אור ברסלב
אמרי משה סימן לב

אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי

סימן לב

סימן לא

בדין החולק עם הגנב אם מפסל לעדות וגם אם יש עליו חיוב אונסין. ואם קונה השני בשינוי. וגם בדינא דתברא ושתיא משלם ד' אם הוא גם לאחר יאוש ועוד כמה פרטים בדיני יאוש וש"ר.

הנה בשו"ע (סי' ל"ד סעיק"ז). החולק עם הגנב אינו נפסל. ובתומים תמה ע"ז דמדוע גרע זה מכופר בפקדון דפסול לעדות. ובקצות חידש שם דין חדש דגונב מהגנב לא נעשה גנב לעבר בל"ת דגנבה וגזלה. וכן לא מתחייב באונסין הגנב השני. ומשום דממעטינן גמה"ג מכפל מוגנב מבית האיש (וס"ל דגם מקרן נתמעט היינו חיוב אונסין). והביא ראי' מהך דאמר רבה (בדף ס"ה) דמאן דגזל חביתא דחמרא מעיקרא שויא זוזא ולבסוף ד' ואיתבר ממילא משלם זוזא. ולא סגי דלא אגבה לחביתא בתר דשויא ד'. ועוד דהא בחצירו הוא וכל שעתא ושעתא גזלי' ולתחייב ד'. אלא ע"כ כיון דכבר גזלי' ואינה ברשותו של נגזל תו לא מחייב משום גנבה אלא משום מזיק חייב בתברא ושתיא. וכן הך דר"א (בדף קי"א) דגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה ורמ"ג החיוב משום מזיק ולא משום גנב ובנתיבות ג"כ כנראה הסכים לזה. אלא שכתב דאם אכל השני או עשה שינוי דהוסיף בגנבתו על הראשון דמתחלה הי' שלו ורק אינו ברשותו של הבעלים וע"י השינוי מפקיע לגמרי השלו מהבעלים אז השני חייב משום גזלן ופסול לעדות. ודין הנ"ל דהחולק עם הגנב כשר לעדות איירי בגווני שהשני לא הוסיף כלל. רק שעשה הגבהה ובזה לא מפסיל יעו"ש היטב.

א)

והנה הרמב"ם (בפ"א מגנבה הלי"ד) הי' שוה בשעת הגנבה שנים ובשעת העמב"ד ד' אם שחט או מכר או שבר הכלי משלם כפל או דו"ה כשעת העמב"ד. ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו משלם כפל כשעת הגנבה. והנה מבואר להדיא מדבריו דמפרש הך דרבה דמחייב בתברא ושתיא ד' הוא משום גנב. ודלא כהקצות הנ"ל שכתב דחייב משום מזיק כנ"ל. דא"כ לא הי' מתחייב כפל ודו"ה כיוקרא דהשתא. רק קרן ככל מזיק וע"כ דמפרש דמחויב משום גנב וכפשטות הגמ' בב"מ (דף מ"ג) ההיא שעתא דתברא ושתי' קא גזיל מיני' כו'. וכבר הרגישו האחרונים דמדברי הרמב"ם סתירה להקצות. והנה מה שהוכיח הקצות דע"כ משום מזיק ולא משום גנב דאם משום גנב גם באיתבר ממילא יתחייב דמי לא איירי שהגביה או שהיתה בחצרו בשעה שנתייקרה ויהי' נעשה גנב לשלם כהשתא וע"כ דלא נעשה גנב משום דהוי כגונב מהגנב דכבר גזלי' ואינה ברשותו. ע"ש בקצות יש לדחות בנקל דכיון דאיתבר ממילא ולא עשה שום מעשה אין זה מעשה גזילה. וכמ"ש רש"י בב"מ (דף י"א) דדוקא בנעל החצר חייב אבל במה שנכנסה בהמה של חבירו לחצרו ונתכוין לגוזלה. כיון דלא נעל ולא עשה שום מעשה פטור. וכ"כ הקצות בעצמו בסי' שמ"ח בהא דכתב בשו"ע דחייב באונסין ע"י שנכנסה לחצרו וע"ז כתב הקצות מדברי רש"י הנ"ל דכ"ז דלא נעל פטור ע"ש. וכן מתבאר בתוס' ב"ק (דף ס"ה) ד"ה אין דחצרו דחייב בגנבה היינו בהכישה במקל לחצרו ע"ש.

ב)

הן אמנם דקשה לי ע"ז מהכופר בפקדון דאמרי' (בדף ק"ו) דנעשל גזלן להתחייב באונסין אע"פ שלא עשה שום מעשה גנבה דהפקדון עומד בביתו מכבר. וא"ל דאיירי דוקא שהבעלים יחדו להפקדון במקום מיוחד אצל השומר. והשומר נטל משם למק"א דעשה מעשה גנבה דהרי בכה"ג נעשה גנב גמור להתחייב כפל בלא שבועה. וכמבואר ברמב"ם (בפ"ד מגנבה) ע"ש. והכא בכפר בפקדון דמשמע דהוי רק גזלן להתחייב באונסין ולא כפל. ע"כ דלא איירי בעשה מעשה גנבה. ובכ"ז חייב באונסין והיינו משום דגזלן להתחייב באונסין נעשה גם בלא מעשה. וגנב להתחייב כפל בעינן מעשה. וכדמוכח מהא דבטוען טענת גנב לא מתחייב רק בשבועה. ובט"ט אבד גם בשבועה לא מתחייב ולא אמרי' דנעשה גנב במה שכפר בפקדון. והיינו משום דבעינן מעשה בגנב. ובגזלן דהיינו להתחייב בקרן לחוד גם בלא מעשה חייב ועיין ש"מ כתובות (דף ל"ד) גבי גנב וטבח בשבת בשם הרשב"א דמתבאר שם דחייב בשנכנסה לחצרו וחושב לגונבה והיינו מדין גזלן בקרן לחוד ] ועיין ש"מ בב"מ (דכ"ו) ד"ה עובר בלא תגזול דכופר בפקדון בב"ד והוא בידו נעשה גזלן דכפירה בב"ד כגוזל מידו דמי ע"ש. וכ"ה ברמב"ם ושו"ע דדוקא בכופר בב"ד. ולא מסתבר דהא דצריך שיהי' הכפירה בב"ד הוא משום דבעינן מעשה דמה מעשה יש בזה. וע"כ הטעם משום דכשכופר שלא בב"ד י"ל דמשטה בו או דמשתמיט אבל לא משום מעשה] וצ"ל דהא דכתב רש"י בב"מ דבעינן נעל דוקא. וכן התוס' בב"ק הנ"ל דאיירי בהכיש היינו משום דקאי שם לענין גנב ובגנב בעינן מעשה אבל בגזלן לא בעינן מעשה. וא"כ בדברי השו"ע הנ"ל דאיירי לענין חיוב אונסין, י"ל דלא כהקצות דגם בנכנס לחצרו ולא נעל חייב באונסין. וכדמוכח מהך דכופר בפקדון. ומה שהביא הקצות ראי' מהך דהחושב לשלוח יד בפקדון וכן בהטה החבית אין חייב עד שיגביהנה. והרי מונח בביתו ובכ"ז לא נעשה גנב במחשבה שחושב לגונבה ע"ש. לענ"ד לא מוכח דשם הרי קאי על דין החדש שיש בש"י בשומרין דהיינו לחייבו בכולה אם ש"י ליטול מקצתה וע"ז אמרי' דלא נעשה גזלן במחשבה. אבל לעולם על המקצת שחושב ליטול י"ל לומר דגם במחשבה לחוד מתחייב. ועכ"פ אף לפמ"ש דלענין גזלן לא בעינן מעשה בכ"ז ניחא הך דבאיתבר ממילא לא נעשה גזלן להתחייב על היוקרא כהשתא. ומשום דכאן כשכבר מונח אצלו החפץ ברשותו בתורת גנבה אין עושה במה שמגביה עוד הפעם השתא שום הוספת גנבה מהבעלים דכבר הי' מופקע מרשותם בל"ז וגם בהיוקרא יש לו קנין גזלה ומופקע מרשות הבעלים שאין יכולים להקדיש וכמש"ל (באות ג') ולכן ל"ש כלל לחייבו משום גנבה בזה שמגביה עתה ואיתבר ממילא. אבל בתברא ושתיא דמוסיף להפסיד שפיר מתחייב משום גנב. ואין הטעם דפטור באיתבר ממילא כמ"ש הקצות דהוי כגונב מהגנב רק הטעם משום דליכא בזה שום מעשה גנבה. ול"ד לכופר בפקדון דשם אף שאין עושה מעשה בידים. אבל עכ"פ עי"ז שנימא שהוא גזלן מפקיע החפץ מרשות הבעלים שאין יכולים להקדיש וגם שיהי' ברשותו לקנות בשינוי. וע"כ משום זה גופא הוא דנעשה גזלן להתחייב באונסין. אבל באיתבר ממילא שכבר מופקע החפץ מרשותם אין בזה שמגביה השתא או מה שעומד בחצרו שום הוספת היזק לבעלים. וע"כ א"א לחייבו משום גנב באיתבר ממילא. אבל בתברא ושתיא שפיר מתחייב משום גנב. וע"כ כתב הרמב"ם דחייב כפל ודו"ה כיוקרא דהשתא.

ג)

ואך דקשה טובא על הרהמב"ם מ"ט חייב כפל ודו"ה כיוקרא דהשתא והא הוי כגונב מהגנב. ובשלמא בהך דרבה גופא דמחייב בתברא ושתיא ד' משום גנב וכמש"ל וכפשטות הגמ' בב"מ הנ"ל ל"ק דהוא קאי בגזלן. ולענין קרן ליכא הפטור דגונב מהגנב (דלא כהקצות). אבל הרמב"ם דמחייב כפל ודו"ה כיוקרא דהשתא קשה טובא דבכפל הרי פטור גונב מהגנב. ואיך אפשר לחייבו על היוקרא משום דנעשה עתה גנב מחדש דהא כבר מופקע ע"י גנב אמר או ע"י עצמו. וא"ל דהיוקרא אין מופקע מרשותם ויכולים להקדיש משום דקנין הגזלה הי' רק כפי שהיתה שוה מעיקרא זוזא. ולכן מתחייב כפל ודו"ה על היוקרא דנעשה עתה גנב ע"ז כשטבח או שבר. דזה בורכתא דודאי יש להגזלן קנין גזלה גם בהיוקרא דהרי אם יהי' שינוי בהגזלה וקונה הגזלה הרי הוא קונה גם היוקרא. ושינוי דקני הוא ע"י קנין הגזלה כמש"ל באות י"ז. ואי נימא דעל היוקרא א"ל קנין גזלה. וא"כ אין קונה בגזלה כפי היוקרא הי' להבעלים להיות עמו שותף כפי היוקרא. וגם כשנשבחה כגון מעוברת וילדה או ריקנית ונטענה וילדה דקונה הולד גם כשילדה באגם ואינה בחצרו. וע"כ דיש לו קנין גזלה גם על השבח שלא הי' בשעה שגזל. וא"ל דהטעם הוא משום דע"י שינוי קונה למפרע וכדמשמע לכאורה מהרא"ש שכתב בהגוזל (סי' ג') דהא דתנן דמשלם דמי פרה העומדת לילד דמשמע דמשלם כמו שהיתה שוה רגע קודם לידתה והרחל סמוך לגיזתה והכי הוי מסתבר דהרי עד שעת השינוי הוי ברשות הנגזל וברשותו נשבחה. ודמיא לתברא ושתיא דמשלם ד' משום דברשות הנגזל אייקר. מיהו אינו משלם אלא כשעת הגזלה דכל היכא דקנה גוף הגזלה ואין חייב לשלם דמי. חזרה השומא לשעת הגזלה. ואע"ג דאם הוציא הנגזל מן הגזלן טרם הלידה והגיזה. הי' נוטל בהמתו כמו שהוא דברשותי' אשבח השתא דילדה וגזזה משלם כשעת הגזלה. ול"ד לתברא ושתיא דהתם איבדה מהעולם ובאותה שעה נעשה גזלן אבל היכא דהגזלה בעולם אלא שנשתנית וקנאה באותו שינוי משלם כשעת הגזלה עכ"ל. דמשמע דבשינוי קונה למפרע וכן ראיתי בעונג יו"ט שהוציא כן מהרא"ש דקונה למפרע בשינוי וכן ביאוש וש"ר ע"ש. וכן משמע מהיש"ש וע"כ י"ל דלעולם א"ל קנין בהיוקרא וכן בהשבת ובכ"ז ל"ק איך קונה היוקרא והשבח שנשתנה. והיינו משום דבשינוי קונה למפרע משעת הגזלה. וע"כ קנה גם היוקרא והשבח כן הי' אפ"ל. ואך מלבד דיקשה להחולקים על הרא"ש. וס"ל דבאמת מחויב לשלם כטרם הלידה והגיזה. ועיין ש"מ ובתוס' (דף צ"ה) ד"ה משלם. וכפי"מ שהגיה הגר"א ע"ש וע"כ דל"ק למפרע. [גם כפמש"נ למטה גם הרא"ש לא ס"ל דקונה למפרע). ולפ"ז מוכח מהא דקנה בשינוי גם היוקרא דע"כ גם בהיוקרא יש לו קנין גזלה דאל"כ איך קונה בשינוי היוקרא וגם היוקרא הוי אינו ברשותו. וגם לפמש"ל באות י"ז. דגם בלא קנין הוי א"ב בגזלן. וא"כ קשה איך חייב כפל על היוקרא הא הוי גמה"ג *).

*) ובעיקר מה שתפסו האחרונים בהרא"ש דע"י שינוי קונה למפרע משעת הגזילה לא נראה לענ"ד דנהי דהשתא דנעשה השינוי ובטל חיוב השבה קנה. אבל האיך שייך שיקנה למפרע דהרי כל זמן שהי' עליו חיוב השבה א"א לו לקנות. ומ"ש הרא"ש דלא משלם רר כשעת הגזילה לא כשעת השינוי היינו משום דכיון דחידש אראש ש דל"ד שינוי לתברא ושתי' דשם נעשה גזלן ע"י שאיבדה מן העולם. וע"י השינוי לא מקרי גזלן וכיון דלא נעשה גזלן ע"י השינוי וע"כ א"א לחייבו בעד מה ששוה העיבור טרם הלידה דליכא עליו חיוב השבה ע"י מעשה השינוי ומשום דלא נעשה גזלן ע"י השינוי. וע"כ אין משלם רק כשעת הגזילה דנתחייב להחזיר הגזילה או דמיה כשיווי הגזילה בשעת גזילה ולא יותר. ומה"ט גם כששימש הגזלן בהגזילה ועשה בה מלאכה אין לגזלן לשלם בעד התשמיש כמבואר (בדף צ"ו) דג"כ הטעם משום דגזלן א"צ לשלם רק כשעת הגזילה. (דמזה ל"ש הטעם שכתבו גבי בונוי שקונה למפרע) וע"כ ה"נ השבח דעיבור וגתם כיון דא"צ להחזיר גוף הגזילה והולד משום דקנה בשינוי ומשום דיש לו קנין גזילה גם בהיוקרא ושבח וכנ"ל וע"כ גם דמים א"צ לשלם בעד זה. כיון דעל זה לא נעשה גזלן. והוי כאיתבר ממילא דאין מחויב לשלם רק כשעת הגזילה. והם שלו ממילא ע"י קנין גזילה שמקודם. ונהי דאם הי' נוטל הגזילה בעין טרם הלידה והגיזה הי' נוטל עם השבח. היינו משום דברשותי' דבעלים השביח. אבל זה דוקא כ"ז שלא קנה בשינוי. וצריך להחזיר הגזילה בעין. וע"כ גם השבת שייך להבעלים. אבל כשקנה בשינוי גוף החפץ. וצריך לשלם דמים. בזה אין חייב דמים בעד השבח דע"ז השבח לא נעשה גזלן דהשינוי שעשה ל"מ גזילה וכמ"ש הרא"ש וגזלן א"צ לשלם רק כשעת הגזילה. ובזה ניחא מה דקשה דאם נימא דע"י שינוי קונה למפרע. א"כ האיך חייב גנב על טביחה ומכירה הא בשעת טביחה נעשה שינוי וכן במכירה לאחר יאוש דקונה ביאוש וש"ר ואם נימא דקנה למפרע א"כ שלו הוא טובח ומוכר. אולם זה יש לדחות דאף דאחר טביחה ומכירה קונה למפרע אבל כיון דקודם הטביחה ומכירה לא הי' שלו מקרי שנה בחטא או נשתרש בחטא.**

ד)

וא"ל דהא דמשלם להרמב"ם כפל ודו"ה כשעת היוקרא הוא לאו משום דנעשה עתה גנב מחדש (דע"ז יפול קושיתנו דהוי גונב מהגנב) רק הוא משום דינא דרב דאמר קרן כעין שגנב תשלומי כפל ודו"ה כשעת העמב"ד. ומגזה"כ דאהי' לקרן דוקא כעין שגנב. אבל כפל ודו"ה כהעמב"ד. ועיקר הקרא אתי על כפל ודו"ה כדמשמע ג"כ בתוס' (בדף ס"ו) בד"ה טלאים. דא"כ גם באיתבר ממילא יהי' הכפל כשעת העמדב"ד. וכמו דבאמת כן הוא שיטת הר"י בתוס' הנ"ל דלעולם הכפל כהעמב"ד. בין בהוקרה ובין הוזלה. ואפילו באיתבר ממילא משלם הכפל כיוקרא דהעמב"ד וחמיר בזה הכפל מהקרן. דהקרן אינו משלם רק זוזא כשעת הגנבה והכפל ד'. והיינו מגזה"כ דאתי' לקרן כעין שגנב והכפל כהעמב"ד אבל הרמב"ם דכתב דבאיתבר ממילא אין משלם כפל כהעמב'"ד רק בתברא ושתי' משלם הכפל כיוקרא דהשתא ע"כ דלא ס"ל כהר"י דגזה"כ דכפל לעולם כשהעמב"ד ולהרמב"ם הטעם דבשבר וטבח משלם הכפל ודו"ה כיוקרא דהשתא הוא משום דנעשה עתה גנב מחדש כשעת היוקרא. [וגם צ"ל דמ"ש הרמב"ם דמשלם כשעת העמב"ד היינו כשהיא שוה בשעת הטביחה או השבירה כמו בשעת העמב"ד. דאל"כ מה חילוק להרמב"ם בין שבר בידים לאיתבר ממילא. לגבי' הא דכפל כשעת העמב"ד. ועיין ביש"ש שעמד בזה.

על הרמב"ם. ולפמ"ש ניחא דהטעם בשבר וטבח דמשלם כיוקרא דהשתא הוא משום דנעשה גנב מחדש. וע"כ דוקא בתברא ושתיא. אבל לא באיתבר ממילא ולא ס"ל להרמב"ם דגזה"כ בכפל שיהי' כשעת העמב"ד. ורק משום דנעשה עתה גנב מחדש בתברא. וכן בטבח וע"כ משלם כפל ודו"ה כשעת העמב"ד דהיינו כשעת הטביחה או השבירה. ועיין בסמ"ע (סי' שנ"ד סק"ט) ועיין ברא"ש שמחלק בין כפל לדו"ה דלענין דו"ה העמב"ד הוא כשעת הטביחה ובכפל הוי כשעת העמב"ד ממש. אבל להרמב"ם לעולם איירי ששוה בשעת העמב"ד כשעת הטביחה או השבירה בין לענין כפל בין לענין דו"ה]. אבל עכ"פ כיון דהטעם דחייב להרמב"ם כיוקרא דהשתא הוא משום דנעשה גנב מחדש וא"כ קשה הא הוי כגמה"ג דפטור מכפל.

ה)

ולכאורה אפ"ל דכיון דשבר וטבח הרי קונה בשינוי את גוף הגניבה וא"צ להחזיר רק הדמים. וע"כ לא מפטר משום גונב מהגנב. משום דהוסיף בגנבתו ע"י השינוי להפקיע גוף החפץ מהבעלים שא"צ להחזיר רק הדמים. והגזה"כ דבמה"ג פטור מכפל הוא רק בשלא הוסיף השני הפסד יותר להבעלים. ומזה יהי' ראי' להנתיבות הנ"ל (באות א') דאף דגמה"ג פטור מקרן מ"מ היכא דהשני הוסיף בגניבתו לקנות בשינוי חייב באונסין. וכן בכל גנב בשעת השינוי עובר עוד הפעם בלא תגזול. וכדמוכח מתמורה (דף ו') דפריך הגמ' דנימא בשינוי אי עביד ל"מ. והיינו משום דעובר בל"ת. וע"כ ה"נ נעשה גנב ע"י השינוי להתחייב על היוקרא כפל. ולא מפטר משום גמה"ג. משום דע"י השינוי הפקיע יותר מהבעלים. היינו שקונה גוף החפץ. ומתחלה הי' החפץ שלו רק שאינו ברשותו. וע"י השינוי הפקיע כולו מהבעלים.

ו)

ואולם דברי הנתיבות תמוהים לענ"ד ממשנה מפורשת ולא הטובח ולא המוכר אחר הגנב משלם דו"ה. ומוכח דאף דקונה בשינוי ע"י טביחתו מ"מ פטור משום גמה"ג ולפי הנתיבות הנ"ל יתחייב עכ"פ כפל ע"י טביחתו. וגם דו"ה יתחייב משום דהוי גניבה וטביחה כאחת וכמש"נ (באות י"א) ואח"ז נדפס האו"ש וראיתי שתמה ג"כ על הנתיבות ממשנה הנ"ל ולענ"ד לישב דברי הנתיבות. והיינו דסי"ל דהך מיעוטא דממעטינן מוגנב מבית האיש ולא מבית הגנב דהגונב מה"ג פטור. היינו רק לענין כפל אבל לא לענין קרן (ודלא כהמתבאר בקצות דגם מקרן פטור מהך מיעוטא כמו כפל) ובהך גזה"כ דממעט גמה"ג מכפל גם כשמוסיף השני לקנות בשינוי פטור דהפטור הוא משום דלא קרינן מבית האיש דכבר אינו ברשות הבעלים למכור ולהקדיש אבל בקרן ליכא הך גזה"כ. ואך היכא דהשני לא הוסיף שום הפסד לבעלים בגניבתו יותר מהראשון ס"ל להנתיבות דפטור מקרן מצד הסברא משום דלא עשה שום מעשה גניבה מהבעלים דכבר הי' גנוב מרשותם ע"י הראשון. ולהכי פטור גם מקרן. ולכן כשהוסיף השני בגניבתו לקנות בשינוי אז מקרי שפיר מעשה גניבה ומתחייב בקרן. אבל מכפל דגזה"כ דפטור גמה"יג גם כשהוסיף לקנות בשינוי פטור. [והנה בגמ' (דף ס"ט ע"ב) אין הגונב מהגנב משלם כפל בשלמא לגנב ראשון לא משלם דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים נשלם אלא ש"מ לפי שאינו ברשותו. דמשמע דעיקר הילפותא הוא דלא משלם להגנב. ומה שאין משלם להבעלים הוי מסברא דאינו ברשותו. אבל באמת נראה דכונת הגמרא להקשות אלא לבעלים נשלם משום דקרינן וגונב מבית האיש דהוי כפקדון וע"ז משני משום דא"ב. וע"כ לא קרינן וגונב מבית האיש ול"ד לפקדון וע"כ נתמעט מהגזה"כ שלא יתחייב להבעלים]. ועפ"ז ל"ק להנתיבות מהמשנה דלא הטו"מ אחר הגנב משלם דו"ה משום דלענין כפל דנתמעט מהגזה"כ גם כשהוסיף השני בגניבתו לקנות בשינוי פטור. משום דלא קרינן וגונב מבית האיש. אבל לענין קרן דליכא גזה"כ ורק היכא דלא הוסיף בגניבתו יותר מהראשון לא מקרי כלל גנב. אבל כשהוסיף השני לקנות בשינוי אז נעשה גנב ועובר בל"ת וגם חייב באונסין. ועכ"פ לפי הנתבאר דלענין כפל גם כשהוסיף השני לקנות בשינוי פטור משום גונמה"ג וכדמוכח מהמשנה הנ"ל. ועפ"ז נתעורר הקושיא על הרמב"ם דמחייב כפל ודו"ה על היוקרא והא הוי גונמה"ג דגם ע"י שינוי פטור וכנ"ל.

ז)

ואפ"ל דלהכי בהטו"מ אחר הגנב לא מתחייב ע"י השינוי משום דכיון דבנטילתו הגנבה לא נעשה גנב דהגמה"ג פטור מקרן ג"כ וע"כ ל"ש אצלו שיקנה בשינוי דאין שינוי קונה רק בגנב שנתחייב באונסין. ועי"ז יש לו קנינים בהגזילה לקנות בשינוי. אבל השני שלא נתחייב באונסין א"ל גם קנינים לקנות בשינוי. וכיוצא בזה כתב הנתיבות (בסי' שנ"א) בגנב בשבת דקלבד"מ דלא נתחייב באונסין לא קנה בשינוי ג"כ. אבל הרמב"ם דמחייב כפל על היוקרא שפיר י"ל כמו שכתבנו לעיל דלהכי לא הוי כגונג מהגנב משום דע"י טביחתו קונה בשינוי דהרי הרמב"ם איירי בגנב הראשון שקנה בשינוי וכיון דע"י השינוי הפקיע גוף הבהמה מהבעלים ל"ש הפטור דגמה"ג כמש"ל. ואולם לפמש"ל דגמה"ג חייב קרן ולפ"ז קונה השני ג"כ בשינוי ובכ"ז תנן דהשני פטור בטביחתו משום גמה"ג. ומוכח דגם בשהוסיף לקנות בשינוי פטור גמה"ג. וקשה לפ"ז דמ"ט חייב להרמב"ם על היוקרא כפל הא הוי גמה"ג *) .

*) ותמיהני על הנתיבות הנ"ל שכתב דגמה"ג שהוסיף לעשות שינוי וקונה החפץ חייב באונסין. והאיך פשיטא ליה דהשני קונה בשינוי דכיון דבקנינו לא נעשה גזלן להתחייב באונסין דהוי גמה"ג, א"כ גם בשינוי אינו קונה דהוי כאיש אחר שאינו קונה בשינוי. וכמו שכתב בעצמו בסי' שנ"א דבקלבד"מ ל"ק בשינוי מה"ט דאינו חייב באונסין. ואפשר דס"ל דבשעת השינוי נעשה גנב להתחייב באונסין וגניבה ושינוי באין כאחד. והיינו שעושה קנין בעת השינוי. או שהגניבה ברשותו. וכיוצא בזה מצינן בגמ' (דף צ"ו) האי מאן דגזל דיקלי מחברי' וקטליה ל"ק מ"ט מעיקרא דיקלא מיקרי והשתא נמי דיקלא מיקרי דמשמע דאם הי' שינוי ע"י דקטליה הי' קונה ואף דלא קדם הגניבה לשינוי דהא קרקע אינה נגזלת. ועיין בעמודי אור שהתעורר מגמ' זו ומוכח דבכה"ג קונה בשינוי דהגניבה והשינוי באין כאחד. ושוב עיינתי בהנתיבות ומשמע שם דס"ל דהשני ל"ק באמת ע"י השינוי. ורק דהראשון קונה ע"י שינוי שעשה השני. ובכ"ז נעשה השני גנב ע"י שקונה הראשון דכמו בגונב עבור חבירו נעשה גנב וכדמוכח מהך דאשלד"ע בגניבה. וכמבואר (בב"מ דף ח) בתוס' ובראשונים וחייב השליח אף שגונב ליתן להמשלח מ"מ נעשה גנב. וע"כ ה"נ ע"י שינוי שעושה השני שגורם עי"ז קנין להראשון נעשה הוא גנב. ולפ"ז נתעורר קושיתנו על הנתיבות מהמשנה דלא הטו"מ אחר הגנב דמ"ט לא יתחייב כפל השני ע"י הטביחה שקונה בשינוי. ובזה ליכא הפטור דגמה"ג. וע"כ צ"ל כמש"ל דלענין כפל דנתמעט מגזה"כ גם כשמוסיף לקנות בשינוי פטור. ולפ"ז יקשה מהרמב"ם דמחייב כפל על היוקרא והא הוי גמה"ג כנ"ל.

ולכאורה אפ"ל דהמשנה דלא הטו"מ אחר הגנב. איירי בטבח שלא בחצרו דהשני לא נעשה גנב דליכא קנין וע"כ פטור דל"ק בשינוי. והא דאיצטריך לאשמועינן דפטור היינו דלא נימא דמצרפינן הגניבה של הראשון שיתחייב השני גו"ד בעד הטביחה דכיון דטבח דבר הגנוב הו"א דיתחייב על הטביחה אף שהוא לא גנב. וזה הוא דאשמועינן דפטור משום דבעינן שהגנב בעצמו יהי' הטובת או שלוחו דהוי כמותו ומפני ששנה בחטא אבל לא כשטבח איש אחר. ואולם אין זה במשמעות המשנה דמשמע דהפטור הוא משום גמה"ג. ודין זה שיפטור על הטביחה לחוד הוא פשוט בל"ז כיון שלא גנב וגם דתשלומי דו"ה א"ר ולא גו"ד והא דהוצרך ילפותא דבטביחה יש שלד"ע. לא דבלא קרא הי' מתחייב השליח על הטביחה. דודאי כיון דהוא לא גנב א"א לחייבו בעד הטביחה לחוד גו"ד רק דהו"א דגם המשלח פטור וע"ז צריך קרא דחייב המשלח. [וצ"ע ברש"י (דף ע"ח ע"ב) ד"ה שותף שטבח שלא לדעת חבירו דפטור על חלקו של חבירו משום טובח אחר הגנב. דמשמע דבל"ז הי' חייב על חלקו של חבירו אף שהוא רק גנב על חצי' שלו וצ"ל דשותפים שגנבו מקרי כל אחד גנב בכולו ורק דהתשלומין מתחלק לכל אחד רק חצי'. וע"כ הו"א דכשטבח חייב בכל הדו"ה. ודוחק]. וע"כ הך משנה דלא הטובח ומוכר אחר הגנב חייב דו"ה איירי שגנב השני בקנין מקודם. או שטבח בחצירו דנעשה גנב בטביחתו וכמ"ש להלן (באות י"ט) בשם הש"מ בכתובות (דף ל"ד) דהגנבה והטביחה כאחת. וא"כ קשה דלהנתיבות יתחייב השני כפל ומשום דע"י הטביחה קונה בשינוי וכנ"ל.

ועוד דלפמש"ל דלהנתיבות ע"י השינוי לחוד שעושה השני שעי"ז קנה הראשון הגנבה בזה גופא נעשה גנב. א"כ אף אי נוקי דהמשנה איירי בטבת שלא בחצרו יתחייב להנתיבות כפל ע"י הטביחה לחוד שעי"ז קונה הראשון בשינוי ונעשה השני גנב עי"ז. וגם דו"ה יתחייב דהגנבה והטביחה כאחת. וע"כ דלענין כפל ודו"ה דנתמעט מגזה"כ דגמה"ג פטור גם כשמוסיף לקנות בשינוי פטור וכנ"ל.

ובכ"ז תמוה לי אם נימא דע"י השינוי לחוד שעושה השני נעשה גנב משום שע"י השינוי שעשה קונה הראשון וכנ"ל דא"כ קשה בכל טביחה דאמרי' דיש שלד"ע וחייב המשלח דו"ה. ואמאי לא יתחייב גם השליח דע"י השינוי נעשה השליח ג"כ לגנב להנתיבות הנ"ל. ולהצנועין דס"ל (בדף ס"ט) דגמה"ג חייב כפל יתחייב השליח כפל ודו"ה דהגנבה והטביחה כאחת. ואף לפמש"ל דל"ש בכה"ג גנבה וטביחה כאחת יתחייב עכ"פ כפל. ולהשיטות דס"ל דבשוגג בכ"ד ישלד"ע. ע"כ דהגזה"כ דבטביחה ישלד"ע איירי שהשליח מזיד. וא"כ יתחייב כפל השליח ע"י טביחתו והאומנם דבקרן ודאי נראה דחייב השליח ג"כ משום מזיק דהגזה"כ לא אתי לפטור השליח רק לחייב המשלח. אבל שיתחייב השליח כפל ג"כ ע"י טביחתו זה תמוה מאד.**

ח)

ועוד קשה דבכל גנב שעושה שינוי נימא שיתחייב עוד הפעם כפל משום שע"י השינוי נעשה גנב מחדש שהוסיף לקנוף גוף החפץ. וכמ"ש הנתיבות דעובר בלא תגזול עוד הפעם בשעת השינוי. דמה"ט פריך בתמורה דנימא אעל"מ בשינוי וכנ"ל. וא"כ כמו דעובר בלא תגזול ע"י השינוי יתחייב גם כפל עוד הפעם. וא"כ בכל טביחה שקונה בשינוי יתחייב עוד פעם כפל (לבד.

הדו"ה משום הגנבה דמעיקרא) וא"ל דהוי כגונב מן הגנב דפטור מכפל ובכל טביחה חייב משום דהכי חייבי' רחמנא על הטביחה שאחר הגנבה אף שא"ב. אבל שיתחייב משום גנבה חדשה ע"י השינוי י"ל דהוי כגמה"ג ומשום דכבר א"ב ע"י הגנבה שמקודם אבל ז"א לפמש"ל בדעת הרמב"ם דלהכי מחייב על היוקרא כפל ולח הוי כגמה"ג משום דכל דהוסיף לקנות ע"י שינוי ל"ש הפטור דגמה"ג. וא"כ כמו דמתחייב כפל על היוקרא משום גנבה חדשה ע"י השינוי אף שכבר אינו ברשות הבעלים וכנ"ל (באות ג') דגם היוקרא אב""ר. ה"נ יתחייב כפל עוד הפעם על כל הגנבה. משום דע"י השינוי הוי כגנבה חדשה. וא"כ יקשה בכל טביחה שקונה בשינוי יתחייב עוד פעם כפל. וא"ל דבאמת נכלל זה בהדו"ה. היינו שנימא דבעד הטביחה ששנה בחטא חיוב רק בו"ג ובצירוף הכפל עבור הגנבה שמתחלה עולה גו"ד ובעד הגנבה שמחדש ע"י הטביחה שנתחייב עוד הפעם כפל עולה דו"ה אבל ז"א דהא חזינן בטובח ע"י שליח ג"כ חייב דו"ה אף דבזה ל"ל דמתחייב כפל משום הטביחה דהא לענין גנבה אשלד"ע. ועוד הרי חייב במכירה דו"ה גם קודם יאוש דלא אהני מעשיו. וחזינן דהטו"מ מחייב גו"ד לא בו"ג.

ט)

ואולם קושיא זו יש ליישב להרמב"ם דרק על היוקרא נעשה גנב מחדש ע"י השינוי ומשום דכיון דאילו איתי' בעיני' הדרא למרי' עם היוקרא. והשתא ע"י שקונה החפץ ול"צ לשלם רק דמים ונמצא שע"י השינוי הרי גונב גם כל שיווי דמי היוקרא ולא רק החפץ לחוד וע"כ נעשה גנב לשלם גם בעד היוקרא כפל. אבל שנימא דע"י השינוי נעשה גנב עוד הפעם להתחייב כפל על הגנבה שכבר נתחייב. ומשום דהשתא מוסיף לקנות החפץ ע"י השינוי. דז"א דלא נעשה גנב משום זה לחוד דמפסיד רק גוף החפץ ולא השויא של החפץ דהרי הדמים יתחייב גם אם נימא דלא נעשה גנב השתא ע"י השינוי. ונמצא דאינו מפסיד להבעלים ע"י השינוי רק מה שא"צ להחזיר להבעלים עצם החפץ. ובזה לחוד י"ל דלא נעשה גנב ודמי זה לגונב ע"מ לשלם כפל דלא מחייב באונסין. וכמש"נ בש"מ ב"מ (דף מ"ג) דהחידוש בש"י האמורה בשומרין היינו בנוטל ע"מ לשלם דחייב באונסין. ומשמע דשאר כל אדם פטור בנוטל ע"מ לשלם. ועמ"ש הקצות בסי' שמ"ח וה"נ ע"י השינוי דמי ללוקח ע"מ לשלם דאינו מפסיד להבעלים רק גוף החפץ שלא יצטרך להחזיר. אבל הדמים הרי חייב להחזיר אם ימצא הגנב ואם לא ימצא בודאי דג"כ אין מפסיד להבעלים בשינוי דהרי בל"ז כבר גנוב החפץ מהם. וע"כ לא נעשה גנב ע"י השינוי להתחייב עוד הפעם כפל. אבל על היוקרא דע"י השינוי מפסיד להבעלים כל שיווי היוקרא שלא יצטרך לשלם רק כשעת הגזלה ונמצא דמפסיד שיווי היוקרא. וע"כ ס"ל להרמב"ם דע"י השינוי נעשה גנב מחדש על היוקרא וחייב כפל. ולא פטור משום גמה"ג דכיון דמוסיף עתה ע"י השינוי לקנות גוף החפץ שלא יצטרך להחזיר. לא מפטר משום גמה"ג. דרך בשאינו מוסיף השני על הראשון פטור, כיון דבל"ז הי' מופקע מרשות הבעלים שאינם יכולים להקדיש ולמכור. ואין השני מפסיד כלום להבעלים אבל ע"י שינוי דמוסיף להפסיד גוף החפץ לא פטור גמה"ג.

י)

ואולם קשה אם נפרש בהרמב"ם דמטעם שינוי קונה הוא דנעשה עתה גנב מחדש. א"כ התינח טבח אבל מכר מאי שינוי איכא. וא"ל דאיירי לאחר יאוש וקונה הלוקח ע"י יאוש וש"ר. ועי"ז נעשה המוכר לגנב מחדש משום שמפקיע החפץ מהבעלים. דז"א דודאי לאחר יאוש אאפ"ל דיעשה גנב מחדש דדוקא קודם יאוש רמ"ג ורמ"ג אבל לאחר יאוש אין גנבה אלא מהראשון. ואפילו היכא דליכא שינוי רשות וכמ"ש התוס' (בדף קי"א) הטעם בזה. וכמו דגנב אחר אין חייב לאחר יאוש. ה"ה הגנב הראשון א"א לחייבו משום גנבה חדשה לאחר יאוש. ועוד קשה דהרמב"ם כתב ג"כ דחייב כפל בשבר ובשבר שמפסיד לגמרי מה שינוי שייך שעי"ז יעשה גנב הא הוי רק מזיק.

יא)

ועוד גם בטבח אאפ"ל דנעשה גנב ע"י קנין השינוי דהשינוי הוא רק בסוף השחיטה. והיינו עם גמר השחיטה ואז הוא דנעשה גנב וא"כ בכה"ג א"א לחייבו דו"ה ג"כ. ול"ש בכה"ג דהגנבה והטביחה כאחת. דהגנבה היא לאחר הטביחה וגם לא ישלם הדו"ה רק כפי השיווי של גמר השחיטה דמקודם לא הי' גנבה. ואף אי נימא דהוי כאחת ל"ש לחייבו בכה"ג. דהנה כבר עמדו האחרונים בהא שכתב בש"מ כתובות (דף צ"ד) דגנב וטבח בשבת היינו שהי' הגנבה עי"מ שטבח בשבת וגנבה וטביחה בכ"א. והקשו מהך דכתב הש"מ (בדף ע"ט) בהך דנתנו לבכורות בנו דאף דהוי גם מכירה עי"מ שנתן לבכורות בנו. מ"מ לא מחייב דו"ה דבעינן שיהי' הגנבה מתחלה. ומבואר דהגנבה וטביחה כאחת לא מחייב דו"ה. ועיין בדברי משפט שנדחק טובא בקשיא זו. ולענ"ד ל"ק דשם בטבח בשבת ע"כ דאיירי שטבח בחצירו. ואך דבלא הטביחה לא הי' מחייב משום דבעינן מעשה גנבה ובמה שנכנסה הבהמה לחצרו לא נעשה גנב בלא מעשה. וע"כ כשטבח ועשה מעשה קניא לו חצרו ונעשה גנב ע"י החצר ולא ע"י הטביחה. וע"כ שפיר חייב דו"ה אף דהוי בזמן אחד. אבל בנתנו לבכורות בנו דהגנבה הוא ע"י הנתינה וע"כ לא מחייב משום דבעינן ששנה בחטא דהיינו שני מעשיות והכא הוי מעשה אחת. וא"כ גם הכא בדברי הרמב"ם אי נימא דהגנבה הוא ע"י קנין השינוי הוי כמעשה אחת וא"כ לא יתחייב דו"ה.

יב)

ובישוב שיטת הרמב"ם נלע"ד ע"פ הקדמה אחת דבגזלן וגנב כל מה שמוסיף להזיק את הגנבה. דבשאר כל אדם הוי מעשה כזו רק מזיק דהוא בלא קנין. אבל בגזלן כל היזק שעושה בהגנבה הוי גנב ולא מזיק. דהרי באמת הי' לנו לומר דכל גנב אינו גנב רק ברגע הראשונה לחוד. אלא דבכל רגע ורגע שמחזיק אצלו הגנבה ואינו מחזיר להבעלים הוא גנב בכל רגע. וכמו שבאמת הקשה כן הקצות הנ"ל דמ"ט באיתבר ממילא פטור על היוקרא. ואמאי לא יתחייב על רגע זו ג"כ משום גנב. (ואשר מפאת קושיא זו הוכיח דינו דגמה"ג פטור מקרן) אך כבר כתבנו דזה לק"מ דכל שאינו עושה מעשה גנבה לא מתחייב וכמ"ש (באות א') ולכן כ"ז באיתבר ממילא דאינו עושה כלום. אבל בהיזק בידים הגנבה דשאר אדם הי' רק מזיק ולא גנב. היינו דאינו עושה קנין להחזיק לעצמו (דזה הוא עיקר הנפ"מ בין מזיק לגנב) אבל הגנב עצמו שכבר יש לו קנין גנבה. וגם ברגע זו שמזיק הרי יש לו קנין גזלה. ונמצא שע"י ההיזק שעושה נעשה גנב ולא מזיק, דהרי בגונב ע"מ להזיק מיד ג"כ מקרי גנב וכמבואר (בדף צ"ח) הזורק מטבע ש"ח לים בדאדי' אדי' חייב. וע"כ ה"נ כל ההיזק שעושה הגנב כיון דכבר יש לו קנין גנבה מקרי גנב. דמה שמזיק עתה הוא ג"כ מפני שהגנבה בידו וברשותו ומחזיקה כשלו לעשות בה כחפצו. וע"כ הוי זה מעשה גנבה ולא מזיק. דהרי אין מחוסר קנין ברגע זו.

יג)

ועפ"ז ניחא שפיר מה דהרמב"ם מחייב כפל ודו"ה בשבר וטבח. וא"צ לאמר דאיירי בשבר בחצרו דוקא דנעשה גנב ע"י קנין חצרו. וכן אצ"ל בטבח הטעם משום דקונה עתה בשינוי (דע"ז הקשינו דהשינוי הוא אחר הטביחה כנ"ל) אלא גם בלא קנין חצרו וגם בלא קנין שינוי. הוא נעשה גנב עתה בשעת היוקרא. משום דהתחיל להזיק ע"י הטביחה. ומקרי מעשה גנבה תיכף כשהתחיל לשחוט אף דשאר אדם הי' רק מזיק וגם לא הי' חייב רק כפי ערך ההיזק מהך מקצת. אבל הגנב כיון דרק התחיל לעשות איזה מעשה היזק בהגנבה נעשה גנב בזה על כל שיווי הגנבה. דהרי בכל רגע ורגע שמחזיק הגנבה הוא מקרי גנב ורק דבלא מעשה כלל א"א לחייבו על היוקרא אבל כל שעושה הוספת היזק ומקרי מעשה גנבה מתחייב בכולה. וגם במכר מה שמוסר הגנבה לאיש אחר מקרי מעשה גנבה. דכמו דמקרי מעשה גנבה לגבי השני שגונב מהראשון וכדמוכח מהא דלהצנועין חייב גונב מהגנב כפל. וע"כ ה"נ מקרי מעשה גנבה לגבי הראשון שמוסר להשני. ומכ"ש בשבר החפץ לגמרי אף דל"ש קנין שינוי מקרי גנב וחייב כפל.

יד)

ומיושב לפ"ז מה שהקשינו על הרמב"ם דמ"ט חייב כפל ודו"ה על היוקרא הא הוי גמה"ג. דהרי כיון דאמרי' דמה שנעשה עתה גנב עי"מ ששבר ולא מזיק הוא משום דכבר יש לו קנין גנבה עי"מ שגנב מתחלה, וע"כ ל"ש הפטור דגונב מהגנב דהרי הכל כגנבה אחת אריכתא. דהקנין שעשה בתחלת הגנבה הועיל עכשיו להיות עתה לגנב ע"י ההיזק שעושה ולא כמזיק. וע"כ מקרי גנבה אחת אריכתא ול"ש הפטור דגמה"ג. ובטו"מ אחר הגנב פטור דבגנב שני גם כשמוסיף לקנות בשינוי פטור מגזה"כ דוגונב מבית האיש. וניחא לפ"ז מה שהקשינו דיתחייב עוד הפעם כפל ע"י הטביחה. דהרי כיון דהטביחה לחוד הוי רק כמזיק ואך ע"י קנין הגנבה שמתחילה הוא דנעשה עתה גנב. וע"כ ל"ש לחייבו עוד הפעם דכבר נתחייב כפל על קנין הגנבה. וגם אם ישחוט עתה בחצירו או יעשה שינוי אתר. בעוד שהוא בידו ורשותו דאע"ג דיש לחייבו בלא קנין הקודם דהרי יש גם עתה קנין חצר או ידו בכ"ז ל"ש שיתחייב כפל עוד הפעם משום גנבה חדש'. דאין שייך קנין על קנין דכיון דכבר יש לו קנין גנבה מהגנבה שמתחלה. תו ל"ש עוד הפעם קנין גנבה וכיון דעתה ל"ש קנין מחדש תו א"א לחייבו בכל שינוי והיזק שעושה. עוד הפעם כפל דהרי כיון דע"י קנין הגנבה דמקודם נעשה עתה גנב וע"ז כבר נתחייב. ותו א"א לחייבו עוד הפעם ורק על היוקרא שלא נתחייב מקודם מחייבינן לו השתא דנעשה עתה גנב בצירוף קנין הקודם והוי גנבה אחת אריכתא. וע"כ לא הוי כגמה"ג.

טו)

ועפי"ז יתיישב מה דק"ל במה דכתב הרמב"ם (בפ"א מגנבה הלי"ג) גנב כחושה והשמינה או שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל ודו"ה כמו שגנב דמשמע דגם בהשמינה מאלי' לא ע"י פיטום שהוציא עלי' היצאות דאז שייך השבח להגזלן וכמ"ש הרמב"ם (הלי"א). אבל הכא דכתב הרמב"ם סתמא והשמינה דמשמע גם מאלי' דאז השבח להנגזל אם הדרא בעינא. ובכ"ז כשטבח דהוי כתברא ושתיא משלם כמו שגנב. ומ"ש מיוקרא דכתב הרמב"ם בהלי"ד) דבשבר וטבח חייב כפל ודו"ה כיוקרא דהשתא. ומשום דנעשה עתה גנב. וא"כ גם בנשבח מאלי' נימא דיתחייב כפל ודו"ה גם על השבח כיון דהשבח שייך להנגזל. ונעשה עתה גנב על השבח. והנה באמת מבואר חילוק זה בגמ' (בדף ס"ו) דאמרי' טלאים כדמעיקדא דמים כשל עכשיו וע"ש בתוס' לפי פר"י דזה הוא הנפ"מ בין נשבחה גוף הבהמה ליוקרא וזולא. אבל לפר"י א"ש דזה ידעינן מגזה"כ דאחי' לקרן דוקא כעין שגנב אבל כפל ודו"ה כהעמב"ד לעולם גם כשנתיקרה וחמיר לפעמים הכפל מהקרן (דהיינו בנתיקרה ואיתבר ממילא דהקרן כמו שגנב והכפל כשעת היוקר) אבל בנשבחה או נתגדלה ליכא הך גזה"כ דיהי' הכפל כשעת העמב"ד מטעם דאטו תירא גנבא ממך וכמ"ש התוס' ע"ש. אבל הרמב"ם דלא ס"ל כהר"י דגזה"כ דהכפל יהי' תמיד כשעת העמב"ד ביוקרא וזולא. דהא ס"ל בנתיקר ואיתבר ממילא גם הכפל כשעת הגזלה. ורק בשבר וטבת כתב הרמב"ם דחייב כפל ודו"ה כשעת היוקר. וע"כ אין זה משום דינא דרב דאחי' לקרן דוקא כעין שגנב. והכפל כהעמב"ד דא"כ גם בממילא יתחייב וע"כ הטעם משום דנעשה עתה גנב מחדש להתחייב כפל ודו"ה. וא"כ מ"ט בנשבחה ושבר וטבח לא מתחייב כפל ודו"ה על השבח. ועיין ברא"ש שכתב דלענין קרן שוה שבחא דממילא ליוקרא וזולא. והיינו דמשלם בתברא ושתיא גם בעד השבח כמו בנתיקרה. והכפל מתבאר מהרא"ש דגם בתברא ושתיא לא מחייב בעד השבח וקשה מ"ט חלוק הקרן מהכפל. וא"ל דהרא"ש ס"ל דתברא ושתיא חייב משום מזיק ולא משום גנב. דמדברי הרא"ש (בפ' הגוזל סי' ג') מתבאר דס"ל דחייב משום דנעשה גנב. וא"כ צ"ע מ"ט לא מחייב גם כפל על השבח כיון דנעשה גנב מחדש וחייב בקרן לתחייב גם כפל. ועיין בגמ' (בדף ס"ה ע"ב) בגנב טלה ונעשה איל דתניא דמשלם תשלומי כפל ודו"ה כעין שגנב ופריך הגמ' דאמאי לא משלם כהשתא. (והיינו דהטביחה הוי כתברא ושתיא) ומשני הגמרא כהשתא ה"ט דלא משלם דא"ל אטו תורא גנבא ממך דיכרא גנבא ממך. וצריך להבין הטעם נהי דלא גנב תורא. אבל כיון דהטביחה הוי כתברא ושתיא. ונעשה גנב מחדש כדמוכח מהרמב"ם הנ"ל וא"כ מ"ט לא יתחייב דו"ה כפי ששוה עתה. דהרי השתא ע"י הטביחה הוא כגונב תורא וכן בהשמינה קשה כנ"ל.

טז)

ולפי דברנו מיושב שפיר דכיון דהא דחייב להרמב"ם בשבר וטבח כיוקרא דהשתא הוא משום דע"י הגנבה דמעיקרא כבר יש לו קנין גנבה. ולכן נעשה עתה גנב בכל היזק שעושה. וע"כ ל"ש זה רק ביוקרא דהבהמה היא עתה בגדלותה כפי שהיתה בשעת הגנבה. ולכן מצטרף הגנבה דמעיקרא לההיזק שעושה עתה להיות כגנבה אריכתא דהא גנב בהמה כזו מעיקרא ורק דעתה נתיקרה. אבל בטלה ונעשה איל עגל ונעשה שור. דהוא לא גנב שור רק עגל וע"כ א"א לצרף הטביחה שעושה עתה להגנבה דמעיקרא. דמה שנתגדלה הא לא גנב מעיקרא וע"כ אם נרצה לחייבו על השבח או על מה שנתגדל הוא משום מעשה הטביחה לחוד בלי צירוף גנבה הקודמות. (והיינו אם יהי' הטביחה בחצרו דנעשה עתה גנב מחדש) הרי זה שוב הוי כגונב מהגנב דפטור מכפל. וע"כ שפיר כתב הרמב"ם דכחושה והשמינה משלם כפל ודו"ה כשעת הגנבה. דא"א לחייבו על השבח שנתוסף אחר הגנבה. דכיון דזה השבח שנתוסף לא גנב א"א לצרף להטביחה שיהי' גנבה אריכתא והוי גונב מהגנב. וזה נמי כונת הגמ' בטלה ונעשה איל אטו תורא גנבא ממך היינו דזה הנתגדל אח"כ הא לא גנב. וע"כ א"א לחייב ע"ז וזה נמי כונת הגמ' אח"כ טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו. היינו דבטלה ונעשה איל א"א לחייב יותר מכפי מה שגנב. אבל דמים דהיינו בנתיקרה אח"כ שפיר אפשר לחייבו כשל עכשיו. כיון דכזה גנב מעיקרא ועכשיו הוקרה אותה הגנבה עצמה משלם כיוקרא דהשתא, דמצטרף הגנבה דמעיקרא להמעשה שעושה עתה להיות גנבה אריכתא. וע"כ כתב הרמב"ם נמי דבנתיקרה ושבר או טבח חייב כפל ודו"ה כהשתא. ולא הוי כגונב מהגנב דעל היוקרא הא א"צ עתה קנין מחדש. דהא כבר עשה קנין גזלה מעיקרא כפי גדלותה דהשתא כיון דמצטרף הקנין דמעיקרא שוב לא הוי גונב מהגנב וכנ"ל.

יז)

ואין להקשות דגם בנשבחה לא יהי' כגונב מהגנב דהא כיון

דהשבח לא הי' בתחלת הגנבה א"כ כשטבח אח"כ בחצרו הרי על השבח או על מה שנתגדלה הוא עתה תחלת גנבה ויהי' חייב ע"ז כפל. אבל ז"א דכבר בארנו (באות ג') דגם בהשבח שנשבחה אחר שנגנבה יש לו להגנב קנין גנבה. וראי' לזה מהא דבשינוי קונה הגנב גם השבח וקנין השינוי הוא ע"י קנין הגזלה. דמשום דא"א לקיים והשיב. דאינו כאשר גזל ע"כ זוכה ע"י קנין הגזלה וא"צ עתה אחר השינוי שום קנין. וכן גם בנשבחה קונה ע"י שינוי השבת בלא שום קנין וע"כ דהיינו ע"י קנין הגזלה. ואע"ג דבשעת שגנב לא הי' השבח ולא עשה קנין בהשבח. מ"מ יש לו קנין ממילא בהשבח. והיינו דכמו בכל הדברים שקנוים לאדם לחלוטין ונשבחה ל"צ שום קנין על השבח דשלו נשבחה ה"נ בהקנין שיש לו לגנב בהגנבה כשנשבחה אמרי' דשלו נשבחה ואותו הקנין שיש לו בהגנבה יש לו גם בהשבח. וכיון דגם בהשבח יש לו קנין גנבה וע"כ כשטבח או ששינה אין חייב כפל ודו"ה על השבח דהוי כגונב מהגנב. כיון דגם בהשבח יש לו קנין גנבה מכבר קודם ששינה. ובזה ל"ש לאמר דנצטרף הגנבה דמתחלה לההיזק שעושה עתה להיות כגנבה אריכתא כמש"ל לענין יוקרא דבשבח ל"ש לצרף הקנין שמקודם. ומשום דלא עשה בהשבח מעשה גנבה. והקנין שיש לו הוא ממילא כנ"ל וכל דלא עשה מעשה גנבה בשעת קנין השבת ל"ש לחייבו בצירוף הקנין שמקודם. ועוד גם בל"ז דהרי קנין השבח בא לאחר שכבר הי' מופקע החפץ מרשות הבעלים וא"כ גם תחלת קנין השבח הוי כגונב מהגנב. משא"כ ביוקרא דעשה מעשה גנבה בהחפץ שנגנב ואינו גדול עתה מכפי מה שהי' בשעת הגנבה. וע"כ שפיר מצרפינן הגנבה דמעיקרא לההיזק שעושה כעת בשעת היוקרא לחייבו על היוקרא. ולא הוי כגמה"ג משום דהכל גנבה אריכתא.

יח)

וניחא שפיר דברי הרא"ש הנ"ל שכתב דלענין קרן שוה נשבחה מאלי' כיוקרא. והיינו דמשלם בתברא גם בעד השבח הקרן ולא הכפל. והקשינו דמ"ט חלוק הקרן מהכפל כיון דס"ל להרא"ש דחייב בתברא ושתי' מדין גנב יתחייב גם כפל בעד השבח ולהנ"ל ניחא. דמכפל פטור משום דהוי כגונב מהגנב. אבל בקרן חייב דגם גונב מהגנב חייב בקרן. ולהקצות דגמה"ג פטור גם מקרן י"ל דחייב משום מזיק, ועוד י"ל לפמש"ל (באות ב') דבגזלה להתחייב בקרן לא בעינן מעשה ובגנבה לחייב כפל בעינן מעשה. וע"כ הכא בשבח דהקנין על השבח שנתוסף בא לו להגנב בלא מעשה גנבה דהא בשעה שגנב עדיין לא הי' השבח ורק דממילא יש לו קנין גנבה בהשבח מהטעם שכתבנו לעיל דבכל קנין שיש לו לאדם בחפץ השבח שלו ממילא. וע"כ לא מקרי על השבח גנב רק גזלן דגנבה בעי מעשה. ואף דאיירי בתברא מ"מ בעינן מעשה גנבה בשעת הקנין דוקא. ובשבת דהקנין בא לו בלא מעשה גנבה הוי רק כגזלן וע"כ לא מחייב בכפל על השבח (גם בלא טעמא דהגמה"ג פטור) אבל בקרן חייב דגם בלא מעשה חייב כדין גזלן. ובאיתבר ממילא ל"ש לחייבו על השבח דלא מקרי כלל גנב על השבח שבא לו הקנין ממילא גם בלא כונה לגנוב. אבל בתברא דעשה מעשה שפיר נעשה גזלן ומשום דכבר יש לו קנין גזלה. וע"כ כל היזק שעושה דבאדם אחר הי' רק מזיק אבל הגנב שכבר יש לו קנין גזלה בהשבח נעשה גזלן ע"י ההיזק אבל לא גנב דהקנין הי' בלא מעשה אבל גזלן שפיר נעשה עי"ז וכמ"ש (באות ב') וע"כ כתב הרא"ש דחייב על השבח לשלם קרן ולא כפל. אבל ביוקרא חייב כפל ג"כ להרא"ש כדמתבאר מדבריו וכשיטת הרמב"ם הנ"ל דביוקרא כיון דהבהמה עומדת בגדלותה עתה כמו שהיתה בשעת תחלת הגנבה. הוי כגנבה אריכת' וכנ"ל.

יט)

והרמב"ם הנ"ל דכתב דבכחושה והשמינה משלם תשלומי כפל ודו"ה כמו שגנב. נוכל לכוין דעתו כדעת הרא"ש הנ"ל דהקרן משלם כהשתא. ורק תשלומי הכפל משלם כמו שגנב מהטעם דהוי כגמה"ג. או דלא מקרי כלל גנב על השבח רק גזלן וכמש"ל. ואם נפרש דהרמב"ם בתשלומי הכפל כולל גם הקרן דמשלם כמו שגנב ע"כ יהי' מוכח דגונב מהגנב פטור גם מקרן דאל"כ מ"ט לא יתחייב לפחות הקרן כהשתא דע"י הטביחה הוא נעשה גנב מחדש. אם לא דנימא דכיון דהקנין על השבח בא לו ממילא בלא מעשה גנבה ע"כ לא נעשה גם גזלן להתחייב בקרן משום דבעינן מעשה גם להתחייב בקרן. ורק ביוקרא דמצטרף עם קנין הגנבה שמתחלה שהי' ע"י מעשה אמרי' דהכל גנבה אחת וחייב כפל ג"כ וכנ"ל.

כ)

ויתיישב לפ"ז מה דהקשה הרא"ש בפ' הגוזל (סי' ג') דבפרה מעוברת וברחל טעונה וגזזה דמשלם כשעת הגזלה ואמאי לא ישלם כמו שהיתה שוה רגע קודם השינוי. וכמו בתברה ושתי' דמשלם ד'. ותירץ הרא"ש דע"י שינוי לא נעשה גזלן אבל בתברה דאיבדה מהעולם נעשה גזלן ע"ש ועמש"ל (באות ג') וקשה לכאו' מהא דפריך שם (בדף ס"ה) על הך דמוקי כי קאמר רב ביוקרא וזולא ה"ד אילימא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף ד' קרן כעין שגנב לימא פליגי אדרבה כו'. ומוכח דטביחה דמיא לתברא ושתיא. וצריך לדחוק דטביחה ל"ד לגזזה דזה מקרי דרך השחתה יותר ודמי לתברא שמאבד מן העולם החיות. אבל להנ"ל ניחא דביוקרא וזולא כיון דאפשר לצרף מעשה הגנבה שבתחלה לההיזק שעושה אח"כ להיות כגנבה אריכתא. ומשום דהדבר הנגנב הוא באותו מצב עתה כפי שהי' בשעת תחלת הגנבה. ומצרפינן הגנבה שיהי' הכל גנבה אריכתא וע"כ כל היזק שעושה מקרי גנבה. ולכן פריך הגמ' דטביחה דמיא לתברא ושתי' כיון דרב איירי ביוקרא וזולא. אבל בפרה מעוברת ורחל טעונה וגזזה אין משלם רק כשעת הגזלה ול"צ לשלם בעד השבח שנתוסף וגזזה. דכיון דהשבח לא הי' בשעת גנבה וליכא ע"ז מעשה גנבה מתחלה וע"כ פטור במה שמשנה דהשינוי לחוד ל"מ מעשה גנבה. ול"ש לצרף בזה הגנבה שמתחלה דאז לא הי' השבח. וע"כ א"א לחייבו כשעת השינוי רק כשעת הגנבה. ומכ"ש אי נימא דגונב מהגנב פטור גם מקרן דודאי א"א לחייב על השבח משום השינוי. כיון דל"ל בזה דהכל גנבה אריכתא והוי גמה"ג. ומה דלא מחייב משום מזיק יתבאר עוד.

כא)

והנה מהתוס' (בדף ס') בד"ה טלאים שכתבו דלענין טלה ונעשה איל או כחושה ונתפטמה לשלם כפל ודו"ה כדמעיקרא כמו קרן דמתבאר דס"ל דגם הקרן לא משלם בטלה ונעשה איל גם בתברא (דהיינו בטבח) רק כדמעיקרא ולא משלם בעד השבח שנתגדל וזה דלא כמ"ש הרא"ש הנ"ל (באות ט"ו) דלענין קרן שוה נשבחה מאלי' ליוקרא דמשלם בתברא בעד השבח. ועיין בהגר"א (בסי' שנ"ד) שכתב ג"כ דהתוס' מחולקים עם הרא"ש בזה. וצריך לבאר מ"ט לא יתחייב על השבח בתברא הן משום גנב והן משום מזיק. והנה לכאורה חשבתי לומר דהתוס' ס"נ דבאמת שייך להגזלן השבח שנתגדלה מאלי' וכן בנתפטמה מאלי'. וכמבואר בר"פ הגוזל דשבח שע"ג גזלה דגזלן. ושוב ראיתי להפ"י שכ"כ ע"ש. ועיין בסמ"ע (סי' שס"ב סקט"ז) שכתב ג"כ דמה שנתגדל העיבור שייך להגזלן. ובנתיבות תמה עליו מהמבואר (בסי' שנ"ד) דנתפטמה מאלי' דמי ליוקרא. וכן ראיתי בס' ב"א להג"ר אברהם מטשעכנאווי שתמה עליו מהרא"ש פ' הגוזל שהעתקנו (באות ג'). ולענ"ד משם ל"ק דקאי שם על מתני' דמשלם דמי פרה העומדת לילד. וס"ל להרא"ש שם דטעם משנתינו משום דקנה בשינוי והוי שינוי גם להפרה וא"צ כלל לתקה"ש. וכל דין המשנה דהגוזל הכל מדינא. וע"כ שפיר הקשה שם הרא"ש על המשנה דאמאי לא ישלם בעד העיבור והגיזה שנתגדל אצלו דשייך להנגזל עד הלידה והגיזה כיון דהמשנה ל"ל תקנת השבים. אבל הסמ"ע דקאי לדינא דאי"ל תקה"ש שפיר י"ל דגם מה שנתגדלה מאלי' שייך תקה"ש. וכן מתבאר באמת ברשב"א (דף צ"ד) ע"ש. ועיין במלחמות ריש הגוזל דמתבאר שם דכשהיתה טעונה ומעוברת ונתגדל אצלו הגיזה והעיבור דמי לנתפטמה דל"ש להגזלן וזה דלא כהסמ"ע. ואך בגזל ריקנית לגמרי ונתעברה אצלו שייך להגזלן אף בלא תקה"ש. ואף דלא הוי שינוי מ"מ כיון דלא הי' כלל מזה בשעת הגזלה ונולד אצלו מחדש שייך להגזלן דא"צ לשלם רק כשעהג"ז. ואולם בנתפטמה כיון דמגופא דבהמה היא שייך להנגזל עשה"ט. ואולם קשה על הסמ"ע מהא דפריך (בדף ס"ה) בגנב טלה ונעשה איל ואלא מאי שינוי ל"ק אמאי משלם כעין שגנב לשלם כהשתא דמתבאר להדיא דמה שנתגדלה מאלי' שייך להנגזל. ודוחק לאמר דזה באמת כונת הגמ' דמשני אטו תורא גנבי ממך. היינו שמה"ט שייך להגזלן מה שנתגדל מטלה לאיל זה דוחק כמבואר. ועיין בלשון התוס' הנ"ל בד"ה טלאים במ"ש ואע"פ שעל שעת טביחה בא דו"ה כ"כ שעת גנבה גרמה כו' דמתבאר להדיא דס"ל דמה שנתגדלה וכן בנתפטמה מאלי' שייך להנגזל.

כב)

ועכ"פ נתבאר דהשבח דנתפטמה מאלי' שייך להנגזל וגם מה שנתגדלה מאלי' שייך להנגזל. ולפ"ז יש לבאר מ"ט ס"ל להתוס' דפטור על השבח גם מקרן בתברא ושתיא. ומחולקים בזה עם הרא"ש הנ"ל שכתב דלענין קרן דמי שבת ליוקרא להתחייב כהשתא. והנה בטעמא דהרא"ש יש לפרש או דחייב על הקרן מטעם מזיק (ולפ"ז פשוט ניחא הא דמכפל פטור על השבח). וגם יש לפרש מדין גנב וכדמשמע מלשונו בפ' הגוזל. ובכ"ז ניחא דפטור מכפל וכמש"נ (באות י"ח). ולהתוס' צ"ע מ"ט לא יתחייב על השבח בין מדין גנב בין מדין מזיק. והנה הא דלא מחייב מדין גנב כבר בארנו לעיל (באות י"ט) די"ל דכיון דהקנין שיש לו בהשבח נעשה ממילא. וע"כ לא נעשה גזלן בתברא דגם לענין להתחייב באונסין משום גזלן בעינן מעשה. והמעשה צריך שיהי' בהקנין שיקנה החפץ הנגנב ע"י מעשה הגנבה. וע"כ אף דבתברא עושה מעשה היזק. אבל א"ז המעשה בהקנין דהקנין גזלה הרי יש לו מקודם והקנין בא לו ממילא בלא שום מעשה. והיינו דכיון דיש לו קנין בהגזלה ע"כ כל השבח שנתוסף וכן מה שנתגדלה ג"כ חל ע"ז הקנין גזלה ממילא. וכיון דבא לו הקנין בלא מעשה אין נעשה ע"ז גנב דאף אם יעשה אח"כ כשנשבחה קנין להגביהה או שהיא בחצרו מ"מ אין זה כלום דאין קנין חל על קנין. ומה דתברא אין זה מעשה גנבה ורק ביותרא הוי גנבה אריכתא להתחייב כהשתא. אבל השבח שלא הי' כלל בשעת הגנבה ל"ש גנבה אריכתא דהרי זה לא גנב וכדאמרי' אטו תורא גנבא ממך. וע"כ אין לחייבו על השבח משום גנב. והרא"ש ס"ל דתברא מקרי מעשה או דס"ל דרק בגנבה להתחייב כפל בעינן מעשה אבל להתחייב באונסין ל"ב מעשה. וכמ"ש (באות ב') דבגזלן ל"ב מעשה. ואולם אם עשה שינוי ס"ל להרא"ש דשינוי ל"מ מעשה גזלה כלל וכמ"ש בפ' הגוזל (סי' ג') דמה"ט בגזל רחל טעונה וגזזה אין משלם רק כשעת הגזלה ולא כשעה שגזזה. והטעם דהשינוי שקונה הוא רק מפני שמפטר עי"ז מהשבת הגזלה, וזה לא מקרי גזלה מה שעושה טצדקי להפטר מהשבה ורק בתברא שמפסיד מהבעלים דרך השחתה מקרי גזלה כיון שיש לו מכבר קנין גזלה בהשבח וכנ"ל. והנה מדברי הרא"ש יש לומר דאין סתירה לדינו של הנתיבות הנ"ל דגמה"ג אם השני עשה שינוי חייב. דאף שכתב הרא"ש דעל ידי שינוי לא נעשה גזלן היינו דוקא לגביה הראשון שכבר יש לו קנין גזלה גם בהשבח. אבל הגנב השני דבלא השינוי אין לו קנין גזלה וכנ"ל (באות ז' בהגה) ורק על ידי השינוי הוא דנעשה גזלן והגזלה שלו עם קנין השינוי באין כאחת. בזה יש לומר שפיר דנעשה גזלן ע"י השינוי להתחייב באונסין ומשום דהוסיף בגנבתו להפקיע מהבעלים יותר מהראשון].

כג)

ואולם אכתי צ"ע להתוס' ולהרמב"ם דמ"ט לא יתחייב על השבת בתברא משום מזיק. ואינו משום שהוא גנב יפטור מדין מזיק כשאר אדם. וכיוצא בזה ק"ל במה שהקשו הראשונים בש"מ (בדף צ"ז) בתוקף ספינתו ש"ח ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחתא נוטל. והקשו ממ"נ אם איירי ביש שינוי ע"י הפחת א"כ קנה הספינה וצריך לשלם בעד כל הספינה. ואי בליכא שינוי א"כ יאמר הרי שלך לפניך וא"צ לשלם בעד הפחת. ותירצו דאיירי כאן שאין רצונו לגזול לגמרי רק לתשמיש ושואל של"מ אין קונה בשינוי ע"ש. וק"ט מה קשה להו דהרי איירי הכא שנפחתה הספינה ע"י המלאכ' שעשה. וא"כ אף באופן דליכא שינוי חייב מטעם מזיק ורק בנכחשה מאלי' בהכחשה דהדרא דליכא שינוי אומר הש"ל. אבל בהכחיש בידים מ"ט לא יתחייב משום מזיק. וזה ודאי אין לאמר דכל דליכא שינוי ל"מ היזק ניכר דודאי דניכר הפחת ודוקא בשף מטבע ש"ח פטור אבל בשף כלי ש"ת ודאי דהוי מזיק וחייב. ואחז"ר נדפס הס' או"ש וראיתי שתמה ג"כ על הש"מ בזה.

כד)

וליישב הש"מ הנ"ל י"ל בפשיטות לפי"מ דמבואר לקמן (בדף קט"ו) דרב לא ס"ל כר"ח בגזל ולא נתיאשו הבעלים דרמ"ג ורמ"ג ורב ס"ל דאין גובה מהשני. והנה חזינן דגזלן השני שאכלו פטור ואין חייב על האכילה מטעם מזיק. ומשום דכיון דכבר מופקע הגזלה מרשות הבעלים שאין יכולים להקדיש. וע"כ פטור השני בין משום גנב ובין משום מזיק וע"ש בתוס'. וע"כ הקשה הש"מ הכא בספינה לרב לשטתי' דכמו דאחר אין חייב לרב משום מזיק בגזלה שכבר מופקע מהבעלים ה"נ הגזלן הראשון בעצמו שהזיק א"א לחייבו על הפחת משום מזיק לרב וע"כ כיון דליכא שינוי יוכל לומר הש"ל. ואולם זה לא יעלה ארוכה רק על הש"מ דקאי לרב. אבל מה שהקשינו על התוס' דמ"ט לא יתחייב על השבח משום מזיק לא יתורץ עדיין דהרי אנן קיל"נ כר"ח דרמ"ג ורמ"ב. וא"כ כמו דהשני חייב משום מזיק ה"נ יתחייב הגזלן הראשון משום מזיק במקום דא"א לחייבו משום גנב. וכמו הכא על השבח שא"א לחייבו משום גנב וכמש"ל לתחייב משום מזיק. וגם מדברי הש"מ הנ"ל משמע דס"ל כן לדינא דבלא שינוי אומר הש"ל בנטלה ע"מ לגוזלה. ואמאי דהא לפי"מ דקיל"נ לדינא כר"ח יתחייב משום מזיק.

כה)

והנה באמת ק"ל טובא לפי"מ דאמרי' (בדף קט"ז) דרב ל"ל דר"ח. וא"כ איך אמרי' (בדף ס"ה דרב אי"ל כרבה דתברא ושתיא משלם ד' אי נימא דהא דחייב בתברא ושתיא הוא מדין מזיק. והרי כיון דרב ס"ל דהשני שאכל גם לפני יאוש לא מתחייב משום מזיק ומטעם הנ"ל. וא"כ גם הגזלן הראשון בעצמו איך אפשר לחייבו על היוקרא משום מזיק. דהא גם היוקרא מקרי אינו ברשות הבעלים וכנ"ל (באות ג' וי"ז) וע"כ כמו דאחר שהזיק פטור משום שא"ב ה"נ הגזלן עצמו יפטור. ואין סברא כלל לצרף מעשה הגנבה שעי"ז הפקיע מהבעלים שיתחייב מה"ט אח"כ משום מזיק יותר מאינש אחרינא. דהרי הם שני מעשים נפרדים וכיון דעל כל אחת פטור איך יצטרף להתחייב ע"י שניהם.

כו)

ומזה ראי' ברורה לענ"ד להרמב"ם הנ"ל דתברא ושתי' חייב משום גנב וכמו שבארנו דהכל גנבה אריכתא. ולפ"ז ניחא דאע"ג דרב ס"ל דהשני לא מתחייב גם משום גנב. (דאע"ג דשם בדף קט"ו לא איירי שהשני גנב רק לקח מדעתו של הגנב בכ"ז לענין הבעלים אין נפ"מ כלל דרשות הגנב ל"מ כלל) דהרי לא ס"ל כר"ח בבא אחר ואכלו שגובה מהשני. ובאכל הרי יש בה קנין גנבה ג"כ וס"ל דהשני פטור. בכ"ז ניחא הא דחייב בתברא ושתי' משום גנב על היוקרא. דלענין גנב שפיר חלוק גנב הראשון על היוקרא מגנב השני דראשון פטור כיון דכבר אינו ברשות הבעלים. וע"כ לא נעשה גנב. אבל הראשון שמחייבים אותו על הא דתבר משום דהכל גנבה אחת אריכתא. דמה"ט א"צ עתה שום קנין גנבה ומשום דכבר יש לו קנין במה שגנב הוא עצמו מתחלה. וע"כ ל"ש לפוטרו לרב משום שא"ב. וכמש"ל דמה"ט חייב כפל להרמב"ם על היוקרא ולא מפטר משום גמה"ג. מה"ט דהכל גנבה אריכתא וע"כ גם לרב ניחא דחייב. אבל אי נימא דחייב משום מזיק בזה אין שום סברא לחלק בין השני להראשון וכמש"ל דהם שני מעשים נפרדים.

כז)

ועפ"ז יתיישב קושיתנו הנ"ל על התוס' והרמב"ם מ"ט לא יתחייב על השבח משום מזיק. וכן הקושיא על הש"מ הנ"ל דאף דזה ודאי לפי"מ דקיל"נ כר"ח דרמ"ג ורמ"ג השני חייב בין משום גנב ובין משום מזיק דאין סברא כלל לומר דרק משום גנב חייב ולא משום מזיק. דמהכ"ת נחלק בזה. (ובפרט להקצות דגמה"ג פטור מקרן ע"כ דהשני חייב משום מזיק). בכ"ז לענין מזיק שפיר י"ל להיפוך דהשני חייב והגזלן עצמו פטור משום מזיק. והיינו דכמו דמצינו לענין אם עשה מלאכה והשתמש בהגזלה דפטור הגזלן לשלם בעד התשמיש אף דאם איש אחר ישתמש בהגזלה יתחייב וכמבואר בחו"מ (סי' שס"ג) ובכ"ז הגנב עצמו שהשתמש פטור מטעם דכל הגזלנים משלמין רק כשעת הגזלה וכמבואר (בדף צ"ו) בההוא דגזל פדנא דתורא וכרב בהו דפריך הגמ' ס"ס גזלה היא וקהדרא בעיני' ותנן כל הגזלנים משלמין כשהג"ז. ומבואר דזה הוא הטעם לפטור בעד התשמיש משום דיש לו קנין בהגזלה וא"צ לשלם רק כאשר גזל. וע"כ י"ל דגם משום מזיק לא מתחייב הגזלן עצמו כשהזיק באופן דליכא שינוי' ויכול לאמר הש"ל. ואל תתמה ע"ז דהרי לפי"מ דאמרי' בב"מ (דף מ"ד) לחד לישנא דב"ש וב"ה פליגי בדרבה ולב"ה אין חייב בתברא ושתיא לשלם ד' כהשתא ורק כשעת הגנבה. ואמאי לא יתחייב בתברא משום מזיק. וע"כ די"צ דגזלן אין חייב משום מזיק. ולפ"ז אין תימא ג"כ דנימא כן לפי האמת דגזלן לא מתחייב משום מזיק. והא דחייב בתברא ושתי' הוא מדין גנב. ומשום דהכל גנבה אריכתא וכ"ז על היוקרא דיש לחייבו משום גנב אבל על השבח דא"א לחייב משום גנב כמש"ל משום שלא הי' בשעת הגנבה גם משום מזיק פטור דגזלן לא מתחייב משום מזיק. וגם בהשבת יש לו קנין גזלה וכנ"ל ואם ישתמש יפטור לשלם בעד השימוש גם על חלק השבת שנתגדלה אצלו. וע"כ גם משום מזיק פטור. וכן ניחא הש"מ הנ"ל דהקשה דאם ליכא שינוי בהספינה יאמר הש"ל. דמשום מזיק א"א לחייב לגזלן.

כח)

ועפ"ז יוצא לנו עוד נפ"מ לדינא דלהקצות דגמה"ג פטור גם מקרן ולא נעשה גנב והך דבא אחר ואכלו חייב משום מזיק. ולפ"ז אם יגנוב השני טלה ויתגדל אצלו או יתפטם מאלי' ואז יזיק אותו או יאכלנה. להקצות יתחייב לפי"מ ששוה עתה אחרי שנתגדלה. דכיון דלא נעשה גנב הרי הוא ככל אדם שהזיק דמשלם כמו ששוה עתה. אבל לפמ"ש דגמה"ג חייב בקרן ונעשה גנב להתחייב באונסין כשעת הגזלה. לא ישלם רק כשעת הגזלה ולא כמו שהזיק עתה דגזלן פטור משום מזיק.

כט)

עוד נראה דלפמ"ש דתברה ושתיא חייב משום גנב משום דהכל גנבה אריכתא היא יתחייב על היוקרא גם כששבר לאחר היאוש כיון דנחשב לגנבה אריכתא והתחלת הגנבה הרי הי' קודם יאוש. אבל להקצות דחייב משום מזיק נראה דלאחר יאוש יפטור. וכמו בבא אחר ואכלו לאחר יאוש דפטור אף כשנטלו קודם יאוש וכמו שכ' התוס' שם ויתבאר להלן --. ה"נ הגזלן בעצמו יפטור על היוקרא לאחר יאוש. דלענין חיוב משום מזיק אין סברא לחלק בין הוא לאחר ואין לצרף הגנבה שעשה וגרם להתיאש. להתחייב משום מזיק בשביל זה דהם שני ענינים נפרדים ועל כל אחד בפ"ע פטור. ועוד נפ"מ אם חייב מדין גנב או משום מזיק לענין השברים דאין שמין לגנב וגזלן כמבואר (בדף י"א).

ל)

והנה שיטת ר"ת בתוס' (דף ס"ו) ד"ה טלאים דגם לענין יוקרא לא משלם בטבח רק הקרן כדהשתא. אבל הדו"ה לא משלם רק זוזא כדמעיקרא. ומשמע דהטעם הוא דס"ל דחייב בתברא ושתיא משום מזיק. ויהי' מוכח מר"ת דגם גזלן חייב משום מזיק. ולפ"ז יפלוג על הר"י גם לענין שבח שנתגדלה ונתפטמה מאלי' דמשלם הקרן כהשתא לפי"מ שנתגדלה מדין מזיק וכשיטת הרא"ש הנ"ל ולא כמ"ש בשיטת הר"י דפטור גם מקרן. ואולם אפ"ל דגם ר"ת ס"ל דגזלן לא מתחייב משום מזיק. ובתברא ושתיא חייב מדין גנב על היוקרא והא דלא מחייב למי כפל על היוקרא היינו משום דהוי גמה"ג. ולא ס"ל דהכל גנבה אריכתא להתחייב כפל ומשום דכיון דבהתחלת הגנבה הי' שוה רק זוזא א"א לחייב כיוקרא דהשתא רק כמו ששוה בהתחלת הגנבה. אבל קרן מתחייב משום דנעשה עתה גנב מחדש אבל כפל א"א לחייב משום גנבה חדשה דהוי גמה"ג. ואך דלכאורה יקשה דיתחייב עכ"פ הגו"ד בעד הטביחה. דע"ז ל"ש הפטור דהוי אינו ברשותו דהרי בכל טביחה כבר היא אינו ברשותו וחייבי' רחמנא. ואולם ז"א דלא מתחייב על הטביחה רק כפי ערך הכפל. וכיון דמכפל פטור על היוקרא שוב אמרי' דתשלומי דו"ה א"ר ולא גו"ד. וגם משום דמחוסר מעשה גנבה על היוקרא כנ"ל (באות י"ז) לענין שבח. וס"ל לר"ת דגם ביוקרא שייך כן ורק בקרן חייב כגזלן. דגזלן להתחייב באונסין לחוד נעשה גם בלא מעשה בהקנין כנ"ל. ועיין בח' הר"נ לב"מ דמשמע מלשונו דתברא חייב משום מזיק.

לא)

והנה באמת במ"ש דגזלן לא מתחייב משום מזיק. אין זה תימא דמצינו עדיפא מזה במ"ש הרא"ש בפ' הגוזל הנ"ל (באות ב') דבפרה מעוברת וילדה ורחל טעונה וגזזה שכתב הרא"ש דמשלם רק כפי שהיתה בשעת הגזלה. ומה שהגדיל הולד והגיזה משעת גזלה עד שעת השינוי פטור מלשלם. אף דעד שעת השינוי אם הי' חוזרת אז לבעלים הי' שייך השבח להבעלים בכ"ז עכשיו שילדה וגזזה וקנה בשינוי פטור לשלם בעד השבח. וכמ"ש הרא"ש להוכיח דהא ע"כ בילדה פטור דהוי כאיתבר מאלי' וע"כ ה"ה בגזזה פטור משום דע"י שינוי לא נעשה גזלן ע"ש וחזינן דאף שאם אחר גזז הי' חייב לשלם לבעלים בעד הגיזה שהרי שייך להם בכ"ז הגזלן עצמו שגזז זוכה בהגיזה וא"צ לשלם כלל בעד הגיזה. וכן אף בילדה דנעשה השינוי ממילא אבל בכ"ז איך זוכה בהולד שילדה בלא שום תשלום דמים להבעלים דהרי בכל שינוי שקונה חייב לפחות דמים. אבל הכא איך זוכה בהולד והגיזה בלא שום תשלום דמים. וע"כ משום דעל הגזלן אין חל רק חיוב דמים כשעת הגזלה ורק כשאיתא בעין צריך להחזיר עם השבח שאינו שלו. אבל כשצריך לשלם דמים א"צ לשלם רק כשעת הגזלה וא"צ לשלם דמים בעד הולד והגיזה אחרי שקונה בשינוי וח"צ להחזירם בעינא. וע"כ אין תימא ג"כ מה שא"צ לשלם כשהזיק השבת דחיוב דמים ליכא עליו רק כשעת הגזלה. ובכ"ז הרא"ש עצמו ס"ל דחייב לשלה בעד השבח מדין מזיק או מדין גנב כנ"ל, ול"ד לגזז וילדה דקונה בשינוי.

לב)

והנה כבר כתבנו (באות א') דמ"ש הקצות להוכיח דתברא חייב משום מזיק דאי משום גנב הי' חייב גם באיתבר ממילא דבכל רגע הוא גנב. וע"כ דמשום גנב לא מתחייב דגמה"ג פטור גם מקרן. כתבנו שם לדחות ראיתו דא"א לחייב באיתבר ממילא משום גנב משום דליכא מעשה וגנב בעי מעשה. וכמ"ש הקצות מרש"י ב"מ (דף י"א) וכעת ראיתי בס' ד"א שהשיג על הקצות מהרשב"א בש"מ (כתובות ל"ד) גבי גנב וטבח בשבת דאיירי שהיתה בהמת חברו רבוצה בחצרו ונתכוין לגנבה ולזכות בה עם שחיטתה דאם נתכוין לזכות בה קודם שחיטה הרי נתחייב בגנבה משעה שזכה בה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת שחיטה עכ"ל. ומוכח דלא כהקצות. דאי"ל דמיירי שנעל בפניה לשם גנבה דא"כ מתחייב משעת נעילה אף שלא נתכוין לקנותה כיון דעושה מעשה גנבה ע"ש. ויש לדחות ראיתו דזה באמת כונת הרשב"א דאם איירי בשנתכוין לזכות קודם השחיטה והיינו ע"י מעשה נעילה הרי כבר נעשה גנב קודם השחיטה. וע"כ דאיירי שלא עשה שום מעשה גנבה קודם השחיטה דהיינו שלא נעל החצר. ורק המעשה גנבה זה הוא השחיטה דנתכוין לזכות ולשוחטה לעצמו וזה גופא הוא מעשה הגנבה מה ששוחטה לעצמו. והיא בחצרו דקניא לו חצרו אז בשעת מעשה השחיטה. ואולם כבר הבאנו ראי' (באות ב') נגד הקצות מהכופר בפקדון דנעשה גזלן בלא מעשה. וכתבנו שם ליישב דברי רש"י בב"מ הנ"ל דבעי נעל דוקא היינו לענין גנב להתחייב כפל בזה בעינן מעשה וכדמוכח מהך דטוען ט"ג לא מתחייב כפל רק בשבועה. אבל גזלן נעשה בלא מעשה ולפ"ז גם דברי הרשב"א הנ"ל ניחא בפשיטות דשם בכתובות משמע דבגנב בשבת פטור גם מקרן היינו מחיוב אונסין. ואם מתכוין לזכות קודם השחיטה גם בלא נעל חייב עכ"פ בקרן כגזלן דל"ב מעשה גם במ"ש בס' הנ"ל דתברא ושתיא ע"כ דהוא משום מזיק דהא ליכא קנין ומה שכתב הבעה"מ בסנהדרין דאשתכח דהשתא קא גזל לאו דוקא וכונתו משום מזיק. והנה לשון המאור הוא ממש לשון הגמ' בב"מ (דף מ"ג) ההיא שעתא דקא שתי או דתבר קא גזל מיני' ותנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה, דמתבאר להדיא בגמ' דהוא משום גזלן ומ"ש דליכא קנין כבר נתבאר היטיב בדברנו דלעיל דבגזלן כל היזק שעושה נעשה גנב. וכמו שהוכחנו מכמה ראשונים דע"כ ס"ל דהוא משום גנב. ויש סוברים דבגזלן לא מתחייב כלל משום מזיק וכמשנ"ל. וכן מוכח מסתימת כל הפוסקים דלא חילקו בתברא ושתיא דאיירי דוקא לפני יאוש. ומשמע דגם לאחר יאוש חייב. ואי נימא משום מזיק א"כ כמו דאחר פטור באכלו לאחר יאוש ה"נ הגזלן בעצמו יפטור. דלענין מזיק אין שום סברא לצרף מה שהוא עצמו גנב דהא שני מעשים נפרדים. וע"כ דהוא משום גנב וע"כ חייב גם לאחר יאוש דהכל גנבה אריכתא וכמ"ש (באות כ"ט). והנה אף שכתבנו דגזלן חייב בלא מעשה מ"מ ל"ק דגם באיתבר ממילא יתחייב על היוקרא במה שעומד בחצרו. דרק במקום שע"י גזלתו שחושב לזכות בה לעצמו והיא בחצרו ומפקיע עי"ז החפץ מרשות הבעלים בזה גופא נעשה גנב. אבל באיתבר ממילא דבלא כונתו ורצונו לזכות בהיוקרא. כבר מופקע ממילא מהבעלים ע"י הגנבה שמתחלה. וע"כ ל"ש כלל לעשותו גנב באיתבר ממילא. וכמש"ל (באות ב') ורק בתברא חייב משום גנב.

לג)

והנה אף שבארנו דתברא חייב משום גנב מ"מ אין מזה סתירה לעיקר דינו של הקצות דגמה"ג פטור מקרן. דאף דבתברא חייב משום גנב על היוקרא אף שכבר אינו ברשותו של בעלים. היינו משום דבגנב עצמו דהכל גנבה אריכתא דמה"ט נעשה גנב בלא שום קנין השתא וע"כ ל"ש לפטור משום גמה"ג, ומה"ט מתחייב גם כפל להרמב"ם על היוקרא משום גנב ולא מפטר משום גמה"ג וכמש"ל, אבל גנב השני שגנב מהראשון י"ל כהקצות דפטור גם מקרן.

לד)

ולענ"ד יש לתמוה על הקצות הנ"ל מהא דשינוי רשות ואח"כ יאוש דל"ק, והטעם מבואר בראשונים דבאיסורא בא לידי' ועיין במלחמות בהגוזל בתרא (הנ"ל אות מ'). ולהקצות דלוקח מהגזלן אינו עובר בלא תגזול וגם חיוב השבה ליכא כדמוכח מדבריו שהוצרך לומר הטעם בתברה ושתיא וכן בגזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכל דחייב משום מזיק. וא"כ לאו באיסורא בא לידי' ומדוע לא יקנה ביאוש שאח"כ, גם בלא הצטרפות הש"ר, וא"ל דבכ"ז יש איסור על הלוקח משום דמסייע ידי עוברי עברה, דאיסור זה יש גם על הלוקח לאחר יאוש וכמבואר ברמב"ם (פ"ה מגזלה) ובכ"ז מבואר בתוס' סוכה (דף ל') ובמלחמות דביאוש וש"ר בהיתרא בא לידי' (ומהתימא על הנו"ב תנינא שכתב דלא נזכר בראשונים הך דבהיתרא בא לידי') וחזינן דכל דליכא חיוב השבת הגזלה ל"מ באיסורא בא לידי'. וא"כ גם בש"ר ואח"כ יאוש מ"ט ל"ק להקצות, ולהיפך אין להקשות אי נימא דגם בהלוקח מגזלן איכא האיסור דגזלה א"כ מ"ט דמ"ד דקני בש"ר ואח"כ יאוש וכן פסק הרמב"ם והרי באיסורא בא לידי' וכיון שגם השני נעשה גזלן כהראשון איך קונה ביאוש דהרי אצלו ליכא ש"ר, ול"ל דקנה בהצטרפת הש"ר, ואולם ז"א די"ל דקונה ע"י הראשון דאצלו איכא ש"ר וקונה בהצטרפות היאוש. וכמו ביאוש ושינוי השם, וכמ"ש המ"מ (בפ"ה מאישות) דלהכי מקדשת בגזל לאחר יאוש דמתוך שקנתה היא קנה הוא, וכ"כ הריטב"א בקדושין (נ"ב), וע"כ ס"ל דגם בש"ר שמקודם היאוש קונה הראשון בהצטרפות, והיינו דנסתלק מהראשון חיוב דהשבה כמו בשינוי דקונה ע"י קנין הגזלה, וכיון דקנה הראשון קנה השני דמכר לו זכות שתבא לידי' כדאמרי' בב"ק (דף צ"ו וב"מ דף ט"ו) וכמ"ש עוד להלן מזה ומאן דס"ל דל"ק בש"ר ואח"כ יאוש היינו משום דס"ל דקודם היאוש ל"ש כלל ש"ר דלא חל כלל המכירה, ע"כ אינו קונה מצד עצמו דבאיסורא בא לידי', אבל להקנות קשה דיקנה בהיאוש לחוד, כיון דליכא עליו חיוב השבה.

לה)

והנה באמת ק"ט בכל ש"ר ואח"כ יאוש איך חל הקנין דהרי אינו שלו, דבשלמא ביאוש וש"ר י"ל דחל כאחת כמ"ש הרשב"א בגיטין (נ"ה) וז"ל ואי קשיא אי יאוש כדי ל"ק היכא מצי להקדיש. וי"ל כיון דאיכא שינוי השם א"נ ש"ר הקדשו וקניתו באין כאחת, (והא דלא הקשה הרשב"א על כל ש"ר, משום דשם י"ל דזוכה בעצמו ע"י קנין משיכה וכדומה כזוכה מההפקר ולא ע"י המוכר בק"ס וכסף, אבל בהקדש דל"ש קנין מעצמו רק ע"י המקדיש וע"כ הקשה איך חל ההקדש, ותירץ משום דבאין כאחת), אבל בש"ר ואח"כ יאוש קשה איך חל הקנין הן מצד המוכר, וכן מצד הלוקח כזוכה מן ההפקר א"א דעדיין הוא קודם יאוש וכבר תמה ע"ז בעונג יו"ט, ומה שר"ל דבש"ר קונה הגזלן למפרע, וע"כ חל הקנין של הגזלן למפרע, וכן בשינוי קונה למפרע כדמוכח מהרא"ש ע"ש, ואינו תח"י כעת] הנה כבר נתבאר (באות ג') דאין ראי' מהרא"ש ע"ש בהג"ה, וגם ק"ל לדבריו דקונה למפרע, מה דפריך (בדף ס"ח) מגנב והקדיש ואח"כ טבת אינו משלם דו"ה אילימא לפני יאוש מי קדוש, והרי כיון שטבח נעשה שינוי וקנה למפרע. וממילא דחל ההקדש כמו דחל המכירה לדבריו בש"ר ואח"כ יאוש, ואף אי נימא דקנה למפרע בשינוי, קשה הדבר לומר דמש"ה חל ג"כ המכירה קודם היאוש. והיינו שחל כאחת למפרע כעין שכתב הרשב"א הנ"ל, דהרי עדיין מחסר היאוש והוי דשלב"ל, וא"כ ק"ט בש"ר ואח"כ יאוש איך חל המכירה.

לו)

ולכאורה י"ל דבאמת בש"ר ואח"כ יאוש צריך לעשות קנין אחר היאוש, וקונה מעצמו ע"י קנין כזוכה מהפקר שלא ע"י הגזלן. ואך לפ"ז תו הוי כיאוש ואח"כ ש"ר, ומ"ט דמ"ד דל"ק, ואפ"ל דס"ל דכיון דאתי ליד הלוקח באיסורא דהלוקח נעשה ג"כ גנב כהראשון כיון דבא לידי' קודם היאוש [והיינו אי נימא דלא כהקצות הנ"ל] וע"כ ל"מ לזכות גם אחר היאוש, דאצלו הרי ליכא ש"ר, וביאוש ואח"כ ש"ר דקנה, היינו משום דבהתירא בא לידי' וזוכה מעצמו כזוכה מהפקר, או י"ל דזוכה גם ע"י הגזלן בשמקנה לו בק"ס וכסף, דהוי קנינים מצד המוכר, ומשום דהראשון ג"כ זוכה וכמ"ש המ"מ (פ"ה) מאישות דמה"ט מקודשת בקידשה בגזל לאחר יאוש דמתוך שקנתה היא קנה הוא, והוי ממונא של המקדש וזה כסברת הרשב"א הנ"ל דהקדשו וקניתו בכ"א ובש"ר ואח"כ יאוש, דהקנין לאחר היאוש הוא שלא ע"י הראשון דהמכירה שקודם היאוש לא הועיל כנ"ל, והקנין שעושה מעצמו אחר היאוש ל"מ משום דבאיסורא בא לידי' כנ"ל, ואם אחר היאוש ימכור הראשון עוד הפעם להלוקח אפשר דמהני לכ"ע דתו הוי כיאוש ואח"כ ש"ר ולא מגרע מה שבא לידי' קודם היאוש באיסורא. דעכשיו זוכה מכח הראשון דלגבי' איכא יאוש וש"ר וקונה הראשון בהצטרפות שניהם, וע"י הראשון קונה השני כמו בכל יאוש וש"ר, או אפשר דגם זה ל"מ, דדוקא ביאוש ואח"כ ש"ר דהשני יכול לזכות בעצמו משום דבהתירא בא לידי', וע"כ אמרי' דקונה גם הראשון בהצטרפות ש"ר, וזה שכתב המ"מ הנ"ל דמתוך שקנתה היא קנה הוא, אבל בש"ר שקודם היאוש דהשני ל"מ לזכות מעצמו אחר היאוש כנ"ל. שוב ל"מ לזכות גם ע"י הראשון דעכ"פ באיסורא בא לידי', וגם אפשר כיון דכבר יש להלוקח גם קודם היאוש קנין גזלה כנ"ל, תו ל"ש עוד קנין לגבי' גם אחר יאוש, ומאן דס"ל דש"ר ואח"כ יאוש קנה ס"ל דבקנין שעושה השני לאחר יאוש אף דמכח עצמו לא הי' מועיל משום דבאיסורא בא לידי' מ"מ מועיל קנינו שיקנה הראשון דלגבי' איכא יאוש וש"ר, (או י"ל דגם בלא קנין לאחר היאוש מקרי ש"ר, דזוכה השני מכח קנין הגזלה שיש לו. אף שמכח עצמו לא הי' אפשר לזכות כנ"ל אבל זוכה ע"י קנין הגזלה לאחר היאוש מכח הראשון וצ"ע בזה), אבל להקצות קשה מ"ט דמ"ד דלא קנה כיון דלאו באיסורא בא לידי' יזכה לאחר היאוש מכח עצמו, ולומר דבאמת יוכל לזכות לאחר היאוש והא דס"ל דל"ק היינו רק ע"י מכירתו של הראשון ל"ק משום דלא חל כלל המכירה, זה אינו במשמע מהסוגיא דב"ב (דף מ"ה וב"ק דף קט"ו) וגם לפמש"ל ע"י המכירה גם לאידך מ"ד ל"ק, ואולי י"ל גם להקצות דמיקרא באיסורא בא לידי' משום חיוב השבה להבעלים להציל עושק מיד עושקו. וע"כ ל"מ לזכות ביאוש, ואף דהתוס' (בדף ס"ט ד"ה כל שלקטו) כתבו דגם לאחר יאוש אסור להחזיק משום שצריכה לגזלן ליפטור מהנגזל ע"ש אבל שם נראה מהתוס' דהאיסור הוא משום פסידא של הגזלן אבל אין מחויב להשיב להבעלים וכמ"ש התוס' שם דאם זכה חייב לשלם דמים להגזלן ולא כתבו דצריך להחזיר החפץ לבעלים, וצ"ל דהיינו משום דקנה ביאוש וש"ר וס"ל להתוס' דגם בע"כ מקרי ש"ר וכדמוכח כן מהתוס' (דף קי"א) וכמ"ש הגר"א, וע"כ בכל יאוש ואח"כ ש"ר ל"מ באיסורא בא ליד השני משום חיוב השבה של הראשון, דהרי תיכף כשלקח ונעשה ש"ר מיפטר גם הראשון מחיוב השבת גוף החפץ אבל בש"ר ואח"כ יאוש דכשבא לידי' עדיין מוטל על הראשון חיוב השבת גוף החפץ וע"כ אף דהלוקח מצד עצמו אין עליו חיוב השבה ופטור מחיובא אונסין להקצות, בכ"ז מקרי באיסורא בא לידי' משום חיוב השבה של הראשון, דע"כ מוטל עליו להחזיר החפץ להבעלים, וע"כ א"א להלוקח לזכות בקנין גם לאחר יאוש, אחרי דכבר חל עליו החיוב להשיב להבעלים כנ"ל, ומאן דס"ל דקנה בש"ר ואח"כ יאוש ס"ל דזה ל"מ באיסורא בא לידי' כיון דמצד עצמו אין עליו חיוב השבה, וגם לפ"ז נצטרך דהא דקנה בש"ר ואח"כ יאוש היינו בקנין שאחר היאוש, דהרי המכירה אין חל כלל, וזה דחוק טובא, וגם לאמר דהשי"ר מקרי מה שבא לרשותו של השני אף שלא קנה, ואחר היאוש קונה הראשון בהצטרפות זה ודאי אינו והתוס' בב"ק (דף ס"ז) כתבו דגם מכירה באחריות ל"מ ש"ר ומכ"ש בלא קנין כלל.

לז)

וע"כ נלע"ד בישוב קושית העונג יו"ט הנ"ל בש"ר ואח"כ יאוש, דאף דלא חל המכירה מקרי ש"ר, משום קנין הגזלה לחוד, דקנה השני לקנות בשינוי וכן להיות פטור מהשתמשות של הגזלה דכ"ז הוא מפני שיש לו קנין בהגזלה כמבואר בדף צ"ו, וקנין הגזלה מקרי ש"ר, וע"כ ביאוש שאח"כ קונה השני בלא שום קנין אחר היאוש, רק ע"י קנין הגזלה, ואם נימא דלא כהקצות וגם הלוקח מהגזלן נעשה גזלן להתחייב באונסין וממילא דיש לו קניני גזלה לקנות בשינוי, ודאי ניחא דמקרי ש"ר ע"י קנין הגזלה, ואף דלא חל מכירתו של הגזלן קודם היאוש. מ"מ יש לו להלוקח קנין גזלה מצד עצמו. ומקרי ש"ר ואף אי נימא כהקצות דהלוקח לא נעשה כגנב, מ"מ ניחא דיש להלוקח קנין גזלה ע"י מכירתו של הראשון, דהא בגזל ולא נתיאשו הבעלים אין יכול למכור ולהקדיש היינו להיות מכירה חלוטה, אבל קנין הגזלה יכול למכור וכדמוכח (דף צ"ו) דאמרי' מה מכר ראשון שני כל זכות שתבא לידי' וכן מוכח בר"פ הגוזל דהיורשים יורשים הגזלה מדין ירושה וכ"מ בחו"מ (סי' שס"א) דאם נשתנית הגזלה אצל היורשים קנו היורשים ומשלמים דמים, ועיין מ"ל (פ"ט מגזלה) בשם בעה"ת שאין המוכר יכול לחזור כשמכר דבר הגזול ע"ש ועיין בקצות (סי' ל"ז) דבמטלטלין הנגזלין כשמכר ל"ש הטעם דניחא ליה דליקום בהמנותא דבשלא הכיר שהיא גזולה וצריך העמדה בדין אין יכול הנגזל למכור ע"ש, ולפ"ז במטלטלין שמכר הגזלן לכאורה יכול לבטל המקח, דטעמא של בעה"ת משום דאין זה מק"ט דכשלקח מהבעלים נתקיים המקח להלוקח כמבואר (בסי' שע"ד), ובמטלטלין דל"ש ניחא ליה להקצות הנ"ל הוי מק"ט, ובהכיר שהיא גזולה ודאי דל"ש ניחא ליה כמבואר שם בקצות, ואולם ז"א דלבד מ"ש הפוסקים דהנגזל להגזלן יוכל למכור, עוד בעיקר חידושו של הקצות דגם בפקדון שיש לו להנפקד דו"ד אין יכול להקדיש יתבאר להלן דאינו מוכרח כלל, וגם אפ"ל דבמטלטלין גם כשהכיר שהיא גזולה ול"ש הטעם דליקום בהימנותא, מ"מ נתקיים המקח ללוקח כיון דחל המכירה בשעתא לענין שיקנה לוקח קנין הגזלה באם יהי' שינוי וכן שיפטור ממה שישתמש בהגזלה וכמופו' ברשב"א ב"ק (ד' ל"ג) דהלוקח מגזלן פטור מלשלם שכר שימוש. וע"כ כשלקח מהנגזל הוי כאילו מחל לו וזוכה מלוקח לגמרי בהחפץ דמכר לו זכות שתבא לידי', וכמו במחל להגזלן דנראה דא"צ הגזלן לעשות קנין מחדש, וזוכה ע"י קנין הגזלה, ה"נ הלוקח זכה ע"י קנין הגזלה ומיושב בזה גם קושיות הט"ז בסי' ל"ג המובא בקצות הנ"ל דהו"ל הנפ"מ במטלטלין דל"ש הטעם דלא לקרייה גזלנא, ולהנ"ל במטלטלין א"צ לזה וגם בהכיר שאינו שלו זוכה ע"י קנין הגזלה, וע"כ אאפ"ל הנפ"מ לענין מטלטלין, ועכ"פ כיון דנתבאר דיוכל להקנות קנין הגזלה שפיר ניחא גם להקצות דמקרי ש"ר ע"י קנין הגזלה, וגם לפ"ז צ"ל דהא דמ"ד דס"ל דל"ק בש"ר ואח"כ יאוש אף דלא הוי באיסורא להקצות, היינו משלם חיוב השבה של הא', וגם בקנין לאחר היאוש ל"מ מה"ט, וע"י הראשון א"א לקנות דס"ל דקנין הגזלה ל"מ ש"ר, וכיון דהראשון ל"ק, גם השני א"א לקנות משום חיוב השבה של הראשון, ואי נימא דלא כהקצות וגם השני באיסורא בא לידו, הא דקני בש"ר ואח"כ יאוש, אף דלגבי השני ליכא ש"ר, מ"מ כיון דלגבי הראשון איכא ש"ר ע"י קנין הגזלה שוב קונה השני ע"י מכירת הראשון, וא"צ השני לעשות קנין לאחר היאוש, דזוכה ע"י הראשון בקנין הגזלה שיש לו כיון דנסתלק חיוב השבה מהראשון ע"י הצטרפות ש"ר והיאוש, (ועפ"ז יתישב דעת הג"פ דס"ל דאם קידש אשה בגזל קודם היאוש ואח"כ נתיאשו הבעלים דמקודשת להרמב"ם דקנה בש"ר ואח"כ יאוש ודלא כהב"ש דבכה"ג אינה מקודשת והאחרונים תמהו ע"ז, דבכה"ג אינו זוכה ע"י המקדש רק מעצמה כזוכה מהפקר ועפמ"ש שפיר י"ל דמקודשת משום דהיא זוכה ע"י המקדש משום קנין הגזלה וא"צ לעשות קנין אחר היאוש, והב"ש ס"ל דכיון דבעת הקדושין לא נתן לה מידי, אף דאח"כ היא זוכה ע"י המקדש ל"מ זה נתינה וצריך אמירה להקדושין אחר היאוש וגם בל"ז צ"ל הא דאינה מקודשת בגזל קודם יאוש אף שיש לה זכות ע"י קנין הזלה ליפטר מהשתמשות כמ"ש הרשב"א הנ"ל, וכן לענין לקנות בשינוי, בכ"ז כיון דהיא אסורה להשתמש וצריכה להחזיר להבעלים ל"מ נתינה.

לח)

ובאופן אחר נלע"ד הא דמהני בש"ר ואח"כ יאוש אי נימא דלא כהקצות וגם הלוקח מהגנב איכא עליו איסור דגנבה וחיוב השבה וא"כ קשה הרי באיסורא בא לידו ואצלו ליכא ש"ר, וי"ל עפמ"ש המלחמות (פא"מ) בנטלה לפני יאוש לגוזלה דאע"ג דאהדרי' לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב לו. והקשו הראשונים דהרי גזל הוי ניתק לעשה, וע"ז תירץ דגזלה ואבדה היא זו, והא דאין אבדה נקנה ביאוש כשלקחה קודם יאוש משום דידו כיד הבעלים ואין יאוש ברשותו, אבל כשנטלה ע"מ לגוזלה זוכה לאחר יאוש מדין יאוש דאבדה דהוי כמונחת בקרקע, עכת"ד, וצ"ל דאע"ג דבאיסורא בא לידי' דהרי עובר בל"ת ומשמע דדין גזלן גמור עליו גם להתחייב באונסין, בכ"ז קונה אחר היאוש ול"ד לכל גזלה דאינו קונה ביאוש משום דבאיסורא בא לידו דהתם הוא גרם היאוש ע"י גזילתו, אבל הכא לא גרם הוא היאוש, דהיאוש הוא עי"מ שנאבד ממנו והיינו מ"ש דהוי כמונחת בקרקע וע"כ שפיר זוכה מדין יאוש דאבדה, כן מתבאר באחרונים כונת הרמב"ן ועדיין קשה לכאורה ממה דפריך הגמ' (בדף ס"ו) מגזל חמץ ועבר עליו הפסח למ"ד יאוש קנה דמכי מטי עידן איסורא מתיאשים ואמאי אומר הש"ל, והרי בזה לא ע"י גזילתו נעשה היאוש, וא"כ קשה גם למ"ד יאוש ל"ק, וכן בכל אסה"נ שאומר הש"ל, הרי לא גרם היאוש, והערוני לזה מבה"י, ואם כי יש לדחות דלולא גזילתו לא הי' נאמר דהי' אוכלו קודם הפסח וכן בכל אסה"נ איירי בכה"ג, אבל זה דוחק, ועיקר הנלע"ד בכונתו דהכא לא נעשה גזלן מתחלה רק עד היאוש דהוא של בעלים, אבל על אחר היאוש לא נעשה גזלן, וזוכה מתחלה על לאחר יאוש מדין אבדה, ואילו נטל מתחלה לא על מנת לגוזלה ולא ע"מ להשיבה, רק לזכות בה אחר יאוש הי' זוכה דלא נעשה שומר ול"מ ברשותו וגם לא נעשה גזלן, וע"כ גם בשנטלה ע"מ לגוזלה יש לו שני הזכיות, עד היאוש בתורת גזלה ועל לאחר יאוש בתורת אבדה, ואין עליו חיוב אונסין רק עד היאוש ולאחר יאוש זוכה מדין יאוש דאבדה ומכ"ש דפטור באונסין. אבל בכל גזלה שאינה אבדה כיון דבאיסורא בא לידו ונתחייב בהשבה גם על לאחר יאוש חין קונה אף כשלא גרם הוא היאוש כנ"ל.

תוכן העניינים

אמרי משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה