אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן לג
עוד בענין הנ"ל דהחולק עם הגנב, ובדין הגונב בעד חבירו אי חייב באונסין וקונה בשינוי, ועוד כמה פרטים.
הנה בהך דינא דהחולק עם הגנב, שכתב הרמ"א בשם הריב"ש דכשר לעדות הי' אפ"ל הטעם עפימ"ש הרז"ה ריש הגוזל, וכן בש"מ בשם הרא"ה דהגוזל והאכיל לאחרים גם קודם יאוש פטור האוכל, ומשום דהוצאה דמאכיל הוא, וה"נ החולק עם הגנב דנתנו לו מדעתו לא מקרי גנב אבל בנוטל בע"כ מהגזלן גם על השני יש דין גזלן, ודלא כהקצות הנ"ל, ושו"ר בדברי משפט שפירש כן, והביא מה שהקשה המחנ"א על שיטה הנ"ל מכתובות (דף ל') דפריך אי דמצי לאהדורי נהדר, דמבואר דאף שחבירו תחב לו, בכ"ז חייב השני, וע"ז תירץ הדמ"ש דאיירי שהראשון נטל ע"מ ליתן לחבירו, וע"כ השני הוא דנעשה גזלן ע"ש.
א)
ומה שנראה מהדמ"ש, דהראשון שנטל ליתן לחבירו, לא נעשה גזלן, לא נראה לפענ"ד, דבכל אופן שגזל נעשה גזלן אף אם אין מתכוין ליקח לעצמו רק ליתן לחבירו וגם כשחבירו אינו רוצה ליקח הגזילה, בכ"ז נעשה הראשון גזלן להתחייב באונסין, וכן מתבאר בב"מ (דף ח') דהאומר לשלוחו צא גנוב לי וגנב לו פטור המשלח וחייב השליח, ע"ש בש"מ, דע"כ איירי שהשליח התכוין ליתן להמשלח (דאל"כ בודאי פטור המשלח משום דלא עשה שליחותו), ובכ"ז חייב השליח אף דלא התכוין ליקח לעצמו, ודוחק לומר דאיירי דוקא כשלקח המשלח הגנבה, אבל כשהמשלח אינו רוצה ליקח, והשליח שגנב לא לעצמו רק ליתן לחבירו ולא נתקימה מחשבתו, ע"כ פטור הגנב, אבל אין נראה לחלק, דודאי לא גרע משואל שלא מדעת דנעשה גזלן וה"נ מחשבתו לתת להמשלח לא גרע מנטל לשאר תשמיש להנאתו, ובזה דמתכוין ליתן לחבירו נראה דגרע יותר משואל שלא מדעת, דאף אי נימא דבשואל שלא מדעת אינו קונה בשינוי, וכן לא מקרי אינו ברשות הבעלים וכמש"ל, היינו משום דלא התכוין לגזול לגמרי, ובדעתו הי' מתחילה להחזיר להבעלים, אבל בזה שהתכוין ליתן לחבירו ולגוזלה לגמרי מהבעלים, נעשה גזלן לקנות גם בשינוי וממילא מקרי ג"כ אינו ברשותו, ואף דלא התכוין ליקח לעצמו, וכמבואר בב"ק (דף צ"ח) דהזורק מטבע של חבירו לים, אם שקלי' בידו ע"מ לזרוק לים דנעשה גזלן, אף דלא מתכוין לקנותה רק להזיק, ומשמע דתיכף כששקלי' בידו ע"מ לזרוק לים אף שעדיין לא זרק נתחייב באונסין, וה"ה כשגזל ע"מ ליתן לחבירו דנעשה מיד גזלן, בין כשחבירו לקח או לא, דגזלן לא בעי כונה לקנות דוקא, דכל שנטל בקנין לחסר הדבר מהבעלים נעשה גזלן.
ב)
ובכ"ז יש לישב דברי המאור הנ"ל, ול"ק מהך דכתובות, דאף שהראשון שנטל ע"מ לתחוב לחבירו נעשה ג"כ גזלן, והוי אינו ברשות הבעלים ובכ"ז חייב השני, כיון דאילו לא נטל ממנו השני הי' הוא הראשון מחזיר להבעלים, דמתחילה לא נטל לעצמו, רק ע"מ ליתן לחבירו, וע"כ חייב השני ודינו של המאור והרא"ה הנ"ל דהמאכיל או הנותן לחבירו פטור האוכל, ומשום דהוצאה דמאכיל היא, הוא רק כשגוזל לעצמו דאין השני שלקח ואכל מפסיד להבעלים דגם אילו לא לקח מהגזלן לא הי' מחזיר להבעלים, אבל בהך דכתובות שאילו לא נטל ממנו האוכל, הי' מחזיר הבעלים שפיר חייב האוכל, אבל גם הראשון שתחב לו ג"כ נעשה גנב, ודלא כהדמ"ש הנ"ל, ובאמו כי לפ"מ דמשמע מהמאור דינו רק במזמינו לאכול אצלו אז ס"ל דהוצאה דמאכיל ופטור האוכל, אבל לא בנותן או מוכר לחבירו מדעתו, דאז השני חייב, דהרי מבואר שם דדינא דר"ח דרצה מזה גובה ורמ"ג, איירי גם בלוקח מדעתו של הגזלן, ולפ"ז ל"ש דברי המאור לדין של הריב"ש הנ"ל דהחולק עם הגנב, ואולם י"ל דהריב"ש בעצמו ס"ל כן דלא רק במאכיל ומזמינו לאכול פטור האוכל, אך אף בנותנו לו או מוכרו פטור, כיון דאין מפסיד להבעלים בזה, משא"כ בהך דכתובות חייב האוכל משום דאילו לא הי' לוקח הי' הראשון מחזיר להבעלים וכנ"ל, ושו"ר בריב"ש שהביא ראי' דלא מפסל החולק עם הגנב, מהך דאמרי' בב"מ (דף י') האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי ה"נ דמחייב שולחן ע"ש והיינו דמשמע אף שהמשלח קיבל הגנבה בכ"ז פטור המשלח, ומוכח מהריב"ש דס"ל דגם בכה"ג שהשליח גנב מתחילה ע"מ ליתן להמשלח ששלחו לגנוב בעדו, ובכ"ז אינו עובר השני בלא תגזול כשקיבל הגנבה, וע"ז ודאי קשה מהך דכתובות דחייב האוכל, ואולם י"ל דשם החיוב על האוכל הוא מדין מזיק, והריב"ש לא קאמר רק דלא מיפסל לעדות משום גנב, וגם י"ל דאין חייב באונסין, אבל כשאכלו חייב מדין מזיק, וכהך דרמ"ג ורמ"ג, וכן מתבאר שם ברש"י דהחיוב על האוכל מדין מזיק ועיין במ"ש [בסימן ל' אות כ"ז ול'].
ג)
ועדיין צ"ע המאור הנ"ל דפוטר במאכיל לאחרים משום דהוצאה דמאכיל היא, דמ"ט לא יתחייב ומשום מזיק וכמפורש בגמ' דכתובות הנ"ל דחייב האוכל כשתחב לו חבירו, וצ"ל דשם איירי שהתותב לא נעשה גזלן כגון שסבור ששלו הוא, ובכה"ג בשוגג לא נעשה גזלן כדמוכח מהך דכסבורים של אביהם היא וטבחוה דמשלמין רק דמי בשר בזול, וכן מתבאר ברש"י שם בפי' וראשון לאו מידי עביד, אשר תמוה לכאו' מ"ט לא הוי הראשון גזלן, ושו"ר בדו"ח שתמה ע"ז ע"ש. והנלע"ד דרש"י ס"ל כהמאור הנ"ל דא"א לחייב האוכל דכל ההונאה דמאכיל הוא וע"כ כתב דלהכי חייב הכא האוכל משום דהראשון לא עביד מידי היינו כגון שסבר התוחב ששלו הוא ובשוגג כה"ג שסבר ששלו לא נעשה גזלן כנ"ל. והא דפשיטא להמקשה דאיירי בכה"ג שלא נעשה הראשון גנב, משום דכשנעשה הראשון גנב הי' פטור האוכל גם בעד הנאת מעיו דכל ההוצאה תשיב על המאכיל וכשיטת המאור, והך דר"ח דרמ"ג ורמ"ג איירי דוקא שנוטל בע"כ, וע"כ חייב השני מדין גנב ומזיק.
ועפ"ז עולה לנו דהך דינא דהחולק עם הגנב כשר לעדות הוא רק בחולק מדעתו של הגנב דבכה"ג ס"ל להריב"ש דאין על השני דין גנב, אבל בנוטל בע"כ ממנו פסול גם להריב"ש ודלא כעולה לפי הקצות דגם גונב מהגנב כשר, ועיין בהגר"א שכתב המקור להך דינא מהך דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע, והיינו דה"נ לא משמע לאינשי איסורא ליקח מהגנב, ועפ"ז מיושב כל מה שתמה התומים על הך דינא, ולפי דברי הגר"א ג"כ נראה דדוקא בחולק מדעתו אבל כשנוטל בע"כ מיפסל לעדות.
ד)
והנה לפי הנתבאר דגונב ליתן לחבירו נעשה גנב להתחייב באונסין יש להסתפק אם יקנה ג"כ בשינוי דהרי שינוי שקונה ונעשה שלו בלא שום קנין הוא ע"י קנין הגזלה שעשה ומשום דע"י השינוי נסתלק חיוב השבה, וע"כ הוי שלו ע"י קנין הגזלה וכדמוכח מתמורה בסוגיא דאעל"מ, ולפ"ז בכה"ג שלא רצה לגנוב לעצמו אפשר דל"ק בשינוי, כיון דלא רצה לקנות ולגזול לעצמו, ואפ"ל לכאורה דבאומר לשלוחו צא גנוב לי דפטור המשלח משום אשלד"ע, בכ"ז המשלח זוכה בקנין שינוי להסוברים דבשלד"ע לא בטל המעשה, וא"כ אף דהמשלח לא עבר באיסור דלא תגנוב בכ"ז המעשה קיים, היינו מה שהתכוין לגנוב בעדו, וזוכה בקנין הגנבה לקנות בשינוי ויפטור מאונסין, אבל דבר זה לא מסתבר כלל שיהי' לו זכות לקנות בשינוי, אף שאין לו דין גנב להתחייב באונסין, ועדיפא מזה כתב הנתיבות (בסי' שפ"א) דבקלבד"מ שאין חייב באונסין ל"ק בשינוי, ומכ"ש בזה דהמשלח אין עליו דין גנב לשום דבר דודאי אינו קונה בשינוי [ול"ד להיורש של הגזלן שקונה בשינוי וכמבואר (בסי' שס"א) אף שאין חייב באונסין, דשם יורש זכותו ולא חובתו], וכיון דהמשלח ל"ק בשינוי, נראה דקונה השליח שגנב, ואף שלא התכוין לגנוב לעצמו מ"מ קנה דקנין גזלה לא בעי כונה, וכל שנעשה גנב להתחייב באונסין קונה ג"כ בשינוי, אף דלא מתכוין לגזול, וראי' מב"ב (דף ע"ח) בהנותן צמר לצבוע לו אדום וצבעו שחור דקנה לר"מ דס"ל דמעביר ע"ד בעה"ב מקרי גזלן ע"ש, וחזינן דאע"ג דצבע לא מתכוין לגזול וכמבואר בב"ק (דף צ"ה) ובכ"ז קנה בשינוי כיון דנעשה גזלן, [וע"ש בש"מ בשם הרמב"ן דמשמע מדבריו דצבע מתכוין לגזול, וצ"ע] ועיין בתוס' ב"מ (דף מ"ד) ד"ה משלם שכתבו מש"ה ס"ל לר"י דצבע ל"ק בשינוי משום דאין מתכוין לקנותו בכך, דמשמע לכאורה דכיון דאין מתכוין לקנות ל"ק בשינוי, אולם נראה דכונתם דלר"י לא נעשה גזלן כלל גם להתחייב באונסין דלא ס"ל דמעביר ע"ד בעה"ב מקרי גזלן, וא"ל דס"ל להתוס' דגם בגזלן גמור ל"ק בשינוי כשאין רוצה לקנות בשעת השינוי וכדאמרי' כה"ג ביאוש (בדף ס"ו) דכבר הביאו האחרונים ראי' דבשינוי קנה גם כשאין רוצה לקנות וכמש"ל בסימן ל"ב (אות מ"ד) ע"ש הטעם דחלוק שינוי מיאוש.
ה)
ואי נימא כמו שצדדנו דהגונב ע"מ ליתן לחבירו א"ל קנינים לזכות בשינוי או בש"ר, הי' אפשר לישב קושית הש"ך (בסי' שנ"ג) בהסוגיא דיאוש של"מ דפריך מהברייתא דגנב שנטל מזה ונתן לזה דהא גנב לא חזי, ודלמא סבר דש"ר ואח"כ יאוש ג"כ קנה, ואיירי שבסוף ביד השני התיאש, דבשלמא הא דלא מוקמי כשידעו הבעלים מהגנבה ונתיאשו אצל הראשון משום דמשמע לי' דתיכף כשגנב נתן לזה בעוד שהבעלים לא ידעו מהגנבה, אבל זה ודאי דאפשר לאוקמי שאח"כ כשבא ליד השני נתיאשו הבעלים, וא"כ מאי פריך הגמ' לאביי אי ש"ר ואח"כ יאוש קנה זה הוא תוכן כונת הש"ך וקושיא עצומה היא. ולפי הנ"ל ניחא דמשמע לי' דגנב שנטל מזה ונתן לזה היינו דבתחילה כשגנב לקח ע"מ ליתן לזה ובכה"ג א"ל קנינים לקנות בשינוי וש"ר כיון דלא נתכוין לקנות לעצמו, וש"ר דקני הוא ע"י קנין הגזילה שיש לכל גזלן, והיינו רק כשגוזלה לעצמו, אבל כאן כשגזלה ע"מ ליתן לחבירו א"ל קניני גזילה, וא"א לו לקנות ע"י הש"ר, והנה לעיל (בסי' ל"ב) כתבנו דהא דש"ר ואח"כ יאוש קנה דקשה האיך נעשה הש"ר ע"י מכירתו של הגזלן הא לא יוכל להקנות קודם יאוש, וכתבנו דהש"ר הוי ע"י קנין הגזילה שיש להלוקח דלא גרע מגזלן [אם נימא דגם השני נעשה גזלן] ואף דלגבי הלוקח ליכא ש"ר דהרי הוא כגזלן ראשון אבל הוי ש"ר לגבי הראשון וקונה הראשון, וכיון דקנה הראשון ממילא זכה השני ע"י מכירתו של הראשון דהרי מכר לו כל זכות הגזילה, וע"כ ניחא הכא דגנב ע"מ ליתן לחבידו וא"ל קנינים לקנות ע"י הש"ר, וע"כ בכה"ג לכ"ע לא מהני ש"ר ואח"כ יאוש דכיון דל"ק הראשון ממילא ל"ק השני, וגם לפי שיטת הריב"ש דהלוקח מהגזלן לא נעשה גזלן ולא הוי ש"ר ע"י מה שנעשה הלוקח גזלן מ"מ ניחא לפימ"ש שם דלפי"ז עכצ"ל הא דמקרי ש"ר קודם יאוש, היינו עי"מ שמוכר לו הגזלן זכות הגזילה שיש לו, ועי"ז מקרי ש"ר, וע"כ הכא דלהראשון א"ל שום קנין בהגזילה דהרי גזל ע"מ ליתן לחבירו וא"ל שום זכות קנין בהגזילה שיחול ע"ז מכירה וממילא ליכא ש"ר, וע"כ פריך הגמ' שפיר דלכו"ע ל"מ כאן ש"ר ואח"כ יאוש, אבל אי ישל"מ הוי יאוש ניחא דהוי יאוש ואח"כ ש"ר.
ו)
ועפ"י הנתבאר יתישב מה שתמה הנתיבות (בסי' רצ"ב) במ"ש הסמ"ע והש"ך דבשליחות יד דגזה"כ דחייב המשלח חייב ג"כ השליח, ויוכל לגבות ממי שירצה, וע"ז כתב הנתיבות ותמוה מאד בעיני, דהא שליחות יד נתחייב בהגבי' ע"מ לגזול דהיינו חסרון, וכיון דרבי דיש שלד"ע וחייב המשלח ע"כ צ"ל דהמשלח קנה בהגבהת השליח, דאי ל"ק המשלח מפני מה יתחייב המשלח דהא ש"י בעי קנין, תדע דאם יהי' שינוי ודאי יקנה המשלח בהשינוי, דהא הגזלה של המשלח, וכיון דקנוי להמשלח, מפני מה יתחייב השליח כיון דליכא קנין וגזלה בעי קנין, ודמי למעילה כיון דמעל המשלח פטור השליח יעויין שם, והנה לפמש"ל לצדד דהאומר לחבירו צא גנוב לי דחייב השליח אף דהקנין מתייחס להמשלח, דלפ"ז גם בש"י שפיר כתבו הסמ"ע והש"ך דחייב השליח ג"כ אף דהקנין מתייחס להמשלח, אולם אף לפמ"ש דבצא גנוב לי דחייב הגנב, גם הקנין מתייחס להגנב וכ"כ באמת הנתיבות שם, בכ"ז יש להוכיח מהא דצריך מיעוטא למעט הקדש מכפל, וברמב"ם פרק ג' מגנבה משמע דרק מכפל מתמעט אבל בחיוב אונסין דקרן חייב, [והארכתי בזה באהל תורה], ובהקדש כשגונב ל"ש כלל שיהי' לו קנין גנבה לקנות בשינוי וכדומה, דהרי בלא חילול א"א להתפס בו שום קנין, ומכ"ש בקדשי מזבח דא"א להמכר ג"כ, וא"כ אמאי חייב באונסין, וגם ל"ל מיעוטא מכפל הא ל"ש קנין, ומוכח מזה דגם בל"ש הקנין אליו נעשה גנב, כיון דעכ"פ עשה מעשה גנבה בקנין, ול"ד להא דפריך בע"ז (דף ע"א.) דאי משיכה בעכו"ם אינו קונה אמאי ב"נ חייב בגנבה יעוין שם, דשם כיון דלעכו"ם אינו קונה משיכה אין זה מעשה קנין לגבי', אבל הכא בהקדש הוי מעשה קנין אף דא"א לקנות משום דאין מתחלל, וכיון דנתבאר דבעינן רק מעשה גנבה ע"י קנין שוב ניחא קושית הנתיבות הנ"ל דאף בשליחות יד דאין הקנין מתייחס להשליח רק להמשלח, מ"מ כיון דעשה השליח מעשה גנבה ע"י קנין שפיר מקרי גנב, והגזה"כ דש"י לא אתי לפטור השליח רק לחייב המשלח וע"כ שפיר חייב גם השליח וכיון דעכ"פ נעשה גנב, שוב יש לומר דהקנין מתייחס אליו ג"כ. כמו להמשלח והוי כשותפין שגנבו, ול"ד למעילה שבמעילה לא חשיב כלל מעשה גנבה לגבי הקדש דהרי הוי בשוגג וכיון דהתורה חידשה דמתייחס המעילה להמשלח ע"כ דנתחלל ע"י המשלח שוב אין לנו במה לחייב השליח.
ז)
אמנם ק"ל מכבר למה צריך ריבוי דבש"י ישלד"ע, הרי בש"י הוי השליח לאו בר חיובא, דהוא אינו שומר, והחידוש בש"י כתבו הראשונים דהיינו בש"י ליטול מקצתה ונתחייב בכולה, ובשאר אדם פטור, ואם כן השליח לאו בר חיובא, והיינו להשיטות דס"ל דלאו דוקא כהן דאמר לישראל מקרי לאו ב"ח, דהוא הדין באמר לכהן מקרי לאו ב"ח ומשום דמעשה זו שאין מקדשה לעצמו הוי לאו ב"ח, ואם כן גם הכא אף דאילו הוא שומר הי' חייב ג"כ אבל עתה שהשליח אינו שומר מקרי לאו ב"ח ולמה צריך ריבוי דישלד"ע, וכדומה שהנו"ב הקשה כן, ולכאורה אפ"ל דמקרי ב"ח אף שאינו בחיוב התשלומין על כולה אבל עכ"פ הוא ב"ח על העברה דאסור לשלוח יד בשל חבירו, אך מהגמ' שם דפריך אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי ה"נ דמחייב שולחן, אף דגם הם מוזהרים על איסור גנבה וע"ש בגליון רע"א, שתמה בזה ועכ"פ מוכח דכל שאינו בחיוב התשלומין מקרי לאו ב"ח, ואולי אפ"ל דהריבוי הוא כשגם השליח הוא שומר על זה והוי ב"ח, וגלי קרא דגם המשלח חייב, ועוד י"ל דהריבוי הוא על הך מקצת שנטל על מנת לגוזלה דהוי ב"ח וגם על זה גלי קרא דחייב המשלח, אך לשיטת התוספות דבכהן האומר לכהן מקרי ב"ח כיון דאילו קדשה לעצמו חייב, וא"כ גם הכא הוי השליח ב"ח אף שאינו שומר בזה כיון דאילו היה הוא השומר הי' חייב, וא"כ אין ראי' דהגזה"כ דחייב המשלח בש"י הוא גם על המקצת שמתכוין ליטול, דהרי י"ל דרק על החידוש שבש"י הנאמרה בשומרין דהיינו להתחייב על כולה גלי קרא דישלד"ע, אבל על המקצת דהוא גנבה בכל אדם חייב רק השליח כבכה"ת דאשלד"ע, ולפ"ז דינו של הסמ"ע דחייב המשלח וגם השליח לא משכחת כלל דעל המקצת חייב רק השליח ועל כולה אינו חייב השליח דהוא אינו שומר, ורק להחולקים על התוס' הנ"ל דע"כ על המקצת גלי קרא דישלד"ע כנ"ל בזה י"ל דגם השליח חייב.
ח)
ותמוהין לי דברי הקצה"ח בסי' רצ"א בגזל תפוחי זהב במשכיות כסף ולא ידע שהוא של זהב אי דמי לשומר דפטור או דמי למזיק דחייב, וכתב אח"כ די"ל דפטור דגזלן לא מתחייב אלא במשיכה הראוי לקנין וידו אינו קונה כה"ג דלא ידע שהוא זהב כמבואר (בסי' רל"ב) בלקח בחזקת בדיל והי' בו זהב דל"ק הראשון, ומשום דלא כיון לקנות, וה"נ גנב וגזלן לא קניא להתחייב באונסין כיון דלא ידעי מזהב יעוי"ש, ולפמ"ש דא"צ בגנב וגזלן כונה רק מעשה קנין, פשיטא דבנידון הקצות חייב באונסין על זהב דיש כאן מעשה גנבה בקנין, ול"ד להך (דסי' רל"ב) דלענין קנין דבעינן כונה לקנות ע"כ ל"ק כשלא ידע שהוא של זהב משא"כ בגזלן.
ט)
וניחא נמי עפ"י הנ"ל מה דקשה לכאורה לפי"מ דמבואר בב"מ (דף צ"ט) דבאמר השאלני פרתך וא"ל ביד מי א"ל הכישה במקל ותבוא כיון שיצתה מרשות משאיל נתחייב באונסין וע"ש בתוס' ד"ה כיון דהוא מטעם משיכה וגם מבואר שם בתוס' ממה שהקשו מב"ב (דף פ"ד) דל"ד לענין שומרין כך ואף במכירה מהני כשהכיש המוכר במקל יעוי"ש, ואשר מבואר מזה דאף דבכ"ד ל"ש שיועיל קנין שהמוכר עושה עבור הלוקח ועיין בסי' קפ"ה בש"ך, מ"מ במשיכה מהני כיון שע"י גרמתו שצוה להמוכר נמשך הדבר וכמו קורא לה והיא באה, ועיין נתיבות (סי' קפ"ח) שכתב ג"כ דבמשיכה מהני אף שיצוה למי שאינו בר שליחות מה"ט שכתבנו יעוי"ש, ולפלא כי לא הביא סוגיא מפורשת הנ"ל דמהני ע"י המוכר אף דל"ש שיהי' בתורת שליח דאין מקנה נעשה קונה, ועיין ג"כ בש"מ (בדף פ"א) בהא דהנח לפני דנעשה שומר דהיינו ג"כ מה"ט דמה שהניח הבעלי' למקום שצוה לו השומר הוי כמשיכה וכהך דהכישה במקל יעוי"ש, והנה לפ"ז יקשה במה שנתקשו התוס' בב"ק (דף ע"ט) בהא דנתנו לבכורות בנו דחייב הגנב במשיכת השומר, והקשו דהא אשלד"ע והרי במשיכה חשבינן מה שנעשה בהגרמתו כאלו משך בעצמו, ושפיר מתחייב הגנב דהרי נעשה בהגרמתו, וראיתי בספר לחכם אחד שהתעורר כן, ואם כי י"ל בנקל דמ"מ לענין חיוב שיתחייב על העבירה שפיר שייך דברי הרב ודה"ת ד"מ שומעין, ולא הי' לו לשמוע לו, אך לפמ"ל יתיישב יותר דדוקא בשומר או בלוקח דבעינן כונה לקנות ולהכי מהני מה שיצוה הלוקח למוכר שיכיש ונמשך ע"י הגרמתו וע"כ בצירוף כונתו לקנות שפיר מחשב לקנין, אבל בגנב דכונתו אין מעלה ומוריד והעיקר הוא המעשה, וע"כ בזה לא חשבינן המעשה שעשה האחר כאלו עשה בעצמו אף דהוי ע"י הגרמתו, דעכ"פ הרי הוא לא עשה מעשה גנבה כלל כיון דמחשבתו אין מעלה כלל, וגם בלא דברינו י"ל ג"כ דעכ"פ לא מקרי מעשה גנבה להמשלח, אך להנ"ל ניחא יותר.
י)
אמנם ק"ל טובא בהא דאמרי' בב"מ ד"ת תדע דאילו אמר לשלוחו צא גנוב לי וגנבו פטור ואילו שותפים שגנבו חייבים, ופרש"י שגנב לדעתו ולדעת חברו ולפמ"ש דבאומר לשלוחו צא גנוב השליח חייב ומשום דאף שמתכוין לתת לחבירו נעשה גנב א"כ נימא מגו דזכי לנפשי' דנעשה גנב להתחייב זכי נמי לחברי' ויתחייב ג"כ המשלח כמו בשותפין שגנבו, ובשלמא להתוספות דמפרשים שגנבו שהגביהו שניהם ומתבאר שחולקים על רש"י לדינא וס"ל דאם רק השליח הגבי' לדעתו ולחבירו פטור המשלח ניחא, אבל לרש"י דגם בכה"ג חייב, א"כ אף כשהגבי' לדעת חבירו לחוד כיון דעכ"פ השליח חייב נימא דיתחייב ג"כ המשלח משום מגו ואי נימא כמו שצדדנו לעיל דבגונב ע"מ ליתן לחבירו א"ל קניני גנבה י"ל דל"ש מגו דזכי לנפשי' דרק בקנינים שייך מגו אולם לפמש"ל (אות ד') דגם קניני גנבה אית לי' קשה דנימא מגו, ולכאורה אפ"ל דל"ש הכא מגו, משום דמה דמתחייב השליח הוא משום דהמשלח פטור דאין שליח לדבר עבירה, ואילו היה חייב המשלח היה השליח פטור דאי אפשר לחייב שניהם על מעשה גנבה אחת. (והא דבגזל ובא אחר ואכלו דרמ"ג ורמ"ג חם נימא דהשני חייב מדין גנב ולא משום מזיק היינו דשם יש בשניהם מעשה גנבה) ובשותפין שגנבו לפרש"י יתחייב כ"א רק על מחצה. אבל בגונב ע"מ ליתן לחבירו ל"ש לחייב כ"א רק מחצה וע"כ ל"א מגו דהיינו שיתחייבו בכולה. דא"א לחייב שניהם על מעשה גנבה אחת. אבל להסמ"ע שכתב דבש"י דישלד"ע חייב ג"כ השליח ורמ"ג הרי חזינן דיש לחייב שניהם על מעשה גנבה אחת וא"כ גם הכא נימא מגו ובאמת יתחייבו שניהם בכולה אם כי יש לחלק קצת, אבל בל"ז קשה לומר דבגונב ע"מ ליתן לחבירו יתחייב השליח בכולה ובגונב לדעתו ולדעת חבירו לא יתחייב רק מחצה. וצ"ע.
יא)
ולכאורה לפמ"ש המפרשים בטעמא דאמרי' מגו דזכי לנפשי', היינו משום דאי לא מהני זכיתו לחבירו ל"מ הגבהתו גם לעצמו דהוי כמונח ע"ג קרקע וע"כ גם הזכי' בעד חבירו נוגע לעצמו וע"כ אמרי' מגו ולא הוי תופס לבע"ח דקנין חבירו נוגע לעצמו ג"כ וא"כ קשה לפרש"י דשותפין שגנבו היינו שאחד הגבי' וא"כ איך שייך הכא מגו דהא גם אם לא יקנה חבירו קונה הוא כיון דהוא הגבי' כולה וכמ"ש התוס' שם בד"ה אלא דבהגבי' כולה לקנות חצי' לכ"ע קנה. ואך ז"א דשם כונת התוס' דכונת הקנין של הגבהה הי' שיהי' קנין בכולה ע"מ לקנות רק מחצה אבל הקנין הי' בכולה אבל בהגבי' לדעתו ולדעת חבירו דלא עשה קנין בכולה לדעתו שיקנה מחצה ורק התכוין מחצה בעד חבירו, וע"כ אם לא יקנה חבירו לא יקנה גם הוא דהוי חצי' של חבירו כמונחת ע"ג קרקע, וכן מתבאר בסוגיא שם דגם במציאה שהגבי' האחד בעדו ובעד חברו שייך מגו דזכי לנפשי' ולא רק בשניהם הגביהו, אבל עדיין קשה כיון דבגנבה הדין דגונב ע"מ ליתן לחבירו חייב השליח וא"כ גם בגונב לדעתו ולדעת חבירו גם כשלא יקנה חבירו יתחייב הוא וא"כ ל"ש מגו וגם אי לא נימא בטעמא דמגו כנ"ל יש להקשות להיפוך דבשותפין שגנבו כיון דלנפשי' ודאי מהני קנינו להתחייב גם כשלא יקנה חבירו כנ"ל, וע"כ אמרי' מגו דמהני לנפשי' מהני לחבירו, אבל במציאה דאם לא יקנה חבירו לא יקנה הוא ג"כ מנ"ל דאמרי' מגו. דהרי י"ל להיפוך דכיון דלא זכה חבירו לא יזכה גם הוא וא"כ מאי ראי' משותפין שגנבו למגבי' מציאה וצ"ע.
הנה בהקצות סי' שמ"ח הקשה על התוס' הנ"ל. דהרי גם להתוס' דאיירי שגנבו שניהם, הרי ג"כ מוכח דאמרי' מגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' גם בשלד"ע. וא"כ במאי פליגי על רש"י, דא"כ גם בגנב לדעתו ולדעת חבירו יתחייב משום מגו דזכי לנפשי', והנלע"ד דהתוס' מפרשים הא דאמרי' מגו לא הוי דוקא משום שמתכוין לזכות לחבירו ג"כ בהגבהתו, רק הכונה דמגו דמהני הגבהתו לקנות לעצמו החצי מהני גם לחבירו שלא יהיה כמונחת על גבי קרקע, דדוקא היכא שהאחד הגבי' שלא לשם קנין או היכא דלא מועיל הגבהתו וכמו בחרש, וע"כ הוי כמונח ע"ג קרקע, אבל היכא דהגביהו שניהם וכל אחד רוצה לקנות מחצה אמרינן מגו דמהני הגבהתו לעצמו מהני נמי לגבי חבירו, כיון דבין שניהם איכא הגבהת קנין לכל הטלית, ול"ד כמונח החצי עג"ק, וע"ז הוא דמביא רבא תדע דאמרי' מגו דכאן בגנבה ל"ל משום המגבי' מציאה קנה חבירו דבשלד"ע ל"מ זה, וע"כ דא"צ חד לחברי', וכל אחד כשמגבי' לעצמו ממילא קנה נמי חבירו ולא הוי כמונח עג"ק.
יב)
עוד י"ל על קושית הקצות, דלענין להתחייב המשלח ששלח לגנוב בעינן שני דברים, האחד שיתיתס הקנין להמשלח וגם שיחשב המעשה גנבה שעשה השליח שיתיחס המעשה להמשלח, דהרי בגנב לעצמו בעינן ג"כ מעשה גנבה וכמ"ש רש"י בב"מ (ד' י"א) דבעינן נעל, וע"כ ס"ל להתוס' דל"ש מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' רק לענין קנין וגם בשלד"ע מהני זה לענין הקנין, דמשום דהקנין מהני לעצמו מהני גם לחבירו וע"כ בשגנבו שניהם ועשה כל אחד מעשה גנבה ורק לענין הקנין צריך לחבירו, ע"ז אמרי' שפיר דמהני משום מגו וע"ז הוא דמביא תדע דל"ל משום המבי' מציאה לחברו דאף אם מועיל בעלמא אבל בשלד"ע בלא מגו ודאי לא מהני קנינו בעד חבירו דאשלד"ע, וע"כ משום מגו מהני, אבל כ"ז בהגביהו שניהם ועשה כל אחד מעשה הגנבה לעצמו, אבל בשגנב האחד לעצמו ולחבירו כפרש"י זה ל"מ מגו דעל מעשה הגנבה ל"ש כלל מגו לומר דמשום דעשה לעצמו מעשה יועיל ג"כ לחבירו דל"ש זה לזה, וכמ"ש הקצות בעצמו שם דלענין מעשה ל"ש מגו, והוי כגנב בקנין חצירו בלא מעשה דלא מקרי גנב להתחייב כפל.
והא דנייד רש"י לפרש כהתוס' י"ל דס"ל לרש"י דלענין העבירה מהגנבה אף בלא הקנין איכא הל"ת דלא תגנבו וכמו בגזלת קרקע דאיכא האיסור חף דלא קנה, וע"כ כיון דהגביהו שניהם הם עשו בעצמם העבירה ול"ש אשלד"ע, וי"ל דגם בלא מגו קנה כמגבי' מציאה בעלמא, ואך י"ל דע"י קנין נתוסף איסור יותר, עוד י"ל דכיון דבגנבה א"צ כונת קנין, דהרי חזינן בשגנב לחבירו דאמרי' אשלד"ע וחייב השליח אף שהתכוין לקנות לחבירו ושייך הקנין לעצמו, וע"כ אין ראי' מגנבה, דאמרי' מגו, דא"צ כונה בגנבה, וכיון דהגביהו שניהם חייבים גם בלא מגו, וע"כ פרש"י דהשליח לחוד גנב וראי' דאמרי' מגו מהא דמהני מעשה הגנבה שעשה השליח לחייב גם המשלח אף דאשלד"ע וע"כ משום מגו מהני גם לענין שלד"ע ולכן מהני גם לענין מגביה מציאה לחבירו משום מגו.
ועפמש"ל דא"צ לכוין בעד חברו ניחא מה דהקשה במעין החכמה במשנה דשנים אוחזין דאמרי' דליכא שבועת שוא דאימר תרווייהו כהדדי הגביהו וכן אמרי' שם לענין החלוקה יכולה להיות אמת, דהרי כיון שכ"א טוען כולה שלי הרי לא נתכוין לזכות לחבירו, וא"כ אף אם האמת ששניהם הגביהו מחסר כונת קנין האחד בעד חבירו, ואינם זוכין שניהם יעוי"ש, וביותר קשה על השבועה איך יכולים לישבע הרי לפי טענתם גופא שכ"א התכוין לעצמו דסבור שהגבי' תחלה איך יכולים לישבע שניהם, ונימא דליכא שבועת שוח משום דתרווייהו הגביהו הרי אף אם הי' כן אינם קונים ואיך יוכלו לישבע דילמא חבירו לא נתכוין בעדו וביותר קשה בכולה שלי וחצי' שלי הרי מודה שגם חבירו הגבי' וחבירו הרי טוען דכולה שלו וע"כ לא נתכוין שיזכה חבירו ואיך יכול לישבע על הרביע. ואולם להנ"ל ניחא דא"צ כלל כונה לקנות בעד חבירו כיון דהחפץ מוגבה ע"י שניהם כ"א בכונת קנין לעצמו תו לא הוי כמונח ע"ג קרקע, ויתישב ג"כ מה דקשה בחרש ופקח מתוך שקנה חרש קנה פקח, והרי אף אי מהני קנין החרש אבל אין יכול לזכות לאחרים דאין שליחות לקטן ולפמ"ש א"צ לזה כונה בעד חבירו לקנות רק כיון דמהני ההגבהה לעצמו קונה גם חבירו: