אור ברסלב
אמרי משה סימן לד

אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי

סימן לד

סימן לג

עוד בענין הנ"ל ובדין אבדה ושואל של"מ אי מקרי אינו ברשות הבעלים להקדיש ולמכור.

א)

לכאורה ראי' להקצות דגונב מהגנב פטור מקרן מרש"י (בדף ס"ח) גנב ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי כפל, והשני אינו משלם אלא קרן בלבד, ופרש"י דהקרן משלם להגנב, ומדוע לא פירש דמשלם להבעלים, דבאיתי' בעין ודאי דמחזיר להבעלים וכשנאנס ג"כ מתחייב לשלם להבעלים, ואף דקאמר דהראשון משלם כפל והיינו גם הקרן מ"מ י"ל דמ"ש דהשני משלם קרן הוא ג"כ להבעלים דרצה מזה גובה ורמ"ג כדינו דר"ח ומוכח דרש"י ס"ל דגמה"ג פטור גם מקרן להבעלים, ובבא אתר ואכלו דרמ"ג ורמ"ג היינו משום מזיק וכמו שכתב הקצות אבל משום גנב לא מתחייב, ואך גם להקצות קשה דכיון דס"ל דהך מעוטא דוגונב מבית האיש ולא מבית הגנב הוי גם לענין קרן. א"כ כמו דפטור לשלם להבעלים. כן יפטור לשלם להגנב הראשון דהרי (בדף ס"ט) קאמר על הך דגמה"ג פטור, בשלמא לגנב ראשון לא משלם דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא להבעלים ישלם אלא ש"מ משום דא"ב ע"ש דמשמע דגם הא דאין משלם להגנב הראשון הוא מילפותא דהך קרא, וא"כ כמו דנתמעט מכפל דאין משלם להראשון כן גם מקרן יפטור, וכמו דאמרי' כן לענין פטור להבעלים להקצות, דגם מקרן נתמעט, ואולי י"ל דלהמסקנא דמפרש דלהכי פטור להבעלים משום דא"ב היינו דמש"ה נתמעט מהך קרא דוגונב מבית האיש דאין משלם להבעלים משום דכיון דהוי אינו ברשותו ע"י הגנבה לא מקרי מבית האיש ולא דידעינן מסברא שפטור וכמ"ש [בסי' ל"ב] ולפי"ז י"ל דעיקר הילפותא הוא רק לענין שיפטור לשלם להבעלים, ולהגנב הראשון פטור מסברא לשלם לו כפל, דמהכ"ת יהי' חוטא נשכר, ומ"ש רש"י דחייב קרן להגנב, היינו מדיני דגרמי שגרם לו הפסד מה שהוצרך לשלם להבעלים, וזה ל"ש רק על הקרן אבל כפל פטור מסברא, וע"כ להבעלים דנתמעט מקרא שפטור, גם מקרן נתמעט, אבל להראשון דלא נתמעט מקרא רק מסברא וע"כ בקרן חייב מדיני דגרמי, ויותר ניחא לפי"מ שבארנו [בסימן ל"ב] (אות ו') להנתיבות דהא דפטור גמה"ג מקרן לא משום דנתמעט מקרא, רק דידעינן מסברא שלא הוסיף בגנבתו שום הפסד להבעלים יותר מהראשון וע"כ פטור מקרן, ולכן כשמוסיף להם הפסד באמת חייב בקרן, ומכפל פטור גם בכה"ג שמוסיף להפסיד מגזה"כ דמבית האיש, ולפ"ז ניחא דחייב קרן להגנב הראשון, דלגבי הראשון שפיר עשה השני מעשה גנבה, וע"כ כתב רש"י דחייב הקרן להגנב אבל להבעלים פטור דלגבי הבעלים לא מקרי השני גנב כלל דלא הפסיד יותר מהראשון, [וצע"ק בלשון רש"י דמשמע דיליף מבית האיש שפטור להבעלים] וכאן לא משמע שהוסיף בגנבתו על הראשון, וע"כ פרש"י דמשלם להראשון, ומה דצריך ילפותא דפטור להבעלים היינו בכה"ג דהוסיף השני בגנבתו וכנ"ל, ועכ"פ מוכח מרש"י דפטור להבעלים גם מקרן.

ב)

ואולם נלע"ד דאין ראי' מרש"י הנ"ל להקצות דהכא קאי הגמ' ליישב הך ברייתא לרב דס"ל דיאוש קונה, ורב עצמו אליבי' דאביי ס"ל (בדף קט"ו) דלא כר"ח בגזל ולא נתיאשו הבעלים דרמ"ג, ירק דאינו גובה אלא מהראשון, ולרב דל"ל כר"ח ע"כ לדידי' גונב מהגנב פטור גם מקרן, ולא הוי גנב להבעלים, וע"כ פרש"י דמשלם להראשון, אבל לדידן דקיל"ן כר"ח שפיר י"ל דהא דחייב השני לר"ח הוא מדין גנב ג"כ, ועוד י"ל דרש"י קאי לפי"מ דמוקי לקמן הך ברייתא לאחר יאוש ובזה לכ"ע פטור השני לשלם להבעלים, דאף להשיטות דבנוטל בע"כ ל"ק ביאוש וש"ר, אבל חיוב אונסין ודאי דליכא על השני לאחר יאוש וכמבואר (בדף קי"א) ע"ש, וע"כ פרש"י דמשלם להראשון, ואולם קצת צ"ע מלשון רש"י שהביא הך דוגונב מבית האיש, ומשמע דזה הוא הטעם דאין משלם להבעלים ולאחר יאוש ל"צ לה"ט.

ג)

ולענ"ד יש להביא ראי' נגד הקצות הנ"ל בדין החולק עם הגנב, מהא דאמרי' בב"מ (דף כ"ו) נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בלא תגזול, והנה אבדה שאבודה מהבעלים נראה דמקרי אינו ברשות הבעלים שאין הבעלים יכולין להקדיש, ובכ"ז חזינן דעובר הנוטלה ע"מ לגוזלה בלא תגזול, וזה דלא כהקצות דלכן לא מיפסיל החולק עם הגנב, משום דכל דאינו ברשות הבעלים, שוב לא נעשה גנב להתחייב באונסין ולעבור בל"ת, ולפימש"ל בסימן הקודם בכונת הריב"ש דהטעם דלא מיפסל החולק עם הגנב הוא משום דלא עשה השני שום היזק להבעלים כיון דנתן לו הגזלן מדעתו ואין בדעתו להשיב ובידו לאבד הגזלה באופן אחר, ע"כ ל"מ השני גנב, אבל לא משום דהוי אינו ברשותו, ניחא הכא באבדה שנטלה ע"מ לגוזלה דעובר בל"ת דמפסיד להבעלים בלקיחתו, דאם לא הי' לוקחה, אפשר שהי' מוצאה בעצמו, או אחר הי' נוטלה ע"מ להחזירה, וע"כ עובר בל"ת, ואולם להקצות דהטעם משום דכל שא"ב אינו עובר בלא תגזול קשה מאבדה דג"כ הוי א"ב, ואמאי עובר בל"ת.

ד)

וראי' דאבדה מקרי א"ב לענ"ד מזה גופא דאמרי' דבנוטלה ע"מ לגוזלה עובר בלא תגזול, ולמה לא אמר דעובר בלא תגנוב, דהרי זה הוי כגנבה ולא כגזל' דהיינו מה שנוטל בחזקה מהבעלים ולא מיטמר מאינש עיין (בדף ע"ט) ובנוטל אבדה ע"מ לגוזלה הרי לא מוכח דלא מיטמר מאינשי, והול"ל דעובר בלא תגנוב, ונפ"מ שיתחייב כפל, וע"כ הטעם משום דהוי אינו ברשות הבעלים ופטור מכפל, וע"כ אמר דעובר בלא תגזול, והיינו דאינו כגנב להתחייב כפל רק כגזלן להתחייב בקרן לבד [דרק זה הוא הנפ"מ בין גזלה לגנבה] ובקרן חייב אף שאינו ברשותו, ועוד ראי' מהתוס' ריש המפקיד שכתבו דל"ג שאבדו, דבאבדה ליכא כפל, והרי משכחת שנאבדה מהשומר ואח"כ נטלה המוצא ע"מ לגונבה, ומוכח מהתוס' דבכה"ג ליכא כפל, אולם יש לדחות דל"ש לחייב כפל בנוטל אבדה ע"מ לגונבה, כיון דע"כ צריך עדים על חיוב כפל, וע"כ שאמר בפירוש בעת שנטלה שנוטל ע"מ לגונבה והעדים שומעין, וזה מקרי גזלה דהרי לא מיטמר מאינשי ועיין ברש"י ב"ק (דף ע"ט) בד"ה וכיון דראהו גזלן הוא, ול"ד כו' וצ"ע, ועוד י"ל דבגנבה בעינן הוכחה שעושה דרך גנבה ומיטמר מאינשי, אבל באבדה ליכא הוכחה דמטמיר, דאפשר שהי' נוטל גם אם היו רואים, וכל דליכא הוכחה דעושה דרך גנבה א"א לחייבו כפל, ויש לומר דזה הטעם בפקדון דלא הוי גנב בטט"ג בלא שבועה, ומשום דל"צ להטמין א"ע כלום וליכא הוכחה דמיטמר.

ה)

וראיתי באור שמח (פ"ג מגנבה) שהוכיח דאבדה מקרי ברשות הבעלים, דאל"כ קשה מ"ט חייב כפל בטט"ג באבדה אף שלא נטלה מרשות הבעלים, ואי משום כיון שנטלה הוי ידו כיד הבעלים, אבל מי יודע, דלמא נטלה ע"מ לגוזלה, ואי משום שמודה בעצמו שנטלה ע"מ להחזירה וטוען שנגנבה, א"כ הוי מודה בקנס כיון שצריך להודאתו, וע"כ דכל זמן שלא נכנסה לרשות אחרינא מקרי ברשותו ע"ש, ולא עמדתי ע"ד דאם יאמר דגם בנטלה ע"מ לגוזלה אם אח"כ טען ט"ג חייב, הוא פלא דהא כבר נעשה גזלן, והרי בשלח יד מקודם שטט"ג פסק הרמב"ם דפטור, ומשום דכבר נעשה גזלן וכ"ש בנטלה מתחילה ע"מ לגוזלה, ונראה דכונתו דממנ"פ חייב. אם נטלה ע"מ לגוזלה חייב על זה גופא דהוי גנב גמור, ול"צ לשבועה וטט"ג, ואם נטלה ע"מ להחזירה חייב משום טט"ג, ואולם בכ"ז הדבר תמוה, דבנוטל אבדה ע"ח לגוזלה יתחייב כפל משום גנב, דא"כ מ"ט אמרי' דעובר משום לא תגזול, הול"ל דעובר משום לא תגנוב, דהרי נפ"מ לענין כפל. וי"ל עפמש"ל דאם העדים שמעו שנטלה ע"מ להחזיקה לעצמו תו לא הוי גנב דהרי לא מיטמר מאינשי, וע"כ לא משכחת חיוב כפל בנוטל אבדה לעצמו, כיון דע"כ צריך עדים. אבל בטט"ג באבדה שפיר מתחייב כפל ממנ"פ אם נטלה להחזירה הרי ידו כיד הבעלים ומתחייב משום טט"ג, ואם נטלה לעצמו (אף דתו ליכא לחייבו משום טט"ג כנ"ל) הרי אז מתחייב משום הלקיחה לחוד דהוי גנב גמור (כיון דלא היו עדים, ואפשר דמטמר מאינשי) ואח"כ כשראו עדים האבדה אצלו וטוען אח"כ ט"ג חייב כפל, דהרי א"צ להודאתו דממ"נ חייב, ובכ"ז קשה דמשכחת באבדה שיתחייב כפל כגון שהעדים ראו ושמעו שנוטלה לעצמו והוא לא ראה אותם דמיטמר מאינשי, וקשה מהא דקאמר דבנוטל אבדה ע"מ לגוזלה עובר בלא תגזול ולא קאמר בלא תגנוב דנפ"מ שיתחייב כפל, וע"כ משום דבאבדה מקרי א"ב וכנ"ל.

ומה דק"ל להאו"ש שם דמ"ט חייב טט"ג באבדה כפל, דילמא נטלה ע"מ לגוזלה, י"ל בפשיטות דאיירי שהודה מקודם לפני עדים שנמצא אצלו אבדה שלקחה להחזירה להבעלים ואח"כ טט"ג, ובכה"ג לא הוי מודה בקנס דדוקא בשעה שאנו צריכין לחייבו אם אז אנו צריכין להודאתו הוי מב"ק, אבל הכא כבר נתחזק שהאבדה אצלו ל"ש מב"ק, וגם יש לאוקמי שהעדים רא שהגבי' האבדה ע"מ להשיבה, ובל"ז צריך לאוקמי בכה"ג דאל"כ יקשה דלמה חייב שבועה, הרי יש לו מגו דלהד"מ וכדפריך הגמ' בשבועות (דף מ"ה) ויתישב עפ"ז קושית הרש"א דמשכחת כפל בטט"ג באבדה דכיון דע"כ איירי שהודה מקודם או שיש עדים שנטלה ע"מ להחזירה, א"כ הוי כאילו כבר באה האבדה ליד הבעלים דידו כיד הבעלים, דהרי גם בגנבה כששילם ולא רצה לישבע החפץ כשהוא בעין שייך להבעלים כמבואר ברמב"ם ורק הכפל הוא דמקני להשומר, וח"כ גם בשטוען נאבדה ונמצא אח"כ, שייך הבהמה להבעלים, ואח"כ כשטוען המוצא ט"ג שייך הכפל להבעלים, דשלו כפר.

ו)

ולכאורה י"ל מטעם אחר, הא דבאבדה שנטלה ע"מ לגוזלה לא הי גנב להתחייב כפל, עפמש"ל דבגנבה בעינן מעשה, וא"כ בנוטל אבדה ל"מ מעשה דעצם הלקיחה הרי הי' צריך ליקח, רק דצריך ליטול ע"מ להשיב להבעלים, והוא חשב ליטול לעצמו, וזה לא מקרי מעשה, וע"כ אמרי' דעובר בלא תגזול, דבגזלה ל"ב מעשה. ויש להביא ראי' לזה ממה דקשה לר"ש דס"ל דגורם לממון כמ"ד, מ"ט הגונב מהגנב לא מחויב כפל להגנב, דגרם לו היזק שצריך לשלם להבעלים, [ועיין במ"ש (באות ו') דמה דלא משלם להגנב לא מגזה"כ הוא] ולהנ"ל ניחא דכיון דזה המעשה שלקח מהגנב הי' צריך לעשות, רק דהי' צריך להחזירה להבעלים והוא חושב לעצמו, ע"כ לא מקרי מעשה גנבה, וראיתי בא"ש כעי"ז ואולם קשה ע"ז דא"כ איך אמרי' (בדף ס"ט) דלהצנועין גונב מהגנב חייב כפל לבעלים. והרי ליכא מעשה גנבה, ומוכח ע"כ דזה מקרי מעשה גנבה לגבי הבעלים רק לגבי הגנב לא נתחייב כיון דצריך ליטול ממנו, ועיין במ"ש רש"י שם בהא דאמר דנטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם, וכתב רש"י דלא תגזול אינו עובר רק כשנוטל לגזלה כעין ויגזול החנית, ומתבאר דגם לענין לעבור בלא תגזול בעינן מעשה ומדקאמר דבנוטל אבדה מתחילה ע"מ לגוזלה עובר בלא תגזול, מוכח דזה מקרי מעשה, ועיין במ"ש (בסימן ל"ב) דמהך דכופר בפקדון נעשה גזלן, מוכח דבגזלה ל"ב מעשה, וצריך לחלק בין חיוב אונסין דחייב דלא גרע משואל של"מ דחייב באונסין אבל לעבור בל"ת בעי מעשה, וצ"ע הא דאמרי' באיזהו נשך דבכובש שכר שכיר איכא גם לאו דלא תגזול, ומדוע מקרי זה מעשה גזילה יותר מנוטל אבדה להשיבה ואח"כ נתכוין לגוזלה, ועיין רמב"ם ספ"ג מגזלה דהחוטף משכון שלא ברשות נעשה גזלן, ע"ש בהשגות, ובש"ך (סי' ע"ב) הביא מחלוקת הראשונים בזה, וקשה דמ"ש מששל"מ דנעשה גזלן, וה"נ מה שנטל למשכון הרי לא גרע משאר תשמיש וע"כ משום דאילו תפס לגוביינא הוי שרי דרק בתורת משכון אסור וכיון דהתפיסה בעצם יש אופן דשרי ורק במה שחושב למשכון הוא דאסור, וע"כ ל"מ מעשה גנבה, וקשה מ"ש מנוטל אבדה ע"מ לגוזלה דעובר בל"ת אף דעצם מעשה הלקיחה אינו באיסור כנ"ל וצ"ע.

ז)

ועיקר הספק אם אבדה מקרי אינו ברשות הבעלים תליא בזה, אי הא דגזלה מקרי א"ב, הוא משום דיש להגזלן קנינים בהגזילה לקנות בשינוי וכדומה ולא משום שהוא אבוד לחוד מהבעלים, ולפ"ז אבדה מקרי ברשות הבעלים, או משום דאבוד לחוד משוה לגזלה א"ב, וע"כ גם אבדה מקרי א"ב הבעלים להקדיש, והנה מצינו ברמב"ן במלחמות פ' דו"ה שנחלק עם המאור בהודה הגנב ורוצה להחזיר דס"ל להמאור דבכה"ג מקרי ברשות הבעלים, והרמב"ן ס"ל דגם בכה"ג מקרי א"ב להקדיש, והיינו דפליגי בזה, דלהרמב"ן הא דגזילה א"ב, היינו משום הקנינים שיש לו להגזלן וע"כ גם כשהודה הגנב ורוצה להחזיר להבעלים ושוב אינו אבוד מהם בכ"ז מקרי א"ב, כיון דעדיין יש להגזלן קנינים בהגזילה וחייב באונסין, וגם נראה דיקנה בשינוי, וע"כ מקרי א"ב, והמאור ס"ל דרק משום שהגזילה אבוד מהבעלים מקרי א"ב, וע"כ כשמודה ורוצה להחזיר שוב מקרי ברשותו [ואליבי' צ"ע אם יקנה בשינוי] ולהמאור ודאי נראה דגם אבדה מקרי א"ב, ואך גם להרמב"ן י"ל דע"י הך דאבוד לחוד מהבעלים ג"כ מקרי א"ב ובשאינו אבוד ואך דיש לו קניני גזילה, גם זה גורם להיות מקרי א"ב, וע"כ גם כשמודה ורוצה להחזיר מקרי א"ב.

ח)

ואפשר ליישב בזה מה שהקשה הקצות לשיטת הרמב"ן הנ"ל דגם כשהודה הגזלן הוי א"ב, מהך דאמרי' בב"מ (דף ו') בהקדישה בלא תקפה וע"ש בתוס' דאיירי ששתק הוי כפקדון ויכול להקדיש, ומוכח דכיון ששתק והוי כהודאה יכול להקדיש ע"ש, ולהנ"ל י"ל דדוקא כשיש לו קניני גזלה ס"ל להרמב"ן דאף כשהודה הוי א"ב דגם כשהודה עדיין יש לו קניני גזילה וכנ"ל, ומשום זה גופא מקרי א"ב, אבל הכא כיון דאודי שהטלית של חבירו והוא תפיס. לי' ביחד עם חבירו, אין כאן קנין המועיל דהוי חצי' השני' כמונחת ע"ג קרקע ואין כאן קנין גזילה, ואך דאכתי קשה לפי"מ דמבואר שם דמה דתפיס בידי' כמאן דפסיק דמי וא"כ יש כאן קנין גזילה ע"מ דתפיס בידי', אך י"ל דכיון דשניהם אדוקין ואוחזין בהטלית לא מקרי עדיין גנבה, כ"ז שהם מתאבקים, ולא הוי אבוד מהבעלים כ"ז שאוחזין ג"כ, וע"כ בזה גם להרמב"ן הוי ברשות הבעלים ויכולים להקדיש.

ט)

ובתוס' (דף ס"ט) ד"ה ה"א צנועים, כתבו ולא מהדין דגזל ולא נתיאשו הבעלים א"י להקדיש ולהפקיר אלא מחמת תקנה אוקמי' רבנן ברשותי' לחלל ולהפקיר שלא יכשלו עניים וגנב עכ"ל, והנה ע"כ דהתקנה הוא מדין הפקר ב"ד, וכ"כ לעיל (בדף ס"ח) ד"ה הוא, דאפקעינהו רבנן מרשות ע"ה ואוקמינהו ברשות זה שיוכל לחלל דהפקר ב"ד הפקר, וק"ל דנהי שיש ביכולת לחכמים להפקיע הקנין מזה ולהקנות לזה, אבל מה מועיל זה לענין אינו ברשותו, דהרי עכ"פ הוא אבוד מהבעלים, דהתבואה אצל הגנב, ומה יוסיף תת כח הקנאת חכמים דהרי גם בל"ז הם של הבעלים ואך דגנוב מהם וא"ב, וא"כ מה מועיל ההפקר ב"ד, וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דהא דגזילה מקרי א"ב, הוא משום דיש לי' לגזלן קניני גזילה לקנות בשינוי וכדומה וע"ז שייך שפיר דחכמים הפקיעו קניני גזילה מהגזלן ע"י הפקר ב"ד, ומקרי ברשותם, אף שאבוד מהם.

ואולם ק"ל בהך דר' דוסא דכל שלקטו עניים דמקרי א"ב, והרי לכאורה בזה ל"ל להעניים קניני גזילה דהרי אין מתכונים לגזול דהם שוגגים וסוברים דשלשה לקט והם שלהם, וע"כ משום דעכ"פ אבוד מקרי מהבעלים, דאין בדעתם להחזיר, ולפ"ז גם אבדה מקרי א"ב, ואך י"ל דגם בשוגג נעשה גנב לכ"ד, כיון דעכ"פ בדעתו להחזיק לעצמו, וע"כ גם הכא שהם סוברים דשלשה הפקר, ובדעתם לקנות מהפקר ממילא יש עליהם דין גזלן לקנות בשינוי וכדומה, וע"כ מקרי א"ב, ועיין במשנה (דף ע"ט) נתנו לבכורות בנו או לב"ח לש"ח, וכתבו שם התוס' דאיירי שהשליח הי' שוגג וסבור שהוא של הגנב הנותנו לו, וחייב הגנב במשיכת השליח משום דבשוגג ישלד"ע ע"ש, ומשמע דרק המשלח חייב ולא השליח, והיינו משום דכיון דהשליח שוגג לא נעשה גנב, ועיין בסימן שמ"ח פליגי הסמ"ע והש"ך דלהסמ"ע בשהי' השליח שוגג חייב השליח, והש"ך פליג, דהשליח פטור כיון שהוא שוגג, וצ"ל דל"ד לכסבורים של אביהם דא"מ רק דמי בשר בזול ולא נעשה גזלן דשם אין מתכונים לעשות קנין כלל דכסבורין שהוא שלהם, אבל הכא מתכונים לקנות ולהחזיק לעצמם.

י)

וברמב"ם (פ"ב מגנבה הט"ז) פי' בהך דנתנו לבכורות בנו ולבע"ח דחייב הבע"ח או השומר ע"ש, ובהשגות הקשה דא"כ איך מביא שם ראי' דתקנו משיכה בשומרין, והי' אפ"ל דגם להרמב"ם איירי שהשליח שוגג, וכמו שפירשו התוס', ויתיישב לפ"ז השגת הראב"ד והיינו דאי תקנו משיכה הרי השומר עושה מעשה קנין משיכה לענין שמירה, וע"כ מתחייב השומר על חיוב הגנבה אף שלא ידע שהוא גנובה, נעשה גנב גם בשוגג, כיון דעכ"פ מתכוין למשוך לקנין שמירה, אבל אי לא תקנו משיכה הרי השומר שלא ידע שהוא גנובה ואין מתכוין במשיכתו לשום קנין הרי אין במעשה משיכתו שום ענין קנין ומעשה גניבה, אבל אי תקנו משיכה הרי הוא עושה מעשה קנין לענין שמירה ובדעתו לשומרו בעד הנותנו לו ולהחזירו לו, וע"כ נעשה גנב אף שלא ידע שגנובה היא דאם ידע שגנובה ולוקח ע"מ להחזיר להגנב אחרי כלות שמירתו הרי נעשה במשיכתו גנב מצד עצמו] ושו"ר במחנ"א שפי' כעי"ז, ועכ"פ מוכח לפ"ז דגם בשוגג נעשה גנב, וכיון דנעשה גנב בשוגג להתחייב באונסין קונה ג"כ בשינוי, ולפ"ז אין ראי' מהך דר' דוסא לענין אבדה דמקרי א"ב, די"ל דשם בעניים שלקטו אע"ג דהי' שוגגים, בכ"ז דגם בשוגג נעשה גנב להתחייב באונסין, וע"כ יש להם גם קניני גזילה לקנות בשינוי, ומשום זה מקרי א"ב, אבל באבדה דעלמא י"ל דמקרי ברשותו.

והנה ז"ל הרמב"ם שם הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב השומר או הבע"ח שנותן לו מפני שעדיין לא הוציאו מרשות בעליו, הנה מתבאר מלשונו דמפרש הך דנתנו לבכורות בנו, שכבר לקח הגנב בעצמו הגנבה אך לא עשה קנין, ונתנו להבע"ח, וזה הוא דאשמועינן מתני' דחייב הבע"ח, ולא אמרי' דהוי כגונב מהגנב דפטור דכיון דלא עשה קנין עדיין אין מופקע מרשות הבעלים, וכ"כ הרי"מ בכונתו, והנה אין ראי' מזה להריב"ש דהלוקח מגנב פטור מקרן, די"ל דהרמב"ם לענין כפל קאי דאם הי' מופקע ע"י הראשון מרשות הבעלים הי' פטור השני מכפל] ועכ"פ מוכח דכיון דלא עשה הראשון קנין, עדיין מקרי ברשות הבעלים אף שכבר לקחו ומשכו ע"מ לגונבה, ומקרי אבוד מהבעלים, ואולם י"ל דכל זמן שהוא עוד ברשות הבעלים אף שמשכו לגונבו לא מקרי עדיין אבוד מהבעלים, ורק בהגבי' דהוא בידו וברשותו מקרי כבר אבוד מהבעלים אף שהוא עדיין בחצר הבעלים.

יא)

ויתישב עפ"י דברנו מה שהקשה הקצות (בסי' שנ"ד) במ"ש התוס' רי"ד בקדושין (דף נ"ו) בהך דאין לוקחין בהמה טמאה שכתבו התוס' שם ובב"ק דהוי אינו ברשות הבעלים כמו גזילה, והתוס' רי"ד כתב דכיון דבטעות הוא ביד הלוקח דאילו ידע שהמקח חוזר הוי ציית דינא והי' מהדר ע"כ מקרי ברשות הבעלים ויכולים להקדיש, והקשה הקצות מהך דכל שלקטו עניים דהוי ג"כ בטעות שסברו דגם שלשה לקט ואילו ידעו דאינו לקט הי' מהדרים ומ"מ מקרי א"ב, ומזה הוכיח הקצות דגם פקדון כל היכא דיש לו דו"ד ושום טענה מקרי א"ב ע"ש, ולהנ"ל אין שום קושיא, דבהך דכל שלקטו אף שהי' בשוגג שסברו ששלשה לקט בכ"ז כיון דגם בשוגג. נעשה גנב ונתחייב באונסין, ולכן גם הכא בלקט הוי מעשה גנבה דהא לקחו שלא מדעת הבעלים ויש להם דין גנב לכל דבר גם לענין קניני גזילה לקנות בשינוי וכנזכר לעיל דכל דנתחייב באונסין יש לו קניני גזילה, וע"כ מקרי א"ב אף דהוי בטעות כיון דיש להם קניני גזילה, אבל בהך דקדושין דאין כאן מעשה גנבה אצל המוכר דהא מדעתו נתן לו הלוקח המעות, ודרך מכירה הי', ובודאי דאין מחויב באונסין, וע"כ שפיר כתב התוס' רי"ד דהוי ברשות הבעלים, ולפ"ז אין ראי' מהך דלקט למ"ש הקצות דבפקדון שיש לו דו"ד וטענה מקרי א"ב, דמה לנו שיש לו טענה כיון דלא נעשה גנב. מקרי ברשות הבעלים.

ומהתימא על הקצות שהביא ראי' לדינו הנ"ל מהך דאמרי' (בדף ס"ח) בגנב ומכר קודם יאוש דהגונב מהלוקח אין משלם כפל משום דהוי א"ב, ואי נימא דבטעות הוי ברשותו, א"כ כשהלוקח לא ידע שהם גנובים הו"ל ברשותו ויתחייב כפל ע"ש, ותמוה לענ"ד, דשם הרי כבר הי' גנוב ויצאה ע"י הגנב מרשות הבעלים, וע"כ ודאי לא מקרי חזרה כ"ז שלא בא ליד הבעלים, ולא מיבעי להרמב"ן במלחמות פ' דו"ה דגם כשהודה הגנב ורוצה להחזיר מקרי א"ב, אלא אף להמאור דס"ל דבכה"ג מקרי ברשותו, מ"מ הכא בלוקח מגנב שאין אנו יודעים אם יחזיר הלוקח כשיתודע לו שהוא גנוב, ודאי דלא מקרי חזרה, וכ"ז כשכבר הי' א"ב ע"י הגנב ויש לו קניני גזילה, אבל בפקדון שיש לו איזה טענה והוא ציית דינא מהכ"ת נימא דמקרי א"ב, ועיין בב"מ (ד"ז) דבקרקע שאינה נגזלת דוקא אם אין יכול להוציאה בדיינים מקרי א"ב אבל בפקדון באופן שיובל להוציא בדיינים מקרי ברשותו.

יב)

והנה בב"ק (דף ל"ג) פירש רש"י דלר"ע יוחלט השור דמכרו אינו מכור דאם נשתמש הלוקח קודם שתפסו הניזק צריך לשלם לו, והרשב"א הקשה ע"ז דהא המזיק שמכרו הוי כגוזל שור מניזק, והגוזל שור וחורש בו, א"צ לשלם, וה"נ הלוקח גזלן כגזלן דאתי' מחמתי' דאיהו נמי לאו אדעתא דשכירות נחית, ולכאורה להקצות דהלוקח מהגנב אינו חייב באונסין לא קשה קושית הרשב"א כיון דלא נעשה גזלן להתחייב באונסין ודאי נראה דמחויב לשלם בעד התשמישין, ואף אי נימא דלא כהקצות יש ליישב פרש"י דאיירי שהלוקח לא ידע שהוחלט השור וס"ל לרש"י דבשוגג לא נעשה גזלן, אבל עכ"פ מהרשב"א מוכח דלא כהקצות דלשיטתו לא נעשה הלוקח גזלן, ואולי ס"ל להרשב"א דהגזלן יכול למכור זכות קנין הגזילה שיש לו להפטר בעד התשמישין שיזכה הלוקח בזה הזכות כמ"ש (בסי' ל"ב אות ל"ז) ולרש"י י"ל דס"ל דל"ש למכור קנין הגזילה, ועיין (בסי' שס"ג) אם שכר הגזלן הגזלה לאחר השוכר מעלה שכר להבעלים, ועיין בסי' שמ"ו דגזלן שהשאיל השואל חייב באונסין להבעלים, וראיתי מקשים ע"ז דהרי כשיתודע שגזולה יתחייב לשלם בעד התשמיש וא"כ מ"ט חייב באונסין הא אין כל הנאה שלו, ולהנ"ל ניחא שפיר דכשם דהלוקח מגזלן פטור מלשלם בעד התשמיש ה"נ השואל פטור, דהגזלן השאיל לו זכותו ואי נימא דגם בשוגג נעשה גנב א"כ בשואל מהגנב אף דלא ידע שהיא גנובה נעשה כגנב מצד עצמו להתחייב באונסין ולהקצות דגמה"ג פטור קרן יהי' חילוק דאם לקח ברצונו של הגנב שמכרו או נתנו לו מדעתו יהי' חייב באונסין כמו בשואל מגנב, דכל הנאה שלו, אבל בגונב מהגנב פטור מאונסין וממילא יצטרך לשלם בעד התשמישין להבעלים וע"כ לא הוי כשואל, ויש נפ"מ במ"ש הנתיבות בסי' שמ"ו בשואל מגזלן ונתיקרה בשעה שמתה אצל השואל דהשואל משלם כיוקרא דאונסין, ושבח היוקר שייך להגזלן דקני בשינוי. והגזלן משלם כשעג"ז ע"ש. הנה זה דוקא אי השואל לא נעשה בעצמו כגזלן לגבי הבעלים, אבל אי נעשה כגזלן לעצמו דרשות הגזלן לא מהני. א"כ גם הוא פטור מהיוקרא ואפשר דקונה הוא ג"כ בשינוי, ועיין במ"ש (בסימן ל"ב בהגה אות ז').

יג)

ובזה יש להסתפק בשואל של"מ אי הוי ברשות הבעלים להקדיש ולמכור, ותליא ג"כ בספק הנ"ל, דאי נימא דאבדה מקרי ג"כ א"ב, והיינו משום דהא דגזלה הוי א"ב, הוא משום דאבוד מהם בפועל ולא משום קניני גזילה שיש להגזלן, ולכן גם אבדה מקרי א"ב, ולפ"ז בשואל של"מ כיון דאינו אבוד מהבעלים, דהא בדעתו להחזיר להבעלים אחר התשמיש, וע"כ הוי ברשות הבעלים להקדיש ולמכור, אבל אי נימא דהטעם דגזלה מקרי ח"ב, הוא משום קניני הגזלה שיש להגזלן לקנות בשינוי וכדומה, [ואבדה מקרי ברשות הבעלים] ולפ"ז גם שואל של"מ הוי א"ב, דגם בשואל של"מ כיון דהוי כגזלן להתחייב באונסין נראה דיש לו גם קניני גזילה לקנות בשינוי, ואף שהוא לא התכוין לקנות לגמרי רק לתשמיש בכ"ז קונה בשינוי וכמש"ל בסי' הקודם דגם בגונב בעד חבירו קונה בשינוי כיון דנעשה גנב, וכיוצא בזה מצינו בשליחות יד בב"מ (דף מ"ג) דקונה בשינוי ע"ש בסוגיא דלב"ה שבח שע"ג גזילה דגזלן, והיינו משום שקונה בשינוי וכמ"ש התוס' שם, ובש"י דהיינו שנוטל מקצת ונעשה גזלן בכולי' [דזה הוא החידוש בש"י לרוב הפוסקים] הרי לא נתכוין לקנות כולי', ובכ"ז כיון דהדין הוא דנעשה גזלן בכולי' להתחייב באונסין ע"כ קונה גם בשינוי, וא"כ ה"ה בשואל של"מ קונה בשינוי, וכיון דיש לי' קניני גזילה בששל"מ ע"כ מקרי א"ב.

ויש להביא ראי' דגם בששל"מ ובש"י מקרי א"ב, ממה שכתב הש"מ בשם הריטב"א להקשות בהך דאמרי' בס"פ המפקיד דבאיתבר ממילא משלם זוזא, ומ"ש משואל דמשלם כיוקרא דשעת אונסין ומדוע בגזלן לא ישלם כיוקרא דשעת האונס ותירץ דשואל לא קני' כלל ולא אפקי' מרשות הבעלים דיכולים להקדיש ולמכור. הלכך חיובו על שעת האונס, אבל גזלן משעת גזלה אפקה מרשותם למכירה ולהקדש וכיון שכן על ההיא שעתא בעינן לחיובא כל דלא עביד מעשה בידים עכ"ל, (ועיין בתוס' ב"ק (דף נ"ו) דגזלן אינו שומר דקשה מ"ט גרע משומר אבדה, וע"כ ג"כ משום ה"ט וכמ"ש האחרונים דכיון דכבר מופקע מרשות הבעלים אין חל ע"ז דיני שמירה וכן מוכרחים בשיטת המאור הנ"ל דבנותן לו מדעתו ליכא דינא דרמ"ג ורמי"ג, ואמאי אין על השני דין שומר אבדה דכשהוא בעין צריך להחזיר להבעלים גם להמאור. וכן יקשה לרמב"ח דלא ס"ל כר"ח דרמ"ג, ואמאי לא יתחייב השני מדין שומר אבדה, דעל הגזלן הראשון י"ל כמ"ש (בסימן ל"ב אות ל"א) דגם דין מזיק אין עליו אבל השני דאין עליו דין גזלן מ"ט לא יתחייב מדין שומר אבדה, וע"כ משום דהוי א"ב] ובסוגיא דס"פ המפקיד מבואר דגם בש"י הדין כן דאיתבר ממילא משלם זוזא, וע"כ דגם בש"י מקרי א"ב הבעלים להקדיש ולמכור אף דלא נתכוין לקנות כולי' כיון דנעשה גזלן להתחייב באונסין וקונה בשינוי מקרי א"ב, וע"כ גם שואל של"מ מקרי א"ב ואולם להראשונים דהחידוש בש"י הוא כשנטל ע"מ לשלם א"ש דבש"י מקרי א"ב ואין ראי' לששל"מ.

ואולם לכאורה מבואר דבשואל של"מ לא קניא בשינוי, דבב"ק (דף צ"ז) בהתוקף ספינתו ש"מ דרצה אגרא נוטל ורצה פחתא נוטל, הקשה שם בש"מ ממ"נ, אי איירי בליכא שינוי לימא לי' הרש"ל, ואי באיכא שינוי לשלם בעד כל הספינה, ותירץ דאיירי בשואל של"מ דלא הי' בדעתו לגוזלה, דמשמע מזה דששל"מ אינו קונה בשינוי, ולפי הנתבאר דבש"י אף שאין דעתו ליטול כולה, וא"כ גם בששלל"מ יקנה בשינוי, ואולם באמת המעיין בש"מ שם נראה דלא אתי עלה מטעם דל"ק בשינוי, רק משום דלא קנסו בששל"מ כמו בגזלן, והא דאין שמין לגזלן ס"ל דהוא משום קנס אבל לעולם דבשש"מ קונה בשינוי, ועפ"ז יתישב מה שהקשה הדברי משפט (בסי' רצ"ב במ"ש הריטב"א בקדושין דבשואל ל"מ משיכה מה"ת ורק מדרבנן תקנו משיכה] משום דמשיכה ל"ש רק במקום שקונה גוף החפץ אבל בשואל דלא קונה רק הפירות ל"ש משיכה, והקשה דא"כ איך אמרי' דששל"מ נעשה גזלן הא גם בגזלן בעינן קנין ואיך שייך משיכה בששל"מ, דהוי רק לתשמיש, ולפמ"ש ניחא דבששל"מ קונה בכל קניני גזלה כגזלן גמור לקנות בשינוי ג"כ וע"כ מהני משיכה, וכונתו אין מעלה ומוריד דכל דנעשה גזלן להתחייב באונסין יש לו ג"כ קניני גזילה. ומקרי א"ב כנ"ל.

ובזה יתישב מה דק"ל דמשכחת גונב מהגנב שיתחייב כפל כשהראשון גנב ע"מ למיקט או ע"מ לשלם תשלומי כפל דיש שיטות דהוי גנב להתחייב באונסין ולשלם כפל, ועיין בקצות ריש ה' גנבה, וא"כ לפי"מ דמבואר (בדף ס"ט) דלהצנועים דגם דבר שא"ב יוכל להקדיש חייב גונב מהגנב כפל וא"כ אי נימא דבכה"ג שגונב ע"מ למיקט כיון דבדעתו להחזיר להבעלים מקרי ברשות הבעלים א"כ יתחייבו שניהם כפל, ולהנ"ל ניחא דגם בגונב ע"מ למיקט וכה"ג מקרי א"ב להקדיש, דכל דחייב באונסין יש לו ג"כ קניני גזילה, ומשום זה מקרי א"ב.

ועפ"ז א"ש מ"ש הגרע"א בדו"ח לכתובות ל"ד דכשהי' קלבד"מ בשעת הגנבה לא מקרי אינו ברשות הבעלים דתמוה לכאורה דהרי עכ"פ מופקע מהבעלים, ומה נפ"מ דקלבד"מ ופטור מאונסין, ולהנתבאר ניחא דהא דגנבה מקרי א"ב הוא לא משום דאבוד מהבעלים רק משום דיש לו להגנב קנין בהגנבה לקנות בשינוי וכדומה. וע"כ בקלבד"מ דאין חייב באונסין א"ל קנינים ג"כ לקנות בשינוי וכמ"ש הנתיבות (בסי' שנ"א) ולכן מקרי ברשות הבעלים להקדיש ודמיא לאבדה דמקרי ברשותם [ואולם לפ"ז יתעורר מה שהקשו האחרונים בהא דאמרי' בסנהדרין (דף ע"ב) דהבא במחתרת פטור מאונסין, ואמאי לא יתחייב על מה שמחזיק הגנבה ברגע שאח"כ, וכתבנו ע"ז (בסי' ל' אות כ"ג) דא"א לחייבו ע"ז, משום דלא מקרי מעשה גנבה דאינו מוסיף שום היזק להבעלים יותר מכפי מה שגנב מקודם במחתרת, ואולם לפי הנתבאר דע"י גנבה שקלבד"מ אינו יוצא מרשות הבעלים, וא"ל קניני גזילה לקנות בשינוי א"כ כשעושה אחר שיוצא מהמחתרת משיכה הרי מוסיף לקנות הגנבה להפקיע שלא יחשב ברשות הבעלים להקדיש, וגם שיקנה בשינוי וממילא יתחייב באונסין ג"כ על רגע שאח"כ, וכן קשה מכתובות (דף ל"ד) גנב וטבח בשבת פטור לפרש"י דהגנבה היתה באיסור שבת ע"י שהוציא מרשות היחיד לרה"ר [דלא כמו שפירש בש"מ דאיסור שבת דגנבה הוא ע"י הטביחה] דא"כ קשה נהי דעל הוצאה פטור אבל יתחייב על הגנבה במה שמכניסו אח"כ לחצירו או במה שמשך הבהמה אח"כ לסימטא דליכא קלבד"מ, ובודאי דוחק לאוקמי דאיירי דוקא כשטבחה תיכף כשהוציאה מרשות בעלים ולא עשה שום קנין אח"כ, ולא משכה יותר, ויש לומר דזה ל"מ הוספת גנבה, דהרי אם נימא שלא נעשה גנב לקנות בשינוי שוב ליכא כלל הוספת גנבה ומתהפך הדבר וכל דליכא בפועל הפסד יותר להבעלים לא נעשה גנב.

יד)

ולכאורה ראי' להקצות ממ"ש התוס' ר"פ הגוזל בתרא בהך דגזל ולא נתיאשו הבעלים רמ"ג. שכתבו דאם נתיאשו אין גובה מהשני חף בליכא ש"ר שנתיאשו אחר שבא ליד השני, וק"ט כיון דהשני לקח קודם יאוש הרי נעשה גנב להתחייב באונסין (אם נימא דלא כהקצות) וא"כ אמאי פטור כשאכלו לאחר יאוש. דנהי דעל האכילה שאחר היאוש פטור מהילפותא שכתבו התוס' שם. אבל הרי כבר נתחייב באונסין קודם היאוש. והשני כראשון לענין הקרן דרק מכפל נתמעט הגמה"ג ומ"ט פטור. ואח"ז ראיתי בשעהמ"ש שתמה ע"ז והניח בצע"ג. ומזה ראי' להקצות דגם מקרן פטור השני ורק מטעם מזיק נתחייב השני כשאכלו, וע"כ כשאכל לאחר יאוש פטור.

אמנם לענ"ד י"ל עפמ"ש (בסימן ל"ב אות ל"א) בשם הרמב"ן באבדה שנטלה לפני יאוש ע"מ לגזולה, ואע"ג דאהדרי' לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב, והיינו משום דגזלה ואבדה היא זו, וכמו שבארנו שם דאף דעד היאוש הוא כגזלן לכ"ד ועובר בלא תגזול ומחויב באונסין, אבל אחר היאוש כיון דהוא לא גרם היאוש זוכה מדין יאוש דאבדה. וע"כ גם השני דלא גרם היאוש באמת הי' יכול לזכות אחר היאוש גם בבעין וכמש"ל (אות ל"ט) דמה"ט ס"ל להרמב"ם דש"ר ואח"כ יאוש קונה, אולם התוס' ס"ל דכשהגזלה בעין ע"כ צריך להחזיר משום חיוב השבה המוטל על הראשון אבל כשאכלו לאחר יאוש פטור דמצד עצמו שנעשה גזלן להתחייב באונסין לא נעשה גזלן רק עד היאוש. אבל אתר היאוש פטור מאונסין מצד גזלתו דלגבי' הוי כיאוש דאבדה כנ"ל. ואף דהתוס' בב"מ דלא תירצו כתירוץ הרמב"ן הנ"ל נראה דלא ס"ל כהרמב"ן בכ"ז אין תימא אם התוס' הכא ס"ל כהרמב"ן. עוד אפ"ל דהתוס' לשיטתם בב"ק (בדס""ו ד"ה ה"נ) דהא דאמרי' באבדה שנטלה לפני יאוש ל"מ היאוש אח"כ דבאיסורא בא לידי' היינו משום דנתחייב בהשבה ואף דהוא לא גרם היאוש מקרי באיסורא וע"כ ס"ל להתוס' דגם בנטלה ע"מ לגוזלה ל"מ היאוש שאח"כ לקנותה כיון דע"כ נתחייב להשיב מדין אבדה. ומש"ה הקשו דמ"ט אמרי' דמתנה בעלמא יהיב והא לא קנה ומנתק הלאו (והרמב"ן דהקדים דהא דל"מ יאוש באבדה כשלקח קודם היאוש לא משום דנתחייב בהשבה מקרי באיסורא רק משום דהוי כשומר ול"מ יאוש ברשותו דתו אינה אבדה וע"כ בנטלה עמל"ג מהני היאוש שאח"כ מדין אבידה דהוא לא גרם היאוש), אבל בגזלן השני דאין עליו חיוב השבה מצד אבדה. וכמש"ל (אות מ"א) ורק דין גזלן יש על השני להתחייב באונסין כ"ז שלא נתיאשו הבעלים אבל כשנתיאשו הבעלים פקע ממנו דין גזלן דהוי כאבדה לגבי השני ודין חיוב השבה מצד אבדה ליכא עליו כנ"ל וע"כ פטור מאונסין לאחר יאוש. ורק באיתי' בעין צריך להחזיר משום חיוב השבה של הראשון, ולכן כשאכלו לאחר יחוש פטור דדין מזיק ליכא לאח"י מהילפותא שכתבו התוס' ועיין במ"ש (בסימן ל"ב אות ל"ט), ונתבאר לפ"ז דאף אי נימא דלא כהקצות והגמה""ג חייב באונסין, היינו רק עד היאוש אבל לאחר היאוש פטור וכמש"ל:

תוכן העניינים

אמרי משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה