אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן לא
בדין טורח נבלה. ובדין המציל מהארי דהוי שלו. אם איירי גם בארי שיש לו בעלים.
א)
היש"ש בב"ק (פ"ב אות ט') כתב דהא דאמרינן בב"ק (דף ט"ז) ארי ברה"ר טרף ואכל חייב דטרפה לאו אורחי'. ולפמ"ש הרא"ש (בפ"ב סימן ג') דהא דכלבא דאכל אמרי רברבי משונה ולא מגבינן בבבל. היינו הפחת שפיחתו מיתה. אבל דמי הנבלה משלם אם אכל ברשות הניזק דזה אורחי' לאכול נבלות גדולות. ועפ"ז כתב היש"ש דגם בהך דארי דטרף דחייב ברה"ר היינו על פחת המיתה לחוד אבל האכילה שאחר הטריפה ג"כ פטור ברה"ר דאין שינוי באכילה דארי דרכו לאכול נבלות יעו"ש. ולענ"ד תמוהין דבריו דהרי מבואר (דף י"א) דעל בעל הבור להעלות שורו מבור. ודין זה הוא בכל המזיקין ולא בבור בלבד. וכמתבאר מלשון הרמב"ם (בפ"ז מנז"מ) שכתב דין זה במזיק דשור דעל המזיק לטרוח בנבלה עד שממציא אותה לניזק. ופשוט דאם לא יכול להמציא אותה לניזק דצריך לשלם בעד כל הנבלה ואין זה דין דלכתחילה. ואם כן הרי בארי דטרף ואכל דלא המציא המזיק הנבלה לניזק ודאי חייב בעד כל השור. ובפרט בארי דאי אפשר לו לניזק להוציא טרפו מיד הארי הרי ודאי דחייב המזיק. ולא דמי כלל למש"כ הרא"ש. דשם בכלבא דאכל אימרי שפיר כתב הרא"ש דהא דלא מגבינן בבבל היינו על פחת המיתה לחוד. אבל על האכילה חייב משום שן. דודאי דיש בזה דין שן ג"כ לענין חיוב וא"א לפטור בבבל. אבל להיפוך לענין לפטור ברה"ר מה"ט זה אי אפשר כלל. דכל זמן דלא המציא הנבלה לניזק חייב על כל השור מדין קרן.
ב)
ויש להביא ראי' דהך דינא דטורח נבלה על המזיק אין זה דין דלכתחילה אלא דיש עליו חיוב תשלומין אם לא המציא הנבלה להניזק ונשרפה הנבלה או נאבדה. ממש"כ הרא"ש דהא דפחת נבלה דניזק היינו היכא שיודע הניזק דפשע דהי"ל תיכף למוכרו. אבל אם לא נודע לי' דלא פשע דמזיק הוה ע"ש. והנה נראה דהך חיובא שמתחייב המזיק במה שלא הודיע להניזק הוא גם כן משום הך דינא דטורח נבלה. דכיון דעל המזיק להמציא הנבלה לב"ד ממקום התקלה. כ"ז שלא נודע לנזיק פשע המזיק וע"כ מתחייב הוא בהפחת דנבלה. וחזינן דמתחייב בתשלומין משום טורח נבלה. אבל בלא הך דינא דטורח נבלה אין סברא כלל לחייב המזיק משום זה לחוד שלא הודיעו דהוי רק גרמא. דהא בכדי שיעור שווי הנבלה לא הוי בכלל ההיזק. וההיזק הוא רק על מה שפחתו המיתה. אבל מה ששוה הנבלה זה לא היזק. ואם כן מהכ"ת יתחייב על מה שלא הודיעו. [וגם אי נימא דהוי כגרמי. הרי אין זה רק גרמי דבהמתו דפטור כמבואר בסימן שפ"ו. וה"נ השור או הבור גרם ההיזק אבל הבעה"ב לא עביד כלל]. ועוד אי נימא דהחיוב הוא במה שהשתא נפחת הנבלה ע"י פשיעתו. הרי זה הוי ככלים דבור פטור על כלים. וזה ודאי אין לומר דהוי כמזיק בידים במה שלא הודיעו. וע"כ דנחייבו משום היזק הבור ואם כן איך אפשר לחייבו על מה שנפחת הנבלה אח"כ הרי הוי ככלים דפטור. ועכצ"ל דהחיוב משום טורח נבלה דהיינו שחשבינן ההיזק עד שממציא הנבלה ליד הניזק. וע"כ ל"מ היזק כלים. ולפי זה הא דמחייבינן כל שלא הודיעו לא משום פשיעת המזיק. דאף אם יהי' אנוס שלא הי' יודע גם כן מההיזק בכ"ז יתחייב ומשום הדין דטורח נבלה. וע"כ ה"נ בארי שטרף אף כשהמזיק גם כן לא פשע אח"כ במה שלא הציל שלא יאכל הארי. בכ"ז חייב על כל ההיזק גם בעד שווי הנבלה משום הדין דטורח נבלה.
ג)
והלום ראיתי באור שמח שר"ל באמת דהך דינא דחייב המזיק בפחת נבלה כל שלא הודיע להניזק ליתא בבור משום דהוי ככלים דפטור. ודאי לולא דגלתה התורה דפחת נבילה דניזק הי' אפ"ל דכיון דנפל לבור בעודו בחייו מתחיל חיובו מעת שהי' בחיים על כל מה שנפחת אפילו הפחת בא לאחר מיתה. אבל כין דגלי רחמנא דפחת נבילה לניזק כשנודע לו לניזק בשעת מיתה. נמצא רואין אנו דכונת התורה דהניזק יש לו לטפל בנבלה קודם שתסרח. ואם כן החיוב כשלא נודע לניזק באה אז כשכבר הומת ואינו יודע. ואם כן אז הרי כבר אינו חי והוי כאילו נפל השתא לבור ונפחת מדמיו דפטור מטעם דפטור על הכלים בבור עכת"ד. ולענ"ד דבריו תמוהים. דאם כן אם נחשוב זה כהיזק לאחר מיתה גם בשור שהזיק איך אפשר לחייבו על מה שלא הודיעו ונפחת אחר כך. הרי לא הוי ההיזק הזה שנפחת אח"כ כהיזק דקרן ורגל שמזיק בגופו ומה שנפחת אחר כך לא נוכל לחשבו כלל לכל היותר רק ככחו דהוי צרורות. ואם כן לא ישלם רק ח"נ. וגם נראה דכצרורות.
גם לא הוי רק הוי כגרמי דבהמתו דפטור וכנ"ל. ועכצ"ל כמש"ל דחשבינן ההיזק עד שממציא הנבלה להניזק כאילו הזיק אז בשעת ההיזק שהיתה בחיים. ואם כן ה"נ בבור חייב מה"ט ולא הוי ככלים. ומשום הטעם דטורח נבלה על המזיק. וכן צ"ל בהך דאמרינן (דף ל"ד) בכחשה אח"כ מחמת מכה דחייב משום קרנא דתורך קבירא בי'. דגם כן מיקרי ההיזק בשעת מעשה על כל מה שיוכחש אחר כך. דאל"כ מה שנכחש אחר כך לא הוי רק ככחו וכצרורות ולא ישלם רק חצי נזק. משום ה"ט גם בבור חייב ולא הוי ככלים*).
*) הג"ה וראיתי בשם הגרי"ל הגדול ממינסק זצ"ל ראי' להך דגרמי דבהמתו פטור. מהא דאמרינן בב"ב (דף צ"ג) אימור מקמא אתי ומיבעתותא הפילה. ובקדושין (דף כ"ג) אמרינן שאני אדם דבר דעת הוא איהו דאבעית נפשי' דמשמע דבהמה דאינה בר דעת חייב. וא"כ אמאי פטור בבהמה אף בהפילה מביעותתא. וע"כ הטעם משום דהוי רק גרמי דבהמתו ופטור. ולענ"ד י"ל לפי המבואר בקדושין שם ובב"ק (דף י"ז ע"ב) דמדמה שם הך דמבעית חברו להא דסוס שצנף וחמור שנער ושיבר את הכלים שמשלם חצי נזק. ומבואר דזה הוי רק כחו וצרורות. והנה שיטת הרמב"ם דגם צרורות דקרן פטור ברה"ר וכמש"ל בסימן כ"ח ולפי זה יש לומר דהמשנה דשור שנגח הפרה דאיירי בקרן ומשלם ח"נ איירי ברה"ר דצרורות פטור. וע"כ פטור אם מביעתותא הפילה דהוי צרורות ופטור ברה"ר. וע"כ ל"ק מזה להני דסוברים דגרמי דבהמתו חייב. די"ל דס"ל כהרמב"ם הנ"ל דגם צרורות דקרן פטור ברשות הרבים.**
ד)
עוד הקשה היש"ש שם על הרא"ש הנ"ל דמחייב בכלבא דאכל אימרא נזק שלם על האכילה שחתר כך. מהא דפריך מהא דתניא תי' שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם. ומאי קושיא דלמא הא דמשלמת נזק שלם על אכילה קאי כדמשמע לישני' ואכלה בשר שעל אכילת בשר משלמת נ"ש. אבל אפחת מיתה לעולם ח"נ משלם משום דמשונה הוא. ומה"ט דתה שם שיטת הרא"ש יעו"ש. ולענ"ד עפ"מ דאמרינן בב"מ (דף כ"ד) דהמציל מהארי הדוב כו' הרי אלו שלו משום דהבעלים מתיאשים. ולפ"ז י"ל דמיד שטרף הארי תו אי אפשר לחייב על האכילה נזק שלם משום שן, ומשום דכבר מתיאשים הבעלים תיכף כשטרף, וכל החיוב הוא רק על הטרפה דהוי משונה ומשלם ח"נ, וכיון דמתייאשים שוב אי אפשר לחייב משום שן. ועיין ברמב"ם פ"י מגו"א דבכל הני צריך לידע דהבעלים מתיאשים. ובהשגות פליג ע"ז וס"ל דבזוטו של ים ובכל הני שאבוד מכל אדם ל"צ כלל ליאוש בעלים. עיין בהה"מ שם דגם הרמב"ם מודה באין יכול להציל כלל רק ע"צ הזרות והפלא יעו"ש. וע"כ פטור מטעם שן. ודוקא בכלבא ושונרא ס"ל להרא"ש דחייב על האכילה מטעם שן ומשום דיכול להציל.
ה)
והאומנם כי לכאורה נראה מוכרח דהך דמציל מארי הרי אלו שלו לא איירי רק בארי הפקר. אבל בארי שיש לו בעלים דהבעלים יהיו חייבים לשלם בעד ההיזק אם יטרוף הארי. וע"כ לא אמרינן כלל דמיאש אף מגוף השור ואסור לאחרים לזכות בו. דכיון דבכל האופנים יהי' לו דמים בעד השור על כן לא מייאש כלל. דאל"כ יקשה איך מחייבינן תמיד בארי שטרף את בעל הארי. הרי נתיאשו הבעלים טרם שטרף בעוד שרדף לטרוף. ואם כן כמו דאחר יוכל לזכות בו כמ"כ גם בעל הארי בעצמו יוכל לזכות בו. וא"כ איך אפשר לחייבו גם כשאכלו הארי אחר כך. הרי לאחר יאוש אכלו ועל היאוש לחוד שגרם במה שרדף לטרוף אי אפשר לחייב דהוי רק גרמא. וכמו באם זכה אחר והציל הבעלים פטורים דהוי רק גרמא מה שגרמו היאוש. ה"נ כשזכה בעצמו וכן כשאכל הארי מ"ט חייב לשלם הרי לאחר יאוש אכל. ואין לומר כמו שהעירני חכ"א דהך דמציל מהארי הרי אלו שלו איירי גם בארי שיש לו בעלים ומשום דמתיאש מגופה. אבל הבעל ארי חייב לשלם על התחלת הטרפה דמעיקרא חשיב כאילו אכלו כיון דעומד לכך. וכמו בזורק כלי מראש הגג דחייב הזורק ופטור המשבר משום דמנא תבירא תבר. אבל זה טעות לדעתי. דהרי זה דמי ממש לזורק חץ על הכלי שכתבו התוס' שם דחייב המשבר. והזורק החץ ודאי פטור כשקדם אחר ושבר. וה"נ בארי הרי בעת שרודף לטרוף דמי ממש לזורק חץ על הכלי ולא כזורק כלי. ואף בשכבר התחיל לטרוף. על השאר שלא טרף עדיין. י"ל דדמי לזורק חץ ולא לזורק הכלי. דעדיין מחוסר מעשה לטרוף השאר. דזה עיקר החילוק בין זורק חץ לזורק כלי. ואם כן אי נימא דהך דמציל מארי הרי אלו שלו איירי בסתמא אף בארי שיש לו בעלים. א"כ יקשה דאמאי חייב בעל הארי גם כשאכלו הארי. הא לאחר יאוש אכלו ולא גרע מזכה בעצמו ועל היאוש לחוד שגרם אין לחייבו. וע"כ מוכרחים לאמר דהך דמציל מארי שלו איירי רק בארי הפקר. אבל כשיש להארי בעלים שחייבים אם הזיק לא מיאש מרי' כלל גם מגופו ואין אחרים יכולים לזכות בו *).
*) הג"ה ותמוהין לי בענין זה מש"כ הקצות (בסימן ש"צ) להוכיח דהרא"ש והטור חולקין על התוס' וס"ל דגם בזורק חץ על הכלי פטור המשבר דהוי כמנא תבירי. ממ"ש הרא"ש בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב. ואע"ג דגבי דרסא על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן. הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר מקום שנעשה בו הנזק. דגלי רחמנא וביער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק. ואי נימא לחלק בין זורק חץ לזורק כלי אם כן מה ק"ל מדרבה דהתם התיזה ברה"ר דאינו אלא צרורות הו"ל כזורק חץ. אלא ודאי דהרא"ש אינו מחלק בין זורק חץ לזורק כלי עכ"ל הקצות. ותהני דאיך אפ"ל דהרא"ש ס"ל דגם בזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא. דאם כן מה תירץ הרא"ש דלהכי חייב ברה"ר והזיקה ברה"י משום דגלי קרא וביער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק. הרי כיון דהתיזה ברה"ר ואילו הי' איש אחר מזיק בידים הכלי המונח ברשות הניזק טרם שהגיע הצרור להזיק הי' המשבר פטור ומשום דכבר הוי מנא תבירא. ואיך אפשר לחייבו במה שהצרור הזיק ברשות הניזק ולחשבו כצרורות בחצר הניזק. הרי אז כבר הי' כמנא תבירא ואיך אפשר לחייבו על היזק הצרורות יותר מאילו הזיק בידים. אתמהא. וע"כ אדרבה מוכח להיפוך דגם הרא"ש ס"ל כהתוס' דבזורק חץ לא אמרינן דהוי כמנא תבירא. אבל בכ"ז ניחא קושית הרא"ש. והרי אתה רואה דהרא"ש לא הקשה מהך דרבה גופא. ורק הקשה מהך דדרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר דמסקינן דאזלינן בתר מעיקרא וחשיב כרגל ולא כצרורות. והנה שם בדרסה על הכלי ונתגלגל לא איירי דוקא באופן שבודאי ישבר ע"י הגלגול שיהי' כמנא תבירא. וזה פשוט דמה דאמרינן בזרק כלי דהוי כמנא תבירא הוא רק כשברי היזקא שבודאי ישבר ע"י הנפילה מהגג. אבל כשאינו ברור שישבר ודאי ל"ש מנא תבירא. ואם איש אחר ישבור טרם שנשברה במקום אחר ודאי יתחייב. והגמרא דמדמי זה להך דרבה הוא לענין זה דמספק"ל שם אי אזלינן בתר מעיקרא והוי כרגל גופא משום שבגופה דרסה על הכלי ומזה נמשך ההיזק שנשתברה במק"א. או דאזלינן בתר בסוף וחשיב כצרורות. ועל זה מביא מהך דרבה דאזלינן בתר מעיקרא גם בדרסה על הכלי. אף דשם ל"ש דהוי כמנא תבירא דלא איירי כשיזק בודאי וכנ"ל. אבל בכ"ז אחר כך כשנשבר חשבינן שההיזק הי' ע"י גופא ולא ע"י כחו. ומזה הוא דהקשה הרא"ש דכמו בדרסה על הכלי אף דגם כן ל"ש מנא תבירא וכנ"ל. מ"מ לענין זה אזלינן בתר שבירת הכלי. וע"כ הקשה דאם כן גם בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י כשאת"כ נשברה הכלי ברשות הניזק ניזל בתר מעיקרא דהיינו בתר מעשה המזיק שהי' ברה"ר ולא ניזל בתר שבירת הכלי. דלענין זה אין מקום לחלק בין זורק חץ לזורק הכלי. דרק לענין אם תשיב כמנא תבירא תיכף וגם כשלא הוזק על ידי הנפילה מהגג ואחר שברו. בזה שפיר מחלקים התוס' דדוקא בזורק כלי אמרינן דהוי כשבור תיכף משום דכבר אתעביד בה מעשה שבירה בכלי גופא. מה שחין כן בזורק חץ. אבל כשאנו דנין כשאחר כך נשברה מהחץ ורק מספקא לן איך לחשוב ההיזק אם על שם מעשה ההיזק. ומשום דאח"כ שנשברה הכלי הרי נתברר דעל ידי מעשה שעשה מתחילה להזיק הוא שנשברה. וע"כ אזלינן בתר מעיקרא בדרסה על הכלי להיות כרגל ולא כצרורות, והכ"נ בהתיזה ברה"ר יחשב כצרורות ברה"ר משום דניזל בתר מעיקרא אבל לענין שיחשב מנא תבירא קודם שנשבר בזה שפיר מחלקינן בין זרק כלי לזרק חץ.
גם מה שהביא הקצות מהטור שכתב דכשהוסיף באש אם יש באש שעשה הראשון שיגיע למקום שהלכה הראשון חייב והאחרון פטור. ואי נימא דבזורק חץ ובא אחר ושברו האחרון חייב אם כן גם באש יתחייב השני או שיתחייבו שניהם ע"ש. וגם זה תמוה דשם הרי נגמר ונעשה ההיזק ע"י אש של הראשון. וע"כ ס"ל דהשני פטור דלא הוסיף כלל בההיזק. אבל בזורק חץ ובא אחר ושברו הרי לא נגמר ההיזק ע"י החץ והשני ששבר הוא המזיק. דאע"ג שהי' נשבר ע"י החץ גם כן. אבל עכ"פ השתא לא נגמר ההיזק ע"י החץ. וע"כ הזורק פטור והמשבר חייב כיון דלא הוי כמנא תבירא בזורק חץ. אבל באש שנשרף ע"י האש של הראשון השני פטור. וניחא מה דפריך הגמ' (דף ה') גבי מרבה בחבילה אי דבלאו איהו נמי אזלא מאי קעביד. דכיון דנגמר ונשרף ע"י הראשון ע"כ השני פטור. גם מה שהביא מהנמ"י שכתב ואי קשיא היכא שרינן להדליק בע"ש את הנרות כו' ל"ק דלמ"ד משום חציו חשבינן כאילו נעשה הכל משעת זריקת החץ דאחר כך אנוס הוא. ומה"ט אם מת קודם שהספיק להדליק הגדיש משלמים היורשים מנכסיו. אלמא דגם בזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא ע"ש. גם מזה לק"מ דשם גם כן הוא כשנגמר ונשרף על ידי האש שעשה שפיר חשבינן כאילו נעשה הכל בשעת הדלקת האש או זריקת החץ. והיינו דאח"כ שנשרף נתברר למפרע שהוא הזיק וע"כ חייב גם כשמת. אבל לענין שיחשב מנא תבירא אם לא נגמר ע"י הראשון ודאי דלא אמרינן בזורק חץ. גם מה שהקשה שם מהא דמשני במסכסכת כל הבירה כולה. וכיון דתיכף מכי אדליק הבירה הוי כשרוף בכולה אמאי חייב על מה שמסכסך אח"כ כיון דכבר נגמר כל ההיזק. תמהני דאף לפי דברי דגם בזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא היינו בחץ שא"א לאהדורי והוי כמנא תבירא. אבל באש הרי אפשר לכבות דליקה ובודאי דל"ש בהדליק אש במקצת שיהי' כל הבירה כשרוף לפטור השני שהולך ושורף. גם לא אדע מנ"ל דאיירי שהי' יכול לשרוף כל הבירה ע"י מקצת הראשון שהדליק. ושפיר י"ל דלהאוקימתא דאיירי במסכסכת איירי שלא הי' נשרף הבירה אם לא הי' הולך ומסכסך. ומש"כ הקצות לחלק בזה בין למ"ד דאשו משום חציו למ"ד משום ממונו. דלמ"ד משום ממונו לא חשבינן כאילו נשרף הכל בתחילה. אינו מובן לענ"ד דלענין זה שיהי' כשרוף אין נפ"מ בין למ"ד משום חציו למ"ד משום ממונו. וכל דבריו בזה צ"ע.**
ו)
ויש להביא ראי' לזה מהך דהזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דפטור מטעם דמנא תבירי'. ותפ"ל דפטור משום שהבעלים מתיאשים ויכול גם לזכות לעצמו. ואם כן אף אי בתר בסוף אזלינן יפטור המשבר. ודוחק לאוקמא שהבעלים של הכלי אינם כאן [וגם זה תליא ביאוש שלא מדעת אי הוי יאוש]. וגם יקשה במ"ש התוס' דבזרק חץ על הכלי חייב המשבר והרי מתיאשים הבעלים. וא"ל דהטעם דחייב המשבר משום דגרם שהזורק יפטור. דלולא הוא ששבר הי' חייב הזורק. אבל עכשיו ששיבר יפטור הזורק אי אזלינן בתר בסוף. וכן בזורק חץ על הכלי יפטור הזורק. ואולם זה אינו. דמשום זה שגרם שחבירו יפטור אי אפשר לחייבו. וכדאמרינן (דף נ"ו) דשויא טמון באש פטור מדיני אדם. ועכצ"ל דכיון דיש לו מי שישלם בעד החפץ לא מיאש מרי' גם מעצם החפץ. וע"כ הי' חייב המשבר אי אזלינן בתר בסוף.
ז)
ובזה יתיישב מה ששמעתי להקשות דהרי בזורק כלי מראש הגג הרי הוי כזוטו של ים דאבודה ממנו ומכל אדם דגם בלא יאוש שריא. ואם כן אף אם נדחוק דאיירי שהבעלים של הכלי אינם בכאן. בכ"ז יפטור המשבר משום דאבוד מכל אדם דא"צ יאוש. אבל לפמ"ש ניחא דכיון דיש לו מי שישלם בעד הכלי לא מיקרי ג"כ אבוד ממנו כיון דיהי' לו דמים. ממילא שוה אצלו החפץ דמים ולא מיקרי אבוד ממנו.
ח)
וחוץ לדרכינו יש ליישב הקושיא דהוי כזוטו של ים. לפי מה שמתבאר ברמב"ם (פרק י"א מגזלה) דהטעם בזוטו של ים דהוי שלו משום דהבעלים מתיאשים בודאי ע"ש. ובספר נחלת דוד תמה על זה מסוגיא דיאוש שלא מדעת דאמרינן בזוטו של ים כ"ע לא פליגי דשריא. ומבואר דל"ש בזה מחלוקת דאביי ורבא דגם כשבא ליד המוצא לפני יאוש שריא. ולהרמב"ם כיון דצריך יאוש א"כ הוי יאוש שלא מדעת. עיין שם שהניח בצע"ג. ולענ"ד יש ליישב דס"ל להרמב"ם דנהי דזוטו של ים נתמעט מקרא דאשר תאבד ממנו ומצאתה יצתה זו שאבודה מכל אדם. אבל מזה לא ידעינן רק שנתמעט מדיני השבת אבדה דאין עליו חיוב דלא תוכל להתעלם ומצות השבה. וגם שאינו שמור אבדה כשיקחנו. אבל עדיין לא ידעינן שיופקע זכות הבעלים לגמרי מזה שיהי' יכול להחזיקו לעצמו דנהי דאין מחויב ליקח ולהשיב לבעלים. אבל עדיין י"ל דהם של הבעלים ולא יוכל לזכות בם לעצמו דלא נפקע זכות הבעלים וע"ז צריכין אנו לטעמא של הרמב"ם דהבעלים ודאי שמתיאשים וע"כ יכול לזכות לעצמו. והא דצריכן להטעם דאבודה מכל אדם. היינו דמשום זה מותרת גם כשבא ליד המוצא קודם שידעו הבעלים ולא הוי כיאוש של"מ. והיינו עפמ"ש הרמב"ן במלחמות בטעמא דאמרי' דל"מ היאוש שאח"כ ביאוש של"מ ומשום דבאיסורי אתי לידו. והיינו משום דנתחייב בהשבה ונעשה שומר על האבדה וע"כ תו ל"מ יאוש. דיאוש ל"מ רק באבדה שאינו ברשות הבעלים ואבוד ממנו. אבל כיון דמונח תח"י המוצא דידו כיד הבעלים ומחויב בשמירתה תו אינה אבודה ממנו ול"מ יאוש ברשותו. והנה כ"ז באבדה שמחויב לקחתה ולהשיבה לבעלים אבל כשאבודה מכל אדם דנתמעט מדין מוצא אבדה. ולא מתחייב בהשבה ובשמירתה. ע"כ גם אחרי שנטלה היא אבוד מהבעלים. וע"כ מועיל היאוש שמתיאשים הבעלים גם לאחר שלקחה. והיינו דאמרי' דבזוטו ש"י ל"ש הפלוגתא דיאוש של"מ. דכאן לכ"ע שריא דכיון דרחמנא שריא. היינו דאין מוטל עליו חיוב השבה. וע"כ ל"ש הטעם דבאיסורא אתי לידו. ומועיל היאוש שאח"כ לכ"ע. ונתישב שפיר קושית הנ"ד הנ"ל.
ט)
ועפ"ז מיושב הקושיא גם על הך דרבה דכיון דגם באבודה מכל אדם אינו מופקע מרשות הבעלים בלא יאוש. וע"כ המשבר חייב כ"ז שלא ידעו הבעלים ולא נתיאשו דעדיין שלו הוא והמזיק חייב. ואולם ק"ל מהא דאמרי' (בדף קי"ג) מנין לאבידת עכו"ם שהיא מותרת שנאמר לכל אבדת אחיך ולא לעכו"ם. ואימא ה"מ היכא דלא אתי לידי' דלא מחייב לאהדורי בתרא אבל היכא דאתי לידי' אימא ליהדרא אמר רבינא ומצאת דאתי לידי' משמע. ומבואר דמה דנתמעט מהך קרא מותר גם בלא יאוש כלל. ומופקע מרשות הבעלים לגמרי. וא"כ ה"ה להך מיעוטא דילפינן מהך קרא לענין זוטו של ים דג"כ מותר ומופקע מהבעלים גם בלא יאוש כלל: