אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן ל
הזורק חץ להרוג אדם וקרע שיראין בהליכתו אי מפטר משום קלבד"מ. או דכיון דהיזק הממון הוא קודם שנהרג האדם לא שייך קלבד"מ. ובדין החופר בור בשבת אם מתחייב בנזקיו. ועוד כמה פרטים בענין קלבד"מ.
א)
הנה לכאורה נראה דאף דחיוב הממון על השיראין הוא מקודם הריגת האדם. בכ"ז שייך קלבד"מ כיון דהוי על ידי מעשה אחד דהיינו זריקת החץ. דע"י הזריקה רוצים אנו לחייבו ממון ומיתה. דהא אחר כך אין עושה כלום וא"א לחייבו על מעשה אחת שני חיובים. ואולם מהא דאמרינן בכתובות (דף ל"א) דהזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור דעקירה צורך הנחה היא. משמע דדוקא לענין שבת דשייך הטעם דעקירה צורך הנחה דהתחיל המלאכה מתחילת הזריקה. אבל בזריקת חץ להרוג אדם דכל זמן שלא הגיע החץ לאדם לא התחיל עדיין חיוב מיתה דרציחה לא שייך קלבד"מ. אף שעל ידי מעשה אחת נתחייב במיתה וממון כיון דלא נגמר חיובם כאחת. דאל"כ למה צריך לטעם דעקירה צורך הנחה. דהא גם שם על ידי זריקת החץ הוא מתחייב על חיוב המיתה דשבת ועל הממון דשיראין והוי מעשה אחת.
ב)
והנה בב"ק (דף כ"ב) בהא דפריך הגמרא במדליק הגדיש והי' עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. בשלמא למ"ד אשו משום חציו מש"ה פטור. אלא למ"ד אשו משום ממונו אמאי פטור אילו קטל תורא עבדא ה"נ דלא מחייב. ומשני הכא במאי עסקינן כשהצית בגופו של עבד דקלבד"מ. והקשה שם הרשב"א וז"ל, קשה לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שנתחייב בנפשו על העבד. וכדאמרינן בגונב כיס בשבת שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבוא לידי איסור שבת. וכן בגונב חלבו של חבירו ואכלו וכו'. ואיך מינח הוי ניחא לי' לר"י דכיון דמשום חציו הוא פטור על הגדיש. ואמאי הא כבר נתחייב על הגדיש קודם שנתחייב בנפשו על העבד. ואפשר דהומ"ל וליטעמיך. ואכתי לא ניחא דאפילו הצית בגופו של עבד אמאי פטור על הגדיש אטו מי שנתחייב בנפשו ואח"ז קרע שיראין מי לא מתחייב וכו'. והכא שרפת העבד לאו צורך שרפת הגדיש הוא דאי בעי מסיק אש מעל העבד. למ"ד באלו נערות כה"ט על הגונב כיס בשבת ובאוכל חלבו של חברו. ואם כן לחייב על הגדיש. ואפשר דלר"י דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפילו בגדיש ועבד כפות סמוך שאי אפשר לברוח הו"ל בשעת הצתת האש בגדיש רודף. ונעשה על הגדיש כרודף ששבר כלים שהוא פטור. דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו. ואף זה כן. אלא דאכתי ק"ל לר"ל דהו"ל בשעת הצתת האש על גופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדיש אמאי פטור על הגדיש. וי"ל שנשרף הגדיש קודם שמת העבד. אבל אם נשרף הגדיש לאחר שמת העבד חייב וכו' עכ"ל, והנה מוכרח גם מהרשב"א כמש"ל דאף שעל ידי מעשה אחת דהיינו מה שהדליק הגדיש ועי"ז נשרף העבד ג"כ. בכ"ז הקשה דלא שייך קלבד"מ כיון דחיוב הממון מהגדיש הוא קודם הריגת העבד. אף דהריגת העבד הוא גם כן על ידי תחילת הדלקתו את הגדיש. וכן מוכח מהא דפריך הגמרא (בדף ע') מכי מטי לאויר חצרו קניא ולענין שבת לא מחייב עד דמטי לארעא. וגם שם על ידי מעשה אחת דהיינו הזריקה לחצר בא חיוב מיתה דשבת וחיוב הממון. ומ"מ פריך דל"ש קלבד"מ. ושוב אחר זמן רב ראיתי בשעה"מ בפ"ג מגניבה שהרגיש בזה והביא שם משיטה כ"י לתלמידי הרשב"א וז"ל, בשלמא למ"ד משום חציו מש"ה פטור דאפילו נשרף הגדיש קודם שהגיע לעבד דהו"ל כזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו טרם שהמית דפטור. ואוקמא ר"ל שהצית בגופו של עבד ואפילו נשרף העבד מקמי גדיש פטור. ולמה זה דומה לזורק חץ וקרע שיראין אחר שהמית שהוא פטור עכ"ל. והקשה על זה השעה"מ מהך דב"ק דכי מטא לאויר חצרו וכן מהך דכתובות דהוצרך לטעמא דעקירה צורך הנחה דמוכח דגם ע"י מעשה אחת לא שייך קלבד"מ כל שאינם כאחת. ע"ש שהניח בקושיא.
ג)
והנראה לפענ"ד בישוב קושית השעה"מ העצומה. עפ"מ שיש להבין הרשב"א הנ"ל שתירץ דהוי לי' רודף ומאי הרויח בזה. דאכתי יקשה להיפוך דחיוב מיתה מדין רודף הוא רק על הרגע שהצית הגדיש. אח"כ כשדולק הגדיש מעצמו בלא שום מעשה מצדו הרי אז בודאי אסור להורגו מדין רודף דליכא בזה משום הצלת הנרדף. ואף אם יוכל לכבות מ"מ אסור להורגו דאין מיתתו תועלת להצלת הנרדף. וזה פשוט. ולפי זה עדיין קשה דחיוב מיתה הוא מקודם ברגע שהדליק ואח"כ בא חיוב ממון. ואף דהוי ע"י מעשה אחת הא מוכח מהרשב"א עצמו דגם בכה"ג לא שייך קלבד"מ. דאל"כ אין התחלה לקושיתו. ואם כן מה תירץ דהו"ל רודף. ואף דאחר כך נשרף העבד ויש גם חיוב מיתה מדין רוצח. אבל מהרגע שאחר הדלקת הגדיש עד שבאה האש לשרוף העבד אין על זה חיוב מיתה. ולמה פטור על הגדיש. ואטו מי לא איירי גם כן כשהגדיש ארוך והעבד עומד בקצה הגדיש השני שיש המשך זמן רב עד שמגיע להעבד. ואמאי פטור.
ד)
והנה אפשר לומר דיש נפ"מ בין כשהחיוב מיתה קודם לחיוב הממון או דחיוב ממון הוא קודם. דהמיתה שיש במעשה זו מסלק חיוב הממון ממעשה זו. ולכן כשחידש הרשב"א דבשעת הדלקתו הוא מחויב מיתה מדין רודף אי אפשר תו לחייב על מעשה זה ממון. ומשום דחיוב המיתה מסלק חיוב ממון ממעשה זה. ולהכי אי אפשר לחייב על מה שדולק הגדיש אחר כך כיון דנתחייב מיתה על מעשה הדליקה מדין רודף. וע"כ אין לחייבו ממון גם כן על מעשה זה. אבל מתחילה הקשה הרשב"א שפיר דחיוב הממון דגדיש הוא מקודם חיוב המיתה ול"ש קלבד"מ. דאף דגם מיתה מתחייב על מעשה הדלקה כשאח"כ נשרף העבד. אבל אין מעשה הדלקתו לבד גורם החיוב מיתה. דאילו יצוייר שלא ישרף העבד אף שהוא עשה מעשה הדלקה. בכ"ז לא הי' מתחייב מיתה מדין רוצח. וא"כ אין במעשה ההדלקה חיוב מיתה. וההדלקה הוא רק מעשה העבירה. אבל העבירה של חיוב מיתה בפועל הוא רק כשנהרג עבד. וע"כ ל"ש קלבד"מ לסלק חיוב הממון ממעשה זה כשנשרף הגדיש קודם העבד. ואפשר שפיר לחייב בשניהם דחיוב הממון אינו פוטר המיתה. ול"ש לסלק המעשה שלא יתחייב מיתה משום שנתחייב ממון דממון אינו פוטר מיתה. ולכן הקשה הרשב"א שפיר דל"ש קלבד"מ. אבל כשתירץ דהו"ל רודף בהדלקתו וא"כ במעשה הדלקתו לחוד יש ח"מ אף שלא ישרף העבד. שפיר ניחא דאי אפשר לחייבו על הגדיש גם כשדולק אחר כך. דחיוב המיתה מסלק חיוב הממון ממעשה זה. ואך לפי זה קשה מה שהקשה הרשב"א אח"כ בהא דמוקי ר"ל כשהצית בגופו של עבד דמדוע יפטר דהרי חיוב המיתה הוא קודם הממון. ומה ק"ל כיון דחיוב מיתה יש במעשה הצתת העבד הרי תו אי אפשר לחייבו ממון גם כשדולק אח"כ הגדיש. דהרי כבר בהצתת גופו של העבד יש חיוב מיתה מדין רודף וגם מדין רוצח. ואם כן איך אפשר לחייבו במה שדולק אחר כך הגדיש.
ה)
והנה אין לומר דכשהצית בגופו של עבד ליכא עליו דין רודף דרודף לא מיקרי רק קודם מעשה הרציחה אבל בשעת הרציחה גופא כבר אינו רודף דל"ש בזה הצלת הנרדף וכן בכל רוצח ליכא דין רודף על מעשה הרציחה גופא. ולפ"ז הי' אפ"ל דדוקא ברודף ס"ל להרשב"א דמסלק לגמרי החיוב ממון ממעשה זו. וע"כ במדליק הגדיש ומזה נשרף העבד אח"כ דהו"ל רודף על הדלקתו. וע"כ אין לחייבו בממון היינו מה שהודלק הגדיש אחר כך. אבל כשמשני דהניח בגופו של עבד דעל זה ליכא דין רודף דהיינו מעשה הרציחה גופא. ורק דאיכא עליו דין רוצח במעשה זו ומחויב מיתה בב"ד. ובזה לא אמרינן דהחיוב מיתה בב"ד מסלק ממעשה זו חיוב ממון כשהחיוב ממון בא אחר כך. דדוקא כשגם הממון היא ברגע שמתחייב מיתה אמרינן דאין הב"ד יכולים לחייבו בשתי רשעיות. אבל כשהחיוב ממון בא אח"כ אף שהחיוב בא מהמעשה שנתחייב על זה מיתה בכ"ז אין פוטר. ודוקא רודף מסלק ממעשה זו לגמרי החיוב ממון מהקרא דמחתרת. דחזינן דהוא פטור יותר. מכל קלבד"מ. דהא להרז"ה גם כששיבר אחר זמן פטור משום דרק חומרא בעלמא מדרבנן להחזיר כשאיתא בעין. ומה שאין כן בכל קלבד"מ דמיתת ב"ד. אבל אי אפשר לומר כן. דודאי גם בהצית בגופו של עבד יש עליו דין רודף. וכן בכל רוצח יש על מעשה ההכאה עצמה דין רודף. וכדמוכח בסנהדרין (דף ע"ד) דפריך מכי ינצו אנשים יעו"ש ויתבאר להלן. וכדחזינן לענין רודף אחר הערוה דפריך שם מאלו נערות שיש להם קנם. ומבואר דלא רק בשעה שרודף רק ברגע הביאה גופא גם כן מיקרי רודף. וה"ה לענין רציחה מיקרי רודף בשעת הרציחה. ואם כן כשהצית בגופי של עבד ג"כ הוי רודף על הצתתו. וא"כ מה הקשה הרשב"א לר"ל דאיירי בהצית בגופו של עבד דחיוב מיתה קודם. דהרי כיון דהוי רודף הרי תו א"א לחייבו ממון ע"י המעשה הזה. וכמו דניחא לו להרשב"א מה"ט לר"י וכנתבאר לעיל.
ו)
והנלע"ד דהרשב"א ס"ל דקלבד"מ אין מסלק המעשה לגמרי ממנו שיהי' כאילו עשה אחר. ורק דעל שעה זו אין לחייבו. וע"כ אי אשו משום ממונו דחתינן דמחויב אף בכלו לו חציו אם יכול להציל ולכבות אף שהי' אנוס בעת שהדליק שלא הי' לו לחשוב שיפול הגדר ובכ"ז חייב אח"כ משום ממונו. ומשום דעליו החיוב לשמור אשו ולגדור ולהציל וע"כ הקשה הרשב"א שפיר דלר"ל דס"ל משום ממונו אם כן גם בהצית בגופו של עבד יתחייב במה שאח"ז דולק הגדיש ויכול לכבות ולהציל שלא ישרף הגדיש. דנהי דעל מעשה הדלקתו א"א לחייבו משום קדלב"מ. מ"מ יתחייב על מה שלא כבה אח"כ. והיינו משום חיוב ממונו. דקלבד"מ לא עדיף מכלו לו חציו דאנוס ובכ"ז מחויב לשמור אח"כ משום ממונו. ואף לפמ"ש בסימן הקודם לצדד דהיכא דאנוס בהדלקתו לא מתחייב אח"כ משום ממונו. י"ל דס"ל להרשב"א דקלבד"מ ל"ד גם לאנוס ורק על שעה זו דקלבד"מ אי אפשר. אבל חשבינן לי' לפושע במעשיו שאם אח"כ יכול להציל ולכבות חייב. אבל מקודם דקאי הרשב"א לר"י דס"ל אשו משום חציו ולס"ד דמאן דא"ל משום חציו לא ס"ל משום ממונו. לכן תירץ הרשב"א שפיר דלר"י נירא משום דבהדלקת הגדיש נתחייב במיתה מדין רודף ותו א"א לחייבו משום חציו. דחיוב דחציו ל"ש ע"מ שלא שמר אחר כך [דזה הוי חיוב ממונו] וחציו הוא רק במעשה הדלקתו. כיון דעל מעשה זו מחויב מיתה משום רודף א"א לחייבו בממון על מעשה זו משום חציו. וזה דמי לכלו לו חציו דאם לאו משום ממונו הי' פטור. וע"כ לס"ד דר"י ל"ל משום ממונו ניחא דפטור. כיון דליכא לחייבו על מעשה הדלקתו גם על מה שלא כיבה אין לחייבו.
ז)
ובזה מיושב קושית השעה"מ הנ"ל (באות ב') על תלמידי הרשב"א. והם אזלי בשיטת רבם דמדליק הגדיש יש עליו דין רודף. ולכן בין לר"י דאיירי שהדליק הגדיש ואח"כ נשרף העבד. ובין לר"ל דאיירי בהצית בגופו של עבד וחיוב ממון בא אחר כך. מ"מ ס"ל דפטור משום קלבד"מ, ומשום דחיוב המיתה משים רודף מסלק מעליו חיוב הממון על מעשה זה. וס"ל דגם להמסקנא דחייב משום ממונו ג"כ. מ"מ א"א לחייבו על הגדיש משום ממונו גם באפשר לכבות הדליקה. ומשום דקלבד"מ מסלק המעשה לגמרי וכאילו עשה אחר. ואין לחייבי כלל על מעשה זה. וכמו שכתבו כעין זה התוס' בגיטין (דף כ"ג) לענין מנסך ע"ש. ולא קשה מהא דפריך מכי מטא לאויר חצרו קניא וכו'. וכן ממה דהוצרך לטעמא דעקירה צורך הנחה. כמו שהקשה השעה"מ וכנ"ל. דהתם דחיוב הממון הוא מקודם חיוב המיתה שפיר אפשר לחייבי אף ע"י מעשה אחת. ואי אפשר לפוטרו מחיוב הממון שכבר נתחייב ועדיין לא התחיל חיוב המיתה בפועל. ולכן הוצרך לטעמא דעקירה צורך הנחה לאמר שכבר התחיל העבירה בפועל. ומשום דעקירה היא התחלת המלאכה וכל משך זמן עשיית העבירה פוטר מממון. וניחא ג"כ מהא דפריך מכי מטי לאויר חצרא קניא וכו'. אף דהוי ע"י מעשה אחת ובכ"ז אין פוטר כנ"ל. דשם דחיוב הממון הוא קודם חיוב המיתה ל"ש קלבד"מ לפוטרו מממון שכבר נתחייב. אבל כאן לענין שרפת העבד דיש עליו מיד דין רודף. וכן בהצית בגופו של עבד יש עליו דין רודף [וגם דין רוצח ומחויב מיתה מיד]. וע"כ שוב אי אפשר לחייבו ממון. דחיוב המיתה שבא ברגע הצתתו מסלק מעליו חיוב ממין על מעשה זו. וגם אי אשו משום ממונו גם כן א"א לחייבו. ובזה פליגי על הרשב"א. דהרשב"א ס"ל דקלבד"מ אינו מסלק לגמרי החיוב ממעשה זו שיהי' כאילו עשה אחר. וע"כ הקשה לר"ל דס"ל אשו משום ממונו גם כשהצית בגופו של עבד יתחייב על מה שדולק הגדיש אח"כ כשיכול לכבות כנ"ל. אבל תלמידי הרשב"א ס"ל דקלבד"מ הוי כאילו עשה אחר. ועל כן א"א לחייבו אח"כ משום ממונו גם כן כיון דהוי כאילו הצית אחר. ואין עליו חיוב משום ממונו גם כשיכול לכבות. וניחא הא דמדמי תלמידי הרשב"א הך דינא דהדלקת הגדיש להזורק חץ להרוג אדם וקרע שיראין. ולא דימו לזורק חץ בשבת דפטור על השיראין. משום דלא דמי דשם הטעם משום עקירה צורך הנחה דל"ש כאן כנ"ל. ולכן דימו לזורק חץ להרוג אדם דיש עליו דין רודף בזריקתו. וע"כ פטור כשקרע השיראין גם קודם שהגיע החץ לאדם. משום דיש עליו דין רודף על זריקת החץ וע"כ פטור ממון על מעשה זו. וה"נ בהדלקת הגדיש דיש עליו דין רודף כנ"ל.
ח)
ועיין בש"מ ב"ק (דף ע') בהא דאמרינן כמאן כר"ע דקלוטה כמו שהונחה דמיא. שהקשה התוספות דאכתי מכי מטי לאויר חצרא חייב משום שבת. ולענין גניבה לא מחייב עד דמטי לתוך המחיצות. ועל זה תירץ ת"ל, כיון דחיוב מיתה אתי קודם חיוב תשלומין פטור כדאמרינן לעיל שהצית בגופו של עבד ופטור אף שנשרף אח"ז הגדיש. אבל כשחיוב תשלומין קודם לחיוב מיתה חייב. לכן בשמעתין לרבנן שהקנין בא קודם חיוב מיתה חייב. אבל כשחיוב מיתה קודם כל היזק שיעשה בעת המלאכה פטור עכ"ל. ומבואר מדבריו גם כן כמש"ל דכשהחיוב מיתה קודם מסלק ממעשה זו חיוב ממון. אף כשהחיוב ממון בא אח"ז אם הכל על ידי מעשה אחת. ובכ"ז כשהתשלומין קודם אף שהכל ע"י מעשה אחת חייב מהטעם שנתבאר לעיל. דכיון דכבר נתחייב ממון טרם חיוב מיתה בפועל ל"ש ליפטר משום קלבד"מ. אבל כשהחיוב מיתה קודם חף שאינו ברגע עשייתו כמו בהך דזרק גנבתך לחצרי. לר"ע דקלוטה כמו שהונחה. דאין החיוב מיתה בזריקתו לחוד עד דמטי לאויר חצרו. בכ"ז כיון שחיוב המיתה קודם פוטר מממון. וחשבינן הזריקה עד דמטי לאויר חצרו כמעשה אריכתא שנתחייב על זה מיתה. ומסלקינן חיוב תשלומין ממעשה זו. משא"כ שכהתשלומין קודם כיון דכבר נתחייב ממון קודם שנתחייב מיתה בפועל א"א ליפטר אף דהוי ע"י מעשה אחת. והא דניחא לר"י דס"ל דאיירי בהדליק הגדיש ואח"כ נשרף העבד ובכ"ז פטור משום קלבד"מ. ע"כ צ"ל כמש"כ הרשב"א הנ"ל דחייב מדין רודף ולכן לעולם חיוב המיתה קודם.
ט)
ועיין בתוס' בד"ה והי' גדי כפות לו שכתבו בשם ר"ת דאצטריך גדי כפות דחייב דלא חשיב כטמון. ואפילו למ"ד אשו משום חציו דל"ש לדידי' למפטר טמון. מ"מ אצטריך לאשמעינן דחייב אף היכא דכלו לו חציו לאחר שרפת העבד. ואע"ג דשרפת העבד מחמת חציו ושרפת הגדי מחמת ממונו שייך שפיר קלבד"מ הואיל וע"י מעשה אחת בא הכל ע"ש. והנה מבואר דגם ר"ת ס"ל כתלמידי הרשב"א דהרי הא דמחייבינן בכלו לו חציו משום ממונו. היינו כשיכול לכבות דוקא וכדאמרינן שם שהי' לו לגדרו ולא גדרו. ובכ"ז ס"ל דגם בכה"ג פטור אף שיכול לכבות. וע"כ הטעם משום דקלבד"מ מסלק המעשה לגמרי כאילו עשה אחר. וע"כ אי אפשר לחייבו גם משום ממונו וכנ"ל.
י)
וע"פ הנ"ל אפשר לתרץ מה דקשה בהא דפריך אלא למ"ד משום ממונו אילו קטיל תורא עבדו ה"נ דלא מחייב. והא להרשב"א דלר"י ניחא משום דין רודף. אם כן מה קשה להו למ"ד משום ממונו. והלא נראה פשוט דלענין הא דניתן להצילו בנפשו משום רודף גם באשו משום ממונו הוי רודף. ואף אם ירצה להרגו על ידי איזה גרמא דאין עליו דין רוצח להמיתו בב"ד. אבל להציל הנרדף ודאי דגם בכה"ג ניתן להצילו בנפשו. אם כן מה קשה לי' אם אשו משוה ממונו. דהרי גם כן הוי רודף. וכעת נדפס האו"ש וראיתי שתמה ג"כ על זה והניח בצע"ג ע"ש. ולפמ"ש ניחא דלמ"ד משום ממונו אף דהוי רודף בהתחלת דליקת הגדיש. אבל מ"מ נוכל לחייבו על מה שלא שמר אחר כך ממונו. היינו במה שהי' לו לכבות. דאף שקלבד"מ בדליקתו אינו מסלק המעשה ממנו לגמרי כאילו עשה אחר. והוי ככלו לו חציו דמתחייב אח"כ משום ממונו אף דאנוס הוא בהדלקתו. וכמשנל"ע לפי שיטת הרשב"א. וזה כונת הגמ' אילו קטל תורא עבדו ה"נ דל"מ. היינו דכמו כן הכא נוכל לחייבו משום ממונו. דאין עליו חיוב מיתה בזה שדולק האש שלו ממילא בלא מעשה שלו ואיכא עליו חיוב משום ממונו שיוכל לכבות. ובמשנה משמע דפטור בכל גווני. ובפרט לפמש"ל (אות י"ט) דגם בשאין יכול לכבות אחר כך חייב להרשב"א דקלבד"מ אין מסלק המעשה. וכשמשני כשהצית בגופו של עבד ע"כ צ"ל כמ"ש הרשב"א דאיירי כשנשרף בשוה עם הגדיש וכמש"ל. דאל"כ אכתי יתחייב על מה שלא כיבה וכנ"ל. והא דלא משני כשהדליק הגדיש באופן שהולך ודולק כל שבולת ופטור משום רודף. דממ"נ יקשה אי ע"י שבולת הראשון שהדליק כבר הי' דולק הגדיש ונשרף העבד. אם כן יתחייב על כל הגדיש שדולק מאליו. ואף אם הולך ושורף כל שבולת ושבולת ליכא על כל הגדיש שדולק דין רודף. כיון דכבר בל"ז הי' נשרף העבד ע"י שבולת הראשון ואין עושה במה שדולק אחר כך גרם לשרפת העבד. ואי דאיירי באופן שע"י שבולת הראשון לא הי' נשרף העבד. ורק על ידי האחרונים הולך ושורף את העבד. אם כן בהשבולת הראשונים ליכא דין רודף ומ"ט פטור. וע"כ מוקי כשהצית בגופו של עבד וכל משך הזמן שהולך ושורף הגוף עד שמת העבד הוא עושה מעשה רציחה שמתחייב מיתה משום רוצח. ובמשך הזמן ששורף העבד נשרף הגדיש*).
*) הג"ה ובאופן אחר יש ליישב קושיא הנ"ל. דהנה יש לחקור בהא דמותר להרוג את הרודף. אם הוא מפני שיש עליו דין מחויב מיתה. וכמו בכל רוצח שהוא מחויב מיתה אחר העבירה. כן ברודף לרצוח נפש מיקרי מחויב מיתה על רדיפתו ומותר להורגו קודם המעשה. או דהוא רק משום הצלת הנרדף. והנה מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ב) דקטן שרודף גם כן יש עליו דין רודף ומותר להורגו. והרי בקטן ל"ש שחל עליו חיוב מיתה וכמו דפטור מכל עונשין שבתורה. מוכח ע"כ דמשום הצלת הנרדף לחוד מותר להורגו. וביותר מוכח כן מהא דפריך שם ממתניתין יצא ראשו אין נוגעין בו. ומתרץ שאני התם דמשמיא קרדפי לי'. ובזה ודאי דל"ש עליו דין מיתה. [ומזה מוכח ג"כ דגם כשרודף להורגו ע"י גרמא גם כן יש עליו דין רודף. דהא בהעובר הנולד ודאי דלא הוי רק כגרמא ואין זה מעשה רציחה. ולמה הוצרך לשנויי דמשמיא קא רדפי לי']. ואולם מהא דמתבאר (בדף נ"ז) דגם ב"נ שרדף אחר ב"נ מותר להורגו ובב"נ בודאי ליכא מצוה להצילו. ומוכח ע"כ דיש על רודף דין מחויב מיתה. וע"כ גם ב"נ שמצווה על שפיכות דמים חל עליו דין מחויב מיתה משום רודף. ומוכח דיש ברודף שני דינים בהא דמותר להורגו. הא' מפני הצלת הנרדף. והב' דחל עליו דין חיוב מיתה. ולפ"ז יש לומר דנהי דגם ע"י גרמא מותר להרוג את הרודף. אבל אין זה מהטעם דחל עליו חיוב מיתה. דרק ברוצה להורגו בידים שיש על מעשה רציחה כזו דין חיוב מיתה משום רוצח ואז גם ברודף יש עליו חיוב מיתה. אבל אם רוצה להורגו ע"י גרמא דאין ברציחה כזו חיוב מיתה משום רוצח. אז גם ברודף אין עליו דין חיוב מיתה. ואך בכ"ז מותר להורגו מפני הצלת הנרדף וכמו בעובר לולא הטעם דמשמיא קא רדפי לי'. ולפ"ז יש לומר דלענין הדין דקלבד"מ דרודף פטור מממון ל"ש רק אם חל עליו דין חיוב מיתה מצד עצמו. אבל במה שמותר להורגו מפני הצלת הנרדף לא מיקרי מחמת זה מחויב מיתה שיפטור מממון דמיתתו הוא רק להצלה. ול"ש בזה דא"א מחייבו משום שתי רשעיות דהמיתה שעליו אינה משום רשעה רק משום הצלת הנרדף. ולפ"ז ניחא הא דפריך למ"ד אשו משום ממונו אילו קטיל תורא עבדו וכו'. דאף דמותר להורגו משום רודף. אבל בזה לא שייך שיפטור מממון כי המיתה זו אינה אלא כדי להציל את הנרדף ולא מחמת שיש עליו חיוב מיתה.
ועפ"ז יתיישב מה שהקשה הטו"א על שיטת רש"י בב"מ דבקלבד"מ מהני תפיסה. מהא ואמרינן בסנהדרין גבי זקן ממרא דיני נפשות בפלוגתא דרבי ורבנן דתניא רבי אומר ונתת נפש תחת נפש ממון. ופרש"י במתכוין להרוג את זה והרג את זה ומחייב לרבי ממון ורבנן פטרי ואי תפסי יורשי דהרוג ממונא דהורג וקידש בו אשה לרבנן אינה מקודשת ולרבי מקודשת. ולפרש"י דמהני תפיסה בקלבד"מ גם לרבנן מקודשת. ועיין בקצות ס' ת"י.
והנלע"ד, דהנה בכל רוצח לבד מה שמחויב מיתה מצד הרציחה יש בו גם כן דין רודף שפוטר ממון. דא"ל דרק קודם הרציחה בשעה שרודף להורגו יש עליו דין רודף. אבל בשעת הרציחה גופא אין עליו דין רודף ומשום דאז שוב ליכא משום הצלת הנרדף. דז"א דהרי בסנהדרין שם (בדף ע"ג) פריך אהך דרודף אחר הערוה ניתן להצילו בנפשו מהמשנה דאלו נערות שיש להם קנס. וחזינן דגם בשעת הביאה גופא גם כן ניתן להצילה. וה"ה ברוצח גם בשעת הרציחה עצמה היינו על רגע ההכאה יש עליו דין רודף שמותר להורגו. והיינו מטעם שכתבנו דיש עליו דין חיוב מיתה קודם המעשה ובשעת מעשה גם בל"ש הצלת הנרדף. והנה י"ל דמש"כ רש"י דבקלבד"מ מהני תפיסה היינו בקם ליה בדרבה מיניה דעלמא דמחויב מיתה בבית דין אז אמרינן דהבית דין אינם יכולים לחייבו משום שתי רשעיות ותפיסה מהני אבל ברודף שיש על זה קרא מיוחד דמחתרת פטור מתשלומין וגם חלה עליו חיוב מיתה בפועל שהותר דמו בעת שהוא רודף. וע"כ יש לומר דל"מ תפיסה. וכ"כ הקצות בסימן כ"ח מטעם אחר דברודף ל"מ תפיסה עמפ"ש הרש"ל דדוקא כשאין עושין החמור דהיינו חייבי מיתות שוגגין מהני תפיסה. ולכן ברודף שאז הותר דמו הוי כאילו נעשה בו החומרא ע"ש. ולפי זה שפיר ניחא דלרבנן דדרשי ונתת נפש תחת נפש ממש פטור מדמי הנהרג. ולא מהני גם תפיסה משום דהוי רודף בעת שהרג האשה וברודף ל"מ תפיסה כנ"ל. ואך דלפ"ז יקשה לנו דא"כ גם לרבי נהי דס"ל דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב בדמי הנהרג. ומשום דל"ל דחזקי' דפוטר בקלבד"מ גם בשאין מתכוין. או דדוקא מדמי הנהרג אין פוטר באין מתכוין וכמ"ש התוס' שם ובב"ק (דף מ"ב). אבל יפטור מדין רודף. וע"כ צ"ל דכיון שאין מתכוין להרוג האשה ל"ש לחייב משום רודף על הריגתה. ואם כן גם לרבנן לא שייך רודף כיון שאין מתכוין להאשה. וגם בל"ז לכאורה דברינו נסתרים מהא דאמרינן שם (בדף ע"ד) מ"ט דריב"ש דכתיב כי ינצו אנשים ואר"א במצות שבמיתה הכתוב מדבר ואמר רחמנא ולא יהי' אסון ענוש יענש וע"כ דאיירי כשיכול להציל באחד מאבריו ע"ש. ואם כן ליכא לתרץ כמש"כ.
ואולם באמת ניחא. דהנה המל"מ בפרק ח' מחובל הביא בשם י"א דהא דיכול להציל באחד מאבריו אינו נהרג היינו כל אדם. אבל הנרדף עצמו מותר להורגו וא"צ לדקדק. והקשו האחרונים מגמרא הנ"ל דגם דמוקי בכה"ג שיכול להציל הרי גם כן ניתן להצילו בנפשו לגבי הנרדף עצמו. ותירצו עפמ"ש התוס' בכתובות (דף ל"א) ובב"ק (דף כ"ב) דבכ"ד מיתה לזה ותשלומין לזה חייב רק ברודף פטור ומשום דחייב מיתה לכל העולם. וע"כ ניחא דמחייב בדמי ולדות כשיכול להציל באחד מאבריו. דאף דנתחייב מיתה לזה שנתכוין עליו. אבל הוי מיתה לזה ותשלומין לבעל ולגבי הבעל לא נתחייב מיתה כיון דיכול להציל באחד מאבריו כן תירצו האחרונים. ולפ"ז שפיר ניחא תירוצנו על קושית הטו"א דהטעם לרבנן דל"מ תפיסה הוא משום רודף. ואף דע"כ איירי ביכול להציל באחד מאבריו ולא ניתן להצילו בנפשו. אבל כל זה לענין אם אנו דנין שהוא רודף משום שמתכוין להרוג חבירו. ועל לא יהי' אסון. וצריך לשלם דמי ולדות להבעל. על זה הוי שפיר דמוקי הגמרא דאיירי ביכול להציל באחד מאבריו ומשום הכי לא הוי מיתה לכל אדם. ולכן משלם דמי ולדות אם לא יהי' אסון. דהוי מיתה לזה היינו לגבי חבירו שנתכוין לו ותשלומין לבעל. אבל אנן בדידן דאיירינן באם אסון יהי' והכה את האשה הכאה שיש בה להמית. וא"כ הוי רודף גם משום הריגת האשה עצמה ולגבי דידה הרי יכולה להציל בנפשו וא"צ לדקדק להציל באחד מאבריו. וא"כ שפיר פטור מדמי האשה משום שהוא רודף לגבי האשה עצמה ובזה הוי מיתה ותשלומין לחד לענין דמי הנהרג. וע"כ שפיר דלרבנן ל"מ תפיסה משום דברודף לא מהני תפיסה גם כן. ואך לפי זה יקשה לנו דא"כ האיך חייב לרבי בדמי הנהרג דנהי דס"ל דנתכוין להרוג א"ז והרג א"ז פטור אבל אכתי יפטור מדין רודף. ואולם באמת ניחא דבאמת רודף לא שייך רק במתכוין להרוג. אבל כשאין מתכוין ל"ש רודף. ולהכי לרבי דס"ל דנתכוין להרוג זה והרג זה פטור ממיתה ומשום דלגבי' מיקרי שלא בכונה. וע"כ גם רודף לא הוי לגבי האשה כיון דלגבה הוי ההכאה בלא כונה. אבל לרבנן דס"ל דמתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה. ומשום דאין נפ"מ למי נתכוין דכיון דעכ"פ נתכוין להרוג ישראל מיחשב כמתכוין גם לזה שנהרג. וע"כ גם בהריגת האשה נחשב גם לגבי דידה כרודף אף שלא נתכוין לה. וכיון דהוי רודף משום הריגת האשה גם כן ובזה ל"מ מה שיכול להציל באחד מאבריו וע"כ ל"מ תפיסה ג"כ. משא"כ לרבי לא הוי רודף משום האשה כיון דאין מתכוין לה. ויותר ניחא לפמש"ל דרודף לענין שיפטור משום קלבד"מ ליכא רק כשהרג באופן שיש על הריגה זו דין חיוב מיתה מצד רוצח ואז חלה עליו דין חיוב מיתה מצד העבירה גופא אז פוטר. אבל אם רוצה להרוג על ידי גרמא ליכא חיוב מיתה מצד רוצח. אע"פ שמותר להורגו משום הצלת הנרדף אבל אינו פוטר. ודאי ניחא דלרבנן דמחייבי מיתה משום רוצח יש עליו דין רודף לפטור. ולרבי דפוטר משום רוצח גם רודף לא הוי. דאע"פ שמותר להורגו משום הצלת הנרדף אבל אינו פוטר משום קלבד"מ.
והנה במכות (דף ט"ז) פריך הגמרא אי דקטלה קלבד"מ. והקשו התוס' דלוקמא בשוגג [וכונתם דאף דח"מ שוגגין גם כן פוטר היינו ממון אבל ממלקות אין פוטר בשוגג כמבואר בחולין (דף פ"א). ודברי הרש"א תמוהים ע"ש]. ותירצו התוס' דבשוגג ל"מ ביטלו. ובגליון רע"א הקשה דאפשר דקטלה במזיד ולא התרו דהוי בטלו ע"ש. והי' נראה לענד"ל דברוצח גם בלא התראה פוטר משום דין רודף דרודף מיקרי כחייבי מיתות מזידים וכמש"כ הקצות בסימן כ"ח. ולא נוכל לאוקמי שיכולה להציל באחד מאבריו עפמש"ל דגם ביכול להציל מאחד מאבריו כשהממון ג"כ מתחייב להנרדף פוטר. ומשום דהנרדף עצמו יוכל להורגו גם בכה"ג. ואם כן ה"נ באונס שמתחייב מלקות ג"כ משום שגירשה והמיתה דקטלה הוא גם כן בעדה. מיקרי הכל לאחד ופוטר גם ביכול להציל באחד מאבריו. ובשכבר הימים אמרתי חדוש זה לאדמו"ר ואמר כי רודף אין פוטר רק מממון אבל לא ממלקות. והנה יש להביא סמוכין לזה מסנהדרין (דף ע"ב) והיינו דהרי הך קושיא שהקשה שם בסנהדרין אהך דאלו נערות שיש להם קנס דהא הוי רודף. יש להקשות גם כן על הך משנה דאלו הן הלוקין דלפטור ממלקות משום דהוי רודף. וזה לא יתורץ במה דמשני שם משעת העראה דפגמה איפטר מקטלא ממונא לא משלם עד גמ"ב. דהא למ"ד העראה זו נשיקה לוקה גם כן על נשיקה. וע"כ מוכח דרודף אין פוטר ממלקות.
והאומנם כי יש לדחות דהך דאלו הן הלוקין איירי בגמר ביאה ובאמת לא ילקה על העראה באונס בח"ל רק בגמ"ב דכבר איפגמא ולא הוי רודף. ואולם כזה יקשה גם על הגמ' דכתובות דמקשי מואלו הן הלוקין על הך דאלו נערות שיש להם קנס וקיי"ל דאין לוקה ומשלם. ומתרץ עולא כאן באחותו נערה כאן בבוגרת וס"ל דממונא משלם ולא לקי והו"ל לאוקמי הכל באחותו נערה והא דלוקין היינו בגמר ביאה. וכבר הקשה כן הדו"ח ונשאר בצע"ג. ומכבר אמרתי ליישב עפ"מ דאמרינן בכתובות (דף נ"ב) באשת ישראל שנאנסה אף שסופה ברצון שריא דיצר אלבשה. ומבואר מגדולי האחרונים דגם לגבי איש שייך הך דיצר אלבשה. עיין פנ"י שהקשה מהא דר"א מחייב על כל כח. ובאמת כי קושיא זו בנקל יש ליישב דכל דתחילת הביאה הוי ברצון ובאיסור חייב גם על הגמר ול"ש הך דיצרו תוקפו דהוא עצמו הביא לזה ברצון]. ובהפלאה הקשה בהך דגזרינן בח"ל גזרה העראה אטו גמ"ב. ומבואר דס"ל דגם באיש שייך כן. וכ"כ להדיא בת' רע"א דכ"ש באיש אמרינן יצרו תוקפו. ולפ"ז מיושב קושית הדו"ח הנ"ל דכיון דלעולא הדין דממונא משלם ולא לקי א"כ על העראה הוי כאונס כשאנו דנין לענין חיוב מלקות דהממון פוטר המלקות. וכיון דהוי כאנוס על העראה שוב גם על הגמ"ב אי אפשר לחייבו דאמרינן יצרו אלבשי', ועפ"ז נתעורר גם כן הראי' מסנהדרין דרודף אין פוטר ממלקות. דאל"כ הו"ל להקשות גם על הך דאלו הן הלוקין דהו"ל רודף בתחילת ביאה ושוב גם על הגמ"ב אי אפשר לחייב מלקת ומשום דיצר אלבשי'. דהרי על תחילת ביאה הוי כאונס ומשום דהי' רודף. ואולם זה תליא ג"כ אם קלבד"מ מסלק המעשה לגמרי. או דרק על שעה זו אי אפשר לחייבו. דאם לא מסלק המעשה לגמרי חשבינן התחלת הביאה כפושע ונוכל לחייב על גמר ביאה מלקות ולא שייך יצר אלבשי'.**
יא)
ובשעה"מ הקשה עוד על תלמידי הרשב"א הנ"ל מהירושלמי בכתובות במדליק הגדיש בשבת דפטור. שהקשה דעל שבולת הראשון חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין. ומשני שעל כל שבולת ושבולת יש התראת מיתה. ופירשו המפרשים דנהי דלא נוכל לחייבו שתי מיתות בכל זה הוי כחייבי מיתות שוגגין דפטור. ומדהוצרך הירושלמי לזה ולא משני דלהכי פטור משום דהכל על ידי מעשה אחד נתחייב המיתה והממון דהיינו ע"י מה שהדליק השבולת הראשון, מוכח מזה דבכה"ג ל"ש קלבד"מ כיון שהממון הוא אח"כ. ע"ש שדחה לגמרי שיטה זו משום הך קושיא. והנה קושיא זו לא יתורץ גם לדברינו דלעיל. דהרי הכי חיוב המיתה קודם תיכף בהדלקתו. ודומה לרודף שכתב הרשב"א דמסלקינן הך מעשה לענין חיוב ממון. וה"נ שנתחייב מיתה תיכף בהדלקתו הי' לנו לסלק חיוב הממון. וגם בל"ז קשה הירושלמי לפמ"ש הנמ"י בסוגיא דאשו משום חציו על הקושיא דאיך אנו מדליקים בע"ש למ"ד משום חציו. ותירץ דכל מה שהולך ודולק אח"כ חשבינן כאילו עשה הכל ברגע שהדליק. ומה"ט אם מת קודם הדלקת כל הגדיש גם כן רמי חיובא על נכסיו. דעיקר החיוב על תחילת הדליקה דמה שדולק אח"כ אנוס הוא דא"א לאהדורי ע"ש. ואם כן מה הקשה הירושלמי דלחייב על שבולת השני דהרי אז אנוס הוא כמש"כ הנמ"י. ורק על התחלת הדליקה מחייבים אותו ועל זה הרי מחויב מיתה.
יב)
והנה לפמש"ל י"ל דקושית הירושלמי היא לפי מה דמסקינן דכ"ע ס"ל דאשו משום ממונו ג"כ ולכן הקשה דלתחייב על שבולת השני משום ממונו היינו אם יכול להציל. דנהי דעל התחלת דליקה הוי קלבד"מ. אבל בכ"ז לא מסלקינן המעשה לגמרי וכשיכול להציל יתחייב על שבולת השני משום ממונו. והא דכתב הנמ"י דמה שדולק אחר כך אנוס הוא. היינו למ"ד משום חציו לחוד או גם למ"ד משום ממונו אם אינו יכול לכבות. וע"כ דאז מחייבים אותו על תחילת הדליקה. אבל כשיכול לכבות מתחייב גם אחר כך משום ממונו. אולם כל זה ניחא להרשב"א. אבל לתלמידי הרשב"א דס"ל דאם קלבד"מ על תחילת הדלקתו שוב לא מתחייב גם על מה שדולק אחר כך משום ממונו וכנ"ל (באות ז'). קשה טובא מהירושלמי הנ"ל דאיך יתחייב על שבולת השני. כיון דנתחייב מיתה על שבולת הראשון שהדליק ומסלקינן המעשה לגמרי ממנו. ואיך אפשר לחייבו על מה שדולק אחר כך.
יג)
והנראה לענ"ד ליישב קושית השער המלך באופן דאדרבה יהי' סיוע מזה לשיטתם. דהרי יש להקשות לפי מה שהבינו בהירושלמי דאיירי שהדליק רק שבולת אחת ואח"כ הולך האש מעצמו ודולק. אם כן מאי משני דעל כל שבולת יש בה התראת מיתה. ותמוה דכיון דהוא אינו עושה כלום אח"כ והאש הולך מעצמו איך חייב מיתה על כל שבולת הא אין כאן רק חילול שבת אחת בהדלקת שבולת הראשון. ואין נפ"מ אם דולק הרבה שבולת ע"י הדלקתו הראשונה. או אינו דולק רק שבולת שהדליק. ואף רבוי בשיעורא נראה דלא שייך בהבערה דאין להבערה שיעור *). וא"כ איך תירץ דחייב על כל שבולת. כיון דאין כאן רק חילול אחת. ועכצ"ל דקושית הירושלמי לא הי' כלל היכא דלא מדליק רק שבולת הראשון. דבכה"ג לא קשה כלל שיתחייב תשלומין על מה שדולק אח"כ כיון דהוי על ידי מעשה אחד. וכשיטת תלמידי הרשב"א הנ"ל. ורק משום דמתניתין דהמדליק בשבת איירי בכל גווני גם כשהולך בעצמו ודולק את כל הגדיש דגם כן פטור. ובאופן זה הקשה הירושלמי דעל שבולת ראשון חייב מיתה ועל מה שמוסיף ודולק עוד אחר כך יתחייב ממון דשוב ליכא חיוב מיתה עוד הפעם. ועל זה משני שפיר דעל כל שבולת יש התראת מיתה. והיינו דנהי דאי אפשר לחייבו מיתה עוד כיון שכבר נתחייב. אבל עכ"פ לא גרע מחייבי מיתות שוגגין דפטור.
*) הג"ה [ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה המנ"ח בהא דתירץ המהרי"ט דבשוחט בשבת ל"ש אי עביד לא מהני. ומשום דלא יתוקן האיסור. והקשה המנ"ח דלפי מה דאמרינן בחולין דאין מזמנין עכו"ם על בני מעיים דלדידהו הוי כאבר מה"ח. ורק בשחיטה כשרה אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. אבל כשנתנבלה בשחיטה אסורים הבמ"ע לבני נח. וא"כ קשה דנימא אי עביד לא מהני בשוחט בשבת ויהיה נבלה ויתוקן האיסור בזה. דאם תהי' השחיטה כשרה הרי יש ריבוי בשיעורא דמותר גם הבמ"ע. ואם לא תהי' השחיטה כשרה יהיו אסורים הבני מעיים לב"נ. עיין שם במוסך השבת. אך לענ"ד דבשחיטה דליכא שיעור לא שייך ריבוי בשיעורא דריבוי בשיעורא ליכא רק במקום שיש שיעור למלאכה ואז אמרינן דריבוי בשיעורא הוא איסור יותר. אבל במלאכה דליכא שיעור אין נפ"מ בריבויא. וע"כ בשחיטה דהחיוב הוא משום נטילת נשמה דליכא שיעור אין נפ"מ בין שוחט בהמה גדולה או קטנה. הכל האיסור שוה].**
יד)
ולפי זה אדרבה מהירושלמי הנ"ל מוכרח כתלמידי הרשב"א, דלהרשב"א דס"ל דגם אם בתחילת הדלקתו קלבד"מ מתחייב אחר כך משום ממונו. יקשה מהך דמדליק הגדיש בשבת דפטור. דאיירי בכל האופנים אף כשמדליק רק שבולת אחת והאש הולך מעצמו ודולק. דבכה"ג ל"ש תירוץ הירושלמי דחייב על כל שבולת וכמו שנתבאר. וא"כ יתחייב אח"כ אם יכול להציל באופן שלא יהי' חילול שבת משום ממונו. וכמו שהקשה הרשב"א לר"ל דהצית בגופו של עבד שיתחייב על הגדיש ואוקי דנשרף בשוה עם העבד. וע"כ צריך לדחוק להרשב"א דהמדליק הגדיש בשבת דפטור איירי דוקא באינו יכול להציל אחר כך דאז הוא אנוס. או דאיירי רק בגווני דהירושלמי שהולך ודולק כל הגדיש. אבל לתלמידי הרשב"א ניחא יותר. דבכל גווני פטור אף בשיכול להציל כיון דבתחילת הדלקתו קלבד"מ אי אפשר לחייבו משום ממונו. וכנ"ל.
טו)
ועפמ"ש יתפרש היטב הירושלמי בב"ק פ"ב על הך משנה דכלב
שנטל חררה ר"ל אומר במצית האור על כל שבולת ושבולת ורי"א נעשה כזורק חץ ממקום למקום. מתניתא מסייע לי' לר"י (כן הגיהו כולם כדמוכח ממרוצת הדברים) עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור אם אומר את שאינו כזורק חץ ממקום למקום על שבולת הראשונה חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין א"ר יוסי ואת שמע מיניה שורו שהדליק הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק הגדיש בשבת פטור. אם את. אומר שאינו כזורק חץ ממקום למקום יעשה כמו שחלו עליו תשלומין מכאן ואילך ויתחייב בתשלומין. ורבים מתקשים בהבנת הירושלמי. ולדברנו בפי' הרשב"א כנ"ל (אות ו') מבואר כל הדברים בהירושלמי. והיינו דס"ל כס"ד בגמרא דילן דלר"י דמשום חציו ל"ל משום ממונו. וע"כ לר"י ניחא הך דעבד כפות דקלבד"מ דבין שהדליק הגדיש קודם ובין העבד קודם פטור על הגדיש. משום דנתחייב מיתה על התחלת דליקתו משום רודף וכמש"כ הרשב"א. וע"כ אי אפשר לחייבו על מה שדולק אח"כ אף שיוכל לכבות. דלר"י לא ס"ל משום ממונא ואין מחויב רק על מעשה הדלקתו משום חציו. וכיון דאז קלבד"מ תו אי אפשר לחייבו אחר כך. אבל לר"ל דס"ל משום ממונו וא"כ נהי דעל שבולת הראשונה חייב מיתה. אבל יתחייב על מה שדולק אח"כ משום דמחויב לשמור אף במקום שאנוס בהדלקתו. וכמו בכלו לי' חציו דחייב למ"ד משום ממונו אף דאנוס בהדלקתו. וכעין זה הוא הקושי' ממדליק בשבת דפטור בכל גווני אף כשהדליק רק שבולת אחת ודולק אח"כ מאליו דאז ליכא חיוב מיתה. וקשה לר"ל דיתחייב אחר כך משום ממונו. [והירושלמי דכתובות הנ"ל מקשה להיפוך דבאופן שדולק ושורף כל הגדיש דג"כ פטור ואמאי לא יתחייב על שבולת השני גם לר"י משום חציו דאז ליכא חיוב מיתה דכבר נתחייב מיתה. ועל זה משני דעל כל שבולת יש התראת מיתה וכמש"ל דהוי כח"מ שוגגין.].
טז)
ובנידון שאלתנו הרי נתבאר דדעת תלמידי הרשב"א דבזורק חץ להרוג אדם וקרע שיראין בין שנקרע קודם הריגת האדם בין אח"כ פטור משום קלבד"מ. ואע"ג דכאן לא שייך הטעם דאמרינן בזורק חץ בשבת דעקירה צורך הנחה. בכ"ז פטור מטעם דהוי רודף תיכף בזריקת החץ. וכיון דנתחייב מיתה על הזריקה לחוד בין אם יהרג האדם או לא. וע"כ אי אפשר לחייבו על מעשה זו אף אם נקרע השיראין אח"כ ואף למ"ד משום ממונו דחייב בכלו לו חציו משום ממונו. אבל קלבד"מ מסלק המעשה לגמרי ועדיף מכלו לו חציו. וכמש"נ בסימן הקודם הטעם דחייב בכלו לו חציו אף שאנוס ומשום דאונס אין מסלק המעשה לגמרי והוי רק כברשות. אבל קלבד"מ ס"ל דמסלק המעשה לגמרי וע"כ אי אפשר לחייב גם משום ממונו. ואף להרשב"א דס"ל דקלבד"מ אין מסלק המעשה לגמרי וכמו שהקשה לר"ל דהצית בגופו של עבד יתחייב על הגדיש שדולק אחר כך. וכמש"נ (באות ו') אבל זה רק אם יכול להציל ולכבות אח"כ חייב משום ממונו. וכדאמרינן בכלו לו חציו שהו"ל לגודרה ולא גדרה. אבל הכא בחץ שא"א להציל אתר הזריקה ואנוס הוא אז. וע"כ גם להרשב"א פטור דא"א לחייבו משום ממינו בחץ ועל הזריקה קלבד"מ.
יז)
ואם זרק החץ באופן דלא הוי רודף כגון בשיכולין להציל באחד מאבריו. אזי נראה דלכ"ע חייב אם נקרע השיראין טרם שנהרג האדם. דאף דנתחייב מיתה על מעשה הזריקה כשאח"כ נהרג האדם. אבל כיון דחיוב הממון בא קודם שנתחייב מיתה אף שהכל על ידי מעשה אחת אין פוטר. וכדהוכחנו מהא דהוצרך לטעמא דעקירה צורך הנחה. וכן מהך דפריך (בדף ע') מכי מטא לאויר חצרו קניא ומתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח. ואם נהרג האדם קודם השיראין תליא זה ברבוותא. דכבר הבאנו (באות ח') מהש"מ שכתב בהך דאמרינן שם כמאן כר"ע דקלוטה כמי שהונחה והקשו התוס' דאכתי חיוב שבת קודם. ועל זה תירץ הש"מ דדוקא לרבנן פריך דחיוב הממון קודם ובזה לא שייך קלבד"מ כיון שכבר נתחייב ממון. אבל לר"ע ניחא. דאף שהחיוב מיתה קודם פוטר וכמו שבארנו שם דהיינו על ידי מעשה אחת. וחשבינן מהזריקה עד דמטי למעלה מהמחיצות כמעשה אריכתא שמחויב על זה מיתה וע"כ פוטר הממון. וה"נ בזרק חץ להרוג אדם כיון שנהרג האדם קודם שנקרע השיראין פוטר. אבל להתוס' שהקשו ולא ניחא להו בתירוץ הנ"ל ע"כ דס"ל דגם כשהחיוב מיתה קודם אין פוטר. וה"נ בחץ אין פוטר אף כשנהרג האדם מקודם. ואולם באופן דהוי רודף בזריקת החץ "ל דגם התוס' הנ"ל מודים דפטור אף כשהחיוב ממון בא אח"כ. ומשום דכיון דעל מעשה הזריקה לחוד מתחייב משום רודף בין שיהרג האדם או לא וע"כ אי אפשר לחייב ממון על מעשה זו. אבל בהך דקלוטה לר"ע דזריקת הגנבה לחוד אין מחייבו מיתה ורק אם יבוא למעלה מהמחיצות. אבל אם לא יבוא להמחיצות ליכא חיוב מיתה משום שבת. ונמצא דהזריקה הוי רק מעשה העבירה אבל העבירה וח"מ בפועל הוא רק אח"כ שבא למעלה מהמחיצות. וע"כ לא נוכל לסלק מעשה הזריקה שלא יתחייב על זה ממון. כיון דאין הזריקה לחוד מחייב מיתה. ואף שהוי על ידי מעשה אחת אין פוטר וכמש"ל. ולפ"ז גם התוס' הנ"ל לא פליגי על שיטת תלמידי הרשב"א הנ"ל. דשם פוטר בכל ענין ומשום דהוי רודף. ולכן בין כשהדליק הגדיש ואחר כך נשרף העבד ובין כשהצית בגופו של עבד ואח"כ נשרף הגדיש פטור. כיון דיש עליו דין מיתה משום רודף בכל ענין משום מעשה ההדלקה לחוד. וע"כ אי אפשר לחייב ממון על מעשה זו. ואף להרשב"א דפליג וס"ל דלר"ל דס"ל משום ממונו כשהצית בגופו של עבד חייב אם דולק הגדיש אח"כ. ומשום דקלבד"מ אין מסלק המעשה לגמרי וע"כ יש לחייבו על הגדיש משום ממונו. היינו דוקא באש שאפשר להציל יש לחייב משום ממונו. אבל בחץ במקום דהוי רודף ודאי פטור לכ"ע. דאי אפשר לחייב משום ממונו דאחר כך הוא אנוס וכנ"ל.
יח)
וניחא לפי זה דלא קשה להתוס' הנ"ל [דס"ל דגם כשהחיוב מיתה קודם אין פוטר] קושית הרשב"א דאיך הוי ניחא לר"י דס"ל משום חציו ומיירי שהדליק הגדיש ואחר כך נשרף העבד. דאיך פוטר הא חיוב הממון הוא קודם. ומה שתירץ הרשב"א דהוי רודף בהדלקתו. לא יעלה ארוכה להתוס' הנ"ל דאכתי יקשה דחיוב המיתה קדים בשבולת הראשון ובמה שדולק אח"כ ממילא לא הוי רודף כנ"ל. ומ"ט פטור על כל הגדיש, דהרי התוס' ס"ל דגם כשהחיוב מיתה קודם אין פוטר. וא"ל דאיירי שהולך ודולק כל הגדיש. דממ"נ קשה אי מהשבולת הראשון הי' נשרף העבד א"כ תו בשבולת האחרים אין עליו דין רודף כיון שבל"ז הי' נשרף. ואי דבשבולת הראשון לא הי' נשרף אם כן ליחייב ממון על הראשון. וגם בל"ז הדוחק מבואר לאוקמי שהולך ודולק כל שבולת ושבולת. ועל מה שדולק מעצמו באמת חייב. ואם כן קשה טובא על התוס'. אבל לפי הנתבאר ניחא. דגם התוס' מודים דבהי' רודף על תחילת הדלקה תו אי אפשר לחייבו גם על מה שדולק אחר כך. ולא כתבו דגם בחיוב מיתה קודם אין פוטר רק שם בקלוטה לר"ע דעל זריקת הגנבה לחוד עדיין אין מתחייב מיתה והזריקה הוא רק עשיית העבירה וכמשנ"ל.
יט)
והנה במש"ל (אות ק') לפרש דמה שהקשה הרשב"א לר"ל דאיירי בהצית בגופו של עבד דאכתי קדים החיוב מיתה. וכתבנו דהיינו דלר"ל יש לחייבו משום ממונו אם יכול לכבות אח"כ וכמו בכלו לו חציו. הנה לפ"ז דחוק קצת דא"כ למה הוצרך הרשב"א לדחוקי ולתרץ דאיירי שנשרף הגדיש בשוה עם העבד. הו"ל לאוקמי' אף שנשרף הגדיש אחר שריפת העבד. אך איירי שאין יכול לכבות ולהציל דליכא לחייבו משום ממונו. ואשר על כן נלע"ד דלהרשב"א דס"ל דקלבד"מ אין מסלק המעשה ממה שיהי' כאילו עשה אחר. וע"כ אם הי' קלבד"מ בתחילת הדלקתו חייב על מה שדולק אח"כ משום ממונו אף בשאין יכול לכבות. וכמו בכל אש שחייב אף שאח"כ אנוס ואין יכול להציל חייב על תחילת הדלקה. כן אף שהי' קלבד"מ בדליקתו כיון קלבד"מ אין מסלק המעשה והרשעה ממנו. ורק דהוא פטור שאין לחייבו בממון ברגע זו שנתחייב מיתה. אבל אם יש לחייבו על מה שנצמח ממעשה זו חיובי ממון לאחר זה בשעה שליכא עליו ח"מ אז שפיר יש לחייבו. דחשבינן מעשיו שעשה בשעה שקלבד"מ לפשיעה ולא כאנוס. ועדיף מכלו לי' חציו דא"א לחייבו משום ממונו רק בשיכול לגודרה. אבל בשאין יכול להציל פטור. דהתם שפיר כיון דהי' אנוס בתחילת הדלקתו שהי' גדר מפסיק וע"כ אם יכול להציל אח"כ חייב משום ממונו דאונס גם כן אין מסלק המעשה לגמרי. ורק דא"א לחייבו ממון או עונש מיתה במעשה שעשה באונס. אבל אם יכול לתקן שלא יזיק חייב. אבל בשאין יכול לגדור אח"כ פטור משום דאנוס. אבל קלבד"מ חשבינן מעשה שלו לפשיעה וע"כ חייב אף שאין יכול אח"כ להציל. ולפי זה שפיר ניחא מש"כ הרשב"א להקשות לר"ל דס"ל משום ממונו ליתחייב על מה שדולק הגדיש אחר כך אף באין יכול להציל, ודוקא לר"י דס"ל לס"ד משום חציו לחוד ולא משום ממונו. וא"א לחייבו רק על תחילת הדלקתו. אבל מה שדולק אחר כך ממילא לא הוי מזיק כלל. וע"כ כשהי' קלבד"מ פטור במה שדולק אח"כ. ולהכי לר"י ניחא במדליק הגדיש דפטור כיון דהוי רודף בתחילת דליקתו תו א"א לחייבו על כל הגדיש. אף כשיכול אחר כך לכבות ולהציל. אבל לר"ל דס"ל משום ממונו הקשה הרשב"א שפיר דכשהצית בגופו של עבד יתחייב על מה שדולק אח"כ הגדיש אף שאין יכול לכבות ולהציל, אבל יש לחייבו על תחילת הדלקתו דחשיב כפושע אף בקלבד"מ. וכיון דלמ"ד משום ממונו חשיב גם אח"כ למזיק. וכ"ז שהאש דולק יש עליו חיוב משום ממונו. ושפיר יש לחייבו גם בשקלבד"מ דעכ"פ חשיב כעשה האש ומיקרי בעלים על האש. ע"כ יש לחייבו על שדולק אחר כך אף שאח"כ אנוס. כמו בכל אש שחייב כשאין יכול להציל אח"כ. אבל לר"י להס"ד דלא ס"ל משום ממונו. ואין לחייבו במה שמזיק אח"כ ממילא ע"י מעשה הדלקתו. דלא מיקרי מזיק שלו כלל. וגם ביכול להציל ולכבות פטור. ועיקר החיוב הוא רק על מעשה הדלקתו. וכמש"כ הנ"י דלמ"ד משום חציו חשבינן כאילו נעשה כל הנזק תיכף בזריקתו. וגם כשמת תיכף אף שעדיין לא הגיע החץ או האש להזיק חייבין היורשין ע"ש. ולהכי לר"י מתרץ הרשב"א שפיר דכיון דהוי רודף בתחילת הדלקתו הגדיש פטור על מה שדולק. כיון שגם חיוב הממון מכל הגדיש הוא נעשה תיכף בתחילת הדלקתו. ועל מה שדולק אחר כך אין לחייבו דאינו כמזיק שלו להס"ד דל"ל משום ממונו.
כ)
ואולם לפ"ז קשה טובא על הרשב"א מהמשנה דמדליק הגדיש דפטור. דהא לפי מה דקי"ל דאשו חייב משום ממונו גם כן וא"כ אם הדליק רק שבולת הראשון ואחר כך דולק הגדיש מאליו יתחייב על כל הגדיש משום ממונו. ותירוץ הירושלמי דחייב על כל שבולת. לא שייך רק באופן שהולך ודולק כל שבולת אבל בדולק מאליו לא שייך דחייב על כל שבולת מיתה וכמו שכתבתי (באות י"ג) ובמתניתן משמע דפטור בכל ענין]. ולעיל כתבנו דפטור להרשב"א באופן שאין יכול להציל אחר כך. אבל לפמ"ש כעת דגם בשאין יכול להציל אח"כ חייב משום ממונו קשה טובא. אם לא דנדחק דאיירי רק באופן שהולך ודולק דאז פטור מטעם הירושלמי דעל כל שבולת חייב מיתה. ואולם לתלמידי הרשב"א ניחא בפשיטות וכמש"ל באות י"ד.
כא)
ועוד נפ"מ לדינא בחופר בור ברה"ר בשבת אם חייב בנזקי הבור. דאם נימא דקושית הירושלמי במדליק הגדיש בשבת דפטור שהקשה דעל שבולת הראשון יתחייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין. היינו באם אין מדליק רק שבולת הראשון ואחר כך דולק מאליו. וגם בזה הקשה דיתחייב על מה שדולק אח"כ מאליו בתשלומין והיינו משום ממונו ומשום דקלבד"מ אין מסלק המעשה לגמרי וכמש"נ בשיטת הרשב"א]. וגם באופן זה תירץ הירושלמי דעל כל שבולת חייב מיתה. אם כן לפי זה בחופר בור בשבת דל"ש תירוץ הירושלמי ודאי חייב בנזקי הבור כיון דקלבד"מ אין מסלק המעשה. אבל לפמ"ש דבכה"ג שהדליק רק שבולת ראשון ואח"כ דולק מאליו לא הקשה כלל הירושלמי. דקלבד"מ מסלק המעשה לגמרי ממנו וכאילו עשה אתר. וע"כ אין לחייבו על מה שדולק מאליו משום ממונו. וקושית הירושלמי הוא רק בהולך ודולק דאז יש לחייבו על מה שדולק אח"כ ואין בזה חיוב מיתה שהרי כבר נתחייב. ועל זה משני דעל כל שבלת ח"מ והוי כח"מ שוגגין. ולפ"ז בחופר בור בשבת פטור על נזקי הבור וכמו מדליק בשבת דפטור מה"ט. ומשום דא"א לחייב גם אחר כך על המעשה שעשה בעת שמחויב מיתה. דעיקר הפטור דקלבד"מ צריכין לדון על שעת המעשה שעשה הדבר המחייבו ממון אם אז הי' מחויב מיתה פוטר. אף דבשעה שבא החיוב ממון אז אין מחויב מיתה. וכמו הכא בחופר בשבת דאף דבשעה שבא החיוב ממון היינו בעת שנפל לבור ליכא קלבד"מ. אבל כיון דבשעת מעשה המחייבתו עבור הנזק היינו בעת שחפר בשבת דמשום הך מעשה התפירה אנו מחייבים אותו על נזקי הבור ואז הי' ח"מ וקלבד"מ מסלק החיוב ממעשה זו. וע"כ פטור אף שבשעת הנפילה לבור ליכא קלבד"מ.
כב)
ויש להביא ראי' דקלבד"מ מסלק המעשה לגמרי. ממה דק"ל לפי המבואר בחולין (דף קמ"א) דלמ"ד לאו הניתק לעשה לוקין גם על ל"ת דגזלה לוקין. והיינו דל"ש בזה אין לוקין ומשלמין דכל דאיתא לגזלה בעין לא מיקרי תשלומין. ורק משום נל"ע אין לוקין ולהכי למ"ד דלוקין בנל"ע גם על גזלה לוקין. והנה זה לא קשה דנהי דהגזלה בעין. אבל יש עליו גם חיוב השבה דהיינו חיוב אונסין. וגם מה שמחויב להשיב ליד הבעלים ולהוליכו אף למדי. ונימא דלא ילקה מה"ט דחיוב אונסין שיש עליו יפטור ממלקות [גם למ"ד דלוקין בנל"ע]. דהרי מה"ט אין לוקין בגזלה כשליתא להגזלה בעין דלא הוי נל"ע. ורק משום דאיתא בתשלומין לא לקי דאין לוקה ומשלם. וכמתבאר במכות (דן מ"ז) בחידושי הרמב"ן וכן מבואר ברמב"ם (פרק י"ח מסנהדרין). ומה שהקשו התוס' והכ"מ דבכ"ר אמרינן דלוקם ואין משלם. כבר תירצו האחרונים דהכא גלי קרא דממונא משלם מהך דושלם אותו בראשו דילפינן מזה בת"כ דגם כשליתי' לגזלה בעין משלם דמים. וע"כ לא לקי משום דאי אפשר לחייבו בשתי רשעיות. וכיון דמשלם לא לקי וכמו בחבלה ועד"ז. וא"כ לכאורה יקשה דגם כשהגזלה בעין איך לקי. כיון דעכ"פ יש עליו אז חיוב השבה דהיינו להשיב ליד הבעלים ולהתחייב באונסין. וא"כ יפטור חיוב זה דאונסין ממלקות וא"א דלוקה בגזלה למ"ד דלוקין בנל"ע. דזה ל"ק ומשום דזה לא מיקרי ממון שיוכל לפטור ממלקות. ורק חיוב ודאי של ממון פוטר כמו בחבלה ועד"ז. אבל החיוב אונסין לחוד וכן מה שמחויב להשיב למדי זה לא מיקרי חיוב ממון לפטור ממלקות. ורק כשנאנס דחייב בתשלומין אז התשלומין פוטר ממלקות. וזה הוא הטעם דניתן לתשלומין המבואר ברמב"ם (פי"ח מסנהדרין). והיינו משום דממונא משלם לא לקי [ובפ"א מגזלה כתב הטעם דאין לוקה משום נל"ע. והיינו כשאיתא לגזלה בעין דאז לא שייך הטעם דממונא משלם דמה שמחזיר הגזלה בעין לא מיקרי תשלומין. וגם החיוב אונסין וחיוב השבה למדי גם כן לא מיקרי ממון לפטור ממלקות וכנ"ל].
כג)
אבל קשה. להיפך דלמ"ד דלוקין בגזלה איך מתחייב באונסין וגם בחיוב השבה ליד הבעלים דכיון דלקי המלקות פוטר מכל חיובי ממון. והי' נראה לומר דהחיוב אונסין חל עליו ברגע שאחר הגזלה במה שמחזיק הגזלה בידו ואז ליכא מלקות דכבר נתחייב במלקות על תחילת הגזילה ובאונסין נתחייב ברגע שאחר זה. ואולם קשה על זה מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ב) בסוגיא דהבא במחתרת והלכתא דשדינהו בנהרא. ופירשו הראשונים דהיינו שאחר שדינהו ולא מחייב באונסין (דהוא עצמו ודאי חייב מטעם מזיק כששדי בנהרא אחר זמן]. וקשה דנהי דעל רגע שלקח במחתרת לא מתחייב אבל יתחייב על רגע שאחר כך שמחזיק בידו. ועכצ"ל דזה שמחזיק בידו לא מיקרי מעשה גנבה ובגנבה לא מתחייב רק על ידי מעשה גנבה. וכמו שפירש"י בב"מ (דף י"א) דדוקא בנעל שעשה מעשה הוי גנב. אבל אם מונח חפץ של חברו ברשותו והוא נתכוין לגונבה לא מתחייב באונסין. וע"כ ה"נ לא נוכל לחייבו על מה שמחזיק אח"כ הגנבה בידו. דאין זה מעשה גנבה כיון דכבר הי' מופקע מרשות הבעלים ומונח ברשותו ולא עשה שום מעשה גנבה בזה שמחזיק בידו. ועל כן ליכא לחייבו משום זה באונסין. ובפרט לפמ"ש הקצות דגונב מהגנב פטור גם מקרן דהיינו חיוב אונסין. וע"כ ה"נ אי אפשר לחייבו באונסין על רגע שאח"כ. דהוי כגונב מהגנב דהרי כבר הי' גנוב אצלו. ועל רגע הגזלה א"א לחייבו משום קלבד"מ וע"כ פטור. ואך אף לפמ"ש להלן בסימן ל"ב דגונב מהגנב חייב באונסין ורק מכפל נתמעט. מ"מ י"ל דהיינו דוקא כשגונב מגנב אחר דיש בזה מעשה גנבה במה שלקח לרשותו ומקודם הי' אצל הראשון ועכשיו הוא אצלו. אבל במחתרת דאי אפשר לחייבו על מה שמחזיק בידו אח"כ דאין בזה שום מעשה גנבה כיון דגם מקודם הי' מונח אצלו. ולפי זה קשה בכל גזלה למ"ד דלוקין בגזלה איך מתחייב באונסין הרי אין לוקה ומשלם. וליכא לתרץ כמש"ל דחייב באונסין משום מה שמחזיק הגנבה ברגע שאחר כך. דהרי אין בזה מעשה גנבה וכדמוכח מהך דמחתרת וע"כ צריך לחלק בין קלבד"מ דמיתה וממון דנפ"ל מלא יהי' אסון. דשם הוא פטור לפטור ולסלק המעשה לגמרי לענין ממון שיהי' כאילו עשה אחר. וע"כ אי אפשר לחייבו על מה שמחזיק בידו דלא מיקרי מעשה גנבה. ומעשה הגנבה שעשה מתחילה אי אפשר לצרף לחיוב ממון. דקלבד"מ דמיתה מסלק המעשה לגמרי. אבל בכל גזלה דלוקין ואין לחייב בממון משים כדי רשעתו שאין מחייבים שתי רשעיות. זה אין מסלק המעשה לגמרי ורק דאין לחייבו בשתי רשעיות על ויעשה אחת. אבל אם יש לחייבו על מה שמחזיק בידו אחר כך שפיר מצרפינן הגנבה שמתחילה לענין שיקרא גנב על ידי מעשה הגנבה שמתחילה. ושפיר מתחייב על מה שמחזיק אחר כך הגנבה. ועל פי חילוק זה נסתר מה שכתב בדו"ח לתרץ קושית הגאון ר' בעריש בהקדמת פ"י על הך דפריך בכתובות (דף ל"ב) מהך דאלו הן הלוקין דאין לוקה ומשלם. והא הקנס מתחייב בגמ"ב ומלקות בהעראה. וע"ש בדו"ח מש"כ ליישב. וע"פ הנ"ל אי אפשר לתרץ כן דמלקות אין מסלק המעשה לגמרי ושפיר יש לחייבו על גמר ביאה.
כד)
והנה לכאורה נראה פשוט דאם קלבד"מ בעת שנתחייב ממון על מעשה שעשה מקודם דחייב. וכגון שהדליק אש או חפר בור ברה"ר ואחר כך בעת שנפל השור בהבור, או בעת שהאש הולך ודולק מאליו נתחייב מיתה. לא שייך קלבד"מ וכמו בשורו שהזיק בעת שקלבד"מ. דנראה פשוט דלא שייך למפטר משום קלבד"מ. דקלבד"מ ל"ש רק אם נרצה לחייבו על מעשיו שעושה בעת שמחויב מיתה דשייך על זה הילפותא דאי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. אבל לא כשמתחייב על מעשה שורו. וכן בבור ואש שכבר נתחייב ונעשה בעלים עליהם להתחייב בנזקין. גם כשבשעת הנזק קלבד"מ אינו פוטר. ואולם אפ"ל דקלבד"מ מסלק מעליו החיוב שמירה שמוטל עליו ברגע שהזיק השור או האש והבור שג"כ נתחייב בשמירתן. ועל זה החיוב שמירה שייך הפטור דקלבד"מ.
אבל תמוה לי במה דאמרינן בב"ק (דף קי"ב) דהיתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת שפטור למ"ד דלא רמי חיוב אונסים בשואל עד שעה שתיאנס ולא משעת שאלה. וק"ל טובא מה שייך קלבד"מ לפוטרו כיון דגם במתה מאליה חייב. ואין אנו מחייבים אותו על מעשיו במה שטבח דהרי לא גרע מה שטבח הוא מאילו מתה מאליה. ובמתה מאליה והי' עליו אז חיוב מיתה הי' נראה דל"ש קלבד"מ. דלא על מעשיו אנו מחייבים לו עתה ורק דאז בשעת אונסין הוא זמן הפרעון שנתחייב על השאלה שמקודם. ואיך שייך על זה קלבד"מ.
כה)
והנראה בזה דהמחלוקת אי משעת שאלה נתחייב או משעת אונסין. היינו דמ"ד דמשעת אונסין ס"ל דהא דחייב באונסין היינו משום דבכל רגע שהוא שואל חל עליו מחדש חיובי שואל. ואם יצוייר שבשעת אונסין לא יהי' עליו חיובי שואל יהי' פטור. ועל כן גם כשקלבד"מ בשעה שנאנס פטור. ומשום דכיון דאנו צריכין לחייבו עתה באונסין משום דברגע זו חל עליו חיוב שואל מחדש. ועל זה שייך הפטור דקלבד"מ לסלק שלא יחול עליו חיובי שואל ברגע זו. וע"כ גם כשמתה מאלי' בשעה שקלבד"מ פטור דאין חל עליו שום חיוב אז. אבל למ"ד משעת שחלה נתחייב היינו דתיכף נתחייב להשיבה לבעלים ולא נעשה עליו חיוב בכל רגע. וע"כ ל"ש קלבד"מ דשעת האונסין הוא רק כזמן פרעון בחוב. ופשיטא דל"ש קלבד"מ לפטור בזמן הפרעון כשהחיוב כבר חל עליו מקודם. ועפ"ז יובן הא דאמרינן דלמ"ד משעת אונסין נתחייב כשמת אין היורשים חייבים אף שהניח אביהם אחריות נכסים. וקשה דמ"ש מכתובה דחייבים היורשים אף דג"כ החיוב הוא לאחר מיתה דקרינן לכשתנשאי לאחר. וא"כ גם בשואל אף דמשעת אונסין נתחייב. אבל הרי הי' עליו שיעבוד הגוף שיתחייב לכשיאנס. והתוס' בכתובות (דף נ"ד) מדמה כתובה לשואל. ואם כן אמאי בשואל כשנאנס אינו גובה מהיורשים. ולפמ"ש ניחא. דכיון דס"ל דמשעת אונסין היינו שהחיוב שיש עליו ברגע זו של שעת האונס הוא המחייבתו. וע"כ היורשים פטורים דהם אינם שואלים וכפרש"י. והחיוב הגוף שהי' עליו לכשיאנס היינו אם יהי' שואל בשעת האונס. אבל בכתובה אין המיתה מחייב הכתובה אלא דהוי רק כתנאי או כזמן פרעון. וע"כ חייבין היורשים דמשעת נשואין נתחייב]. והנה מהך דפטור בשואל כשטבח בשבת מוכח דקלבד"מ דפוטר לא רק היכא דצריכין לחייבו על מעשיו. אלא אף בדבר שנתחייב ממילא גם בלא מעשיו אם אז מחויב מיתה פוטר. דהא בשואל לא על מעשה שטבח מחייבינן אותו דהא לא גרע ממתה מאליה ובכ"ז פוטר קלבד"מ. וכן מתבאר מהך דאמרינן (דף ע') באומר לו עקוץ תאנה מתאנתי ותקנה לי גנבותיך דפריך וכיון דכי תבע לי' קמן בדינא ל"א זיל שלים דמתחייב בנפשו לאו מכירה היא. דשם גם כן אין חיוב הממון (דהיינו מה שמחויב ליתן הגנבה) משום המעשה שעוקץ התאנה רק משום שמקבל התאנה. וגם בלא מעשה אם נתן הכסף בחצרו קונה החפץ. ואם כן אין המעשה שעוקץ התאנה מחייבו. ובכ"ז שייך קלבד"מ לפוטרו מההתחייבות ליתן החפץ בעד התאנה. [האומנם כי ק"ל מדוע לא יקנה ברגע שאחר לקיטת התאנה דהרי מחויב להחזיר התאנה. דעל זה ל"מ קלבד"מ לקנות החפץ בעין. ועיין בגליון רע"א שם. ואם כן ברגע שאחר הלקיטה שיש בידו תאנתו של חברו יקנה ואז לא הוי קלבד"מ. ונהי דאז שוב לא הוי מכירה באיסור שבת ומחויב גם דו"ה משום המכירה. אבל לשון הגמרא ק"ק דמשמע דבאמת לא הוי מכירה כלל ואמאי לא יקנה ברגע שאח"כ. ואולי משום דהוא מכוין להקנותה רק ברגע של הלקיטה וע"כ אין קונה אח"כ. וכל התכ"ד של קלבד"מ פוטר. עיין בתוס' כתובות (דף ל' ע"ב) [ד"ה ל"צ בפי' הריצב"א]. ואולם לענין חיוב בור ואש אם קלבד"מ אז בעת הנפילה לבור נראה דל"ש לפוטרו. דכיון דנתחייב מכבר ונעשה בעל הבור שוב חייב על הנפילה גם אם יהי' אנוס ואין יכול לשמור. וע"כ ל"ש הפטור משום קלבד"מ. ול"ד להא דפטור בשואל כשטבח בשבת. דהתם משום דבכל רגע מתחדש עליו חיוב שאילה ובשעת קלבד"מ א"א לחול עליו חיוב מחדש. אבל בבור ואש שכבר נתחדש ונעשה בעלים על הבור והאש שוב מוטל עליו חיוב תשלומין בכל דבר שיוזק עי"ז. ולא צריך כאן שיחול עליו חיוב שמירה בכל רגע דבל"ז נתחייב על מעשה הקודם. ורק אם שמר פטרתו התורה. אבל אין כונת התורה להטיל עליו חיוב שמירה שנימא דקלבד"מ פוטרו מחיוב השמירה אז. ורק דמוטל עליו חיוב תשלומין על מעשיו הקודמים וע"כ לא שייך קלבד"מ.
כו)
והלום ראיתי דברים תמוהין בספר תרומת הכרי שתמה על הרשב"א הנ"ל. שהקשה דבמדליק הגדיש הרי קדים חיוב הממון לחיוב מיתה דעבד. וכשהצית בגופו של עבד קדים ח"מ להממון וכנ"ל. ועל זה תמה דאמאי לא נימא דשרפת הגדיש צורך שרפת העבד הוא. כדאמרינן בגונב כיס בשבת דהגבהה צורך הוצאה הוא. ואע"ג דאפשר להוציא על ידי גרירה. כך לי עקירה זו כמו עקירה אחרת ומ"מ משעת הגבהה מתחיל האיסור ועד שעת הנחה מושך החיוב. וה"נ משהצית הגדיש התחיל הח"מ מחמת העבד. עיין שם שהאריך ולענ"ד תמוה דעקירה צורך הנחה לא שייך רק שם בשבת דצריך העקירה לחיוב דמלאכת שבת והעקירה הוא הלך מעצם המלאכה. והיינו דאמרינן דמשעת העקירה כבר התחיל במלאכה המחייבו מיתה. וע"כ פוטר מממון דגם התחלת החיוב מיתה גם כן פוטר. וכל משך זמן המלאכה שייך קלבד"מ. אבל בהצתת הגדיש אין זה צורך לחיוב מיתה דעבד דיכול להרגו באופן אחר לגמרי. וע"כ אף דהשתא נהרג ע"י הך מעש' דהצתת הגדיש. אבל לא מיקרי ההדלקה חלק וצורך חיוב המיתה. דהרי בכל אופן שיעשה הרציחה חייב ויכול לעשות באופן אחר לגמרי, וזה דמי ממש למה דאמרינן בכתובות (דף ל') דבגונב חלבו של חברו ואכלו לא אמרינן דהגבהה צורך אכילה ומשום דאי בעי גחין ואכיל ועיי"ש בתוס' ד"ה דאי שכתבו דאע"ג דהשתא בהך אכילה אינו עושה כן והוי הגבהה זו צורך אכילה. מ"מ כיון דיכול להתחייב בלא הגבהה לאו צורך אכילה ע"ש. והרי כתבו התוס' מקודם גבי גונב כיס דאפשר בלא הגבהה ע"י גרירה כנ"ל. ובכ"ז מיקרי צורך הוצאה דכך לי עקירה זו כמו עקירה אחרת. ואם כן מ"ט לא אמרינן כן לענין אכילת חלבו. וע"כ פשוט הנפ"מ דשם ההגבהה היא התחלת המלאכה דהוצאה דבלא עקירה לא מתחייב. ולכן אף דאפשר לעשות עקירה באופן אחר בלא הגבהה דהיינו על ידי גרירה. אבל עכ"פ השתא דעביד העקירה על ידי הגבהה הרי התחיל בחיוב המיתה בהגבהתו דע"י זו יתחייב והוי התחלת המלאכה. וכל משך זמן המלאכה פוטר. אבל באכילת חלב דא"צ להחיוב מיתה הגבהתו דהרי אפשר לאכילה בלא הגבהה ולא הותחל ע"י הגבהה הח"מ דאכילת חלב וע"כ לא אמרי' דהגבהה צורך הוצאה. וכן מפורש ברשב"א שם ובש"מ בשמו אהך דאי בעי גחין ואכיל. וא"כ הוא הדין הכא בהדלקת הגדיש כיון דאפשר לרציחת העבד בלא הדלקת הגדיש אף שהשתא נהרג על ידי הצתת הגדיש. אבל לא מיקרי ההצתה צורך שרפת העבד. והוא רק מעשה אחת שעי"ז מתחייב שתים. ובזה כיון דאינם כאחת חייב וכמשנ"ל. ובזה סרה גם כן מה שהקשה בהא דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ט) משעת העראה דפגמה איפטר לי' מקטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה. ואמאי לא נימא דהעראה צורך גמר ביאה ואמאי לא נימא דהעראה צורך גמר ביאה עיין שם. ולהנ"ל זה אינו. דכיון דהממון הוא אחרי שכבר נגמר מקודם חיוב מיתה ל"ש בזה לפטור משום עקירה צורך הנחה. ולא אמרינן עקירה צורך הנחה רק כשחיוב הממון בא בהמשך זמן עשייתו העבירה המחייבתו מיתה. ועל זה אמרינן דעקירה צורך הנחה. היינו שלא נימא דחיוב הממון של שיראין הוא קודם חיוב המיתה. על זה אמרינן דעקירה צורך הנחה וכבר התחיל העבירה המחייבתו מיתה ואף שלא נגמר החיוב מיתה פוטר. ומשום דכל משך הזמן המחייבתו מיתה פוטר. אבל שם שכבר נגמר החיוב מיתה משעה דפגמה ואחר כך בא חיוב ממון ודאי דל"ש לפטור.
כז)
וע"פ דברינו יתיישב מה דק"ל מכבר על הקצות בסימן ל"ד שחידש דגונב מהגנב פטור גם מקרן היינו מחיובי אונסין. מהא דכתובות (דף ל') דפריך אי דמצי לאהדורי נהדר. דע"כ צריך לפרש דכיון דמצי לאהדורי מתחייב בממון מקודם מדין גנב שקנאו בפיו טרם שבלע וחיוב מיתה הוא אח"כ על הבליעה. ואם כן מוכח דגונב מהגנב חייב באונסין דהרי איירי הכא שתחב לו חבירו. וא"ל דהקושיא הוא שמתחייב מדין מזיק. דהא מזיק לא הוי רק על ידי בליעתו במקום דלא אפשר לאהדורי. והרי על מעשה הבליעה הוא חייב ג"כ מיתה משום אכילת חלב והוי שפיר בב"א ומאי פריך. ואולם לפמש"נ ניחא דשפיר יש לפרש משום מזיק. ואף דעל ידי מעשה אחת נתחייב הממון והמיתה בכ"ז ל"ש קלבד"מ. משום דעיקר איסור דאכילת חלב הוא בהנאת מעיו או גרונו במקום דלא אפשר לאהדורי וע"כ עוד לא התחיל החיוב מיתה דחלב בבליעתו. ודמי לקושית הרשב"א בהמדליק הגדיש שהקשה דחיוב ממון על הגדיש הוא מקודם ח"מ על העבד. אף דהוי ע"י מעשה אחת כיון דעדיין לא התחיל העבירה בפועל.
כח)
ואולם עדיין קשה לפי מה דמוכח שם דאילו לא אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' אמרינן גם בחלב דהגבהה צורך אכילה. וכן מפורש בתו"י (דף ל"א) בתוס' ד"ה דאי בעי גחין ע"ש. וכן מבואר בש"מ בשם הרא"ה יעו"ש. וא"כ אם נפרש מדין מזיק והיינו בבליעתו הרי א"א לחיוב אכילת חלב בלא מעשה הבליעה ואם כן הבליעה צורך אכילה היא וגם א"א לאהדורי והוי כזורק ולא כמעביר ומאי פריך. וע"כ דהקושיא מדין גנב וחייב בממון במה דלא מהדר טרם שבלע ולכן הקשה דלא הוי כאחת. ואף דגם בזה י"ל כיון דלא אפשר לאכילה בלא הכנסה לפה והוי צורך אכילה. י"ל דהקושיא קאי הכא למ"ד דמעביר חייב משום דאפשר לאהדורי. וה"נ כיון דאפשר לאהדורי טרם שבלע ע"כ לא אמרינן דהוי צורך אכילה. וכן מבואר בש"מ בהך דאמרינן שם דאי בעי גחין בשם הרא"ה באמצע דבריו וז"ל, והשתא לא משמע לן בהך דאי בעי לאהדורי דקס"ד השתא דאע"ג דאפשר לאהדורי מ"מ כיון דלא אפשר לאכילה בלא הכנסה לפה שעת ההכנסה לפה היא שעת התחלת החיוב ומשעה שמתחיל להתחייב בנפשו ראוי שיפטור משא"כ בהגבהה דאפשר בלא"ה דהיינו ע"י גחין] והיינו דאמרינן א"נ התם א"ב לאהדורי ל"מ מהדר הכא מצי מהדר כלומר כיון דמצי למהדר לא חשיב התחלת החיוב עד שעת בליעה. והיינו כשיטתא דלעיל דאמרינן אי דמצי לאהדורי נהדרי' ומחייב בתשלומין ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת בליעה עכ"ל. ומבואר דמפרש הקושיא דנהדרי' מדין גנב ולא מדין מזיק דהוא ע"י הבליעה וזה הרי אי אפשר למיהדר. והבליעה ודאי הוי צורך אכילה דאי אפשר לחייבו על אכילת חלב בלא מעשה הבליעה. ואם כן מאי פריך הגמרא דנהדרי' הא דמי לזורק דאי אפשר לאהדורי. ואולי אפ"ל דמזיק נעשה במה דבלע ממקום דאפשר לאהדורי בלא דוחק עד מקום דאפשר לאהדורי ע"י הדחק דאז כבר נמאס והוי מזיק. וצורך הבליעה לחיוב אכילת חלב הוא מתחיל רק ממקום דאפשר לאהדורי על ידי הדחק. דעד אז אפשר לאכילה בלא בליעתו על ידי תחיבת אחר עד מקום דאפשר לאהדורי על ידי הדחק].
כט)
ולולא דברי הרא"ה והתו"י הנ"ל הי' אפשר לומר דבאכילת חלב ל"ש דהבליעה צורך אכילה היא דאף דא"א להתחייב על אכילת חלב בלא מעשה הבליעה. אבל בכ"ז אין הבליעה התחלת איסור דאכילה. דעיקר האיסר הוא הנאת מעיו. ואם יצוייר שיניח במעיו שלא ע"י בליעתו ג"כ יתחייב. וכן חייב כשאחר תוחב לו עד מעיו אם הוא ברצונו וכמ"ש התוס' שם. וע"כ לא מיקרי הבליעה צורך אכילה והוא רק מעשה העבירה אבל אין זה מעצם האיסור. ול"ד לעקירה צורך הנחה. דהעקירה הוא מעצם המלאכה ומשעת העקירה מתחיל המלאכה וזה נראה גם כן דעת רש"י דפי' בהך דאי מצי לאהדורי נהדרי' ואי לא אהדרי' מההוא שעתא מזיק לה. ומבואר דמפרש הקושיא מדין מזיק ולא מדין גנב. וקשה דמזיק הוי רק ע"י בליעתו ואם כן נימא דהבליעה צורך אכילה וע"כ דס"ל כמש"נ. והנה הא דפירש רש"י מדין מזיק ולא פירש מדין גנב דהוא קודם הבליעה. הי' נראה לכאורה ראי' להקצות דגונב מהגנב פטור מקרן. אולם יש לדחות עפמ"ש רש"י בב"מ (דף י"א) דגנב אין חייב כל זמן שלא עשה מעשה גניבה. ואם בהמת חברו היתה בחצרו ונתכוין לזכות ולגונבה כל זמן שלא נעל ועשה מעשה גנבה פטור. וע"כ ה"נ כל זמן שלא בלע ליכא מעשה גנבה במה שמונח בפיו ולא אהדרי' ורק על ידי הבליעה נעשה גנב וגם מזיק. וע"כ פירש"י דהוי גם מזיק ואולם לפמש"ל דרק לענין גנב להתחייב כפל בעינן מעשה אבל גזלן הוי בלי מעשה נראה ראי' להקצות דגמה"נ פטור מקרן. המגיה].
ל)
וק"ל במש"כ הרמב"ם (בפ"ו דתרומות) דאוכל תרומה בזדון והתרו בו לוקה ואינו משלם. והא לפי מה שנתבאר (באות כ"ב) דהא דבגזלה משלם ולא לקי היינו משום דגלי קרא דושלם אותו בראשו. וא"כ לפמ"ש הרמב"ם בפ"ד מחובל דחובל ביוה"כ חייב והוא משנה מפורשת בב"ק (דף פ"ז) ומשום דכיון דגלי קרא דבחבלה ממונא משלם ולא לקי גם כשמזדמן עוד לאו אחרינא משלם. וא"כ ה"נ בגזלה דגלי קרא דממונא משלם גם בשנזדמן עוד לאו כמו הכא באוכל תרומה בזדון נימא ג"כ שישלם ולא ילקה. ואולם לכאורה לא קשה מידי לפמ"ש המל"מ דהרמב"ם ע"כ איירי בתחב לו חבירו בבית הבליעה דאל"כ נתחייב בממון בעד התרומה מקודם משעת הגבהה או מדלעסי' עיין שם. וכיון דאיירי שתחב לו חברו אם כן אין החיוב ממון על התרומה מדין גזלן רק החיוב על הנאת מעיו. ותשלומין אלו דמה שנהנה לא גלי קרא דמשלם במקום שיש מלקות.
ואך עדיין יקשה לפי מה דמשני שם בכתובות (דף ל"א) בהא דפריך אי דמצי לאהדורי נהדרי' ל"צ דמצי לאהדורי ע"י הדחק. ופי' התוס' שם בשם הריצב"א דאף באוכלין דלא מאוסי והי' יכול לאהדורי חשיב באין כאחת אף שאין כאחת ממש ע"ש. ולפ"ז הרי שפיר משכחת באוכל תרומה בזדון באופן ששייך לפטור משום קלבד"מ על האכילה. וכה"ג שתחב לו חברו במקום שאפשר לאהדורי ע"י הדחק דבכה"ג באוכל חלבו של חבירו פטור. אבל באכילת תרומה בזדון בכה"ג יתחייב. דכיון דנעשה גזלן ע"י בליעתו ובגזלה הרי גלי קרא דממונא משלם ולא לקי. ואם כן גם באוכל תרומה בזדון דיש גם לאו אחרינא דתרומה נימא שישלם ולא ילקה. וכמו בחובל ביוה"כ דאע"ג דאיכא לאו אחרינא משלם ולא לקי. ודברי הרמב"ם (דפ"ו דתרומות) הנ"ל הוא מפורש בירושלמי ויקשה על הריצב"א הנ"ל, והי' נראה ראי' מזה להקצות דגונב מהגנב פטור מקרן גם כן. וע"כ כיון דע"כ איירי שתוחב לו חבירו ונעשה גנב וע"כ השני שאכלו לא נעשה גנב בבליעתו. והא דפריך שם אי דמצי לאהדורי נהדרי' היינו מטעם מזיק וכפירש"י הנ"ל. אבל לא מטעם גנב ומשום דגונב מהגנב פטור מקרן. ועל חיוב ממון מטעם מזיק לא מצינו דגלי קרא דממונא משלם. ולכן שפיר דאוכל תרומה בזדון פטור. ועיין במה שנדפס בשמי ביגד"ת ויודפס בסוף הספר אי"ה].
לא)
ודע דבעיקר קושית השעה"מ הנ"ל (באות ב') על תלמידי הרשב"א מהך דפריך מכי מטא לאויר חצרו קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח. שהוכיח מזה דאף דהח"מ וממון הם על ידי מעשה אחת בכ"ז כיון דאינם כאחת אינו פוטר. לענ"ד לא קשה מידי דהכא לא מיקרי כלל ע"י מעשה אחת. דהחיוב ממון לא בא כלל משום מעשה הזריקה דהקנין נעשה ע"י חצרו ואף אי לא זרק הוא רק אחר הי' קונה. והעיקר המכירה הוא במה שמכוין להקנות אז בעת שבא לאויר החצר. ולכן אין הזריקה המעשה המחייבתו ממון. ובזה יש מקום ליישב מה שהקשו על הרמב"ם (פ"ג מגנבה) דכתב ואם נעשה מלאכה בשבת בעת המכירה פטור כגון שלא הקנה עד שתנוח בחצר הלוקח. והקשו' דכיון דפסק עקירה צורך הנחה אם כן ל"צ לאוקמא דוקא בכה"ג דהא גם הכא שייך עקירה צוה"נ וכמ"ש התוס' שם. וי"ל עפמ"ש רש"י ד"ה לא מצי לאהדורי דמשעת עקירה סופו לקרוע שיראין. ועיין בשיטה ומהר"ם שי"ף שהקשו דשיראין מאי עבידתי' והו"ל דסופו לנוח. ונראה דרש"י ס"ל דזה הוא החילוק בין מעביר לזורק. דבזורק דלא מצי לאהדורי וא"כ הממון והמיתה הכל מתחייב על ידי מעשה אחד דהרי אח"כ אינו עושה כלום ואנוס הוא, וגם חיוב המיתה מתחיל בהזריקה משום שעקירה צוה"נ. וזה כוונת רש"י דסופו לקרוע שיראין. והיינו דגם חיוב הממון הוא על ידי הזריקה והכל ע"י מעשה אחד. אבל במעביר אף שהתחיל במלאכה אבל הממון הוא ע"י מעשה אחרת שהי' אפשר לו להעביר בלא שיקרע השיראין. ועפ"ז ניחא קושית התוס' דהכא בזרוק גנבותיך ל"ש עקירה צוה"נ משום דלא הוי על ידי מעשה אחת. דהממון לא מתחייב משום הזריקה רק משום קנין חצרו. וגם דאפשר לאהדורי לענין חיוב הממון. דהא אם לא יכיון ויתרצה להקנות לו גם אחר שכבר זרק לא יקנה. וע"כ דמי הך זריקה בגנבה למעביר ולא לזורק. דנהי דעל המיתה א"א לאהדורי. אבל על חיוב הממון אפשר לאהדורי. ובזורק חץ גם חיוב הממון אי אפשר לאהדורי והוי כאילו כבר נעשה הכל בהזריקה וכמ"ש הנמ"י הנ"ל (באות י"א). והרמב"ם דפסק דמעביר חייב וע"כ הוצרך להביא האוקימתא דלא תקנה גנבותיך עד שתנוח דל"ש בזה עקירה צורך הנחה.
לב)
והנה ק"ל בהמסכך על גבי תבואתו של חבירו דתנן (בפ"ז דכלאים) דקידש וחייב באחריותו. והרי במסכך נראה דחייב מלקות משום מקיים או זורע כלאים. ואם כן אין לוקה ומשלם למ"ד דגם חייבי מלקות שוגגין פוטר. ואף שחיוב הממון הוא אחר כך כשהוסיף מאתים. אבל הרי הכל על ידי מעשה אחת נתחייב. וכבר נתבאר (באות ד') דהיכא דחיוב המיתה הוא מיד בשעת מעשה אף שהממון בא אחר כך כיון שהכל ע"י מעשה אחת פטור. וה"נ החיוב מלקות הוא מיד בהמעשה שמסכך וע"י הך מעשה נתחייב גם בממון. והנה לפמש"ל (באות י"ז) דהיכא דהחיוב מיתה אינו בהך מעשה לחוד אף שהוא קודם להממון והכל על ידי מעשה אחת אינו פוטר. דמה"ט הקשו התוס' (דף ע') בהך דאמרינן כמאן כר"ע דקלוטה כמי שהונחה דמיא דג"כ אינו כאחת ע"ש. ולפי זה אפ"ל דגם כאן במסכך אין החיוב בזורע כלאים וכן במסכך רק בהתחיל לקלוט ובמסכך כשמתחיל להוסיף. וע"כ כשאין באין כאחת דהרי חיוב הממון הוא אח"כ כשהוסיף מאתים לא שייך קלבד"מ. ואך לפי מה דמשמע בחינוך דבעינן רק שיהי' ראוי לקלוט אף שאח"כ לא נקלט מאיזה סיבה חייב. וא"כ בהמסכך נתחייב תיכף במלקות ויפטור הממון. ואולי משום דכל שאינו מתיאש וחושב לגדור לא מיתסר על כן לא מיקרי מעשה אחת *).
*) הג"ה הנה הרמב"ם (בפ"ג מגנבה) כתב דהי' מגרר ויוצא פטור. ובקצות הקשה מהא דפריך בשבת (דף צ"א) למ"ד אגד כלי שמי' אגד דא"כ קדים הגנבה ומשני בנסכא. ולמה לא הביא הרמב"ם דאיירי בנסכא. והנלע"ד דהרי קשה לכאורה דמאי פריך בשבת הרי י"ל דאף דהגנבה קדים מ"מ נימא דעקירה צוה"נ. ועכצ"ל דקושית הגמרא קאי לר"י דל"ל עקירה צורך הנחה. אבל הרמב"ם דפסק דעקירה צוה"נ ל"צ לאוקמא בנסכא. ואולם עדיין קשה דהרי הרמב"ם פסק דדוקא בזורק אמרינן דצוה"נ אבל לא במעביר. וא"כ הכא במגרר דאפשר לאהדורי לא אמרינן דעקירה צורך הנחה. ומצאתי אח"ז בשעה"מ שהרגיש בזה. והנלענ"ד, דהנה יש לפרש החילוק בין זורק למעביר בשני אופנים. או דבזורק כיון דאי אפשר לאהדורי מיקרי תיכף בזריקתו שכבר נגמר החיוב מיתה וכמ"ש הנמ"י הנ"ל (באות י"א). דמה"ט גם כשמת קודם שריפת הגדיש חייבין היורשים למ"ד דאשו משום חציו. ועל כן פוטר בזורק. אבל במעביר דאפשר לאהדורי אף שהתחיל במלאכה מ"מ אינו פוטר דבהמשך המלאכה אינו פוטר. ועוד יש לפרש דבמעביר ד"א כל זמן שלא נגמר הד"א אין כאן גם התחלת מלאכה. ומשום דשני אמות לא מיקרי כלל עוסק במלאכה והמלאכה מתחלת וגומרת בסוף הד"א. אבל בזורק דא"א לאהדורי ובודאי דילך הד"א וע"כ מיקרי התחלת מלאכה בזריקתו. ואף שלא נגמרה מ"מ גם בהמשך זמן החיוב מיתה פוטר. והרמב"ם מפרש כפירוש השני וע"כ רק לענין ד' אמות מחלקין בין מעביר לזורק דכל זמן שלא כלה הד"א אין כאן התחלת מלאכה. אבל במוציא מרה"י לרה"ר הרי זה ודאי. דההוצאה מרה"י לרה"ר מיקרי התחלת מלאכה ואף דלא נגמרה כל זמן דליכא הנחה. אבל גם בכל משך זמן המלאכה פוטר. וע"כ במוציא מרה"י דמי מעביר לזורק. ושפיר ניחא דלא הביא הרמב"ם הך אוקימתא דנסכא. דאף דאגד כלי שמי' אגד מ"מ מיקרי התחלת מלאכה ושייך בזה דעקירה צוה"נ.**
לג)
עוד ראי' יש להביא דקלבד"מ מסלק המעשה לגמרי, מהא דאמרינן בחולין (דף פ"א) אמר ר"ל ל"ש כו' אבל שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז פטור משום דקלבד"מ א"ל ר"י זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעים כו'. וקשה לי לר"י עצמו דס"ל (דף כ"ט) דישנה לשחוטה מתחילה ועד סוף אמאי פטור משום קלבד"מ הא על הל"ת דאו"ב מחייב על תחילת השחיטה כיון דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ועל ע"ז אינו חייב רק בגמר שחיטה. לפמ"ש בתוה"ב וכן בר"נ בחידושיו בסוגיא דהשוחט בשבת שהקשו דהא הוי שחיטת מומר. ותירצו דבפעם הזה שנפסל ונעשה מומר לא נאסר השחיטה דהמרתו ושחיטתו באין כאחת. ובהך מתני' דשוחט השני לע"ז דחייב משום או"ב איירי באומר בגמר זביחה עובדא ע"ש. וא"כ איך שייך קלבד"מ כיון דחיוב דאו"ב הוא על תחילת השחיטה וחיוב מיתה על ע"ז הוא בגמר זביחה.
ומזה הי' נראה ראי' דקלבד"מ מסלק המעשה לגמרי וכאילו עשה אחר. והנה זה הי' נ"ל פשוט דאף למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אם אחד התחיל בשחיטה ולא גמר והשני גמר דהראשון פטור. דאי אפשר לחייבו לראשון על מעשיו של שני. וכן בשחוטי חוץ אם אחד התחיל בחוץ והשני גמר פטור הראשון. כיון שהוא במעשיו לא עשה עדיין שחיטה והי' יכול שלא יגמור השחיטה. ודוקא בשחט מקצת בחוץ וגמר בפנים דעכ"פ גמר הוא בעצמו השחיטה מחייבינן לי' על תחילת השחיטה. אבל אם אחר גמר אי אפשר לחייבו. ואם כי עיינתי אח"ז במנ"ח וראיתי שכתב במצוה קפ"ז בפשיטות להיפוך דאם ישחטו שני בנ"א בזה אחר זה חייבין שניהם אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ע"ש. אבל לענ"ד דבריו תמוהים דאיך אפשר לחייב לראשון משום מעשיו של השני שגמר השחיטה. ובמעשיו של הראשון לחוד עדיין לא הי' איסור דהי' יכול שינבל השחיטה אי לא יגמור שחיטתו והי' פטור על התחלת שחיטתו. דדוקא כשגמר כל השחיטה בהכשר אמרינן דגם תחילת השחיטה הוי שחיטה וע"כ מחויב בשחט.