אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן לה
הרמב"ם (פ"ד מגנבה ה"ב) כתב דאם שלח יד ואח"כ טט"ג פטר מכפל דכיון שש"י נתחייב בו וקנהו, ובהשגות כתב הא דלא כהלכתא דר"י פליג ע"ז דהטט"א ונשבע וחזר וטט"ג פטור משום שיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה, אבל לא משום דנעשה גזלן וקנאה, אלמא אע"ג דהוא נעשה עליו גזלן וקנאה כיון דהוא פטור נפשי' בט"ג גנב הוא ומחייב כפל ואם טבת ומכר קודם שבועה ובאו עדים על הכל משלם דו"ה, והנה הראב"ד חידש לנו דין מחודש מאד דבטו"מ קודם שטט"ג חייב דו"ה, דבפשוט נראה דצריך להיות טט"ג קודם, דנעשה עי"ז גנב ואח"כ יתחייב בטו"מ, אבל איך יתחייב על טו"מ קודם שנעשה גנב, וגם מה שייך דין זה לההשגה הקודמת [אם כי י"ל דאם בש"י מקודם פטור כשטט"ג גם על הכפל א"כ כשטבח מקודם הרי שלח יד ושוב א"א לחייב גם כפל, ואחרי שחידש דגם בש"י חייב, משכחת הך דינא להתחייב גם בטו"מ מקודם, אבל מאין הוציא הראב"ד הך חידוש ומה שייך להשגתו] והרמב"ם שם נראה מפורש דפליג ע"ז דדוקא כשטט"ג ואח"כ טו"מ חייב דו"ה.
א)
והנ"ל בשנקדים מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (בפ"ד ה"י) שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מהעדר וסלע מהכיס שהופקד אצלו, אם יש עדים חייב בכפל. ובהשגות כתב זה אינו כלום, ועיין בה"מ דהראב"ד ס"ל דשומר אין נעשה גנב רק בטט"ג ובשבועה וחזינן דבלא זה אין נעשה גנב אף שהפקדון אצלו ורוצה לגונבו, והיינו בט"ט אבד אף שרוצה לגונבו פטור, ובדעת הרמב"ם כתב הכ"מ דהא דצריך דוקא טט"ג ושבועה וט"ט אבד פטור היינו כשלא הזיזו ממקומו וכופר בו, והכא שאני שמכלל מה שהופקד אצלו לקח קצת בדרך גנבה, ולכאורה כונתו דמחלק דלענין גנב בעינן שיעשה מעשה גנבה אבל בלא מעשה לא נעשה רק גזלן להתחייב באונסין, אבל לא גנב להתחייב כפל, והיינו דאמרי' (בדף ק"ו) דהכופר בפקדון נעשה עליו גזלן ולא גנב לחייב כפל, אף דלכאורה י"ל דהוי כגנב, דנהי דכשכופר בעיקר הפקדון שלא לקח כלל שפיר דהוי גזלן ולא גנב משום דהבעלים יודעים שנתנו לו וע"כ הוי כגזלן, אבל היכא שטוען שנאבד או נגנב אם אח"כ באו עדים אף בלא שבועה הי' אפ"ל דהוי גנב, דהבעלים אין יודעים מכפירתו ושם מבואר דגם בכבפ"ד הוי רק גזלן והיינו משום דלא עשה מעשה גנבה, וזה ידעינן מהא דטט"א דלא חייב כפל, והרמב"ם איירי כשעשה מעשה גנבה.
ב)
ואולם קשה ע"ז מהמשנה (ק"ח) היכן פקדוני א"ל אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים שאכלו משלם הקרן, והרי כשאכלו אין לך מעשה גנבה יותר מזו ויתחייב כפל להרמב"ם, דהוי גנב גמור גם בלא טט"ג, ואולי י"ל דאיירי שהעדים מעידים שאכלו לאחר שטט"א ונעשה כבר גזלן דבנשבע לכ"ע נעשה גזלן להתחייב באונסין, וע"כ א"א לחייבו על האכילה משום גנב דהוי כגונב מהגנב, והכא עדיף יותר דהוא עצמו יש לו כבר קנין גזילה ותו א"א להיות גנב, ואולם עדיין יקשה בהא (דדף ק"ו) כי יתן איש אין נתינת קטן כלום נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל וכו' ופריך שם ואם איתא תיהוי כאבדה, ומשני הב"ע כשאכלו כשהוא קטן, והרמב"ם (בפ"ב משכירות) ס"ל דגם על נתינת קטן חייב שבועה, והך ברייתא קאי על דיני דטט"ג להתחייב כפל דבזה ממעטינן בנתנו כשהא קטן, ולפ"ז ק"ט דכשאכלו כשהוא קטן הרי נעשה גנב גמור להרמב"ם דפשיטא דגם גונב מקטן חייב כפל, והכא איירי דהתביעה הי' כשהוא גדול, וליכא לתרץ דאכל אחר הכפירה.
ועוד קשה במה דמוקי דאכלו כשהוא קטן לפי"מ דפסק הרמב"ם דבש"י וטט"ג פטור מכפל, וא"כ כשאכלו כשהוא קטן הרי שלח יד ושוב ליכא חיובא דטט"ג ול"ל למעוטי בשתבעו כשהוא גדול משום נתינת קטן, הא בל"ז פטור משום ש"י, ושו"ר בש"מ בשם המאירי שהרגיש בזה וז"ל, ואע"פ שאמרו בש"י ואח"כ גנב א"ח כפל ובזו בשעת אכילה ש"י, אינו דומה שבזו בשעת אכילה גנבה ועל אותו אכילה הוא שמחייבין אותו אבל כשש"י אין חייב כפל מצד ש"י אלא מצד גנבה שאחרי' עכ"ל, ואין מובן לכאורה דאם נחשוב האכילה לגנבה [כהרמב"ם דשומר שגנב מרשותו חייב כפל] א"כ ל"צ לדיני דטט"ג ואין ממעטינן בנתנו כשהוא קטן, דהרי גנב גמור גם בגונב מקטן חייב כפל, והוא פלא.
ג)
והנלע"ד בשנדקדק בלשון הרמב"ם שצייר בהך דשומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מהעדר וסלע מהכיס, ולפי משמעות הכ"מ דהחילוק בין טט"ג דעלמא דלא מחייב רק בשבועה וטט"א פטור משום דלא עשה מעשה גנבה, והרמב"ם איירי שעשה מעשה גנבה א"כ למה צייר דוקא בגווני הנ"ל, וע"כ נראה דאף בעושה השומר מעשה גנבה ל"מ גנב דהרי הבעלים יודעים לתבוע אותו. וכל דלא מיפטר מהבעלים ע"י שבועה לא הוי גנב דעל עצם החפץ לחוד שכופר וטוען נגנבה ל"מ גנב דהרי אפשר שלא ירצה לישבע וישלם, וע"כ צייר הרמב"ם בגווני שגנב טלה מהעדר שנתנו לו עדר בלא מספר ידוע וכן סלע מהכיס שלא ידעו כמה מעות הי' בהכיס, ובזה תיכף כשגנב מיפטר מהבעלים דאינם יודעים לתבוע וע"כ מיקרי גנב מיד גם בלא טט"ג, וראיתי באו"ש שפירש כן בהרמב"ם והעמיס זה בכונת הכ"מ, ואולם מה שנראה מדבריו דכל דמפטר מהבעלים גם בלא שבועה מקרי גנב ורצה לפרש בזה מ"ש התוס' (דף נ"ז) דמשכחת בש"ש ג"כ טט"ג והיינו בבעלים, ואף דלישא שבועה בבעלים, כמו שמסתפק בירושלמי כיון דמפטר מהבעלים גם בלא שבועה מקרי גנב להתחייב כפל ע"ש. ולא נלע"ד דזה ודאי דמי לטט"א אף שנשבע ונפטר מהבעלים, בכ"ז פטור מכפל. חף בעשה מעשה גנבה כדהוכתנו מהמשנה דהעדים מעידים שאכלו פטור שטט"א וה"ה בטט"ג אף בגווני דמפטר משבועה כגון בבעלים בכ"ז פטור מכפל, וכדילפינן (בדף ס"ג) דטט"ג אינו חייב רק בשבועה מגזה"כ, ועיקר הילפותא נראה דצ"ל דהיינו רק באופן זה דמפטר מתביעת הבעלים בלא שבועה דאל"כ ל"ל כלל ילפותא דכל זמן שלא נפטר השומר מתביעת הבעלים וצריך לשלם פשיטא דל"מ גנב עדיין, וע"כ הילפותא דבשבועה דוקא הוא באופן דהבעלים מאמינים להשומר בלא שבועה או בשהביא עדי שקר שנגנבה, ועוד ראי' ממה דפריך שם ואימא גנב עצמו בשבועה, וע"כ היינו שבועת שקר ע"י ע"א או מב"מ, דבגנב עצמו ל"ש שבועת אמת, ועוד רי' (מדף ק"ו) דהטט"ג אינו חייב עד שיכפור ויודה במקנת ולמה צריך למב"מ, הרי גם בכופר הכל כיון דמפטר מממון הפקדון גם בלא שבועה יתחייב [ומזה ק"ל ג"כ על הבה"ל בב"מ (סימן ל"ז) דכתב לרש"י דלמסקנא אמרי' מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, וליכא שבועת התורה בש"ח רק שלא פשעתי כמ"ש התוס' בכתובות. וכתב דבטט"ג כשנשבע שלא פשע והיא ברשותו, אין זה שבועת שקר דהרי לא פשע, ובכ"ז חייב בטט"ג כיון דמפטר מהבעלים ע"ש, וקשה ג"כ מסוגיות הנ"ל דמשמע דוקא ע"י שבועת שקר חייב בטט"ג ועכצ"ל לרש"י דבטט"ג נשבע שנגנבה שלא בפשיעתו דחשדינן דילמא נגנבה בפשיעתו ואשתמותי' ול"ש חשיד אממונא, או כמ"ש הבה"נ בעצמו אח"כ דבשבועתו שלא פשע לחוד מתבאר שאינו ברשותו רק כמו שטוען שנגנבה, וכשנמצא ברשותו היא שבועת שקר].
ד)
ועכצ"ל דהא דמפטר באמת בטט"א אף כשאכלו ועשה מעשה גנבה, ול"ד לגונב טלה מהעדר דחשיב כגנב גמור גם בלא טט"ג דשם הבעלים אינם יודעים לתבוע ומפטר מהבעלים הן מעצם החפץ הן מהדמים בדרך גנבה, אבל בטט"א דהתורה גילתה דרק טט"ג הוי כגנב לענין כפל ולא טט"א וע"כ גם כשאכל ועשה מעשה גנבה על עצם החפץ, אבל עדיין לא מקרי גנב בזה לחוד דהרי הבעלים יודעים לתבוע אותו, ואף דאח"כ טט"א ונשבע ומפטר גם מהתשלומין, אבל לא מפטר מהתשלומין בדיני גנבה דהיינו דוקא בטט"ג ולא בטט"א, ואנן בעינן לענין כפל שיהי' עליו דין גנב בין על עצם החפץ ובין על התשלומין שיהי' הכל בדרך גנבה והפטור מתשלומי החפץ ע"י ט"א לא מקרי גנבה דהכפירה לחוד נא חשיב מעשה גנבה, וע"כ אף שעצם החפץ גנב ע"י מעשה דהייני מה שאכל, אבל מתשלומי החפץ מפטר שלא ע"י מעשה גנבה דהיינו ט"א, וע"כ פטור מכפל בטט"א אף כשאכלו, ומיושב מה שהקשינו (באות ב') מהך דאכלו כשהוא קטן, דלחייב משום גנב גמור להרמב"ם דגם בגונב מקטן חייב, אבל להנ"ל ניחא דכיון דהתורה מיעטה נתינת קטן אף בתבעו כשהוא גדול מדין טט"ג וא"כ דמי בזה טט"ג כטענת אבד בכ"ד דלא הוי כגנב אף באכל וכנ"ל, וכן בטט"ג כשמפטר בלא שבועה, דהיינו בבעלים ג"כ פטור מכפל ודלא כהאו"ש הנ"ל.
ה)
ועפ"ז מיושב שפיר דברי המאירי הנ"ל דלהכי לא הוי באכלו כשהוא קטן כש"י דפטור מטט"ב אף בכ"ד, משום דהכא בשעת אכילה גנבה והיינו דבאמת האכילה היא מעשה גנבה, וע"כ אילו לא נתמעט נתינת קטן מטט"ג שפיר הי' חייב כפל דהרי מפטר מתשלומי הדמים ג"כ בדיני גנבה דהיינו ט"ג דגילתה התורה דטט"ג הוי כגנב וא"כ שפיר נעשה גנב למפרע משעת אכילה, ול"ש להקשות דהוי כש"י דפטור בטט"ג, דהרי האכילה לחוד הוא כגנב גמור ואך דעוד לא נפטר מהבעלים, וכיון דאח"כ טט"ג ונפטר מהתשלומין ג"כ בדיני גנבה דטט"ג הוי כגנב לענין כפל וע"כ הי' חייב כפל על האכילה, ול"ד לכל ש"י דפטור כשטען אח"כ ט"ג דהש"י ל"מ מעשה גנבה דש"י היינו שנטל מקצת או שנטל ע"מ להשתמש דאז דגזה"כ דנתתייב באונסין על כולה, אבל לא הוי רק גזלן ולא גנב להתחייב כפל, ובכ"ד אמרי' דשואל שלא מדעת נעשה גזלן אבל לא גנב להתחייב כפל, וע"כ כיון שנעשה ע"י הש"י כגזלן, שוב א"א לחייבו כפל ע"י מה שטט"ג אח"כ דהוי כגונב מהגנב ועדיף יותר דהוא עצמו יש לו כבר קנין גזלה ותו א"א להיות גנב, וטט"ג לא עדיף מגנב גמור דפטור בגונב מהגנב, וזהו שכתב המאירי דבש"י אין חייב כפל מצד הש"י אלא מצד גנבה שאחרי' היינו מה שטט"ג וזה א"א דכבר נעשה גזלן, ודברי המאירי מאירים.
וניחא שפיר מה שהקשינו על הרמב"ם מהמשנה (דף ק"ח) היכן פקדוני א"ל אבד וכו' והעדים מעידים שאכלו דפטור מכפל, ומצי איירי בכל האופנים דאם איירי שאכל מקודם שטט"א לא אמרי' שנעשה גנב ע"י האכילה כמו בגונב טלה מהעדר, משום דשם מפטר לגמרי מהבעלים דהבעלים אינם יודעים המספר, אבל הכא כשאכלו עדיין לא מפטר מהבעלים ואח"כ כשטט"א ומפטר מהתשלומין אבל לא מפטר בדיני גנבה דהיינו דוקא טט"ג אבל לא ט"א וכמש"ל, ואם איירי שאכל אחר שטט"א ובזה הי' לנו לומר דשוב כשאכל נעשה גנב גמור ע"י האכילה, אחרי שכבר נפטר מהבעלים אין נפ"מ איך נפטר ויהי' גנב גמור ע"י האכילה, אבל בזה פטור מטעם אחר כיון שכבר נעשה גזלן ע"י ט"א הוי כגונב מהגנב ועדיף יותר כמש"ל.
ו)
ושיטת הראב"ד דהשיג על הך דינא דשומר שגנב מרשותו ס"ל דשומר כיון דבא הפקדון לידי' בהיתרא לא נעשה גנב בכל האופנים אף בעשה מעשה גנבה ומפטר מהבעלים לגמרי כמו בגונב טלה מהעדר בכ"ז אין דינו כגנב גמור, והוכחתו מהא דפטור מכפל בטט"א ע"כ דשומר אין נעשה גנב רק ע"י טט"ג, ואין מחלק בין ע"י מעשה או לא, ועוד הוכיח מהך דאכלו כשהוא קטן דפטור אף דעשה מעשה גנבה באכילתו, ואף דאז עוד לא נפטר מהבעלים אבל אח"כ כשנפטר ע"י ט"ג או אף ע"י ט"א יתחייב על האכילה, וע"כ דשומר אין נעשה גנב גם ע"י מעשה, אך בטט"ג לפי"מ שהוכיח (בהל"ב) דפסקינן דגם בש"י מקודם ואח"כ טט"ג חייב, וקשה דמ"ט באמת חייב דהרי כיון שש"י כבר נעשה גזלן ואיך יתחייב אח"כ בטט"ג הרי הוי כגונב מהגנב, ואטו עדיף טט"ג מגנב עצמו דפטור בגונב מהגנב, וזה גרע עוד יותר מגונב מהגנב דהוא עצמו כבר יש לו קנין גזלה, ובשלמא לר"ח בר יוסף דס"ל דדוקא כשש"י חייב בטט"ג ל"ק דגזה"כ הוא דע"י שני המעשים נעשה גנב דהיינו הש"י וטט"ג, אבל לפי"מ שהוכיח מר"י דבטט"א ואח"כ טט"ג פטור משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה ול"ק משום דנעשה גזלן וקנאה ע"כ דס"ל דגם שנעשה גזלן ע"י טט"א בכ"ז יוכל להתחייב אח"כ כשטט"ג לולא הך דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה, ובכופר בפקדון בלא שבועה באמת חייב אף דנעשה גזלן ע"י הכפירה, ובזה ליכא גזה"כ דדוקא בש"י איכא גזה"כ לרחב"י, ועוד לפי"מ דפסקינן דבין בש"י בין לא ש"י חייב בטט"ג וא"כ ליכא גזה"כ קשה טובא דאמאי באמת חייב ואיך יוכל להיות טט"ג חמיר מגנב עצמו דפטור בגונב מהגנב, וע"כ ס"ל להראב"ד דבש"י וטט"ג נעשה גנב למפרע מעת שש"י, דבאמת הי' לנו לומר דש"י וכן הכופר בפקדון נעשה גנב ולא גזלן, וביותר בש"י דגזה"כ דנתחייב באונסין ויש לו קניני גזלה הי' לנו לומר דהוא כגנב להתחייב כפל דהבעלים אינם יודעים, ואך מהך דמיעטה התורה טט"א מכפל מוכת דשומר לא נעשה גנב ומשום דבהיתרא בא לידי', אבל כשטט"ג דגילתה התורה דנעשה גנב שוב נעשה גנב מעת הש"י דיש לו אז קניני גזילה]. וה"ט דהרי בטט"ג הדין הוא דבעינן שהוא עצמו גנבו ואם נאבד בפשיעתו והוא טט"ג ונשבע בזה ליכא הדין דטט"ג כמבואר (בדף ק"ז ע"ב) מה שבועה שלא פשעתי כי מיגליא מילתא דפשע פטור מכפל פרש"י דבעינן שהא עצמו גנבו, (ומה שכופר בטט"ג חיוב התשלומין הוי כמו שטרות דליכא כפל, וזה מוכח ג"כ דלא בעינן שיהי' הגנבה אצלו בעת שטט"ג והיינו שאז בטענתו ט"ג והגנבה בביתו הוא דנעשה גנב. דהרי חזינן דגם כשאכל מקדם כשהי' קטן ואח"כ כשהגדיל טט"ג הי' חייב כפל לולא דממעטינן נתינת קטן, וחזינן דאם אך הוא עצמו גנבו בזמן מן הזמנים ואח"כ טט"ג מקרי הוא עצמו גנבו, וע"כ חייב בש"י וטט"ג ול"ק דהוי כגונב מהגנב דהרי זה הוא מדיני טט"ג שיהי' הוא עצמו גנב עלי' ונעשה גנב למפרע ועי"ז חל עליו הדין דטט"ג, וע"כ שפיר כתב הראב"ד דאם טו"מ אח"כ טט"נ חייב בדו"ה כיון דנעשה גנב מעת שהוא עצמו גנבו וע"כ בטביחה דמקרי ודאי ש"י וכן מכירה לא גרע מש"י וכופר בפקדון, דאם אח"כ טט"ג נעשה גנב למפרע ונעשה הטו"מ להגנבה כאחת דחייב בכה"ג בדו"ה כמבואר בש"מ כתובות (דף ל"ד) ע"ש ושפיר שייך הך דינו החדש להשגתו הקודמת דכיון דפסק דחייב בש"י ואח"כ טט"ג ע"כ משום דנעשה גנב למפרע דאל"כ הוי גונב מהגנב, וע"כ גם בטו"מ ואח"כ טט"ג חייב דו"ה.
ז)
והרמב"ם דפסק דבש"י וטט"ג פטור מכפל משום דנתחייב בו וקנהו. והיינו דשוב א"א להיות גנב כיון דנעשה כבר גזלן ע"י הש"י ויש לו קנין גזלה ועדיף מגונב מהגנב דפטור, ולא ס"ל כהראב"ד דע"י הש"י הוו זה כגנבה ע"י הדין דטט"ג דבעינן שהוא עצמו גנבו ונתחייב למפרע, דזה מוכרחים לומר רק למ"ד דחייב בש"י ואח"כ טט"ג, אבל למאן דפטר בש"י מקודם וכמו שפסק הרמב"ם] ס"ל דבטט"ג אין חייב רק אם הגנבה בעין בעת שטט"ג וכדאמרי' בעומדת על אבוסה שנו, היינו שיהי' הבהמה קיימת בביתו בעת שטט"ג ואז הוא דהוי כגנב להתחייב כפל ומקרי דהוא עצמו גנבו אז בטענתו שטט"ג, אבל בש"י מקודם או שטט"א קודם שטט"ג פטור משום דכבר נעשה גזלן וקנאו, תו א"א להיות עתה גנב ע"י ט"ג להתחייב כפל דהוי כגונב מהגנב, ולא ס"ל דהוי למפרע גנב מעת שש"י או שטט"א, דבעינן שיהי' עתה גנב בטענתו ט"ג והבהמה יהי' אז ברשותו, ולא שכבר קנאו ונעשה אז גזלן בטענתו ולא גנב וכנ"ל, ורק באכלו כשהוא קטן דהאכילה הוא מעשה גנבה גמורה על עצם החפץ, ורק דעדיין לא מפטר מדמי החפץ וע"כ שטט"ג ומפטר גם מהדמים ע"י דיני גנבה דהיינו טט"ג, ומקרי עתה גנב על הדמים ובצירוף הגנבה על עצם החפץ שאכלו הוי כגנבה אריכתא. אבל בש"י או טט"א מקודם דאין זה גנבה רק גזילה וכנ"ל (אות ה') ע"כ לא נוכל לחייבו כשטט"ג אח"כ דכבר קנאוי והוי כגונב מהגנב, ומהך דאכלו כשהוא קטן מוכיח הרמב"ם דינו דשומר שגנב מרשותו באופן שמפטר מהבעלים לגמרי כהך דגונב טלה מהעדר דלא ידעו הבעלים המספר, הוי גנב להתחייב כפל אף דבא לידי' בהתירא דאל"כ לא הי' חייב כשאכלו כשהוא קטן אף בלא המיעוט דאין נתינת קטן כלום] דהוי כש"י דפטור בטט"ג, [דהרמב"ם רוצה לאוקמי הברייתא דקטן כהלכתא דש"י פטור בטט"ג] וע"כ התם הטעם דאכלו הוא גנבה גמורה וכמש"ל, ובש"י או טט"א דלא הוי גנבה גמורה כנ"ל פטור ומאן דס"ל דחייב בש"י ואח"כ טט"ג ס"ל דלא בעינן דוקא בטט"ג שאז ימצא הגנבה אצלו בשעה שטט"ג, וע"כ חייב כשאכל קודם שטט"ג או בש"י מקודם אף דלא הוי כגנב גמור עי"ז, אבל בטט"ג דהתנאי הוא שימצא שהוא עצמו גנבו, וע"כ מהני גם הש"י שקנה החפץ ע"י הש"י בדיני גזלה ונעשה גנב למפרע משעת הש"י כנ"ל וזה הוא דעת הראב"ד דפסק כותי' וע"כ מסיים הראב"ד דבטו"מ ואח"כ טט"ג חי"ב דו"ה, אבל להרמב"ם דל"א דנעשה גנב למפרע משעת הש"י ובש"י מקודם באמת פטור, וע"כ לא משכחת לדידי' שיתחייב בדו"ה כשטבח מקודם שטט"ג.
ח)
ומצאתי מקור נאמן לדינו החדש שנ הראב"ד עצמו בש"מ (בדף קי"ב) בהך דהיתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר נתחייב בגנבה וכו' היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאם אין גנבה אין טו"מ, וז"ל הש"מ רש"י לא גרס זה, והראב"ד העמידה כגון שטען לא שואל אני אלא ש"ח ונגנבה ממני ותשתכח דאיהו טבחה בשבת ואפילו יודע שהוא שואל עלי' אלא טבחה בחול הי' חייב בדו"ה הואיל והי' פוטר עצמו בטט"ג וכשטבחה בשבת פטור מפני שלא נתחייב עד שעת טביחה וההיא שעתא קלבד"מ עכ"ל, ותמוה לכאורה דאם איירי שמקודם טט"ג ושהוא ש"ח עליו וא"כ טבחה בשבת, הרי כבר נתחייב בקרן וכפל ע"י טט"ג, וכל שנתחייב בקרן שוב יתחייב בדו"ה ע"י הטביחה בשבת דקנס אין פוטר קלבד"מ, וע"כ דאיירי שטבח קודם שטט"ג ולכן פטור בשבת משום שהחיוב של כל תשלומי דו"ה הוא ע"י הטביחה דאח"כ כשטט"ג נעשה גנב למפרע משעת טביחה והגנבה והטביחה בכ"א, ונמצא דגם הקרן נתחייב משעת הטביחה וע"כ פטור כשטבח בשבת משום קלבד"מ שפוטר מהקרן, ואם אין גנבה אין טו"מ, דע"כ אם נרצה לחייבו דו"ה על הטביחה הוא משום דמאז נעשה גנב והטביחה והגנבה כאחת ולכן פטור משום קלבד"מ, ועכ"פ מוכח מזה כדינו החדש דבטו"מ בחול קודם שטט"ג חייב: