ט)

עוד יש להעיר מהא דפריך (דף כ"ב) מגמל טעון פשתן למ"ד משום ממונו דלאו דבעל גמל הוא, וקשה הא כיון שהפשתן שלו מחויב לשמור פשתנו שלא יתעביד אש ע"י שיודלק בנרו של חנוני, דעכצ"ל דזה הוי כרו""מ דאל"כ גם למ"ד משום חציו אמאי חייב הא לא הו"ל לאסוקי אדעתא, וע"כ דזה חשיב כרו"מ דע"י דנפיש בטעינא יודלק בנרו של חנוני, וא"כ גם למ"ד משום ממונו ניחא דנהי דעל אש של גמלו לא חייבתו תורה, אבל הרי מתחייב משום שהפשתן שלו ומחויב לשומרו וכמו בדליל דפריך אי דלא אצנעי' פושע הוא, וכבר הערתי בזה (בסי' כ"ט) ע"ש. אולם הי' אפ"ל דל"ד לדליל ולצרורות שיש להם בעלים שכתב הרא"ש שחייב נ"ש משום אש, דשם הם בעצמם מזיקים ע"י התרנגל דחשיב כרו"מ, וע"כ חשיב זה כאש ממש, אבל הכא הפשתן עצמו אינו מזיק ומחוסר מעשה שיודלק בנרו ש"ח ע"כ לא חשיב ע"י הטעינה כעושה אש, וגדולה מזו צדדו התוס' (דף נ"ט) דליבה וליבתה הרוח אף ברו"מ פטור, וכן בש"מ שם בשם הרא"ה דאף ברו"מ פטור וע"ש להלן בשם הרא"ה דבאבנו סו"מ ג"כ איירי בכה"ג שמכח כובד האבן לחוד הי' מזיק גם בלא דחיפת הרוח. וכ"כ הש"מ בב"ב (דף כ"ו) גבי רקתא עי"ש, וע"כ הכא ל"מ כעושה אש ע"י הפשתן וגם להתוס' דברו"מ חייב. י"ל דיודו בזה דלא חשיב מזיק כלל הפשתן, אבל כ"ז ניחא אי נימא דאין מחויב לשמור ממונו שלא יתעביד מזיק, אבל לפמש"ל דמחויב לשמור ממונו שלא יתעביד בור וא"כ ה"נ בפשתן מוטל עליו השמירה שלא יתעביד אש, ואפ"ל דאיירי באופן דלא הו"ל לאסוקי אדעתא שיודלק בנרו של חנוני. והא דניחא למ"ד משום חציו היינו כיון דחייב משום צרורות דרגל וצריך לשמור גמלו שלא יזיק בצרורות דעלמא דשכיח, גם אם הזיק ע"י צרורות דלא שכיח חייב דאין דנין על כל דבר בפרט, וכדמוכח ממ"ש התוס' דף י"ט ד"ה אלא מתני' דאדי' אדוי' ואיירי בדליל הפקר או דחברי' ואצנעי'. וחזינן דאף שבעל הדליל פטור משום דאצנעי' בכ"ז בעל התרנגל חייב אף דלא הו"ל לאסוקי אדעתא שיקח זה הדליל המוצנע אך כיון דצריך לשמור תרנגלו שלא יזיק בכל צרורות דשכיח גם אם הזיק בדבר דלא שכיח חייב, וע"כ ה"נ חייב למ"ד משום חציו אף דלא הו"ל לאסוקי אדעתא שיודלק. אבל למ"ד משום ממונו דאין לחייבו מדין צרורות דגמל רק דנחייבו משום אשו שלא שמר פשתנו, ובזה כיון דלא שכיח שיודלק שוב א"א לחייבו.

ועפ"ז י"ל בהא דאמרי' דף כ"ג זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל כלב דהקשו התוס' מה שמירה הוא זה כיון דחתורות הן, ותירצו כיון דנטר כדנטרי אינשי לא אטרחוהו טפי. ואינו מובן לכאורה מדוע לגבי הגחלת חשיב שמירה ולא לבעל הכלב, ולהנ"ל ניחא דכיון דצריך לשמור כלבו שלא יזיק בכל רגל דשכיח גם כשהזיק בכה"ג דחתר דלא שכיח חייב, וגם לענין דבר הניזק אמרי' כן דלא דנינן על כ"ד בפרוטרוט דהא מחייבינן גם על החררה כשחתר, אבל בעל הגחלת ששמר גחלתו ולא יוכל להזיק פטור, וצ"ל דאם סתם דלתות אינם חתורות הי' פטור גם בעה"כ דחשיב אונס גמור, ורק אם חתורות הן דהוי כרוח שאינו מצוי' דבעל הגחלת פטור דלא חייב משום אש רק ברו"מ, ובעל הכלב חייב כיון דלא שמר כלבו כלל והי' יכול להזיק ברגל שאר דברים וע"כ אף שהזיק דבר שאינו מצוי כרות שא"מ חייב דהא דפטור שו""ר בשמירה פחותה דהיינו דלת שא"י לעמוד ברוח שא"מ היינו כששמר מרו"מ. אבל כשלא שמר כלל וחייב ברגל במילתא דשכיח גם במילתא דלא שכיח חייב דאין דנין על כל דבר בפרט אחרי שכבר נעשה מזיק להתחייב ברגל אבל אם אין חתורות דאז הוי אונס גמור כעין אונס דאדם המזיק מפטר וכמו שחילקו התוס' (דף כ"ז) ד"ה ושמואל, ע"ש, בזה גם בעה"כ הי' פטור דלא גרע מאדם המזיק.

ועפ"ז אפ"ל במה שהקשיתי (בסימן כ"ט) מ"ט חייב בכלו לו חציו משום ממונו כיון שהי' גדר הוי כרוח שא"מ דפטור באש, ולהנ"ל י"ל דהגדר הי' של הניזק אבל הוא לא שמר האש כלל והי' יכול להזיק שאר דברים שלפני הגדר וע"כ גם כשהדליק מה שאחורי הגדר כשנפל חייב אף דלא הו"ל לאסוקי אדעתא דאין דנין על כל דבר בפרוטרוט, וכמו דחייב באש בליחכה נירו וסכסכה אבניו אף דלא שכיח:

תוכן העניינים

אמרי משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה